לעיתים רחוקות מתמקד הרומאן הישראלי, כאשר הוא מספר עלילת אהבה, בגיבורים שהם באמצע שנות השישים לחייהם, אלא אם כן מדובר בעלילה רב־דורית, שבה שמור להם תפקיד אילוסטרטיבי לדמויות המרכזיות של העלילה, אוהבים מהדורות הצעירים יותר. אהרן מגד מוכיח לנו ברומאן “עוול”, שדרמות אנושיות, ובכללן כאלה העוסקות ביחסי אהבה, מתקיימות גם בגיל הפנסיה, והן אינן פחות סוערות ומרתקות מאותן שעוברות על בני השלושים והארבעים. בני השישים מגיעים לפרשת אהבתם בגיל הזה עם מטען של זיכרונות מאהבותיהם הקודמות, ולפיכך הם מערבים באהבתם המאוחרת את הניסיון שצברו עם בני הזוג, שעימם העבירו את רוב שנות חייהם הבוגרים קודם לכן. צעירים לומדים על האהבה תוך כדי התנסות בה, ועל כן אהבתם היא חולמנית והרפתקנית. בני השישים אינם נשבים בקלות בקסמי האהבה ואין הם מפתחים בחופזה אשליות ביחס אליה, אלא הם נוטים להתייחס אל האהבה המאוחרת על־פי הניסיון שרכשו בפרקי החיים הקודמים שלהם.
עלילת הרומאן “עוול” מתמקדת באלמן בן שישים וארבע (שאיננו מזדהה בשמו, ולכן יכונה בהמשך, על־פי תפקידו בעלילה, בכינוי “המספר”) ובפרשת התאהבותו בשרה לוינשטיין, אלמנה כבת שישים, אהבה שאיננה נמשכת יותר משלושה־עשר חודשים, אך היא מאלפת ומחכימה לא פחות מקשרי אהבה, שנמשכים שנים ארוכות, ברומאנים המספרים על זוגות נאהבים צעירים מהם בשניים או שלושה עשורים. מי שהגיע אל מסה זו אחרי שהשלים את הקריאה ברומאן “עוול”, ודאי מרים גבה על תוכנה של פתיחה זו, המניחה, שנושאו של הרומאן הוא פרשת האהבה שמתפתחת בין המספר לשרה, אלמנתו של יעקב לוינשטיין (=י"ל), כי על־פי שמו של הרומאן וגם על פי ההצהרות החוזרות מפי גיבוריו הראשיים, הניח הקורא בוודאי, שנושאו של הרומאן “עוול” הוא העוול הספרותי שנעשה למשורר י"ל בחייו, על ידי המשורר ג. אריאב, והמאמצים של המספר לעשות למען תיקונו של העוול הזה לפחות אחרי מותו.
אילו באמת היה העוול הספרותי במרכז מעייניו של המספר, במשך חודשי היכרותו עם שרה לוינשטיין, היה עליו להשלים את המשימה שנטל על עצמו: לחשוף לעיני כל את העוול שגרם המשורר אריאב למשורר י“ל. במקום זאת מסתיימת העלילה בנטישת המאבק להשבת כבודו של י”ל על ידי המספר מיד אחרי שמסתיימים קשרי האהבה שלו עם שרה. עובדה מתמיהה זו מצדיקה לבחון בקפדנות הן את טענתה של שרה, שאריאב גרם עוול לבעלה והן את מניעיו של המספר להתייצב לקריאתה כדי לתקן את העוול הזה. מי שקורא בעיון את העלילה איננו מבין כלל וכלל מה הקשר בין היפסקות יחסיו של המספר עם שרה להסתלקותו מהשלמת הספר שהתחייב לכתוב על י“ל. לא היא סילקה אותו מביתה ולא היא שהדיחה אותו מכתיבת הספר. עד שהחליט מה שהחליט כבר עבר על כל העיזבון של י”ל ונפגש עם כל האנשים שיכלו לתרום מידע עליו. כל שיכול היה להשלים את המשימה שנטל על עצמו גם בלי להתראות עוד עם שרה. במקום זאת הוא מכריז: “אל ביתו של יעקב לא אשוב עוד. על שולחנו השארתי שבעים ושניים דפים של רשימות שרשמתי, במשך שלושה־עשר חודשים, על חייו ויצירתו. לא אבקש להשיב לי אותם – – – אבל צילו של יעקב ילך אחרי עד סוף ימי. והעוול שלא תוקן יזעק בדמי, יהי חלקי עמו” (271).
המניעים הגלויים 🔗
בהכרזה זו בולטת סתירה פנימית בין ההודעה על ההסתלקות מהשלמת הספר לגילוי האמפתיה עם י“ל בגלל העוול שנעשה לו. אילו הודיע, שמצא בשלב זה שלוינשטיין איננו ראוי שספר ייכתב עליו, או שמצא שהמידע אינו מאפשר להגיע אל חקר האמת (כפי שהתברר ליונס, גיבורו של הרומאן “החי על המת” מ־1965, שהחליט להסתלק מכתיבת הספר על דמותו הנערצת של דוידוב) – ניחא. אך כאן דומה שההסתלקות של המספר מהשלמת המשימה שנטל על עצמו היא גם פתאומית וגם בלתי־מנומקת. ודאי שאין היא מתיישבת עם ההצהרות של המספר, שמן ההתחלה נטל על עצמו את משימת הכתיבה הזו מסיבות אלטרואיסטיות: ללחום ב”עוולות הקטנות". מה גם שבעצמו לא הסתפק במה ששרה תבעה ממנו: “לכתוב – – – לפרסם את כל הפרשה באחד העיתונים! מאמר! כתבה גדולה, מפורטת! כל האמת!” (59), אלא הפתיע אותה וגם אותנו, הקוראים, בהצעתו, לכתוב דווקא “ספר שיפרוש לעיני הקורא את חייו של יעקב לוינשטיין ויעלה לפניו את אישיותו, שללא ידיעתה אין להבין את פרשת העוול שנעשה לו!” (68), כי היקף של ספר נחוץ כדי להסביר את “גודל העוול שנעשה לו” (70). בולטת כאן היוזמה מצידו של המספר, הממירה משימה עיתונאית בעבודת־פרך ספרותית. במקרה זה חל עליו המשל משירת דבורה בספר שופטים: שרה שאלה ממנו מים – מאמר שיחשוף את פרצופו האמיתי של ג. אריאב ויספר על העוול שעשה לבעלה, והוא לא הציע לה גם חלב, כי אם יין ומהסוג המשובח ביותר – ספר מקיף על תולדות בעלה.
היקף “התנדבותו” של המספר איננו מתיישב עם המניעים הגלויים, שבעזרתם הוא מסביר אותה. במרחב הטקסט הוא מפרט שלוש סיבות שונות לכך. הסיבה המודגשת מכולן על־ידו היא המוסרית: “יצאתי למסע ארוך לתיקון העוול שנעשה ליעקב לוינשטיין. עשיתי זאת מתוך הכרה עמוקה שאין עוון כבד כמו קהות הרגש והאדישות לגורל הזולת” (74). על סיבה מוסרית זו הוא חוזר הרבה פעמים ובפרק מיוחד הוא מבהיר את סיבת רגישותו לעוולות “השקטות” ו“הקטנות” מהסוג שנעשה ללוינשטיין, עוולות “שאין להן פה, שאנשים מעלימים עין מהן, או דשים אותן בעקבם” (19). רגישותו לעוולות כאלה מקורה בעוול שנעשה בילדותו לאביו, שפוטר ממישרתו כמנהל חשבונות בוועד המושבה נחלת־יהודה, כי ראש הוועד העדיף על פניו את קרובו (20–21), ובהרבה עוולות שנעשו יום־יום לאנשים שונים במהלך שנות עבודתו בעיתון (19–20).
בצד סיבה זו מעלה המספר סיבה נוספת, שגם היא מסברת את האוזן: “אישיותו של י”ל עוררה בי סקרנות רבה: מה היה ‘המעיין’ ממנו שאב את יצירתו? איך היו חייו בביתו, עם משפחתו? מה היו יחסיו עם אשתו?" (68). על סיבה זו הוא חוזר באוזני אימו של י"ל, חסיה, כאשר הוא מגיע לקיבוץ כדי לתחקר אותה: “שאלה מה הביאני להעמיס על צווארי את העול הכבד הזה, של כתיבה על חיי בנה. אמרתי שלאחר שקראתי בעיתון רשימת הספד עליו – – – התעניינתי מי היה האיש הזה, וכשנודעו לי כמה דברים עליו מפי אנשים שהכירוהו, גברה סקרנותי לגביו, וככל ששמעתי יותר, כן הבנתי יותר איזו אישיות בלתי־רגילה היה, ועם־זאת אישיות טרגית” (177–178).
אך בצד שתי סיבות כה מתקבלות על הדעת, נמלטת מעטו של המספר גם סיבה בעלת גוון אישי יותר: “כשהייתי אתו, לא בודד הייתי” (270). על בדידותו חוזר ומדבר המספר הרבה פעמים: “אדם בודד אני. מיום שנתאלמנתי, לפני שמונה שנים, אני חי לבדי. שני בני רחוקים ממני” (12). חייו – הוא מתוודה – הם שיגרתיים ויגעים, כי “שום דבר בלתי־רגיל אין בהם” (21–22). לבדידות הזו עמדו להתווסף החששות מפני היציאה לפנסיה: “אדם בודד אני. לא ידעתי מה אעשה לאחר שאפרוש מן העבודה. אקרא, אצפה בטלוויזיה, אלך לפעמים לתיאטרון, חוץ־לארץ לא מושכת אותי, החיטוט במשמעויות האותיות וצירופיהן (שהיה תחביבו–י.א.) מאבד מעט־מעט מטעמו” (68). הקדמת הפרישה לצורך כתיבת הספר על י"ל פתחה בחייו, בגיל שישים וארבע “פרק חדש, שהוא מעין חידוש הנעורים. פתאום היה טעם לחיי והם נמלאו ענין וריגשה. התהלכתי בעיר קל־תנועה, לחיי, נדמה לי, סמוקות מהתרגשות, ואני מתרונן בתוכי, כאילו זרחה עלי שמש האהבה” (74–75).
האלמנה השחורה 🔗
הנעת העלילה מפי מספר־דמות בגוף ראשון מעניקה לו אשראי מיידי שבאותה קלות יכול להישמט מידיו, אחרי ההזדמנות הראשונה שבה מתערערת אמינותו. וכך קורה הפעם למספר של “עוול”. הסיבות שבהן הוא מנמק את התנדבותו לכתוב ספר על יעקב לוינשטיין, אחרי היכרות קצרה כל־כך עם שרה, מצטיירות עד מהרה כחשודות. הן יותר מדי “אלטרואיסטיות” מכדי שניתן יהיה להאמין שהן, והן בלבד, הניעו אותו לכתוף על כתפיו את השליחות הזו. שהרי ההיכרות בין המספר ובין שרה לוינשטיין התרחשה במערכת העיתון שבו עבד. שרה ביימה וגם ביצעה שם סצינה בלתי־נשכחת: בפאתוס ובעזרת שימוש בביטויים “תנ”כיים" האשימה את מי שהיה עורכו של המוסף הספרותי בעיתון, המשורר ג. אריאב, לא רק במותו של בעלה, אלא גם בהיבנות מחורבנו: “הוא רצח אותו! הצבוע הזה… – – – רצח וגם ירש! – – – את כבשת הרש הוא גזל ממנו!” (5).
