עלילת הרומאן, שפתח את מחזור הרומאנים הציוניים של נתן שחם, מסופרת מפי אביגדור ברקוב, שחזר אלינו בגיל שבעים מברית־המועצות. את ארץ־ישראל עזב בשנות השלושים כחלוץ מאוכזב ואל הארץ שב כקומוניסט מאוכזב. אז עזב את פלשתינה, ובשובו מצא כאן את מדינת־ישראל המשגשגת. נתן שחם העניק לברקוב את ההזדמנות לבטא את הרגשות ואת המחשבות שנולדו בו, כתוצאה מהפגישה המחודשת שלו עם המפעל שהוגשם בארץ־ישראל על־ידי החזון הציוני, ואיפשר לו לספר במחברותיו את סיפור־חייו בגוף ראשון.
הפיכתו של ברקוב, שאינו מיומן במלאכת הסופר, למספר העלילה שהוא עצמו מתפקד בה כדמות מרכזית, במעמד של מספר־גבור, היתה בחירה נבונה. רק מספר בלתי־מיומן כברקוב, שאינו מצטעצע בניסוחים בעלי יומרות ספרותיות, יכול להציל מפאתוס סיפור חיים כמו שלו, שהתנהל בצילן של שתי אידאולוגיות: ציונות וקומוניזם. ברקוב אכן כובש ומרסן את הפאתוס על־ידי הנמכת קומתם של האירועים הדרמטיים שאירעו לו. הוא דן בהם לא כבאירועים של ההיסטוריה, אלא כמאורעות של חייו, והוא בוחן אותם לא על־פי המשמעות שהיתה להם בתולדות האידאולוגיה, אלא במשמעות שהיתה להם במסכת חייו. כך מקדים ברקוב את הדברים הבאים לסיפור החקירות והעינויים, שהוא וחבריו עמדו בהם בהגיעם מארץ־ישראל לברית־המועצות: “לא, אינני משתדל להסתיר מאומה. לא היו מאורעות דרמטיים. אפילו את הסבל הצליחו להפוך לעניין משעמם. יום אחד אולי אכתוב מדריך שימושי למעונים. הייתי מתאר שם כמה טיפוסים בולטים של חוקרים ומלמד כיצד לנהוג בכל מקרה ומקרה” (94).
ואכן, ברקוב ממתן מן ההתחלה את הציפיות של הקורא, על־ידי שורה של התנצלויות על יכולתו המוגבלת כמספר: מדובר בסך הכל במחברות שנכתבו על־ידי מספר־חובב שהתחיל את הקריירה שלו ככותב בגיל שבעים. הכתיבה עולה לו בלבטים רבים ושונים, שסופרים מנוסים ומקצועיים פטורים מהם בדרך כלל. לכן כתיבתו היא חסרת יומרות ספרותיות ואיננה שואפת להישגים אסתטיים. ה“מה”, התוכן, חשוב בעיניו יותר מכל: "אדיר חפצי לדייק בכול: בהערכות, ואפילו בתיאורים של הלך “נפש” (7). ברקוב חף מכל יומרה ספרותית. הוא מתייצב לפנינו כמוסר עדות ומתוודה. כל רצונו הוא שנאמין לו, כי עדותו כולה אמת היא, ואלמלא ההכרח לפרוק את העבר מעל כתפיו השחוחות כדי שיוכל לסיים את שארית חייו כאלמוני, הנהנה מן האושר האנושי הפשוט, והרחק מעריצותן של האידיאולוגיות, לא היה מסתבך בעיסוק הכתיבה שאיננה מנוסה בו.
