א    🔗

כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד אפשר ותתעורר על איש רכוב על סוסו, פעם סמוך לישוב אחד ופעם סמוך לישוב אחר, ודרך־רכיבתו אינה לא כשל היוצא אל השדה לשם נופש־שעשוע ולא כשל היוצא אל השדה לשם חובת־עמל. רכיבה אחרת היא. והרוכב – דפוס־פרצופו כשל אחד מבני העלייה האחרונה. אתה תוהה ומבקש להבחין בדמותו ובמראהו מה היתה אומנותו שם, בכרכי־המערב, ומה אומנותו עתה פה ביישובי־חפר. ובראותך עובר אורח, תשאל: מי האיש, ויאמר לך: הוא הרופא שלנו; ואם תשאל עוד: מה שמו, ויאמר לך: דוקטור קוֹסטא שמו; ואם תוסיף ותשאל: מהיכן בא, ויאמר לך: יאָקאָ, כמדומה מהמבורג – והרהרת בלבך, כי אפשר והאיש, אשר ראיתו רכוב על סוסו, הוא צאצא למשפחה ממשפחת אנוסי פורטוגל, שנשתקעו בעיר־האלבה ולימים נתערבו בין אחינו האשכנזים, עד שלא נשתייר מספרדיותם אלא שמם בלבד. ואפשר שתפזום דרך הרהור: גבריאל דה קוסטא… אוריאל אקוסטא…

ב    🔗

כך האסוציאציה, ההרהור, השערה. אבל האמת היא: יסודו לא יאָקאָ, ולא האמבורג, גם לא פורטוגאל ואפילו לא קוסטא. אדרבה, השם הזה אינו שמו מראשיתו, אלא מאמצעו. הוא לא מורשת לו, אלא קניין לו. כנראה, לכבודו ולזכרו של אוריאל המנודה. כי לפני השם הזה היה לו שם אחר האומר לך הרבה, מתוך שהוא מעלה לפניך יריעה נשכחת מימי־ילדותך, מימי־נעוריך. הלא הוא השם – י. קירטון. אתה זוכרו משם, מעיירתך, מלפני המלחמה הקודמת, כשבאת, נער בכיתה קטנה של גימנסיה, לשיחות “פרחי ציון”, שדרכם היתה בסתר, ואף אחרי המלחמה, כשבאת לשיחות “השומר הצעיר”, שדרכו היתה בפומבי. כאן וכאן למדת את שלא לימדוך יום־יום על ספסל־הגימנסיה – למדת בעניין עמך, תולדותיו, ארצו. למדת פרקים בציונות, מובן לא בשפתך אתה, אלא בשפת־נכר – גרמנית, פולנית. ספריית־עזר היתה קבועה בדירת האגודה ובה ספרים יקרים, שלימודם הכרח ובראשם השלישיה המפוארת – רומא וירושלים, אבטואָמנציפאציה, מדינת היהודים. אך בה גם קונטרסים חביבים שלימודם צורך ובראשם מחברת־היסוד של שלמה שילר ומחברת־העזר של תלמידו, י. קירטון. בעצם, לא מחברת אחת, אלא צרור־קונטרסים, שעניינם אחד – תולדות הציונות; לשונם לשון לימודיך בגימנסיה – פולנית; שנת הוצאתם – 1905, והמו"ל – הנוער הציוני בלבוב, כלומר חבריך הגדולים.

ג    🔗

צרור־הקונטרסים, שלמדת מתוכו, היה ממועך מעט – מרוב קריאה בו, מרוב שימוש בו. סופו נעשה יקר־מציאות, ויכולת לראותו פה ושם בהעתקה שבכתב־יד. לכאורה עשוי רוב חיבה כזה להתמיה – הרי לא היה כאן יותר מקומפיליציה. אבל זכור, כי חלקך לא היה טוב כשל חבריך הצעירים בימינו. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, יש לפניהם ספרים הרבה, גדולים וקטנים. אך חלקך היה טוב משל חבריך הגדולים שלפניך. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, צריכים היו לנוד על עלים בלים וללקט שבלים בודדות ושדופות, ואילו בשבילך, במיוחד בשבילך, חבר אגודה כאגודת “פרחי ציון”, נעשה בצרור־קונטרסים זה הנסיון הראשון לכתוב תולדות הציונות. ודאי זה לא ספר, כמו שאפשר לקרוא בימינו, – נאמר, תולדות הציונות של אדולף ביהם, – זהו רק גישוש, צירוף, התחלה, אבל איזה יש. והרי לפניו, לפני צרור־הקונטרסים הדקים האלה, לא היה כלום. אמנם, גם שם, באודיסה, הורגש באותם הימים צורך רב בספר כזה ונקבע פרס ונמצא זוכה בו, אבל אותו ספר – ספרו של ד"ר ספיר – נתחבר בימים כשמחבר־הקונטרסים שלפניך שוטט בין ספרים ועתונים להביא לפניך פרי חיפושיו.

