¹

אף שעוז טרח להקדים את המבקרים ובהופעתו בטלוויזיה הדריך את האומה לקרוא את ספרו החדש כסיפור על רווק מזדקן וערירי – טוב יעשה הקורא אם יתעלם מהערה מצמצמת ומטעה זו של המחבר. פימה הוא אמנם רווק “חיוור, כבד קצת, עם קפלי שומן במותניים, פקיד בלבנים לא רעננים, בשיער שחור קלוש על רגליו הלבנות הצנומות מדי ביחס לכרס” (12). וגם נכון, שרוב העלילה החיצונית, הקומית, אכן עוסקת במוזרויות שהרווקות פיתחה בהתנהגותו ובבגידות שהגוף בוגד בו מול האסלה בשירותים ובשעת התייחדות עם נשים. אך נושא זה מתמצה לאחר קריאת חמישים העמודים הראשונים. מי שיתפתה לפרשנותו של הנחתום, יאלץ להסיק, שמאתיים העמודים הנוספים הם עיסה עודפת, מאחר שאינם מחדשים הרבה ואינם מחוללים שינוי משמעותי במצב הרווקות של הגיבור. אבל לא כך הם פני הדברים ברומאן.

בנושא זה בלבד, בהזדקנותו של גבר ובחרדות שמעוררת בו הבלייה הגופנית, עסק סופר אחר: יעקב שבתאי ב“סוף דבר” (1984). ברומאן של שבתאי אין הנושא מתמצה בחמישים עמודיו הראשונים, ואם הקורא רוצה להבין את השינוי ביחסו של הגיבור אל עצמו ואל החיים – עליו להשלים את קריאת הרומאן. יתר על כן: שבתאי מיקם בתבונה את עלילת “סוף דבר” בת"א, ובכך ניתק אותה מכל הקשר אחר פרט להקשר הקיומי שבו ביקש לעסוק.

עלילת ספרו החדש של עמוס עוז איננה עוסקת במצב אנושי כללי: בהזדקנות של איש ערירי כמצב קיומי. מיקומה של העלילה בירושלים ובחורף 1989, בשנה השנייה לאינתיפאדה, דוחה את הפירוש התמים שהציע עוז לקוראיו ומצדיק לברר, אם יש קשר בין סיפורו של פימה ובין הזמן והמקום האקטואליים.

לוא הניח עוז לפנינו רק את העלילה החיצונית, ניתן היה לראות – אף כי בדוחק – את זמן ההתרחשות ואת מיקומה בירושלים כעובדות רקע מקריות בלבד. אך הואיל והצמיד את המספר הכל-יודע לדמותו של פימה לכל אורך העלילה, ופיתח על-ידי כך, בתנופה רבה, את העלילה הפנימית, הטרגי-קומית, שבה חשף את מחשבותיו, הזיותיו, זכרונותיו וחלומותיו של פימה – אין הזמן והמקום משמשים עוד כנתוני רקע שניתן להתעלם מהם.

על מרכזיותה של האינתיפאדה בעלילת הרומאן אין צורך להרחיב את הדיבור, כי העיסוק בה הוא גלוי גם בעלילה החיצונית וגם בעלילה הפנימית. אשר לירושלים – היא אינה מוצגת כעוד עיר בעולם. ירושלים היא עיר “שורצת נביאים זבי-ריר” (234), “עיר של געגועים וטירוף” (220), עיר “שקועה עד צווארה בסיוט נביאים נסקלים ומושיעים צלובים וגואלים משוספים” (248), בה כל ירושלמי שני רוצה להיות המשיח" (208).

וגם פימה איננו עוד תושב בעיר הזו – ובוודאי איננו סתם רווק בה – פימה הוא נביא ומשיח, הרָדוּף תחושה “כי על כל מה שקורה כאן בירושלים הוא עתיד למסור דין וחשבון” (132). דברים אלה אינם מציעים להתעלם מרווקותו מערירותו של פימה. אותם צריך להבין בהקשר הנבואי של חייו, כחלק מגורלו האישי-שליחותי של נביא, על-פי הדגם המופתי של הנביא ירמיהו, למשל: “לא תיקח לך אישה ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה” (ט"ז-2) ו“כיתבו את האיש הזה ערירי, גבר לא יצלח בימיו” (כ"ב-30). פימה איננו, כמובן, נביא מקראי, שאלוהים מתגלה אליו ומטיל עליו שליחות נבואית מוגדרת, אך הוא דומה לירמיהו בהתמסרות השלמה לסכנות הצפויות לקיומה של המדינה ובעיסוק הכפייתי בענייני הכלל, שאינם מותירים לו כלל פנאי לחיים אישיים.

