תקסז כְּשֶׁמֵּת רַבִּי אָמַר: הַיּוֹם נוֹלַד רַב יְהוּדָה בְּבָבֶל (קידושין עב ע“א–ע”ב).

כְּשֶׁמֵּת רַבִּי אָמַר – דברי רבי יהודה הנשיא לפני מותו (והשוו קטע רפו).

*

תקסח שְׁמוּאֵל קָרָא עַל רַב יְהוּדָה: אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה (נידה יג ע"א).

שְׁמוּאֵל – רבו של רב יהודה.

אֵין זֶה וגו’ – שמעלתו כמעלת מלאכי שמים.

*

תקסט רַב אָרֹךְ בְּדוֹרוֹ הָיָה וְרַב יְהוּדָה מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ. וְרַב יְהוּדָה אָרֹךְ בְּדוֹרוֹ הָיָה וְאַדָּא דַיָּלָא מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ (נידה כד ע"ב).

רַב – ראו לעיל, קטעים תקטז–תקמט.

אָרֹךְ – גבה קומה.

דַּיָּלָא – הדייל, משרתו.

*

תקע אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁנָּנָא, עֲמֹד מִפְּנֵי אָבִיךָ.

רַב יְחֶזְקֵאל בַּעַל מַעֲשִׂים הָיָה, וַאֲפִלּוּ מַר שְׁמוּאֵל הָיָה עוֹמֵד מִפָּנָיו. (קידושין לג ע"ב).

שִׁנָּנָא – אדם שנון וחריף (או: בעל שיניים גדולות), כינוי שגור לרב יהודה.

עֲמֹד – קום (לכבוד אביך, אף שאתה גדול ממנו בתורה).

בַּעַל מַעֲשִׂים – עוסק במצוות ובמעשים טובים.

מַר שְׁמוּאֵל – ראו לעיל, קטעים תקנ–תקסו.

*

תקעא רַב יְהוּדָה הָיָה מִתְפַּלֵּל מִשְּׁלוֹשִׁים יוֹם לִשְׁלוֹשִׁים יוֹם, וְהָיָה מְסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ וּמִתְפַּלֵּל (ראש השנה לה ע"א).

מִשְׁלוֹשִׁים וגו’ – אחת לשלושים יום בלבד (שהיה עסוק בלימוד תורה).

מְסַדֵּר – חוזר עליה ומתכונן לתפילתו שתהיה סדורה בפיו.

*

תקעב מַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד מִנְּהַרְדְּעָא שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם בְּפוּמְבְּדִיתָא וְאָמָר: תְּנוּ לִי בָּשָׂר. אָמְרוּ לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיִּטֹּל שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל וְנִתֵּן לְךָ. אָמַר לָהֶם: מִי הוּא יְהוּדָה בַּר שְׁוִיסְקֵאֵל זֶה שֶׁהוּא קוֹדֵם לִי וְנוֹטֵל לְפָנַי? הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַב יְהוּדָה. כָּעַס וְהוֹצִיא שׁוֹפָר וְנִדָּהוּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַב יְהוּדָה: רָגִיל זֶה שֶׁהוּא קוֹרֵא לִבְנֵי אָדָם “עֲבָדִים”. הִכְרִיז עָלָיו רַב יְהוּדָה: “עֶבֶד הוּא!” הָלַךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ וְהִזְמִינוֹ לְדִין לִפְנֵי רַב נַחֲמָן. הֵבִיאוּ לְרַב יְהוּדָה כְּתַב הַזְמָנָה. בָּא לִפְנֵי רַב הוּנָא וּשְׁאֵלוֹ: אֵלֵךְ אוֹ לֹא אֵלֵךְ? אָמַר לוֹ רַב הוּנָא: לֵילֵךְ אֵין אַתָּה צָרִיךְ, מִשּׁוּם שֶׁאָדָם גָּדוֹל אָתָּה, אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּית הַנָּשִׂיא עֲמֹד וְלֵךְ.

נְּהַרְדְעָא, פּוּמְבְּדִיתָא – ערים בבבל.

בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם – אטליז.

בַּר שְׁוִיסְקֵאֵל – עיוות השם “בר יחזקאל”, ופירושו: זללן בשר.

נוֹטֵל – לוקח.

הוֹצִיא שׁוֹפָר וְנִדָּהוּ – הכריז עליו חרם באמצעות תקיעה בשופר.

זֶה – האדם מנהרדעא.

עֶבֶד הוּא – והנישואים עמו ועם צאצאיו פסולים, כיוון שהעבדים לא היו יהודים.

הִזְמִינוֹ לְדִין – על שהוכרז כעבד.

הַזְמָנָה – להופיע בבית הדין (בנהרדעא).

אָדָם גָּדוֹל אַתָּה – ואינך חייב להישפט לפני רב נחמן שאינו במעמדך.

מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ וגו’ – כי רב נחמן חתנו של ראש הגולה היה.

*

בָּא רַב יְהוּדָה וּמָצָא אֶת רַב נַחֲמָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מַעֲקֶה. אָמַר לוֹ: וְאֵין מָר מוֹדֶה בַּמֶּה שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל: “כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה”? אָמַר לוֹ: מִקְצָת גַּנְדָּרִיתָא אֲנִי עוֹשֶׂה. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: וְכִי כְּעוּרָה “מַעֲקֶה” שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה, אוֹ “מְחִצָּה” שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים?

אָמַר לוֹ רַב נַחֲמָן: יֵשֵׁב מָר עַל קַרְפִיטָא. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: וְכִי כְּעוּרָה “סַפְסָל” שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אוֹ “אִצְטְבָא” שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם?

אָמַר לוֹ רַב נַחֲמָן: יֹאכַל מָר אֶתְרוֹנְגָא. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: כָּךְ אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָאוֹמֵר “אֶתְרוֹנְגָא” יֵשׁ בּוֹ שְׁלִישׁ בְּגַסּוּת הָרוּחַ – אוֹ “אֶתְרוֹג” בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים אוֹ “אֶתְרוֹגָא” בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

אָמַר לוֹ רַב נַחֲמָן: יִשְׁתֶּה מָר אַנְבַּגָא. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: וְכִי כְּעוּרָה “אִסְפַּרְגּוֹס” בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים אוֹ “אַנְפְּקָא” בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם?

