לא זכורה לי תקופה בתולדות המדינה, והישוב לפניה, שבה היה היחס של דעת הקהל אל העליה ואל העולים רע כל כך כמו עכשיו – כשמגיעים יהודי רוסיה שהספדנו אותם כאבודים כימי דור.

אכן, תמיד ידענו שאצלנו אוהבים את העליה ולא את העולה – אבל מה שקורה עתה לא קרה אצלנו בעבר. תמיד היו לעולים תביעות יותר ממה שהארץ יכולה היתה לתת להם בהתחלה, תמיד היה מצב שגל עליה חדש קיבל תנאים טובים יותר מקודמו (וכך נוצר הביטוי “כשבאתי־ניק” בפי עולי שנות החמישים שלא אהבו את המוסר שהטיפו להם הוותיקים דאז שהתחיל תמיד במלים “כשבאתי לארץ…”). כל זה היה לעולמים. מה שלא היה עד כה הוא, שקבוצה קטנה של עולים ממרכז קליטה שנתקבצה בתחנה המרכזית בתל־אביב היתה עדה לכמעט־ הפגנה ספונטנית של ישראלים, בני עדות שונות ודעות שונות שהתאחדו כולם בקריאות אל העולים שעיקרן היה “מי ביקש מכם לעלות?”

העובדה שיש פלישות לדירות מיועדות לעולים אינה מתמיהה – אבל החידוּש הגדול בימינוּ הוא בכך שהפולשים נתקלים באהדה רחבה בקהל שלנו. אהדה זו בנויה גם על הרבה אי־ידיעה.

מי בקרבנו יודע, כי שיכון שעולה “מקבל” הוא בשכירוּת ובשכירות לא נמוכה כלל (הוא משלם שכר דירה גבוה בהרבה מזה שמשלם ותיק שהוא דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר). השיכון שמקבל עולה הוא דבר גדול בשביל אדם שזה עתה בא לארץ ואין לו כאן שום שרשים, אבל זוהי “מציאה” קטנה מאוד לזוג צעיר ישראלי.

ודאי שיש מידת אמת בסיפורים הנפוצים עתה בארץ על תביעות מופרזות של עולים – אבל מתי לא היו תביעות מופרזות? אולי יש אמת בדברים ש“זו עליה קשה”, אבל כשהתפללנו לעליה מרוסיה היינו מוּכנים לעליה קשה פי כמה. “עליה קשה” זו יכולה להיות עליה מועילה מאוד. זו עליה הממלאה את “החורים” שיש בכלכלה הישראלית בבעלי מקצוע ממקצועות רבים. יש בה כמה וכמה מהנדסים טובים ובעלי מקצועות אקדמאיים נחוצים אחרים ויש בה קצבים, סנדלרים ובעלי מלאכה. יש בה פועלי אריג וטכנאים רבים.

החסרון העיקרי של עולים אלה שהם מעטים, עדיין הם מעטים מאוד – הן לגבי צרכי הארץ והן בהשוואה להמוני היהודים הרוסיים הרוצים לעלות לישראל.

יש לעליה זו עוד “חסרון” – היא מחייבת שיטות קליטה שונות מאלה שהורגלו להן הקולטים שלנו.

קשה מאוד להסתדר עם יהודי רוסיה בדרך של קביעה במשרד, לאן פלוני ילך ומה אלמוני יעשה. גם כשמחליטים בשביל היהודי הרוסי החלטה נוחה לו והוא מתקומם – הוא רוצה להחליט לעצמו. הדבר ניתן, למעשה, לאקדמאים הנשלחים תחילה למרכז קליטה ותוך כדי תקופת לימוד העברית הם מוצאים לעצמם¹ עבודה, והמגורים נקבעים לפי מקום העבודה. לא אקדמאים מקבלים בנמל התעופה לוד שיכון במקום נוח או לא נוח, שלא שמעו עליו מעולם ואין הם יודעים היכן הוא. שואל עולה, אופטיקאי, שאין לו השכלה אוניברסיטאית, במה הוא נופל ממורה לרוסית שגמר אוניברסיטה. אני יודע, שבעיה זו היא סבוכה מפני שהכל ירצו ללכת לאותם המקומות וזה בלתי אפשרי. אבל חוששני, שלא התחלנו להתמודד עם הבעיות החדשות של קליטה. הוכחה לכך היא הפתיליה ומנורת הנפט שעדיין נותנים לעולה במסגרת הציוד הראשון…