בהמשך מצליח נתן שחם לשמור על איפיונים אלה של המספר שלו. לאורך כל העלילה מקפיד ברקוב לשוות למאורעות־חייו בצילם של הדגלים האידיאולוגיים את המימד האנושי, הצנוע והבלתי־הירואי, כשם שהוא גם מספר אותם בצורה מחוספסת, בלשון פשוטה ועניינית. חשוב להדגיש זאת, משום שתכסיסי פתיחה ברנריים כאלה, המצהירים שפעולת־הסיפר הופקדה בידי מספר בלתי־מיומן, הפכו שכיחים ברומאן העברי, הקדם־ישראלי והישראלי, אך רק סופרים מעטים הצליחו להצדיק את תכסיס־ההתנצלות שבפתיחה, על־ידי הקפדות המתחייבות ממנו בהמשך.
העמדה האמביוולנטית 🔗
במהלך הקריאה של סיפור־חייו, שהוא גם סיפורה של תקופה מיוחדת במינה, סוערת וחזונית, נחשף ברקוב כבעל עמדה אמביוולנטית כלפי כוחות־העל האידאיים שכה השפיעו על חייו. בשלבי ההצגה העצמית שלו בפני הקורא משוכנע ברקוב שבהווה הינו אדם חופשי ומפוכח מהשפעתן של האידיאולוגיות. הוא אף מנמק את הפנייה לכתיבה כאקט סימלי של מתן גט־כריתות סופי לאידיאות שהוקסם מהן והשתעבד להן בנעוריו. בקשתו מפורשת ופשוטה: “לחיות את שארית ימי מחוץ להיסטוריה. עד היום לא הניחה לי אפילו רגע אחד לעצמי. – – – אבל כאן, בארץ שטופת־שמש זו, בחברת בני־משפחה המתרגלים לקיומי, הרחק מן ההיסטוריה, אולי באמת יכול אני להביא מזור לגופי על־ידי שלוות־הדעת והתכוונות אל מיני אושר פשוט. כל רגע עובר בלי צער ורוגז מגרש יסוד רע, משחרר יסוד בריא” (38 –40).
הכרזה זו, שלכתיבתו אין שום תכליות מוסוות, לא לבוא חשבון עם האידיאולוגיות ולא רצון לתקן את מגרעותיהן, כי אם להשיג באמצעות הכתיבה את ההשתחררות הסופית מהן, את חירותו המוחלטת מידיהן – הכרזה זו מתבררת בסיום, אחרי שהשלים את משימתו וסיפר על עצמו ועל התקופה, כפחות החלטית. פתאום מתברר, שקשה לברקוב להתנתק לחלוטין מהאידיאולוגיות ולהסתגל רק “אל מיני אושר פשוט”. כאשר נגנזת תוכנית לעשות סרט־תעודה עליו, רק משום שברקוב איננו “מוכן להכות על חטא לעיני המצלמה”, כלומר: לסגור מעגל על־ידי התכחשות פומבית לאמונות הישנות בפני המצלמה שמחבבת “ניגודים חריפים, צבעים בולטים, מעגלים נסגרים”, מהרהר ברקוב: “מילא, אסתדר בלי זה, כנראה נגזר עלי להיספות עם המילה הכתובה” (351).
וכאן הוא מוסיף: " ייתכן מאוד כי הספרות לבדה יכולה לגמול חסד עם אידיאות ששוב אינן תופסות. אך זו, כמדומה, נשמרת לנפשה מהן, כאילו הן מוקצות מחמת מיאוס" (350). קשה שלא לשמוע בדבריו אלה גם את הלב הנכמר כלפי “אידיאות ששוב אינן תופסות” וגם את הביקורת על התנזרותה של הספרות בדור הזה מגמילת חסד לאידיאות “כאילו הן מוקצות מחמת מיאוס”. מי שמבקש נקודת־מוצא להבנת השקפתו של שחם עצמו על תפקידה של הפרות ועל הנושאים שאסור לה לזנוח אותם, כדאי לו לשים־לב לדברים אלה שהושמו בפיו של ברקוב.
