יצירות פוליטיות נכתבו בכל התקופות, אך מספרן גדל במידה ניכרת במאה העשרים, שללא-ספק התבלטה מקודמותיה כמאה הפוליטית מכולן. לשיגשוגו של הז’אנר הפוליטי בספרות מביאים מאורעות היסטוריים גדולים, אשר מזעזעים את שיגרת חייהן של חברות ומדינות. מאורעות כאלה מעניקים ליחיד את ההרגשה, שבלי מעורבותו עלול גורלו האישי להיות מוכרע לרעתו בידי מנהיגים כושלים וחסרי-אחריות. הז’אנר הפוליטי גם מלבלב בעוצמה מיוחדת תחות עקתם של מישטרים רודניים ובמדינות שסדרי השלטון בהן נגועים בשחיתות קשה. במדינות, שאזרחיהן נאנקים תחת מישטרים אכזריים וסובלים מסדרי-שלטון מסואבים, יתארכו ימי פריחתה של הכתיבה הפוליטית שנים רצופות. אך במדינות, שאינן שרויות במצבים קיצוניים ומתמשכים כאלה, יהיו גם לז’אנר הפוליטי עליות ומורדות, כמו לכל ז’אנר אחר בתולדות הספרות. תקופת שיגשוג צפויה לו סמוך להתרחשויות אקטואליות, שמביאות ל“רעידת אדמה” בשיגרת מהלכם של החיים, והיא תסתיים לאחר פרק זמן. קורותיה של מדינת-ישראל שזורות במאורעות דרמאטיים, שמתסיסים את אזרחיה לאורך שנים – ועל כן אין לתמוה, שהיצירה הפוליטית הפכה לז’אנר כה בולט גם בספרות הישראלית. במיוחד גברה הכתיבה הפוליטית בספרותנו בהשפעת המלחמות, שהתרחשו בהפרשים של מעט פחות מעשר שנים זו מזו (ראה על כך במבוא לספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” 1983). גם בספרות הישראלית משגשגת היצירה הפוליטית בערך כשנתיים עד שלוש לאחר מלחמה, תהפוכה בשלטון, חשיפתה של פרשת שחיתות גדולה במיוחד וכדומה. פני הדברים השתנו בעשור הקודם, בשנות השמונים, לאחר מלחמת לבנון המשיך הז’אנר הפוליטי לשגשג בספרות הישראלית מעבר לזמן המקובל. במהלך כל העשור ממלחמת לבנון ועד האינתיפאדה, התמידה היצירה הפוליטית לשגשג במקביל בכל הז’אנרים: בסיפורת, בשירה ובמחזה. וגם בשעת כתיבתם של הדברים, האינתיפאדה מוסיפה עדיין לפרנס את הכתיבה הפוליטית באותה אינטנסיביות, ולכן סביר להניח, שכתיבה זו תמשיך לשגשג גם במהלך העשור הנוכחי, העשור של שנות התשעים.
מדוע פונים סופרים לכתיבה פוליטית בצורה נמרצת יותר בהשפעת מאורעות מיוחדים בהיסטוריה או בהשפעת מצבים בלתי-נסבלים בחברה? שתי סיבות עיקריות יכולות להסביר את התופעה. הראשונה – היצירה הפוליטית מאפשרת לסופרים לפרוק את המבוכה, שנגרמת להם בהשפעת מאורעות היסטוריים דרמאטיים, כי גם הם, כיתר האזרחים, הופכים להיות קורבנותיה. והשניה – בנתיב של היצירה הפוליטית מסוגל הסופר להעניק לעצמו את ההזדמנות להשפיע על השיגרה החדשה, שנוצרת במקום זו שהסתיימה, המוכנה לפעמים “הסדר החדש”. שתי הסיבות מסבירות את חריגת כתיבתם של סופרים ממסלולה הקבוע – לפעמים גם בלי שירגישו בכך – לעבר כתיבה המבטאת מעורבות גדולה באקטואליה.