ידועה לרבים ההלצה על הכוּשי הנוצרי שנפגש לראשונה עם יהוּדים ולאחר מגע אתם אמר: “אתם היהוּדים אנשים טובים, אני בטוח שלא צלבתם את ישו, אבל אני בטוח ששיגעתם אותו עד מוות…”. אנחנו יהוּדים טובים ונותנים לעולה מה שלא יקבל בשום מקום בעולם ומה שלא קיבלו גלי עולים קודמים, אבל אנו משגעים את העולה, לפעמים, עד מוות.

כמה דוגמאות: פלוני בעל מקצוע נדרש בארץ קיבל דירה בראשון לציון ועבודה ב… נתניה. הוא מבקש שיסדרו לו אחת משתיים: דירה בנתניה או עבודה בראשון לציון. זה נמשך חדשים אחדים עד שסודר – ממש לפני שפרחה נשמתו.

עולה המבקש בקשה כלשהי שצריכה להתברר בוועדה, חייב למסור את תעודת העולה שלו לתיק המובא לוועדה ורק לאחר ההחלטה (לפעמים זה נמשך שבוע, שבועיים ואפילו יותר מזה)

הוא זוכה לקבל בחזרה את התעודה שהיא חיונית לו יום־יום. נכון, כל מה שעולה מקבל נרשם בתעודת העולה שלו – אבל לשם מה צריכה התעודה להיות מחוץ לשימוּשו של העולה כל התקופה שבין הגשת בקשתו ואישורה? זאת לדעת, כאן גם פתח לאיבוד תעודות עולה.

מעשה בעולים צעירים, סטודנטים, שהם צריכים לאולפן האוניברסיטה של תל־אביב כדי שימשיכו כאן בלימוּדים שהתחילו שם. שכר לימוד באולפן זה הוא 50 ל“י. משרד הקליטה משלם את הסכום הזה (כשם שעולים אקדמאים אינם משלמים מכיסם את לימוד הלשון), אבל… הסטודנט־העולה נדרש להירשם באולפן, לשלם 50 ל”י ולגבות אותם בחזרה ממשרד הקליטה. מדוע אי אפשר לסדר הכל בהסדר בין־משרדי?

עולה אקדמאי חייב לשלוח למפעלים רבים את העתקי התעודות שלו עד שהוא מתקבל לעבודה. תצלום תעודה אינו עולה ביוקר, אבל עשרה תצלומים כאלה עולים סכום כסף לא מבוטל לגבי עולה. מה הקושי להעמיד מכונה לצילוּם מסמכים במשרד הקליטה לשימוּשם של עולים?

זהו מבחר קטן מצרור גדול של סיפורים שהמשותף שבהם הוא: איך אנו מבזבזים מעשה־קליטה גדול בפגמים קטנים שנזקם גדול.

מדוע לכל זה אין הד בציבור, אף־על־פי שאנו אוהבים מאוד להשמיץ את הביורוקרטיה? מעניין, כל סיפור – נכון או לא נכון – על תביעות מופרזות של עולים, זוכה לפרסום בעתונים וכן מפה לאוזן, אבל איש אינו מספר את הסיפור ה“נחמד” שמספרים עולים מברית־המועצות על איש קליטה בלוד (אחד הבודדים שם היודע רוסית) המקבל את הבאים מרוסיה באזהרה רבתי: “אל תחשבו שבאתם לגן עדן!”.

אכן, לגן עדן הם לא באו, אבל אולי נחליט לעזור להם יותר לחוש שהם באו לארץ מולדת?

“דבר”, יום א‘, ד’ בתמוז תשל"א, 27 ביוני 1971