על סימני הזמן, המקום. משקלה של העלילה הפנימית ודמיונו של פימה לנביא ירמיהו, ראוי להוסיף מספר סימנים נוספים, המחייבים לקרוא את הרומאן כאלגוריה פוליטית. הסכמטיות של מבנה הרומאן מחשידה את חיצוניותו התמימה כעלילה המספרת סיפור אנושי פשוט על רווק מזדקן. פרקי הספר מתפצלים כמעט באופן סימטרי בין חמישה ימות השבוע. חטיבת הפרקים של כל יום נחתמת בפרק המספר על החלום שחולם פימה בלילה המסיים את יומו העמוס. פרק זה מבדיל בין חטיבת הפרקים של יום אחד למשנהו.

מערך הדמויות בעלילה מעודד, אף הוא, לקרוא את הרומאן כאלגוריה פוליטית. הדמויות מוצבות בשני מחנות יריבים: מחנה השמאל היוֹנִי, הנושק לאקדמיה ולמקצועות החופשיים, כולל את פימה את אימו ואת חבריו, ומחנה הימין המיליטנטי כולל את אביו של פימה ואת גרושתו ובעלה.

לקריאה אלגורית של הרומאן תורמות גם אנלוגיות בין דמויות ומצבים. אנלוגיות בעלילה מכוונות קורא לחפש משמעות נסתרת, תמימה פחות מזו הנמסרת בפרטים המפורשים בה. גם השימוש הנרחב שנעשה ברומאן בלשון האַלוּזְיוֹנית מכוון לפרשנותו האלגורית. לשון כזו מקשרת למשמעויות הגלויות של המלים וצירופי-הלשון את המשמעויות מהחיים הקודמים שלהם בטקסטים קודמים. הלשון האַלוּזְיוֹנית מעלה בדרך זו לטקסט המאוחר רשמים, שנחרתו עמוק בתודעת הקולקטיב ובנסיון ההיסטורי שלו, כפי שהונצחו בתרבות הלאומית.

ובלתי-מבוטלות הן בעיני גם הזיקות של הרומאן החדש אל אחיו הקודמים, שהיו כולם רומאנים פוליטיים: “מנוחה נכונה” (1982), “קופסה שחורה” (1987) ו“לדעת אשה” (1989). ברומאנים אלה גיבש עמוס עוז צופן ספרותי משלו לטווית עלילה פוליטית. הצופן הזה מתגלה באירגון חומרי העלילה, בפיזור רמזים בעלילה, בחזרה על מוטיבים, בקישור פרטים זה לזה, בשימוש סימלי בשמות הגיבורים ובשימוש בלשון פיגוראטיבית. פיצוח הצופן מסייע לקורא להבקיע, מבעד למשל הסיפורי, אל משמעותו הנמשלית, הפוליטית.

גם ברומאן החדש משוקע הצופן הפוליטי בעלילה המשפחתית. האב, ברוך נומברג, הוא “מוותיקי תנועת החרות” (28). הוא יריב לדעותיו של ישעיהו ליבוביץ ולדרכו של בן-גוריון (247). עמדתו הפוליטית מופגנת על -ידי הקפדתו, שהריהוט (243, 257) והמאכלים (218) בבית יהיו בנוסח מרכז אירופי. האב היה מתבדח “על משיכתה של אשתו אל קסמי אלף לילה ולילה (219) של המזרח, כי בניגוד לו, נטתה אמו של פימה, אלישבע, חיבה ללוונט והיא נהגה לשוטט עם פימה בשוק בעל הריחות המזרחיים, למורת רוחו של האב, שהיה מעדיף, שבנו “יכין שיעורי-בית או יחשל את גופו באתלטיקה” (219). בין האם והאם מתקיים מאבק על חינוכו של פימה, ולכן שררה ביניהם “שתיקה מתוחה – – – שתיקת אדיבות מנומסה” (241). עד פטירתה השתדלה האם להרחיק את פימה מהשפעתו של האב, אך לאחר פטירתה הרחיק האב את כל בגדיה וחפציה מהבית – מחה כל זכר לקיומה” (124). מעתה שקד לתקן את כל קלקוליה בחינוכו של פימה על-ידי חינוך סמכותי, קפדני ועריץ (124–125). לחינוך כזה זכה גם אלכס מידי אביו ברומאן “קופסה שחורה”.