את הכתיבה הפוליטית מקדמת שוב ושוב התמיהה של הקוראים אשר שואלים: מדוע השתמש הסופר בעטו הספרותי כשופר להבעת דעותיו בענייני השעה, ולא הסתפק במאמר פובליציסטי בעיתון להבעת הדעות הללו? שאלה זו תהיה מוצדקת רק כשמדובר ביצירות פוליטיות רדודות וגרועות, שאין בהן הרבה יותר מ“האמירה” הפוליטית. במקרה כזה באמת היתה עדיפה הבחירה בפובליציסטיקה. אך אם אין מכוונים למקרים מצערים כגון אלה – אין השאלה במקומה. מאמר פוליטי אינו מותיר בקורא הרבה מעבר ל“אמירה” הפוליטית. ואילו ליצירת ספרות פוליטית טובה יש משאבים נוספים. היא כתובה בלהט פנימי ובדמיון נועז יותר. ללשון יש ביצירה הפוליטית תפקיד שונה, מרכזי לאין שיעור מזה שיש לה במאמר הפובליציסטי. ומעל לכל: ביצירה הפוליטית מושקע מאמץ אסתטי-אמנותי גדול באירגון הטקסט, בשיכלול המבנה של העלילה ובתיחכום דרכי-הכתיבה. יצירה פוליטית מעניקה לקורא עונג, ככל יצירה ספרותית אחרת, גם כאשר עמדתה במחלוקת האקטואלית מקוממת אותו.
ביצירת ספרות פוליטית צפוייה גישה רעיונית בלתי-שיגרתית כלפי הסוגייה האקטואלית, ולפיכך גם פתרון פחות צפוי מזה שיוצע על-ידי פובליציסט במאמר פוליטי. סופר בוחן את הסוגייה האקטואלית בעמקות גדולה יותר. לרוב הוא שואל ביושר שאלות, שהתשובות עליהן אינן פשוטות. אין הוא מתיימר כמו הפובליציסט, לדעת פתרונות למצבים המורכבים של הממשות. ואם יציע פתרון, יהיה פתרונו פחות פרגמאטי מזה שיוצע על-ידי הפובליציסט בעתון. כותבו יבסס אותו על נימוקים ערכיים ועל שיקולים אידיאולוגיים ולא על שיקולי תועלת מיידיים ועל ההגיון המעשי, שבשמם טוען מחבר המאמר בעיתון. עמים, שבספרות שלהם יש לכתיבה הפוליטית מסורת ארוכה – והעם היהודי איננו נימנה עימהם – התרגלו להטות אוזן להשקפות פוליטיות לא רק מפי עיתונאים ופוליטיקאים, אלא גם מפי סופרים ויצירותיהם. ולרוב כובש את ליבם של הקוראים הלהט המוסרי בהתייחסותו של הסופר אל האקטואליה יותר מהצהרותיו הארוגנטיות של הפוליטיקאי ומניסוחיו הרציונליים של העיתונאי.
בספרות העולם אין מתייחסים ליצירות פוליטיות כאל ספרות נחותה. יתר על כן: מחקר הספרות בעולם נוטה להבליט את המשמעות הפוליטית שהיתה ליצירות מפרי עטם של סופרי הדורות הקודמים. היחס ליצירות כאלה בספרותנו הוא שונה. אצלנו גואלים יצירות של סופרי העבר רק אם הן נקיות מכל התייחסות לאקטואליה. ואם הסופר הוא חשוב תועדף מבין יצירותיו היצירה, שניתן להעלים את המשמעות הפוליטית שהיתה לה בזמנה – יצירה, הניתנת יותר מהאחרות להתבאר כחפה מ“אשמה” כזו.
