¹

לפני שבעים וחמש שנים, בכ“ד ניסן תרפ”א (2.5.1921), נקפדו חייו של הסופר יוסף חיים ברנר ביחד עם חמשת חבריו בבית המבודד של משפחת יצקר בשכונת אבו־כביר. במאורעות חודש מאי נרצחו ארבעים ושבעה יהודים ומאה וארבעים ושמונה נפצעו, אך דווקא רציחתו של ברנר נחקקה לנצח בזיכרון הקולקטיבי. ההסבר לכך קשור באישיותו המיוחדת של ברנר, שמאז שעלה לארץ בתחילת 1909 הפך לאישיות ספרותית וציבורית מרכזית ונערצת ולנציגה העממי של העלייה השנייה. דווקא משום שלא היה עסקן מקצועי, ולא נתגלה אצלו פער בין המעשים לדברים שביטא בעל־פה ובכתב, התקבל בעיני כולם כאדם מהימן, דובר אמת ומצפוני – אותן שלוש תכונות שמבדילות סופר רגיל מסופר שהוא גם איש־רוח בחברה שלו. משום כך הפך גם בהירצחו לסמל בעיני הישוב העברי הקטן לגורל שצפוי לתהליך מימושה של הגאולה הארצית: הטירור הערבי יהיה בן־לוויה קבוע למאמציו של העם היהודי לשוב ולהיאחז במולדתו, ויהיה זה מאבק שבו ינסו מתי־מעט יהודים להגשים חלום, והמוני ערבים ירצחו בהם ויתאמצו בדרכי טירור למנוע מהם לממש אותו. רצח ברנר, ללא־ספק, העניק לסיכסוך הערבי־יהודי את הגדרתו הקולעת לעוד שנים רבות: שישה יהודים מבודדים בבית בפרדס מותקפים על־ידי המון ערבי שאין גבול לשנאתו.

סופרים בני דורו של ברנר ביטאו את רושמו של האירוע ביצירותיהם, ובכך אישרו אמת ידועה על הכתיבה: לעולם אין הכתיבה מנותקת מהחיים. הסופר סופג את כל מה שסובב אותו בחיים (מראות, אירועים ואנשים), ובתהליך הכתיבה הוא מגיב על כל זה, אם באופן מודע ואם באופן בלתי־מודע. סיכום תגובותיהם של הסופרים, בני דורו של ברנר הוא, כמובן, נושא חשוב לחוקרים, וכבר נעשו כאלה בשנים האחרונות החל בספרו של מנחם ברינקר “עד הסימטה הטבריינית” (1990) וכלה בספרה של נורית גוברין “צריבה” (1995). אך דומה שלא פחות מעניין יהיה להצביע על תופעה נוספת שקשורה בברנר ואשר מוצאת את ביטוייה בשנים האחרונות: סופרי המשמרת הראשונה, זו שפתחה את התקופה הישראלית בספרות העברית, הלא הם סופרי “דור בארץ”, שילבו ברומאנים שפירסמו בשנים האחרונות תיאור על רצח ברנר. ארבעה מהמרכזיים בין סופרי המשמרת ידגימו את התופעה, שהסיבה הביוגרפית בלבד, כנראה, אינה מסבירה אותה די הצורך. יוכיחו זאת תאריכי לידתם של הארבעה. דוד שחר יליד יוני 1926, נולד חמש שנים אחרי הירצחו של ברנר. משה שמיר, יליד ספמבר 1921, היה עולל בן ארבעה חודשים בלבד כאשר נרצח ברנר. אהרן מגד, יליד אוגוסט 1920, היה אז בשנת חייו החמישית. אף־על־פי־כן מילא המאורע הזה תפקיד כה מרכזי בעולמם הרוחני, שלא הניח להם עד שנתנו לו ביטוי ביצירות שכתבו דווקא בגיל מתקדם.

