המחוקק 🔗
לפני ארבעים וחמש שנה הלך מאתנו, – הלך מתוך כאב גדול, אבל גם מתוך אמונה גדולה שפעלו אשר עליו חי ועליו נתן את חייו, – קום יקום. על אף כל האכזבות, שנחתו עליו בשנות המאבק המעטות זו אחר זו, לא רפתה אמונה זו כשם שלא רפה המרץ הכביר, מרץ לא אנוש, שאף הוא לא ניתן אלא לגאון. כוח פלאים זה – האם לא הוא הניח את היסוד למפעלו והבטיח את קיומו לעדי עד?
וכיום, מקץ ארבעים וחמש שנים, קם ויהי החזון אשר חזה לעמו ב’אלטניילנד'. אמנם הקדים במספר שנים את הקמת המדינה – לא חפץ להרחיק נבואתו. אבל, לעומת מחשבי קיצין אחרים, הרי הקדים הדבר לבוא. ואלה שראוהו בנעוריהם כחלום, זכו לראות בעיניהם בהיווסד ממלכת ישראל. האגדה היתה למציאות ואנחנו משתאים לרוח הגדולה הזאת, שראתה בצלילות גאונית כזו את חליפת העיתים, שהכירה בצלילות אלוהית זו, את אשר ימצא את עמה מקץ ארבעים וחמש שנה.
*
האם לא בזאת היתה גאונותו, שיותר משהיה דיפלומט, היה משורר, היה נביא. רק צירופן של סגולות נפש כאלה יוצר את הנבחר, את האדם, אשר גורל עמו הוא גורלו, אשר העלבון הצורב של השיעבוד הרעיש את דמו ואת מחשבתו כאחד, והביא בו את המהפכה הגדולה, בהשגת החיים של עם ישראל, של גורל ישראל.
*
זאת היתה הטעות הגדולה שטעה יהודי גדול אחר בן דורו, הוא אחד העם, שראה בהרצל את הפוליטיקן ולא ראה את החוזה, את המשורר, שלא הבין, כי המדינאי הגדול באמת הוא גם נביא.
אחד העם היה בעצמו פחות מדי פייטן משישיג את מהותו האמיתית של הרצל. לא שהיה לגמרי ‘אדם פרוזאי’. בלי שירה אין גם מחשבה גדולה. וכשעמד אחד העם לפני הכותל וקונן את קינתו ‘עם כי יחרב’ (ולא רק אז) משורר אף הוא. אבל הוא שהכיר בכוחה של ארץ־ישראל, לא ראה מה שראה הרצל, זה שהיה אדם אלמנטרי לא פחות משהיה אדם מודרני. דווקא בו נתלבשה אמונת המסורת שהמגע עם הארץ, המגע עם רעיון המשיח יקים את העם וידליק את געגועי דורות, – שיסחוף גם אלה שרחקו מעמם ולא זכרו את מוצאם.
והיה עוד משהו המצרף אותו לשלשלת היחידים הנבחרים – היה גם מחוקק. הוא לא ראה את העתיד בכללותו בלבד, כי אם רשם כאדריכל אמן את תכנית הבאות, קו לקוו; הכיר הכרה עמוקה, שהחברה הישנה עתידה להתמוטט, עומדת לפני שקיעתה, ועל כן חזה לעמו חזות החברה החדשה – צירף לגאולת האומה את גאולת האדם, גאולת החברה. ראה בחזונו עם חדש, עם יוצר, עם מקים בניין שיהיה למופת.
לפיכך רואה דורנו את ספר ‘מדינת היהודים’ וכך יראוהו גם הדורות הבאים לא רק כדבר חזון, לא רק כדיאגנוזה גאונית של מצב ישראל בעמים, כספרו הנפלא של פינסקר, שעמד על טיב גורלנו בהשגה שאין עמוקה ממנה, – כי אם קודם כל כספר של מחוקק, כתכנית ההגשמה. הוא לא רק האמין במדינת ישראל, כי אם ראה את בניינה, ראה נימוסיה. כי לא רק למדינת ישראל נכסף, כי אם לחיים חדשים, לאור חדש אשר יאיר את חיי ישראל במולדתם המחודשת.
תכנית זו, הערוכה לכל פרטיה ב’מדינת היהודים‘, מעמיקה את ערכה המוסרי הגדול. יותר מאשר ב’אלטניילנד’, שבוֹ חפץ לקרב את הרחוקים אל רעיונו, מורגש בספר הבשורה הראשונה, משק כנפיה של שכינת ישראל – משהו קדמוני־אלמנטרי של חזון חיים יפים שלא רק לשם הצלת ישראל תוקם המדינה, כי אם גם לשם הצלת נפשו.
דוד פרישמן, שהיה מעריצו הגדול של הרצל, היה רגיל יחד עם החוזה להטעים את המשורר, אבל המשורר היה בעיניו לא רק מי שכותב דברים יפים, כי אם מי שנושא בליבו חזון עולם נקי מכל פסולת. וזהו מה שהעריץ כל כך בהרצל – כיסופיו ליופי, יגונו העמוק, רחמיו העמוקים, הוא הכיר, כי מי שלא חונן בשלושה אלה, לא יהיה גואל לעמו.
*
שלושה הם שהביאונו עד הלום והם: אחד העם שהפך את חיבת ציון מחלום נעים אבל מרפרף ומטושטש, לחובת עם, לחובת חיים חמורה. הוא, המתנגד, שהכשיר בתורתו את כל אלה, שנענו אחר כך לקריאת הרצל. בטבעו צונן מעט, נראה כספקן, ידע להדליק אש פנימית מתמדת – ידע לתבוע מחובבי ציון זיקה גדולה לרעיון – זיקת נפש גדולה (מה שקרא ‘התרכזות הנפש’). ברם, אדריכל ובונה נפלא בספרות, לא ידע לנטות את הקוו הגדול על בניין חיים גדול. הוא ידע להניח אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה. להניח יסודות – זאת היתה תורתו, תורת אמת. בלעדיה היינו מגלגלים בהזיות עד היום. אבל הוא לא היה בטבעו, מהפכן, המקים עם מרבצוֹ. הוא גם לא התגדר בכך. את תפקידו ראה כמכשיר האומה לשוב אל עצמה, להכיר את עצמה על ידי מגע חדש עם ארץ ישראל, עם תרבות ישראל – הן היו לו מושג אחד, ולא גרס זו בלא זו. הוא היה מחנך האומה. הוא הכשיר את ויצמן, את אוסישקין – היה מורם ומדריכם של בני העלייה השנייה, שהיו גם תלמידי הרצל נאמנים. מבלי לזעזע את האומה, כהרצל – שימש את הרעיון המדיני, גם בתקופה שהתנגד לו. אכן מהר מאוד עמד על גדולתו של הרצל ככוח עליון, כפלא, כמשהו שהוא למעלה מן השכל הקטן, מן החשבון הקטן – הבין שהוא אשר חידש באומה את מסורת המשיח, שהדליק את האמונה בגאולת ישראל הקרובה לבוא.
השני היה א. ד. גורדון, שהיה ממחנכי האומה היותר גדולים, שקמו לישראל. האיש היה אף הוא בעצם מהותו משורר. הוא, שלא כתב מעולם בחרוזים, שר את שירת העבודה, שר את שירת הטבע – ראה את הרמת האדם בצירוף שניהם. תפקידו הגדול היה בהכשרת האדם לחיים גדולים. כמחנך האדם היה באיזו מידה ממשיכו של אחד־העם, ורק שלא השיג תרבות ישראל בלי שידוד המערכות, בלי קידוש האומה לעבודת כפיים, שרק היא מקרבת קירבה אורגנית אל עצם הדברים. הוא חפץ לגאול אותנו מן ההפשטה של דורות – העמיק את ההכרה של קללת ההפשטה, של חטא ההפשטה. וזה הקים לנו עדה גדולה, שבלעדיה היתה מדינת ישראל ריקה מכל תוכן אנושי גדול.
ברם, הרצל היה הסער הגדול אשר צרר את נשמת ישראל כולה. הוא צרר את רוח כל חוזה, שקדם לו – הביא תיקון לו. בסגולות נפש, יותר אולי מאשר בסגולות המחשבה, לקח את לב העם, האיר את לב העם, איחד את הטובים שבאומה ברצון אחד, הביא בהם את ההכרה, שהקטסטרופה של הגלות קרובה לבוא ועת להציל ואין לדחות את ההצלה שמא נאחר. בשלושת אלה היה, נערץ על האומה באין דומה לו, – שבו נתאחדו: משורר, חוזה, מדינאי. רעיון המדינה בא גם כתוצאה של צירופי מאורעות, אבל האיר את נפשו כהתגלות. – היה פרי רוח הקודש. כניוטון שגילה את חוק המשיכה והכובד, גילה את רעיון המדינה, שרק בכוחו להשתלט על רוח האומה, על רצון האומה.