עדות נוספת ליחס המשונה כלפי היצירה הפוליטית מתגלה בספרות הנכתבת כיום. אף שרבים מסופריה המרכזיים של ישראל (יהושע, עוז, קניוק, בן-נר, גרוסמן, שלו ואחרים) כותבים גם רומאנים פוליטיים, רק בודדים מהם מוכנים להודות בכך. רובם אינם מעלימים את רוגזם על ביקורת, שחושפת את המשמעות הפוליטית בכתיבתם. הסופר הישראלי משקיע מאמץ אדיר להעלים את הרובד הפוליטי בעלילה, כדי שתצטייר כאוניברסלית ועל-זמנית. הסופר הישראלי מתכחש למשמעות הפוליטית בכתיבתו בגלל הנחה מוטעית, שכתיבה המגיבה על האקטואליה היא צורתה הנחותה של הבלטריסטיקה.
אין, כמובן, שום סיבה להעריך פחות יצירה פוליטית הכתובה היטב בהשואה לכל סוג אחר של הספרות. כתיבה ספרותית פוליטית משתייכת לקבוצה שלמה של ז’אנרים בספרות, שאינה מסתפקת בבידור הקורא במובן המקובל, אלא מצרפת לכך גם שאיפה לעוררו למחשבה ולהתלבטות רעיונית. מלבד היצירה הפוליטית משתייכים לקבוצה זו גם: היצירה הסאטירית, היצירה הפארודית, היצירה הגרוטסקית והיצירה האלגורית. כל סוגי הסיפור האלה פונים לא רק אל הרגשתו של הקורא, אלא גם אל מחשבתו. ז’אנרים תימאטיים אחדים אף נוטים יותר מאחרים להיבחר על-ידי סופרים בפנותם לכתיבה פוליטית, כגון: הסיפור ההיסטורי (“כבשת הרש” למשה שמיר) והסיפור האוטופי-פנטאסטי (“1984” לג’ורג' אורוול).
לא הנושא ולא ההגדרה הז’אנרית מדרגים יצירה כ“חשובה” או “בלתי חשובה”, אלא מיכלול התכונות של הטקסט, המשקף את ההתאמה בין האמצעים הספרותיים למימוש הנושא, וכן: את ההתאמה בין האמצעים הללו למסורת הז’אנרית של הכתוב. הן יהיה זה מגוחך להניח, שליצירות מובטחת תהילת עולם אך ורק בגלל הימנעותן מהתייחסות לחזית כה מרכזית בחיים כמו החזית הפוליטית. הגורל האישי של כולנו כה מוכתב על-ידי שיקולים, החלטות ומעשים, שאופיים הוא פוליטי, שיהא זה גם מוזר לתבוע מספרות להתעלם מכל אלה בשמה של “אמנות לשם אמנות”. אין אמנות כזו, גם כאשר היא מתנזרת מהתייחסות אל האקטואליה הפוליטית – וגודלי האמנים הבינו זאת ומנעו את עצמם משקר גלוי שסיסמא זו מייצגת אותו. ואם כאלה הם פני הדברים – מדוע מותר לסופר להתגייס למען כל סוגי הערכים האחרים ואסור לו להתגייס למען ערכים חברתיים ואידיאולוגיים, שקיומם בחברה מותנה במשחק הכוחות הפוליטי? אפלטון, שקספיר וקפקא היו בחלק מיצירתם סופרים פוליטיים, ואליהם ניתן לצרף כל סופר בעל שיעור-קומה מתולדותיה של הספרות.