ס. יזהר    🔗

הדוגמא הראשונה לתופעה זו כלולה בספרו האוטוביוגרפי של ס. יזהר “מקדמות” שבו שזר יזהר בסיפור הילדות של גיבורו את סיפור הירצחו של ברנר. בסיום הפרק השני של הספר, זה שמתאר את חייו של הגיבור אחרי שהוריו עברו להתגורר בתל־אביב, מתוארים מאורעות חודש מאי בשנת 1921 כפי שנקלטו ונחקקו בזיכרונו של הגיבור בן החמש, שבאותו זמן הסיע כפיס עץ במסע דמיוני מיפו לירושלים. את המשחק שלו שיבשה ההתרוצצות שהתחילה באכסדרה בפרוץ המהומות. איש לא ידע מה בדיוק קרה עד שהגיע הפצוע הראשון וסיפר “שמהומות פרצו בבת־אחת מכל הכיוונים, ושבתל־אביב כבר לא יודעים לאן לשלוח עזרה קודם. ואומרים שבשכונת אבו־כביר בצפון, באיזה בית שבין הפרדסים, מנסים לחלץ משפחה יהודית ועוד כמה אנשים שגרים איתם שם, ואומרים שגם ברנר שם” (92).

יזהר מנווט את התיאור מרושמו כאסון כללי לאופן שבו הוא נקלט אצל הילד בהיקף המצומצם ביותר, בדאגה לאבא, שיצא מדי בוקר אל עבודתו בסמינר למורים ולגננות וטרם חזר: " ופתאום גם אבא נכנס, עם כד החלב בידו זו במוט הברזל בידו זו, ועייף כנראה מאוד, ובלי מלה נתן לאמא את כד החלב וחיבק אותה אליו, באף מלה, ומשהו רועד בפניו כאילו היה מבליג על משהו, ובלי מלה הניח את מוט הברזל והשעינו על הקיר, והרים את הילד וחיבק אותו וגרונו היה רועד, ואף מלה – – – עמד וניכר בו שרוצה לומר כעת דבר אחד ובשקט, ורק לא היה בטוח בקולו, שיוכל לאמור בשקט מה שאי־אפשר לאמור, וגם ברנר, אמר כעת אבא, גם ברנר, אמא אבא, וקולו נשבר, ולא יכול, גם ברנר, אמר אבא הוי ברנר אמר אבא" (98).

כפי שהקטע הכללי הסתיים קודם באקורד שיא, “ואומרים שגם ברנר שם”, שכאילו מייצג את כל הטרגדיה, כך גם הקטע המשפחתי והאינטימי מסתיים באותו אקורד עצמו. האב מבצע פעולות שונות בדממה מוחלטת. ארבע פעמים נוספת לכל פעולה שתיקתו, המפורשת במלים המודגשות: “אף מלה” ו“בלי מלה”. וכאשר הוא מפר את השתיקה, משמיע האב בקולו הנשבר, ארבע פעמים את שמו של ברנר. כך באיפוק מוחלט מקיש “ברנר” אחד כנגד כל “אף מילה” קודם לכן. בדרך רומזת זו משקף יזהר את עוצמת האירוע שנחרת בזיכרון של גיבורו בן החמש, וניכר שמגמת הקטע היא להשיל מהאירוע את משמעותו ההיסטורית, שכדי להציגה צריך היה לספר סיפור מפורט של הרקע להירצחו של ברנר ואת מראה הנרצח ואת הזעם והתדהמה שבה נקלט הרצח אחרי שנודע ולהדגיש רק את אי־אנושיותו כרצח. כמנהגו שאף יזהר גם כאן להפיק מהאירוע ההיסטורי זעקה מוסרית בעלת תוקף על־זמני, שילד נושא אותה כל חייו בזיכרונו ב“אף מילה” של אביו ובקולו הנשבר המקונן על הנרצח: “הוי ברנר”.

