א

עד שאפתח את דברי, אטול רשות לעצמי להקדים שתיים הערות, הצריכות לגופם. הערה ראשונה עניינה עצם דברי; הערה אחרונה עניינה דוברם. שכן גם הם, הדברים, גם הוא, דוברם, שילובם במחזור ההרצאות של כנס, המוקדש להיסטוריה, אפשר לו שייראה מוזר או, לפחות, משונה. מבחינת הדברים – כל ששמעתם בישיבותינו הקודמות, גם אמש גם הבוקר, הוא רחוק, בין במקום בין בזמן, בין בשניהם, ממה שעומד להישמע עתה. מבחינת דוברם – אף מה ששמעתם בישיבתנו זו, והוא קרוב, בין במקום, בין בזמן, בין בשניהם, הרי אפילו אם קירבת משמיעיו מגעת כדי משהו של בדידי הוה עובדה, אין היא מגעת לחלוטין כדי גם בי הכתוב מדבר; מה שאין כן מי שעומד להשמיע מה שישמיע עתה. והנה ידעתי, שהחריגה הכפולה הזאת עשויה להעמיד את התוכנית כהגדה, שבה דברי ודוברם הם בחינת זכר לטיט; ואף זאת ידעתי, כי משהפלגנו להגדה, אפשר שיאמר מי שיאמר: כולנו חכמים, כולנו נבונים וכו', ואף על פי כן נתמה כאותו שקרא: מעשה ברבי, אליעזר ורבי יהושע ורבי, עקיבא ורבי, טרפון, קרא ותמה: מילא כל אלה, אליעזר ויהושע ואלעזר בן עזריה ועקיבא יהודים יפים הם וסימנך שכל אחד ואחד מזווג לו כבן לוויה רבי, ואילו אתה, טרפון, שאין רבי מזווג לך כבן לוויה, מה לך אצלם, או בלשון הנמשל: קודמיך באו, איש איש ומרחק הפרספקטיבה ההיסטורית שלו, במתאים לנושא דיונו האובייקטיבי, ואילו אתה – איפכא, והלכך יפה לך האימרה: הלכה חמורך.

ואוסיף חטא על פשע ואודה, כי כשקראני חברנו היקר, יהושע אריאלי, להיות במשתתפי הכינוס הזה, קרוב הייתי לקרב יותר, שכן שקלתי בדעתי, אם דין שאדבר בעניין צמיחת המנהיגות בתנועת הפועלים בארצנו, או אדבר בעניין צמיחת המנהיגות בתנועה הציונית באחת מארצות הגולה, היא גליציה, ורישומי שיקולי ניכרים בהבדל שבין ניסוח־העראי ובין ניסוח־הקבע של התוכנית, שבינה לבינה אמרתי לנפשי: הרי, בעצם, יותר משאתה פוסח בין שתיים אלו, אתה מהלך ביניהן ובתוכן, והכל משום שידעת בך, כי כשליש־חייך היית שרוי בתוך התנועה הציונית בארץ־הולדתך, וכשני שלישי חייך אתה שרוי בתוך תנועת הפועלים בארץ־מולדתך, וכאן וכאן נערבו לך, בפרופורציות שונות, בינה בתהליכים ועשייה בהם, ואם יש ערך־מה לעדותך בכתב, שניסית כוחך בה, כגון המונוגראפיה שלך על שלמה שילר, גם מבחר כתבי א' שטאנד שהסדרת ותירגמת, הקובץ “פרקי גליציה” שהוצאת עם ישראל כהן, דבריך על קברניטי הציונות בגליצִיה, הוגיה ועסקניה, שנכללו בספריך “אבני זכרון” ו“אבני גבול”, המבואות שהקדמת לאסופותיהם, החל בצבי פרץ חיות ומרדכי זאב ברוידא וכלה בראובן פאהן וקארל רוזנפלד וכדומה, אולי יש גם ערך־מה לעדותך שבעל־פה, כי במה, בעצם, נופלת חשיבותה של עדות חיה משל תעודה מתה, ואם כן דין הוא שתהא סודר את עדותך, בחינת ראשון ראשון – אחרון אחרון.

ולא פירשתי את שיחי עם נפשי אלא כדי להסבירכם, כי אני מקדים את העדות על שלשום לעדות על תמול, לא כל שכן על היום, לא משום שהשלשום קל בו יותר להסמיך לדיבור ad rem את הדיבור ad hominem אלא משום הכלל, שאפילו המטבע שלו יצא מלפני לבן, יפה הוא לנכדיו, הלא הם בני ישראל: לא ייעשה כן לתת את הצעירה לפני הבכירה.

