ההצעה להקים אוניברסיטה בישראל, אשר לשון הלימודים שלה תהיה אנגלית – היא אחת ההצעות המסוכנות ביותר שהושמעו בארץ מאז השליטו פה ראשוני המורים העבריים את הלשון העברית. בתהליכי התחיה העברית תופסת תחיית הלשון מקום נכבד. בני עמים שונים מתפלאים על הא ועל דא שהעם היהודי הצליח לעשות בארץ שהיתה פרובינציה נחשלת ביותר לאורך חופי הים התיכון. תחייתה של הלשון, אשר עוד בילדותי נהגו לקרוא לה ברוסית בשם “עברית עתיקה”, היא אולי גולת הכותרת.
תחיית הלשון, נעזרה לא רק בהוזים וחולמים, מורים־חלוצים והורים בעלי העזה, שהסכימו, כי ילדיהם יתחנכו בשפה שיש צורך לברוא אותה מחדש. היא נעזרה גם בקנאים צרי־אופק, שראו בדיבור העברי חזות הכל. ענקי רוח בעם היהודי הזהירו מפני קנאות זו. אחד העם, שהיה הוא עצמו מאבות הכתיבה המודרנית בלשון העברית, לא האמין בתחיה מלאה של הלשון וגם התנגד להקמת גימנסיה עברית ביפו, שכל המקצועות יילמדו בה בלשון שאין לה עדיין כלי ביטוי מספיקים ומונחים מתאימים לכל מושג ומושג.
ליהודים שהחיו את לשון עמם מימי תפארתו, היתה לשון; אמנם לא משותפת לכל היהודים. יידיש היתה שפת רוב מניינו ואולי גם רוב בניינו של העם. בצדק טענו יידישיסטים, כי קל יותר ללמד יידיש ליהודי ארצות האיסלאם, לספרדים ולאשכנזים ממערב אירופה, מאשר ללמד גם אותם וגם את יהודי מזרח אירופה עברית. חרף הרגש החם שיש בקרבנו אל השפה שבה כתבו ודיברו, אהבו ושנאו היהודים שנשמדו – אין איש בקרבנו שאינו מרוצה מתחייתה של לשון המקרא והמשנה.
עלינו לדעת שהשאלה הלשונית שנפתרה היא רק זו שבין עברית ליידיש. קיימת בעיה לא פחות מסוכנת – ואולי עוד יותר! – היא בעית הלשון האנגלית, על הכוח המושך האדיר של לשון זו שהיתה “דה־פקטו” ללשון הבין־לאומית, לשונו של העולם הנאור. זו גם לשון־האם של כמחצית מיהודי העולם. אם נביא בחשבון שבחצי האחר, שאנגלית אינה לשון־אם בקרבו, הקיבוץ הגדול ביותר הוא יהודי רוסיה שאין מניחים לנו ולהם לקיים מגע שוטף – נבין עד כמה עמנו הוא כיום עם דובר אנגלית.
אם נוסיף את כוח המושך האינטלקטואלי והקומוניקטיבי שיש ללשון זו בעולם שהקשרים בתוכו מתהדקים והולכים – נבין שעלינו לחזק חישוקים, כדי לשמור על לשוננו, על ייחודה של תרבותנו.
לא מזמן סיפר לי אורח מבלגיה, עמית למקצוע, כי מתרחב הקרע בין דוברי צרפתית ודוברי הולנדית בארצו. פעם, שח האיש, למדו צרפתית, כשפה שניה, בפלנדריה ופלמית־הולנדית בדרום הולוני של בלגיה. כיום הכל לומדים אנגלית…
כותב שורות אלה קורא כל השנים לא לחסוך בשום מאמץ להביא עולים לישראל – לבנות לפי זה את חיי המשק והכלכלה, להתאים לזאת את הדפוסים החברתיים בישראל, ובשום פנים ואופן לא להשלים עם אי־הרצון לעלות. כל זאת כשהמדובר לעלות למדינת ישראל, כלומר למדינת היהודים, למדינה דוברת עברית שתרבותה ממזגת את מורשת המקרא וההווייה העצמאית העתיקה שלנו עם ההיסטוריה היהודית, שבמרכזה היתה הכמיהה של “בשנה הבאה בירושלים”. כל זה אינו אפשרי בלי מפעלו של אליעזר בן־יהודה והמורים העבריים מראשית המאה.
אוניברסיטה אחת בלשון האנגלית בארץ היא קטורת באפו של השטן, של שטן הלועזיות. תחילה ילמדו בה סטודנטים תיירים, אחר כך גם עולים מארצות דוברות אנגלית. גם לעולים מארצות דוברות צרפתית, ספרדית ורוסית קל יותר ללמוד אנגלית מאשר את לשוננו השמית. ומה יהיה דינם של צברים שיעדיפו אוניברסיטה זו, כל אחד מסיבות המיוחדות לו? אכן, אין אני חושש לכשלונה של התכנית, אלא דוקא להצלחתה.
המאבק על נפשם של צעירים יהודים באמריקה הוא הפוך – מי שעדין אינו עולה לישראל ילמד־נא עברית. המאבק על יותר ויותר עברית בחינוך היהודי בארצות הברית ולא רק בארצות הברית אולי הוא החשוב שבמאבקים למען חינוך יהודי בגולה. העולה לישראל ודאי שאינו משוחרר מלימוד לשונה של מדינת ישראל, לשונו של עם ישראל.
“דבר”, יום ה', כ“ה בחשון ה’תשל”ז 30.10.75
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.