כל קורא נוֹצֵר בזכרונו כנכסי-רוח מספר לא-מבוטל של יצירות-מופת, החל מהמקרא וגמור ברומאנים הגדולים של המאה התשע-עשרה, בלי לדעת שבזמן כתיבתן ובשעת פירסומן הן היו למעשה יצירות פוליטיות. אנו מוקירים יצירות אלה, שבזמנן הובנו לקוראים כיצירות פוליטיות, אף שלנו אבדה המשמעות האקטואלית שהיתה להן בעבר. קוראים בתקופה מאוחרת מקלפים מיצירה כזו את הרובד הפוליטי, שהיה חשוב ביותר בשעתו, ועל-ידי כך הם מסוגלים למצוא בה ערך ועניין. ולעומתן ניתן למצוא יצירות באותם בתי-קברות ענקיים לספרים, בספריות, שאיש אינו זוכרן ואין סיכוי שאיש יעלעל בהן, אף שהן חפות מכל משמעות פוליטית. בצידם קבורים גלי פרושים של פרשנים, שלא היטיבו לקרוא את היצירות של תקופתם, משום שחסרו אומץ-לב ונרתעו לחשוף את משמעותם העיקרית, שהיתה פוליטית. אלה גם אלה נכתבו על-ידי סופרים, אשר הניחו, שכתיבה פוליטית היא התפתות בזוייה של האמן למיידי ולחולף.
הביקורת מועלת בתפקידה אם היא מתעלמת ממשמעותן האקטואלית של יצירות המתפרסמות בזמנה. היא היתה שוגה שגיאה קשה, אילו ניסתה גם היא, כמו הסופר, לשער מה נצחי ביצירה עכשווית, ואילו התיימרה לדעת אלו ערכים אסתטיים, לשוניים ורעיוניים יהיו מקובלים על קוראים בדורות הבאים. תפקידה של הביקורת בתרבות הוא להבהיר לקוראי זמנה את המשמעות שיש ליצירה. עליה גם להציע את ההבנה הזו לדורות הבאים. הפרשנות של בני זמנם של הכותבים היא לעולם שלמה וקולעת יותר מזו של הקוראים בדורות מאוחרים. בני זמנה של היצירה מצויידים בכל המידע ההיסטורי של התקופה המשותפת להם ולכותב. הם יודעים במה מרוח הזמן ומבעיות השעה היא ספוגה ועל מה בממשות היא מגיבה. יתרונות אלה מאפשרים להם להבין בטקסט רמזים, שלקוראים בתקופה מאוחרת לא יאמרו דבר ולא יצטרפו לשום משמעות.
לפיכך, קוראים בעתיד אמנם יראו בעלילת “המצב השלישי” של עמוס עוז עיסוק בחייו של גרוש ערירי ומזדקן, בעלילת “מר מאני” של יהושע – תאור של נטיית התאבדות העוברת בירושה בבני משפחה אחת, בעלילת “עשו” של מאיר שלו עלילה תמימה על משפחת אופים ובעלילת “ספר הדקדוק הפנימי” של דוד גרוסמן – סיפור על התבגרותו של נער, שהתפתחותו הגופנית התעכבה. הם יאלצו להסתפק במשמעויות האוניברסליות בגלל העדר יכולת לחשוף את הצופן האקטואלי ששוּקַע ביצירות אלה, שהן יצירות פוליטיות מובהקות. הם יעסקו בהפשטה האוניברסלית של העלילה, לא מיתרון שהפרספקטיבה של הזמן העניקה להם, אלא מקוצר-יכולת להבין תכנים, דקויות ורמזים, שרק בני דורו של הכותב מסוגלים היו להבינם.
פרט לחשש, שהגדרתה של יצירתו כפוליטית ממעיטה מערכה ומגבילה את משך הישרדותה, מתנגד הסופר הישראלי לפירוש פוליטי של יצירתו גם בגלל המתודה הפרשנית, שהמבקר חייב להפעילה כדי לחשוף את המשמעות הפוליטית ביצירה. המשמעות הזו נחשפת ביצירה על-ידי הבלטת תכונותיה האלגוריות ובעזרת מתודה פרשנית שמותאמת במיוחד לפיענוח אלגוריות. אלגוריה נראית, בעיני הרבה סופרים, כצורת כתיבה מיושנת ובלתי-מתוחכמת והם חשים עלבון, אם מבקר מפעיל על הטקסט שכתבו את כלי הפרשנות האלגוריים. עצם הצלחתם של כלים אלה לפעול על הטקסט שחיברו נראית להם כשלילת כתיבתם וכהשוואתה לכתיבתם של סופרים פשטניים במאות קודמות, בשלבים “פרימיטיביים” של התפתחות הספרות.
