את הפסל של מאדאם פיסל אחד מאנשי הכפר מאבן, שבה רוצצו יהודים את קודקודם על קידוש השם, במעשה גבורה נוסח מצדה. הדבר אירע בימי –הביניים. בזכות הפסל של מאדאם ניצל הכפר משליטתו של הזמן ומחוקי הכליה שלו, אך כעבור שש מאות שנים חוזר המוות לשלוט בכפר, אחרי שאובדת לו המדאם שגוננה עליו. האסון מתרחש בתקופתנו. תחילה מתגלות תולעים בכפות רגליה של המאדאם, ולאחר מכן שורפים את מה שנותר ממנה בפקודת ההנהגה הציונית והפקידות המנדטורית.

כוחה המופלא של מאדאם, לגונן על הכפר, התקיים כל עוד היתה בלתי־מושגת, כל עוד הרחיקו ממנה את פגעיה של הגשמיות. העלילה מזהירה בעזרת חזרות תכופות, שכליה צפוייה על העם היהודי ביום בו יופר הטאבו ובן־אנוש יסתכל בה (18, 48,114). העונש יתבטא במקרה כזה בהשלטתם מחדש של חוקי החלוף על הכפר. במשך שש מאות שנים מתגרים היהודים ללא־הרף בגורל הטוב שנפל בחלקם. הם מנסים לחלל את בתוליה של המאדאם ומנסים להתנקש בה, אך ההתגרות במאדאם גוברת במחצית הראשונה של המאה הזו, מצד הציונות. התנועה הציונית רוצה למחוק את המאדאם מעל־פני מפת ההתיישבות הציונית־יהודית בארץ ישראל" (112).

העלילה של הסיפור מזהה, באופן אלגורי מגושם מעין זה, את מאדאם עם המשיח (98, 112, 127), ולפיכך היא מתריסה כלפי הציונות את חטאה הגדול: בנסותה את המהלך הגשמי־ארצי בחיי העם היהודי, היא המירה את קיומו הנבדל, קיומו הרוחני־רעיוני, שהקנה לו חיי־נצח, בקיום שחוקי הכליה והחלוף חלים עליו, בקיום שחוקי ההיסטוריה פועלים עליו. הציונות מוטטה את בטחונו של העם היהודי וסיבכה אותו בהפתעותיה השרירותיות של ההיסטוריה. היא רמסה את חיי השלווה שהיו לעם היהודי, כפי שהם מתוארים בחיי הכפר האידאליים, שלזמן אין שליטה עליו, וחשפה אותו לכל הפגעים, החל משיגעון וכלה בעימות ללא מוצא עם ערביי ארץ־ישראל.

 

משיחיות וציונות    🔗

געגועיו של הסיפור לאותן שש מאות שנות שלווה וביטחון, ימי שליטתו של הרעיון המשיחי בחשיבתו של העם היהודי, הם יותר ממתמיהים. מה גם שהסיפור עצמו נועץ את תחילת המשיחיות בשלהי ימי־הביניים, בתיאור הטבח ביהודים, הוא מונה את שנת 1941, השואה, כתאריך סיומה של המשיחיות. מיותר להתווכח עם הסיפור על מהימנות קביעה זו על הגבולות ההיסטוריים של ראשית ואחרית הרעיון המשיחי בישראל, אך גם לשיטתו של הסיפור, אי אפשר שלא לתמוה על הטענה המוזרה שמושמעת בו: האמנם טובה הגלות שיהודים נטבחו בה, מהציונות, שיהודים חיים בזכותה חיי ריבונות במדינתם?

כידוע, הבליט לפני שנים פרופ' גרשום שלום את ההבדל בין הקיום היהודי קודם לציונות ולאחריה בעזרת האבחנה החריפה על קיום מחוץ לחוקי החלוף, שאיפיין את ההיסטוריה בתקופת הגלות, מול קיום במסגרת כללי־המשחק שפועלים בהיסטוריה בתקופת הציונות. הוא לא גזר מאבחנה זו את שלילתה של הציונות, וודאי שלא ביסס עליה געגועים לחיי גלות. איתמר לוי ממחזר בסיפורו האלגורי את אבחנתו של גרשום שלום, אך מושך אותה אל מסקנות קיצוניות וסותרות. גרשום שלום ביקש להדגיש את האחריות שמוטלת על הציונות, את הזהירות שהיא מחויבת לה בתוך מישור הפעילות המסוכן הזה, הארצי, בין העמים – אזור שכשם שהוא רב־סכנות הוא גם רב –סיכויים. איתמר לוי דומה נבהל מאותן סכנות והוא מבקש לחזור אל הקיום שקודם לציונות וקודם למדינה, לקיום רוחני־משיחי בתנאי הגלות.

הסיפורת הישראלית באה חשבון דרך קבע עם הציונות (ראה ספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990)¹. היא עושה זאת ברציפות מאז תש"ח, ובתגובה זו על הציונות מתייחדת הספרות הישראלית מהתקופות הקודמות בספרות העברית החדשה, שהגיבו על היהדות. אך גם בחשבון הנמשך הזה מציגה עמדתו הרעיונית של הסיפור הזה גישה חריגה ומוזרה: קיום של גלות המונצח על־ידי הרעיון המשיחי, עדיף על קיום ריבוני, המוגשם על־ידי הרעיון הציוני. הנייר, כידוע, סובל הרבה דברי־איוולת, אך הדעת איננה סובלת בורות. קודם שכותב מבליע, באמצעיו של סיפור, מסקנה כזו, מוטל עליו לשקוד מעט על מהותן של משיחיות וציונות בתולדות העם היהודי.