ואתה שמחת על צרור־מחברותיו, שמחת בו ביותר. כי בסביבתך הקרובה והרחוקה נחשבה אהובתך, הציונות, אם לא כנעות־המרדות, הרי כבת השובבה שאין לה כתב־יחש. והנה למדת שיש לה, לבת־עינך היקרה, תולדות. למדת שהיתה לה ילדות – ממשה הס עד פינסקר; שהיו לה נעורים – מפינסקר עד בירנבוים ונוסיג; שיש לה שחרות – מהרצל ואילך. למדת שהיו לה תולדות לפני ילדותה, שהיתה עוּבּר, אמנם שעה ארוכה מדי – י"ח מאות שנים ונפלאת על אריכות זאת, בייחוד שהמחבר, נאמן בית רבו, שלמה שילר, לא היה נוח לראות את גילויי־המשיחים, לפרכוסיהם ולזעזועיהם, כגילויי־ישועה עצמית פעילה. אבל למדת, כי הילדוּת לא היתה ראשית התקופה הפעילה; למדת דבר, שהיום הוא מקובל, אך בימים ההם לא היה מקובל כל כך וגם בו היה המחבר נאמן בית רבו, שלמה שילר – למדת, כי תפיסת ההשכלה כאנתיטיזה של הציונות היא תפיסה שטחית, מרפרפת, שכן באמת היתה ההשכלה כהפגנה הלאומית הפעילה הראשונה שלנו, וממילא אינה ניגודה או חילופה של הציונות, אלא הקדמה לה.

וביותר שמחת לבוא במחיצתם של האישים הרבים־הרבים והיית מיצר, כי ההדפסה נפסקה באמצע הספר, באמצע המאמר, באמצע הפסוק. ניכר, חברינו הגדולים בלבוב לא היה סיפק בידם להמשיך, הוציאו י"א חוברות ולא יספו עוד. דומה כי אפילו היום, שכבר קראת ספרים רבים וחוברות רבות בעניינים אלה, באישים אלה, עודך מיצר, על שהמחברת ההיא נפסקה באמצע. כי אתה מחזיק טובה רבה לה – היא לימדתך להגביר אהבתך לעניינים אלה, לאישים אלה.

ד    🔗

ובכן, הרופא ד“ר קוסטא המקיים אומנותו ביישובי חפר הוא־הוא י. קירטון, מחבר “תולדות־הציונות”, שלמדת בימי נעוריך. אבל, כמו שהשם קוסטא קדם לו שם אחר – קירטון, כך השם קירטון קדם לו שם אחר – צ’אצ’קס. שם מצוי הוא בגלילות מדינתך בגולה, מדינת גליציה, שם בני משפחות נודעות. אחד מהם, והוא הגדול שבהם בימינו, הניח אותו וברר שם אחר תחתיו – הלא הוא ש”י עגנון. והיא ברירה יפה, מובנת. אחד מהם, והוא בעל צרור הקונטרסים, הניח גם הוא את שמו וברר אחר תחתיו. גם ברירתו יפה, אבל אינה מובנת. כי מה ראה להמיר שם, שיסודו ספק בלשוננו ספק בלשונם של הרותנים, בשם שיסודו ודאי אינו בלשוננו. אבל כבר רמזנו, כי זכרו וכיבוד זכרו של אותו מנודה וחוזר, חוזר ומנודה, היה כאן באמצע. ואולי יש פה צד שווה עלום בין הרב והתלמיד – מה שלמה בלאנקשטיין ברר לו שם אחר, וכפי שסברו בטעות, לזכר משורר־הגרמנים, וידענו אותו שלמה שילר, אף נתן צ’אצ’קס ברר לו שם אחר. וּודאי נקודה היא במסכת־העניינים המסורים ללב והמיתו.

ה    🔗

אולם משהגעת לשם־האיש ביסודו ותשאל מי הוא ומה דרכו, ראוי שתשיב בקצרה: הוא, נתן צ’אצ’קס, מבני־המחנה לא מתמול שלשום – אם תתחקה על רישומיו תמצאם זרועים על פני כברה של ארבעים שנה. יליד סטניסלב, שעבר ללבוב ותחילת פעולתו בנוער – נשיא “השחר”, מזכיר “צעירי־ציון”. דרכי־פעולתו – תעמולה, הסברה, איגוד. בסעיפי הפעולה הזאת ולשמה – חיבור ספרו הנזכר ופירסומו, חיבור מאמרים רבים ופירסומם. מעל דפי כתבי העת הציונים בלשון־הפולנים, “ווסחוּד”, “מוריה”, “השחר”. אתה, אמנם, כבר לא היית מקוראי “ווסחוד”, אבל את “מוריה” קראת וקראת. הרי חיכית בכמיהה לכל חוברת חדשה, כשם שקראת את כל החוברות הישנות, ואתה זוכר את עורכיה הרבים – למן נתן מלאט, שסופו המיר, פרידריק אשכנזי, שסופו לא טוב גם הוא, ליאון רוזנקראנץ, דרך איזידור שניידר, ליאון וקסלר, ז. פ. פינקלשטיין, קופל שוארץ עד וילהלם בארקלהאמר, וביניהם גם את נתן צ’אצ’קס. עיתים נתת לבך לדעת, היכן הם אלה; על קצתם ידעת ועל רובם לא ידעת. שאלת, למשל, לבעל “תולדות הציונות”, ומה ששמעת הוא, שנסע שנתיים לפני המלחמה לראות את ארצנו, מה שראית אלה גליונות עתונו המצויר, שהוציא עם הנריק פאַסט “יידישעס אינטערעסאַנטעס בּלאַטט”, מה שנודעת, כי עם המלחמה הלך לחזית. ואחר כך כאילו נעלם. עתה ידעת, כי אחרי המלחמה הלך לגרמניה, ישב בהמבורג ונעשה קוסטא – והוא שם רופא נודע ומסור וציוני נודע ומסור – ב“פועלי ציון” שהיה נשיאם, בהתאחדות האוסטיוּדן, בהסתדרות החלוצים.

ו    🔗

ועתה כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד תוכל לראותו, וכדרכו אז כן דרכו עתה. לא מצביא, לא קצין, אלא חייל. חייל ותיק־צעיר. נאמן.

[ד' ניסן תש"א]