הגיבור האלמוני 🔗
שחם נוטה בספריו לתאר את ההיסטוריה ואת אירועיה הגדולים דרך גורלם של אנשים אלמוניים ופשוטים. ברקוב מתאים ביותר להגדרה זו. ברקוב לא היה מנהיג או אידיאולוג. הוא נבחר לכהן כגיבור הרומאן משום שהיה חייל פשוט במערכותיה הנודעות של ההיסטוריה במחצית הראשונה של המאה העשרים. דמות כזו, אלמונית בשביל רושמי תולדות העיתים ומרוחקת ממוקדי הכוח של התקופה, מתאימה במיוחד לרומאן רטרוספקטיבי על השנים שבהן היתה לאידיאות השפעה כה גדולה על מהלכיה של ההיסטוריה ועל חייהם של בני־אדם. ברקוב איננו מחוייב כמו מנהיגים ומקבלי החלטות בתפקידים ביצועיים למעשים שנעשו על־פי דברם. אם היו שגיאות – אין הוא צריך להצטדק עליהן ואין הוא צריך לגונן עליהן. יתר על כן: עדותו היא של אדם שפעל בשדה והיה מעורב בביצוע המעשים עצמם. הוא איננו מעיד עליהם מתוך הסתמכות על דיווחים שהובאו לפניו מפי אחרים לאחר מעשה.
עובדה זו תורמת למהימנותו של ברקוב כמספר. אף שהאמת הצרופה היא לעולם חמקמקה, כפי שרומז לו ידידו, אפשטיין: “ואני במקומך לא הייתי מאיים כל העת: הנה־הנה אני עומד לומר את האמת. תשעים ותשעה למאה מן השקרנים בטוחים שזה הדבר שהם עושים. ורק אחד למאה יש בו האומץ ורגש הכבוד לומר לעצמו שהתיישב ליד השולחן כדי לשקר” (368), ברקוב רוכש את אמוננו כמוסר עדות מהימנה. בעיקר משום שהוא איננו מנסה לייפות את עצמו ואיננו מסתבך בסתירות מביכות. אמנם ברור לנו שסיפורו משקף את האמת הסובייקטיבית שלו, אך בדיוק אותה אנו מבקשים.
בסופו של דבר בקריאת ספרות יש לנו עניין לא באמת הארכיאולוגית, שאליה חותרים ההיסטוריונים במחקריהם, כי אם באמת האנושית של אדם יחיד כמו ברקוב, המסוגל להציג את עצמו באופן הבא: “הריני לפניכם, איש־מפלגה שירד מנכסיו, אב שבגד ביעודו, חלוץ זקן שחרב עולמו – דבר אין לי בעולם אלא משפחה זו, שאיני מכיר ואין לי זכות לתבוע ממנה מאומה. איני מבקש אלא שתניחו לי לשבת לצידכם, בריחוק כלשהו, מפוייס לגורלי, ללקט פירורים מתחת לשולחנכם. איני זקוק אלא לקורת־גג, צלחת מרק, שולחן, מיטה, והזכות להציץ באושרכם מרחוק” (25–26).
שתי הבשורות 🔗
מבחינה רעיונית משתמעות מעלילת הרומאן שתי בשורות. על אחת מהן חוזר ללא הרף ובאופנים שונים ברקוב עצמו, שתמיד היה מוכן להפקיד את נפשו בידי מי שהבטיח לו “שולחן־ערוך־לחילונים” (144). באמצעות העלאת סיפור־חייו על הכתב הוא מבקש לבשר לנו את דבר מותן של האידיאולוגיות אשר שלטו ביד רמה בחיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. אך בה בעת מתלווה לבשורתו זו בשורה נוספת, שברקוב איננו מנסח אותה ודומה שאין הוא גם מודע אליה: שבין האידאולוגיות שנכשלו וגוועו קיימת אחת יוצאת־דופן שהצליחה, אף שהוא, כמו רבים אחרים, לא העניק לה בעבר סיכוי גדול. כאשר חזר לברית־המועצות, אחרי חמש השנים הציוניות שלו, עשה זאת משום שלא האמין בסיכוייה של “המהפכה הקטנה”, המנסה להתממש בארץ־ישראל הנידחת. לבו הלך שבי אחרי “המהפכה הגדולה”, המלהיבה, שסחפה אחריה המונים ברחבי העולם. הוא רצה להיות שותף עם הרבים, ולכן כה נדהם לגלות ששם במולדת “המהפכה הגדולה” לא הפסיקו לחקור אותו על הנעשה בארץ־ישראל: “אפילו אוייביה המושבעים של הציונות לא יכלו לכבוש את סקרנותם וביקשו לשמוע על החלוצים, על הסתדרות העובדים, על ירושלים ועל קרובים ומכרים” (337).