 

פנטאסיה ונונסנס    🔗

גם בספרו הקודם של איתמר לוי, “זליג מינץ וגעגועיו אל המוות” (1985), התייצב הסופר הצעיר עם יומרה היסטוריוסופית: להקיף בעזרת עלילה אלגורית את תולדותיו של העם היהודי, כדי להסביר את מצבו הנוכחי. אני מניח, שאלמלא נמצאו כמה מבקרים שהתפעלו מתכונותיו הפנטאסטיות של ספרו הראשון, יתכן שהיה נחסך מאיתנו זה הנוכחי, המתבל אף את רעליו הרעיוניים בתבלינים פנטאסטיים. טרם השתכנעתי שתקוות הסיפורת הישראלית היא בפיתוחו של הסיפור הפנטאסטי, ועל אחת כמה וכמה אם איכותו של הסיפור הפנטאסטי היא כאיכותם של שני ספריו הראשונים של איתמר לוי.

מבחנו של הסיפור הפנטאסטי הוא ביכולתו לעצב מציאות שונה מהממשות שאנו, הקוראים, מנוסים בה. האירועים, שהינם בלתי־מתקבלים על הדעת על־פי חוקי הממשות שלנו, מסתברים כאפשריים על־פי חוקי המציאות הבדוייה ההיא. סיפור פנטאסטי הוא לפיכך, הגיוני על־פי חוקי עולמו, וקורא המקבל עליו את חוקי העולם הבדוי ההוא, גם מסוגל להבין את היגיון ההתרחשויות בו. קריאת סיפור פנטאסטי היא לכן מעין הפלגה אל עולם אחר, שונה בחוקיו ובהסבריו. אם הסיפור הפנטאסטי איננו מצליח לברוא עולם עם חוקים אחרים, מתקבל סיפור חסר־סבירות וחסר־היגיון (נונסנס) בספרות העברית החדשה בולט מאמץ רצוף לכתוב סיפורים פנטאסטיים (יעקב הורוביץ, מנשה לוין, יצחק אורן, יצחק אורפז, יורם קניוק ועוד). יש שהצליחו בכך ויש שלא הצליחו, אך אינני זוכר ניסיון שכולו נונסנס כמו הניסיונות של איתמר לוי.

סיפוריו ־ ובמיוחד זה הנידון כאן – הם רצף של אירועים חסרי־פשר, הנמצאים בסתירה לא רק עם הסברי הגיונו של עולמנו, כי אם גם עם הנחות עולמו הבדוי של הסיפור. קרעי עלילה אינם מתקשרים זה לזה. דמויות משנות במהלך העלילה את זהותן ואת תכונותיהן, וכולן, כמובן, דמויות מוזרות, שטוחות וקרטוניות. המספר, אנוש ריבל, משנה סגנונות באופן שרירותי, ולרוב הוא מנסה את כוחו בחיקוי פארודי של סגנונות ידועים, גם הלשון של סיפורו מעורבת מרמות שונות.

כתיבתו של איתמר לוי מדגימה יומרנות רעיונית שמצורפת לה גם שאפתנות ספרותית, שאף לה אין לפי שעה כיסוי. במקרה כזה, ראוי להחיל עליו את התביעה שהוצגה בשעת פריחתו של הציור האבסטרקטי, אם אמנם מצוי בו כישרון סיפורי, ושתיהן – היומרה הרעיונית והשאפתנות לספר סיפור פנטאסטי – העלימו אותו מעינינו, ינסה נא בסיפורו הבא את כוחו ברישום פשוט פיגוראטיבי – בסיפור ריאליסטי, רחמנא ליצלן. יעשה נא זאת רק לשם האימון, כתרגיל כתיבה, והפעם למען השם, בלי הפלגות רעיוניות אבסורדיות ובלי תעצומות של “דמיון”, אלא סתם סיפור – סיפור פשוט וטוב.

 

תועפות כישרון ללא חזון²    🔗

בסמיכות של זמן קשה לשפוט את מצבה הרוחני־תרבותי של חברה. לשיפוט כזה דרושה פרספקטיבה, שרק כעבור שנים תעמוד לרשות החוקרים של תקופתנו. אם זאת אין להימנע מהניסיונות לבחון את התהליכים המתרחשים בתרבות בשעה שהם קורים, כי אם הם תהליכים שליליים, יקשה עוד יותר לבטל את ניזקם, אם הללו לא ייחשפו במועד. אחת מהאפשרויות להשגת הפרספקטיבה הדרושה לשיפוט מבוסס על מצבה הרוחני־תרבותי של חברה היא בעזרת בחינה רטרוספקטיבית של הספרות שנכתבה בה. ההקבלה הקיימת בין שנותיה של החברה הישראלית לשנותיה של התקופה הספרותית שבה אנו נמצאים, התקופה הישראלית בספרות העברית, מעניקה למבקר התרבות (להבדיל ממבקר הספרות בלבד) פרספקטיבה בת כחמישים שנה לבחינת מצבה הרוחני של החברה הישראלית, סמוך לסיום היובל הראשון לריבונות היהודית המחודשת בארץ־ישראל.

שלושים שנה אני עוקב אחר השינויים המתחוללים בספרות העברית ומסקנתי היא שבמשך השנים הללו העמיק הפער בין הריכוז הנדיר של הכישרונות שצמח בתנאי הריבונות המדינית ובין התיפלות הגוברת שעליה הוא מתבזבז. זה הפער בין עצם היכולת ליצור תרבות (הכישרון) ובין המודעות של בעלי היכולת הזאת לכך שעליהם להפנות את כישרונם לאפיק שבונה תרבות (החזון). הכישרון מתמצה נכון כאשר הוא מתמקד ביצירת דברים מקוריים, שמעשירים את אוצרות הרוח של החברה, אך הוא מתבזבז לשווא אם מפנים אותו לחיקוי הזיבורית שמיוצרת בתרבות הממוסחרת הכלל־עולמית. וכך אנו מתקרבים במהירות למצבם העגום של הרבה חברות בארצות המערב: מצב שבו אינפלציה בכמות הכישרונות שהתברכו בהם מניבה בסיכומו של דבר סטגנציה של הישגים. יתכן שחברות מבוססות ונטולות דאגות קיומיות יכולות להרשות לעצמן מותרות כאלה, אך החברה הישראלית חייבת עדיין למצות את מלוא הכישרון של בניה להשלמת תהליך הגאולה הלאומי המוגשם כאן וכעת.