אהרן מגד    🔗

עלילת הרומאן “עוול”, ספרו של אהרן מגד, שונה מזו שבספרו של ס. יזהר “מקדמות” כי איננה מתרחשת על רקע השנים שבהן נרצח ברנר. גיבורי הרומאן, המספר והמשורר יעקב לוינשטיין (להלן: י"ל), הם בני דורו של מגד, מדור מלחמת־השיחרור, שעבורם היה ברנר כבר פיסת היסטוריה. רצח ברנר משולב ברומאן באמצעות מסמך בדוי (88–90): סיפור בלתי־גמור בשם “הבית האדום”, שמצא המספר בעיזבון הספרותי של י“ל. הקטע מתאר את יחסיו של ברנר עם בן־חסותו הצעיר ממנו בעשר שנים, יוסף לואידור: לואידור העיר את ברנר משנת הצהריים והראה לו את האקדח שקנה כדי להתגונן בשעת הצורך. ברנר החוויר, פניו קדרו ו”ישב על המיטה הסתורה, זרועותיו על ברכיו הפשוקות, ראשו הכבד שחוח". ניכר שאין לבו שלם עם כלי־הנשק שרכש בן־חסותו. במחלוקת בין לואידור וברנר, בנושא האקדח וההתכוננות להגנה על החיים, מסתייע לואידור במה שכתב ברנר בסיפוריו המוקדמים. ברנר מנסה לדחות הסתמכות זו בעזרת הטענה, שההיתר להתגונן, שנתן לגיבוריו באותם סיפורים, הותאם לחיים בגלות. לואידור משיב, שאין שוני בין מצבם של יהודים בגלות ובארץ־ישראל, ואסור להתעלם מן “העיניים הזוממות בשערי הפרדסים”, עיניהם של הערבים.

טיעוניו של לואידור מרככים את ברנר וכמו אב המדבר אל בנו המנסה להרגיע את רוחו הנסערת של לואידור ומעודדו לחזור ולהשקיע את כישרונו בציור גיבוריו, “כל אחד גברא רבא, כל אחד כוחו במותניו, רוחו איתנה”. ואשר לאקדח הוא מבקש מלואידור: “הסתר אותו תחת הכר, במיטתך. הלוואי לא נצטרך לו”. ניכר שי"ל המחיז בסצינה זו לא רק את אופיים השונה ואת השקפותיהם המנוגדות של ברנר ולואידור, אלא שמתוך הפרספקטיבה של הדור שלחם במלחמת־השיחרור, לבו נוטה יותר לטיעוניו של לואידור מאשר להיסוסיו של ברנר. אך בה בעת הוא מוקיר את יאושו הגדול של ברנר, שבמעמקי לבו יודע שלואידור צודק ממנו, ושאכן צריך להתכונן להגנה על החיים.

הזדהותו האידיאית של י“ל עם עמדתו של לואידור בוויכוח עם ברנר מסבירה את הצורך של מגד לבדות את הימצאותו של קטע־הסיפור על המחלוקת בין ברנר ובין לואידור בעיזבונו הספרותי של גיבור הרומאן שלו. העוול הספרותי שנעשה לי”ל מתחיל בסירובם של העורכים לפרסם את הפואמה שלו “עד שילה”, שנכתבה אחרי מלחמת ששת־הימים, לפרסם את אהבתו לארץ־ישראל ובכללה גם לשטחים שנכבשו במלחמה זו, שבהם ראה חלקי מולדת ששוחררו. באמצעות הסיפור שכתב י"ל על הוויכוח בין ברנר ולואידור, בשאלת הצורך להצטייד באקדח מול סכנתם של הערבים, הוא רמז על הסיבה הפוליטית שבעטייה מנעו ממנו העורכים את פירסום יצירתו: הפואמה “עד שילה” ביטאה עמדה רעיונית הקרובה לזו שהציג לואידור בוויכוח עם ברנר, עמדה שהעורכים כבר לא ששו להקצות לה מקום במוספים הספרותיים אחרי מלחמת ששת־הימים.