רומאן ציוני איננו יכול למצוא צידוק משכנע יותר להצלחת הציונות מאשר בהשוואה מעין זו בין שתי המהפכות. ברקוב כמהפכן כבוי ומאוכזב מתייחס, כמובן, באירוניה אל כל האידיאולוגיות. הוא, שהיה עד ללידתן, שנכבש בקיסמן והיה נכון למסור את חייו להגשמת אחת מהן, איננו מבדיל ביניהן. כולן כוזבות, וכל מי שמתייצב תחת הדגל של אחת מהן, הוא שוטה שנפל ברישתן. אך אנו, קוראי בשורת האכזבה שלו, מבחינים בפער שבין הכרזתו, שאיננה מבחינה בין האידיאולוגיות, לעובדה, שאת הכרזתו זו הוא משמיע בתוך מדינת־ישראל – הישגה הגדול והממשי של האידיאולוגיה היחידה שלא נכשלה במאה העשרים: הציונות.
שתי הבשורות המשתמעות מהרומאן בזכות שתי תנועות הפוכות שמתקיימות בעלילתו. תנועה אחת היא ליניארית־פאבולית והיא מספרת על השתלבותו מחדש של ברקוב במשפחתו ובתוך החברה הישראלית. ותנועה שנייה היא רטרוספקטיבית־סוז’טית והיא מספרת את סיפורו כמהפכן שהתרוצץ בין שתי אידיאולוגיות מנוגדות, הקוסמופוליטית והלאומית. בשתי התנועות ההפוכות האלה של העלילה אפשר גם לסכם את פרשת חייו המיוחדת של ברקוב: בראשיתה היא עמדה בסימן הבריחה מהציונות אל חיק המהפכה המעמדית והכלל־עולמית. ובסיומה היא מתאפיינת בשיבה מהוססת, מתונה ומפוייסת של ברקוב בן־השבעים אל הציונות, אל “המהפכה הקטנה” שנכונה, על־פי הגדרת יעדיה, לקלוט באהבה בכל עת גם כבשה תועה מסוגו.
אנטומיה של מהפכן 🔗
לקורא בשלהי המאה העשרים, שחי בתחילתו (ויש אומרים: בעיצומו) של העידן האנטי־אידיאולוגי, קשה להבין אותו עיוורון של בני־אדם, אשר כבלו את עצמם מבחירה ומדעת לתכליות־עתיד מוחלטות ורחוקות־הגשמה, עד כדי נכונות לוותר על אושרם הפרטי הפעוט למען “ההכרח ההיסטורי”. לנו קשה להבין את הנכונות של המהפכן “לציית לו בחדווה”. ציות כזה ל“הכרח ההיסטורי” הוא שהמאיס עד מהרה על ברקוב את המהפכה הציונית בארץ־ישראל והניע אותו לנטוש את קומץ החלוצים בגדוד העבודה בתל־יוסף כדי להצטרף אל הבטליונים של המהפכה הגדולה אשר הוכרזה ברוסיה. כעיוור נמשך לחזור אל ערש לידתה של האידיאולוגיה הקומוניסטית כדי להספיק להיות שם “יתד של המרכבה”, שהחלה בדהירתה אל אופקים היסטוריים בלתי־נודעים.