 

המודל שנזנח    🔗

מה מביא להיווצרות פער כזה בין כמות הכישרון לאיכות התפוקות שהוא מניב? התשובה היא התרוששות מואצת של הכיסופים בחברה, המשליטה נורמה שמתירה לבעלי הכישרון שבתוכו לנטוש את החזון. המרחיק ראות והקשה להגשמה. למען הישגים מיידים וקלים להשגה. אני מעדיף את המונח העברי “חזון” על המונח הלועזי “אידיאל”, כי למונח "חזון, יש עומק היסטורי ושגב שאינם במונח הלועזי. אשר לעומק ההיסטורי – “חזון” מתקשר לדוגמא המופתית של התרבות – לנביאים: המייצגים אומץ־לב יושר אינטלקטואלי ונאמנות בלתי־מעורערת לאמת – שלש תכונות שאינן מתכופפות בפני האופנות המשתנות והחולפות בתרבות. חברה שומרת על נאמנותה לחזון, אם אנשי הרוח שבה ממשיכים להנהיג אותה על־פי המורשת הזו של הנביאים ולאור חזונם. ואשר לשגב – הנביאים לא חזו מליבם, אלא מילאו את השליחות שהטיל עליהם שולחם, בורא העולם. הם השמיעו לבני –אנוש את התוכן האלוקי, שנמסר להם כשליחות מידי המרומם והנשגב מכולם. המונח העברי “חזון” מתייחד לתכנים שמכניפים את רוח האדם לשחקים ומרוממים אותו מיריד ההבלים, המצמית את הרוח האנושית לניתן להשגה בקלות בשפל המדרגה, על הקרקע.

חמישים שנותיה הראשונות של הספרות העברית בתקופה הישראלית שלה אכן מעניקות לנו פרספקטיבה מספקת כדי לבחון את מצבה הרוחני־תרבותי של החברה הישראלית. חיי הספרות בארץ מספקים הוכחה ניצחת לתועפות הכישרון שנתברכנו בו: סופרים מארבע משמרות, החל מאלה שזה עתה התחילו לפרסם את ביכורי יצירותיהם, והם רק בשנות העשרים לחייהם וכלה בסופרים שמתקרבים לגבורות, ומדפם עמוס בתנובה מחמישים שנות כתיבתם, פועלים כעת בה בעת הספרות הישראלית. רק תנאי ריבונות יכלו לאפשר כמות כזו של כותבים ומיגוון כזה של טעמים. ואילו הידלדלות החזון בספרות שלנו נחשפת, כאשר בוחנים את תוכנן הרוחני של היצירות שנכתבו במהלך שנות הריבונות הללו. בדיקת הספרות הישראלית על־פי הפאראמטר החזוני, חושפת את העובדה המרה, שככל שמרחיקים מתחילתה של הריבונות המדינית נזנח והולך החזון היהודי־ציוני ביצירות הספרות העברית במדינת־ישראל.

 

יריבות המשמרות    🔗

בחמישים שנותיה של העצמאות המדינית התייצבו בזו אחר זו ארבע משמרות ספרותיות בספרות הישראלית: משמרת “דור בארץ” – סופרי תש"ח, משמרת “הגל החדש” – סופרי שנות השישים, משמרת “הגל המפוכח” – סופרי שנות השבעים, והמשמרת שעדיין מתגבשת מהמחצית השנייה של שנות השמונים – “הקולות החדשים”. לכאורה קיימת כאן רציפות מלבבת של עשייה ספרותית, אך אין היא משקפת גם רציפות רוחנית. אימתי נוצר השבר, שהסיט את ספרותנו ממסלולה החזוני? מחקר אובייקטיבי יוכיח, ששבר כזה נוצר בתחילת שנות השישים, בכתיבתם של סופרי “הגל החדש”. המשמרת הזו מדגימה את מצבה הטיפוסי של ספרותנו: קיים בה ריכוז יוצא־דופן של כישרונות, אך רוב הכישרונות, ובוודאי המפורסמים שביניהם, העדיפו להתרחק מהחזון היהודי־ציוני. עד היום גדול ביצירתם הפער בין ההישג האסתטי להישג האידיאי. כתיבתם הסיטה את הספרות הישראלית ממסלולה המרכזי, החזוני, למשעול צדדי ושולי במסורת הספרות העברית.

זה היה הרקע ליריבות האמיתית בין סופרי “הגל החדש” ובין קודמיהם, סופרי “דור בארץ”. רק לכאורה היתה זו יריבות של טעם שונה, כצפוי במאבק בין דורות ספרותיים בתולדות הספרות. מאחורי הטענות הפואטיות־אסתטיות הטיפוסיות שלהם נגד כתיבתם של סופרי המשמרת הראשונה בספרות הישראלית (הריאליזם, הלשון הגבוהה, דמויות גיבורים ללא חולשות, דמויות המייצגות “אנחנו” קולקטיבי וכדומה), הסתתרה הסתייגות רעיונית מנאמנותה הבסיסית של משמרת “דור בארץ” לחזון היהודי־ציוני. אין זה מקרה שההסתייגות הזו הושמעה בגלוי – באמצעות מבקרי הספרות־שלה, שהתמקמו במרכזי הכוח האקדמיים והרביצו שם את הערכותיהם גם בנושאים שאינם מבוססים מבחינה מחקרית – רק אחרי שסופרי “הגל החדש” הרגישו, שהוכשרו הלבבות בחברה הישראלית לסטייה רעיונית כזו.