בעומק נפשו נהיה הרצל בלי ספק נושא פנסו של הרעיון המשיחי, אבל הוא תפס את רעיון המדינה כמציאות, כחוק מוצק – כדבר שהוא מחוייב המציאות. ברם, כמשורר ידע גם את זאת, – שאין כוח בעולם, שהמציאות נשמעת לו על כורחה, ככוח האגדה.
לפני ארבעים וחמש שנה חדל הלב הגדול לדפוק, ואולם רוחו הגדולה חופפה על האומה, חופפה על אלה שהלכו בניגון ‘אני מאמין’ אל תאי המחנק – וכיום, בבוא החזון, היא חופפת על מדינת ישראל, פרי רעיונו ופרי חלומו, ואנחנו מעלים באהבה רבה ובגעגועים אין קץ את זכר האיש, שבכל פעולותינו מפעמת רוחו הגדולה.
בעל החזון: עשרים ושבע שנים למותו 🔗
א 🔗
אנשי־מדינה גדולים אינם אנשי־מדינה בלבד, כשם שאמנים, אנשי־מדע גדולים אינם אנשי־מקצוע בלבד. בסגולה זו מכירים אנו את הדגול מאנשי־אומנותו: שהוא מורם ממקצועו ואינו סגור בנרתיקו לעולם. ודאי שיש לכל כוח יוצר נקודת־מרכז, תפקיד שבשבילו נוצר, אבל הוא עשוי לעשות גדולות גם ‘מחוץ לנקודה’. ושחוק עושה לנו התולדה בהראותה לנו לפעמים אדם הולך רוב ימיו בדרכו המיוחדת ומבקש לחינם, ורק בנטותו ממנה הוא מוצא פתאום את הגדולות ואת הנצורות.
אדם כזה היה הרצל. ברור, שמקצועו האמיתי היה הספרות. מי שקורא רק שורות אחדות בספר־הפיליטונים שלו, רואה מיד שיש לו עסק עם פייטן, – על כל פנים, עם סופר מובהק. עד חצי ימיו הוא עוסק במקצועו זה, ואין להגיד בשום פנים שאינו מצליח באומנותו. אבל הנה הוא עוקר את עצמו יום אחד מן הנקודה, וכל כוחותיו השפונים באים בבת אחת לידי גילוי. כסופר היה בעל־מקצוע; כפוליטיקן – אולי רק דיליטנט. אבל בעל־מקצוע היה, לכל היותר, למעלה מבינוני, ודיליטנט היה גאוני.
ב 🔗
זה עונשו של בעל־המקצוע, השליט בחוגו שלטון בלי מצרים – שהוא מצומצם רק בו: פסיעה אחת מחוץ לגבולות כיבושו, וכבר כוחו הורע; בעוד שה’דיליטנט' כוחו בזה, שהוא רואה דווקא מעבר לגבולין. החוזה אינו על־הרוב בעל־מקצוע. המקצוע נוטל את רוח־הקודש. כוחו של זה יפה להמשיך, לבצר, לטוות הלאה את החוט. המתחילים בדבר היו, כמדומה, תמיד הדיליטנטים הגדולים. הגאונות אינה עומדת, כמובן, בניגוד למקצוע. אבל על הרוב היא – מחוצה לו.
גדלותו של הרצל היתה בזה, שכפוליטיקן לא היה בעל־מקצוע. על־כן הותר לו לעשות שגיאות גאוניות – שגיאות שביצרו את התנועה יותר מכל הליכותיהם הנכונות של אחרים. גדלותו היתה בזה, שחוץ מאיש־המדינה היה עוד משהו. על כל המעשים, הגדולים והקטנים, שעשה בימי פעולתו המעטים, חופף אורו של המבשר. החן המיוחד, שלקח לבבות והרעיד לבבות, היה חן הפייטן שנוסף כמתנת־מלך אל איש־המדינה הגדול. הוא שהילך חזון, שעורר אמונה.
הוא ידע, כי רק הרעב לחזון עלול להקים עם מריבצוֹ.
ג 🔗
עכשיו עומדים על כל הבמות ‘בעלי־התריסין’ להגן על תורת הרב. כמו תמיד וכמו בכל מקום – רוצים להוכיח, שהם הנאמנים יותר למנהיג, לדעות שהנחיל אותנו אחריו.
כאילו בזה תלוי הכל! כאילו המנהיג בעצמו היה תמיד ‘נאמן לדעותיו’! כאילו אפשר וראוי לשמור על קוצו של יוד שבפרוגרמה בימי־מעשה, כאילו התכסיסים של 1931 יכולים להיות דומים לתכסיסים של 1901.
רק אנשים מוכי קנאות מפלגתית עשויים לחשוב, שאילו היה הרצל חי עמנו כיום, היה שוב ‘תוקע בשופר גדול’ יום־יום ולא היה מבין עד כמה איננו זקוקים כיום לאמצעים אלו, – עד כמה אמצעים אלו פסולים כיום.
אילו היו אנשי־המדינה שלנו כיום דומים רק בפרט אחד להרצל: אילו היו, כמוהו, אנשי־פוליטיקה בצירוף אותו ‘עוד משהו’! כי עתה לא היינו נהרסים אחרי כל תבוסה בידי עצמנו יותר משאנו נהרסים על־ידי אחרים; כי־עתה לא היו משליטים עלינו מרה שחורה כזו, שהיא גרועה מכל מכה מבחוץ ולא היו מנמיכים את רוח התנועה יום־יום יותר ויותר.
אילו היה בכוחם להלך מעט חזון על התנועה שקפאה!
אילו ידעו, לפחות, את ערך החזון בתנועה!
במלאת עשרים וחמש שנה למותו 🔗
"Sulla, Sulla, das ist eine
Herausforderung des Schicksals",
Mein ganzes Leben war nichts
als eine Herausforderung".
Herzl (“Epaphroditus”)
א 🔗
במימרא זו של הרומאי המאושר, שכל ימיו נלחם עם גורלו ויוכל לו, רמז הרצל בלי ספק גם לגורל עצמו. גם חייו לא היו – ובטרם יעלה לגרדום הרעיון – אלא ‘הטחה כלפי הגורל’. זה לא נכון, שהאדם עשוי להתחיל בתקופת חיים חדשים. האדם תמיד ממשיך. רק בתקופות ידועות מהות חיים באה לידי גילוי, ואלה הן על הרוב תקופות טרגיות – השעות הגדולות שאין אדם יכול עוד להסתיר את פניו מעצמו.
כשאדם נעשה אמן, כשהוא רק נותן את חזיונותיו להצגה על הבימה, כלום אין בזה משום עלייה לגרדום? כל מי שנעשה כפוף להזייה, התגרה במזלו – נתן פתחון פה לשטן. ואם יתיימר איש להביא גאולה לאדם, לעם, קיפח את חייו לעולם. היד הנוקמת תהיה מתהפכת עליו כל הימים.
הרצל ידע מראשית פעמיו את אשר יקרהו. רק בתקופה הקצרה, הימים בפריז, בהיותו כותב בבדידות חדרו את ‘מדינת היהודים’ למן הבוקר ועד הערב מתוך שיכחה עצמית, ואיש לא ידע עוד, כי הכניס את ראשו לתוך עיגול האש, ידע את האושר המלא של צמיחת רעיון, של שכרון החלום. זאת היתה תקופה נפלאה, אבל מעוטת־ימים. ברם הוא שנולד יהודי ונולד משורר, ושני אלה הוטל לשאת בצאתו אל החיים, הביט ישר אל פני גורלו ולא נרתע לאחור. ידוע ידע, שאין מנוס משניהם, ואם גם היו לו רגעים רבים של חולשה ולא פעם הסיתו ליבו העייף להימלט מרשת עצמו, לא ניסה להיחלץ. היה ברור, כי סבל זה אינו לפי כוחו של אדם, וכי נפול יפול, אבל היה מאלה, שהם נאמנים לגורלם עד הסוף – מאלה, שבטחונם באמיתם גדל עם הבטחון באובדנם.
ב 🔗
אין להעלים – הוא לא היה כולו ‘בלי רבב’. ביומנו, ספר־הווידויים הגדול, שבו דן את עצמו ודן את האחרים בלי משוא־פנים, הננו רואים אותו פעמים רבות בקלקלת אדם ובקטנות אדם, – בכל עירום המעשים, הנאים והמגונים, אשר יעשה איש־המדינה מרצון ומאונס לרעיונו. הוי, לא נוח לנו לקרוא את כל זה, לא נוח לנו לדעת את כל זה! כמה חפצנו לראותו תמיד בזיוו מראהו, בכל קסמיו הגדולים, כאשר ראינוהו אז, בהיות עוד נר הילדות חופף על ראשנו!