הרומאן מנסה להסביר את היצר שמניע אדם ליכולת הקרבה כזו. את הנכונות הזו לבטל את רצונו כיחיד בפני הצרכים של הכלל מסבירה העלילה בקיסמה של האידיאולוגיה (המפתה) ובתום לבו של המהפכן (המפותה). ברקוב היה צריך לחוות את המהפכה על בשרו כדי לחשוף את הפער בין סיסמאותיה היפות וכובשות־הלב של האידיאולוגיה לאופן שהיא מתממשת בפועל בידי המהפכנים. בזכות ההתנסות בפער הזה הוא רשאי להזהיר אותנו מפני עריצותן וסכנתן של אידיאולוגיות. הללו, ללא יוצא מן הכלל, משמשות כסות לאנוכיות, “לתאוות פשוטות ולרגשות רדודים” (72). תמיד יימצאו כאלה שיפיקו את טובת־ההנאה הפרטית מהמהפכה שתחולל אידיאולוגיה כלשהי. לעולם יתברר לבסוף למהפכן התמים, לחייל הפשוט בחזית של המהפכה, שאצילות לבבם של תמימים כמוהו, אשר נזעקו אל הדגל בלי לצפות לדבר עבור עצמם, נוצלה בציניות על־ידי אחרים. על רעיון זה יחזור מהפכן מאוכזב נוסף, אחיו לדעה ולגורל של ברקוב, ברומאן “פרוטוקול” (1983) של יצחק בן־נר.
ברקוב משוכנע שאידיאולוגיה נועדה מראש ולעולם לכישלון, אך עוד קודם לכן, בשלבי הנסיונות להגשימה, היא תסב סבל קשה וייסורים נוראים קודם לכן, בשלבי הניסיונות להגשימה, היא תסב סבל קשה וייסורים נוראים להמוני־אדם שלא חטאו לה כלל. ברקוב עצמו ידע סבל רב עד שהתפכח והחזיר לעצמו את “הכושר לראות יחידים ולא כללים. חדלתי לראות אבק. התחלתי לראות גרגיר־גרגיר” (98). וכבעל־נסיון הוא מסוגל לשאת אלינו את אזהרתו: " גם אם יתברר לכל שלא היינו אלא שוטים מסוכנים בלהיטותנו לעשות היסטוריה בכל כלי שנפל לידינו – מעדר, רובה, עט – יירשמו הדברים כאזהרה לדורות הבאים שלא ילכו בדרכנו" (179). כיצד מתיישבת מסקנה מכלילה זו על האידיאולוגיות עם הצלחתה של “המהפכה הקטנה”, הציונית, בארץ־ישראל? האמנם אין יוצאים מהכלל ההחלטי הזה וכל “הכרח היסטורי” יסתיים לבסוף במפח־נפש? על שאלות אלה, שיחשפו בקיעים בתורתו של ברקוב ויערערו את האופי הגורף שבאזהרתו, ישיב ברומאן בהמשך.
הצורך במהפכה 🔗
ברקוב איננו מפסיק גם בגיל שבעים לפענח את חידתה של המהפכנות, הטבועה בהתנהגות של היחיד וגם בהתנהגות של ההמונים. עיקר עיסוקו מאז חזר לארץ הוא לגלות את עקבותיה בחיי היום־יום במדינה. את העקבות של הכמיהה, למרוד בקיים ולשנות את המצוי, הוא מגלה בתופעות שונות לכאורה זו מזו שנגלות לעיניו בהוויה הישראלית: כך אצל נערה “פרולטארית בעלת־הכרה שיצאה מבית־העשירים והיא גרה בצריף של חומרי־בנין שקישטה”, וכך בהתרסה קולנית יותר “עם גיטרה ושירים של להקות־קצב הצועקות בגרון ניחר” (348). יתר על כן: דומה שגילויים כאלה של מחאה כלפי הקיים, שהוא מגלה אצל הנכדים לדורו החלוצי־נזירי, חביבים עליו וזוכים אצלו לאהדה. הצעירים הללו אינם מתמכרים למהפכנות באותה צורה מסוכנת שהיתה שכיחה בדורו. הם מבצעים אותה כיחידים, נהנים ממנה ומשתעשעים בה במסגרות אינטימיות. הסכנה היתה גדולה יותר בדורו, שניסה לממש את האידיאולוגיות שלו בתנועת המונים, בבטליונים מאורגנים של מהפכנים.