 

קסם האשליה    🔗

שתי סיבות תרמו להצלחת המהלך שלהם. הראשונה: סופרי “הגל החדש” העניקו לקוראים את האשליה, שההתמקדות בנושאים קיומיים משווה את מצבו של הישראלי למצבם של אנשים בכל מקום אחר בעולם. הקורא הוקסם מתעודת האזרחות הכלל־עולמית שהונפקה לו, וכדי לממש את הזכויות המופרכות שלה היה מוכן לפרוק מעליו את נטל החזון שהעמיסה עליו תעודת האזרחות הלאומית, שסופרי “דור בארץ” הציעו לו לדבוק בה. והסיבה השנייה היתה ספרותית טהורה. הם הביאו לספרות הישראלית חידושים בדרכי הכתיבה. יותר מקודמיהם הכירו את הישגיה של הספרות העולמית, את הפואטיקה של הספרות המודרנית ואת האסתטיקה החדשה שלה. רובם יישמו אותם בהצלחה בסיפוריהם ובשיריהם והעניקו לקורא העברי את ההרגשה שהוא קורא אפיקה חדשה וליריקה חדשה, כמו שאר אוהבי הספרות בעולם.

לוא נרתם כל הכישרון שהושקע באימוץ חידושי הפואטיקה והאסתטיקה האלה לכתיבת יצירות שנשמר בהן גם העומק החזוני – היתה זו יכולה להיות באמת מהפיכה חיובית בהתפתחותה של הספרות העברית. אך כיוון שכל הכישרון הושקע באימוץ הטכניקה והתחבולות של הכתיבה, התהווה מאז בספרות הישראלית הפער המביך בין האיכות האסתטית לרדידות הרעיונית. כדרכם של חידושים פואטיים התרפטו הללו כעבור שנים אחדות, אך יחד עימן נשחקה גם רעננותם של הרעיונות שבוטאו באמצעותם. בהשפעת הסטייה הזו מהחזון היהודי־ציוני לועסת הספרות הישראלית מזה כעשרים שנה סיסמאות נבובות על הומנאיזם ואוניברסליזם. בסיסמאות כאלה רשאיות אולי להסתפק חברות שאננות ונטולות דאגות קיומיות, אך הן מסוכנות לחברה כמו זו הישראלית, הנתונה במאבק הן על קיומה הפיזי והן על הייחוד של זהותה התרבותית כחברה יהודית. ניצחונה בשתי החזיתות מותנה בצמידותה אל מקור כוחה – חזונה היהודי־ציוני.

 

הכתיבה הפוליטית    🔗

מלחמת ששת־הימים ומלחמת יום־כיפור אילצו אמנם את הספרות הישראלית לחזור אל נושאי “המצב הישראלי” ולהתחכך מחדש עם החזון היהודי־ציוני, אך הן כבר לא הצליחו להחזיר אותה למסלול החזוני שלה. שתי המלחמות אמנם התירו מחדש את העיסוק באקטואליה, שקודם לכן חל עליו איסור מוחלט, אך הנזק הבסיסי כבר לא תוקן. התגובה על האקטואליה לא חזרה להיעשות מרומו של החזון היהודי־ציוני, אלא מגובהה המשתנה של ההבנה הפוליטית. שגשוגה הכמותי של הכתיבה הפוליטית (ראה בספרי “העט כשופר פוליטי” – 1993 ו“מגמות בסיפורת הישראלית” – 1995) לא רומם את הספרות הישראלית בשנות השבעים והשמונים אל האיכויות הרעיוניות, שבהן הצטיינה הספרות העברית החדשה בעידן הציוני שלה, עד שהתרחשה הסטייה מהחזון הציוני בתחילת שנות השישים. הכתיבה הפוליטית ביזבזה את תועפות הכישרון על תגובה פוליטית צפוייה על נושאי “המצב הישראלי”, כל כותב על פי השקפתו הידועה מראש.

מסיבות שאינני יכול לחזור עליהן עתה ( ראה המסה “העט שהדביר ניצחון מזהיר” בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995) התרכזה רוב התמיכה של הספרות הפוליטית שנוצרה בשנים הללו, בשנות השבעים והשמונים, בעמדות השמאל הישראלי. יתר על כן: הסופר המצוי והמצליח ביסס את מעמדו על התגרות בוטה בחזון היהודי־ציוני ועל המשך סימומם של הקוראים ברעיונות הומאניסטיים וקוסמופוליטיים, שלעולם הם מצטיירים כנאורים ומתקדמים יותר מחזונות לאומיים. אך דא עקא, ששום עם החפץ חיים אינו מאמץ אותם בפזיזות כזו ובאופן פשטני כל כך גם בהיותו שרוי בביטחה קיומית ולא כל שכן כל עוד הוא שרוי במאבק על קיומו. בשעות הקשות והגורליות פונה עם שפוי אל חזונו וקובע את מהלכיו רק על פיהם.

 

רנסנס חזוני    🔗

כאשר מגיעים למשמרת הספרותית הרביעית, משמרת “הקולות החדשים”, כבר מגלים את עומקו של המשבר הרוחני שבו מצוייה כעט החברה הישראלית. במשמרת זו מצוי ריכוז בלתי־רגיל של כישרונות, המפגינים כבר בספר הראשון או השני שליטה מרשימה בטכניקה של הכתיבה ובתחבולותיה החדישות והנועזות ביותר. כמו כן ניתן למצוא אצל כותבים אלה שאפתנות ללא־מעצורים להישגים אסתטיים. אך כנגד זאת בולט בכתיבתם הניכור לסכנות שאורבות לחברה הישראלית. ביצירותיהם מופגנת התעלמות מוחלטת מהחזון היהודי־ציוני ומכוחו להבהיר את הגאולה הנחוצה לעם היהודי כדי להבטיח את המשך קיומו. אלמלא נכתבו בשפה העברית, אפשר היה להניח שמדובר ביצירות שנכתבו על־ידי אנשים במדינות, ששום דבר רציני אינו מטריד אותן חוץ משאלות היום־יום של היחיד בהן. בתועפות כישרונם יוצרים הסופרים של המשמרת הזו ספרות יפה, אך קלה כערימת נוצות ומטרידה כשלג דאשתקד.