אכן בכל אלה יש בו בספר־המלחמות הנאמן הזה כדי לחזק את אמונתנו באדם הנפלא, שנשרף באש מפעלו, שהיופי והכיעור כאחד ליחכו את לבבו. בספר־גיבורים זה אנו רואים אותו בהיאבקו עם עצמו, עם יצריו הטובים והרעים, בעלות שלהבת רוחו וברדתה, ובכל פעם יש משהו המכפר על כל פגם, המעלה את כל הקטנות. בעלייתו ובירידתו אנו רואים אותו תמיד באמון לבבו, בנדיבות רוחו, בכשרונו לתת את עצמו עד הסוף. קנאותו לעצמו אינה אלא קנאות למפעלו. בגובה כזה אין אדם עשוי להיכשל.
כבכל אישיות גדולה, שלטו בו כוחות מתנגדים זה לזה וממלאים זה את זה. יצרים שונים רופפוהו וחיזקוהו כאחד. בזה היה סוד קסמיו, שידע להתחדש תמיד ולחדש את מפעלו תמיד – שלא נתקע מעולם בפרשה אחת, כדרכם של אנשי־מעשה קטני־דמות, שכוחם בעקשנותם ובהיקף־ראייתם הצר. כוח האינטואיציה לא נתנוֹ מעולם לקפוֹא בנקודה אחת. הוא ידע לטלטל את כוחותיו מחזית לחזית ולרכזם כל פעם במקום־סכנה אחר. הוא לא בטח מעולם בכוחותיהם של אחרים, אבל היה מצביא גאוני של כוחות עצמו, ולכל מקום שגילה רפיון שלח קודם כל את עצמו, לחזק ולתמוך ולתקן את אשר עיוותו אחרים.
ג 🔗
ככל מנהיג, המשועבד כולו לרעיונו, היה מעריך את האנשים רק לפי זה, עד כמה שהיו עשויים להועיל או להזיק למפעלו, צריך להודות שהוא לא הגה כבוד רב לרוב האנשים, שהלכו עמו, ולא פעם הוא שופך, בחגווי יומנו, עליהם, על חוסר כשרונם, בוז ולעג מר. זה היה פגם־המנהיג. הוא לא ידע להרים את האנשים הקרובים אליו על־ידי אימון, על־ידי רכישת כבוד. להיפך, כל מי שעמד בקרבתו כאילו נתכווץ, נעשה קטן משהיה. נפוליאון היה גדול, מפני שחלק מגאונותו גם לאחרים – שהיה בו הכשרון לאצוֹל מרוחו על כל אלה, שהיה זקוק להם. יש גאונות מגדלת אנשים, ויש, להיפך, כזו שהיא אוכלת אותה במגעה. המידה הגדולה של המנהיג – שהכל נעשה גדול ורם במחיצתו, הרצל לא בורך במידה זו. במידה שידע לקרב אנשים ולרכוש לו עוזרים, בה במידה הנמיך אותם מדעת ושלא מדעת. הוא ראה יותר מדי את פגימותיהם – הכשילם בזה, שלא נתן אימון בהם.
האחד היה נורדוי, שידע הרצל לא רק להשתמש בו, כי־אם גם לכבדו. בעל ה’פרדוכסים' היה אז במרום פירסומו. זאת היתה אישיות רבת־כוח ורבת כשרון, ששיוותה הוד על התנועה, והרצל ידע היטב, שזהו העמוד היותר חזק שעליו נשען בנינו. אבל נורדוי היה יותר מדי סופר, תלמיד־חכם, איש הפתוס המוסרי. הוא היה אמנם גם פובליציסטן ממדרגה ראשונה וידע את להטי הדיפלומטיה לא פחות מהרצל, אבל מטבעו לא היה עשוי להיות מרכז ברעיון אחד, ולגבי המפעל היה חסר את העיקר – את כשרונו הסדרני של הרצל, את כוח התמדתו, את התמסרותו לרעיון עד כדי שיכחה עצמית. הוא, שמילא תפקיד גדול כזה בתנועה, שהביע את צער ישראל ועלבון ישראל בעוז מרעיש כזה, נשאר כל ימיו בבחינת אורח מכובד, העושה באמונה את מה שמצווים עליו ומסתלק עד ‘בוא פקודה חדשה’.
בין כל ‘אנשי שלומו’ של הרצל היה נורדוי האחד, ששימש לו ריזרוה תמיד על כל מה ‘שלא יבוא’. פעמים רבות, בשעות חולשה, הוא רואה אותו כיורשו היחידי, הראוי לעמוד במקומו. ראוי – אבל אינו מוכשר. בעצם לא בטח גם בו. בעצם ירא גם את נורדוי. הרי זה יהודי מתפרץ יותר מדי. הציוניות אינה עוד כוח כזה, שתוכל לכבוש בסערה. בנורדוי, עם כל תרבותו המערבית, עדיין מסתתר יהודי מזרחי. הוא חריף יותר מדי. חסר שיווי־המשקל יותר מדי. הוא משמש נוי לקונגרס מאין כמוהו. אבל כלום הוא האיש שיכשר להעביר את ספינת־הרעיון בין השרטונות המרובים?
נורדוי היה כל ימיו מישען נאמן לו. ארי זועם זה אהב את הרצל כילד־שעשועים, נתפייס עמו ונכנע לו כל פעם, שזה החליק בידו הענוגה את רעמתו הכבדה. הוא נכנע מפני החן, מפני איש־החמודות, מפני אותו הכוח, שהוא עצמו לא היה מחונן בו. הוא, שעמד ‘על שפת נהר’ ונתפעל מרעו, ‘הנלחם באמצע הנהר עם הגלים’ באמנות גמישה כזו, היה תמיד מוכן להציל, להתנפל, לבוא לעזרה, אם רק יידרש ממנו. אבל הרצל היה חושש לידו הכבדה. רתחן הוא יותר מדי, שיהיה מוכשר להיות מנהיג, והרצל ידע היטב את הסכנה שב’רתחנות' יהודית זו. גם את עצמו הוא בולם בכל פעם. ירא הוא את התפרצות הרגש, במידה שהוא שמח לטפחו במסתרים. ‘הייתי שקט וראיתי גם את הפרטים הפעוטים ביותר’ – הוא מציין בקורת־רוח לאחר הקונגרס הראשון ביומנו. ועוד פעם: ‘רבים היו אתמול נרגשים בעומק נפשם – אני הייתי שקט לגמרי’. בזה הדגיש את נצחונו של היהודי החדש, זה שיודע לכבוש את עצמו.
על נורדוי היה חושב תמיד בשעות מצוקה ועיפות. היוכל למלא, ולוא גם זמן ידוע, את מקומו? היוכל לשאת את כל זאת? ‘האם לא יהרוס נורדוי בכעסו את מפעלו?’
האבסולוטיסטן האמיתי אינו רק זה, השואף לשלטון־יחיד, כי־אם בעיקר זה, שאינו מאמין ואינו מכיר בכוח אחר, חוץ מכוח עצמו.
ד 🔗
אם גם נורדוי, איש־המערב, לא זך בעיניו בשל קורטוב מזרחי, שהיה עוד נגרר אחריו, אין פלא, שראה באחד־העם את סמל המסורת היהודית, – חובב־ציון עקשן, אדוק וצר־ההשגה, העלול רק להפריע. ואולם אם בנורדוי ידע להעריך את החריפות היהודית ואת התפיסה הגאונית המהירה – את התלמיד־חכם היהודי בלבושה של התרבות המערבית, ולא טעה גם בחששותיו, כי נורדוי, הקיצוני והנלהב, היה באמת, עם כל אירופאיותו, דוב מיער, שהיה עלול בשעת־רוגז אחת להרוס את כל הבניין המפואר, שנשען רק על היחיד, – לא עמד הרצל כל־עיקר על אישיותו של אחד־העם, שלא היה באופיו אף שמץ מאותה פזיזות ומאותה נטיה לאנרכיה, שעליהן היו חשודים כל יהודי המזרח בעיניו.