האמת היא, שזיהוי יצירה כאלגוריה אינו מייחס לה שום פחיתות גם כיום. האלגוריה המודרנית אינה דומה כלל לזו שבעבר. השינויים שחלו בז’אנר האלגורי הפכו את האלגוריה בתקופתנו להרבה יותר מתוחכמת. כיום השימוש בה איננו פשטני כפי שהיה בעבר, כאשר טוהר הז’אנר נשמר על-ידי הסופרים. הכתיבה האלגורית נמנעת כיום מהצבת נמשל לכל פרט במשל. רק חלק מהפרטים במיבדה מתלכד והופך “משל” ואילו שאר חלקי המיבדה שומרים על עצמאותם הריאליסטית התמימה ומחפים על הפרטים שמשתתפים באלגוריה. העדר החפיפה המלאה בין המשל לנמשל, ביחס של אחד לאחד, כפי שהיה מקובל בעבר, בימי הזוהר של הסיפורת האלגורית, הוא הגורם לכך, שלא תמיד מצליחים הקוראים לפצח את הרובד הפוליטי בעלילת רומאן כזה. עובדה זו מעלה את ערכו של הז’אנר הוותיק הזה והופכת אותו לאתגר אמיתי בשביל הקורא בן התקופה הנוכחית.
ההבדל האיכותי בין האלגוריה בעבר לאלגוריה המודרנית הוא זה שמאפשר את המחלוקת בין הסופר לביקורת סביב היצירה הפוליטית. הסופר הפוליטי טוען, שפרשנות אלגורית בוררת באופן שרירותי מקצת מחומרי הסיפור – אותם שמתיישבים עם מגמת הפירוש האלגורי – ובכך היא כופה משמעות פוליטית על עלילה שאינה כזו. הטענה הזו, על אינוס הטקסט, היא מופרכת: כלי הפרשנות האלגורית לא יועילו בפיענוח עלילה שלא נכתבה כאלגוריה. על דרך השלילה ניתן לומר, שאם יצירה נענית לפירוש כאלגוריה פוליטית – ניתן להניח שהמשמעות הפוליטית נמצאת בה, ולא בדמיונו הפרוע של המפרש.
המשך הדברים ינסה להבהיר את נושאי הזיהוי, הפיענוח, הפרשנות וההערכה של היצירה הפוליטית – נושאים, שפרשן טקסטים ספרותיים חייב להשיב עליהם תשובות תיאורטיות ברורות.
במה נבדלת עלילה פוליטית מעלילה רגילה? 🔗
פרוזה פוליטית דומה למראית-עין בכל לפרוזה ריאליסטית רגילה. בעלילה של שתיהן משתתפים גיבורים, שמתנסים באירועים מסוגים שונים ומתמודדים עם קשיים כמידת יכולתם ובהתאם לאופיים. בשני סוגי הפרוזה מתפתחת העלילה מהסיבוך להתרה. מה, אם כן, עושה את האחת ליצירה ריאליסטית ואת האחרת ליצירה פוליטית? ביצירה פוליטית מגלה הקורא במהרה, שהסיבות הריאליסטיות השונות, ובעיקר: הפסיכולוגיות והחברתיות, אינן מסבירות את כל מה שמתרחש בעלילה. העלילה אינה פועלת “כמו בחיים” וכל הנסיונות להסבירה בצורה ריאליסטית אינם מצליחים. משהו בהגיון הסיבתי למניעי הגיבורים איננו סביר. הדמויות אינן פועלות או מתנהגות על-פי הצפוי מאופיין ומחינוכן. קורא פזיז יזדרז לגזור על יצירה כזו משפט קטלני. מבקר-ספרות יעניק לה אשראי נוסף וינסה לבדוק אפשרות קריאה אחרת. הנחתו תהיה, שאם “פגמים” אלה הם גלויים במיוחד, סביר להניח שהם לא נסתרו גם מעיניו של הסופר.