אלמלא הצליחה כה להרשים את המספר, שנתבקש להרגיעה, ייתכן שהיה שם־לב לסממנים התיאטרליים שהיו בהתפרצותה של שרה, אך מעייניו, שהיו נתונים לנשיותה המרשימה, הרדימו את עירנותו העיתונאית ואת כושר שיפוטו המקצועי. אשה כזו לא הכיר מעולם: “שתי קווצות של שיער שחור, דק, היו שמוטות לה לשני צדי צדעיה – – – לפניה היה עור עדין, שהקמטים הרכים שבו מפוייסים – כמו אדווה קלה במי באר אפלה – – – יופי מזרחי שדווקא יהודיות פולניות ניחנו בו. – – – וגם דליקה זוהרת בעיניים, המביעה נחישות־רצון, עיקשות, אולי גם רשעות מסוימת” (6). תיאור נוסף של שרה מסביר את הרושם שעשתה עליו: “היא קמה – – – פלא הבריאה! אמרתי לעצמי כשניצבה לפני במלוא הדר קומתה, בשערה השחור, ששתי רצועות הלובן משוות לו פאר של אצילות, ומבט חד בעיניה” (50).
שרה הצטיירה לו בדמות אותן “נשים חזקות”, שמהן כה התיירא ואליהן כה נמשך: “כשאני נמצא במחיצתן, ביחידות, הן מטילות עלי פחד. אני נבוך, מסמיק, מגמגם לעיתים, זיעה מבצבצת במצחי, מאבד את בטחוני העצמי” (26), אך דווקא על סוג הנשים הזה נסבו חלומותיו. למראה שרה נזכר בדמות אשה שחלם בחלומו ואשר ציוותה עליו ללכת אחריה: “כוח כישוף גדול היה לה, כנראה, כי לא סירבתי לה, אף שידעתי כי משהו רע צפוי לי” (7). אחרי שיסתיימו קשריו עם שרה, ישווה המספר את יחסיו איתה למה שאירע לרבי יוסף דלה ריינה שהתפתה לסיטרא אחרא, שהופיע לפניו בדמותה של “לילית” (270), ולבסוף “יצא לתרבות רעה, השליך עצמו לים ומת”. אך עוד קודם לכן תספר לו שרה בעצמה שרבים חושבים שהיא “מכשפה” (25). אמו של לוינשטיין אכן מדמה את שרה לעכבישה הקאניבלית “האלמנה השחורה” (180), הטורפת גם את בן־זוגה, כינוי שגם המספר מאמץ אותו, אחרי שמתגבשת אצלו דעתו על שרה (255). אולם עוד קודם לכן יסתייע שוב ושוב במשמעות המיוחסת בתרבות לצבע השחור, כצבע האיום והפורענות, בבואו לתאר את שרה: כאשר דיברה בגנותו של עורך העיתון זרמו הדברים מפיה “כנהר שוטף של שנאה שחורה” (29), או: “ובקומה נראתה לי שוב, כמו בפגישתנו בבית־הקפה, דמות מסתורית ונחשקת. ‘הגברת השחורה’? …” (30).
אחרי כל זאת אי־אפשר שלא לתמוה: איך זה שלמרות “חולשתו”, פחדו מ“נשים חזקות”, הוא מתנדב לכתוב ספר על בעלה, שכתיבתו תהיה כרוכה בקירבה יום־יומית וממושכת לאשה זו, שהיא דגם מושלם ו“פלא הבריאה” לנשיות שהוא כה מתיירא מפניה? איך ניתן להסביר, שזכר לפרט את כל הסיבות “האלטרואיסטיות” להתנדבותו ושכח, פשוט שכח, לציין שגם למראה של שרה, “אשה חושנית ובעלת איברים מעוררי תשוקה”, היה משקל כלשהו בהחלטתו? ואיך לא הרגיש, שהעלמת התאהבותו בשרה לא תצלח בידו, כי כל קורא יתקשה להצדיק בסיבות “האלטרואיסטיות”, שהוא זורה בביטחה כזו, את השינויים הגדולים שהוא מחולל בחייו כדי להתפנות לכתיבת הספר שהבטיח לשרה? שהרי אחרי שנתנה לו את הסכמתה והפקידה בידיו את המפתח של דירתה, פרש מעבודתו בעיתון לפנסיה מוקדמת וגם לא הקפיד לבדוק את חישוב הפנסיה שמגיעה לו, וכל זאת כדי להתפנות מהר ככל האפשר למשימת הכתיבה בקירבה המיידית אליה.
הגעגועים לעופרה 🔗
אין זה מקרה, שמן הרגע שבו מתוודע המספר לשרה לוינשטיין הוא מעלה קטעי זיכרונות רבים על חייו עם רעייתו, עופרה, ומאלץ אותנו, הקוראים, לבצע בלי הרף השוואות בין השתיים. אף שנמשך “להתנות אהבים עם אשה חושנית בעלת איברים מעוררי תשוקה” מסוגה של שרה – הוא מעיר – “לא מקרה הוא שהתאהבתי בעופרה ונשאתי אותה לאשה. היה בה רוך נכמר שקנה את לבי כבר בפגישה הראשונה איתה – – – לידי עמדה בחורה דקת־גו, בשמלה תכולה, אביבית – – – ובמגבעת בד לבנה – – – דימיתי אותה בלבי לחבצלת לבנה, טהורה” (27). במקום אחר מחדד המספר את הניגוד בין עופרה לשרה: “אם עופרה היתה חבצלת לבנה – (שרה) היא שושן שחור” (50). בניגוד לשרה המוגדרת בפיו כ“אשה חזקה” (26), מגדיר המספר את עופרה כ“אשה עדינה ושברירית” (13), שכבשה את לבו בעדינותה ובמוסריותה: “אלרגיה היתה לה לחוסר אסתטיות. לסבול לא יכלה דיבור צורם, התנהגות גסה, לכלוך ברחוב, וולגריות, מלים מגונות – – – כשהיתה שומעת על מעשה של ניאוף, גם אז היתה מגיבה” ‘זה כל־כך לא אסתטי!’. כל דבר בלתי־מוסרי היה בעיניה בלתי־אסתטי. אשה עדינה היתה – – – חייב הייתי להיזהר בה, כשם שנזהרים בכנפי משי של פרפר, פן יתפוררו" (28).
עופרה היתה קשובה לנפשה (61) ומופנמת. בכל אורחותיה הגשימה את דברי השיר שכה אהבה, שירו של אברהם בן־יצחק “אשרי הזורעים ולא יקצורו” (113), שהוא שיר הלל לאלה, שמושגי ההצלחה בחיים שונים בעיניהם מהמושגים שמקובלים על הכלל, ולכן “הזורעים ולא יקצורו” האלה מתבדלים באורח־חייהם ובערכיהם מן האחרים. היא לא אהבה את הטיולים המאורגנים בחברתם של אנשים רבים, “שהמאיסו עליה גם את הנופים שבדרך” (76). היא אהבה להתרשם בלי הפרעה, ממש כפי שנהגה כאשר הכיר אותה בטיול הטבע בנעוריהם (27). לכן חזרה והפתיעה את המספר שוב ושוב בתגובתה כלפי ניסיונותיו לשתפה בסיורי עיתונאים ובמסיבות חברתיות (36, 75–76, 203). לא תמיד הבין את מניעיה, אך זכר תמיד בריגשה את היום שבו נישאו, אחרי תקופת חיזור רומנטית. אמה של עופרה והוריו של המספר אישרו את בחירתם והשתתפו בטקס כלולותיהם (44–45). אלה היו נישואי אהבה שעלו יפה: “בכל שנות נישואי עם עופרה שמחתי בחלקי. אהבה שקטה היתה בינינו, ללא זעזועים רבים – ואם כי היו לעופרה גחמות מוזרות לעיתים, והתפרצויות בלתי־צפויות, והתקפים של בכי ושל התלהטות־יצרים – ידעה תמיד לחזור לשפיותה; גידלנו שני בנים שלא התבישנו בהם, והם פילסו להם את דרכם בחיים, איש־איש לפי טבעו וכשרונותיו” (269).
להוציא את סוד קירבתה של עופרה לחברתה רינה אברמוב, קירבה שעמד עליה עוד בשעת טקס כלולותיהם, מתגובתה של עופרה על התאחרותה של רינה לחופה (45), וקשר ידידות, ששמרה בתחילת נישואיהם עם הצייר רודי ויינשטוק, המורה שלה ב“בצלאל”, שהיה קשיש ממנה בעשרים שנה – להוציא שני קשרים מעט חידתיים אלה, לא היו לו סיבות לחשוד בנאמנותה: כי “עופרה היתה אשה צנועה בטבעה, ובה בשעה גם ליברלית מאוד בהשקפותיה” (84), וכן: “אינני סבור שהיו לה אי־פעם מחשבות על ‘בגידה’. חיים מאושרים היו לנו” (28). לכן יכול המספר לסכם באופן הבא את מסכת נישואיו עם עופרה: “כשאני משקיף לאחור על חיינו, אני מוצא שעופרה, עם כל ה’מוזריות' שלה, פרחה. פרחים לבנים, רכים קטיפתיים, תמימים, פרחו בנפשה ומילאו אותה יופי” (65). ואשר לאותם קשרים אפופי־סוד עבורו – אותם הוא פוטר בהודאה, שגם עליה הוא חוזר מספר פעמים: "בעצם, אינני מבין גדול בטבען של נשים: (45 ו־101).
עופרה היתה עקבית בדעותיה ובערכיה. כאשר התעורר הוויכוח ביניהם על המסגרת החינוכית שבה יתחנכו בניהם, והוא הציע לשלוח אותם לבית־ספר ממלכתי־דתי “וכך יירשו משהו מנחלתו הרוחנית של סבם”, התעקשה שהם יישלחו לבית־ספר חילוני בנימוק “שאינה רוצה שיאלפו אותם כמו שמאלפים כלבלבים בקרקס, אלא שיהיו ציפורי־דרור, חופשיים לעוף לכל אשר יישא אותם רצונם, או דמיונם” (96). נושא חינוכם של הילדים מדגים את אחת המחלוקות היותר סוערות שהיו ביניהם במהלך הנישואים, שבהם ידעה עופרה גם “לעמוד על דעתה”, ואם התכעסה מאוד היה קולה “תופח מכעס – – – ולעיתים היתה מתפרצת בצעקות על הילדים, ואחר כך פורשת לחדר השינה ובוכה חרש” (28), ולבסוף מתפייסת.
לעומת זאת שררה תמימות־דעים פוליטית בין המספר ועופרה. מכל טיוליהם המשותפים עלה יפה הטיול שלהם ליבנאל, בגלל אותו זיכרון שנחרת בה בילדותה מביקור עם אביה במאהל בדווי סמוך למושבה (176). אחרי מלחמת ששת־הימים סירבה לבקר בשטחים. פרט לביקור אחד בבית־לחם, שהתנהגה בו בתמימות שגבלה בחוסר־זהירות (36) ועוד ביקור שערכו בשטחים “זמן קצר לאחר המלחמה – לא חצתה עוד את ‘הקו הירוק’, אלא לירושלים העתיקה” (77). גם הריב האחרון ביניהם נסב על נושא השטחים. עופרה כעסה עליו, כאשר התכוון לנסוע לאוניברסיטת ביר־זית, ולא עזר לו ההסבר, שאין הוא יכול להימנע מהפגישה עם הפרופסורים שם, אחרי שטען בכל ויכוח פוליטי “בעד הבנה והסכמים ופשרה” בנושא השטחים (154). מיד אחרי שיחתם זו נספתה עופרה מהתחשמלות על־ידי מכונת הכביסה. נסערת מהוויכוח התקרבה אל המכונה בלי להבחין בשלולית המים המחשמלת שהקיפה אותה.