מה שנחוץ לנו כעת פחות מכל זו ספרות בידורית וממוסחרת, המעסיקה אותנו בזוטות ומטרידה אותנו במצוקות פעוטות. חסרים אנו ספרות תובענית, שתעסיק אותנו בשאלות הרוחניות הגדולות, שבמידה רבה הן השאלות הקובעות בסדר יומו האמיתי של העם היהודי. ספרות המסתפקת ביום קטנות היתה לנו די והותר בשלושים השנים האחרונות. הגיע הזמן להשיב לספרות שלנו את כוחה האמיתי, על־ידי החזרתה למסלולה החזוני. עתה יותר מתמיד נחוץ לנו רנסנס חזוני, שיונהג על־ידי הספרות, שבפיה דברו של החזון היהודי־ציוני.

 

התרבות – חזית נטושה³    🔗

אחיזתם של הערכים החזוניים־לאומיים בחיי התרבות בארץ היא כה רופפת כתוצאה משנות הזנחה ממושכות של המישור הזה בחיי המדינה על־ידי מפלגות הימין. נטישת החזית הזאת במשך שנים רבות על־ידי המנהיגים בעלי האוריינטציה הלאומית השליטה על התרבות את הערכים הפרגמאטיים־קוסמופוליטיים של מפלגות השמאל. על תוצאות ההזנחה הזו ניתן ללמוד ממה שקורה לאחרונה: הערכים הלאומיים מותקפים כעת משלושה כיוונים כדי להשלים את השתלטותם של הערכים הפרגמאטיים־קוסמופוליטיים על חיי התרבות בארץ באופן סופי.

 

הסופרים הפוליטיים    🔗

הספרות הישראלית מונהגת בשני העשורים האחרונים על־ידי קבוצה של סופרים המגלה אוניפורמיות ניכרת בנושאי הכתיבה (עלילה על רקע ישראלי עכשווי, המעלימה אך בקושי את עמדותיו הפוליטיות של הכותב), בסוג הדמויות (וארייאנטים שונים של אנטי־גיבורים) ובמסרים הרעיוניים (שהם פרובוקטיביים מנקודת ראותה של התרבות הלאומית). עם הקבוצה של הסופרים הפוליטיים נמנים אחדים מהטובים או מהמפורסמים בין הסופרים הפעילים כיום במדינת ישראל (ס.יזהר, יורם קניוק, א.ב.יהושע, עמוס עוז, יצחק בן־נר, דוד גרוסמן ומאיר שלו). שליטתם בספרות היא כמעט מוחלטת, אף שהם מבטאים עמדות רוחניות מסוכנות והרסניות בנושאים היותר קובעים לעתידה של המדינה ולהמשך קיומו של העם היהודי.

כדי להסביר את הסכנה בעמדותיה של קבוצה זו של הסופרים הפוליטיים, אגדיר תחילה את העיקרון, שעל־פיו ניתן להעריך את הרעיונות שבחרו להטיף להם בספריהם: ספרות בעלת אוריינטציה לאומית אמורה ללוות באהדה את חזונו של העם. את העם היהודי מפעיל מזה למעלה ממאה שנים החזון הציוני, וגם הסופרים העבריים תרמו באופן מסורתי את תרומתם להגשמתו, על־ידי שיקוף מהלך ההגשמה שלו בשלביו השונים ועל־ידי גילוף דמויותיהם של בני העם מכל השכבות, שקשרו את גורלם האישי בגורלו של החזון הזה. הספרות עסקה בחולמים הראשונים, בחלוצי העליות השונות, בלוחמי המחתרות ומלחמת השחרור, בעולים ובמניחי היסודות לכל מה שמפאר כיום את מדינת־ישראל במדע, בתעשייה, החקלאות ובביטחון. הספרות העברית ביטאה את הטוב והרע, שיקפה את ההצלחות ואת הכישלונות והבליטה גם את הבלתי־נמנע: את הטרגדיות האישיות שנוצרו כתוצאה מתנועתם הנמרצת של גלגלי ההיסטוריה.

יהיה זה אווילי להציג את כל הסופרים הנפלאים שנהגו כך כסופרים תמימים או מגוייסים. הנראטיב הציוני שהשתקף בכתיבתם איננו מצדיק גם לפקפק בשיעור קומתם הספרותי, כי עדיין לא קמו לנו בעת הזאת משוררים שיכולים להדיח את דוד שמעוני, א"צ גרינברג, אברהם שלונסקי, יצחק למדן ונתן אלתרמן, כשם שטרם קמו לנו מספרים שיכולים להאפיל על הישגיהם של ברנר, עגנון והזז. ויסולח לי על כל הסופרים הנלבבים האחרים, שעל שמותיהם פסחתי לשם הקיצור.

אין להסיק מהדברים, שאני מצפה להירתמות עדרית של כל הכותבים לשירותה של המהפכה היהודית־ציונית, שטרם הושלמה. זו תהייה מסקנה מוטעית ממה שניסחתי. תמיד היו סופרים שהתרחקו מסיבובם של גלגלי ההיסטוריה, ואי־אפשר לבוא אליהם בתביעות לפעול בניגוד לנטייתם האישית להתכנס בעולמם. הדברים מכוונים כלפי אלה, שסיבוב הגלגלים האלה דווקא מעניין אותם, אך הם שמרעילים ללא־הרף את נשמתנו בטענות, שהמהפכה היהודית־ ציונית הזו, אשר מתאמצת לתקן את הגדולה והממושכת בעוולות שהיו בתולדות האנושות, היא בלתי־מוסרית מעיקרה, אלא אם כן היא תתגלגל דווקא בכיוון ההפוך לתנועתם הנוכחית, בכיוון המסייע דווקא למתנגדי המהפכה של עמם, לפלשתינאים ולעולם המוסלמי הפן־ערבי. סופרים אלה לא רק תוקעים מקלות בתנועת הגלגלים כדי לעצור את כיוון מהלכם הטבעי, אלא הם גם מסלפים ביודעין את האמיתות הקשורות במהפכה הציונית: על מקורותיה, על הסיבות שהולידוה, על המניעים הנעלים של אלו שהגו את חזונה ועל מידת הצלחתה בהשוואה למהפכות אחרות שהתנהלו במקביל לה. סילוף האמת – תהייה תכליתו אשר תהיה – הוא מעשה של ונדליזם רוחני־תרבותי, גם אם הוא נעשה על־ידי סופרים מכובדים ומוכשרים.