באמת היה אחד־העם איש־המערב הרבה יותר מהרצל ונורדוי גם יחד. יותר מהרצל נלחם כל ימיו נגד הבהילות היהודית, נגד קלות־האמונה וקלות הכפירה, הנטועה בציבור הרוס מבפנים, בציבור רפה־שורשים ורפה־משענת. לא היה איש, מלבד יל"ג, שהכיר כמוהו את האורגניזם החולה של האומה, שאינו מסוגל לסבל מרצון, להתאמצות מתמדת – שירא כמוהו את הגאולה המהירה, העלולה לגלות את רפיון העם, את כל חוסר יכולתו לבניין חייו. במידה שהרצל שקד על מעשהו, ביראוֹ פן תעבור שעת־הכושר, כן דחה אחד־העם את היום הגדול, ביראוֹ פן ימהר לבוא וימיט חרפת־עולם עלינו. היה ביראה זו בלי ספק משהו מן המסורת העברית, שהזהירה תמיד על הסכנה שבגאולה ‘קודם זמנה’. אבל אחד־העם, שהיה כולו משורש בתרבות הדורות, היה פחות מכל איש־המסורת. הוא ירא את כוח־הדמיון היהודי ואת ההפלגה היהודית, המשמשים תמיד אמצעים להשתמטות מחובה. כאיש־המערב, ירא את המשיחיות ההרצלית, שהיה בה יותר מדי מקפיצת־הדרך וממעשה־נסים. הוא ידע, כמה להוט העם אחרי ההזייה, שאינה דורשת ממנו בלתי־אם אמונה והתלהבות, ועד כמה הוא נהרס מגלי משיחיות אלו.
הרצל הצליח להתקבל על העם רק משום שהיה בו מן המשיח ברוח המסורת. לחינם הטעים תמיד את המעשיות שבחלומותיו, לחינם רתק אותם בשרשרות חשבון ובנה את מדיניותו על השתלשלות־מאורעות הכרחית. בכל זה היה הרבה מן האינטואיציה המדינית בלי ספק. אבל מאחורי כל הבנקים והקרנות והאורגניזציות הסתתר מוּכה־החלום, שצמא כל ימיו לפלא, לנס, למעשה מחוץ לדרך הטבע. בכל נסיונותיו היה גם משהו מחשבון, אבל הוא לא הצטער ביותר, שהחשבון לא נתאמת. כל זה הרי היה רק כסות־עינים, רק חומר למלא לפי־שעה את החלל הריק. בסתר ליבו נשא את התקווה רק למהפכה הגדולה, שתבוא בבת אחת, והיא תשנה הכל והיא תכריע.
ה 🔗
בקוצר־רוחו היה הרצל יהודי מסורתי הרבה יותר מאחד־העם, מיהודי תלוש זה, שידע בכל ימי חייו להגן בגבורה על תורתו, להזהיר את העם מפני מעשים מבוהלים, לחנך קרובים ורחוקים ולהדביר ברבות הימים גם את מתנגדיו לאמיתו. אבל הצימצום הקיצוני, יראת־המעשים, שהיתה נטועה בתורה זו, לא השביעו, לא משכו בעוז. זהירות זו מפני ביזבוז־הכוח שיתקה בעצם את הכוח, הטילה אימה – לא נתנה לזוז.
מבחינה זו היה הרצל משחרר המרץ הלאומי. הוא משך אחריו, הזין, הפעיל. הוא למד לסכן, שלא לפקפק, לקום כאיש אחד ולהיות מוכן. הוא למד, שהגאולה הכרחית, כשם שהכרחי הוא גם כינוס המרץ של האומה ביום שיידרש, וגם זה למד, שלפי החלום – המרץ. הוא עצמו היה הראייה החותכת – הוא עצמו היה מעין אקומולטור כזה של מרץ־עם, של צימאון־מעשה וכשרון־מעשה: של אחד העושה בעד הרבים ומאמין בעד הרבים – הממלא כל חלל ריק בעצמו, ביתרון החיוּת שהיה שופע על כל סביביו.
הוא לא גרס, כאחד־העם, את המעשים הקטנים, ולא רק מתוך טעמים פוליטיים, כי־אם בעיקר – משום שלא חפץ להניח את הדעת; משום שלא חפץ להקל, להמעיט את ההתאמצות, להקטין את החרדה, את הצמאון לגאולה שלימה ומהירה. הוא ירא להפסיק. בכל מעשיו שלט יצר־המהירות. כל תמצית דמיו זעקה: אין פנאי! היתה בו ההרגשה, שלא רק אנחנו, כי־אם כל העולם הולך ומתקרב אל התהום, ושכל רגע יקר, ושאין לדחות. שומה עלינו להיות מוכנים, מוכנים בכל. כאחד־העם, לא האמין גם הוא הרבה בכשרון־המעשה של העם; אבל האמין בעצמו, בקסם קריאתו, בהכרח ההיסטורי – האמין, שביום אשר ייקרא העם להיגאל בוא יבוא מוכשר ומתוקן מאליו, מוכשר ומתוקן בתוקף ההכרח: הקריאה לגדולות היא שתכשירהו לגדולות.
באספקלריה מופלאה כזאת ראה את הבאות. תרועת בטחונו הפיגה את המרה־השחורה אחד־העמית, הפכה לבבות בבת אחת, מילאה את כל חלל עולמנו אמונה. הוא האיר תמיד את פניו לנו, לגורל עצמו הסביר פנים בזה, שלא גרס כל תבוסה – שלא כפף ראשו תחת כובד העובדות. העובדה הקיימת האחת היה הרצון לגאולה, האמונה שלכל יש תקנה. בקונגרסים לא האפיל את אור פני העם, לא השבית מעולם את חגו. הוא לא חפץ לרמות, לאחז את העינים, כאשר האשימוהו מתנגדיו. הוא חפץ להשכין שמחה בלב העם, לעודד אותו, להגביר בו את הבטחון בעצמו – ובדרך זו להכשירהו לפעולה. היה בו משהו מן האופטימיות החסידית, מן האמונה שכל הכוחות הרעים בטלים כשמבטלים אותם בלב, – כשאין רואים אותם.
בכל מהותו היה מן הנוער, שאינו סובל פיקפוק ואינו סובל דיחוי. ספינתו היתה עלולה לפרש בים רק בשעה שכל מפרשיה היו מתוחים מרוח חזקה. הוא נאנח תחת סבל קלותה של התנועה יותר משנאנח תחת סבל משאה. תחילת מרידה – מתינות. ‘מכבידים מאוד על חיינו – הוא קורא מנהמת ליבו באחת הרשימות של יומנו: – ולכן שומה על תנועתנו להתפרץ או למות’. בדברים מעטים אלו כלולה כל תורתו. מעשים שנעשים במהירות, בלי היסוס ובלי פיקפוק, אינם יכולים שלא להצליח. באינטנסיביות זו היה משהו מן האסטרטגיה, שאינה מודה בנסיונות ובתרגילים של חינוך: התקפה שלא נעשתה בבת אחת בכל ההתאמצות, מוטב שלא תהא נעשית כלל.
ו 🔗
ברם יותר משהיה פוליטיקן, היה אמן. הוא ידע את כל תכסיסי הדיפלומטיה, ידע לנקוב בעינו החודרת את תהום הבאות, אבל היה קופץ יותר מדי מעמדה לעמדה, כדי שפעולתו זו תעשה פרי. עם כל מה שחינך את עצמו לסבלנות והתמדה, היה בו יותר מדי עוד ממידתו של יהודי בן־הגיטו, זה שאינו יודע חדוות הצמיחה, שאינו מכיר בשום עמל שאין שכרו בצידו.
כשאנו קוראים ביומנו את פרשת ראיונותיו עם רוזנים ומלכי־ארץ ואת חליפות־מכתביו עם דיפלומטים וכל מיני סרסורים פוליטיים, פעמים שתוקפת אותנו הרגשה בלתי־נעימה מאוד. בכל זה יש עוד כל־כך מעשה־ילדות, כל־כך חוסר בגרות פוליטית! כשהוא משוחח עם ‘תקיפי העולם’ והם מאירים את פניהם ליהודי החולם, שמראה נסיך לו, פעמים נדמה לנו, שהם עושים זאת מתוך רחמים, משום שאינם רוצים להעליבו, ושהם מבטיחים לו את עזרתם כדרך שמבטיחים צעצועים לילדים. וודאי שהיה האיש בעל אינטואיציה כבירה וניבא להרבה דברים שנתקיימו והכשיר את הצלחתנו בבאות, אבל כל זה היה עלול, אלמלא נשתנו פתאום פני הדברים, גם להביא לידי תוצאות הפוכות. הרצל יותר מדי גישש. יותר מדי שמח לקראת הרפתקאות. יותר משידע לאן הוא הולך, היה לו צורך בהליכה עצמה.