יפה יעשה הקורא, אם במצב כזה יתאזר בסבלנותו של מבקר-הספרות וינסה להפעיל על הטקסט את האסטרטגיה הסמיוטית, כדי לחפש בעזרתה הסברים סיבתיים אחרים למעשיהן של הדמויות ולכל מה שמתרחש בעלילה. אסטרטגיה כזו מתירה לחפש זיקות גומלין בין עולמה של היצירה ובין האקטואליה של התקופה בה נתחברה. בעזרת כיוון המחשבה החדש יגלה הקורא, עד מהרה, זיקות בין פרטים וחומרים, שהיו “חשודים” בנסיון הקריאה הראשון, ודמיון מפתיע בין הסיבוך המרכזי בעלילה למחלוקת פוליטית באקטואליה הממשית שמחוץ ליצירה.
תכונותיו אלה של הטקסט מזמינות להפעיל עליו את שיטות הפרשנות האלגורית. הפירוש האלגורי חושף את “ההגיון” בעלילה. כל התופעות שהיו מביכות בנסיון הקריאה הקודם, ואשר בעטיין הוגדר הטקסט כ“מוזר”, מתגלות בבת-אחת כסבירות והגיוניות. היסודות השונים של הסיפור (הדמויות, חומרי הרקע, הסצינות וההתרחשויות) מתלכדים היטב ומתמקדים במשמעות אחת. העלילה מקבלת משמעות של משל, שהנמשל שלו הוא המדינה או החברה, או אחד המצבים האקטואליים בחויה הקולקטיבית.
ואכן, העלילה ביצירה פוליטית אינה עוסקת במצוקות האישיות של היחיד או בבעיות האוניברסליות של האנושות. יצירה כזו תעסוק באקטואליה הפוליטית באמצעות המקרה של יחיד מסויים (“מיכאל קולהאז” לקלייסט), או תוך הישענות על תמונה חברתית טיפוסית מקיפה יותר (“החטא ועונשו” לדוסטוייבסקי). הפרשנות הפוליטית מעניקה ליצירה כזו, שכמעט הוערכה ככושלת, את ההסברים ההגיוניים לכל התופעות שבה. רבות הן היצירות, שרק עקשנותם של פרשנים לפענח אותן כיצירות פוליטיות חשפה בהן את סבירות העלילה והבליטה את מלאכת-המחשבת של הכותב. בקריאה המנסה לפענח את היצירה בצופן מוטעה ניתן לגנות לעתים קרובות יצירות כתובות היטב, שהקריאה בהן היתה צריכה להיעשות על-פי צופן אחר.
כיצד מזהים את הצופן הפוליטי בטקסט ספרותי? 🔗
לטקסט פוליטי יש צופן מיוחד, שבעזרתו ניתן לפענח תופעות “מוזרות” שונות שמתגלות בו, אם פוענח קודם בעזרת צופן אחר. ההבלעה של רמיזות שונות היא אחד מעיקריו של הצופן הפוליטי ביצירה, ואם הקורא מצליח לצוד את הרמיזות הללו, הן מדריכות אותו לפיענוח פוליטי של הטקסט. שורה של רמזים, שעלילה ריאליסטית היתה יכולה בלעדיהם, מעיקים על הטקסט ומטרידים את הקורא. הרמזים השכיחים ביותר הם: מילים מוליכות, מילות-קוד, לשון אלוזיונית וארמזים לפרשיות ממקורות ספרותיים קודמים של התרבות הלאומית, שמות קונוטטיביים (שמות אישיים ושמות משפחה של הגיבורים המציינים משמעות), ציוני-זמן (תאריכים בעלי משמעות בהיסטוריה של העם, הארץ והמדינה), מוטיבים, סמלים, משלים, אנלוגיות בין דמויות ובין התרחשויות ושינויים סיגנוניים פתאומיים בנארציה, בפעולת הסיפר.