ב

והבכירה היא, כאמור, התנועה הציונית בגליציה; ובבואי לתת אותה לפניכם, ולתתה לאור הקושייה: צמיחת מנהיגותה כיצד, דין שאקדים, כעל רגל אחת, הגדרה משולשת – על גליציה, על יהדותה, על ציונותה. לעניין גליציה – הריהו, כנודע, שם, שקראה מלכות אוסטריה למה שנטלה לה בחלוקת פולין, והוא מצורף שתי חטיבות סמוכות, האחת ממזרחו של הנהר בחלוקת פולין, והוא מצורף שתי חטיבות סמוכות, האחת ממזרחו של הנהר סאן והיא, לפי רוב אוכלוסייתה, חלקה של רוסיה האדומה, האחרת, ממערבו של נהר סאן, והיא, לפי רוב אוכלוסייתה, חלקה של שאר פולין. לעניין יהדותה ודאי שנהר־סאן הוא נקודת גבול גם בה, ודורשי שוני של מנטאליות, פרי שוני של מסורת, ניתנת להם בקעה נאה להתגדר בה, אבל התגדרותם לא תצא מגבול של דקויות; ואפילו כשיצרפו למעשה־ההבחנות את מהלך ההתפתחות השונה של שתי התנועות הגדולות, החסידות וההשכלה, תיראה החציצה דקה במעט, אך גם עתה העובר ממזרח למערב ואיפכא, אינו נדרש לקפיצה על פני תהום של מי־שטף ולרוב דיו בפסיעה על פני אמה של מי־שחו. לאמור, אם להתעלם מקווי־מישנה, הרי לפי קווי־ראש יהדות אחת היא, ודין לבדוק, האומנם הומתה ההגדרה, ששמעתיה מפי מורי ידידי חיים טרטקובר עליו השלום: ייחודה, והוא שיבחה, שישבה מרצונה בגיטו. אודה, כי כששמעתיה, לא נחשבה לי אלא כאמירה אפוריסטית בעלמא, ואף העירותי את אומרה על כך, אבל כשעמד על שלו ועוררני על השוני שבין רובו המכריע של הקיבוץ הזה ובן קיבוצי־היהודים הגדולים שמחוצה למלכות, שהוא שרוי בה, הלא הם קיבוצי היהודים ברוסיה הצארית – פולין, אוקראינה, ליטה – ועל השוני שבין רובו המכריע של הקיבוץ הזה ובין קיבוצי היהודים הקטנים שבפנימה של המלכות, שהוא שרוי בה, הלא הם קיבוצי־היהודים באוסטריה ההאבסבורגית – ביהם, מהרין, ואפילו הגר – והיקשה: על מה רובם המכריע של יהודי גליציה לא הלך אחרי אחיהם, בני המערב, וקיים בחינת ויבוא יעקב שלם, כדרושו הנודע של החתם סופר: שלם ר“ת ש’מו,ל’שונו, מ’לבושו, ואפילו החלק המועט, שניסה לילך בדרכם של קיבוצי המערב, התנער עד־מהרה והשיב לעצמו מתוכו וממנו את שמו ואת לשונו, ואף צירף עצמו לתנועה המבקשת להשיב לו את ארצו, לא יכולתי שלא להכיר במשקל האמירה שלו; וביותר כשצירפתי לה את זכר חווייתי, שהיתה טיפוסית למדי לבני גידולי: כשישבתי, כתלמיד־גימנסיה, בלבוב וישיבתי ברובע היהודים הצפוף ולימודי ברובע הפולנים הרווח, אהבתי את המיצר ולא אהבתי את המרחב; אהבתי את המיצר, ולא משום שהיה מיצר, אלא משום שהיה בית; לא אהבתי את המרחב, ולא משום שהיה מרחב, אלא משום שהיה נכר. נמצא, שאם אמנם ייחודה של היהדות הזאת הוא במה שנתגלה בה במיוחד, כוחו המושך של הבית וכוחו הדוחה של הנכר, והוא נתגלה בה באותה פיסת זמנים, כשהקיבוצים השווים לה בצילה של מלכות הצאר לא עמדו עדיין במבחן האמנציפאציה ושיווי הזכויות, והקיבוצים השונים ממנה בצילה של מלכות האבסבורג כבר עמדו בו ונכשלו, הרי אפשר שאותה אימרה אפוריסטית, בייחוד לאחר חיזוקיה, היא לא בלבד נאה אלא אף נכונה. אם, אמנם, נכונה היא, היא שאלה התלויה בהגדרה השלישית, שהיא האחרונה לאחר הגדרת גליציה ויהדותה, הלא היא הגדרת ציונותה. ודאי שאין ההגדרה מכוונת לייחוד של מהות, אלא לייחוד של מעמד, והוא שעשה את ארץ־הכתר הזאת כפרובינציה קלאסית של הציונות, ביתר דיוק: כפרובינציה הציונית בה”א הידיעה שנעשתה כן כמעט מאליה. אמרתי: כמעט מאליה, ולא אמרתי באפס־יד, שכן ציונותה נדרשה לעמוד בקשרי מלחמה גדולה לעצמה מפני ארבעת אויביה הגדולים על שני צמדיהם: הצמד הראשון הרביות והרבות, על שושלותיה העזות, והצמד האחרון ההתבוללות על שתי פניה, הפן של ההתבוללות האידיאית והפן של ההתבוללות המעשית. לעניין הצמד הראשון, הרי עיקרו הרביים, שהרבנים נמשכו להם ונשתעבדו להם, חוץ ליוצאים מן הכלל, והכוונה בייחוד לבזלא והקואליציה המוקדמת שלה, האידיאולוגית, עם פרשבורג, שבאה, בשלהי ההשכלה, על ביטויה בארגונם של “מחזיקי הדת”, וכן הקואליציה המאוחרת שלה, התכסיסית, עם המתבוללים כנגד יריבתם המשותפת, הציונות. קואליציה כפולה זו היתה חומה בצורה, שמאחוריה נסגר המון החרדים, בין הקנאים בין התמימים, שהיו רוב האוכלוסייה, וקצת פרצים קלושים, כאלומת האהדה שנזרקה לה לציונות כלאחר יד משושלת רוז’ין, או כהצטרפותם של קצת רבנים ל“אהבת ציון” ואפילו נענועיהם הרפויים לציונות הפוליטית, לא היו עשויים לשנות מחסימותה של אותה חומה, גם אם לא מעט אבניה התנפצו. לעניין הצמד האחרון, הרי ההתבוללות האידיאית, שנמשכה משני נסיוני איגודה הראשונים, האחד “שומר ישראל”, שהתכוון יותר להסתגלות ציוויליזאטורית, מדינית, ועל כן נצמד לווינה ונשא את לבו ללשון הגרמנית; האחר “אגודת אחים”, שהתכוון יותר להתמזגות תרבותית, לאומית, ועל כן נצמד ללבוב, כתחליפה או כתשלומה של קראקא וורשה, וללשון הפולנית. ואפשר שאין לך ראיה לתבוסתם האידיאית של שני האיגודים כעובדה האחת, כי האידיאולוגוס הוותיק של “שומר ישראל” פיליפ מאנש, עורך Israelit הוא מאבות הפילולוגיה של יידיש ומראשוני מתרגמי שלום עליכם, וכי חברי “שומר ישראל” היו לימים ממייסדי “מקרא קודש”, שמתוכה נולדה חבורת “ציון”, צבת ראשונה של הציונות ובית גידולם של ראשוני קברניטיה; וכעובדה האחרת, כי האידיאולוגוס הצעיר של “אגודת אחים” עורך Ojczyzna אלפרד נוסיג, נפרד ממנה במחברתו, שפירסמה ב־1887, ושמה כשם־מישנה של המחברת שעתידה היתה לצאת מקץ עשור, אלא שהמחברת הראשונה, שיצאה בשנות השמונים, ששמה Próba rozwiązania kwestji źydowskiej (–נסיון פתרונה של השאלה היהודית) – ובה נקבע ראשונה המונח syoński כלומר ציוני ולא, כמקובל, בשנות התשעים בידי בירנבוים – לשונה הפולנית ומתכונתה העניינית צמצמתה על קוראיה, ואילו המחברת האחרונה, שיצאה בשנות התשעים, ששמה Der Judenstaat, Versuch einer Lӧsung der Judenfrage (–מדינת היהודים, נסיון פתרונה של שאלת היהודים) לשונה הגרמנית ומהותה החזיונית הרחיבוה, אף ברוב תרגומיה, על פני כל תפוצות ישראל. ולא עוד אלא מערכת Ojczyzba על משרדה, ניירותיה ואותיותיה נעשתה מערכת Przyszłość משמע: העתיד, בכור לכלי־המבטא של ציונות גליציה. ולעניין ההתבוללות המעשית הרי דין להבחין בין פניה השונים, הפן האוטיליטארי, שיש בו גוון גס ביותר כדמות דרכם של חונפי שליטים ורודפי בצע, אם ממון אם קאריירה, והפן האופורטוניסטי, – במאמר מוסגר: שגם הציונות לא פרשה הימנו, – שיש בו גם גוון עדין למדי, ועצם לשונו של בכור־כלי מבטאה של הציונות, וכמה מחבריו וצאצאיו למן השבועון Wschód (מזרח), דרך הירחון Moriah עד העתון היומי Chwila בלבוב, ו־Dziennik Nowy בקראקא יוכיחו. והמאמר המוסגר אינו קטן בעינינו, שהרי מתוכו אנו למדים, כי מי שביקש לדבר מעל כלי מבטא אלה וגם מי שנתבקש לשמוע דבריו, ראה לדבר, ונזכור כי הדברים נאמרים בלבוב, בלשון נכר, וכדרך המתבוללים מדור דור, בלשון השליט, ואפילו מיעוט שליט הוא, אף אם רוב קוראיו לשון דיבורם בבית וברחוב וביניהם לבין עצמם לא היתה פולנית אלא יידיש, ולשון תרבותם לא היתה פולנית אלא עברית, לשון השכלתם לא היתה פולנית אלא גרמנית, ולשון רוב אוכלוסיית סביבתם לא היתה פולנית אלא רותנית. ואף אין אנו שוכחים לא את “טאגבלאט” ולא את “טאג”, לא את “דער יידִישער ארבייטער” ולא את “העת” ו“המצפה”, אבל מה נעשה ואלה ירדו מבחינת תפוצתם ירידה אחר ירידה עד שגוועו ואינם, והשאלה האומנם בסוגייה זו ובבחינה זו יפה כוחו של האפוריזם, היא שאלה, אלא שיש שאלה גדולה הימנה: האומנם הסוגייה הזאת, החשובה הרבה, והבחינה הזאת החשובה כמותה, הן בנותן הערכה חותכת של ציונות גליציה, בין לגבי העילית הנוהגת בין לגבי הציבוריות הנהוגה.

ג

וכך, בעצם, הגענו, לאחר ההקדמות הצריכות, לעיקרם של דברינו, והוא בירור טיבה ודרכה של העילית, כדרך שמעריכו חוקר – ומחקר ציונות גליציה הוא ממש, החל בנסיונו התמים של חובב כשל מרק שרלאג וכלה במפעלו המוסמך של מומחה בספרו בן הכרכיים של מורי וידידי נתן מיכאל גלבר, והוא הערכה שהחיוב מרובה בה על השלילה, או כדרך שמעריכו סופר – וכוונתנו בייחוד לשי עגנון ב“בנערינו ובזקנינו” ובפרק הפתיחה של “תמול שלשום”; לאברהם שבדרון, שתוכחתו על ההומו ציוניסטיקוס היא כוללת, אך תשתית ניסויה היתה הציונות הגליצאית, וסימנך שפעם אחת יצאנו מלשכת הקרן הקיימת בלבוב, אמר כמדבר אל עצמו: אם ציוני אתה למה לא נבחרת לסיים, לסינאט או לקהילה, אם אנטי ציוני או, למצער, אַציוני אתה, למה לא עלית לארץ ישראל. והצד השווה שבין הפאראדוכסליות ההומוריסטית של המספר והפאראדוכסליות המוראליסטית של הפובליציסט הוא הערכה, שהשלילה מרובה בה על החיוב.