הבנייתה של העלילה המשפחתית על ניגוד בין האב לאם כניגוד בין ימין ושמאל, בשאלת ההתקרבות לערבים, היא מיסודות הצופן של עוז בבניית רומאן פוליטי. גם המשך העלילה המשפחתית משרת את נמשלו הפוליטי. ברוך הועיד את בנו כיורש למפעל התמרוקים (125), אך נכון היה להתפשר על לימודי היסטוריה כללית. הוא שבחר לפימה את אשתו. את יעל העדיף על פני שתי המועמדות האחרות שפגש פימה ביוון (22), לא בגלל התאמתה לפימה, אלא בגלל קרבתה לדעותיו הפוליטיות (248). היא בת של חלוץ “מוותיקי יבנאל ההיסטורית” (210) – ישוב שהתעמת במשך שנים עם הערבים. לאחר נישואיה שקדה, במימונו של ברוך, על “מסלול השתלמות” (23) המסוגל להועיל לבטחונה של המדינה. יעל עסקה בפיתוח מנוע סילוני בשיתוף פעולה עם טדי האמריקאי. על חשיבותה של הנוכחות האמריקאית בעלילות הפוליטיות של עוז למדנו ב“לדעת אשה”, מקשר האהבה המוזר בין יואל לאנמארי. מחקרה של יעל הוא בעל חשיבות לאומית" והוא מחייב סודיות וחשאיות (138). מחקרה נעשה בבסיס סודי של הצבא ושני אלופי-משנה, מפקדיה, ככל-הנראה, באים להבהיר לפימה את חשיבות נסיעתה לארה"ב כדי להשלים את המחקר.

במוקדה של העלילה המשפחתית מוצב העימות על דימי, בנם בן העשר של יעל וטדי. דימי הוא היורש והוא מייצג – ממש כמו נטע ב“לדעת אשה” – את דור העתיד, ולכן נאבקים עליו הניגודים הפוליטיים. הוריו, יעל וטדי, שעוסקים בפרוייקט בטחוני, מכוונים אותו להמשיך את דרכם ואת מחקריהם – לעסוק בעניינים בעלי “חשיבות לאומית”. תפאורת חדרו והצעצועים האלקטרוניים שדחסו בחדרו (210) מעידים על כך. באופן מוזר הם מקבלים בהבנה את התייצבותו של ברוך, אביו של פימה, כסבו של בנם, שאמנם מוריש לדימי בצוואתו חלק מרכושו כסב לכל דבר. בצוואה נאמר: “לנכדי אהובי משוש נפשי ישראל דמיטרי” (254) – כינויי-חיבה, שהיינו מצפים שייוחדו לבין היקיר, אפרים (220). ברוך מוסיף לקיים קשר עם יעל גם לאחר גירושיה מפימה ושוהה ארוכות בחברת בנה: “הסתגר עם הילד במעבדה ולימד אותו כיצד משתמשים באצטון גם ליצירת חומרי נפץ”. (71).

פימה צופה בחרדה בהתקרבותו של אביו אל דימי. השניים מצטיירים לו במעבדה כ"קושרים שנתפסו באמצע זממם (162). הוא מנסה לגונן על הילד מההשפעה שבעבר הופעלה גם עליו: "פימה התרתח ומיד הסתער על אביו בלהט, למה להשחית את הילד, יש לנו כבר מספיק רוצחים, למה להרעיל את נפשו (71). השימוש בביטויים המודגשים איננו מיקרי, כפי שניתן להבין מסיפור הריגתו של הכלב וינסטון. כאשר דימי מנסה להתחמק מביצוע המעשה, מקנטרים אותו חבריו בעזרת ביטוי המקובל בוויכוחים פוליטיים של המבוגרים: "תפסיק להיות יפה-נפש: (117). פירושו של פימה מבהיר עוד יותר את המשמעות הפוליטית של המעשה בכלב – בעיניו זהו מעשה זוועה, שהוא “תוצאה עקיפה של המתרחש בשטחים” (127)

כבר למדנו מהנובלה “נביא” של שולמית הראבן (1988), כי מי שמבקש להבין את מצבה המוסרי של חברה – טוב יעשה אם יצפה ברישומי המעשים של המבוגרים על הילדים. משחקיהם של הילדים בירושלים מאשרים את חרדתו של פימה מפני ההשפעה של המשך האחיזה בשטחים על הדור הבא: מנהיגם של הילדים הוא ילד הנושא את הכינוי “נינג’ה”, ועל דימי הוא מאיים בעונש אלים ואכזרי – “והתחילו לבעוט בו והביאו חבל חדש ונינג’ה אמר עכשיו הולכת פה אינתיפאדה עכשיו תולים את דימי” (118). ברחוב נתקל פימה ב“ילד כהה כבן עשר שכיוון אליו תת-מקלע מעץ וגרם לפימה להרים מיד את ידיו במחווה של כניעה גמורה” (238).ביאוש מסכם פימה: “וכבר גם את דימי ואת חבריו הרעלנו: (163). אין זה מקרה, שחלומותיו ומחשבותיו של פימה מאוכלסים בילדים אכזריים ואלימים, כאותו ילד בחלומו ש”מתופף באגרופים רזים ומרושעים על ראשו ולוחץ את צווארו בין ברכיו" (58).