אָמַר רַב נַחֲמָן: תָּבוֹא דוֹנַג וְתַשְׁקֶנּוּ.

אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּךְ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּאִשָּׁה.

– קְטַנָּה הִיא.

– בְּפֵרוּשׁ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּאִשָּׁה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה.

– יִשְׁלַח מָר שָׁלוֹם לְיַלְתָּא.

– כָּךְ אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה.

– אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.

– כָּךְ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה.

– עַל יְדֵי בַּעְלָהּ.

– כָּךְ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל.

שָׁלְחָה יַלְתָּא לְבַעֲלָהּ: פְּסֹק לוֹ דִּינוֹ וּפָטְרֵהוּ, שֶׁלֹּא יַעַשְׂךָ כְּעַם הָאָרֶץ.

*

מַעֲקֶה – על גג הבית, כנדרש על פי ההלכה (דברים כב, ח).

אֵין מָר מוֹדֶה וגו’ – האם אינך מסכים, אדוני (= “מר”) עם דברי שמואל, שאדם הממונה על הציבור חייב לשמור על כבודו ולא לעשות מלאכה פשוטה בפני אנשים רבים (כגון שלושה העוברים ברחוב)?

מִקְצַת גֻּנְדְרִיתָא – רק גדר נמוכה ולא מעקה ממש (ורב נחמן השתמש בלשון זרה ולא בעברית).

וְכִי כְּעוּרָה וגו’ – האם יש פסול או דבר מכוער בשימוש בשפה העברית (של המקרא או של חז"ל)?

קַרְפִיטָא – מושב (ביוונית).

שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם – כלשון העם בימיהם.

אֶתְרוֹנְגָא – פרי הדר.

שְׁלִישׁ בְּגַסּוּת הָרוּחַ – מידה לא קטנה של גאווה.

אַנְבַּגָא – כוס קטנה של יין.

אִסְפַּרְגּוֹס, אַנְפְּקָא – כינויים אחרים בפי חכמים או בפי העם לכוס יין.

דּוֹנַג – בתו של רב נחמן.

אֵין מִשְׁתַּמְשִׁין וגו’ – אין זה ראוי שאישה (בכל גיל שהוא) תגיש משקה לגבר, משום צניעות.

יִשְׁלַח מָר שָׁלוֹם לְיַלְתָּא – ידרוש בשלומה של אשת רב נחמן.

קוֹל בְּאִשָּׁה וגו’ – שאסור לגבר להקשיב לקולה של אישה זרה, ששמיעת הקול כמוהו כקרבה אסורה בין המינים (ואם ישאל בשלומה בוודאי תשיב לו).

פְּסֹק לוֹ וגו’ – פסוק את הדין בעניינו של רב יהודה ושלח אותו לשלום, שהרי על כל דבר שאתה אומר הוא משיב ומציג אותך כמי שאינו יודע דבר.

*

אָמַר רַב נַחֲמָן לְרַב יְהוּדָה: לָמָּה טָרַח מָר לָבוֹא לְכָאן? אָמַר לוֹ: כְּתָב הַזְמָנָה שָׁלַח מָר אַחֲרַי.

אָמַר רַב נַחֲמָן: וּמָה שִׂיחָתוֹ שֶׁל מָר אֵינִי יוֹדֵעַ – כְּתָב הַזְמָנָה אֶשְׁלַח לְמָר?

הוֹצִיא רַב יְהוּדָה כְּתָב הַזְמָנָה מִתּוֹךְ חֵיקוֹ וְהֶרְאָה לוֹ וְאָמַר: הֲרֵי הָאָדָם וַהֲרֵי הַכְּתָב.

אָמַר לוֹ רַב נַחֲמָן: הוֹאִיל וּבָא מָר לְכָאן יַרְצֶה טַעֲנוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַחֲנִיפִים זֶה אֶת זֶה. מִפְּנֵי מָה נִדָּהוּ מָר לְאוֹתוֹ הָאִישׁ?

– צִעֵר שָׁלִיחַ שֶׁל חֲכָמִים.

– וְיַלְקֵהוּ מָר, שֶׁהֲרֵי רַב מַלְקֶה עַל מִי שֶׁמְּצַעֵר שָׁלִיחַ שֶׁל חֲכָמִים.

– קָשָׁה מִזּוֹ עָשִׂיתִי לוֹ.

– מִפְּנֵי מָה הִכְרַזְתָּ עָלָיו “עֶבֶד הוּא”?

– מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָגִיל לִקְרוֹת לִבְנֵי אָדָם “עֲבָדִים”, וְשָׁנִינוּ: כָּל הַפּוֹסֵל – פָּסוּל וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשֶׁבַח לְעוֹלָם; וְאָמַר שְׁמוּאֵל: “בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל”. אֵימָתַי אָמַר שְׁמוּאֵל? לַחֲשֹׁשׁ לוֹ, אֲבָל לְהַכְרִיז עָלָיו מִי אָמַר?

בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא בַּעַל דִּינוֹ מִנְּהַרְדְּעָא. אָמַר בַּעַל הַדִּין לְרַב יְהוּדָה: "לִי אַתָּה קוֹרֵא עֶבֶד? וַאֲנִי מִבֵּית מַלְכֵי חַשְׁמוֹנָאִים אֲנִי בָּא! אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: כָּךְ אָמַר שְׁמוּאֵל: “כָּל הָאוֹמֵר מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים אֲנִי בָּא – הֲרֵיהוּ עֶבֶד”. אָמַר לוֹ רַב נַחֲמָן: וְכִי אֵין מָר מוֹדֶה בַּמֶּה שֶׁאָמַר רַ' אַבָּהוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא וַאֲמָרָהּ, אִם קֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ – שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: הֲרֵי יֵשׁ כָּאן רַב מַתְּנָה שֶׁסּוֹבֵר כְּמוֹתִי.