אכן הוא היה משורר, ובאשר נכשל כפוליטיקן, תיקן כמשורר. ידוע ידע, כי אין עוד עם ואין מדינה ואין אסיפה לאומית, אבל ידע ליצור את כל זה בכוחה של אילוסיה – ידע לפרוט על לב האנשים, כמי שפורט על מיתרי כינור. הוא לא ניהל את הקונגרס, כי־אם שר אותו, שר בשקט, בסער חבוי שבלב – שפך קסמיו עליו, הלביש רוח של חג וכובד־ראש והוד של חזון את האולם אשר בו ישבו הראשונים שבאו לקול קריאתו. כאמן ‘השתמש באמצעים הזעירים ביותר’. ‘לאט לאט אחזתי בנימי לבותיהם והכנסתי אותם לתוך מצב־הרוח של המדינה, ועוררתי בהם את הרגש, שהם האסיפה הלאומית’…
ככה יעשה רק הקוסם בלהטיו!
ז 🔗
את אשר לא השיג כפוליטיקן, השיג כאמן. רק בכוח זה הדביק פירורי־אדם לגוף אחד חי, אירגן בעם את הרצון למדינה, שהיה בעיניו חשוב כמדינה עצמה. בקסמי־אמן יצר את כלי־הקיבול לרעיון הגדול. זה היה לו העיקר. השאר – ידע – ייעשה מאליו. מוכרח יהיה להעשות.
בקסמים אלה ידע לעורר את הרעב ללחם ולחזון כאחד. בכוח זה הקים בלי אמצעים כמעט ובימים מועטים את כל מה שמשמש עד היום את התנועה. הוא השיג זאת, באשר ידע בכל חשבון להכניס את אשר מעל לכל חשבון, באשר פעל תמיד באותה המהירות, הממציאה את האמצעים היותר נאמנים מתוך הרגשת הסכנה – באשר הכניס לכל תכנית את אשר מחוץ לכל תכנית: את הכרחיותו של הפלא.
כאמן החשיב את הד הפעולות יותר מן הפעולות עצמן; ידע את כוחם של גלגולי הדברים, של הנעשה מאליו בכוח הקסם, בכוח הדחיפה הגדולה, על כן הכניס, מדעת ושלא מדעת, בכל מה שעשה את הצד האירציונלי. סמך על מזלו ותבע את הנס יותר משאחרים תובעים את הדברים ה’חוקיים'. בלי חוצפה כלפי הגורל אין דבר גדול נעשה בעולם.
בזה היה הפלא, שהכל היה צפוי מראש. כל תנועה קלה היתה בחשבון, בכוונה. הכל נעשה מתוך הכרה ברורה כל כך, וטל האגדה לא יבש בכל אלה. מאחורי הרעש הפוליטי ההכרחי הכחילו מרחקים טהורים, מרחקי דממה. המשורר, שידע כל־כך לבוז לאמצעים הגרועים, שהוא אנוס להשתמש בהם, – בזה עצמו נטל חלק מכיעורם.
מה שהיה בו צירוף מופלא של תום וחריפות, של פייטן ופוליטיקן, של תפיסה בת תרבות מעודנה ואלמנטריות של אדם קדמוני, ששמע לדם־הגזע הזועק, – עשה אותו לאיש־החידות, וכל השגה פסיכולוגית לא תיישב את כל הסתירות של חייו. הם שנתנו לו את אמצעי־ההשפעה המרובים והם שעשו אותו עצמו לאמצעי היותר חזק של התנועה.
עובדה זו, שהיה סופר מצויין ואחד מאמני־הסיגנון היותר גדולים, חשובה לנו, באשר כמעט בכל אדם גדול אמיתי מתאחדת הרמוניה נפלאה זו של כשרון, של כוח הביטוי הפייטני, עם האלמנטריות שברגש, יצרי האינסטינקט הבלתי־אמצעי עם ההבחנה האצילית. האדם בעל האמביציה הקטנה חסר תמיד אותו חן של ביטוי המעמיד אותנו על מהותו של בעליו גם מחוץ לכל מעשה. היופי האנושי הצרוף, המתבטא בסיגנון נעלה כזה של הרצל, אינו דבר שבמקרה. להיפך, הוא אולי הראייה החותכת, המכרעת. מעשים יכולים להיות ארעיים. סיגנון אינו ארעי לעולם.
המשורר 🔗
א 🔗
את הרצל הסופר נדע רק מעט מאוד. עד היום אין לנו תרגום עברי טוב של יצירותיו הפיוטיות הקטנות. מחוץ לפואימות־הילדות, שהורקו לעברית בידי דוד פרישמן – פרוזה נהדרה זו, שכל פסוק בה מעלה הד נפלא כחרוז מוסיקלי. והרי דווקא ביצירות הקטנות, בקטעי ליריקה צרופה ופרקי הסתכלות וחכמה אלה, נתבטא בכל טוהר סיגנונו הרצל־המשורר, זה נדחק מעט הצידה בתוך רעש החיים אשר קם מסביבו בתקופת חייו הגדולה, אבל לא נכחד כליל עד נשימתו האחרונה.
לגבי הרצל המנהיג נראית לנו ירושתו הספרותית כה קטנה שאיננו משגיחים בה כמעט. חוץ מאותו פרישמן שביקש תמיד וקודם כל את המשורר באשר רק היה, צד זה שביוצר הקונגרס העסיק רק מעט מאוד את אלה, שטיפלו בו. החומר הביאוגרפי היה רב כל־כך. הפועל האינטנסיבי ריכז את כל תשומת־הלב אליו. בדיוקן המנהיג עז־השרטוטים נבלעו קווי הפייטן הדקים. בכלל המנהיג היה גם האמן.
ואולם זוהי טעות אופּטית – טעות של ראייה. בתמונה השלימה אין להבדיל, מצד האיכות והערך, בין קוו לקוו. בשירטוט הדק והענוג ביותר פעמים שנחתם מעצמיותו של הפרצוף יותר משנלכד ב’דשן' והבולט ביותר. מה שנראה יותר לעין, אינו עוד מה שהוא ראוי להיראות.
רב־צדדים ורב־ניגודים היה המנהיג הרצל. אנחנו מכירים כיום לא רק אשר פעל, כי־אם – מה שחשוב ביותר – אנו מכירים גם את ההאמצעים, שבהם פעל. הוא בעצמו גילה אותם לפנינו. לא כולם ראויים להיות למופת – בזה יודו גם מעריציו היותר גדולים. ואולם אחד האמצעים האלה, אולי החשוב ביותר, שאין כמעט למצוא פסול בו, – היה עטו, עט אמן. בו הוא מתגלה לפנינו כולו בכל הוד האדם, שהיה מחונן בו, בכל שפעת רחמיו לאדם, בכל הטוב שאישיותו העשירה היתה שופעת על סביביה. כאן הוא במיקדש חייו, כולו חן, כולו חסד. כאן, רק כאן אנחנו קרבים אליו עד מאוד. כאן אנו מכירים אותו. מכירים גם את מה שעשה אותו ללוחם, למנהיג, למושיע.
בהרצל המנהיג אנחנו מכירים מה שהיה; במשורר – מה שחפץ להיות.
ב 🔗
הרצל הסופר הוא קודם כל איש־הסיגנון. הכוח האלימנטרי רפה בו למדי. זהו סיגנון, שכולו פרי חינוך ופרי תרבות, – תרבות נפשית, מצורפה, דקה ורבת־משמעת. כולו ריקמת צלילים שקופה. סיגנונם של אצילי ישראל בארצות־נכר, אשר יוסיפו אל התרבות הזרה משהו מן הבושם המגרה של פרחים יבשים, משהו מן הדיקדנס ששומר בקרבו דם יחסני עתיק. לבני־מלכים שגלו מעל שולחן אביהם ונושאים בדמם את רעל הגעגועים למולדת רחוקה, יאה סיגנון זה, שהוא כולו תמצית חיים ותמצית יגון נקייה.
הרצל היה חניך האסכולה הוינאית. יותר נכון: אחד הרפרזנטנטים שלה. הוא בן־גילו של שניצלר, של אלטנברג, של סלטן. ריתמוס צלול לכולם. רזיגנציה שוקטה בסיגנון קוהלת. השמש שפוכה על העולם, ורק שהיא עייפה מעט, מצוננת מעט. אור מאוחר שרוי על פני כל. אמת, סדר העולם אינו מהודר ביותר. אך אין מקום להתרגש. הדברים ישנים וידועים. אנחנו רק חוזרים עליהם, ועל כל פנים אין לבוא לידי התפעלות יתרה. העולם נדון כאן בהומור קל, ולא בפֻלסי־אש. זה אופיה של אמנות מעודנת זו. היא אינה כובשת חיים. היא רק מקשיבה את נגינתם מרחוק ונענית להם בחיוך ותרני עצוב.