את רתיעתו של פימה מהולדת ילדים צריך לייחס להשפעה המשחיתה של הכיבוש על הדור הבא, מאז מלחמת ששת-הימים ועד האינתיפאדה. הנצחון ב-67 היה, לדעתו, בעוכרינו: “בכל המדינה האומללה הזאת לא נשאר כבר אף בנאי יהודי, אף סניטר, אף גנן. זה מה שהשטחים שלכם עשו מהחלום הציוני!” (147). ומצבנו אך הורע מאז, ואנו לא רק יושבים על ספסל הנאשמים (30), אלא גם תקועים במצב זה ללא-מוצא: נצחוננו חרץ את גורלנו לחורבן. השד המשיחי שהציונות הצליחה להכניס לבקבוק התפרץ עם תקיעת השופר ברחבת הכותל" (150).מאז מתחנכים הילדים להיות רוצחים, כי המציאות מגדלת אותם להיות אלימים ואכזריים. פימה נתקף חלחלה, כל-אימת שהוא שוכב עם אשה, מהמחשבה על אפשרות כניסתה להריון. גם את מקום עבודתו בקליניקה של גניקולוגים צריך להבין בהקשר זה. אין זה מקרה, שאחת הלקוחות במרפאה, אנט, שואלת אותו: “איזה מין עבודה זאת לגבר? מה, לא מפתחים סלידה מנשים?” (37). למרות תשובתו המרגיעה לשואלת, חושפת העלילה הפנימית את הרהורי החלחלה, שחולפים במוחו על הנעשה בנשים בחדרי-הטיפול של המרפאה.

הדאגה היתירה של פימה לדימי נובעת מדמיון ניכר בין ילדותו לילדותו של דימי. פימה התייתם מאמו בגיל עשר ונחשף לחינוכו הבלעדי, הימני, של אביו. זהו גילו של דימי בזמן התרחשותה של עלילת הרומאן (ושל כל שאר בני העשר המופיעים בעלילה). שניהם מכונים בפי אחרים וגם בפי עצמם בכינוי “מוקיון” (119­–120). פימה היה בילדותו “ילד חומצתי, חריף-שכל, ילד שאין לו תאווה עמוקה יותר מאשר לתפוס את המבוגרים בשגיאה, בטעות לשונית” (123). גם דימי הוא כזה: “מדבר היה מעט ובנימוס, במשפטים שקולים, אם כי יש שהפליא את המבוגרים בצירוף מלים חריף או גם בהיתממות מחוכמת אשר פימה מצא או דימה למצוא בה הבהוב של אירוניה” (112). על חריגותו של דימי בחברה כבר עמדנו. גם חבריו של פימה בילדותו לא קרבוהו ביותר, ואביו היה משחד לפעמים שניים או שלושה מבני כיתתו שיבואו לשחק עימו כדי לשבור את בדידותו" (125)

התאור האנלוגי הזה מסביר את התמסרותו של פימה להציל את דימי מידי הסיטרא אחרא הפוליטי: מידי הוריו ומידי מאמצו הרוויזיוניסט. גם דימי משווע להצלה כזו. הוא מתרעם על הוריו שהולידוהו לעולם כזה (120) ושוטח באוזני פימה את בקשתו: לקחת אותו אל אי באוקיינוס השקט, ששורר בו אביב נצחי (121), “רחוק מהאכזריות ומן הטמטום” (167). בפימה עצמו מפעמת תשוקה דומה, אל “הדברים הראשונים, הדברים הפשוטים, השותקים, הדברים אשר כל ילד עומד מולם משתאה ונפעם מרוב היקסמות – – – הדברים שהיו ואבדו לנו” (162–163). באובדנם של "הדברים הפשוטים מאשים פימה את הנצחון במלחמת 67 ואת האחיזה בשטחים: “האטימות, האלימות והרשע זורמים הלוך ושוב מן המדינה אל השטחים ומן השטחים אל המדינה, צוברים תאוצה הרסנית, נכפלים בטור גיאומטרי, מחוללים שמות משני עברי הקו הירוק, וחוזר חלילה” (130). מדינה האוחזת באכזריות בשטחים מדומה בעיני פימה לארץ חורפית שמתגוררים בה ציידי לוייתנים (121) וממש כדימי, מעדיף גם הוא עצמו מדינה, ששורר בה אביב נצחי, כאותם איי גלפאגוס באוקיינוס השקט.

בהמשך יתברר, שמישאלתם המשותפת של דימי ופימה – לברוח מהמצב הפוליטי הנוכחי אל חמימותם היחסית של הימים שלפני מלחמת 67 – לא תישאר חלום בלבד. עלילת הרומאן מתארת, כיצד לאחר עשרים ומעלה שנות תיסכול פוליטי, מוצא פימה דרך לעקוף את שני המצבים הראשונים, שהם הפתרונות הפוליטיים המסורתיים, אשר חוצים את החברה הישראלית בשאלת השטחים, ולאחוז באפשרות חדשה – בפתרון של המצב השלישי. ומאליו מובן, שקריאה תמימה של “המצב השלישי”, כפי שעמוס עוז עצמו הזדרז להציע לקוראיו מהטעמים ששמורים עימו, תחייב התעלמות מרוב רבדיו של הרומאן ומכל הסימנים בטקסט המצביעים, מעבר לכל ספק, על כך, שלפנינו רומאן פוליטי המגיב על האינתיפאדה.