רַב מַתְּנָה לֹא רָאָה נְהַרְדְּעָא שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּבְאוֹתוֹ יוֹם בָּא. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: זָכוּר מָר מָה שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל, כְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּרַגְלוֹ אַחַת עַל שְׂפַת הַנָּהָר וּבְרַגְלוֹ שְׁנִיָּה עַל הַגֶּשֶׁר? אָמַר רַב מַתְּנָה: כָּךְ אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָאוֹמֵר מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים אֲנִי בָּא – הֲרֵיהוּ עֶבֶד, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם אֶלָּא רִיבָה אַחַת שֶׁעָלְתָה לַגַּג וְהִכְרִיזָה וְאָמְרָה: “כָּל הָאוֹמֵר מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים אֲנִי, עֶבֶד הוּא” – וְנָפְלָה מִן הַגַּג וּמֵתָה.

הִכְרִיז רַב נַחֲמָן עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעֶבֶד הוּא. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרְעוּ כַמָּה כְּתֻבּוֹת בִּנְהַרְדְּעָא. כְּשֶׁיָּצָא רַב יְהוּדָה מִן הָעִיר יָצְאוּ אַחֲרָיו בְּנֵי הָעִיר לְרָגְמוֹ. אָמַר לָהֶם: אִם תִּשְׁתְּקוּ – שִׁתְקוּ, וְאִם לֹא – אֲפַרְסֵם עֲלֵיכֶם מָה שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת יֵשׁ בִּנְהַרְדְּעָא, אַחַת קְרוּיָה “בֵּית יוֹנָה” וְאַחַת קְרוּיָה “בֵּית עוֹרֵב”; וְסִימָנְךָ: “טָהוֹר טָהוֹר, טָמֵא טָמֵא”. מִיָּד זָרְקוּ אֶת אַבְנֵיהֶם מִיְּדֵיהֶם וְנֶעֶשְׂתָה סְתִימָה בִּנְהַר הַמֶּלֶךְ (קידושין ע ע“א–ע”ב).

וּמָה שִׂיחָתוֹ וגו’ – הרי איני יודע אף לדבר יפה כמוך, ודאי שלא אעז לשלוח לך כתב הזמנה ולדון אותך.

יַרְצֶה טַעֲנוֹתַיו – יטען.

מַחֲנִיפִים – מתחנפים ומעדיפים.

שָׁלִיחַ – שמשו של רב יהודה.

וְיַלְקֵהוּ – ראוי היה להלקות אותו במקום לנדות אותו.

קָשֶׁה מִזּוֹ וגו’ – הענשתי אותו בדבר חמור יותר (הנידוי).

כָּל הַפּוֹסֵל וגו’ – כל המטיל פסול באחרים ואינו מדבר בשבחם, סימן שהוא עצמו פסול באותו עניין (והקובע שאחרים הם עבדים הריהו עבד בעצמו).

אֵימָתַי וגו’ – דברי שמואל באו לומר שיש לחשוש פן האיש הוא עבד, אך האם הורה שמואל להכריז על כך בפומבי?

כָּל הָאוֹמֵר וגו’ – כי הורדוס (צאצא עבדים אדומיים) השמיד את כל בית חשמונאי ונותרו רק צאצאיו שלו.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם וגו’ – כל מי שמצטט הלכה בשם רבו באופן תיאורטי, לפני שבא מעשה מסוים לפניו, שומעין לו, אבל מי שמצטט הלכה בעקבות מעשה כלשהו, אין שומעין לו, שמא אמר מה שאמר לאור האירוע.

נִשְׁתַּיְּרָה וגו’ – נותרה רק נערה אחת לבית חשמונאי ואף היא איבדה עצמה לדעת, כמסופר בבבא בתרא ג ע"ב (וראו לעיל, חלק ראשון, פרק ט, קטע נא).

נִקְרְעוּ כַּמָּה כְּתֻבּוֹת – של נשים ממשפחתו של אותו אדם, אשר כעת בוטלו נישואיהן משום שהוכרז עליהן שהן צאצאי עבדים.

לְרָגְמוֹ – משום שגילה את מוצאם.

וְסִימָנְךָ וגו’ – הסימן שבעזרתו אפשר לזכור מי משפחה טהורה ומי טמאה הוא הקשר שבין שם המשפחה לעוף (והעורב הוא עוף טמא).

נְהַר הַמֶּלֶךְ – תעלת מים העוברת בנהרדעא.

*

תקעג רַ' זֵירָא מְצָאוֹ לְרַב יְהוּדָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל פִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית חָמִיו, וְרָאָהוּ שֶׁדַּעְתּוֹ בְּדוּחָה עָלָיו וְאִלּוּ שְׁאֵלוֹ חֲלַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הָיָה אוֹמֵר לוֹ. אָמַר לוֹ: מָה טַעַם הָעִזִּים מְהַלְּכוֹת בְּרֹאשׁ וְאַחֲרֵיהֶן הָרְחֵלוֹת? אָמַר לוֹ: כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּתְּחִלָּה חשֶׁךְ וְאַחַר כָּךְ אוֹר.

– מָה טַעַם אֵלּוּ מְכֻסּוֹת וְאֵלּוּ מְגֻלּוֹת? – אֵלּוּ שֶׁאָנוּ מִתְכַּסִּים מֵהֶן מְכֻסּוֹת, וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אָנוּ מִתְכַּסִּים מֵהֶן מְגֻלּוֹת.

– מָה טַעַם הַגָּמָל זְנָבוֹ קָטָן? – מִשּׁוּם שֶׁאוֹכֵל כִּיסִין.

– מָה טַעַם הַשּׁוֹר זְנָבוֹ אָרֹךְ? – מִשּׁוּם שֶׁדָּר בַּאֲגַם וְצָרִיךְ לְהַבְרִיחַ יַתּוּשִׁים.