למרות הדחייה של כתב־ידו לא נטש י“ל את השקפתו ושמר ברשותו העתק של תצלום: “ברנר ההרוג. גופו מלא מוות. אגרופו קמוץ, כאילו נאחז בחוזקה בשארית החיים. ראשו גדול ונפוח. שער זקנו כשל פרא. בעיניו העצומות לא שלוות עולמים, אלא כל יסורי חייו”. מההקשר ניכר, שהחזיק את הצילום הנורא של הסופר שהעריץ כהוכחה שהשקפתו צודקת, גם אם אינה מקובלת וגם אם בעטייה סותמים העורכים הספרותיים את פיו. עם זאת גילה המספר להפתעתו שי”ל העתיק יותר מעשר פעמים “כמוטו בראשי שירים, או בשולי דפי כתב־יד כלשהו, את המשפטים של ‘הצוואה האישית’ מתוך ‘מכאן ומכאן’ של ברנר: ‘החיים רעים אך תמיד סודיים. המוות רע, העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר’”. ולכן לא הופתע כאשר גילה ברישומים שעשה י“ל ביומנו (216) בשנת חייו האחרונה, ב־1985, התייחסות שלו להתאבדותו של דוידובסקי ב”מסביב לנקודה“. וכך כתב: “מי שמגיע לנקודת אין־מוצא, שום דבר לא ימנע אותו מלעשות את המעשה”. וכעבור שלושה ימים הוסיף וכתב ביומנו: “אם השיגעון הוא תחליף להתאבדות, כמו שסבור ברנר, הרי ההתאבדות היא תחליף לשיגעון”. זמן קצר לאחר מכן שם י”ל קץ לחייו ולייסוריו.

משה שמיר    🔗

אם ברומאן של מגד מוצג ברנר על־ידי י“ל כבעל עמדה הססנית ואף תמימה כלפי “השאלה הערבית”, הרי בעלילת הרומאן של משה שמיר מובלט ברנר כמי שהשקפתו עליה היא גם מוצקה וגם מפוכחת. בכרך “עד הסוף”, שהוא הכרך השלישי בטרילוגיה “רחוק מפנינים”, מוקדשים שני פרקים לברנר. הראשון נכתב מנקודת־המבט של בת־דורו של ברנר. גיבורת הטרילוגיה, לאה ברמן, שוכבת במיטת בית־החולים, שממנה כבר לא תרד, ונזכרת בפגישתה הראשונה עם ברנר בליל יום־כיפור, בשנת 1914, יחד עם יוסף לידור (=לואידור), על שפת־הים ביפו (100–104). יחסיו של לידור עם ברנר מצטיירים ברומאן של שמיר אחרת מכפי שהצטיירו ברומאן “עוול”: “יוסף לידור ירא את ברנר ביראת־שמים, סגד לו, קינא בו, דיבר תמיד נגדו”. לידור זכור ללאה כ”מהדורה נחותה של ברנר", והיא זוכרת את הדברים שהטיח ברבו: “אצלו הטענות לא באות מן היסורים, אלא הוא מקבל על עצמו יסורים כדי שיהיו לו טענות. מחפש את הכאב – כדי שיוכל להתגרד. ונהנה, אוי נהנה לו מן ההתגרדות…” (99).