התפנית לרעה התחילה בספרות הישראלית אחרי מלחמת ששת־הימים והיא הואצה מאד אחרי מלחמת יום־כיפור. הניצחון במלחמת ששת־הימים חידד את המחלוקת בנושא השטחים בין הימין והשמאל בפוליטיקה הישראלית, אך הֵדיו של הוויכוח התבטאו ביצירות הספרות רק בשנות השבעים, אחרי מלחמת יום־כיפור (ראה ספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983). אז גם התגבשה קבוצת הסופרים הפוליטיים כקבוצת־לחץ לתמוך בעמדותיו של השמאל. קבוצת הסופרים הפוליטיים העמידה לרשות השמאל את הארגומנטציה הקוסמופוליטית בעלת מראית־העין של נאורות אנושית. הצלחתה העיקרית – ניתן כעת כבר לסכם – היא בכך שהצליחה להחדיר את המונח “שלום” ולהמתיק בו את מרירותן של שתי הגלולות, שהשמאל התקשה לשכנע את הציבור היהודי במדינת ישראל לבלוע: את הנסיגה מהשטחים ואת נטישת רוב חלקיו של החזון הציוני שטרם הוגשמו (ראה המסה “התיתכן ספרות עברית אנטי ציונית?” בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990)

ואכן מאז מלחמת ששת־הימים סטתה הספרות העברית ממסלולה המסורתי כספרות המעניקה השראה לקוראים להתמיד במהפכה היהודית ובהישגיה: חידוש ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, כינון הריבונות היהודית בה וביסוס המדינה כמרכז לעם היהודי ולתרבותו (ראה המסה " העט שהדביר ניצחון מזהיר" בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). קשה לשבח ספרות, כאשר היא משתמטת, בשעות הגדולות ביותר בהיסטוריה של העם, ממילוי שליחותה למהפכה שהוא מחולל, ובוודאי אם במקום לחזק בעת הזאת את האמונה באפשרות להשלים את המהפכה, מתגייסים רוב סופריה היותר מפורסמים להשרות אווירה של נכאים וחולשה ומתאמצים להפיץ הססנות־ספקנות במהפכה הציונית ועוינות־התנגדות כלפיה. מסיבה זו אני נוטה להגדיר את הספרות שנכתבה אצלנו על־ידי קבוצת הסופרים הפוליטיים כספרות דקדנטית. זו ספרות שהסתלקה ממנה הנשמה, החזון הציוני, והיא מציעה כתחליף לחזון זה השקפה פוליטית אנטי־ציונית בעליל.

 

ההיסטוריונים החדשים    🔗

לסיועם של הסופרים שזוהי גישתם, פתחה קבוצה קטנה של היסטוריונים ועיתונאים מתקפה מכיוון נוסף נגד המשך צביונה של מדינת־ישראל כמדינה יהודית־ציונית. בחזית זו נעשה נסיון לכרסם בתוקפה של הציונות הן כאידיאולוגיה והן כתנועה מגשימה. חברי הקבוצה טוענים, שהנאראטיב הציוני הוא כוזב ולא אובייקטיבי, וכדי להגיע אל האמת ההיסטורית חובה לקעקע את המיתוסים של נאראטיב זה, לא רק מיתוסים של גבורה (המיתוס על טרומפלדור למשל) אלא גם מיתוסים של חלוציות ציונית (המיתוס על ייבוש הביצות למשל) וגם מיתוסים שעליהם נשען הנראטיב הציוני (כגון הסיפור המקראי על כיבוש הארץ וסיפור הגבורה של לוחמי מצדה בלגיונות הרומאים בתקופת הבית השני). אם לא די בשלילת הנאראטיב הציוני, מעדיפה על־פניו הקבוצה הזו את הנאראטיב הפלשתינאי וטוענת, משום־מה, שהוא מהימן יותר מבחינת העובדות וראוי יותר מבחינה מוסרית.

כל זה מכוון למטרה אחת: לטעון שעל־ידי הנאראטיב הכוזב, המייחס לה הצלחות ותוקף, מונשמת הציונות ומוחזקת באמצעים מלאכותיים, כפי שמחזיקים בחיים חולים סופניים בבתי־חולים, בעוד שלמעשה היא מיצתה את עצמה זה מכבר (וליתר דיוק: אחרי הקמת המדינה בתש"ח) והיא מכבידה על המדינה להתנהל כפי שמדינה אמורה להתנהל: על־פי האפשרויות המעשיות שעומדות לפניה (המדיניות, הכלכליות והצבאיות).

מבין קפלי הגלימה האינטלקטואלית־אקדמית של הקבוצה הזו נשלף פגיון המאיים לא רק על הציונות כפרוגרמה לאומית, שעל ביצועה צריכים להוסיף ולשקוד עוד דורות רבים (כינוסו של העם היהודי כולו למדינה היהודית, אחד המרכזיים בצוו־הביצוע של פרוגרמה זו, הוא בלבד כבר מתמשך כמאה שנים ויימשך עוד דורות אחדים), אלא גם על הציונות כמיכלול הגותי־לאומי הקובע עקרונות ציוניים לניהול המדינה כמדינתו של העם היהודי. הקבוצה מאמינה שעל־ידי הפרכת הנאראטיב הציוני או על־ידי החלשתו תשיג את מטרותיה: להפוך את מדינת־ישראל למסגרת מדינית־אזרחית בעלת צביון חילוני־דמוקרטי, שאופייה יוכרע בעתיד בשיטות מיעוט ורוב ובהווה בצירופים קואליציוניים מקריים וזמניים.