– מָה טַעַם קֶרֶן הֶחָגָב רַכָּה? – מִשּׁוּם שֶׁדָּר בַּחֲלָפִין, וְאִלּוּ הָיְתָה קָשָׁה תֵּעָקֵר וְיִסְתַּמָּא; שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל: הָרוֹצֶה לְסַמּוֹת חָגָב יִשְׁלֹף קַרְנוֹ.

– מָה טַעַם רִיס עֵינָהּ שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת מֻגְבַּהַת לְמָעְלָה? – שֶׁדָּרָה עַל דַּפִּים, וְאִלּוּ יִכָּנֵס עָשָׁן בְּעֵינֶיהָ תִּסְתַּמָּא.

– דַּשָּׁא? – דֶּרֶךְ שָׁם. – דַּרְגָּא? – דֶּרֶךְ גַּג. – מִתְכּוֹלִיתָּא? – מָתַי תִּכְלֶה דָּא. – בֵּיתָא? – בֹּא וְאֵיתִיב בָּהּ. – בִּקְתָּא? – בֵּי עַקְתָא. – כּוּפְתָּא? – כּוֹף וְתִיב. – לִבְנֵי? – לִבְנֵי בָּנִים. – הוּצָא? – חֲצִיצָה. – חַצְבָּא? – שֶׁחוֹצֵב מַיִם מִן הַנָּהָר. – כּוּזָה? – כָּזֶה. – שׁוּטִיתָא? – שְׁטוּתָא. – מְשִׁיכְלָא? – מָשֵׁי כֻּלָּה. – מַשְׁכִּילְתָּא? – מַשְׁיָא כַּלְּתָא. – אָסִיתָא? – חֲסִירְתָּא. – בּוּכְנָא? – בּוֹא וְאַכֶּנּוּ. – לְבוּשָׁא? – לָא בּוּשָׁא. – גְּלִימָא? – שֶׁנַּעֲשֶׂה בּוֹ כְּגֹלֶם. – גֻּלְתָּא? – גְּלִי וְאֵיתִיב. – פּוּרְיָא? – שֶׁפָּרִין וְרָבִין בָּהּ. – בּוּרְזִינְקָא? – בּוֹר זֶה נָקִי. – סוּדְרָא? – סוֹד ה' לִירֵאָיו. – אַפַּדְנָא? – אַפִּתְחָא דֵּין (שבת עז ע"ב).

דַּעְתּוֹ בְּדוּחָה עָלָיו – מצוי במצב רוח עליז.

חֲלַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ – כגודל העולם כולו, כלומר כל דבר ושאלה שבעולם.

מְהַלְכוֹת בְּרֹאשׁ – העדר.

הָרְחֵלוֹת – הכבשים.

כְּבְרִיָּתוֹ – כבשעת בריאתו.

בַּתְּחִלָּה חֹשֶׁךְ וגו’ – שהעיזים הן בדרך כלל שחורות והכבשים לבנות.

אֵלּוּ מְכֻסּוֹת – הכבשים, שיש להן זנב שמן המכסה את אחוריהן (הוא האליה).

מִתְכַּסִּים מֵהֶן – משתמשים בצמרן לבגדים.

כִּיסִין – שיחים קוצניים (וזנב קצר לא ייתפס בהם).

אֲגַם – אזור ספוג מים שהיתושים מרובים בו.

קֶרֶן – המחוש, איבר החישה שבראש החגב.

חֲלָפִין – במקום שבו בוקעים ענפים צעירים מגזע העץ.

תֵּעָקֵר – הקרן, משום שהחגב נדחק בסדקים צרים.

יִסְתַּמָּא – יתעוור.

רִיס עֵינָהּ וגו’ – כשהתרנגולת עוצמת את עיניה, העפעפיים התחתונים שלה עולים ומכסים את העליונים.

שֶׁדָּרָה – משום שמתגוררת.

דַּפִּים – קורות סמוך לגג (ועשן התנור מגיע מתחתיה).

דַּשָּׁא וגו’ – מכאן ואילך באות על דרך השאלות והתשובות דרשות (חלקן מבדחות) על משמעותן של מילים ארמיות שונות, בדרך כלל בעזרת אטימולוגיות עממיות, עבריות או ארמיות.

דַּשָּׁא – פתח, דלת.

דֶּרֶךְ שָׁם – המקום שבו מתחילה הדרך.

דַּרְגָּא – סולם שעולים דרכו לגג.

מִתְכּוֹלִיתָא – מתַאבן, מאכל המעורר את התיאבון.

מָתַי תִּכְלֶה דָּא – מתי תסתיים (תכלה) זו, מתוך ציפייה למנה העיקרית.

בֵּיתָא – בית.

אֵיתִיב – אשב.

בִּקְתָּא – בית קטן.

בֵּי עַקְתָּא – בית צר.

כּוּפְתָּא – כנראה הכוונה לבול עץ נמוך שנהוג לשבת עליו.

כּוֹף וְתִיב – הפוך אותו ושב עליו.

לִבְנֵי – לבנים של בניין.

לִבְנֵי בָּנִים – מתקיימים לדורות רבים,

הוּצָא – עלי דקל שעושים מהם גדרות.

חֲצִיצָה – מחיצה.

חַצְבָּא – כד לשאיבת מים.

חוֹצֵב – שואב.

כּוּזָה – כלי חרס קטן.

כָּזֶה – משהו, דבר מועט.

שׁוֹטִיתָא – ענף של הדס (שמרקדין בו לפני הכלה).

שְׁטוּתָא – שהרוקד נראה כשוטה.

מְשִׁיכְלָא – ספל גדול לרחיצה.

מָשֵׁי כֹּלָּא – רוחץ את כולם (והרבה יכולים לרחוץ ממנו).

מַשְׁכִּילְתָּא – ספל קטן ונאה לרחיצה.

מָשְׁיָא כַּלְתָּא – רוחץ את הכלה (והכלי מיוחד רק לאנשים מיוחדים וחשובים, כגון כלה).

