התביעה הישראלית מארצות־הברית שתשלול מיהודים היוצאים מברית־המועצות מעמד של פליטים – היא קשה מאוד. בעצם זו דרישה לסגור את שערי ארצות־הברית בפני יהודים היוצאים מברית־המועצות, להפלות אותם לרעה מלא־יהודים היוצאים מארץ הגולאגים. ספק אם ארצות־הברית הדמוקרטית יכולה להיענות לתביעה כזאת ואם החלטה להיענות לישראל במימשל. אשר להיבט היהודי, להיבט הציוני לא זה העניין העיקרי.
העניין העיקרי הוא בדמותה של הציונות, באופיה ובהתייחסותה לעם היהודי. לדיון עומדת השאלה, האם הציונות היא אמצעי לגאולת היהודים או שהיהודים הם, כביכול, “חומר אנושי” להגשמת הציונות. ההבדל אינו בין ציונים קיצוניים יותר וקיצוניים פחות. מתוך ראיית הציונות כאמצעי להצלת העם היהודי – להצלת היהודים כבני אדם – אפשר (ולדעתי הכרח) להגיע למסקנות ציוניות קיצוניות ביותר, אולם בלי לשכוח שהעיקר הוא אושרם של בני עמנו, העיקר להצילם. יש להציל – כמאמר בני הדור הקודם לנו – לא רק את עם ישראל, אלא גם את ר' ישראל.
הוויכוח אינו אם העליה לארץ דרושה לנו מאוד או לא כל כך מאוד. הוויכוח הוא על יחסנו למועמדים להיות עולים. ארחיק לכת עוד יותר: אותו מקור ושורש עצמו מוליכים הן ליחס רע לעולים שיש לקלוט אותם והן לתביעה מארצות־הברית לנעול שערים בפני יהודים שיצאו מברית־המועצות.
נכון שהם יוצאים משם על סמך אשרות ישראלית. אז מה?! זו זכות גדולה של מדינת ישראל להציל יהודים ממדינה שאין אנו יודעים מה צפוי בה ליהודים, כי אין לנחש את גחמות העתיד של שליטיה־עריציה; אנו יודעים יפה שהיהודים מופלים שם לרעה, במידה לא מבוטלת כלל, אם כי אין חוקי הפליה גלויים1.
לא נכון שהנשירה נועלת את שערי היציאה. השלטונות הרוסיים יודעים יפה, בשיעור דיוק גבוה מאוד, מי ממקבלי היתרי היציאה ינשור ומי יעלה לישראל. בשנים האחרונות יש העדפה ברורה של מועמדים לנשור – מסיבות השמורות עם השלטון בקרמל. הסובייטים מעולם לא הודו בזכות היהודים לצאת לישראל, מולדתם. הם קראו להיתרי היציאה “איחוד משפחות”. ולא במקרה. כל העניין לא נוח להם ביחסיהם עם מדינות ערב והם מתירים לצאת למי שמתירים, כדי לקנות רצון טוב במערב, בייחוד בארצות־הברית. יש רגליים לסברה, כי נוח להם יותר שהיוצאים מארצם יהגרו לכל מקום שיהגרו ובלבד שלא יעלו לישראל. מכל מקום אין יסוד להניח שהנשירה מונעת רשיונות יציאה. מדוע תמנע? תועלת שתצמח לישראל מעולי ברית־המועצות (מדענים, אינטלקטואלים, וכד') רצויה להם לא יותר ולא פחות מתועלת שתצמח לארצות־הברית – שתיהן “מערב”, שתיהן אויב.
ודאי שיש לנו עניין שאי־אפשר כלל להפריז בחשיבותו, להגדיל את מספר העולים לארץ על חשבון אלה המחליפים גולה בגולה. הוויכוח הוא רק על הדרכים המותרות והאסורות להשיג מטרה זו. אי אפשר להפריז בחשיבות של הגדלת מספר העולים, מפני שאין תחליף לגידול מספרנו בארץ, אבל הכרח שנבין גם שאין תחליף לקליטה טובה של עולים. הכרח שנבין כי השתנה המצב. הציונות התפתחה בתקופה שהעולם היה סגור בה בפני הפליט היהודי, כאשר זה מוכרח היה לנוס על נפשו. היום העולם פתוח. יש ברירה בין ארצות קליטה רבות והציונות מוכרחה לעשות את ישראל למתחרה חזקה, למושכת יהודים. זה הרבה יותר קשה משהיה אי פעם בעבר, אך אין לזה תחליף. בימינו לא יבואו אמנים שהיו אנשי־שם בגרמניה וימכרו נקניקיות ברחובות תל אביב או יגדלו תרנגולות ברמות השבים. בואם אלינו הכרח בשבילנו, עלינו לגרום לכך שבואם אלינו יהיה רצוי להם.
מי שרואה ביהודים “חומר אנושי” להגשמת הציונות לא ישיג יהודים, כי הם אינם רוצים להיות אמצעי. הם רוצים לחפש את אושרם, כיהודים וכני אדם. כיהודים, אנו יכולים לתת להם יותר מאחרים. הרבה יותר. הכרח שההבדל בין מה שהם מקבלים אצלנו כבני אדם ומה שיש אצל אחרים יהיה קטן יותר. זה יהיה אפשרי כשנסגל לעצמנו גישה של אהבת יהודים.
“דבר”, יום א‘, ז’ באדר ה’תשמ"ז 8.3.1987
-
הדברים נכתבו לפני עידן גורבצ‘וב. גם כיום נכון לומר שלא ידוע מה יקרה ליהודים, בין אם יצליח גורבצ’וב ובין אם ייכשל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.