הצופן הפוליטי בכתיבתו של עמוס עוז איננו מתמצה בהתעמתות היסודות הגבריים והנשיים על עתידו של הבן בעלילה המשפחתית: בין יולק וחווה על יוני ב“מנוחה נכונה”, בין אלכס ואילנה על בועז ב“קופסה שחורה” ובין יואל ועבריה על נטע ב“לדעת אשה”. הצופן נישלם כאשר ההתעמתות מגיעה לשיאה בהתקרב שעת ההורשה של נכסי המשפחה לדור הבא. ברומאנים הקודמים מיקם עוז את סבבי ההורשה באמצע שנות השישים ובאמצע שנות השבעים, ובשניהם מצא האב המוריש, שהיורש החוקי, בנו הגנטי, איננו ראוי לירושה. ובלית ברירה הוא מספח אליו יורש נוסף, מאומץ, אשר עולה על היורש החוקי בסגולותיו הרוחניות-חזוניות וגם ביכולת הביצוע שלו. זהו הפתרון, שמגיע אליו יולק ב“מנוחה נכונה”, המסיים את סבב ההורשה הראשון בהעברת האחריות למפעל חייו אל היורש החוקי (יוני) ואל היורש המאומץ (עזריה). וכך נפתר גם סבב ההורשה השני על-ידי אלכס, בהעברת האחוזה המשפחתית והכספים ליורשו החוקי (בועז) וליורש מאומץ (סומו).

כאשר הנהרתי את הרומאנים האלה, סמוך לפרסומם (האינטרפרטציות כלולות בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” ו“ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”), הרגשתי שהצדקתו של הפתרון הזה מבוססת על שלוש דוגמאות-אב. הראשונה מחזירה אותנו למקרא, לפרשת שאול, יונתן ודוד והשניה מפנה אותנו לחוקי הברירה הטבעית שבתורת דארווין, המעדיפים את היסוד החזק יותר למען המשך קיומו של המין. והשלישית מסבה את דעתנו אל האקטואליה הפוליטית, אל ממשלות האחדות הלאומית, שהקמתן היתה מוצדקת בגלל התמורות ביחסי הכוחות בין ימין ושמאל במפה הפוליטית של ישראל. עם זאת טמן עוז, בברכתו לפתרון הפוליטי הזה, את ההבהרה-אזהרה שמדובר בפתרון זמני, עד שהשמאל יתעורר מזחיחות-דעתו, התפנקותו ו“נימנומו” ויחדש את תביעתו לבלעדיות על ירושתו – על הזכות להנהיג את המדינה. ב“קופסה שחורה” סמן עוז את אזהרתו, שבבוא אותה שעה יגיעו הדברים עד למלחמת-אחים “בקרב החייב לפרוץ יום אחד בין בועז לסומו” (88).

אל מלחמת הירושה האיומה הזו בין ימין ושמאל טרם הגענו, אך ב“המצב השלישי” מקפיץ אותנו עוז עוד עשור אחד, לשלהי שנות השמונים, ומספר את התוצאות המשוערות של סבב ההורשה השלישי. המוריש הפעם הוא איש הימין, ברוך נומברג. בנו החוקי, פימה, רחוק מהיות יורש ראוי בעיניו. למרות כל ההשקעה החינוכית שהשקיע בהכשרתו לירושה. ככל האבות המורישים הקודמים, מאמץ לו ברוך יורש תחליפי, דימי. בצוואתו הוא מחלק את הירושה ביניהם. לפימה הוא מוריש את בית-החרושת לתמרוקים ואת הבית בירושלים “בתקווה שמכאן ולהבא לא יסתפק בהבדלה (בין טוב לרע) אלא יקדיש את חילו ואת כשרונותיו המצויינים מאוד לעשות את הטוב” (254). הטוב הוגדר על-ידו בבהירות, אף כי בתוך בליל של אנקדוטות: “שתדאג קצת לעתידך במקום לדאוג יומם ולילה לשלומם של הערבים” (63) או בניסוח ציורי יותר: “הלואי ואתה יקירי היית בעצמך קצת קוזאק ולא שלימזל כזה” (65).