אָסִיתָא – מכתש, מדוכה.

חֲסִירְתָּא – חסרה, שהמכתש חקוק בתוכו.

בּוּכְנָא – מוט, העלי שבמכתשת.

בּוֹא וְאַכֶּנּוּ – שהוא מכה במכתשת.

לְבוּשָׁא – בגד, חלוק עליון.

לָא בוּשָׁא – מונע בושה, שמכסה על מלבושים קרועים ופגומים.

גְּלִימָא – מלבוש עליון ורחב.

כְּגֹלֶם – כגוש גדול (שאין מבחינים באיבריו של לובש הגלימה).

גֻּלְתָּא – מקטורן, מעיל עליון יקר ערך.

גְּלִי וְאֵיתִיב – מגלה ויושב (שלובש המעיל מגלה את עצמו ומגביה את הבגד מפני חשיבותו ואחר כך יושב, שלא יבלה או יתלכלך).

פּוּרְיָא – מיטה.

בּוֹר זִינְקָא – באר שמימיה נובעים רק מפעם לפעם.

בּוֹר זֶה נָקִי – שאין המים נראים בו.

סוּדְרָא – צעיף לעטיפת הראש (של תלמידי חכמים).

אַפַּדְנָא – טרקלין.

אַפִּתְחָא דֵּין – פתח שבאים אליו הכול לדין ולמשפט.

*

תקעד עֻלָּא נִזְדַּמֵּן לְפוּמְבְּדִיתָא. אָמַר רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּנוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לוֹ כַּלְכָּלָה שֶׁל פֵּרוֹת, וּרְאֵה הֵיאָךְ יַבְדִּיל. לֹא הָלַךְ. שָׁלַח אֶת אַבַּיֵּי. כְּשֶׁבָּא אַבַּיֵּי אָמַר לוֹ רַב יִצְחָק: הֵיאַךְ אָמַר? אָמַר לוֹ: “בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל” אָמַר וְלֹא יוֹתֵר. בָּא לִפְנֵי אָבִיו, אָמַר לוֹ: הֵיאַךְ אָמַר? אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא הָלַכְתִּי, אֲנִי שִׁגַּרְתִּי אֶת אַבַּיֵּי, וְאָמַר לִי: “הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל”. אָמַר לוֹ: רַבְרְבָנוּתוֹ שֶׁל מָר וּשְׂרָרוּתוֹ שֶׁל מָר גָּרְמוּ לוֹ לְמָר שֶׁלֹּא יֹאמַר שְׁמוּעָה מִפִּיו שֶׁל עֻלָּא (פסחים קד ע"ב).

עֻלָּא – חכם מארץ ישראל.

כַּלְכָּלָה – סל (במתנה).

הֵיאָךְ יַבְדִּיל – מה יהיה נוסח ההבדלה שיאמר במוצאי שבת.

שָׁלַח – רב יצחק.

וְלֹא יוֹתֵר – ולא המשיך באמירת דברים נוספים.

שִׁגַּרְתִּי – שלחתי.

רַבְרְבָנוּתוֹ וגו’ – התנהגותך היהירה והגאוותנית גרמה לך שלא זכית לומר דבר הלכה (“שמועה”) בשם עולא.

*

תקעה עֻלָּא נִזְדַּמֵּן לְפוּמְבְּדִיתָא לְבֵית רַב יְהוּדָה. רָאָה אֶת רַב יִצְחָק בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה שֶׁהוּא גָּדוֹל וְלֹא נָשָׂא. אָמַר לוֹ: מָה טַעַם אֵין מָר מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ אִשָּׁה? אָמַר לוֹ: וְכִי יוֹדֵעַ אֲנִי מֵהֵיכָן אַשִּׂיא? אָמַר לוֹ עֻלָּא: כְּלוּם אָנוּ יוֹדְעִים מֵהֵיכָן אָנוּ בָּאִים? שֶׁמָּא מֵאוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר: “נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה” (איכה ה, יא)? (קידושין עא ע"ב).

עֻלָּא – ראו בקטע הקודם.

גָּדוֹל – בגיל הנישואים.

מָה טַעַם – מדוע.

מָר – אדוני.

מֵהֵיכָן אַשִּׂיא – מניין אקח אישה (כי רב יהודה חשש שיש פסול כלשהו בייחוסן של המשפחות שבפומבדיתא).

כְּלוּם אָנוּ יוֹדְעִים וגו’ – האם לנו ברור שבמוצאנו אין כל פגם?

שֶׁמָּא מֵאוֹתָם וגו’ – שמא אמותינו הן מאותן נשים שנאנסו בידי שוביהן הבבליים?

*

תקעו רַב יְהוּדָה הִקְרִיא לְרַב יִצְחָק בְּנוֹ: “וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה” (קהלת ז, כו). אָמַר לוֹ: כְּגוֹן מִי? – כְּגוֹן אִמְּךָ.

– וַהֲרֵי שָׁנָה רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּנוֹ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ” (משלי ה, יח). וְאָמַר לוֹ: כְּגוֹן מִי? – כְּגוֹן אִמְּךָ. נוֹחָה לִכְעוֹס וְנוֹחָה לִרְצוֹת (יבמות סג ע"ב).

הִקְרִיא – לימד פסוק מן המקרא.

שָׁנָה – לימד (בהזדמנות אחרת).

קֹרַת רוּחַ – נחת ושמחה.

נוֹחָה וגו’ – מתרגזת מהר אך גם מתפייסת בקלות (ועל כן אפשר לומר עליה את שני הפסוקים המנוגדים).

*

תקעז רַב יְהוּדָה הִתִּיר לִכְחֹל עַיִן בְּשַׁבָּת. אָמַר לָהֶם רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ לִיהוּדָה מְחַלֵּל שַׁבָּת. לְסוֹף חָשׁ רַב שְׁמוּאֵל בְּעֵינוֹ. שָׁלַח לוֹ: מֻתָּר אוֹ אָסוּר? שָׁלַח לוֹ: לְכָל אָדָם מֻתָּר, לְךָ אָסוּר, וְכִי מִשֶּׁלִּי הוּא? שֶׁל מַר שְׁמוּאֵל הוּא! (עבודה זרה כח ע"ב).