בזיכרונה של לאה נחרת מראהו של ברנר כפי שראתה אותו בפעם הראשונה: “היה זה איש לא־צעיר, רחב ונמוך־קומה, שולי שיבה לזקנו” ואחרי שהוצגה בפניו, שמעה אותו מצטחק: “אני על כל יום בחיים זקוק אני לשנה של כפרת עוונות – ולא להיפך… “. אחר־כך הסב ברנר את השיחה על גנסין (“תמצית כל נשמת האדם”) והאריך לדבר בשבחו של הרב קוק “על תפיסתו בגשמיות”, בשל “ההקלה הגדולה שהקל הרב קוק על עובדי האדמה היהודים, שמצא להם היתר למכור את האדמה לנוכרים בשנת שמיטה” ובשל מאמציו הגדולים “לקרב רחוקים”. “אצלו אין יהודי חוטא”, כי האמין בכל לבו שיש “גם בריקנים שבנו איזו מידה טובה, איזה יושר” (103). למחרת – ממשיכה לאה להיזכר במה שאירע לפני למעלה מחמישים שנה – נפגשו בחדרו של רדלר (=ר' בנימין), וכאן גילתה את ברנר בעומק יאושו ובעוצמת יושרו (108–112). הוויכוח החל סביב השאלה אם לפרסם את מכתבו מרפה־הידיים של גנסין אל אביו בשאלת העלייה לארץ־ישראל. רדלר הציע לגנוז את המכתב בגלל תוכנו. וברנר צידד בפירסומו של המכתב האומר את “האמת היחידה מארץ־ישראל”. כאשר לידור מתגרה במתווכחים ומזכיר שאין במכתבו של גנסין יותר “דיבת הארץ” ממה שכתב ברנר בסיפוריו “בין מים למים” ו”מכאן ומכאן”, מאשר ברנר את דבריו: " אין אצל אורי־ניסן אלא כמר מדלי ממה שיש אצלי וספרות יפה אינה משחקי מלים" (109).

בהמשך עורר על עצמו ברנר את רוגזה של לאה כאשר אמר: “אי־מוסריות יש באי־קליטתה כראוי של כל מרירות המציאות”, ובמיוחד כאשר ניסח את השקפתו בשאלה הערבית " בהרמת־קול בלתי נעימה“, כשדבריו מכוונים נגד האופטימיות של רדלר: " מה, רבינוימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני־הארץ, אם אנו אויבים בנפש. כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאליות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם – – – והמצב כאן הלא ידעת: בארץ־ישראל הקטנה, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש־שבע מאות אלף ערבים, שהם למרות כל ירידתם ואי־קולטוריותם, אדוני הארץ הם בפועל ובהכרה, ואנו באים – – – באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שנאה בינינו כבר יש – – – ומוכרחה להיות – והיה תהיה! הם חזקים מאתנו בכל המובנים ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני־ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו איפוא להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה – – – כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! " (112). משה שמיר בדה את סצינת הוויכוח בין ר' בנימין וברנר, אך שם בפי ברנר ציטוט מדוייק ממאמר שכתב בתרע”ג על השקפותיו של ר' בנימין ב“רביבים” קובץ ג־ד (ראה בכרך ב' של כל כתבי ברנר “דפים מפנקס ספרותי” עמ' 323).

כדי להוכיח עד כמה צדק ברנר מרדלר בהבנת “השאלה הערבית” מספר הרומאן בהמשך (116–129) על הרצח של ברנר וחבריו כעבור שבע שנים ממועד קיומו של הוויכוח ביניהם. מהלך האירועים, כפי שזכרה אותם לאה, מתבסס על העובדות הידועות. בפרוץ המהומות הגיעה לאה לגימנסיה “הרצליה” כדי לברר מה עלה בגורל אחיה, גרישה, שהתגורר בבית־העולים ביפו, שממנו הובאו לגימנסיה ההרוגים והפצועים הראשונים. שם פגשה את צבי ש"ץ אשר ניסה בכל כוחו להתריע על הסכנה שאורבת לברנר, שסרב להשתתף בתהלוכת האחד במאי והעדיף להישאר לבדו בבית שבפרדס כדי להשגיח על הפרות ולערוך גיליון חדש של “האדמה”. כעבור עשרים ושבע שנים בהיותה כבר על ערש־דווי אין לאה פוטרת את ברנר מאשמת הירצחו בגלל ההחלטה הזו שסיכנה את חייו וגרמה בהמשך למותו. מול הגירסה הזו של לאה, מביא המספר, יעקב גבריאלי, בפרק נוסף, את גירסתו של ההיסטוריון, סגן־אלוף דב ישראלי ( = ישראל בר?), למה שאירע באותו בית מבודד.