עם זאת, תהיה זו טעות לחשוב שאביגדור ברקוב משלים עם הרדידות שמשתלטת על החיים בעידן האנטי־אידיאולוגי. כאשר הוא מגנה “חלומות מטורפים” ולועג לקנאות פנאטית של מאמינים שוטים, המבקשים להגשימם לאלתר ולהסיט את ההיסטוריה ממהלכה ההגיוני, הוא בה־בעת גם מתריע מפני אנשים ששום רעיון חדש אינו מלהיב את דמיונם ואינו מסוגל לקומם אותם נגד השיגרה של חייהם. את המסה האנושית האדישה הזו לפגמיו של העולם שבו הם חיים הוא מתעב אף יותר. אדישים כאלה, “לעיתים הם קנאים לכפירתם יותר משקנאים בעלי־אמונה לאמונתם שלהם” (75). לכן מזהיר ברקוב משתי הצורות של הקיצוניות, מפני התפתות קלת־דעת לגאולה המושגת בקיצורי־דרך ומפני היאוש מראש של הכופרים באפשרות להשיג את הגאולה הזו ברבות השנים.
כיוון שאביגדור ברקוב הוא גם חכם וגם בעל ניסיון, הוא מוכן להודות שדרכו שלו היתה מוטעית, וצדקו ממנו אותם שלא הילכו בגדולות כמוהו. הוא מוכן להודות בלי התפתלויות ובלי לגמגם, שכל מה שהתפתח מגדוד־העבודה בתל־יוסף מוכיח שהצדק היה עם האחרים, עם אלה שלא נטשו כמוהו את הציונות בארץ־ישראל כדי להצטרף למהפכה הקומוניסטית ברוסיה. כאן הניבה המהפכה את הטוב האפשרי, כי היא הוגשמה בטבעיות על־פי האפשרויות הצנועות שעמדו לרשותה בכל עת. כהוכחה הוא מביא דוגמא סמלית: “ראיתי שמעטים מהלכים ברחוב במקטורן. אנשים שנהגו במכוניות יקרות ישבו ליד ההגה בחולצה פתוחה ובלי עניבה. משמע: עתה לא רק פועלים בעלי הכרה, הדוגלים בהליכות פשוטות ולבוש צנוע, מתירים לעצמם צוואר חשוף ושרוולים מופשלים, אלא אנשים בעלי מעמד עושים כן. – – – ברוסיה – לא נותר כלום מאותה פשטות חברית. בניהם ונכדיהם של מהפכנים מתהדרים בחליפות מתוצרת־חוץ ומדקדקים בנימוסים של בורגנים” (29).
חידוש הרומאן הציוני 🔗
הרומאן “עצם אל עצמו” פתח בכתיבתו של נתן שחם רצף של רומאנים שבהם בחן את ההישגים של הציונות. אחריו נדפסו בזה אחר זה “רביעיית רוזנדורף”, “סדרה” (ראה אינטרפרטציות עליהם בספרי “זהויות בסיפורת הישראלית”) ו“לב תל־אביב” (שנדון בהרחבה בספר זה). ברומאנים אלה התייצב שחם, יחד עם אחרים מבני המשמרת שלו, מול המגמה הפוסט־ציונית, שבתחילת שנות השמונים כבר לא הוצנעה בספריהם של סופרי שתי המשמרות הצעירות יותר, סופרי “הגל החדש” וסופרי “הגל המפוכח”. ברומאנים שבאו אחרי “עצם אל עצמו” הצליח שחם לאזן באופן מוצלח יותר את שתי העלילות שפיתח בסדרת הרומאנים הציוניים שכתב בשלב הזה ביצירתו: את העלילה האידיאית־היסטורית ואת העלילה הקונקרטית־אנושית.