מאז התאונה, הוא מתוודה, “רגש אשמה שאין לו פדות צורב את לבי בכל עת שאני נזכר באסון הנורא ההוא” (13), שלא נחלש במהלך שמונה שנות אלמנותו. יתר על כן: כל אותן שנים הוא מתהלך בתחושה, שהחמיץ דבר מרכזי בנישואיו עם עופרה: “יחסים אופטימליים בין איש ואשתו נרקמים, לדעתי, כאשר כל אחד מהם משתתף באופן רגשי במעשי רעהו. אצלנו לא היתה שותפות כזאת. עופרה חיתה את חייה הפנימיים העשירים, שלי לא היתה רשות כניסה אליהם” (75). הייתכן שהיה משקל לרגש האשמה ולתחושת ההחמצה על עצם התנדבותו ועל היקף התנדבותו להתמסר לחקר העוול שנעשה למשורר י"ל? ובמיוחד אם ההתנדבות הזו הבטיחה לו קירבה כזו אל נשיות כמו זו של שרה, שהיתה כה מנוגדת לזו שהכיר במחיצתה של עופרה?
בפיכחון ובגילופין 🔗
שונים לחלוטין היו נישואיהם של שרה ויעקב לוינשטיין, שהתאפיינו במשברים גדולים ובסערות בלתי־פוסקות. משיברי המידע הסותרים שמפוזרים במרחב העלילה של הרומאן, קשה לצרף תיאור שאינו שנוי במחלוקת של מסכת נישואיהם. הסתירות הן משני סוגים: א' – בין העדות של שרה לעדויות של שאר האנשים שנחקרו על־ידי המספר, ו־ב' – בין המידע, ששרה מוסרת כשהיא מפוכחת למידע, שהיא חושפת כשהיא מבוסמת. ראוי לומר, שהמונולוגים של שרה בהיותה בגילופין הם מלאכת־מחשבת של מגד ברומאן זה (40–43, 71–72, 172–174, 257–258). רק עובדה אחת על נישואיהם איננה נמצאת כלל במחלוקת, והיא שבמהלך נישואיה לא שמרה שרה נאמנות ליעקב, אלא בגדה בו עם גברים אחרים.
על תחילת ההיכרות בין שרה ויעקב קיימת הסכמה. הם הכירו בחוג היושבים ב“כסית”, “זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות” (97), מיד אחרי שחזרה משהות בת מספר שנים באנגליה. על סיבות שהותה באנגליה נמסרות עדויות סותרות. אחותה של שרה, צילה אמוראי, סיפרה, ששרה התאהבה בקצין הבולשת של המנדט הבריטי, מבאי הבית של הוריהם בירושלים, נסעה בעקבותיו לאנגליה ושם נישאה לו. לארץ חזרה, אחרי שהתגרשה מבעלה הראשון (98–99). חסיה, אמו של לוינשטיין, משלימה את הסיפור של האחות בגלותה למספר, שבמהלך נישואיה הקצרים של שרה לבעלה האנגלי ביצעה שתי הפלות וייתכן שנישאה ליעקב כי חשבה, שלא תוכל להוסיף ללדת (179). באחד מנאומי השיכרות שלה מספרת שרה למספר סיפור קצת שונה, המעלים את פרשת נישואיה לאנגלי, בתקופה שבה התעמת הישוב בארץ עם השלטון הבריטי (98), ומציג גירסה רומנטית יותר על מניעיה להינשא ליעקב. לפי דבריה, נשלחה על־ידי הוריה לאנגליה בשנת 46 ללמוד פיתוח קול אצל מורה מפורסמת, ואחרי שהשלימה את הכשרתה שם, חזרה מאנגליה ב־51 ובחרה לעסוק בעצמה בטיפוח קולם של שחקנים וזמרים. כך התקרבה ליושבים ב“כסית”, מקום שבו הכירה את יעקב לוינשטיין והתאהבה בו. קודם שנישאה לו חיזר אחריה, ביקר בחדרה פעמים רבות ואחרי שהתמיד כחצי שנה בחיזורו אחריה, נאותה להינשא לו, בגלל שתיקותיו ש“היו חזקות כסלעים” (72).
על עובדה אחת הקשורה בנישואים אין מחלוקת בין האם לכלתה: הוריה של שרה לא השתתפו בטקס הכלולות של לוינשטיין עם שרה (83–84, ו־179), אך כל אחת מהן מסבירה את העדרותם בהסבר משלה. שרה מסבירה, ש“השידוך לא היה לפי כבודם” של הוריה, מהבולטים בעילית של ירושלים (84), שידוך עם “המחנך הדגול” וחסיד שוטה של משנת א"ד גורדון, ששיכן את משפחתו בצריף בשכונת מחלול, שעל שפת ימה של תל־אביב. ואילו חסיה מנמקת את היעדרותם מהחתונה בבושת־הפנים ששרה הסבה להם בנישואיה הראשונים לאנגלי, “כי הם ידעו למה נכנסת הבת שלהם לחופה” (179). יותר משמץ של לעג ניכר בדבריה של שרה על הטקס עצמו: “את החופה העמידו בחצרו של הרב, ברחוב בלפור, וצלם לא הוזמן – – – הקרואים היו מועטים, לא יותר מעשרים” (84).
אף שהניחה שלא תוכל ללדת, הרתה שרה אחרי מספר שנים וילדה את עמירה. אחותה של שרה, צילה אמוראי, מספרת, ששרה ילדה את עמירה, אחרי שהרופא שלה ציווה עליה להיכנס להריון כדי להתגבר על התמוטטות עצבים, שהיתה לה שבע שנים אחרי שנישאה ליעקב (101). אך גם הילדה, שנולדה מונגולואידית, לא הידקה את הקירבה ביניהם. שרה סירבה לטפל בעמירה, ובמשך ארבע שנים, עד שנמסרה למוסד, נפל רוב הטורח של הטיפול בה על כתפיו של יעקב (102). שרה גם נמנעה לבקר את עמירה במוסד, אך יעקב, מספרת שרה עצמה, “היה מבקר אותה פעמיים בשבוע. אף פעם לא החסיר. קודש! כזה אב מסור הוא היה. וגם זה שבר אותו” (42). היא החלה לבקר את עמירה במוסד רק אחרי התאבדותו של יעקב, אך בשל התנכרותה של הבת אליה (173), השתכרה אחרי כל ביקור אצלה.
בגידותיה של שרה 🔗
הסתירה היותר משמעותית, שמתגלה בדבריה של שרה בהיותה בגילופין, עוסקת בבגידותיה בבעלה. בנאום השיכרות הראשון היא מאשרת שלא היתה נאמנה לו: “יעקב סבל ממני לא מעט. אני מתפלאה לפעמים איך יכול היה לשאת אותי שלושים ושש שנה. – – – אתה חושב שעם יעקב היה קל לחיות? הוא היה אדם קשה. – – – והוא קדוש גם מפני שסבל אותי. אתה חושב שאני לא יודעת מה מרכלים עלי? הכל שקרים. אבל תדע לך שקיבלתי תשומת־לב מן האנשים הכי מעניינים בעולם” (42–43). בהמשך היא מתפארת ב“הקדשות נהדרות” על ספרים וב“מכתבי אהבה שפעם בדור כותבים כאלה” שכתבו לה מחזריה הרבים. אך כבר בנאום הבא שלה במצב זה היא מכחישה עובדה זו מכל וכל: “יספרו לך שקרים. הרבה שקרים. – – – אל תאמין למה שיספרו לך – – – אהבתי אותו, גם כשבגדתי בו אהבתי אותו, מפני שהוא היה אישיות בלתי־רגילה” (71).
מעדויות האנשים, שהיו מקורבים לזוג לוינשטיין, ניתן להסיק, שקשריה של שרה עם גברים נוספים, לא הצטמצמו רק ב“תשומת לב” מצדם. אמנם התיאור של חסיה, אמו של לוינשטיין, נראה על־פניו מוגזם ביותר: “היא רצחה אותו – – – היא זונה – – – היא הביאה גברים הביתה ושכבה איתם לעיניו. צריך להתפלא שהוא השתגע? יש אדם נורמלי שלא היה משתגע?” (178), אך גרעין של אמת קיים בו בכל זאת. המידע שבפי אחותה של שרה, צילה אמוראי, הוא ללא־ספק עובדתי יותר: “מאמצע שנות השבעים – – – היה לשרה רומן עם אישיות ידועה – היא לא תנקוב את שמה – עורך־דין, וחבר־כנסת לשעבר, מבוגר ממנה בשבע או שמונה שנים. היא היתה נפגשת אתו לעתים קרובות מאוד, ולא בהסתר. היו רואים אותם במסיבות חברתיות, או בפרמיירות של תיאטרון, ופעם אפילו נסעה אתו לאיזה קונגרס בינלאומי בפריס. – – – היא היתה מעין הידועה־בציבור שלו” (119).
גם צילה אמוראי קושרת את השתגעותו של יעקב בבגידתה של שרה עם האישיות הידועה: יעקב ידע על הקשר הזה ככל האחרים, אך “הרכין את הראש ושתק – – – הוא דחס את כל העלבונות אל קרבו ושתק. שם זה הצטבר והצטבר, ותסס ותסס, עד שיום אחד… אתה הרי יודע מה היה הסוף: בית־משוגעים!” (120). אישור מובלע על בגידתה זו מקבל המספר מפי ש.ד. עצמו, מאהבה של שרה. אף שהוא מנסה להצניע את הקשר האינטימי שקיים עם שרה, משתמע מדבריו, שבמשך שנים אכן נראתה שרה בחברתו לעתים קרובות במקומות פומביים כידועה בציבור לכל דבר (195–199).
עדות נוספת, שרומזת על בגידותיה של שרה ביעקב במהלך נישואיהם, באה מפי חברו של יעקב, יהודה בארי מבאר־טוביה: “הוא סבל. בבית סבל מאוד. כמו כלב מוכה. אבל לא דיבר על זה. תשאל מאין אני יודע שסבל? – מפני שאף פעם לא אמר לי כלום על חייו עם אשתו” (233). עובדה המתיישבת היטב גם עם תמיהתו של המספר: “התפלאתי שלא היה ביניהם (בין הצילומים ששרה הראתה לו – י.א.) אף תצלום אחד של שניהם” (83). כדאי לתחום את הבירור של הנושא הזה בדבריה המפורשים של שרה, שנאמרו אף הם למספר בהיותה בגילופין: “אני לא מסוגלת להיות לבדי. אין לי מנוחה כשאני לבדי. אני זקוקה למגע. מגע נפש בנפש, מגע גוף בגוף. העצבים שלי צועקים כשאין מגע. כמיהה” (133). אך מכיוון שהשתהה בהבנת כוונתה, ליוותה מיד את הדברים האלה על טיבעה בהזמנה מפורשת: “למה אתה לא מנחם אותי? אתה לא יודע לנחם אשה?” (134).