ובבואי עתה להכריע בין הערכת החוקרים, שעיקרה לחיוב, ובין הערכת הסופרים, שעיקרה לשלילה, חייבני לבדוק תחילה, מה שורשה של הסיטונות האחת, והיא חיובו של החוקר, ומה שורשה של הסיטונות האחרת, והיא שלילתו של סופר, ודומני כי סופה של הבדיקה קביעה, כי החוקר רואה את כל העושים והמעשים מצרפים חשבון גדול, והסופר רואה את רוב העושים והמעשים מזייפים חשבון גדול, והדין עם שניהם שכן תרי עילית הוו, אחת גלוייה ומהמה יותר ולא מעט מעשייתה סרק, ואחת נסתרה ומצניעה יותר והרבה מעשייתה פרי; ואפשר שהחוקר מזריח מאורו של הפרי על הסרק, עד שאף הוא בכלל פרי, והסופר מאפיל מצילו של הסרק על הפרי, עד שאף הוא בכלל סרק. אולם כדי לאשש את דעתי, כי תרי עילית הוו, עלי להשיב לקושיית המישנה, שכרכתי לו לשם הרצאתי, דהיינו: ראש וראשון – ראש משום שהוא ראשון, וכדי להשיב עליה, עלי להחזיר את עצמי לא בלבד לתאי־הגידול של העילית הכפולה, כדי למצוא את גרעיני הניגוד והסתירה של מיני העילית שצמחו מתוכם, כגון ההבדל שבן האגודות הקורפורנטיות ופולמוס דואליקה ואנטידואליקה וחלוקת הדרגות למן פוכס עד אלטר הר ושאר השעשועים, שלא הניחו שהות לעיקרה של האגודה, העמדת אדם יהודי בדעתו, בהשכלתו, באורחותיו ובין האגודות, כדרך תנועת “צעירי ציון” שטרחו על כך, אלא אחזיר את עצמי אל לפניהם, לאגודה, שהיא כעין צבת ראשונה, הלא היא אגודת “ציון” בלבוב, שהעמידה עילית שהיתה מסוגלת להנהגה, ואף ניסתה בה וברוב הצלחה, אלא כמה וכמה גורמים מיעטו את תנופתה ונטלו את כוחה.

ראשית, התאנייה הנושנה: בני יצאוני – מרדכי אהרנפרייז הלך לדיאקובר ולימים לסופיה ולסוף לשטוקהולם; דוד ניימרק הלך לסינסיניטי, בנימין זאב זגל הלך לברלין ושינה טעמו, יהודה לייב לנדא הרחיק עד יוהנסבורג, מרדכי זאב ברוידא האריך מהם לישב ואפילו הרבה לפעול, אולם לאחר שהניח את סטניסלב הלך ללודז'; משני האחים טהון הלך יהושע לקראקא והיה כמה שנים מנוע מעבודה ציונית ואילו יעקב כמותו כמורו, והוא מורו של דור, שלמה שילר, הלך לארצנו, ואם להוסיף אברהם רובינזון שהלך לברלין, ולהבדיל גרשם באַדר שגורש לניו־יורק, ולצרף להם את שעשויים היו להיות בכלל ההנהגה אלפרד נוסיג, מרטין בובר, ליאו קלנר, אך שדה עשייתם רחוק, אין להפחית מרישומו הקשה של עניין בני יצאוני, שאינה דומה השפעת־עקיפים כהשפעת מישרים. אמת, נשארו אברהם קורקיס, אברהם זאלץ, אלכסנדר הויזמן, אדולף שטאנד, גרשון ציפר, דוד מאלץ ודוד שרייבר – כולם כמעט גידולי חברת “ציון”, והאמצעי שבהם, טריבון־בחסד, נעשה כדמות ראשה ומכוחה של התנועה האינטגראלית, שנסתייעה בשני אגפיה, בכוחה של “אחוה” שסופה “פועלי ציון” מזה ובכוחם של “דורשי שלום ציון” שסופם “מזרחי” מזה, הפעילה את רחוב היהודים והגיעה את ראשה עד לפרלמנט, אך שלושת הראשונים –קורקיס, זאלץ והויזמן – כבר צידדו או צודדו בפתח מלחמת העולם הראשונה, שגברה מדיניות ההווה, שהם לא היו מנלהביה ואיפכא מסתברא, והציונות נתפרשה להם כעניין שעיקרו ציון; שטאנד עצמו מת עזוב ובודד בווינה ולא שב עוד לגליציה; ושלושת האחרונים צידדו או צודדו, ועלתה הנהגה אחרת, קבוצת עסקנים מוכשרים וזריזים, וראש להם ליאון רייך ועל ידו ואחריו אמיל זומר שטיין והנריק רוזמרין ומיכאל רינגל ואברהם אינזלר ואברהם שווארצבארד, שהצד השווה שבהם הוא לא בלבד במה שמוחזק כסינונים של ציונים בגליציה, כלומר דוקטורים (וידוע מעשה אוסישקין שבא ללבוב ובאפס ברירה כתבו במודעות מהנדס וכן מעשה ז’בוטינסקי שבא שמה ובאפס תואר כתבו במודעות: קנדידאט לדומה, ולהבדיל בין גודל וקוטן אני עבדכם, שלא הייתי ואינני דוקטור ואף אין לי סיכוי להיות, אלא אם כן אזכה בפייס הגדול ואתננו לאוניברסיטה ותעשני דוקטור משום כבוד כדרך שעשתה כמה נדיבים, ראיתי בעיני את התואר הזה מזווג לשמי על גבי מודעות גם בירוסלב גם בז’ולקווא ותמהתי על שחושדים בי במה שאין לי, אמרו לי: יונגערמאן איר ווילט רעדן אין א ליידקן זאל, כלומר אברך רצונך לדבר בפני אולם ריק) – אלא במה שכולם עורכי דין, כמותם כרוב עסקני ציונים, כאילו תורת משפטים מסגלת להיות מנהיגם של ציונים, וכבר אמר אותו ליצן, כי זה היה הדבר היחיד שבו יכלו להידמות להרצל. ושמא הוא עניין לסוציולוגים, וביותר אם נזכור, כי אם לפנים עוד בלטו בהנהגה בני המעמד הבינוני, כגון שלום מלצר, נתן טרטקובר, חיים נייגר וכדומה, הרי עתה או נעלמו או הנדירו, וסתם עסקן ציוני מבני האינטליגנציה המקצועית, אם פרקליט – הוא יושב בראש, אם רופא, מורה הוא יושב בזוית, ואולי לא תימה היא כי כל הפרקליטים הלכו לסיים ואילו שני המורים מאיר ביננשטוק ופישל רוטנשטרייך נשלחו לסינאט, וחוששני כי אף גורלו של יהושע טהון היה כך, אילולא מעמדו המבוצר בקראקא וגלילותיה. אולם יותר משחשוב הצד השווה שפתחתיו לצד קלות ראש, חשוב הצד השווה שאפתחנו לצד כובד ראש והוא, שהחבורה, שעלתה לעמדות הפוליטיות, שנראו חשובות ביותר, היא הנציגות במדינה, לא היה בה כדי נציגות אידיאלית של מהות הציונות לא מבחינת הזיקה החיה והאישית לארץ־ישראל, לא מבחינת ההתערות החיה והאישית בתרבות ישראל, ספרותו ולשון־האומה, ולא אהיה מוציא לעז אם אומר, כי אפילו הזיקה ללשון העם לא כבשה את ביתם ומשפחתם.