שתי העלילות נפרשות ברומאן “עצם אל עצמו” באופן טיפוסי לצורה שבה יתגלו גם ברומאנים הבאים. בקידמת הסיפור ובבסיסו מספר שחם את סיפוריהם של הגיבורים ואת סבך היחסים ביניהם – זוהי העלילה הקונקרטית־אנושית, אך עליה הוא משעין את סיפורה של התקופה – שמפרנסת את העלילה האידיאית־היסטורית. ההצלחה מתגלה בסדרת הרומאנים הציוניים של שחם כאשר שתי העלילות הן מאוזנות ושזורות היטב זו בזו. ברומאן “עצם אל עצמו” עדיין לא הושג איזון כזה בין השתיים. מהשתיים יוצאת מקופחת דווקא העלילה הקונקרטית־אנושית, שעליה הוטל להחזיק את הנטל של אחותה, העלילה האידיאית־היסטורית. חוסר האיזון בין שתי העלילות מתבטא בפיתוח שלם יותר של קורות המהפכנות של ברקוב בעבר, עד ששב אלינו בגיל שבעים, מאשר של קורותיו בהווה, כבן שבעים שצריך להסתגל אל מציאות חדשה, להתערות בהווייתה של מדינת־ישראל ולחדש את הקשרים עם משפחתו. האפשרויות הסיפוריות הן רבות עניין דווקא בעלילה הקונקרטית־אנושית הזו, ואין הן טמונות באותה מידה בעלילה האידיאית־היסטורית, תהיה דרמטית ככל שתהיה.
לא לשווא מרתק אותנו ברקוב בן השבעים, המפוייס עם העולם ועם עצמו, שהוא אדם חכם ואופטימי ללא־תקנה, יותר מברקוב המהפכן, ששימן בחלבו ובדמו את גלגלי המהפכה המאכזבת. דמותו של ברקוב כישיש שלא נס ליחו צדה את כל תשומת־ליבנו, ואנו מסוגלים לעכל את הנתחים מעברו רק כמידת כוחם להסביר את מעשיו בהתמודדות הנוכחית בחייו, כאשר הוא אמור לפתוח את הפרק האחרון בהם: בחיק משפחתו. נתן שחם היה צמוד יותר לתוכנית כתיבתו, שביקשה לספר באמצעות גיבורו את סיפורם המסעיר של המהפכנים היהודים בתנועה הקומוניסטית, ולכן זנח יותר מהראוי את מסכת חייו של ברקוב בהווה. באמצעות ברקוב אמנם הצליח שחם לשחזר את העבר, את התקופה שעליה השעין את העלילה האידיאית־היסטורית, אך הוא השיג זאת במחיר פיתוח חלקי של חיי גיבורו בהווה.
במצב זה, ימצא הקורא נחמה בנתחי־סיפור טובים, שהם מישניים במירקם של הרומאן – בסיפוריהם המרתקים והמתומצתים של מהפכנים נוספים: אפשטיין, אפרוס ואחרים. נתחי־סיפור אלה, שנועדו על דרך ההשלמה והניגוד לסייע בעיצוב דמותו של ברקוב, מבליטים את תפריו של הרומאן “עצם אל עצמו”, שניתן למצוא בו פרקים טובים ושלמים, אך השלמות לא הושגה בו. מיומנותו של שחם לא עמדה לו כאן לקרב עצם אל עצמו ולהשיג אותה תוצאה אחדותית היוצרת רומאן מגובש. להישג כזה יגיע בשלושה הרומאנים שפירסם אחרי “עצם אל עצמו”, ובהם גם יגשים את המסקנה הרעיונית שכבר הניח ברומאן הזה ואשר נרמזה גם בשמו. השם של הרומאן, “עצם אל עצמו”, נשאל מחזון התחייה הנודע בנבואתו של הנביא יחזקאל, חזון העצמות היבשות (פרק ל"ז) שבו בישר הנביא את התחייה והגאולה של עם־ישראל בארצו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.