אף שאמו של לוינשטיין, חסיה, מסבירה אף היא את בגידותיה של שרה בבנה, ביצריה העזים של כלתה, והפעם בהסתמך על תשובתו של יעקב, אחרי שהציעה לו להתגרש משרה: “אמר שלא ישאיר אותה לבדה. שלא תוכל לחיות בלעדיו. שהיא סובלת. סובלת גם מן החולשות שלה. מן היצרים האפלים שלה, שאין לה שליטה עליהם” (179), ראוי להטות אוזן גם להסבר שמשמיעה האחות של שרה, צילה אמוראי, המנמקת את הבגידה של אחותה ביעקב עם אדם בעל מעמד ובעל ממון כמו ש.ד. בכמיהות החברתיות שהיו לשרה: “מכיוון שיעקב עמד תמיד בצל ולא היה מעורב בחברה, והחיים אתו לא העניקו לה אפילו קרן אחת של אור חברתי, שכל־כך היה חסר לה” (120), לא שמרה לו נאמנות. ואף שאהבה אותו “היתה מטיחה בו דברים שממש קשה היה לי לשמוע אותם. טענה נגדו למה אין לו אמביציה, למה הוא דורך כל השנים על מקום אחד ולא מתקדם – – – למה הוא לא ‘מגשים’ את עצמו”. וכאשר לא יכול היה לשאת את הצקותיה, “היה פורץ פתאום בצעקה גדולה: ‘סמבטיון, הס!’ – – – ‘דרקון!’” (121).
רגשי־אשמה 🔗
מכל העדויות שהמספר אוסף על נישואיהם של שרה ויעקב לוינשטיין עולה, שהשניים חיו בכפיפה אחת במתח בלתי־פוסק. עם זאת, כל פעם שהוא שואל את הנחקרים, אם שרה ויעקב אהבו זה את זה, הם תמיד משיבים לו בלי היסוס, שהם אכן אהבו, אך הסבל היה בן־לוויה תמידי לאהבתם. מה, אם כן, הכריע את י"ל בסופו של דבר, העוול הספרותי שנעשה לו על־ידי אריאב, או העוול שבא לו מבגידותיה של אשתו? הסיבה, ששומע המספר מפי שרה, על אישפוזו של יעקב בבית החולים לחולי־נפש, מאשרת את סברתם של כל האחרים, שבגידותיה של שרה בו הן שלבסוף הטריפו עליו את דעתו. לפי דבריה של שרה “כשנה וחצי לפני מותו התחיל חושד בה שיש לה מאהב באנגליה – שהכירה כשנסעה לשם כמה חודשים לפני־כן, לבקר את קרוביה – והיא מקבלת מכתבים ממנו. – – – כשנשבעה שאין לה שום מכתבים כאלה, ושהמאהב קיים רק בדמיונו – צעק עליה שהיא ‘גונבת את דעתו’ כשם ש’גנבו לו את שיריו', שעושה היא יד אחת עם אויביו, ואם לא תוציא אליו את המכתבים, ימצא אותם בעצמו” (249). הוא אכן מימש את האיום, השתולל ופיזר את חפצי הבית, ובעקבות זאת אושפז בבית־החולים לחולי־נפש.
עדות זו, שנאמרה על־ידי שרה למספר בהיותה מפוכחת, נסתרת כרגיל על־ידי דבריה בנאום השיכרות האחרון שהשמיעה באוזניו, שבו גילתה אמיתות שונות, שעד כה הסתירה מפניו, כגון: שעל דעת עצמה נסעה לאנגליה כדי להינשא לבעלה הראשון ובעצמה גם נטשה אותו, שהוריה החרימו אותה בשל כך ולכן נעדרו מטקס הכלולות שלה עם יעקב ושהיא בחרה את יעקב להיות לה לבעל, ולא הוא בה. ואשר לשאלת הסיבה, שמוטטה את יעקב, היא מביאה מניה וביה את שתי האפשרויות: “אני אשה עצמאית, אם לא איכפת לך. ואני שוכבת עם מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה. תמיד הייתי כזאת ותמיד אהיה. – – – אתה בכלל לא יודע מי היה יעקב! – – – הוא היה האיש הנפלא ביותר בעולם. והבעל הנפלא ביותר. והמאהב הנפלא ביותר. לא היה לי מאהב כמוהו – – – לא הראיתי לך את המכתבים שכתב לי, את מכתבי האהבה הנהדרים, שאינני מראה לאף אחד, מפני שהם האוצר היקר שלי, עד יום מותי. ולא היה איש בעולם שהבין אותו כמוני. ידעתי עליו הכל, והבנתי הכל” (257). ואם סבל, היא מיד מוסיפה, בא לו הסבל מקריאת השבחים שכתבו על כל מיני משוררים שהיו “חגבים לעומתו, לא ראויים ללקק את סוליות נעליו, ולהתהלך שם בשדה הקרב הזה של הספרות, שאין בו רחמים, כל דאלים גבר, ומי שאין לו מרפקים ואין לו אקדח ביד, נופל חלל, איש לא ירחם עליו” (258).
על דבר אחד מסכימים המספר ושרה בקשר ליעקב, שהוא היה קורבן של החיים בגלל חולשתו. המספר מעיד, שעוד קודם שנכנס לעובי הקורה של העוול שנעשה ללוינשטיין, תיכנן לכתוב מסה בשם “העוול וקורבנותיו”, שידובר בה "על כך שיש אנשים שהם מועדים מטבע־ברייתם להיות קורבנות של עוול (20). למסקנה דומה הגיעה גם שרה: “ותדע לך – לי יש תיאוריה בעניין הזה, שחצבתי אותה מלבי, כמו שאומרים, תיאוריה שלמדתי אותה מתוך נסיון־חיים – שפוגעים רק במי שנועד להיפגע, במי שכאילו משמים ייעדו אותו לזה – – – ויעקב היה אחד הנבחרים האלה, היה כתוב לו על המצח שהוא נועד להידרס תחת רגלי החזקים והשחצנים וגסי־הרוח, אלה ששולטים היום בחברה שלנו” (71).
מתברר שההשקפה הדרוויניסטית הזו על חוקי הברירה הביולוגיים שפועלים בחיים, ששניהם מודים בקיומם, אינה מבטלת על אף הכל את תוקפם של חוקי המוסר. הודאה מפתיעה בחוקי המוסר השמיעה שרה בסיום הנאום הזה: היא ידעה על היחסים שהיו ליעקב עם דניאלה וגם ידעה על הבן שנולד לו מיחסיו עם הפקידה בהסתדרות, אך “גם בזה הבנתי אותו. מפני שהגיע לו מפני שהוא סבל. – – – והגיע לו גם אחרי כל הצרות שאני עשיתי לו. ותמיד בכיתי בלבי עליהן והאשמתי את עצמי, מפני שהוא לא ידע להגן על עצמו” (258). רק עוד פעם אחת הודתה שרה בהתייסרות ברגשי־אשמה. היה זה אחרי הביקור אצל הבת במוסד בכפר־סבא, שממנו חזרה מדוכדכת, אחרי שעמירה “התנכרה אליה, לא השיבה על שאלותיה, השתמטה מחיבוקה, מיהרה להתרחק ממנה” (173). כאשר המספר ניסה ליחס לשרה רגשי־אשמה, היא התקוממה נגדם, אך גם הודתה בהם: “אני שונאת את המטבע המזוייף הזה, שכל העולם המודרני משתמש בו! – – – זה נחמד. המצאה של העולם המודרני. הדרך הקצרה לצאת נקי מכל החטאים והעוונות. בלי תפילה ובלי צום ובלי צדקה – – – אז מה אתה אומר שיש לי רגשי אשמה. ואם יש – אז מה?!” (173–174).
שרה, מתברר, היא אשה שיכולה היתה לא רק להמית אצל בן־זוגה את כושר היצירה שחונן בו כמשורר, אלא לגרום לבעלה גם עוול אנושי, שלעומתו מחוויר ומלבין כשלג כל עוון ספרותי, שאריאב אולי גרם לו ביודעין או שלא ביודעין. הפירוש הזה, בכל מקרה, לא יצא ידי חובת עיונו ברומאן, עד שלא יברר עד תום את אשמת העוול הספרותי שמטיחה שרה במשורר ג. אריאב, ואם לא יפצח את חידת מניעיה של שרה להשמיעם בתום השלושים להתאבדותו של בעלה.
סיבת החשד באריאב 🔗
אחרי ההתוודעות לאופייה הסבוך והמורכב של שרה לוינשטיין ואחרי הכרת חלקה בדחיקת בעלה אל השיגעון ואל ההתאבדות, ניתן לגשת באופן יותר מבוסס לבדוק את טענתה, שעוול ספרותי הביא את כל הפורענויות האלה על בעלה, יעקב לוינשטיין. נקודת־המוצא לבדיקה כזו צריכה להיות העובדה, שטענת העוול הספרותי שנעשה לי"ל, מקורה אך ורק בשרה. וגם המספר שמע עליה לראשונה באותה סצינה תיאטרלית שערכה בתום השלושים במערכת עיתונו, שדומה שרק הוא, שכה התפעם מיופיה של שרה, התרשם מכנותה. ככל שמתקדמים בעלילה, גוברים הספקות בצידקת טענתה נגד אריאב,, שהפואמה שלו “סקיתים” הוא פלגיאט מהפואמה “עד שילה” של י“ל כגון: מדוע התעוררה שרה ללחום את מלחמת העוול הספרותי שנעשה לבעלה כשבע שנים אחרי פירסומה של הפואמה “סקיתים”? ואם אכן היה הפלגיאט כה שקוף וגלוי – מדוע לא הוקיע יעקב בעצמו את המעשה, שכה קל היה להוכיח אותו? ומדוע במשך כל השנים הללו לא נחלץ ללחום את מלחמתו של י”ל באריאב אף אחד מידידיו, אחרי שנודע להם הדבר מפיו, או אחד מיריביו הספרותיים של אריאב?
על השאלות האלה, שגם המספר מציג לה אותן, משיבה שרה תשובות דחוקות ביותר, שרובן גורעות מדמותו של בעלה הן כאדם והן כמשורר, כי הן מנמקות את קבלת הדין על־ידי יעקב בפגמים של אופיו. כל עוד הקורא איננו מבין, שהמספר איננו מהימן ושהוא מבטא את אישומה של האשה, אשר לקסמיה נכבש עד כדי נכונות לעשות את רצונה לאלתר, אין ביכולתו לבחון באופן אובייקטיבי את אשמת העוול, שהיא מטיחה באריאב: “רוצח כפול ומכופל. גנב ממנו את כינורו, את כינור שיריו, ובאותו כינור עצמו הנחית מהלומה על ראשו” (55). מה גם שהעמדה הזו של שרה מהדהדת גם מפי אחרים ששמעו את הדברים מפיה, כגון אותו ש.ד., שכבר היה המאהב שלה בשנים שבהן התרחשה הפרשה של הגניבה הספרותית: “שרה, אמרה לי שעוול גדול עשו לו מן הבחינה הספרותית. לא הכירו בו. עשקו אותו. סיפרה לי משהו על מעין גניבה ספרותית” (199). רק אחרי שהמספר עצמו מתעשת מקסמיה הנשיים של שרה ומגלה שבהאשמתו של אריאב היא משככת את רגשי האשמה שמייסרים אותה, על כך שבגידותיה בבעלה הביאו אותו עד לסף השיגעון ולהתאבדות, מבינים גם אנו, הקוראים, שאולי הקולניות והתיאטרליות, שבהן תבעה מאחרים את שיקום כבודו של י"ל, נועדו יותר להשקיט את מצפונה מאשר לתקן באמת עוול ספרותי מוכח מעל כל ספק שנעשה לבעלה.