כל בר־דעת מבין את המטרה שמוסווית כאן, לנתק את המדינה מהשראתה וממטרותיה של הציונות. חוסר היושר האינטלקטואלי של חברי הקבוצה מתבטא בכך שאין הם חושפים את הכוונה שמסתתרת מאחורי ההכרזה על סיום תפקידה של הציונות: להפוך את המדינה למסגרת אזרחית רק של תושביה (ביטול חוק השבות הציוני) ולהעניק לה צביון חילוני־דמוקרטי מוחלט (ביטול הקביעה במגילת העצמאות שמדינת־ישראל תהייה מדינה יהודית).

סכנתה של הגישה הפוסט־ציונית, של ההכרזה על הציונות כעל חזון שצריך לגנוז אותו על מדף האידיאולוגיות שסיימו את תפקידן בהיסטוריה, היא מוחשית ביותר. בלי המשך העלייה ובלי שמירת זהותה הציונית של מדינת־ישראל לא ירחק היום ובמערכת הבחירות הדמוקרטית אכן תאבד לעם היהודי מדינתו, המדינה היחידה שבה הוא יכול להנות מחיי ריבונות מדינית ומתנאים הכרחיים להמשך פיתוחה של תרבותו המיוחדת והמקורית, וזו תיהפך לעוד מדינה במזרח־התיכון. וגם אם הקבוצה מעלימה את תוצאות הגחמה האינטלקטואלית שלה, ברור מה יהיה סופו של התסריט ההיסטורי הזה: בהעדר ייחוד תרבותי־יהודי למדינה, יבלע אותה הרצף הערבי, שאורב לגילויי־ויתור ביזנטיניים־צלבניים כאלה בקרב היהודים שהיגרו לכאן בהשראתה של הציונות במהלך המאה העשרים.

במגמות הפוסט־ציוניות המסוכנות האלה צריך ללחום על־ידי חיזוק החינוך הציוני במערכת החינוך הממלכתית, על־ידי תיגבור פעולות היזומות למימוש חלקים של הפרוגרמה הציונית, שלא השקיעו עד כה די במימושם, על־ידי המשך טיפוח ההגות הלאומית המודרנית (שאותה בעצם התרגלנו לכנות במונח “ציונות”). הסכנה העיקרית שאורבת לאידיאולוגיות ברמתה של הציונות היא העצרות החשיבה היוצרת, כדי לעדכן אותה על־פי הנסיבות ההיסטוריות החדשות. אם המדינה מתקשה להגשים את הציונות ולפעול על־פי הנחיותיה, צריכים לרכז פעם נוספת את אצולת הרוח של העם היהודי, כדי שתתווה את המשך הדרך להגשמה המלאה של יעדיה. התרגלנו לצפות שאת המלאכה הזו תבצע המנהיגות הפוליטית בעזרת הכלים הממלכתיים שבידיה, אך אחרי שהמנהיגות האידיאולוגית פינתה את מקומה לסוג המנהיגות הקיים כעת בארץ וגם בעולם, אנו חייבים להפקיד על קביעת המשך האסטרטגיה הציונית מנהיגות שמסוגלת לעסוק ביצירה אידיאולוגית, מקרב הוגי־דעות ואנשי־רוח, כפי שהדבר היה בעבר.

 

השמאל הישראלי    🔗

ההתקפה המסוכנת ביותר על התרבות הלאומית מתנהלת מכיוון שלישי, והיא מונהגת על־ידי השמאל הישראלי. סכנתה המיוחדת של מתקפת השמאל על התרבות הלאומית היא בבחירתה להשליט את ערכיה הקוסמופוליטיים על־ידי הדחת הזהות היהודית ממעמדה המסורתי כמכנה לאומי משותף ומלכד לכל יהודי העולם, תהיה זיקתם לדת אשר תהיה ותהיה קהילתם באשר תהיה. זהו ניסיון לדחות את ההגדרה לזהות העצמית שעמדה במבחן במשך דורות, ולקבוע במקומה הגדרה כלשהי, שתנתק חלקים מהעם מזיקת רציפות להיסטוריה של העם היהודי, לתרבותו, לערכיו ולחזונו.

שלוש זהויות צעירות ניסו בזו אחר זו לרשת את הזהות היהודית ולהשלים מגמת ניתוק כזו (ראה המסה “חמש זהויות לסיפורת הישראלית” בספרי “זהויות בסיפורת הישראלית”, 1994). שתי הראשונות הזהות הכנענית (שהטיפה להתבדלות העברים במרחב השמי מיהודי הגולה) והזהות הצברית (שהטיפה להתבדלות הילידית) – כשלו, כי לא הצליחו להציע תחליף אטרקטיבי דיו לעושר התרבותי שמציעה הזהות היהודית, אך המגמות של שתי הזהויות האלה נספגו בזהות הצעירה השלישית – הזהות הישראלית שמציע היום השמאל הישראלי. הצעת הזהות של השמאל הצליחה, לפי שעה, יותר מהקודמות, משום שבניגוד לשתי ההצעות הקודמות שהיו רק מופשטות, מצטיירת הזהות הישראלית של השמאל כגשמית ומעשית יותר, כי היא מבססת את הצעתה על ההשתייכות למדינה.

ההצעה הזו משקפת את התקווה להתגבשותה במהלך השנים של ישות לאומית חדשה, של עם ישראלי, בעזרת הזהות הישראלית המשותפת לכל אזרחיה של המדינה, יהיה מוצאם הלאומי־אתני אשר יהיה. הניסיון לקבוע זהות על־יסוד הגדרה אזרחית, ההשתייכות למדינת־ישראל, הוא מעשה ערמומי ביותר. כלפי חוץ הוא מבליט את המרכיבים החיוביים של הזהות הישראלית המוצעת: החיים במדינת־ישראל, השפה העברית, החוויה הישראלית, אורח־החיים הדמוקרטי והתרבות החילונית שנוצרת בשנותיה של המדינה. אך למעשה מאחורי כל מרכיב כזה מסתתר שלילה של אחד המרכיבים של התרבות הלאומית: התכחשות להיסטוריה של העם היהודי וליצירות הרוח שנוצרו במהלכה, דחיקת רגליה של הדת היהודית מכל מעמד משפיע בחיים וביטול הערבות ההדדית ושותפות הגורל בין יהודי מדינת־ישראל ליהודים שממשיכים לחיות מחוץ לגבולות מדינת ישראל, אם מכורח ואם מבחירה. אין זה מקרה, שהלוחמים למען הזהות הישראלית מייחלים לביטול זכות השבות, או לפחות לשינויו, באמצעים דמוקרטיים. ואין זה מקרה, שהם נעזרים בדמוקרטיה כדי להביע תרעומת על המשך ההגדרה של המדינה כמדינה יהודית, כפי שהוכרז במגילת העצמאות, כי שאיפתם העיקרית היא לבטל כל זיקה בין המדינה לעם היהודי בהיקפו העולמי.