לִכְחֹל עַיִן – למרוח משחה על העין (לצורך ריפוי).

שׁוֹמֵעַ לִיהוּדָה – נוהג על פי היתרו.

לְסוֹף חָשׁ – לאחר זמן חלה.

לְךָ אָסוּר – שהרי אתה אוסר על אחרים.

וְכִי מִשֶׁלִּי הוּא – האם אני הוא שהתיר הכחילה בשבת?

שֶׁל מַר שְׁמוּאֵל הוּא – רבו של רב יהודה.

*

תקעח רַב יְהוּדָה רָאָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם פְּרוּצִים בְּפַת. אָמַר:

מַשְׁמָע, יֵשׁ שׂבַע בָּעוֹלָם. נָתַן עֵינָיו וּבָא רָעָב. אָמְרוּ לוֹ הַחֲכָמִים לְרַב כָּהֲנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב נְחוּנְיָה שַׁמָּשׁוֹ: מָר שֶׁמָּצוּי אֶצְלוֹ יְעַשֶּׂנּוּ שֶׁיֵּצֵא בַּפֶּתַח הַסָּמוּךְ לַשּׁוּק. עִשָּׂהוּ וְיָצָא לַשּׁוּק. רָאָה כְּנוּפְיָא, אָמַר לָהֶם: מָה הַדָּבָר? אָמְרוּ לוֹ: עַל כֻּסְפָּא שֶׁל תְּמָרִים עוֹמְדִים, שֶׁהוּא נִמְכָּר. אָמַר: מַשְׁמָע, רָעָב בָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ לְשַׁמָּשׁוֹ: חֲלֹץ לִי מִנְעָלָי. חָלַץ לוֹ מַנְעָל אֶחָד וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ לַחֲלֹץ הַשֵּׁנִי, בָּא אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם תַּחֲלֹץ הַשֵּׁנִי אַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם.

אָמַר רַב מָרִי בְּנָהּ שֶׁל בַּת שְׁמוּאֵל: אֲנִי עָמַדְתִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם עַל שְׂפַת נְהַר פַּפָּא וְרָאִיתִי מַלְאָכִים שֶׁנִּדְמוּ כְּמַלָּחִים וְהָיוּ מְבִיאִים חוֹל וּמְמַלְּאִים אֶת הַסְּפִינוֹת וְהָיָה קֶמַח סֹלֶת. בָּאוּ הַכֹּל לִקַּח מִמֶּנּוּ. אָמַרְתִּי לָהֶם: לֹא תִּקְחוּ מִזֶּה, שֶׁמַּעֲשֵׂה נִסִּים הוּא. לְמָחָר בָּאוּ סְפִינוֹת מְלֵאוֹת אֹרֶז (תענית כד ע"ב).

פְּרוּצִים בְּפַת – נוהגים בזבוז וזלזול בלחם.

מַשְּׁמָע – מהתנהגות האנשים מתברר.

נָתַן עֵינָיו – הסתכל בהם (בזעם).

שַׁמָּשׁוֹ – עוזרו של רב יהודה.

מָר וגו’ – אדוני, עשה כך שרב יהודה, שאתה נמצא בחברתו, יצא אל הפתח שליד השוק.

כְּנוּפְיָא – חבורת אנשים.

כֻּסְפָּא וגו’ – פסולת של תמרים (לאחר סחיטתם), מאכל בהמה שבגלל העוני התחרו בני אדם על קנייתו.

חָלַץ וגו’ – ביטוי לתענית (ובקשת גשמים).

אַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם – בגלל ריבוי גשמים.

נְהַר פַּפָּא – העובר בפומבדיתא.

נִדְמוּ – נראו.

וְהָיָה – והפך (החול).

לִקַּח – לקנות.

בָּאוּ – לפומבדיתא.

*

תקעט רַב יְהוּדָה הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וְצָוְחָה לְפָנָיו וְלֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהּ. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: וְלֹא סָבַר מָר “אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה” (משלי כא, יג)? אָמַר לוֹ: שִׁנָּנָא, רֹאשְׁךָ בְּצוֹנְנִין, רֹאשׁ רֹאשְׁךָ בְּחַמִּין! הֲרֵי יוֹשֵׁב מַר עֻקְבָּא אַב בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: “בֵּית דָּוִד, כֹּה אָמַר ה', דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק, פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם” (ירמיה כא, יב) (שבת נה ע"א).

לִפְנֵי שְׁמוּאֵל – רבו.

צָוְחָה לְפָנָיו – התלוננה (על עוול שנעשה לה).

לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהּ – התעלם ממנה.

וְלֹא סָבַר מָר – האינך, אדוני, מסכים (עם האמור בפסוק).

שִׁנָּנָא – ראו קטע תקע.

רֹאשְׁךָ וגו’ – לשון ציורית שמשמעה: אני, שאני רבך (“ראשך”), איענש אולי במים קרירים שיישפכו עלי אם לא אסייע לאישה, אך מי שהוא רבי ורבך, מר עוקבא, ראש הגולה, הוא שחייב לסייע לה והוא שייענש חמורות אם לא יעשה כך.

בֵּית דָּוִד – על פי מסורת בבל היו ראשי הגולה מבית דויד.

*

תקפ זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה הָיָה פּוֹסֵק אֶת הַסֵּדֶר לִפְנֵי רַב יְהוּדָה, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה: “וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים” (שמואל ב כג, א), אָמַר לוֹ: אַחֲרוֹנִים, מִכְּלָל שֶׁיֵּשׁ רִאשׁוֹנִים, רִאשׁוֹנִים מָה הֵם? שָׁתַק וְלֹא אָמַר לוֹ כְּלוּם. חָזַר וְאָמַר לוֹ: אַחֲרוֹנִים, מִכְּלָל שֶׁיֵּשׁ רִאשׁוֹנִים, רִאשׁוֹנִים מָה הֵם? אָמַר לוֹ: מָה דַּעְתְּךָ, מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּקְרָא לֹא אָדָם גָּדוֹל הוּא? יָדַע שֶׁלִּבּוֹ עָלָיו, וְנָהַג נְזִיפוּת בְּעַצְמוֹ יוֹם אֶחָד (מועד קטן טז ע"ב).