סיגנון וינה הוא – סיגנון הפיליטון של ‘נויע פרייע פּרעססע’ בעל המסורת הטובה, שיצאו לו מוניטין. ברם הרצל (כאלטנברג) הי בעל דם לוהט יותר. מאחורי התרבות המפונקת הסתיר בקרבו אלמנטריות נפשית, פתוס מוסרי, שנתגלו ביחוד בפיליטוני־הילדים ובסיפורים הפילוסופיים, שנכתבו כנראה, לא בלא השפּעה לטינית. לא נגיד, שגם הם ננעצים בכוח במציאות. לכך לא ניתנו לו הכלים הדרושים. אבל מחלחל בהם צימאון להיאחז בחיים, להפּיל את המחיצה. ‘סיפורי־מוסר’ אלה, שיש בהם מן האירוניה הצוחקת של אנטול פרנס, מצטיינים בשלימות מופתית של סיגנון וצורה, ורק לאמני הסיגנון שבינינו הייתי מייעץ לגשת לתרגומם. המחבר השקיע בהם כוחות רבים ואהבה רבה. ואין זאת כי השקיע בהם גם את המסקנות היותר יקרות, שהסיק מן החיים.
הוא התחיל ככותב מחזות, כתב קומדיות קלות, שרבות מהן הצליחו. אבל במידה שבגר, נקעה נפשו מכתיבה זו. לאחר ששב מזלצבורג, עיר העלומים, בה חלם את חלומות האמן המתוקים, היה כבר אדם בוגר, ידע את מידת כוחותיו, ואפשר שבעומק לבו נתייאש כבר מן האמנות, אם גם יקרה לו עוד יותר, לאחר שוויתר כיהודי על הקריירה המשפטית. כל מה שהוא כותב מאז רוח־אלגיות עמוקה פרושה עליו. הוא צורף, בהכירו את עצמו, בהכירו את העולם. מאין יסוד לפעולה, הוא הולך לארצות הדרום, הולך ונוסע, ורשמי־המסע מגלים פתאום את הסופר הגדול, את המשורר. צלילות־הקול ומלאות־הקול שבדברים אלה, שנדפסו בשני כרכי ה’פיליטונים' שלו מפליאות בסופר הקומדיות. מאין באו לו בבת אחת? ההומור הכאוב מעמיק והולך, וכשושנה במלוא פריחתה יוצקת הנשמה בביכוריה לתוך העולם את בושמי אהבתה ורחמיה.
ג 🔗
ספר הפיליטונים, שברובו אינו לכאורה אלא ספר של עתונאי, תייר, ריצנזנט, איש־שיחה, הוא לא רק מצד הסיגנון והצורה, כי אם גם מצד הבגרות הנפשית של מחברו הספר היותר טוב של הרצל. בעצם אין זה אלא ספר של ליריקה, תמצית נקייה של הסתכלות אדם גדָל־לב בחיים, – בגדולות ובקטנות, בקלות ובחמורות שבהם. אדם עובר לו בארץ. ובכל אשר תלָכד עינו, תדלה נטפי חוכמה ועצב, מסקנות אחרונות על ההווייה וחליפותיה. אין להבדיל כאן בין ריצנזיה לציור־מסע, בין שיחה עתונאית לסיפור פילוסופי. כל הספר, בן שני הכרכים, רב הגונים והתכנים, טבוע כולו בחותם של אחדות פנימית, כפואימה אחת. המשורר, אשר ליבו כבד מכל הנעשה תחת השמש, מגלה מכל קוו ובכל מראה רמז למסקנותיו. מכל פרק ומכל דף כאן שוחקות אמיתותיו העצובות והמנחמות.
ב’מדינת היהודים‘, ב’אלטניילאנד’, בכתבים הציוניים כולם מהלכת רוח אחרת. שם הרעיון האחד פורש את כנפיו על הכל, וּממגעוֹ הכל לובש כובד־ראש וּמשמעת. שם הוא משמיע את אימרותיו באזני עם ועולם. שם הוא, המדבר אל הרבים, נתון ברשות הרבים. אין אדם נחלץ משיעבודם של אלה, שהוא אומר לשלוט בהם. שם הוא פרוזאיקן גם בדברי־הפיוט, – אם נסכים שפרוזה נבדלת מפואסיה בזה, שהיא מוניסטית יותר, בת־אחריות ‘כלפי הענין’ יותר. לעומת זה ירוֹן מן ‘הפיליטונים’ כל ניב בם. המחבר מדבר אל נפשו ונאמן רק לנפשו. המשמעת היא כאן אחרת. היא מוסיקלית יותר משהיא מפורשת במלים. בפרוזה ההרצלית יש אחדות של ניגון. קול הדברים הוא הנוטע את האמונה בהם.
ד 🔗
הניגון הוא אלגי כולו. זהו הריתמוס, והוא לא ישתנה גם בהשתנות התוכן ואפילו בהאיר ההומור מתוך הדברים. ניגון אחד לאדם בתקופת חיים ידועה, והוא המסקנה הנכונה ביותר. בו ניכּרוֹת שיני הזמן ששולחו בנו. ממנו אין להיחלץ.
אבל מתוך אלגיות זו פורצת פה ושם אמונה גדולה בחיים, באדם, בבאות. לא תמיד יהיה העצב אות להכנעה, לביטוי של ייאוש. לפייטן אין העצב על הרוב אלא סימן לחדווה מוצנעת, לביישנות, – למלוא רגש שאין להביעו אחרת.
הציונות, שהיא כולה ביטוי של אופּטימיות, לא היתה להרצל רק פרי מהפכה גדולה שבאה בנפשו. הוא בעצם טבעו מאמין בכוח האדם. מבחינה זו – ואמנם לא רק ממנה – יש בו ממידתו של יהודי מובהק, שאין לו עניין אל ‘גזרה’ ו’גורל' – ליהודי המאמין, שהכל אפשר לתקן, שאין גזרה קדומה – ורק מעשיו של אדם הם החותכים, המכריעים.
אין כמוהו מיטיב לדבר על מה שיהיה, לשיר שיר לעתיד לבוא. בכל מקום הוא רואה התאמצות כוחותיו של אדם, הוא מתמלא אמונה. בכל סיפורי הפילוסופים עובר הרעיון, שהאדם אדון לגורלו, – שהכל תלוי רק ביכולתו לעמוד, להישען על יום מחר ולהיטיב פנים אל הגורל כי יתגרה בנו. רעיון־לוואי הוא לו כמעט בכל יצירתו. ככל אשר תכבד עלינו יד החיים, כן ייטיבו עמנו. זהו הגורל המכה על האדם ואומר לו: גדל!
‘אני מאמין, שרק העוני שומר על אורך נעורינו. שהרי מה טיבו של נוער, אם לא כליון־הנפש, אם לא תשוקה ממושכה, שאינה מתמלאה?’ – הוא רושם לעצמו בירכתי הפירניאים, בראותו את הקבצנית בת השמונים ושש, המלאה און ותשוקת חיים, ולעומתה – את בעל האכסניה השבע שקפצה עליו התנוונות קודם זמנו. הוא האמין, שרק העקשנות מקיימת. שכל שובע ממית. שהמחסור אינו עונש, אלא, להיפך, מעשה־חסד עמנו, באשר רק הוא המכסה על צער ההווייה האמיתי.
ה 🔗
פרקי ה’פיליטונים' שבהם התרומם כמשורר אמיתי, – פרקים אשר ימים רבים יעמוד בהם טעם שירתם הנעלה הם ציורי־הילדים, הכתובים ביד אב, המסתכל בעין רחמנית ואוהבת בצמיחת החיים החדשים, בראשית הימים, אשר אין ערוך לחינם.
את הילדות ראה כמקום העושר, כמין אוצר של מסתורין, של ההתחדשות הנצחית. רק הילדים מעמידים אותנו על ערך הדברים, על נשמת הדברים, שנחתמו לפנינו מעת שגדלנו. הם מזכירים, מחיים – מחזירים את האבוד. זהו סוד התנחומים, שקירבת ילדים מביאה תמיד עמה. הם הופכים שוב את העולם לגן רב־פלאים. בקירבתם הדברים נעשים גדולים משהיו, חשובים משהיו. מה שנתרוקן בימי שיממון רבים, שוב מתמלא: הננו נוכחים פתאום, כי הדברים טרם נתיישנו, טרם נפסלה צורתם. יש מי שהוא הממשיך במקום שאנחנו הפסקנו.
אל חדר־הילדים הוא נמלט כאל המיקלט היותר בטוח. כאן מלבלב עוד יופיו האחרון של העולם ויד החלאה לא תשיגנו. הֵנה הוא שב מחברת הגדולים, מחוכמתם ומרמתם. עייף הוא מאויביו, עייף מאנשי־בריתו. הוי, הוא מכיר היטב עם מי הוא מתהלך כל הימים! וכמה הוא צמא להוויית־אמת, למנוחת רגע בקירבת הקטנים! פה מתרחשים עוד הפלאים הגדולים, ויש אשר בקָרבֵנו חרש, על ראשי האצבעות, אל חדר־הילדים ואנחנו מסתכלים בעינים מעורפלות מדמעות במראות־התום, וניגלו לפנינו פתאום מסתרי־החיים וכל חידות העולם הגדולות תיפתרנה. כל עוד חדר־הילדים מלא, אין עוד פחד. הכל מואר, הכל מחול בממלכת קדושה זו.