דב ישראלי מאשים את חבריו של ברנר על כך שהשאירו אותו לבדו בבית המבודד ובחרו להגיע למצעד בתל־אביב בדרך הקצרה, בחירה שהפיצה בין כל ערביי הסביבה את הידיעה שבית יצקר נותר ריק מאדם. בעצומן של המהומות הצליחו אמנם החברים לחזור אל בלורי צבאי, שיצא לאבו־כביר לחלץ שלושה מגדלי דבורים, בני משפחת לרר מנס־ציונה, ואף מצאו את ברנר בחיים. הנהג האנגלי סרב להסיע מספר כה גדול של נוסעים מעל למותר, והחבורה מבית יצקר החליטה לוותר על שלושת המקומות הפנויים בלורי ולהישאר ביחד בבית. על מה שאירע בהפרש הזמן בין החלטה זו של החבורה ובין המחזה הנורא שנגלה לכוח החילוץ שחזר אל הבית למחרת היום, בשניים למאי, משער דב ישראלי כך: השישה החליטו לצאת מן הבית ולהגיע לתל־אביב. לואידור, שבטח באקדח שבידו, שיכנע את חבריו לצעוד שוב בגלוי בדרך הקצרה והמסוכנת יותר, בין בתי הערבים, ועל השביל שבו צעדו השיגו אותם הרוצחים. גם נהג הלורי הצבאי של כוח החילוץ סרב לסטות מהפקודה שקיבל, והתעקש שלא להסיע גוויות, ולכן נאלצו המחלצים להשאיר את הנרצחים במקום שנמצאו. כאשר חזרו כעבור שעתיים במכונית אחרת לאסוף את הגוויות, נעלמה זו של יוסף לואידור והותירה תעלומה בלתי־פתורה עד עצם היום הזה. דב ישראלי אוחז בהסבר, שאת גופת לואידור העלימו האנגלים “שביקשו לטשטש את סימני האכזריות החייתית של יקיריהם בני המזרח”, שעליה יכלה להעיד גם גופתו המחוללת של ברנר: אף שמת מכדור שנורה לבטנו, אשר הותיר “פצע בגודל חרצן של דובדבן” (128), כפי שניסח ד“ר זלוצ’יסטי בדו”ח הפטירה על “בעל הזקן”, “נומר” 23, התעללו הרוצחים גם בגופתו.

גירסה חדשה זו על מאורעות 1921 ורצח ברנר בכללם, נכללה בטרילוגיה כדי לבסס על גישתו המפוכחת של ברנר על “החיים עם ישמעאל” (1968) התפרסם כמעט במקביל ל“ארץ הצבי” (1972) של לובה אליאב. שמיר ביטא בספרו עמדה הקרובה לזו שהושמה בפי ברנר בעלילת “עד הסוף”, ולובה אליאב ביטא ב“ארץ הצבי” השקפה הזהה לזו שביטא בעלילת הרומאן ר' בנימין. העלאת רצח ברנר בזיכרונה של לאה על ערש־דווי באה להוכיח, שאחרי שנים הבינה לאה שבאותו ויכוח, ביום־כיפור 1914, צדק ברנר מר' בנימין וממנה. הרצח אכן מוכיח ש“אין להכניס אידיאליות ליחוסים בין עם לחברו” ושוגים “הרכים האוהבים” אם אינם מתמודדים עם השנאה הממשית של ישמעאל “בכל האמצעים שבידינו החלשות כדי שנוכל להתקיים פה”. על הודאה זו בטעותה של לאה מוסיף דב ישראלי, שאכן מסוכן להניח הנחות אידיאליות ואופטימיות ביחס לאפשרות ליישב את הסיכסוך הערבי־ישראלי עוד בדור הזה.