דבר אחד הוא להתבסס על הדמוקרטיה כדי לחתור לשוויון אזרחי לכל תושביה של המדינה ודבר שונה לחלוטין הוא להציע על בסיסה זהות משותפת לכל אזרחיה, הזהות הישראלית, כיוון היא חילונית ודמוקרטית ומשום שהיא מוצעת על בסיס ההשתייכות האזרחית למדינת־ישראל, סופה שתנתק רק את היהודים מכל זיקה אל יהדותם. בקרב אזרחיה הלא־יהודים של מדינת־ישראל, בני המיעוטים השונים, לא קיימת תנועה מקבילה לאמץ את הזהות האזרחית הזו כתחליף לזהותם הלאומית. הגדול מבין המיעוטים, המיעוט הערבי מחזיק בפועל בשלוש הגדרות שונות. הוא מגדיר את עצמו כפלשתינאי (הגדרה לאומית) כמוסלמי (הגדרה דתית) וכישראלי (הגדרה אזרחית). רק בקרב היהודים קיימת הנטייה המסוכנת הזו לוותר על שתיים משלוש ההגדרות האלה. בהיותו חילוני ויתר השמאל זה מכבר על ההגדרה הדתית. בהיותו דמוקרטי הוא מוותר בהכרח על ההגדרה הלאומית. ולכן נותרה לו רק ההגדרה האזרחית. בניגוד לכל היגיון מאמין השמאל הישראלי שעם הגדרה אזרחית בלבד (הזהות הישראלית) וכה מוחלשים מבחינה תרבותית, יוכל למנוע את ההתאיינות של היהודים במדינת ישראל בעימות התרבותי עם אזרחיה הלא־יהודים של המדינה. ללא דבקות עוד באחת משתי ההגדרות הנוספות ההגדרה הלאומית (אחרי שההגדרה הדתית נדחית על הסף על־ידי היהודי החילוני), תהפוך הזהות הישראלית מלכודת־מוות רק לחילונים ממוצא יהודי במדינת־ישראל (ראה המסה “סכנותיה של הזהות הישראלית” בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1992)

הניסיון הזה ללכד את ההגדרה הזהותית עם ההגדרה האזרחית הוא לפי שעה חסר־סיכוי, כי אין הוא אטרקטיבי לרוב אזרחיה היהודים של המדינה ולכל אזרחיה הלא־יהודים. זה שיגעון של מיעוט קטן בעם, שלמרבה הצער התרכזותו בחוגי האומנויות הופכת אותו שם – ושם בלבד – רוב. במערך הפוליטי שהיה עד לבחירות 1996, ריכז בידו מיעוט זה עוצמה שלטונית אדירה, אותה ניצל כדי לקדם את שאיפותיו הקיצוניות בצורה דורסנית. סובלנותו ונאורותו המוצהרות של מיעוט זה מוכחשות ללא־הרף על־ידי מעשיו. כאשר הוא ממוקם כרוב בעמדות השררה, הוא מפעיל עריצות בוטה נגד אלה שבאותה עת הם במיעוט. עריצות זו מתגלה באי־סובלנות לריבוי דעות ולשוֹנוּת בדעות, ובהפעלת שיטות של סתימת־פיות והצרת האפשרות לבעלי השקפות מנוגדות להביע ולפרסם את דבריהם. הנאורות מתגלה אצלו עד מהרה כצביעות מוחלטת. למשל: לעולם לא יתבטאו נאורים אלה נגד כוהני הדת של המיעוטים במדינה כפי שהם מתבטאים נגד רבני ישראל.

מציעי הזהות הזו הפכו בפועל לוונדלים של התרבות. כל אימת שמשרד החינוך הופקד בידי אחד מהם, בוצעו שינויים בתוכניות הלימודים במקצועות ההומניסטיים, שהעמיקו את הבוּרוּת בתרבות הלאומית. ולכן צריך ללחום בהצעת הזהות הישראלית כתחליף לזהות היהודית על־ידי מניעת הבורות בנכסי הרוח של התרבות הלאומית על־ידי הוקעת רדידותן של יצירות אמנות, שלצורך פרובוקטיבי בלבד כותשות את הערכים היותר חיוניים והיותר יקרים של התרבות היהודית.

את המטרה הראשונה ניתן להשיג על־ידי חיבור תוכניות לימודים קונסטרוקטיביות ושפויות בשביל מערכת החינוך במקצועות ההומניסטיים, תוכניות שישימו קץ להיסוס ולרפיון של העוסקים בהקניית התרבות הלאומית לדור הצעיר שלנו. ואת המטרה השנייה צריך להשיג על־ידי חידוש כוחה של הביקורת הערכית קודם למתן הסיוע הציבורי ליוצרים באמניות השונות, ביקורת (ובאופן מודגש: לא צנזורה) שתיבחן את איכותה של היצירה הנתמכת (בתיאטרון, בקולנוע, בספרות ובשאר האמנויות הנתמכות) בכלים ועל־פי אמות־מידה תרבותיות. ואני מדגיש: מדובר בביקורת על התמיכה בכספים ציבוריים, ולא בהגבלת הזכות לממן בכספים פרטיים גחמה אישית ולכנותה “תרבות”.