כל רומאן אלגורי-פוליטי נוטל ממיבחר זה בהתאם לצרכיו. רק קריאה משתהה ויסודית תצוד את כל הרמזים האלה, שמובלעים בטקסט על-ידי זריעה מפוזרת במיתכוון. מלאכת הפיענוח של טקסט פוליטי כוללת תחילה את חשיפת הרמזים האלה במרחביו של הטקסט. אחר-כך מגיע שלב קשה יותר בתהליך הפיענוח: גילוי הזיקות בין הרמזים ומציאת סוד הצירוף שלהם. לבסוף ניצב הפרשן בפני המשימה הקשה מכול בתהליך הפיענוח – גילוי המשמעות וחשיפת הארגומנט הפוליטי, שהובלעו ביצירה בעזרת הצופן הזה.
סופר, שאין בכונתו להגיב על האקטואליה, מסוגל בקלות לחסום את פיענוחה של יצירתו כאלגוריה פוליטית. בסך הכל עליו להימנע משימוש בחומרים “חשודים” המעידים על דמויות ועל מחלוקות פוליטיות, ולהתנזר מזריעת רמזים בטקסט מהמיבחר האמור. אם אין בכוונתו להגיב על הממשות, ובמיוחד על זו הפוליטית, מוטב לו לטהר את הטקסט לפני פרסומו, מאשר להתרעם אחר-כך על הצלחתה של הביקורת לחושף את המשמעות הפוליטית הנסתרת ביצירתו.
איך מבדילים בין יצירה רעיונית בעלת מגמה פוליטית ליצירה רעיונית בלתי-פוליטית? 🔗
אכן, בכל כתיבה בעלת איכות ספרותית קיים יסוד הגותי, כי הטקסט כמיכלול “אומר” גם דבר מה על טבע האדם, על סדרי-העולם, על מהלכה של ההיסטוריה, על ערכים חברתיים וכדומה. עצם הימצאותה של “אמירה” עדיין איננה הופכת יצירה ליצירה פוליטית. היא הופכת לכזו, אם ה“אמירה” מתייחסת לאחת המחלוקות האקטואליות, שעליהן מתנהל ויכוח בציבור. כדי להיחשב ליצירה פוליטית צריך הטקסט כולו להתמסר לבירורה של המחלוקת הזו, וכן עליו לנקוט עמדה משלו כלפיה.
הקורא אינו צריך לצפות, שדמויות פוליטיות או התרחשויות פוליטיות יוצבו במרכז הזירה של היצירה או יוזכרו במפורש בטקסט, כדי שיצירה תזוהה בוודאות כיצירה פוליטית. ישנן יצירות שמאזכרות עובדות היסטוריות כאלה בשימוש אכספוזיציוני בלבד, רק כדי להמחיש את הרקע התקופתי, בעלילה שאינה עוסקת במחלוקת אקטואלית כלשהי. היצירה הפוליטית תתאמץ להיבלע בין אחיותיה, אלה שאינן פוליטיות. היא תרקום מיבדה עלילתי מעניין, ולמראית עין גם משכנע די-הצורך, כמיבדה ריאליסטי רגיל, כדי שלא יגלו את זהותה המיוחדת. הזיהוי של יצירה כפוליטית יהיה ודאי, אם הקורא יחשוף את ה“משל” הפוליטי בעלילה על-ידי חשיפת הדמיון האנלוגי בין התבנית הכוללת של העלילה לסוגייה האקטואלית שאליה מתייחסת היצירה. הפיענוח של הרובד הפוליטי ביצירה נעשה בדרך דומה לזו שבה מפענחים את הנמשל של כל משל אחר. אך בפיענוח משל פוליטי נדרשת מהקורא בקיאות אחת נוספת – עליו להיות בקיא באקטואליה, כדי שיהיה מסוגל לפענח את המשמעות הפוליטית של הנמשל.