ברוך אמנם אינו מרוצה לחלוטין מיורשו המאומץ, מדימי, כפי שמשתמע מדבריו אל פימה: “גם הוא כמוך: כבש בעור של כבש” (65), אך גילו הוא יתרונו. מילד שהוא בן עשר בלבד ניתן לצפות, שיצמיח מלתעות-זאב עד בגרותו. הן לאחר שפימה התייתם מאימו, בגיל עשר, לא איבד ברוך את בטחונו, שיוכל לחנכו ברוחו. ברוך מוריש לדימי בית-דירות בת"א, אך עד שיתבגר – הוא ממנה כאפוטרופסית על הרכוש את אימו, יעל. אין לטעות בסוג החינוך שמבטיח בכך ברוך ליורשו מידיה, ככל שניתן ללמוד מתגובתה לקירבה של פימה השמאלן אל דימי: “לאט-לאט וביסודיות אתה משגע לנו גם את הילד”. (208).

סבב ההורשה השלישי מסתיים, אם כן, כקודמיו בצילום המציאות הפוליטית כפי שהיא בפועל: פימה צריך להשתנות ודימי צריך להתבגר. ואם פימה לא יבצע תפנית בהשקפותיו היוֹנִיוֹת, צריך להמתין להתבגרותו של היורש המאומץ דימי, שהזדאבותו מובטחת – אפילו לשיטתו של פימה – בהשפעת האינתיפאדה.

הנחת הרומאן “המצב השלישי” היא, שאין סיכוי ניכר לשובו של השמאל אל השלטון, והשפעת הימים האלה על הדור הבא היא בכיוון העומד רק לחזק את שלטונו של הימין. כיוון שלהנהגת השמאל אין תקומה ומהנהגת הימין אין תקווה – יסתיים כל סבב הורשה נוסף באותה פשרה בלתי-מכובדת המכונה ממשלת אחדות לאומית, שמקפיאה את הסכסוך מבלי יכולת לסיימו. מסקנה פוליטית מייאשת זו שינתה את כיוון כתיבתם של שני הרומאנים הפוליטיים הבאים: “לדעת אשה” ו“המצב השלישי”.

כפי ש“קופסה שחורה” היה בן-זוגו של הרומאן “מנוחה נכונה”, כך מהווה הרומאן “המצב השלישי” בן-זוג של “לדעת אשה”. הזיקה בין שני הרומאנים ניכרת בהישתנות של גיבוריהם. מעמדות-המוצא הפוליטיות השונות של יואל ושל פימה, מביא עוז את שניהם אל אותו שינוי ופתרון: הוא מחזיר אותם משדות-הקרב הפוליטיים אל מנוחת “המצב השלישי”. יואל ב“לדעת אשה” מסב את עצמו, לאחר שנים, מסוכן חשאי, השוקד על בטחונה של המדינה ועם קיום ההישגים של מלחמת ששת-הימים בידיה, לסניטר אלמוני בבית-חולים, העושה מעשי חסד ורחמים. בכך מתפייס יואל עם דרכה של אשתו ומעניק לבתו, נטע, סיכוי לחיים ברוחה של האם. גם גיבורו של “המצב השלישי”, פימה, נוטש בסיום הרומאן את הוויכוח העקר עם הימין, כדי להתאחד מחדש עם אימו. שניהם נפרדים ממאבקי היריבות חסרי-התועלת, כדי לחזור ולהנות מן “הדברים הראשונים שהיו ואבדו לנו” (163), בעטיו של הנצחון במלחמת ששת-הימים.

כמו יואל מגיע גם פימה אל תחנה זו לאחר שנים של סבל חסר-תכלית. מאז מלחמת ששת-הימים לא ידע פימה מנוחה. עד אז היתה דרכו ברורה: סטודנט מבריק באוניברסיטה, משורר מבטיח ובעל משפחה. “שנת התיש”, שהתרחשה בחייו בשנת 67, הפרה את שיווי משקלו, והפכה אותו לליצן בקרקס הפוליטי, למתנבא במחנה. חבורה ירושלמית שלמה מתפרנסת מהצגת הבידור הגדולה שהוא מעלה. בין המתנבאים בירושלים אין מסור ועקבי מפימה. גם בשנתו הוא חולם והוזה הזיות פוליטיות, לא כל שכן בהיותו ער. תמיד הוא ניצב על משמרתו: מחפש את המילה הקולעת ואת הפתרון שטרם נוסה, מפרסם מאמרים, מִדַּיֵן עם נהגי מוניות ועם סועדים מזדמנים במסעדות שבהן הוא אוכל. בגבור יאושו הוא מקים קבינט-שלום דמיוני, שאותו הוא מכנס לרצונו כל פעם במקום אחר, כדי לצוות לשרים איך לסיים את הסכסוך עם הערבים. כל פרטי הממשות המקיפים אותו הם אותות עבורו הדוחקים בו להתנבא במחנה: ציוץ הציפורים, גוויעתו של מקק, תנועות ראשו של חרדון, כותרות בעיתונים, כתובות-קיר ברחובות ואלף ואחד מעשי-כשל יום-יומים.