ד

ואף על פי כן אין זו אמיתו של חשבון, והטעם פשוט, העילית של הציונות, שהיתה בידה ההנהגה האמיתית, מה שמשורר הפולנים קרא rząd dusz כלומר שלטון הנשמות, היתה אחרת, היא יצאה מלפני הרחש העמוק והמתמיד של בני הנעורים, בחבורות “פרחי ציון” ו“צעירי ציון”, מאגודות הסטודנטים ומאגודת חובשי בית המדרש “השחר”, ולימים תנועת הנוער שפורמאציות שלה, בין קמו בתוך הציונות האינטגראלית כגון “השומר” שסופו “השומר הצעיר” שהתבצר מחוצה למפלגות, בין קמו בתוך הציונות הדיפרנציאלית, בחזית השמאל כגון “גורדוניה” או בחוגי הימין כגון “עקיבא”, בין ראו את דור המנהיגים שלפניהם פטרונים לעצמם בין לא ראום כן, היו בחזקת מרד עליהם ובחינת שיבה למשאת הנפש, שהיא קיומה הממשי והאישי של הציונות. עד מה העילית הזאת, שלא נדחקה למהומה החיצונית, אלא התבצרה בעשייה הפנימית, היתה ממש, ניתן ללמוד מכמה חזיונות – החזיון של פריחת הספרות המקורית בכוח הכשרונות המצויינים שהעמידה לספרות העברית והיהודית, מהם שתחילת כתיבתם בלשון נכר, החזיון של בניין בית־הספר העברי התיכון בקהילות פולין ובספר בכוחם של סטודנטים גידולי “צעירי ציון” בערי גליציה, החזיון של עליית “השומר הצעיר” וגלי העלייה שלאחריו, ולפי שהיתה זו עילית דינאמית, הרי גם היא לא נשארה בגלילותיה והפליגה וממילא נסתייע מזלה של הנציגות הגלוייה, החיצונה, ונתקיים בה הכלל של ראש וראשון משום שהוא אחרון. הנציגות הפנימית ישיבה בארץ־גידולה היתה לרצונה ולכורחה עראית כי היא הלכה באשר הלכה – אם לתחנת עראי בגולה ואם לתחנת קבע בארצנו. חזיון ההליכה הזאת הוא מורכב, אך הצד השווה הוא ההליכה של העילית הרוחנית – כבר ראינו מי הלך מאנשי המשמרת הראשונה ליישובי הגולה, וראוי שנראה מי שהלך מאנשי המשמרת שלאחריה לארצנו. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה אנו מוצאים בה מלבד שלמה שילר ויעקב טהון אף את ר' בנימין, ש"י עגנון, אליעזר מאיר ליפשיץ, אברהם יעקב ברוור, אשר ברש, דב קמחי, ואף את אברהם בן יצחק וצבי דיזנדרוק שחזרו עד מהרה, ואם נצרפם לאשר הלכו באשר הלכו, נבין כי ההנהגה נכבשה בידי יסוד סטאטי יותר מבחינת זיקתו לארץ־מושבו וממילא נכבשה ההנהגה בידם. אחריתה של ההנהגה הזאת היא טרגדיה זוטא בכלל הטרגדיה הגדולה – מי שלא ראה את זרותו של הנריק רוזמרין בתל־אביב, ששימש בה קונסול פולין, או מי שלא ראה לבטיהם של אחרוני המנהיגים האלה, אמיל זומרשטיין ואברהם שווארצבארד, שלא יכלו להיאחז בארצנו והלכו לאמריקה – מי שלא ראה סמל־חרדות זה, לא חש תמציתה של תוגה.

ונסיים בהערה, כי אם כן, אין הדין עם החוקר, שהעמיד את הפרשה הזאת כדרמה מעויינת, כל־שכן שאין הדין עם הסופר, שהעמיד אותה כקומדיה מתלהלהת, ואף אין הדין עם המוכיח, שהעמיד אותה כחוכה נבובה, כי לפנינו כאן חזיון אשר בלשון לועז הוא קרוי טרגדיה ובלשונו כינויו ארוך יותר: קינה היא ותהי לקינה.

[תשכ"ו]

א

כנודע, אדמת גליציה וגולתה היו, אם להיעזר בדבר הנביא, בחינת שלישיה בכמה מחזיונותיה הנחשבים של תולדתנו – בדורות ראשונים: דרכה יצאה החסידות, נוסח־הבעש"ט למסע־כיבושה שלה; דרכה עברה ההשכלה, נוסח־מנדלסון, למסע־כיבושה שלה; בדורות אחרונים: דרכה עברו גלי־הנדודים של בני־עמנו מערבה ולמעבר־לים; בה קבעו להם תחנת־עראי אישים וחבורות, מהם שנטעו בה כמיני מרכזי עשייה הנועדת גם לארץ־מוצאם, שפעולתם היתה אסורה או מופרעת בה. אחת התחנות האלו קבעו פה גם אישי “פועלי ציון” וכמה מראשיה ישבו פה, שעה ארוכה או שעה קצרה, ונעזרו באווירה הנוחה יותר בצלו של פראנץ יוסף לעשות לתנועתם, שעיקרה היה שרוי באווירה הדחוסה של בית רומאנוב. ודיינו אם נזכיר ישיבתם של בר בורוכוב, ש.קפלנסקי, ליאון חזנוביץ ואחרון אחרון יעקב זרובבל. מחברי תולדות, רושמי־רשומות וכותבי־זכרונות כבר הזכירו וחזרו והזכירו פרק־ביניים זה וראוי היה לתשלום ומיצוי, ומנדל זינגר, שפתח במצוה זו בספרו של ראשית התנועה הציונית־הסוציאליסטית, ראוי שיביא לפנינו המשכה, שהמתחיל במצוה אומרים לו מרוק.

ופרק־ביניים זה כמה וכמה פרקי־מישנה לו, שאפילו קטנים הם הריהם טוענים חשיבות לעצמם, וכאחד מהם הוא עניין אגודת חובשי־בית־המדרש “השחר”, שנתלכדה בעיקר במערב־גליציה, מתוך מגמה להקים תנועה של תלמודיים צעירים שלבם פתוח לתנועת הציונות ומסדה ולספרות העברית וערכיה. אגודה זו, שקיימה כינוסים שלה, נודעה לרשות גדולה יותר, גם מחוצה לארצה, בשל כלי־המבטא שלה “השחר” (ראשוני עורכיו צבי רומלד וירמיהו פרנקל) וכמה סופרים נתעוררו עליה – אם ר' בנימין במכתב נלבב אליה, אם י.ח. ברנר בפירכה אוהדת עליה. הוא שהקדים להכיר את הסירה הפנימית שבמהותה של האגודה שתכניתה קוראת אל מחוצה לבית המדרש ובוניה יושבים ואומרים לשבת מפנים לו. ממרחק הימים מתגלה, כי לא זו בלבד שלא נשארו חובשי־בית־המדרש, אלא מחוצה למעטים – כגון משה ויזנפלד, אברהם כהנא (אבר"ך), מנדל קארפ – לא נשארו גם בתוך השיטה. שכן בתוך הרבים אתה מוצא את יצחק לופבאן, דב קמחי, מ. יונגרוירט, יחזקל ויהושע בראנדשטטר, לייב ליכטינגר (נהיר), צבי וולף, אנשי העלייה השנייה, וכן את דניאל לייבל, יוסף פאלק, נפתלי זיגל שבאו לאחריהם, כולם אישים פועלים, איש על משמרתו, בתנועת הפועלים, בספרות, בחינוך. העובדה, כי מספר רב של חברי האגודה, ובייחוד ראשיה, עלו לארצנו בסמוך לייסוד־אגודתם, מגלה מידה גדולה של כובד־ראש שנהגו בעקרונותיהם, והוא שבחם. חבל שלא נכתבה תולדת האגודה, בייחוד בימי תסיסתה, שחבריה התחבטו בסערת נעורים בסבכי הפרובלימטיקה של הדור וסערתם החריבה אמנם את האגודה אך בנתה את חבריה שקיימו בה, איש איש על פי אמיתו, בחינת אותה עזבו ואת תורתה שמרו.