דוד שחר    🔗

רצח ברנר מאוזכר בשניים מתוך שמונת הכרכים של “היכל הכלים השבורים”. בכרך “לילות לוטציה” (1991) האיזכור הוא קצר ובלתי־מפותח: כאשר הלן מורלי, המשוררת שהפכה לסוכנת של הוצאת ספרים אמריקאית בפריס, מציעה למספר מישרה של לֶקְטור לספרי יודאיקה, מצטיירת לו הצעתה כה מופרכת עד שהוא מעיר: "על עוניו ומרודיו של יוסף חיים ברנר ידעתי השמועה, רק מפי כי הרי נרצח באכזריות בידי השכנים הערבים כמה וכמה שנים לפני שאני באתי לעולם – – – וגם אילו הצליחה להקיף את עצמה בחמישים ברנרים ובמאה ברלים – איזו פרנסה יכולה היתה היא להפיק מהם (126 – 127). איזכור מפורט יותר הכולל גם נקיטת עמדה רעיונית בפרשת רצח ברנר נכלל בכרך “על הנר ועל הרוח” (1994), שבו מועלה הרצח כאירוע חשוב בביוגרפיה של גבריאל לוריא – אירוע שעיצב את השקפת עולמו.

בגלל הכוח המדמה נטה גבריאל “לסבול סבל לא לו ולכאוב את כאב זולתו” (104). גבריאל גילה עובדה זו על עצמו אחרי שהתבשר על רצח ברנר: “לשיאה הגיעה התעמרותו של הכוח המדמה בו עם רצח יוסף חיים ברנר. הידיעה הגיעה לאוזניו מפיה של בלה שהתפרצה פנימה למרתף בו היה יושב – – – בצעקה 'והם רצחו את ברנר! '” (105). וזו המחשבה שחלפה במוחו של גבריאל למשמע הבשורה: “ההסתגרות לא הועילה לו לברנר. הבית הבודד בו הסתגר נמצא בפרדס ערבי סמוך לכפר ערבי, ושינאת העולם הערבי המקיף אותו התפרצה פנימה כדי להרוג אותו” (106). מסקנה זו הטרידה את גבריאל עד שקם ונסע לתל־אביב, “רצה לדעת איך בדיוק הם רצחו את יוסף חיים ברנר”. סבור היה שיספיקו לו לבירור העובדות יום או יומיים, אך חקירתו התמשכה שלושה־עשר ימים, ובמהלכם נפגש גם עם עדי־הראייה שמצאו את גוויתו של ברנר באבו־כביר. מה שנודע לגבריאל מפיהם מובא כסיכום בעמ' 109 – 111, והוא חופף בקוויו הכלליים לגירסה המקובלת, כפי שסופרה על־ידי מרדכי קושניר והתפרסמה בתרפ"ב.

גבריאל נזכר שנית ברצח ברנר נוכח הרוח המאיימת לכבות את להבת הנר שהדליק לזכרה של אוריתה בחורבות הטירה מימי הביניים. הרוח מזכירה לגבריאל את המולת ההמונים בזמן שירותו כחייל בגדוד העברי באלכסנדריה, כאשר במחי קתות־רובים ובכמה מטחי־אש הפכו הבריטים “נד־האדם המאיים להמון עכברושים ממורטטים ומבוהלים שנמלטים על נפשם להיחבא בנקיקים ובחורים” (149). וכאן תוהה גבריאל אם “הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל הקטנטונת” יצליח גם הוא לעמוד בהצלחה דומה נגד “הכוח הנורא הצפון במסה” הערבית? מסופו של ברנר לומד גבריאל שאין די ב“הסתגרות” מפני שנאתם של הערבים. עובדה היא שאין הערבים מתרשמים משאיפתם ליחסי שכנות טובים של שנואי לבם: “יוסף חיים ברנר עם חמשת חבריו, עם כל גבורתם, לא יכלו לעמוד מול גלי השנאה המקיפים אותם מכל עבר, והשם המפורש יוסף חיים לא הצליח להוסיף לו חיים”. כדי לעמוד “מול ההמונים הערביים והאוקיינוס המוסלמי” ועל מנת להבטיח את המשך קיומנו בארץ כדאי ללמוד ממשל הנר והרוח: "ואם ממשיכה השלהבת הקטנה של הנר לדלוק הרי זה בזכות חומות האבן העבות – – – אלה גושי הצור המגינים עליה סביב סביב מפני הרוח הנוראה הזאת המשתוללת בחוץ (150).