לכן צריך לברר ביסודיות: האמנם נעשה לי“ל עוול ספרותי ששבר את רוחו, שיתק את כושר כתיבתו ודחף אותו להתאבדות בגיל חמישים ושש? העובדות הספרותיות אינן מבססות תשובה חיובית וחד־משמעית על שאלה זו. בין השנה שבה פירסם י”ל בפסידונים “אסף הגואל” את הפואמה “בקעת הירח” (1951) לכתיבת הפואמה “עד שילה” (1969) חלפו כשני עשורים, שבהם לא פירסם דבר, אף שהתקבלותה המוצלחת של הפואמה “בקעת הירח” היתה צריכה לעודד אותו לנצל את ההצלחה ואת הנכונות של העורכים לפרסם יצירות נוספות מפרי עטו. חידה זו מתפענחת על־ידי עיזבונו הספרותי, שלא נותרה בו יצירה מאותה תקופה שהושלמה והיתה מוכנה לפירסום, לא תחת שמו האמיתי ולא תחת הפסידונים “אסף הגואל”. יתר על כן: אף שהחוברת “עשרת”, שבה נדפסה הפואמה “בקעת הירח”, נדפסה בכמות מוגבלת ועותקיה אזלו זה מכבר (9), לא טרח לוינשטיין להדפיס שנית את הפואמה שלו, כדי למנוע את השתכחות שמו בספרות הישראלית הצעירה.
כנגד זאת התעקש בשנת 1969 לנסות לפרסם את הפואמה הבאה “עד שילה” דווקא תחת השם יעקב לוינשטיין, ולא תחת הפסידונים “אסף הגואל”, שהיה אולי מפלס לפואמה את הדרך לפירסומה. ההסבר שמוסרת שרה להתעקשותו של י"ל להתפרסם הפעם בזהותו האמיתית, האלמונית, הוא יותר מתמוה ובלתי־מספק. לדבריה, לא רצה בעלה “להישען על התהילה של אסף הגואל”, אלא ביקש להעמיד במיבחן את הביקורת, “שישפטו את הפואמה לפי ערכה, לא בזכות מחברה”. דחוק עוד יותר, שלא לומר: סותר, הוא נימוק נוסף שהיא מעלה להתעקשותו זו: “בסתר לבו כאב לו שהוא מתהלך כך בארץ ואיש אינו יודע שהוא אסף הגואל. אסף הגואל נהנה מתשבחות אין־ספור, והוא נשאר אלמוני, עירום ועריה מכל קורטוב של כבוד” (46).
עובדות אלה מצדיקות לבדוק, אם לא סיבה אחרת מזו ששרה מפיצה על מה שאירע עם הפואמה “עד שילה” היא שהביאה לדחייתה על־ידי שש הבימות הספרותיות שבהן ניסה יעקב לפרסמה. אכן, עורכי בימות ספרותיות אחדות, וביניהם אריאב, לא טרחו להשיב אליו את כתב־היד, והבודדים שהחזירו אליו את הפואמה לא צירפו דברי־הסבר לדחייה, אך שני עורכים השיבו ללוינשטיין את כתב־היד של הפואמה וגם צירפו נימוק המלמד שהם קראו את הפואמה. נימוקי העורכים, הגם שהם לקוניים כל־כך, מגלים שהם דחו את הדפסתה של הפואמה מסיבה זהה. עורך אחד מצא בה “השפעה מוגזמת של המשורר המנוח אסף הגואל”. הפתק של העורך השני ביטא התנגדות מטעמים פוליטיים לתוכנה: “בנפול אויבך אל תשמח” (48), הרומזת גם היא בצורה עקיפה על זיקה לפואמה “בקעת הירח” של אסף הגואל ולערכים שבוטאו בה.
סוד ההתקבלות בספרות 🔗
תוכנן של שתי הפואמות, שנכתבו על־ידי י“ל בהפרש של כמעט שני עשורים, אכן תומך בסיבה הפוליטית לאי־פירסומה של הפואמה “עד שילה”. שני העשורים, שהפרידו בין פירסום הפואמה הראשונה של י”ל לדחיית פירסומה של הפואמה השנייה שלו, חושפים את השינוי שהתרחש בחברה הישראלית בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת־הימים. תוכנה של הפואמה הראשונה “בקעת הירח” הלם את הלך־הרוחות בחברה הישראלית אחרי מלחמת תש"ח. הפואמה תיארה את “המסע הנועז והטראגי הזה של כיתת החיילים בת שלושה־עשר הנערים לעבר גבול סיני – לעבר הבלתי נודע – בחודש האחרון למלחמת־השיחרור, מסע של כמיהות, של אהבה חושנית לארץ, של ציפייה להתממשות איזו תקווה שהיתה צפונה בלבבות מאז ומקדם” (17). עצם הוויכוח בין הפרשנים על משמעות המסע לכיוון סיני, אם הוא רמז לתשוקת התאבדות של כיתת החיילים הזו אם לאו, מלמד, שבזמן פירסומה ביטאה הפואמה את הקונצנזוס הלאומי הן בסגולותיה הספרותיות והן במשמעותה הרעיונית. המספר עצמו מבהיר לנו כך את הדברים: “ועלה בדעתי שמטרת המסע הזה – בימיה האחרונים של מלחמת־השיחרור, עם הולדת המדינה – היתה חיפוש אחר המהות הרוחנית של האומה, שעלילות המלחמה כאילו הסתירו אותה, דחקו אותה; ועל כן מגמת המסע היא סיני, ששם, דווקא במדבר, ארץ לא זרועה, בטרם הכניסה לארץ המובטחת, בטרם היתה הוויה מדינית כלשהיא, כשהכל היה עדיין בבחינת רוח ללא גוף, כביכול – עוצבה המהות הזאת” (40).
אופן התקבלותה של הפואמה “בקעת הירח” אז, בתחילת שנות החמישים, השתקף בדברי ההספד שכתב ג. אריאב על לוינשטיין ביום השלושים למותו: “רבים מקוראיה ידעו בעל־פה שורות רבות מתוכה והיו מצטטים אותן בהזדמנויות שונות ומשבצים אותן בדבריהם – – – אסף הגואל היה לאגדה, הן בגלל ההערצה לפואמה החזיונית שלו, והן בגלל התעלומה של זהותו (9). השינויים, שהתחוללו בערכיה של החברה הישראלית במהלך השנים שחלפו מאז, שחקו את קיסמה של הפואמה בעיני קוראים מדורות צעירים יותר. כאשר מנסה שרה אחרי מות בעלה לפנות אל מו”לים אחדים ומציעה להם “להדפיס אותה מחדש, כחוברת לביבליופילים, בלוויית ציורים”, הם דוחים את הרעיון בנימוק “שאולי חמישים איש בכל הארץ יקנו אותה” (31).
דחייה זו מלמדת, שהתמורות בהשקפות ובעמדות הרעיוניות בחברה הישראלית הן שקובעות את גורלן של יצירות ספרות יותר מאשר איכותן הספרותית. מהיוזמה הכושלת הזו של שרה, במחצית השנייה של שנות השמונים, ניתן לשער, שאילו הציע “אסף הגואל” את הפואמה “בקעת הירח” לאחת הבימות הספרותיות בסוף שנות השישים, יחד עם הפואמה “עד שילה”, היה גורלה דומה לגורלה של זו האחרונה. וגם להיפך: אילו הציע לוינשטיין לפירסום את הפואמה “עד שילה” אחרי מלחמת־השיחרור, היתה גם היא זוכה להתקבל בהערכה דומה לזו שבה התקבלה הפואמה “בקעת הירח”, בין שהיה מפרסם את שתיהן בפסידונים ובין שהיה מפרסמן בשמו האמיתי.
על אופן כתיבתה של הפואמה “עד שילה” השאיר י“ל עדות במכתב שכתב לידידתו הגימנזיסטית, דניאלה: “‘עד שילה’ נכתב אחרת – – – כשעברתי בארץ לאחר מלחמת ששת־הימים, משומרון ועד הנגב, הרגשתי ‘רוח גדולה באה’, רוח שמעבר ליום הקצר, שבין זריחה לשקיעה, רוח מזמנים רחוקים, נושבת על־פני האדמה, ונושבת אל פני (149). את דבריו אלה מאשרת גם עדותה של שרה: “אחרי מלחמת ששת־הימים, הוא היה רץ לשם, אל 'ארץ התנ”ך', כמו שקרא לה, בכל שבוע – – – הוא היה חוזר משם נרגש נורא, מלא התלהבות” (57). אך גם ללא עדויות חוץ־ספרותיות אלה ניתן היה ללמוד גם מהקריאה בלבד בפואמה “עד שילה” על השקפתו הפוליטית של מחברה ועל יחסו אל השטחים, כפי שאכן התרשם המספר מקריאתה: “היה זה הימנון לארץ־ישראל התנ”כית, שקמה לתחייה בלבו ובעיניו של המשורר, שחזר ופגשה לאחר שהיתה שנים רבות חסומה בפניו. הימנון ליפי נופה, לקדמותה, לצומח ולדומם אשר בה. – – – פואמה חושנית מאוד היא, אפשר לומר ארוטית, שנדמה בה כאילו המשורר חוזר אל חיק אהובתו לאחר ערגה ותשוקה שלהבו בלבו כל שנות הפרידה הממושכת, והנה הוא מתאחד איתה בחדווה גדול, בזיווג המקודש באירוסין” (34–35).
מעדות זו על תוכנה של הפואמה “עד שילה” ניכר, שהיא אמנם נכתבה בהשפעת מלחמת ששת־הימים, אך היא ביטאה עדיין את הערכים של מלחמת־השיחרור, שכבר חלק מהציבור במדינה, ובראשם הסופרים הצעירים, לא המשיך להחזיק בהם אחרי מלחמת ששת־הימים. אפילו לביתו של י"ל חדרה המחלוקת, שהתעוררה אז בשאלת היחס לשטחים שנכבשו במלחמה. ושרה חלקה על עמדתו, כך משתמע מהדברים שהיא מספרת למספר: “עד היום לא הייתי מעבר ל’קו הירוק', חוץ מבירושלים העתיקה. אני שונאת את המקומות ההם. פוחדת ושונאת. את כל המצב הלא־נורמלי הזה. יהודים לא צריכים לשלוט בעם אחר, לדעתי. מספיק סבלנו מזה בעצמנו” (57). מעמדותיהם המנוגדות בנושא השטחים נבעה גם המחלוקת ביניהם בהסברת הסיבה לדחייתה של הפואמה “עד שילה” על־ידי כל העורכים. כאשר שוחחו על כך “אמר, וגם זה כאילו דרך־אגב, כאילו בהומור, שהוא חושב שדחו אותו מסיבות פוליטיות” (49), אך היא, שהניחה, או רצתה להאמין, כי “היה הומניסט וא־פוליטי!” (48), התייצבה מול הסברו: “כעסתי עליו. אמרתי לו: יעקב, הדבר הכי קל הוא לתלות יחס שלילי בסיבות פוליטיות. – – – לדעתי, הסיבה היא שמאז שנות החמישים הראשונות כשפירסמת את ‘בקעת הירח’, הטעם הספרותי השתנה לגמרי. היום, פואמה כמו שלך היא לא באופנה” (49–50).