ב

בכלל התעודות העשויות לסייע סיוע־מה לתולדתה גם חוברות “השחר” גם שרידי כתבי־היד הנועדים לו ושנשמרו בידי אחד העורכים נפתלי זיגל. בין השרידים האלה נמצאים שני כתבי־יד המעידים גם על התפשטות רעיונה של האגודה מעבר לגליציה גם על התסיסה הרעיונית של חובשי בית המדרש באשר הם. כתב־יד ראשון כמין כתבה על חיי הישיבה בלודמיר והוא חתום בכינוי: אחד מהקיבוץ, אך מפורש גם שם כותבו: עזריאל מאליק, תיבה אחרונה מחוקה ותחתיה" ערליכמאן (שמא יימצא בארצנו מי שיוכל לזהותו ומפי המורה ח. טוזמאן מלוס אנג’לוס שמעתי שאפשר מבני משפחתו הוא). כתב־יד אחרון, שנרשם בסופו כאותו שם, הוא מאמר גדול ונכתב על ספוֹ של הקונגרס הציוני השביעי, ושמו: הציונת [=הציונות] ומטרותיה ושם־מישנה לו: הרצאה קטנה על הציונת, מטרותיה ופעולותיה.

הכותב שואל למהותה של הציונות וקובע כי ישראל “מימי היותו לעם, היא תקוותו וחזיונתו [=וחזיונו], היא התקווה אשר עמדה לו בפרץ, בעת אשר צרות והרעות הכי גדולות השתרגו ועלו על ראשו – בעת אשר עליו [עליה] אמר הנביא בצדק: מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה, בעת ההיא עמדה לו בפרץ תקוותיו [תקוותו] –– אך היתה לפנינו מהפכה רוחנית גדולה בחיי הלאום הישראלי, אשר סוף־סוף היתה צריכה לבוא, כי עם לא יוכל לחיות רק בתקוות, בהזיות, בדמיונות־שוא – – התקווה אשר היתה בראשונה רק תקוה של חלק מהעם, ולא העם כולו, היתה לפתע־פתאום תקווה עממית, במלוא מובן המלה. תנועה אשר שורשיה נשרשים בהעם כולו, בהמונו, ברבניו החרדים ובמשכילי הזמנים. מן משה הס המשכיל הכי גדול בזמן ההוא חבר יוצר הסוציאליזם המטריאלי קארל מארקס עד הרבני החרד ר' צ.ה. אלישר, מן השדרות הנמוכת (־הנמוכות) של העם עד שדרותיו הגבוהת (־הגבוהות) קפתה (־הקיפה) התנועה הגדולה הזאת”. ולאחר הגדרה כוללת זו, הוא בא לבאר, מה תעודת הנוער בתוך התנועה העממית הזאת.

ג

אולם עד שהוא משיב על כך, הוא שואל, מה פעלה הציונות למעשה, וכדי להשיב על כך, הוא מגדיר תפקידה למעשה: “הציונות היא התנועה חרותית של כל העם העברי לכל מפלגותיו, ולכל מעמדיו – – כל העם העברי לכל מעמדיו סובלים את עול הגלות בשוה – – הציונת יוצאת ממצב האקסטרי־סוריאלי של העם העברי, הציונת יוצאת ממצב האי־נורמלי של העם העברי לכל מפלגותיו – – אין לו מעמדים חברתיים את כל מה שצריך עם בריא – – והמעמד הכי חשוב, המעמד אשר עליו נשען כל עם איתן, חזק, החי על עבודת עצמו, הוא מעמד האכר, המעמד הזה חסר לו כולו – – יש לנו מעמד, אבל הכי נפחת, הכי נשקע, ההולך ומתנוונה. המעמד האכרי אין לנו, המעמד הראשוני אשר עליו חיים העמים העצמאים, מעמד פרולטארי אין לנו, מעמד השני של עם עצמי – –”. ולאחר שהוא מעורר על חלישות המעמד הבינוני ואפס יכולתו לעמוד בתחרות בני מעמדו בעם השליט מזה ואפס־יכולתו להיכנס למעמדות הפרודוקטיביים של המדינה מה שגורם לכורח ההגירה, ולאחר שהוא קובע כי הנדחקים לצאת נדחקים גם בארצות קליטתם למעמדם הקודם, הוא מגיע לפתרונה של השאלה על דרך תחיית העם בארצנו, “ששם יתפתח(ו) מעמדים עברים, כאשר אצל כל עם בריא, חי על עצמו, שם יוכל להתפתח מעמד אכרי אשר יעבד את אדמתו, ומעמד פרולטארי אשר יעבד את כל הפרודוקטים העממים, אשר בהם יצטיין”. הוא מכחיש באפשרות של ממש לפרוליטאריזציה בגולה: “ולהתחדר אל הפבריקים של עמים אחרים לא יוכל, מפני ששם אין מקום, שגם אצלם הולך הפרוצס של ההתפעלות (פּריאָליטאַריזירונג) הלך, הלוך ורבה, מפני ההתפתחות של התעשיה ובראות הפבריקנט־הנוצרי, איך פועלי בני־עמו הולכים בטלים מאין להם עבודה, יבחר יותר בהם מאשר בפועל עברי, וגם בזאת יעשה הרבה האנטיסמיטיזם הנשחת”; והריהו חוזר ממילא לעניין שיבת־העם לארץ־ישראל, שהיא־היא הנועדת לכך משום עצמה וכן משום שלא התפתח בה עדיין קפיטאליזם ומשום שאינה אדמת־פרא [עקיצה לאוגנדה], אלא דרגתה חצי־קולטורית ועיקר־משטרה עודו פיאודאלי – "שם יוכלו בעלי רכושנו, קפיטאליסטינו, להניח שם את רכושם בבטחה, ועוד שישא רווח, גם שם יוכל להתפתח מעמד פרולטארי איתן, מצוק (־מוצק) מעמד איכרי, מעמד קפיטאליסטי, גם מעמד רביעי, הסוחרים הבינוניים והפעוטים ועוד כאלה. וגם יוכלו לחיות שם חיים שלווים ושקטים, כאצל עמים אחרים – –”

ברור, כי בחור־הישיבה קרא מה שקרא מדברי בורוכוב והבינם כדרך שהבינם וניסחם כדרך שניסחם (בהערות־שוליים הוא מסתמך על מובאות מסיפרי היסטוריה וקורות התיישבות כשל לירו־בולהי) ועיקר לימודו ניכר במה שהקדים את הבחינה הכלכלית וניתוחה לבחינה הרוחנית וניתוחה. הוא מדבר על כוח היצירה שנתגלה בעצמתו בימי קדם, בשבת העם בארצו, ונמשך גם בגולה, ואולם רואה לקבוע כי “בהגלות נברא קולטורא־יותר־גרועה מהקולטורה העברית אשר נברא בארצם, אבל לא פסקה עוד לגמרי – אלא שהיא בראה דברים יותר גרועים מבתחילה, מזמן לזמן הלכה הלך וגרועה”. אמנם, עם תמוטת־הגיטו נתעוררו כוחות־מבית ובראו ספרות עברית־אנושית (הכוונה, כמובן, להשכלה ולאחריה), אך עם תהליך הטמיעה רובי־כוחות ניתנים לעמים אחרים ולא די שהשפה העברית שוב אינה קניינו של העם כולו כהיותה לפנים אלא גם היידיש, אף שרוב העם עודו זקוק לה, צפוי לה גורלה של העברית בגולה (“יוכל להיות כי עוד ימשך זמן־מה האביב הז’רגוני, אך אביבו יחלוף”). נמצאת תרבות העם נתונה לסכנת ירידה וכלייה, והיא אבידה לעצמה ולאנושות. וכאן הכותב אומר דבר, שאם לא קראוֹ אצל הס, קראו אצל מי שנסמך עליו, כלומר: “הקולתורה האנושית – היא רק אז שלמה בתכנה ובכשרונה, אם היא בעלת גוונים, צבעים שונים, רבים אשר כל עם מביא על מזבח האנושית (האנושות) את כשרונו, ואת הדברים אשר בו ציין (הצטיין), רק אז היא שלמה, אבל אם עם אחד ייעצר וילך לטמיון הרי אין זו קולתורה שלמה, אנושית, שהרי כשרון אנושי אחד יחסר. ועם יוכל רק אז לפתח כשרונו וקולתורתו, רק בהיותו על אדמה אשר בו יתפתח, הארץ אשר ילדתו, הארץ אשר בו אבו [כנראה מלשון: אביב] נצניו, רק בהחיותו חיים עממים שלמים, רק בהחיותו באטמוספירה אשר בו התפתח כשרונו מכבר”. והריהו חוזר ומצביע על האדריסה היחידה והאחת: ארץ ישראל – פלשתינא.

