¹

“כמו שני נהרות המפלחים את הקרקע ההררית זה לצד זה, כך זורמים חייהם של בני־משפחות העזתי ומיינץ במקביל, ודומה כי לעולם לא יפגשו” (53). הסיפור של איתמר לוי עוקב אחר הזרימה האיטית העתידה לחבר בין שני הנהרות המקבילים" (103) הציונות היא שמצליחה לחבר את הנפרדים, אך בהשיגה את הבלתי־ייאמן, הציונות מלבה את רצחנותם של הערבים ומסבה לשרשרת של מוטאציות בלתי נורמאליות ולסדרה של התפתחויות בלתי־טבעיות – עד שזליג מיינץ קץ בחייו ומבקש את נפשו למות.

בסגנון יובשני, תיעודי, של חוקרת קורות העתים, מספרת ניאשה מיינץ את תולדות שתי המשפחות. משפחתה, משפחת מיינץ, גלתה מארץ ישראל אחרי חורבן בית שני, ותולדותיה נפרשות בתחומה של אירופה. העזתים נשארו בארץ ונאחזו בה בעיקשות. החיבור בין הפלג המערבי ובין הפלג המזרחי של העם היהודי מתואר בסיפור כמישגל־אדירים, בעל תכונות וולקאניות שתוצאותיו הן בפרץ של פוריות שלא־תיאמן: ההתעברות והלידה מתרחשות באותו פרק, וגם אחרי מותו של הבעל מוסיפה האישה להתעבר מדי חודש במשך עשרים שנה ולהעמיד ולדות משרידי זרעו של הבעל.

העלילה, שבתחילתה היא מצטיירת כסיפור היסטורי, מתפתחת בהמשך באופן כזה לסיפור פנטאסטי מביך בגלל שפע ההבלים שמפיק דמיונו המתפרע של הכותב. ואכן בתחילת הקריאה מעניק הקורא לעלילה אשראי בהניחו שלפניו פארודיה על האלגוריה המשפחתית “רקוויאם לנעמן” של בנימין תמוז. אחרי שהאפשרות הזאת מתבטלת עוד בשלב מוקדם של הקריאה, מספיק עדיין הקורא להעניק לעלילה אשראי חדש ולבחון את הסיפור כאלגוריה נוספת של מאה שנותיה של הציונות, בדומה לרומאנים של א.ב.יהושע “המאהב” ו“גירושים מאוחרים”. רק בשלב מתקדם של הקריאה מתבררת יומרתו של איתמר לוי: העלילה תובעת שנתייחס אל ההתפתחויות הפנטאסטיות שהיא מספרת עליהן כאל תיאור עתידני, על תוצאותיה של הציונות בימים יבואו.

חטאן של המשפחות    🔗

הכרזתה המיתממת של המספרת, ניאשה מינץ, שהיא “נושאת בתפקיד כתיבת ההיסטוריה המתמשכת ותולדותיהם של אבות המשפחה” (25) – הכרזה זו מוכחשת בשלב מאוחר: "איני מתיימרת להקיף בספרי את תולדותיה של המדינה הציונית על כל פרטיה, איני רוצה בספר פוליטי. אולם כדי לסבר את אוזנו הרגישה של הקורא, בכל הקשור לחטא ולעונשו בחייהם של בני משפחת העזתי, עלי להסביר את המניעים הראשוניים (105).

מהן “תולדות המדינה הציונית”, בלי “כל פרטיה”? הרי הן לפניכם בלשונו של הסיפור: “מה לא עשו היהודים כדי להתחבב על האדמה הארורה הזאת. איך חיזרו אחריה במשך שנים, איך התקרבו והתרחקו. איך עלו אליה ואיך ירדו ממנה, איך היא היפנתה ראשה מהם ושילחה אותם חזרה לתפוצות. שוב באו אליה, עתה ניסו להתחכם לה. איך שידלו אותה בעזרת ביעור יתושים וייבוש ביצות – – –איך לבשו גלימות וכאפיות כדי להידמות לתושביה הקבועים. איך שזפו את עור גופם. איך העשירו את שפתם במלים ועיצורים משפתי ערב” (105).

עוד אתה תוהה על תחבולת ההתמזרחות והלבנטיזציה, שהסיפור מאשים בהם את מגשימי הציונות ממשפחת מיינץ, וכבר ניתכים עליך גם חטאיהם של העזתים. הצאצא הראשון למשפחת העזתי “ראשיתו בחטא, משום שנולד בכוח המגע בין ערבי בן־המדבר לבין נערה יהודיה מהעיר הרחוקה יפו. במשך שנים המשיכו בניה של המשפחה המפוארת, צאצאיו של התינוק העזתי, להתחבר בעקשנות עם הערבים בקשרי ידידות, בקשרי מסחר,ואפילו, רחמנא ליצלן, בקשרים שהבושה מסרבת לחשוף אותם ברבים. זה החטא וזה עונשו” (105–106)

נמצא, שהמיינצים ראויים לעונש משום שחטאו בלבנטיניזציה, והעזתים ראויים לעונש משום שהתחברו בעקשנות עם הערבים. והיתה זו הציונות שהצעידה את שני פלגיו של העם היהודי “במדינה הציונית” לעשיית חטאים אלה.

מעידה של ההוצאה    🔗

אני משפשף את שתי עיני בתימהון: האם יתכן שאחד מפרחחיו של כהנא הצליח להגניב כתב־יד המטיף לגזענות אל בית־ההוצאה של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, ושם, בבית ההוצאה, קראו את הדברים ולא הבינו מה שמונח לפניהם?

מילא, לא הבחינו שכל היריעה מצורפת מעלילות נושנות, קצת מן הפולקלור של ילד יהודי שנשבה בין גויים (סיפורו של הרמן מיינץ), וקצת מהטרגדיה המתוארת בפואמה “בין המצרים” של טשרניחובסקי על שני יהודים שהורגים זה את זה בחזית, שבה הם לוחמים בשני צבאות שונים. ועוד עלילות נושנות רבות. אך להכשיר לפרסום בספרית פועלים סיפור הקורא להתבדלות ולטוהר הגזע?

כאמור, לא על איתמר לוי מוסבת תמיהתי. אין הוא הכותב הראשון שמנסה כוחו בכתיבה יומרנית, פרועת־דמיון, ומבולבלת־מחשבה, המאמינה כי “האבסורד הפך לאבסטרקטי, והאבסטרקטי נהיה גרוטסקי, והגרוטסקי נתפס עתה כמציאות” (89). ההשתוממות היא על ההוצאה שמוציאה לאור ספר כזה ועוד מכנה אותו “רומאן” – ומגלגלת על־ידי כך את האבסורד לכלל מציאות בפרוזה הישראלית.

דומה היה שסדרת הפרוזה של ספרית פועלים קבעה לעצמה מגמה ייחודית: לעודד מספרים חדשים בתחילת דרכם. לזכותה אפשר לזקוף את הדפסת ספריהם הראשונים של דוד שיץ (“העשב והחול”) יעקב בוצן (“שני חיי יעקב”) ואריה סמו…. (“עץ התות”). אסור שתתלווה למגמה חיובית זו פשרה באשר לאיכותם של הספרים, בדומה למקרה של “זליג מיינץ וגעגועיו אל המוות” לאיתמר לוי. הנזק של “עידוד” כזה, המתיר להדפסה כתב־יד שאינו ראוי לדפוס, מתגלגל, בסופו של דבר, אל הקורא.