י“ל תפס, כנראה, נכון יותר משרה את השינויים שהתרחשו בספרות הישראלית מאז מלחמת־השיחרור ועד מלחמת ששת־הימים. דומה שחשדו, כי מסיבות פוליטיות נדחתה הפואמה על־ידי עורכים כאריאב, הצעירים ממנו בשנות דור, מסביר נכון יותר את החלטתם מההסבר של שרה, שהפואמה נדחתה מסיבות פואטיות. עוד מלמד ההסבר הפוליטי של י”ל, שגם אם לא השלים עם גסות יחסם של העורכים, שלא טרחו להחזיר אליו את כתב־היד בצירוף נימוקים לדחיית ההדפסה של הפואמה, גילה מידה גדולה של נכונות לקבל את החלטתם, אחרי שהבין שנקבעה לא משיקולים ספרותיים, אלא רק משיקולים פוליטיים, שאכן שנתיים אחרי מלחמת ששת־הימים כבר היו בחוגים ספרותיים מסויימים סיבות מספקות לדחיית יצירות מסוגה של הפואמה “עד שילה”, ששרה שיר הלל לארץ־ישראל. ואם זיכרוני אינו מטעה אותי, פרט לביטאון של תנועת ארץ־ישראל השלמה “זאת הארץ” כיהנו כבר אז ברוב המוספים של העיתונים וכתבי־העת הספרותיים, שיכלו לפרסם שירה בהיקף של פואמה, עורכים, שהשקפתם הפוליטית הכתיבה התנגדות ליצירות, שתוכנן ומגמתן הרעיונית היו דומות לאלה שביטא י"ל בפואמה “עד שילה”.
הגניבה הספרותית 🔗
הבירור עד כאן מערער מחצית ראשונה מהאשמה שהטיחה שרה באריאב, שכעורך מנע את הדפסת הפואמה “עד שילה” וגנז את כתב־היד ברשותו כדי לממש בעתיד את הגניבה הספרותית ממנה. על התנהגותו כעורך ניתן לומר, שנהג בפואמה “עד שילה” כשאר העורכים. לוינשטיין הבין היטב, שהסיבה לדחיית הפואמה שלו היתה פוליטית, ולכן קיבל עליו את הדין. כך גם משתמע מהדברים הבאים שכתב לידידו, יהודה בארי: “את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה לשמיה, לקדמוניותה, היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה, כמו כל החוטאים והסוטים” (221). כך שעד כאן טרם מצאנו אחיזה לטענתה של שרה לוינשטיין, שמאז שדחו העורכים את הפואמה ששלח אליהם בעלה, “המרירות אכלה אותו מבפנים” (49). לכל היותר התנסה בתופעה שכיחה למדי בעולמה של הספרות הפריודית, בסתימת־פיו של כותב מוכשר, אך בעל השקפות שאינן אהודות על העורכים, שמכהנים באותה עת במשרות העריכה, והם נבונים מספיק להמציא אלף נימוקים שונים ומשונים, ספרותיים וחוץ־ספרותיים, כדי להצדיק את דחייתה של יצירה, גם אם היא יצירת מופת.
נעבור עכשיו לברר את המחצית השנייה של האישום שבפי שרה, שכמשורר ביצע אריאב גניבה ספרותית מיצירתו של י“ל. בירורו של האישום הזה הינו הרבה יותר קשה, כי כאן צריך להבדיל בין דעתו הסובייקטיבית של י”ל עצמו לתוצאה של הבדיקה האובייקטיבית. י"ל האמין, כנראה, שאריאב אכן ביצע גניבה ספרותית מהפואמה שלו, אך עם זאת, כך מתברר, השלים עם מעשה הנבלה הזה של אריאב. כך משתמע ממכתבו אל יהודה בארי מסוף 1979: “לא אסגור חשבונות. אני מתכנס בקונכייה שלי ולעזאזל עם כל מה שנעשה בחוץ. השודד הזה עוד יבוא על עונשו, כי השקר מכרסם את הנשמה מבפנים, לאט־לאט כמו עכבר, עד שרק אבק נותר ממנה. אבל לי אין זמן לתפלויות כאלה. העיקר בשבילי הוא להגיע אל הגרעין, אל העמוק־שבעמוק! מישהו אחר היה מתפוצץ. לא אני! שום מעשה־גזל לא יחסל אותי! אפשר לגנוב את הפרי מן העץ, אבל אי אפשר לגנוב את העץ עצמו” (222). אף־על־פי־כן צריך לבדוק, אם תוכח אשמתו זו של אריאב גם על־ידי הבדיקה האובייקטיבית.
העובדות היחידות, שקושרות את אריאב לאשמה החמורה של ביצוע גניבה ספרותית מלוינשטיין, הן נסיבתיות: אריאב היה אחד העורכים, שאליו הופנתה הפואמה “עד שילה” לפירסום, והוא, כרוב עמיתיו, לא החזיר מעולם את כתב־היד אל לוינשטיין. על יסוד עובדות נסיבתיות אלה מציעה לנו עלילת הרומאן תסריט ספקולטיבי למדי, שאחראי לו המספר, המבקש לשאת־חן בעיני שרה. על־פי תסריט זה עיכב אריאב את כתב־היד של לוינשטיין ברשותו בתואנות שונות, “חיכה תשע או עשר שנים, עד שתישכח הפואמה מלב מי שבמקרה הגיעה לידיו, ויישכח מחברה האלמוני – ואז ישב והעתיק שורות שלמות ממנה, בשינויים קלים, ופירסם אותה בשמו, תחת כותרת אחרת” (52). הפואמה “סקיתים” שפירסם אריאב בשנת 1979, היא לפיכך פלגיאט, שניזון מיצירתו של י"ל, המעוכבת בידו מאז 1969.
גניבה ספרותית אי־אפשר, כמובן, להוכיח על יסוד תסריט משוער כזה, אלא בעזרת בדיקה, שמשווה את הכתוב בשני הטקסטים. אך עוד קודם שמנסים את האפשרות המפרכת הזאת, מעוררת האשמתו של אריאב בפלגיאט מספר תמיהות: א. אמת שציבור הקוראים הרחב לא יכול היה לחשוד באריאב, אחרי שפירסם את “סקיתים”, שהפואמה שלו גנבה שורות מהפואמה של י“ל “עד שילה”, כי זו האחרונה לא נדפסה מעולם, אך כיצד זה שלא עמד על כך אף אחד משאר העורכים, שגם אליהם שלח י”ל את כתב היד? ב. גם אם נקבל את ההנחה, שכתב־היד של משורר אלמוני אכן נמחה מזיכרונם של העורכים האלה, איך זה שאיש מהם לא עמד על הדמיון בין השורות בפואמה “סקיתים”, שעליה חתם אריאב, לשורות בפואמה “בקעת הירח”, שנדפסה זה מכבר וכה רבים ידעו לצטט אותה? ו־ג. איך לא חשש אריאב עצמו להסתכן בביצוע פלגיאט כזה, שאת גילויו אי־אפשר למנוע בשלב זה או אחר (על־ידי עורך מתחרה, או כפי שקרה בפועל – על־ידי י"ל בעצמו), ושתוצאותיו לגנב הספרותי הן חרפת־עולם וקץ הקריירה הספרותית?
יתר על כן: איך ניתן להסביר את העובדה, שגם הביקורת המקצועית, שבוודאי הכירה את הפואמה הקודמת של לוינשטיין “בקעת הירח” כשלה בחשיפת אשמתו של אריאב? איך זה שרק מבקר יחיד, אמנם “ותיק וידוע”, כתב “שמצא ב”סקיתים" השפעה מסויימת של הפואמה השכוחה של אסף הגואל ‘בקעת הירח’" (93)? וגם זה, הבודד בעדת המבקרים, לא הפליג מעבר ל“השפעה מסויימת”, שאולי ניתן להחיל אותה – ולא את “הגניבה הספרותית” – גם על הזיקה לכאורה בין “סקיתים” של אריאב ל“עד שילה” של לוינשטיין. האם לא יתכן, שצדקו מהמבקר הזה רוב כותבי הביקורת האחרים, שמצאו קירבה צורנית בין “סקיתים” “לכמה פואמות גדולות של אורי־צבי גרינברג” (93)? ואולי צדק מכולם דווקא המבקר שלום וייסמן, אשר מצא שעל הפואמה “סקיתים” ניכרת יותר מכל ההשפעה של… אלתרמן ב“שירי מכות מצרים” (106–107)?…
הפואמה “סקיתים” 🔗
הפואמה של אריאב “סקיתים” כוללת “תיאור של מסע־מלחמה דורסני, מסע השמד, של צבא אויב מסתורי, מיתי, המגיח מצפון כאריה מסובכו, עובר כשוט צולף לאורך הארץ ושם אותה לשמה” (54). כך שמבחינה רעיונית היא היפוכה של הפואמה “עד שילה”, שבגנבתה מואשם אריאב: “מעין תשליל שלה. אם הפואמה ‘עד שילה’ היתה הימנון של אהבה לארץ הנחשקת, זו של אריאב היתה מעין נבואת־זעם על חורבנה של הארץ” (53). גם ערן, בנו של המספר, מגדיר את הזיקה בין שתי הפואמות כזיקת תשליל למקור: “הוא הפך אותו על הפנים! הפך את הפואמה שלו כמו שהופכים חולצה נקיה עם הביטנה המלוכלכת החוצה!” (116). הדוגמאות, שעליהן מנסה המספר לבסס את תחושתו, שאריאב גנב “פסוקים שלמים, ביטויים, שמות מקומות, קצב” (55) מלוינשטיין, על־ידי שינוי מלה או שתיים בכל שורה, אינן חד־משמעיות. מוכח מהן, שגם לוינשטיין וגם אריאב, ממש כמו המספר, שתימצת את הפואמה “סקיתים” בעזרת הדימויים “מגיח כאריה מסובכו” “עובר כשוט צולף לאורך הארץ” ו“שם אותה לשמה” – כולם הושפעו מהמקרא, ועל כל כולם ניתן להחיל אותה אשמה עצמה: ש“גנבו” “פסוקים שלמים, ביטויים, שמות מקומות, קצב” מ… “פרקי־הזעם של ירמיהו” (54)…
המספר עצמו מתקשה להסביר את הזיקה המדוייקת בין הפואמה של אריאב לזו של לוינשטיין. תחילה הוא משער, “שאולי התכוון אריאב לכתוב פרודיה על הפואמה של לוינשטיין, פרודיה סאטירית, שתשים ללעג את חזיונותיו האידיליים”, אך מיד הוא דוחה השערה זו “כי איך תיתכן פרודיה על יצירה שלא ראתה אור ואיש לא קראה?” (53). אחר־כך הוא משער, שאריאב מתאר בפואמה שלו את “חורבן הארץ”, רק אין הוא יכול לקבוע בוודאות, אם זהו תיאור של חורבן “בימים עברו” או “אפוקליפסה על חורבן שלעתיד לבוא” (54). אלא שהשערה זו על אופייה העצמאי והרציני של הפואמה “סקיתים” של אריאב כבר מציבה קושי אצל המספר עצמו נגד ההנחה של גניבה ספרותית על־ידי אריאב: “למה היה לו לגנוב מלוינשטיין?” (55).