פּוֹסֵק אֶת הַסֵּדֶר – לומד פסוקי מקרא ומפרשם.

מִכְּלָל וגו’ – כיוון שאין משמעות למילת “אחרונים” אם לא קדם להם דבר, מה הם “דברי דויד הראשונים”?

שָׁתַק – רב יהודה, שלא ידע מה להשיב.

מָה דַּעְתְּךָ וגו’ – האם אי ידיעת עניין אחד במקרא מורידה אדם מגדולתו?

לִבּוֹ עָלָיו – כועס הוא עליו.

נָהַג נְזִיפוּת – התנהג כמי שנידו אותו (וראו קטע רצא).

*

תקפא בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה מֵת אָדָם אֶחָד וְלֹא הָיוּ לוֹ מְנַחֲמִים. הָיָה רַב יְהוּדָה מֵבִיא כָּל יוֹם עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִים בִּמְקוֹמוֹ. לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים נִרְאָה הַמֵּת לְרַב יְהוּדָה בַּחֲלוֹמוֹ וְאָמַר לוֹ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהֵנַחְתָּ אֶת דַּעְתִּי (שבת קנב ע“א–ע”ב).

לֹא הָיוּ לוֹ וגו’ – לא היו לנפטר קרובי משפחה שיתאבלו עליו (במשך ימי השבעה) ויבואו אחרים לנחמם.

בִּמְקוֹמוֹ – בביתו (של הנפטר).

תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ – היֵה רגוע ושלֵו.

*

תקפב אִשָּׁה אַחַת בָּאָה לִפְנֵי רַב יְהוּדָה מִנְּהַרְדְּעָא לְדִין וְנִתְחַיְּבָה. אָמְרָה לוֹ: שְׁמוּאֵל רַבְּךָ כָּךְ דָּן? אָמַר לָהּ: כְּלוּם יָדַעְתְּ אוֹתוֹ? אָמְרָה לוֹ: הֵן. גּוּץ וּכְרֵסוֹ גְדוֹלָה, שָׁחֹר וְשִׁנָּיו גְּדוֹלוֹת. אָמַר לָהּ: לְבַזּוֹתוֹ בָּאת?! תְּהֵא אִשָּׁה זוֹ בְּנִדּוּי. פָּקְעָה וּמֵתָה (נדרים נ ע"ב).

בָּאָה – לבית דינו של רב יהודה בפומבדיתא.

נִתְחַיְּבָה – יצאה חייבת בדין.

גּוּץ – קטן קומה.

נִדּוּי – חרם.

פָּקְעָה – גופה התנפח ונבקע.

*

תקפג מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד חָכָם אֶחָד שֶׁהָיְתָה שְׁמוּעָתוֹ רָעָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: מָה נַעֲשֶׂה? נְנַדֶּנּוּ – צְרִיכִים לוֹ חֲכָמִים. לֹא נְנַדֶּנּוּ – מִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמָיִם. אָמַר לוֹ לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כְּלוּם שָׁמַעְתָּ בְּדָבָר זֶה? אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא” (מלאכי ב, ז)? – אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת – יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ, וְאִם לָאו – אַל יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ. נִדָּהוּ רַב יְהוּדָה. לְסוֹף חָלָה רַב יְהוּדָה וּבָאוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וּבָא אַף אוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם עִמָּהֶם. כְּשֶׁרָאָהוּ רַב יְהוּדָה שָׂחַק. אָמַר לוֹ: לֹא דַיּוֹ שֶׁנִּדַּנִּי אֶלָּא אַף שׂוֹחֵק עָלַי. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: לֹא עָלֶיךָ אֲנִי שׂוֹחֵק, אֶלָּא כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְעוֹלָם הַבָּא דַּעְתִּי בְּדוּחָה עָלָי, שֶׁאֲפִלּוּ לְאָדָם גָּדוֹל שֶׁכְּמוֹתְךָ לֹא הֶחֱנַפְתִּי.

מֵת רַב יְהוּדָה, וּבָא אוֹתוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: הַתִּירוּנִי. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: אֵין כָּאן אָדָם חָשׁוּב כְּרַב יְהוּדָה שֶׁיַּתִּירְךָ; אֶלָּא לֵךְ אֵצֶל רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְיַתִּירְךָ. הָלַךְ אֶצְלוֹ. אָמַר רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְרַ' אַמִּי: צֵא וּבְדֹק בְּדִינוֹ, וְאִם צָרִיךְ לְהַתִּירוֹ – הַתִּירֵהוּ. בָּדַק רַ' אַמִּי בְּדִינוֹ וּבִקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ. עָמַד רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: מָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדּוּיָהּ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים – יְהוּדָה חֲבֵרֵנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אָמַר רַבִּי זֵירָא: מָה זֶה שֶׁבָּא הַזָּקֵן הַיּוֹם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים לֹא בָּא? מִכָּאן שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַתִּירוֹ. לֹא הִתִּירוּהוּ. יָצָא כְּשֶׁהוּא בּוֹכֶה וְהוֹלֵךְ, בָּאָה צִרְעָה וּנְשָׁכַתּוּ וּמֵת. הִכְנִיסוּהוּ לִמְעָרָה שֶׁל חֲסִידִים וְלֹא קִבְּלוּהוּ; הִכְנִיסוּהוּ לִמְעָרָה שֶׁל דַּיָּנִים – וְקִבְּלוּהוּ (מועד קטן יז ע"א).

שְׁמוּעָתוֹ רָעָה – סבבו סביבו שמועות על התנהגות רעה.

נְנַדֶּנּוּ – נכריז עליו נידוי.