סיכום    🔗

ארבעה סופרים ברומאנים שונים כל־כך זה מזה מצאו בפרשת הרצח של ברנר ביסוס להשקפותיהם. ס. יזהר השתית על רצח ברנר את השקפתו המוסרית העל־זמנית, המבטאת תיעוב כלפי כל מעשה לא־אנושי מצד כל מי שעושה אותו. אהרן מגד הבליט בעזרת הרצח של ברנר את התמורה שהתחוללה במהלך השנים במידת הדבקות של היהודים במדינת־ישראל באחד ממושגי הערך החשובים ביותר לקיום היהודי בארץ: אהבת המולדת. י"ל שלא נתפס כאחרים לנטישת הערך הזה, גילה שאהבתו לארץ הפכה אותו במהלך השנים לדון־קישוט בין אחיו ולמנודה מהבימות הספרותיות. משה שמיר ביסס על רצח ברנר את השקפתו המדינית־ציונית, שלפיה אין תקווה להשיג שלום בדור הנוכחי. ציפיית־שווא כזו רק מחלישה את כוח עמידתנו במאבק שעוד יימשך שנים רבות, ושינצח בו הצד שיאמין יותר מזולתו בצידקת דרכו ובמוסריות זכותו “להיות עם חופשי” בארצו. דוד שחר מציע להפיק לקח מרצח ברנר, על תמימותם של אלה המקווים לשלום בהסכמת הערבים. הנר של המפעל הציוני בארץ־ישראל ימשיך לדלוק רק אם חומות־אבן בצורות יגוננו עליו מפני הרוח המשתוללת של המסה הערבית המקיפה אותו מבחוץ.

הרומאנים של ארבעת הכותבים לא זומנו כאן כדי להכריע ביניהם. להיפך: בגלל השוני ביניהם ראוי להבליט את המכנה המשותף שלהם. ארבעתם מגלים את סגולתה המיוחדת של יצירת סופרי המשמרת הראשונה בספרות של שנות המדינה. סופרי המשמרת הזו הציגו ביצירתם בעקביות השקפה יסודית וברורה על החיים בארץ, שכמותה אי־אפשר למצוא אצל סופרי המשמרות שבאו אחריהם, שנטו להפקיע מהמושג “אמנות” את הזכות שהיתה שמורה לסופר מאז ומעולם לא רק לבדר, אלא גם לבטא את דעתו בנושאים השונים של הקיום, בין האישי ובין הלאומי. הצמצום של המושג “אמנות” רק להיבטיה האסתטיים של יצירת הספרות לא הוסיף בהכרח הישגים אסתטיים ליצירות שכתבו הסופרים של המשמרות הבאות, אלא רוקן אותן מהישגים לא פחות חשובים של הספרות, ההישגים ההגותיים. ואשר להבדלים בין ארבעת הרומאנים ביחס למסקנות מרצח ברנר – כל קורא רשאי לבחור מבין ארבעת הסופרים את זה שבעיניו הסיק את המסקנה היותר משמעותית לקיומנו כאן ועכשיו וממה שאירע לברנר וחבריו לפני שבעים וחמש שנים.