ד

עינינו הרואות, כי הבחינה הכלכלית והבחינה הרוחנית היו לו כבחינות נפרדות לא בלבד מצד הדיון המיתודי אלא גם מצד המהות העצמית, ובעוד הראשונה נעזרת בדברי הסבר שיצאו מלפני בורוכוב הרי האחרונה נעזרת בדברי־הסבר שיצאו מלפני קודמים. נמצאות שתי הבחינות אחת אחת מסדה והנחותיה וממילא הנמקותיה כתחום בדל ומובדל ועצם ההכרעה לצד ארץ ישראל מסתייעה בשתי הנמקות, האחת כלכלית כדמותה הזמנית והאחרת רוחנית כדמותה העל־זמנית, מבלי שיתבאר, אם המקרה או המזל הביא לידי זימונם של שני היסודות בפלשתינא. אבל דומה, כי נהא מחמירים ביותר עם הארגומנטציה המחוספסת של אותו בן־ישיבה מתלבט, אם לא נזכור, כי גם דיאלקטיקה מאומנת ומושלמת משלו עדיין חיבת לנו הסברה בעניין התעלומה האוקאזיונאליסטית, המונחת ביסודו של כפל־ההנמקה: יסודות כלכליים במזלו של הזמן ויסודות היסטוריים במזלו של הנצח, ככפל ההנמקה במערכת האידיאולוגיה הבורוכוביסטית הצעירה, שהוליכה משתי נקודות שונות לארצנו.

[י“ח כסלו תשכ”א]

א

אודה, כי כשהתחברתי בשנתי החמש־עשרה לחיי, בשבתי כפליט מלחמה בלבוב, לאגודת “השומר” לא עלתה על דעתי להקשות לו למי שפיתני לכך ונפתיתי לו, נתן גוליגר, כשם שלא עלתה על דעתי להקשות להם לראש הקבוצה, שטאנד, ולראש הפלוגה מכּס קאַרפּ ולראש הגדוד יעקב זיידה, מה עניין ראתה אגודה זו לברור לעצמה כאותו כינוי, ולזכות בו כל חבר וחבר, והנחתי כי לשון שומר יוצא ללמד חובת השמירה על עשרת הדיברות המיוחדות, שהללו שיננו לנו. אולי פירשו את הטעם לאמיתו, דהיינו שהכינוי מכוון לאגודה הקרויה כן והיא אגודת “השומר” בארצנו, קודם שבאתי וחברי קבוצה לא ראו להודיעני מתוך שסברו כי ידעתי גם אני, אך מעיד אני את עצמי עלי, כי זיקת השם שבין “השומר” דהתם ו“השומר” דהכא נודעה לי אך בשובי לעיר־מולדתי, ברודי, ובהתחברי לאגודת “השומר הצעיר”, שנוסדה בה כמה ירחים קודם תמוטתה של הממלכה האוסטרית. עתה שמענו, כי הרחבת השם באה על שום התלכדותם של שני האיגודים, האחד “השומר” שהיה הסתדרות של סקאוט והאחר “צעירי ציון” שהיה הסתדרות תלמידי גימנסיה להשכלה יהודית עצמית. עתה אף נעשה קובץ “השומר”, לזכרם של חללי האגודה הזאת, שומרי רכושם וכבודם של ישראל בארצו, כספר האהוב; יודעי לשוננו קראו אותו במקורו, כפי שנמצא בספריית בית העם, ושאינם יודעיה קראו אותו בתרגומו, אם בלשון הגרמנית מעשה גרשם שלום, אם בלשון הפולנית מעשה מאיר ביננשטוק, (מהדורת יידיש המורחבת שהוציאו בן־צבי ובן־גוריון לא הגיעה לידינו). עד כמה נאהבו עלינו השומרים, ניתן ללמוד מכך, כי כמה וכמה קיני “השומר הצעיר” היו קרויים על שמותיהם, ואמנם הקן שבעירנו נקרא על שמו של יצחק טורנר, וככל המשוער נבחר, מהיות הצעיר הזה, שנפל חלל על משמרתו, מצד־מה קרוב אלינו – השומרים רובם ככולם מבני רוסיה היו, והוא היה בן גלילותינו, יליד דרוהוביץ' שבמזרחה של גליציה, וכן היה כמונו, תלמיד גימנסיה פולנית, אלא שהניח תלמודו והלך לארצנו, וקירבה כפולה זו כאילו עודדתנו בחינת קרוב אליך הדבר לעשותו כמותו.

ב

אולם ככל שנתבררה יותר זיקת־השם שבין “השומר” הכא ו“השומר” התם, נתבקשה הידיעה, מתי ואיך נולדה, והתשובה המצויה היתה, כי משנת־פשטה יותר, כשנתיים לפני המלחמה, הידיעה על “השומר” בארצנו, נראה בחינת אידיאל לבני הנעורים, שהתלכדו באגודת הסקאוטינג, שעל איגודו ופיתוחו טרחו ד"ר הנריק סטרנר עליו השלום ואריה כרוך שיאריך ימים, ואילו התפשטות הידיעה באה בשל ביקורו של פישל וואשיץ בארצנו, והוא אמנם נראה מצולם בחבורת ראשוני “השומרים” בלבוב והצילום נדפס בכמה דוכתי – ראשונה ב־Jüdischer Nationalkalender שיצא בווינה בעריכת אוטו אבלס ולודויג (יום טוב) באַטו, ולימים בספרו של דר' ב. לובוצקי (קובץ מסמכים מתוך ארכיונו של דר' אפרים ואַשיץ). ראשונות זו של אפרים ואשיץ נשמרה לו והיתה חביבה עליו, ואף התגאה בה; והיה, בייחוד בחג הפסח, מבקר בקיבוץ “השומר הצעיר” בבית אלפא, ואף מטלטל, לכבוד המועד, חביונת יין, וביקוריו אלה לא פסקו גם בראשית ימי עמידתו בראש התנועה הרביזיוניסטית.

אבל אם ידענו, מתי נתעורר לייסודו של “השומר”, כלומר בשנת 1912, לא ידענו איך נתעורר, וביותר שארכיונו לא נשמרו בו כל רשימות על ביקורו זה בארצנו, וזכרונותיו בזה נכתבו עשרים שנה ושנה אחר־כך. אולם כקנה־אחיזה היא לנו העובדה, שמזכירה ר' בנימין, כי אפרים ואשיץ ביקר אז בארצנו יחד עם דר' גרשון ציפר. עניין ר' בנימין חשוב, משום שהוא שהיה עורכו של קובץ “יזכור” ומפיו עשוי היה האורח לשמוע, וככל הנכון אף שמע, על טיבם של השומרים; עניין דר' גרשון ציפר חשוב, כי הוא שביקש לדעת טיבו של “השומר”, והלך לשמוע על כך מפי איש לבוב, צבי ארם שהסב לימים שמו לארמון, והקדים לעלות לארצנו.

ג

ומעשה שיה כך היה – צבי ארם מחברי “פועלי ציון” בלבוב היה וקודם שידעתיו פנים ידעתיו מפי השמועה, שציוני־לבוב היו מזכירים אותו לטובה. היו שאמרו, כי הוא דגם לדמות צדדית המתוארת בנובילה המפורסמת של ג. שופמן “מאידך גיסא”, והמבקש לעמוד על כך, ילך אצל זכרונותיו של יוסף פאַלק במאמרו שבספר צבי ביקלס־שפיצר. סיפרו בו כמה וכמה דברים פיקאנטיים בעניין מלחמתו ביריבי הציונים, וכן, למשל, כי הוא שגילה כפילות־פניו של גרשם באדר, שכתב בידו אחת מאמר בשבח רשימת הציונים לבחירות ובידו אחרת מאמר בגנותה, מאמר ראשון בשמו ובעיתונם של הציונים ומאמר אחרון שלא בשמו ובעתונם של יריביהם. וכיצד גילה, נכנס בלילה דרך הארובה לבית־הדפוס ונטל את כתב־היד, והיא נסיבה שבאדר הוצרך לעזוב את גליציה ולילך לאמריקה. כשהכרתי את צבי ארמון מקרוב, שמעתי את הדבר כדיוקו, והממשות לא היתה רחוקה מאגדתה. ויתר על כן שמעתי מה שהיה, כמובן, בעיני חשוב יותר, והיא עניין ייסודו של “השומר” בלבוב. הוא, צבי ארמון, עבד בבן־שמן ודר במרתפה והנה פעם אחת אומרים לו חבריו הפועלים: צבי, איזה אורח נכבד שואל עליך. שאל: מהיכן לכם שהוא נכבד. אמרו לו: הוא חבוש קאַטילוק, כלומר, צילינדר. ואמנם, עד מהרה נגלה עליו דר' גרשון ציפר, שהיה אהוב על ציוני גליציה ובייחוד על צעיריה (בתו, הלנה, היתה מראשונות העלייה השלישית, עבדה בספרייה הלאומית בירושלים ואחר־כך במשרד־החוץ של מדינת ישראל), ולאחר ששמחו בזימונם והעלו זכרונות מימי העשייה בלבוב, התחיל דר' ציפר דוחק בו, שיספר לו על סתרי “השומר”. תחילה היסס צבי ואחר גילה לו מה שגילה, וככל שסיפר המספר, גדלה התלהבותו של השומע, ואמר (ולשון דיבורם פולנית): עתה בשובי אני מייסד אגודה כזאת אצלנו, ואפקיד את הדבר בידי וואַשיץ.