כל חיטוטיו הנמרצים בעיזבונו של לוינשטיין לא המציאו לו עדויות מפורשות ממנו עצמו, המבססות את אשמתו של אריאב על השוואת שורות משתי הפואמות. בצרור מכתבים מקיץ 1969, שלוינשטיין לא שלח אותם לנמעניהם, מצא אמנם גם שלושה מכתבים שכתב לוינשטיין לאריאב (224–226), אך תוכנם דן רק בחטאו של אריאב כעורך ומוכיח, שאריאב נהג בלוינשטיין כמנהג שאר העורכים: גם לא הדפיס את “עד שילה”, גם לא נימק את המעשה וגם לא השיב אליו את כתב־היד של הפואמה. בעיזבון לא נותרו גנוזים מכתבים כאלה של י"ל אל אריאב משנת פירסומה של הפואמה “סקיתים” ברבעון “גנימדס” ב־1979. אילו היתה אחיזה של ממש ללוינשטיין להאשים את אריאב בגניבת שורות מהפואמה שלו, איך ניתן להסביר, שלא הותיר לה רישומי־זעם לא במכתבים גנוזים כאלה ולא ביומנו האישי, שגם הוא לא נועד לפירסום?
גם עדותו האישית של אריאב איננה מסייעת לביסוסה של קירבה אישית או ספרותית כלשהי בינו לבין י"ל. מדבריו של אריאב מתברר, שלוינשטיין אמנם התקשר אליו, אך כל פניותיו נעשו לפני שהתפרסמה הפואמה “סקיתים”: “לפני שנים, אולי חמש־עשרה, יותר, צילצל אלי למערכת כמה פעמים, ודיבר באופן מוזר מאוד… מבולבל… מתפרץ ברוגז פתאום… לא הבנתי מה הוא רוצה…” (209). בעטיין של התקשרויות טלפוניות חד־פעמיות אלה תוהה אריאב אם לוינשטיין היה כבר אז “נורמלי בכלל” עוד “לפני שאושפז בבית חולי־נפש” (209). דברי ההערכה שכתב אריאב בהספד ביום השלושים לפטירתו של לוינשטיין (9–10) והשבחים שהעטיר עליו באוזני המספר (208) אינם תומכים אף הם בהחשדת אריאב במעשה הנבלה שמיוחס לו.
מכל הבירור הזה עולה, שאכן ניתן לומר על אריאב שהוא “איש לא טוב” וש“לעולם לא יאיר פנים לפונה אליו” (22), ושאולי ניתן גם להאשים אותו שהוא “הרוע בהתגלמותו” (55), אך ספק אם קיים בסיס להאשימו בביצוע גניבה ספרותית מכתב־היד של י“ל. גם אם נאמץ את ההנחה, שלא נמצא לה ביסוס מספיק, שי”ל אכן חשד באריאב שגנב את שורותיו, נוכל לכל היותר לקבוע שזו לא חרגה מגדר חשד וכעס השמור בלב החושד כלפי הנחשד על־ידו. וייתכן גם שיחסו של י"ל כלפי אריאב משקף בעיקר קנאת סופרים מצוייה נוכח הצלחתו של אריאב, כותב פואמה צעיר ממנו וכנראה לא בלתי־מוכשר ממנו, שכתיבתו אשר ביטאה הזדהות “עם סיבלם של הערבים הכבושים בשטחי ארץ־ישראל המזרחית” (107) זיכתה אותו בפירסום הצפוי על עמדות רעיוניות מקובלות כאלה והעטירה עליו כיבודי־הערכה, ממש כפי שהפואמה “בקעת הירח” של לוינשטיין זיכתה אותו בכל אלה ומאותן סיבות עצמן, כאשר התפרסמה אחרי מלחמת־השיחרור.
התיסכול הספרותי
בשלב זה, אחרי שספקות כה רבים מתעוררים נגד החשדתו של אריאב בביצוע העוול הספרותי כלפי י"ל, חייב הקורא להגיע למסקנה, שיתכן ושגה, כאשר השקיע את כל מעייניו בהסברת קיצו של יעקב לוינשטיין בעזרת העוול הספרותי שנעשה לו מידי אריאב, שהרי יתכן, שההסבר לסופו של האיש טמון במישור שונה לחלוטין של החיים, במצוקות שנבעו מנישואיו לשרה. בכל מקרה, בשלב זה אנו נאלצים לחזור אל המספר, שניתב אותנו לסימטה ללא־מוצא זו והדריך אותנו לחפש בעוול הספרותי את ההסבר הבלעדי לקיצו הטראגי של יעקב לוינשטיין. הרבה שאלות יש בפינו אליו, ובכללן: מדוע לא הגביל את עצמו אך ורק להשוואת הטקסטים של הפואמות, שורה מול שורה, שבעזרתה יכול היה לבסס את אשמתו של אריאב, אלא גלש לצינעת חיי הנישואים של יעקב עם שרה? ומדוע זנח בסיום את כתיבת הספר אך ורק בגלל התנתקות הקשר בינו ובין שרה?
חיפוש הפתרון לחידת חייו וקיצו של יעקב לוינשטיין אצל המספר אכן איננו נטול כל הצדקה. הרבה קווי־דמיון ביוגרפיים ומנטליים נמתחים בין השניים, שבכוחם לסייע בפיענוח העוול שהכריע לבסוף את י“ל. הדמיון הרב בין השניים מתגלה בפרטים הביוגרפיים, שהם כמעט זהים. שניהם בני אותו דור, הדור שלחם במלחמת־השיחרור (33 ו־203). שניהם גדלו והתחנכו במשפחות של הישוב המאורגן. אביו של המספר היה מנהל חשבונות (20) ואביו של י”ל היה מורה לטבע וגיאוגרפיה, שחינך לאהבת מולדת (57) בבית־חינוך לילדי עובדים (30). בשניהם נותרה, בהשפעת החינוך שקיבלו בנעוריהם, אהבה לארץ ולנופיה ונאמנות לציונות המגשימה את עצמה בהתיישבות. י“ל מוצא סיפוק בביקוריו אצל בעל משק בכפר אז”ר (81) ואצל ידידו, יהודה בארי, החקלאי מבאר־טוביה. המספר זוכר בגעגועים את הבית במושבה הזעירה נחלת־יהודה ובסיום העלילה הוא גם חוזר ומבקר בה (266–269).
שניהם למדו בתום מלחמת־השיחרור באוניברסיטה העברית, וכל אחד מהם טיפח אז “חלום להיות אי־פעם סופר” (17). שניהם נחלו אכזבות בתחום הספרותי, ונשותיהם מסבירות את כישלונם באותה סיבה: העדר אמביציה מספקת (כך שרה על לוינשטיין: 121 ו־232, וכך עופרה על המספר: 66). י“ל הצליח לפרסם פואמה אחת, את “בקעת הירח” ולאחר מכן, אחרי שהפואמה “עד שילה” נדחתה, המשיך לכתוב למגירה בלבד. גורל דומה ואף גרוע מזה נפל בחלקו של המספר. בעיקר הוא זוכר בכאב את דחיית מאמרו על “אנקריאון על קוטב העיצבון” של א”צ גרינברג על־ידי אותו אריאב, שדחה גם את כתב היד של לוינשטיין (22). אף שהדחייה של המאמר נעשתה לפני כשבע־עשרה שנים – ההיזכרות בה פותחת אצלו את “הפצע הישן” (15) ומעלה בו את “משקע המרירות הישן” (50).
בצדק מקשה המספר על ההיסוס, להמשיך בכתיבה ולנסות לפרסם את פירותיה, שמאפיין את י“ל אחרי התקלה הזו: “האם היה זה ביטוי למעין משאלת־מות שקיננה בו?” (90). גם את נסיגתו שלו מה”חלום להיות אי־פעם סופר" הוא מסביר באופן דומה לזה שייחס ללוינשטיין: “לא היתה מטרה לנגד עיני, שאליה חתרתי. כמה פעמים נעצרתי בדרכי ושאלתי את עצמי לאן מועדות פני, ולא ידעתי להשיב. וחשבתי על המוות – וברחתי מן המחשבה הזאת. ונדמה היה לי כאילו אני בורח ובורח, כל השנים אני בורח מן המחשבה על המוות” (91). במקום להתאמץ לממש את החלום הספרותי שלהם, ברחו שניהם לעיסוק שמשחית את יכולת הכתיבה. י“ל ברח מהחזית של הספרות אל העבודה המשעממת בארכיון העבודה, בעל המראה המשמים (138). המספר ביזבז את כישרונו באופן דומה: “חייתי חיי שיגרה. יצאתי יום־יום לעבודה ותיקנתי שגיאות תחביר, דקדוק, פיסוק, במאות, אולי באלפי מאמרים תפלים” (65), ו”בכל השנים האלה לא מצאתי עניין גדול בעבודתי" (75).
קווי הדמיון המרובים האלה מסתכמים בהרגשת הקירבה, שמרגיש המספר אל לוינשטיין: “חשתי שאדם צנוע זה, מן הנעלבים ואינם עולבים, קרוב ללבי. קרוב כל־כך, שכשהייתי מעלה במחשבתי, שוב ושוב, את מה שעוללו לו, הייתי מרגיש לפעמים כאילו בי־בגופי פגע פגיונו של הנבל” (67). הבלטת הזהות בינו לבין לוינשטיין היא שמסיטה את המספר לנתיב המוטעה של החקירה שלו, אל העוול הספרותי, שבאמצעותו הוא מסביר בה בעת גם את מהלך חייו של י“ל וגם את מהלך חייו שלו. האינטרס הזה של המספר, להסביר לעצמו בהתקרבו לגיל הפרישה את הכישלון המרכזי של חייו, להגשים את חלומו להיות סופר, באמצעות ההצצה לחייו של י”ל, מי שנכשל בכך באופן דומה ואף כואב יותר, הוא שמנתב גם את הקורא לדרך ללא־מוצא בפיענוח המלא של חידת קיצו של י"ל.
מסקנות ההשוואה 🔗
ואכן, כאשר משתחררים מדרך ללא־מוצא זו, להסביר באמצעות העוול הספרותי את כל הכישלונות של החיים בכל שאר התחומים, נפתחת הדרך ההפוכה: להסביר באמצעות הכישלונות האחרים את הכישלון הספרותי. ובאמת, אם קוראים בתשומת־לב את עדותו של המספר על החקירה המאומצת, שהשקיע במהלך כשנה בעיזבון הספרותי של י“ל ובפגישת האנשים שהכירו אותו, נוכחים לדעת, שמאמץ עוד גדול מזה השקיע באיסוף המידע על חיי הנישואין של יעקב ושרה ובפיענוח אופייה ההפכפך. ניכר שמשתי החקירות היתה חשובה יותר בעיניו דווקא זו האחרונה. את סקרנותו של המספר בתחום זה, ולא בתחום הספרותי, ניתן להסביר בקו־דמיון נוסף בינו לבין י”ל: הם דומים גם בבדידותם.