בפואימות נפלאות אלה, אשר בהן יריק הרצל־האב את כל הרוֹך של אהבת־ילדים השופעת מליבו, גילה לפנינו את פינות נפשו היותר כמוסות, היותר יקרות. בהומור ובחן אשר אין דומה להם יסופרו כאן מאורעות ילדות קטנים, אשר סוד אגדה להם וחידות־סתר ורמזי אלהים. מלחמות הילד לחיים, לביטוי, לכוח – כל פרשת הצמיחה של נפש האדם הקטנה, העזובה גם בהיות אב ואם ואומנת מחסה לה מסביב ואשר עין אלוהים עליה תמיד בהיותה חותרת אל עצמה, אל הכרתה. אין בכוחנו להחיש את בואה של זו, וטוב שניתן לה לבוא בעיתה. היא לא תאחר. הנס הקטן, המתפלש ימים שלמים בחול, קם יום אחד, קם מאליו, מבלי שהיתה יד איש לתומכו ולעודדו, ומתחיל פוסע. הוא נופל. אבל כרגע הוא שב וקם ופוסע שוב. בבת אחת תפס את כל חוכמת ההליכה לכל ימי חייו. הוא לא ראה כי עין אביו תלויה בו מרחוק ומתחקה על כל תנועה שלו ומתפעלת ממנה. ומי יודע – אפשר, שאילו ראה את העין השופעת רחמים ואהבה לו, לא היה קם בו כוח לקום – לחגור את כל כוחותיו ולהעז…
סיפורי הילדים האלה אין דומה להם בחמדת הסיגנון הצלול, העצור והאינטימי כאחד. לב אדם רועד בכל ניב, כמו בתוך דמעה מאירה. איזו בגרות של רוח, התעלוּת, התקדמות כאן, בביטוי ובתוכן כאחד! כאילו לא על שלושת ילדיו הקטנים יספר, כי־אם על ילדי האדמה הגדולה, אשר תעה יתעו בגן־עדנם ימי מספר ולא ידעו, כי את אורם ישאו עמהם למדבר החיים אשר אין קץ לו ועליו יתגעגעו כל הימים ואליו לא ישובו עוד לעולם.
אכן רק לב אב מבין ואוהב כזה עלול היה להיות אבי עם יתום שגלה מעל שולחן אביו ונושא את נפשו לשוב אל קן ילדותו – אל חדר־הילדים שנתרוקן…
סגנונה של “מדינת היהודים” 🔗
הפרוזה של ‘מדינת היהודים’, הריתמוס המיוחד של ספר זה – הפליאני תמיד כשהייתי הוגה בהרצל הסופר. אף שבסיגנון הזה בא לידי ביטוי מפליא מה שלמעלה מסיגנון. המהפכה הגדולה שבנפש, שהביא את האדם הזה, הלירי ביסודו, לידי פתוס של מחשבה פעלתנית, היא ענין פלאי בפני עצמו, ואינו פשוט ביותר. עד היום אין התפיסה הקלה רואה בכשרון הלירי אלא ‘רוֹך והתפנקות’ – ההיפך של מעשיות גברית, של הגשמת כוח הפעולה בחיים, בעוד שהליריזם אינו – באישיות אמיתית – אלא ליבלוב ראשון, אלא התחלה. מעשרה סופרים שהיו משוררים ליריים בתחילתם, תשעה נעשו אחר־כך אנשי־פרוזה – מספרים מובהקים, היסטוריונים מובהקים. כמעט כל גדולי הרומן והנובילה הצרפתיים של המאה התשע־עשרה (זולא, מופסן, אנטול פרנס – אם למנות רק את המפורסמים ביותר), התחילו בחרוזים. לבחרות יאה הליריזם. ברם, אין הדרגות החדשות והגילויים החדשים תלויים אלא בהתפתחות – בגידול האדם. במקום שיש גידול, הליריקן ‘הרך והענוג’ עלול אחר־כך לתת דמות ביצירתו לאנשי־כוח ולאנשי־מעשה לא פחות מאלה, שהם ‘אנשי־פרוזה’ מלידה. ואין אני רואה סכנה גדולה מזו, שעגים עוגה מסביב לסופר ומשתדלים להוכיח, שסכנה לו לצאת מתוכה. ככה פעמים מביאה ביקורת זו שהיא נעוצה בראשית יצירתו של סופר בלבד, לידי הערכה מסולפת וגם למיעוט־דמות. הפתוס של הביקורת היה צריך להיות דווקא ההיפך: לגלות דרכי גידול אלה – להוציא את הסופר מן ההשגה הקבועה הנגררת אחריו גם לאחר שפסע שבעה מילים בביקורת מוצאו.
לא זהו, איפוא, המפליא ב’מדינת היהודים' שיוצרה נעשה אחר. והרי היו גם דרגות־מעבר, תחנות־בינים כ’היכל בורבון', שהרצל הראה בו חריפות גדולה כל־כך של השגה פוליטית. בספר זה מפליא אותנו הסיגנון, מפליא הקצב, מפליאה איזו פשטות, אפילו יבושת של הרצאה, שאיננו מוצאים דוגמתה אלא בספרי־חוקים עתיקים. אולי סיגנון זה לא פחות מן התוכן, מעיד על המהפכה שבנפש הרצל – על הבגרות הגדולה, על הרצינות הגדולה.
בסיגנון זה שהוא רחוק כל־כך מן הפרוזה המעודנת, הווינאית, שכולה רוֹך וחן ופיקחות – יש משהו הנוגע ממש עד הלב. כאן נקודת העלייה – הפתוס של אמונה, זה השכרון הגדול שברעיון, שבהוכחת עצמו של אדם, שמקורו ברוח־הקודש. אותה שעה אין אדם נזקק אלא לאמיתות הפשוטות ביותר, לפורמולות המעורטלות ביותר. כל תוספת נופך ניב נאה, של מימרה נאה, היתה כאן חוצצה, מגבלת, – מחללת. אותה שעה אין האדם מבקש באוצר נפשו אלא את המושגים הראשונים, המלים הראשונות. כאן נפגשת האלמנטריות עם התרבות העליונה.
אדם נאה 🔗
שלושים שנות נצח העמיקו בלי ספק את סמל הרצל בהכרת העם. זה דרכו של סמל – שגידולו האמיתי הולך ומוסיף כוח בדורות הבאים. אף־על־פי־כן אין עוד להגיד שאנו מכירים את הרצל. הקליטה האגדית, כל כמה שהיא חשובה ככוח חינוכי לעם, עומדת בניגוד להכרה הממשית. האגדה מפרישה את החמרים, שאינם נוחים לה, אבל בלי חמרים אלה אין דמות שלימה. אין גם דמות־אמת. לא זה שהאגדה מפרזת, כי אם שהיא מבליעה – שהיא נאחזת בקווים כלליים ביותר. דמות אמת היא צירוף של ‘הלכה ואגדה’, שרק צירוף שתיהן יוצר את התפיסה המלאה.
‘ספרי הימים’, שניתנו לנו בשנים האחרונות בעברית (על־ידי ‘מצפה’), נעשו גורם חשוב מאוד להכרת הרצל. בלי ספר אינטימי ואמיתי זה, שבו הראה את עצמו המנהיג לדורות הבאים לא רק במסירות נפשו, כי אם גם כאמן, שאינו מעלים כלום – אי אפשר כיום לעמוד על טיבו של יוצר הציונות המדינית. הם הוכיחו, שהאמת אינה הורסת את האגדה. הראו, שבמקום שהכוונה טהורה אפילו חולשות מצטרפות לזכויות; הראו, שבמפעל גדול צריך לפעמים גם אומץ־לב לקטנות.