ד

עם סיפורו של צבי ארמון, שהואיל לספר לי ואף לחזור עליו בכתב, נשלמה חוליית־חיבור שחסרה בידיעתנו על ראשית “השומר” בגליציה. אמנם ידענו, כי בשוב גרשון ציפר מארצנו נדד על פני ערי גליציה וסיפר על רשמיו, ואני זכור הרצאתו בבית הקהילה בעירנו, – עודי רואה לפני האולם, שהיה מלא מפה לפה, והוא אפל, כדי להבליט את השקופיות על גבי הבד שנפרס, עודי כרואה ושומע תמונה ותיאור, תמונה ותיאור, עד שהמרצה הגיע לסופם של דבריו והראה כמין ריבוע לבן על גבי הבד הלבן, לאמור: וזה המגרש הנועד לגימנסיה העברית בירושלים, שמנהלה יהיה שלמה שילר, ובידכם להקימו. ובאמת, ההכנסות של כל ההרצאות האלו היו קודש לתכלית זאת, ובעצם היה מתנה, לפני כל הרצאה, סכום של כך וכך, ולא נח עד שמחשבתו נדרשה הלכה למעשה, הלא הוא מעשה הגימנסיה העומדת וקיימת, ובימינו ברחביה. אבל לא ידענו, כי מלבד המטרה הגלויה, בניין הגימנסיה, היתה לו גם מטרה נסתרת: ייסוד “השומר” בגליציה. כי אילו שמעתי על כך, בימי היותי ב“השומר הצעיר”, הייתי מפקפק, שכן בימים ההם היינו נתונים לרושם המחזה של צציליה קומרקר־סירקיס “הברית הרביעית” (נדפסה במקורה הפולני בכתב־העת Moriah ובתרגומו העברי של חיים טרטקובר ב“השלוח”), המתאר את כובש העבודה בגליל היורד לתל־אביב, כדי לשרוף את הגימנסיה שבה, ששני העניינים, כיבוש עבודה, ותלמוד גימנסיה, נראו לו כתרתי דסתרי, שכך נתפרשה לה למחברת שמועה קלושה שהגיעתה, שמועת “דת העבודה” כפי שר' בנימין הגדיר את רעיונו של א. ד. גורדון. ולא־כן סבר דר' גרשון ציפר, שסייע לשתי עשיות, שנראו לו משלימות זו את זו.

ה

ואף זאת: התגאינו בשם “השומר”, וביותר משנודע לנו עניינו, ולא הטרידתנו המחשבה, כי הם, השומרים בארצנו, עיקרם נטועים במפלגת “פועלי ציון” ואילו אנו, השומרים בגולה, נטינו יותר למפלגת “הפועל הצעיר” ורעיוניה, ובייחוד משהגיעונו קונטרסיו של א.ד. גורדון. ואולי לא מקרה הוא, כי גרשון ציפר הלך אצל חברי “פועלי ציון”, כשביקש לדעת ענייני “השומר”. על כל פנים זכותו של צבי ארמון בעינה עומדת, וצר לי שלא ראיתיו שנים הרבה, והוא ניצב לעיני כפי שהכרתיו לפני ארבעים שנה ושנה – פועל ותיק, לבוש אדרת צבא, כובע־חאקי כהה לראשו, לא בלבד עיניו אלא כל פניו מחייכות, והוא נאמן־לשוננו ומעריץ שירתה ומשורריה, וקרוב אליו ביותר אביגדור המאירי על שום חומו ולהטו, אינו נוטה להפליג אל שהיה, אך משנענה לבקשתם של שבאו אחריו, הוא מספר ומגלה תוך כדי סיפור את שלא ידענו.

[חשון תשכ"ט]

א

אולי תמצא עוד זעיר שם זעיר שם הזוכר שם צציליה קומרקר והוא נשמע לו כבת־קול עמומה של זכר רחוק ונשכח, אך רוב הקוראים ודאי שהם שומעים השם הזה לראשונה. שם אשה סופרת, שנועד לה גורל זר ומוזר – לחלום חלום, לראות שברו ולא להכירו. נערה, שגדלה כבנות־דורה בעירוב של טמיעה ולעז, בעיר הנפט בגליציה, דרוֹהוֹבּיץ, נלהבה לתנועת התחייה, לפי מיטב גילוייה כלפי יובל שנים, הטילה עצמה לתוך גלי ההתעוררות האלה במלוא אמונתה ולהטה, שנתנו עט בידה וכתבה כמה וכמה דברים בלשון גידולה, לשון הפולנים, מהם שפירסמה בשבעונם של בוגרי־הציונים “וודחוּד”, מהם שפירסמה בירחונם של צעירי הציונים “מוריה”, ועניינם סיפורים, רשימות, מאמרים (בייחוד על החינוך המקצועי של הנערות) וכדומה, ועד רומן ודרמה הגיעה. הרומן נדפס תחילה, בראשית המאה, הדרמה נדפסה לאחריו (1917). שניהם מרכזם המהפכה שהטילה הציונות בנפשו של דור הציונים הצעיר שלפני מלחמת העולם הראשונה. הרומן עניינו לבטי נערה בעיר מערי הגולה; הדרמה עניינה נפתולי נער בכפר מכפרי הגליל. שניהם רישומם ניכר היה בשעתם, בייחוד בחוגי הנוער, ואף עתה, ממרחק הימים, יש בהם כדי להתמיה – הרומן, שהוא וידוי, על שום שנתקפלו בו רמזי־בעיות שהימים הבאים בלבד ידעו פתרונם; הדרמה, שהיא ניחוש, על שום שנתקפל בהם עובר־בעיה, שגם ימינו אינם יודעים פתרונה. בין הרומן והדרמה ואחריהם כתבה הסופרת דברים אחרים ושונים – גם ב“אַרבּייטער צייטוּנג”, כלי מבטאם של הסוציאליטים בווינה, – אך נושאם רחוק והולך. תחילת ישיבתה בווינה, סופה בארצנו ובה לא נשמע קולה, וברדת האשה הסופרת צציליה קומרקר־סירקיס פה תל־אביב, במיטב שנותיה, אלי קבר לא נודע מותה, כאשר לא נודעו פה חייה ברבים, ואף לא נספדה כהלכה.

ב

שם הרומן: מוּנדאַנטקה. כך כינוי נערה שאומנותה כתבנית, אצל פרקליט. שם־משנה לו: מתוך רשימת־שוליים. המוטו: קבלו אותה או לא קבלו – כזאת היא האמת. הכל בגוף ראשון למן הפתיחה עד הסיום. “אני יושבת באולם גדול, רב־אור, ליד שולחן גבוב ניירות, העוברים, ערימות ערימות, דרך ידי. עוברים מיד ליד אלה צירי־אלם מבשרי־חרש של חיים הרותחים מרחוק ונעלמים בארון גדול ומרוּוח. רגיסטראטורה”. לפניה אותיות בודדות, מספרים, אבל בהם גלומים “הוויות לפני ערעורן, מעשי מרמה שפלים ומנוּולים, עוול, פטליות־הגורל, ניצול, ערמת־שועלים, חתחתי־רגע”. התלהבות עליזה לחוד, הרהורים לחוד. עוד לא שיגרה של מכונה העובדת תמיד ובשווה, עוד התעניינות. היא בורג לא חשוב אך חושב.