כיצד קובעים את ערכה של יצירה פוליטית? 🔗
כל הרגישות מתמקדת סביב שאלה זו, המצטיירת הן לסופר והן לקורא כמכריעה בשיפוטן של יצירות פוליטיות. התשובה חייבת לצאת מנקודת-מוצא הוגנת כלפי כל הז’אנרים הספרותיים. כולם, ללא יוצא מהכלל, הם לגיטימיים, בתנאי שעמדו כראוי במיבחן כלליו של הז’אנר בו נכתבו. העובדה, שיצירה פוליטית היא ביסודה ספרות בעלת מגמה ונמנית עם הצורות של הספרות הדידקטית, עדיין איננה אומרת דבר על איכותה. כל יצירת ספרות מתגייסת במידה זו או אחרת בעד משהו או נגד משהו וההתגייסות בעד או נגד סוגייה פוליטית אינה מהווה פחיתות-כבוד ואין בה כדי לקבוע דבר על ערכה.
אכן, יצירה פוליטית זוכה בתשומת-לב מיידית בגלל היותה רלוונטית בתוכנה. סגולתה זו איננה מקילה עליה, אלא מחייבת אותה יותר מאשר את אחיותיה. היא מוכרחה להוכיח ביתר תוקף, שבחירתה בנושא אקטואלי, המבטיח לה קידום מיידי על פניהן, איננו ממצה את טיבה. יחס סלחני מן המקובל כלפי איכותה הספרותית, אך ורק משום שהיא מעוררת עניין מיידי בזכות תוכנה – יחס כזה איננו צודק ואיננו רציני. אילו הישרדות של יצירות פוליטיות היתה מותנית אך ורק באורך חייהן של הסוגיות הפוליטיות בסדר היום הציבורי, היתה ההתיישנות חלה זה מכבר על הרבה יצירות מופת שנכתבו בכל הדורות.
הערכתה של היצירה הפוליטית אינה שונה מהערכתה של כל יצירת ספרות אחרת. כל יצירת ספרות נבחנת בחינה כפולה: איך היא כתובה ומהי מידת האמת ב“אמירתה”. ההערכה האמנותית בוחנת את רכיביו השונים של הסיפור ואת מיזוגם המוצלח בטקסט. ההערכה הרעיונית בוחנת את מידת העמקות של היצירה כמבטאת אמת על נושא כלשהו. ההבדל היחיד בין הערכתה של יצירה פוליטית להערכתה של כל יצירה אחרת הוא בבדיקה הרעיונית. ביצירה פוליטית בודקים את האמת הרעיונית בתחום שבו היא עוסקת, ב“אמירתה” הפוליטית. הבדיקה איננה אם “האמירה” הפוליטית של יצירה כזו מקובלת על הקורא או על המבקר, אלא אם היא עומדת במיבחן העובדות ובמיבחן היושר האינטלקטואלי בדרך הצגתן ובאופן בחינתן.
יתר על כן: דין אחד ליצירה הפוליטית כמו לכל יצירה אחרת בשאלת השאלות של הספרות: מהו סוד חיבורה של יצירה מצטיינת? אין סופר בעולם שיודע מתכון, שבעזרת ניתן לרקוח יצירה פוליטית טובה. גם אין בנמצא תיאורטיקן או מבקר-ספרות, שסוד צירופה של יצירה פוליטית איכותית גנוז באמתחתו. כולנו לומדים מן הדוגמאות שברשותנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.