המצב מאז מלחמת ששת-הימים הפך את פימה לאדם נוורוטי. אין שום הבדל בינו ובין גיבוריו הנוורוטיים – מאותן סיבות עצמן – של א.ב. יהושע. אדם ב“המאהב” פורק את סיוטו בדהירה על הכבישים בלילות, ואילו פימה עושה זאת בכיתות רגליים בלתי פוסק ברחובותיה של ירושלים הרדומה. יהודה קמינקא מונע על-ידי הרצון להיפרד מנעמי, אך נאחז בה בכל כוחו לאחר השגת הגט ב“גירושים מאוחרים” ממש כפי שפימה מצטווה בחלומו על הפרדה (8), אך שב ומציע ליעל, גרושתו, לחזור ולחיות עימו (212). ובדומה למולכו, מנסה גם פימה, ללא הצלחה, להשכיח את חרדתו בחיקן של נשים רבות. בתפקידיו הגבריים השונים, כילד, כאח, כחבר וכמאהב הוא מוטרד בעיקר מחגורת השומן שנוספה למותניו, שמפת הגבולות הצנומים ששירטט על המפה (199) אינה מצליחה להסיר אותה.

להשקפתו הפוליטית הגיע פימה כמחאה נגד החינוך שהעניק לו אביו. ומזה עשרים ושתיים שנים, מאז מלחמת ששת הימים ועד מלחמת האינתיפאדה, הוא מתווכח ומתנגח עם המחנה הפוליטי של אביו. “שנות הצב” האלה רק התישו אותו ולא קרבו אותו לאמו, שאליה הוא מתגעגע. עם אמו – המוכנה בדמיונו “קרלה” (8, 180) – נפגש פימה דרך קבע בחלומותיו. היא מבטיחה בלחישה “מלאה הבטחה וחסד” להעביר אותו “חי אל הצד הארי”. געגועיו אל אימו מקרבים את פימה לבסוף אל פתרון המצב השלישי. ולאחר שמתברר מצוואת אביו, שסבב ההורשה השלישי מסתיים אף הוא בפתרון השחוק של חלוקת הירושה בין שניים, משוכנע פימה יותר מאי-פעם, שרק המצב השלישי יכול להיות פתרון גואל לייסוריו-ייסורינו.

אַלוּזְיוֹת מהספרות העברית בתקופת התחייה מפענחות את חידת המצב השלישי, שעליו מדבר הרומאן. מראה מתנחל החוגר אקדח, שהוא רואה בבית-קפה, מעלה בפימה את המחשבות הבאות: “באמצע היום, בגלוי, באמצע ירושלים, הם כבר מסתובבים לי עם אקדחים בחגורה. האם המחלה היתה מקופלת ברעיון הציוני מהתחלה? אין ליהודים דרך לשוב אל זירת ההיסטוריה בלי ליהפך לטינופת? נגזר על כל מי שהיה פעם ילד מוכה לגדול ולהפוך לגבר אלים? ולפני שחזרנו אל זירת ההיסטוריה לא היינו טינופת? או פישקה החיגר או אריה בעל גוף, אין דרך שלישית?” (80)

אם השמאל (פימה) מְגֻלָם בגיבורו של מנדלי, פישקה החיגר, והימין (יואל) בגיבורו של ביאליק, אריה בעל גוף – מחפש עוז אפשרות שלישית לשובנו אל זירת ההיסטוריה. הגדרתו של המצב השלישי (198) כמצב שונה מן השינה (השמאל, המיוצג על-ידי יוני ובועז, מואשם ברומאנים הפוליטיים של עוז בנטייה מרגיזה לנימנום) ומן העֵרוּת (בפעלתנות מופרזת ומסוכנת מאופיין הימין ביצירותיו של עוז: עזריה, סומו) עדיין איננה מסבירה די הצורך את המצב החדש. אך בהמשך (207) מוגדר המצב השלישי כרעיון: “לא, אין זה רעיון פוליטי. זה יותר רעיון קיומי. – – – כל מה שחסר לנו זה קצת רחמים וקצת שכל”. את תחושת המצב השלישי מרגיש פימה כאשר הוא ויעל “שכבו צד אל צד מהודקים אך לא חבוקים, בלי תנועה, בלי דיבור, חום גופו קורן אל גופה וחום גופה אל גופו – – – למרות שלא שכב עם אשתו, לא חש בגופו שום מחסור כי אם להיפך, עליצות, התעלות, רוויה, כאילו בדרך מסתורית אכן התרחשה ביניהם התמזגות עמוקה ומדוייקת. וכאילו בהזדמנות הזאת הוליד ממנה סוף סוף את בנו יחידו” (216).