צְרִיכִים לוֹ – נזקקים לתורתו.

מִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם – על ידי מעשיו.

שָׁמַעְתָּ בְּדָבָר זֶה? – יש בידך מסורת מרבך בעניין זה?

דּוֹמֶה הָרַב – במעשיו ובהתנהגותו.

שָׂחַק – חייך, צחק.

בְּדוּחָה – שמחה.

הֶחֱנַפְתִּי – התחנפתי (ועשיתי מה שנראה לי נכון וראוי).

הַתִּירוּנִי – שחררו אותי מן הנידוי.

רַ' יְהוּדָה נְשִׂיאָה – נכדו של רבי יהודה הנשיא, שישב בארץ ישראל.

מָה שִׁפְחָה וגו’ – אם נידוי שהטילה שפחה בביתו של רבי יהודה הנשיא לא ביטלוהו חכמים בנקל, קל וחומר נידוי שהטיל חכם גדול כרב יהודה.

מָה זֶה – האם רק מקרה הוא?

הַזָּקֵן – ר' שמואל בר נחמני.

מְעָרָה שֶׁל חֲסִידִים – מקום קבורתם של אנשי מעלה, בעלי מידות (שסירבו לקבל את גופתו של אותו איש למערתם).

דַּיָנִים – יודעי תורה, דרשנים.

*

תקפד בְּסוּרָא לֹא אָכְלוּ כָּחָל, בְּפוּמְבְּדִיתָא אָכְלוּ כָּחָל.

רָמִי בַּר תַּמְרֵי, הוּא רָמִי בַּר דִּקּוּלֵי, מִפּוּמְבְּדִיתָא, נִזְדַּמֵּן לְסוּרָא בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, הוֹצִיאוּ כְּחָלִים שֶׁלָּהֶם וּזְרָקוּם. הָלַךְ הוּא וּנְטָלָם וַאֲכָלָם. וֶהֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי רַב חִסְדָּא. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ? אָמַר לוֹ: מִמְּקוֹמוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה אֲנִי, שֶׁאוֹכֵל. אָמַר לוֹ: וְאֵין לְךָ “נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם”? אָמַר לוֹ: חוּץ לַתְּחוּם אֲכַלְתִּים. אָמַר לוֹ: וּבַמֶּה צָלִיתָ אוֹתָם? אָמַר לוֹ: בְּחַרְצַנִּים. – וְשֶׁמָּא מִיֵּין נֶסֶךְ הָיוּ? אָמַר לוֹ: לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הָיוּ. – וְשֶׁמָּא שֶׁל גֵּזֶל הָיוּ? אָמַר לוֹ: יֵאוּשׁ בְּעָלִים הָיוּ, שֶׁגָּדְלוּ בָּהֶם חֲלָפִים. רָאָה שֶׁלֹּא הָיָה מַנִּיחַ תְּפִלִּין. אָמַר: מִפְּנֵי מָה לֹא הִנַּחְתָּ תְּפִלִּין? אָמַר לוֹ: חוֹלֵה מֵעַיִם הָיִיתִי, וְאָמַר רַב יְהוּדָה: חוֹלֵה מֵעַיִם פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין. רָאָה שֶׁאֵינוֹ מֵטִיל צִיצִית, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אֵין לְךָ צִיצִית? אָמַר לוֹ: טַלִית שְׁאוּלָה הִיא, וְאָמַר רַב יְהוּדָה: טַלִית שְׁאוּלָה, כָּל שְׁלוֹשִׁים יוֹם פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. בְּתוֹךְ כָּךְ הֵבִיאוּ אָדָם אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד אָבִיו וְאִמּוֹ. כְּפָתוּהוּ. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּהוּ, שֶׁשָּׁנִינוּ: כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מֻזְהָרִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ: רוֹאֶה אֲנִי בְּךָ שֶׁחָרִיף אַתָּה הַרְבֵּה. אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ בִמְקוֹמוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה הָיִיתִי מַרְאֲךָ אֶת חֲרִיפוּתִי (חולין קי ע“א–ע”ב).

סוּרָא, פּוּמְבְּדִיתָא – שתי ערים בבבל שראשי הישיבות שבהן פסקו לעיתים בעניינים שונים בדרכים שונות.

כָּחָל – עטין הבהמה (ויש חשש שמא אוכלים כך בשר בחלב).

נְטָלָם – לקח אותם.

מְקוֹמוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה – פומבדיתא.

וְאֵין לְךָ וגו’ – האם אינך מסכים כי במקרה שיש מקלים ומחמירים, חייב אדם לציית לכל החומרות ההלכתיות הן במקום שהוא גר והן במקום שהוא מבקר בו?

חַרְצַנִּים – שיירי ענבים שנדרכו בגת.

יֵין נֶסֶךְ – שיירי ענבים שעשו מהם יין לעבודה זרה (ואסור ליהנות מהם).

לְאַחַר שְׁנֵים עֶשֶׂר חֹדֶשׁ – כבר התייבשו ומותר בכל מקרה להשתמש בהם.

שֶׁל גֵּזֶל – נגזלו מבעליהם (ואסורים בשימוש).

יֵאוּשׁ בְּעָלִים וגו’ – עלו מהם ענפים צעירים, ומשמע שהם נמצאו ברשות הרבים זמן רב ובעליהם כבר התייאשו מלמצוא אותם (ואין הם גזל).

חוֹלֵה מֵעַיִם וגו’ – ואינו יכול להקפיד על ניקיון התפילין כל הזמן.

מֵטִיל צִיצִית – קושר אותה לבגדו.

טַלִּית שְׁאוּלָה – מעיל שנלקח בהשאלה (ובמשך חודש ימים פטור השואל מציצית).

כְּפָתוּהוּ – קשרו אותו (כדי להלקות אותו).

כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה וגו’ – מצווה המטילה על אדם חובה לעשות מעשה אשר התורה כותבת מה שכרו (כגון “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך”), אין בית הדין צריך להעניש את מי שאינו מקיים אותה.