לוינשטיין לא רכש לו ידידי־נפש לא בחוגים הספרותיים ולא במקום עבודתו. את ידידו היחיד – יהודה בארי – רכש בשירות המילואים. דניאלה, הגימנזיסטית, שהתאהב בה בהיותו בן למעלה מחמישים, מבארת את סוד הקשר שקשר עימה לוינשטיין באופן הבא: “לפעמים הייתי חושבת: הוא מקדיש לי המון זמן – – – משוחח אתי שעות! למה הוא עושה את זה? מי אני? בסך הכל נערה טיפשונת שאוהבת את מה שכתב. מה אני בשבילו? אבל אחרי שהכרתי אותו יותר, הבנתי שהוא בודד בעולם” (146). גם המספר מתוודה על בדידותו: “אדם בודד אני. ומוזר, שלהכרה זו הגעתי רק בגיל מאוחר מאוד. בעצם רק לאחר מותה של עופרה. כל השנים שלפני כן לא הודיתי בכך. השליתי את עצמי שאני עצם מעצמיה של החברה שאני חי בה. מקובל עליה, פחות או יותר” (202).
הרגשת הבדידות היתה בו עוד לפני פטירתה של עופרה. במסיבות חש דכדוך־נפש, ובעקבותיהן היה מחטט בראשו: "מה פשר הזרות הזאת שאני חש במסיבות אלה, מדוע אני (כדאי לשים־לב לריענון הניב השחוק – י.א.) יושב־דופן בהן, מנוכר לכל הרוחש סביבי; איך קרה כדבר הזה – השתוממתי על עצמי, שנולדתי בארץ הזאת, שלמדתי, ככל אלה היושבים כאן, בבית־ספר של ארץ־ישראל, שלחמתי כמותם במלחמות ישראל – חש עצמי כה זר ביניהם – – – רק עכשיו אפוא, כשאני כבר בן שישים וחמש, אני משלים עם העובדה שאני אדם בודד, מנותק ואומר לעצמי: זה המצב הקיומי שלך; הוא לא ישתנה גם אם תשנה מקום, גם אם תנסה את מזלך בקצווי תבל; הוא לא תלוי בסביבה שאתה נמצא בה, באנשים שאיתם אתה בא במגע מתוקף עבודתך או תפקידיך בחברה; הוא טבוע באופייך, ומאופייך הלא אינך יכול לברוח. קבל זאת אפוא כעובדה (203–204).
הספק שמכרסם בליבו של המספר קשור בהרגשת הבדידות הזו: האם אי־הצלחתו להשתחרר מהרגשת הבדידות הזו גם בחברתה של עופרה במהלך שנות נישואיהם היא עדות להעדרה של האהבה ביניהם? האם היו נישואיו עם עופרה מאושרים כפי שראוי לנישואים שיהיו? שמונה שנים מתייסר המספר־האלמן בספקות אלה, ורק השוואה לנישואים אחרים תוכל להעניק לו תשובה שתרגיע את רוחו. שרה זימנה לו את ההזדמנות הזו, להציץ אל נישואיה עם יעקב ולבחון בעזרתם את מידת ההצלחה של נישואיו שלו עם עופרה. אל המסקנה הזאת מכוונות שתי האנלוגיות שמתבצעות בעלילה. האנלוגיה הראשונה מדגישה דמיון מוחלט בין המספר ובין יעקב לוינשטיין. האנלוגיה השנייה מבליטה שוני קוטבי בין שרה לעופרה. המספר התנסה בחיי נישואים עם דגם נשי אחד, אשה עדינה, מוסרית ובלתי־בוגדנית כמו עופרה, אך בחלומותיו ובפנטזיות שלו נמשך אל נשים חזקות מסוגה של שרה. אחרי שחשף את טיב הנישואים של שרה ויעקב לוינשטיין, יכול היה להשוות בין נישואיו השלווים לעופרה, שאותם חווה בפועל, לנישואים לאשה מסעירה, אך גם הרסנית מסוגה של שרה, שעליהם חלם בפנטזיות שלו.
ככל שהוא משלים את ההיכרות עם הנישואים האלטרנטיביים האלה לנישואיו הממשיים עם עופרה, כך הוא מתחלחל יותר ויותר. שרה היא אמנם אשה מעוררת תשוקה, אך בה בעת היא מקור לצרות בלתי־פוסקות ובלתי־צפויות. סיפור חייו של י"ל מדגים, כיצד יכולה אשה מסוגה להביא גבר לסף השיגעון ולמאיסה בחייו. את מסקנתו זו על סכנתה של אשה כמו שרה הוא מבטא בעזרת איזכור של אחד מתאריה של “האלמנה השחורה” שכבר החל להרגיש את סכנת פגיעתה: “היא לוכדת אותי בקוריה ולבסוף תטרוף אותי” (255). הנפש הנשית היא לעולם מיסתורית לגבר, ובשל כך חשב בכל שנות נישואיו ובשנים שחלפו מאז פטירתה של עופרה, שלא זכה להיות קרוב מספיק אליה. מכאן נבעו ספקותיו אם אהבה אותו ואם זכה לנישואים מאושרים איתה. אחרי שהכיר את שרה למד להוקיר את עופרה כבת־זוג נאמנה, ובדרכה שלה – גם אוהבת. קודם פקפק בהצלחת נישואיו עם עופרה, אך אחרי שבחקירתו השלים את התצרֵף של נישואי שרה ויעקב לוינשטיין השתכנע, שהנישואים שלו היו מוצלחים במידה שרק מעטים זוכים לשכמותם. את השתכנעותו באהבתה של עופרה אליו ובהצלחת הנישואים ביניהם הוא מבטא בחוזרו שוב ושוב על המסקנה: “חיים מאושרים היו לנו”.
משל כבשת הרש 🔗
לכן מנתק המספר את קשריו עם שרה ולכן אין הוא גם משלים את כתיבת הספר שהתחייב לכתוב. העוול הספרותי – הנושא שאותו חקר – לא הוא שקרב את קיצו של י“ל. סביר להניח, שאחרי שהתפכח מהמשיכה שחש אל שרה ובחן בהיגיון את הנתונים שנאספו ברשותו, הגיע גם הוא למסקנה, שאת הגניבה הספרותית יתקשה להוכיח, ובעטיין של חולשת ההוכחות, שרובן ככולן נסיבתיות, אם יפרסם את החשד בספר – יסתכן בתביעת דיבה מצד אריאב (59), שסיכוייו להזים אותה אינם רבים. בשלב זה הוא מבין דבר נוסף: לא בגלל אריאב יבש מעיין יצירתו של י”ל, אלא שרה במעלליה, בהתהפכות רוחה ובבגידותיה, המיתה את כושר היצירה בבעלה והמאיסה עליו גם את החיים.
יתר על כן: בעמקי לבה ידעה גם שרה, מי עשה את העוול הספרותי ללוינשטיין. מדוע, אם כן, גוללה על אריאב את האשמה? התשובה אינה צריכה להפתיע: רק כך יכולה היתה להשקיט את רגשי האשמה שייסרו אותה אחרי שהשתגע והתאבד. אין זה מקרה, שפליטת־פה חושפת את הקשר בין בגידותיה ביעקב לחיסולו כסופר וכאדם. כזכור פלטה שלא במתכוון בסצינת התפרצותה במערכת (5) את מה שידעה ורצתה להעלים, שלוינשטיין לא סיים את חייו כפי שסיים בגלל עוול ספרותי, אלא משום שלא יכול היה לשאת את עוול גזילת אשתו על ידי ש.ד.? שלא במקרה השתרבב לפיה של שרה המשל הקדום מהמקרא, מפרשת אוריה החיתי ודוד המלך (שמ“ב י”ב, פסוקים 1–10), כאשר ניסתה שם לגולל את אשמת הגניבה הספרותית על אריאב: “את כבשת הרש הוא גזל ממנו”. המקור במקרא איננו הולם הקשר של עוול ספרותי, אך הוא תואם ביותר עוול של גזילת אשתו של אדם תמים בידי איש תקיף ועשיר ממנו.
ואם לא די בפליטת־הפה של שרה עצמה, הנה בא ידידו של י“ל, יהודה בארי, שעל־פי המסופר איננו אדם שהמקורות זרים לו, וממש כמוה מכוון אותנו אל אותו משל עצמו: “אחרי שנודע לי איך מנוול אחד גנב לו את כבשת הרש שלו, אמרתי: אני הייתי תוקע לו כדור בראש!” (232). סביר להניח, שבשל קירבתו של בארי לי”ל רמז למספר באופן זה על מהותו של העוול שנעשה לידידו האומלל ועל זהותם של צמד הנואפים, שעוללו ליעקב את העוול הזה. הקשר בין העוול שהסבה שרה בבגידותיה ליעקב ובין קיצו, מביא גם את המספר להרהר, אחרי שהוא שומע על כך מפי צילה אמוראי, אחותה של שרה: “כלומר – נפלה מהומה בלבי – זה היה העוול שהכריע אותו? לא עניין השוד הספרותי?” (120). בסיום העלילה אכן מתברר, שהעוול בחיי הנישואים, ולא העוול הספרותי, הוא שהכריע את י"ל, ועוד קודם לכן דומם את כינור שירתו.
גם ניסוחיו החמקמקים של המספר בפתיחה ובסיום של סיפורו מלמדים, שאין הוא דן בעוול הספרותי, אלא בעוול האישי ששרה גרמה ליעקב. בשני המקומות אין הוא מאזכר במפורש את העוול שנעשה לי"ל כעוול ספרותי, אלא מעדיף להשתמש בהגדרה כוללנית. בפתיחה הוא אומר: “זהו סיפור על עוול קשה שנעשה לאדם. העוול לא תוקן, גם לא יוכל להיתקן, כי האיש אינו בחיים עוד”, משפט זה הוא הגיוני וסביר רק אם מדובר בעוול הבגידה של שרה, שאכן אינו ניתן לתיקון אם “האיש אינו בחיים עוד”, אך אין לו שום סבירות אם מדובר בעוול ספרותי, שהרי עוול כזה ניתן לתיקון גם אחרי מותו של סופר. כאמור, גם בסיום מופיע הניסוח הסתמי על “העוול הנורא” שנעשה ללוינשטיין, במקום שינוסח באופן מפורש טיבו של העוול הנורא הזה כעוול ספרותי שאריאב אשם בו.
ודומה, שאין זה מקרה שהמספר משתמש כאן פעמיים בצירוף לשוני מפרשה במקרא המספרת על רצח ממשי, הרומז, שאכן בהתאבדותו של לוינשטיין אשמים שרה והמאהב שלה, שעשו יד אחת לגזילת “כבשת הרש” שלו והסבו להתמוטטותו הנפשית ולהתאבדותו. פעם כותב המספר בפרק האחרון: “דמו (של לוינשטיין) צועק מן האדמה” (270), ופעם נוספת הוא שואל: “מי יגאל עכשיו את כבודו המחולל? היה זה כאילו השארתי פצוע שותת דם בשדה – – – והעוול שלא תוקן יזעק בדמי. יהי חלקי עמו” (270–271). שני ניסוחיו של המספר נשענים על הנאמר בסיפור הקדום שבמקרא: “מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה” (בראשית ד’–10), בפרשה המספרת על רצח ממשי, רציחתו של הבל בידי קין.
חידושו של הרומאן “עוול” איננו, כמובן, רק בגילם המתקדם של גיבוריו האוהבים, אלא בעלילה הנפרשת על כחמישים השנים הראשונות של המדינה והמשקפת את השינויים שהתחוללו בה מאז הקמתה. שינויים אלה הם מקור העוול הספרותי שפגע בי"ל, אך העוול שמוטט אותו בא לו מידיה של אשתו, “האלמנה השחורה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.