אבל עד היום איננו מכירים כמעט את הרצל הסופר, את הרצל האמן, הליריקן, פילוסוף החיים – קרקע פורה זו שמתוכה צמח המנהיג. הרצל הסופר הוא עד היום בחינת טפל לגבי הרצל הציוני. האחרון הוא בוודאי העיקר לנו כדת וכדין. אבל בלי הסופר אין גם בשום פנים הכרת המנהיג שלימה. סופר היה, מנהיג נעשה – את זאת עלינו לזכור תמיד. הציונות – זהו מאורע־פלאים, נס גדול שקרה בחייו. סופר נולד, ובלי ספק – סופר גדול, עם סיגנון משלו ועם ציור־עולם משלו. אותו אין להעריך בלי תרגום מעשה־אמן. יש בסיגנונו מן המילודיות הדקה, מגוון האצילות שהוא נבלע כולו באין אור הולם, באין מסגרת הולמת. במידה שהיה, כאדם וכמנהיג, אדם בעל יצרים אלמנטריים עם משיכה אל הקרקע ועם הבנת נפש ההמונים, – היה, כסופר, אדם שכולו תרבות מעודנת, כולו שקוף־דם, מזוקק בטעמו, ביגונו העצור, בהומור החבוי. ברם, אלה הם ניגודים שנתיישבו, ונתיישבו לא בדוחק. הציונות של הרצל – אנושיותה קודמת ללאומיותה. הרצל היה קודם כל אדם בעל מידות, אדם נאה בתכלית. איש־הכבוד היה, ועם כל מה שידע להקסים את ההמונים – דימגוג לא היה. פעמים ידע להכריע באמצאות של דיפלומטיה. בלי זה אין אדם נעשה מנהיג. אינו עומד במנהיגותו. אבל גם כסופר, גם כמנהיג, היה בראש וראשונה אדם נאה. צד זה היינו רוצים לראות מובלט יותר ויותר. זוהי הקרן. זה לא יבול לעולם. אפילו מה שנעשה בתוקף המסיבות ומתוך התאמצות שלא לצנן את ההמונים, – גם בזה היה הרבה מן התום, מן הרומנטיקה הנוגעת עד הלב. מנהיג בלי עם תומך ומסייע, בודד לרוב גם בתוך חבריו, שלא לדבר על המתבוללים אשר צררוהו, חולם וער ומכיר (לבסוף הכיר!) את החומר האנושי שעליו לעשותו לעם בונה מדינה – פעמים שהיה אנוס לעשות בלהטי הפוליטיקן, כדי להחזיק מעמד. אבל זאת היתה בחינת ‘הוראת שעה’. מעולם לא ניכר בו אף כלשהו מגסות הרוח והזיוף מדעת. לכך היה יותר מדאי אדם טהור, רב־חמלה, רב־יופי, טבוע בחותם האצילות.
הכרה זו עשוייה לתת לנו יצירתו הפייטנית, עשוי לתת לנו הרצל היוצר. כאן מתגלה הרצל האדם בכל סגולותיו הטובות – אדם שעיניו העצובות הירבו להתבונן בחיים וקלטו הרבה מצערם, הרבה מעלבונם. משהו, שרק הייאוש מחוללוֹ, זוקק בלבבו עוד קודם – טרם שבאו הייאוש היהודי והעלבון היהודי לאכול את לבבו.
כנהוג, נמצאו בחייו, קל וחומר במותו, קנאים רבים לתורתו המדינית הצרופה ‘שלא תחולל’. כאילו פוליטיקה ריאלית עשוייה להישאר תורה מאובנת! כאילו הרצל לפני אוגנדה היה אותו הרצל שלאחר אוגנדה! הקנאות ל’תורה צרופה' בפוליטיקה אינה בעצם אלא גם כן מין פוליטיקה. ועל הרוב – פוליטיקה לא בריאה. קנאות יתירה של ‘יורשים’, מאיזה סוג שיהיו, על הרוב אינה מוסיפה, אלא מדלדלת.
אין ספק שהעיקר במנהיג הוא מה שמתמיד בתורה פוליטית. ובפרט כשיוצרה הוא איש־הרוח כהרצל. זהו יסודה המוסרי המזוקק, גבישי הפילוסופיה, פרי ונסיון של אדם גדול. זהו מה שמחייב את הדורות הבאים: המנהיג שמידותיו תהיינה דוגמא, תהיינא מחנכות ומכשירות להיות כמוהו. זאת היא הירושה, שאנו חבים בשמירתה. זה היופי האנושי שבחיי המנהיג ובדרכיו – כשרון־המעשה ואהבת־המעשה שרק היא הצדיקה את חלומותיו, ולבסוף – אצילות האדם, זה היסוד המקדש את כל מעשה, קטן או גדול. – אילו מצאנו מקצת מן המידות הנעלות של המנהיג באלה, המתיימרים לשמור על ‘מדיניותו הצרופה’, היו מכריחים אותנו לכבד את קנאותם לדוגמא הפוליטית, גם בהכירנו כמה היא מזקת לפעמים. אבל קנאי־הרצל בלי חן, בלי נדיבות רוח, בלי משמעת, אלה שהבריחו את כל הרוחות הטובות מחיינו, שגרשו את השמחה מן הציונות ושמו את פעולת־ההרס יסוד לתורתם ולמעשיהם, – אלה הם ההיפך הגמור מאותו חומר אנושי בריא, צלול־רוח, שהרצל ראה אותו בחזונו כבונה המדינה העברית.
שיורים ומילואים 🔗
בכל מהותו שלט יצר־המהירות. אין פנאי. היתה בו ההרגשה, שלא רק אנחנו, כי־אם כל העולם מתקרב אל התהום ושאין לדחות. שומה עלינו להיות מוכנים ליום הגדול, ההולך ובא. על־כן מיהר כל־כך. הוא נשא בקרבו את כל החרדה לסער הגדול, שבא עשר שנים לאחר מותו.
כלום אין בחרדה הגדולה, כשהיא לעצמה, מחוש הנבואה, הצופה את העתידות?
*
לא, הוא אינו רואה את עצמו כאוטופיסטן כל־עיקר. בכל כוחו הוא מתקומם כנגד זה. את ‘מדינת היהודים’ הוא כותב לא בצורת רומן דמיוני, כי אם בצורת מסכת מדעית בסיגנונה היבש של ה’הלכה‘. הוא נמנע ככל האפשר מקשט את מגילת־החלום בעדיי שירה. כמדומה, שבכל מה שכתב, אין אף דבר ש’כולו פרוזה’ כ’מדינת היהודים'. כעיתונאי שקיבל חינוך פוליטי טוב, הוא יודע, עד כמה יש להיזהר ברומנטיות מוטעמת. הוא רואה את הציונות כתולדה הכרחית, כמוּשׂכּל ראשון, כגזרה.
מבחינה זו יש בהשגת־עולם שלו מעבר לרומנטיקה, משהו פוזיטיביסטי, משהו ‘מרכסיסטי’: אנחנו רוצים על כרחנו!
*
במדינת היהודים יש מן ההיקף של ספר מחוקק. משהו מ’דברים'. הקלות והחמורות כרוכות יחד.
במסכת בניין אין פרשה גדולה וקטנה.
*
איש־המדינה נלחם ברומנטיקן שבו, בראותו בו כוח מסוכן, רצון לצאת ידי חובת הכשרה בקפיצה מחוסרת אחריות או בדיבורים ללא מעשה; והאמן שמח על הרומנטיקה שגילה בעצמו ושגילה עוד מקצת ממנה באומה, בראותו בה את שארית התום והאמונה, את האש אשר תצית את כל הלבבות ותצרוף אותם בבת אחת מכל סיגי הגלות.
זה הוא כוחו, שהרומנטיקן ניצח רק למחצה.
*
‘האומנות הקרובה עתה אל רוחי ביותר היא הארכיטקטורה. לדאבוני אין אני שולט באמצעי־הביטוי שלה. אילו למדתי דבר־מה הייתי עכשיו אדריכל’.
ואף על פי כן – הרי היה בעיקר אדריכל.
*
ההבדל העיקרי בינו ובין אחד־העם – שהאחרון, הספקן והזהיר, החשיב יותר מן התכלית עצמה את האמצעים, בראותו קודם כל בהם אמצעי־חינוך לעם, בעוד שהרצל המאמין והמסַכן, האמין שרק בכוחה של השגת תכלית גדולה להפוך את רוח העם בבת־אחת, על־כן לא השגיח באמצעים, ויש גם שבחל בהם. (‘בעלי־הבתים הנחמדים, הקטנים, הטובים, המרוצים במועט’).
ואולם הוא גם הכותב ברור: ‘לא המטרה הוא העיקר, כי אם ההליכה’.
*
הוא יודע את הסכנה של האמן, ובמידה שהוא, כסופר, להוט אחר הניב הנאה, הוא תופס את עצמו בבהלה, כשהוא רואה, שגם בתנועה הוא נמשך לפעמים אחרי יצר האמן. מתוודה הוא: ‘אצל בילוב הייתי, לדאבוני, סופר אוהב כבוד והתאמצתי יותר ללטוש mots מאשר לדבר ברצינות על העניין. זו היתה בפשטות שעת חולשה’.
לגבי פוליטיקן כשרון זה נראה בוודאי לחולשה. וכמה פעמים נהפכה לו חולשה זו לכוח!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.