"סוד המצב השלישי, מוסיף ומתבאר בהמשך כפתיחת “דף חדש” (220), כהיענות לאפשרות אחרת לחלוטין: “המצב השלישי הוא חסד שכדי לזכות בו עליך להסתלק מכל רצון. לעמוד תחת שמי הלילה בן בלי גיל, בן בלי מין, בן בלי זמן, בן בלי עם, בן בלי כלום” (246). פימה תוהה מיד, אם עמידה כזו אפשרית בכלל, עמידה כאדם מופשט מכל זיקותיו, נכון לאהבה ולרחמים בלבד. תשובה אין בפיו בסיום הרומאן, מלבד החלטה נחרצת לשאוף להיות ראוי לכך. וכצעד ראשון ולראשונה בחייו, מסרב פימה כבעבר להיגרר לוויכוח פוליטי, שחבריו מנסים לגרור אותו אליו כדי להסיח את דעתו ממות אביו (251, 259).

המצב השלישי הוא, לפיכך, מצב קיומי, חף מפוליטיקה וממשחקי שמאל וימין שמקובלים בו. ב“לדעת אשה” וב“המצב השלישי” מצב קיומי זה איננו רק מפלט מחוסר-המוצא, שאליו הגיעו יואל ופימה בחייהם הפוליטיים, אלא הוא גם הצהרה פוליטית מפורשת של עוז עצמו – תגובתו לאינתיפאדה. משמעותה: הבה נניח למשחקים הפוליטיים ונתחיל לעשות למען החיים עצמם. כדי לזכות בחסד הנדיר, צריך לסגת מהשטחים (מכולם? באופן חד-צדדי?). משום כך מוסבות מחשבותיו של פימה פעמים רבות במהלך העלילה על הערכת ימי הסכסוך האלה בעתיד. בעוד מאה שנים יגחכו לחשיבות המוגזמת, שהעניקו בדור הזה ל“קטטת קרקעות מרה” (100) אך חסרת-חשיבות: “את המלחמות עם הערבים יזכרו במשיכת כתפיים, כמין מעגל אבסורדי של תגרות שבטיות מטושטשות: (70, 96). כל הסכסוך הזה יהיה בעיניהם “כקליפת השום” או כ”שלג דאשתקד. חופן אבק פורח" (66).

הפגשתם של יריבים פוליטיים זה עם זה שלא בשדה הקרב הפוליטי, אלא במצב החדש – אם רצונם לנסות להרגיש כאן כמו בבית עליהם להפרות זה מזה ואיש איש מעצמו. להשתדל להיות טובים. לפחות עד כמה שאפשר. לפחות כל זמן שהעיניים רואות והאוזניים שומעות" (259) – מבטאת את עוקצם הרעיוני של שני הרומאנים התאומים. ואם לדרג את טיבה של התגובה בין התגובות הספרותיות האחרות לאינתיפאדה, אין היא פאתיטית-זועקת כתגובתו של יצחק בן-נר ב“תעתועון” ואין היא חזונית-נועזת כתגובתו של א. ב. יהושע ב“מר מאני”. תגובתו של עמוס עוז לאינתיפאדה היא תגובה הומאנית-פאציפיסטית בנאלית, שייתכן שהוא מאמין בה – וספק אם כרעיון יימצא שוטה אחד שיתנגד לה – אלא שתועלתה המעשית למצוקות, שהיא אמורה להשיב עליהן, כה מוגבלת.

כאן כבר גלשתי מפרשנותו הספרותית של הרומאן, מהצגת מורכבותו ומפרוט השבחים על האופן שבו נכתב, לוויכוח עם משמעותו הפוליטית. הואיל וזהו כבר ויכוח חוץ-ספרותי, אף כי הכרחי, כשמדובר ברומאן פוליטי, אומר בקצרה: גם אם נסכים, שמצוקת הזמן הצהוב היא באמת ללא-נשוא – ספק אם התשועה תבוא לנו מאוטופיה בנוסח הרעיון על המצב השלישי. אם פישקה החיגר ואריה בעל גוף אינם יפים בעיניו של עוז, זה בגלל עודף מומו וזה בגלל עודף בריאותו – גם אפלטון כאידיאל פוליטי צריך להיות לפחות חשוד בבטלנות ניכרת במערכות החיים. והמבקש להנות מחסרי המצב השלישי על-ידי התייצבות בהיסטוריה כ“בן בלי עם, בן בלי כלום” – ימצא עצמו במהרה בדיוק כך: בלי עם, בלי כלום. תיוותר לו רק תעודת-יושר על צדיקותו, שאותה יוכל, כמו פימה, לתלות למזכרת בצד מפת ארץ-ישראל עם גבולות הפשרה ששירטט. או-אז, בעוד מאה שנה, לא יזכור איש את האפיזודה ששמה מדינת-היהודים, והחלום הציוני – אם ייזכר בכלל – לא יגונה במשפט ההיסטוריה לא כגזעני ולא כאידיאל שסולף בידי מגשימיו.