בת יחידה היא לחיט אמיד המעסיק רוב צוערים. היא אהבה את סיפורי האגדה שנשמעו פה, אהבה ואוהבת הוריה, אך אין היא יכולה שלא להודות, כי איזה ארס של טינה מחלחל ביניהם. חלומם עלייה סוציאלית לבתם־יחידתם הזקופה, הנאה, “העלמה”, חלומם לראותה גבוה־גבוה מעל מעמדם, שלא כבנות סביבתם, והיא ילדה עיקשת־מתעקשת. יכלה לקרוא, יכלה להבין, לא יכלה ללמוד. ובכן, לא גימנסיה ולא דוקטוראט, כפיצוי למוצאה. כי המוצא הוא עניין כבד בעיני סביבתה וסיומה של אהבתה הראשונה יוכיח. הה, מה היתה לה אהבה זו למן הפגישה בכפר, התעייה ביערות, דרך השיחות החרישיות, הרציניות והחלקות, עד הציפייה למכתביו – “דמי הלם בקצב פסיעות הדור, למן הרגע שידעתיו יוצא מבניין־הדואר. ניד הן או לאו של הישיש הישר היה משהו מכריע ביקום”. אולם האהוב צאצא רבנים הוא ואיך יביא בת חייט לביתו. “קודם לא ידע על כך, אחר זה לא חשב על כך, באחרונה הבין, נפחד מצעקה והפסיק”. תחילה כולה תאוות־מוות, אחר כך רגש ריקנות ומתוכו היא מעכלת וחוזרת ומעכלת לאין סוף את “חוויית הקטע שבו נסתיימה מרוצת חיי”. שממון, אך החיים רוצים לחיות. ובכן, האחר. והוא באמת אחר – עצב שצמח מעומק־מהותו. קריאה משותפת ופירושיו ארוכים ודהים ושיחותיו ארוכות ורציניות. ספק הוא בה, אם היא היתה קיימת בשבילו – בעצם, הוא היה מדבר וקורא כלנפשו והיא רק שומעת מחשבותיו הנאמרות בקול רם. וכשהלך ושלח מכתבים לא פתחתם מרוב כיסופים שנתעוררו בה לאהובה הראשון. החברות – הרבה מהן רואות במספריים של אביה תואר של גנות, אך היא עתים היא רואה עצמה קרבן אשמת אביה, עבודתו ואומנותו ובושה בו. ההרגשה היא של ישות בטלה – אהובה האחד היא מיותרת לו, אהובה האחר “היה עמדי, אולם מחוצה לי, לא אצלי”. הנערה הצעירה, היפה, רואה עצמה כלי מיותר, ומפלטה בעבודה על כפל־פניה – ככובשת מקום בעולם, כחוסמת שער התענוגות. ועבודתה, העושה אותה, בעצם, מכונת כתיבה, היא בעיני הוריה, פשיטת רגל, חרפה, קשה ממוות. חידה היא לה על שום מה היא נהנית מייסוריהם אלה, על שום מה היא מוסיפה עליהם באכזריות־שמדעת. למעשה, היא עקורה מעולמם ואינה שתולה בעולמה עתה – מה קשים עליה הממונים הנוהגים בה סלחנות לא משום עבודתה אלא משום מינה; מה קשות עליה חברותיה, ציבור־כתבניות צעירות ורעננות, לבושות ברוב יומרה ובאפס־טעם ומלהגות כל שעה פנויה על ה“הוא”. היחידה שהיא נמשכת לה ורוצה להיות אהובה עליה היא אותה כתבנית נמוכה, גדולה בשנים, שונאת גברים, סגורה וצוננת, ואשר רק בחדרה הקטן היא מגלה עצמה במנענעי הפסנתר. והרי רישום נגינתה: “פתאום, מתוך החלל החשוך לחלוטין הגיח, כמדומה, ענק בעיני מפלצת לוהטות ולשון־דמים להובה ומשורבבת. פחד אחזני, ננערתי בחפזה ובדהרה משתוללת החילותי לברוח ולבקש מחסה, וכבר הרגשתי על־ידי ידי־המפלצת המדביקות אותי, ודימיתי, כי במנוסתי קפצתי מבעד לחלון פתוח על מרצפת הרחוב. החלל הפתוח לא היה נוח לי, חשתי בו את תגבורת האויב, וחוש־האוריינטציה, שנתחדד מתוך האימה, דחפני לעבי־הבתים. בעוצר נשימה כמעט שפרחתי בלחות המעורפלה של סימטאות נידחות, אפלות, בררתי עצמי את העיקולים המסחררים, זריזה וגמישה כחתולה. חשתי דקירות סירוגיות אך חדות לאורך חוט השדרה, זיעה חמה כיסתני, הרגשתי בצעדי־המפלצת המתקרבת והולכת. לא ידעתי את עוצם־האסון האורב לי, ברחתי כעיוורת בהכרת־אימה כבירה כלילה. עברתי במרוצת־פרא ערבוב־סימטאות, ושוב מצאתי עצמי בשדה מנוקה ופתוח. לפני – אפס, לא עץ, לא מסתור להרף־עין. מרחוק נשקף מדרון הר גבוה. עד מהרה הגעתי אליו, עמדתי לרגליו ולא העזתי להביט סביבי. רגע… בידי, על ארבע התחלתי מעפילה מעלה־מעלה, פצעתי אצבעותי באבנים, דרדרים, שיחים. הזמן ניגר לאט־לאט, ארוך וממושך, זמן־זחילה לעומת ההכרח, הנורא עד זועה, של העפלה מהירה. באחרונה הגעתי לפיסגה. בליאות־לא־אנוש הקפתי את הכל. מזה המפלצת הזוחלת אלי, עודה רחוקה, אך אין מפלט ממנה, מזה קיר תלול וזקוף ותהום, שטף־נהר סוחף. העמדה הכבושה אינה מניחתני לזוז ממקומי, לא היה לפני המשך־דרך וגם כוחי אפס. הבטתי נכחי בעינים גדולות, נואלות מפחד ועייפות. עמדתי ללא־ניע. פתאום נשמעה לי המולה, משהו כנשיפת־קטר דחוסה, הבהבה על־ידי לשון־הדמים הלהובה של המפלצת. קפצתי למטה. את חלל האווירה נקבה צעקה ממושכה, מטורפת מאפס־אונים. נמלטתי ממנו ללא שוב. אפפני גל קר. אחרית־הכרתי נאחזה בשלהבת, אשר עודנה רועדת בי, שלהבת נצחון עלז, נצחון פלאים”.

חזיון אימים זה של הנערה שהתעלפה לנגינת חברתה, כאילו גילה לעצמה את עצמה. עיקר־חזיונה ודאי בעמידה בין המפלצת, אשר עודה רחוקה אך אין מפלט ממנה ובין הקיר התלול והזקוף על פני תהום. נערה, שחיתה עמידה כזאת בחזיונה, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברתה האחת.

ג

היא לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, שהאומנות היא להן עשייה מיכנית, כי אינה יכולה שלא לראות את הגורלות המפרפרים בטורי האותיות של הרגיסטראטורה. הנה נכנס יהודי אדמדם, כפוף, לידו נער ואחריהם יהודיה זקנה. בני כפר הם ושעתם בלועה. סיפורם: הם יושבים באכסניה מימי אבי זקן זקנם, “חזקה”. לא עושר אך פרנסה. התחילה תחרות האכרים, עקשנית ורבת־מזימה, נידלדל אך עוד היתה פת לשבעה ילדיו. עתה עם האנקיטה עבר רשיונו לידי בעלת־האחוזה, הרוזנת. היא נסעה לממוני־הרשות, כולם קרוביה וזכתה. עתה הוא וביתו על עברי פי פחת. “בעיניים האפלות החרבות יש כל מה שדמיונו אינו יודע עדיין”. מה שהוא מבקש הוא ריקורס, כלומר כתב־ערעור, “אבל כזה אשר יבכה תחתינו”. לכאורה לקוח בלקוחות והכתבנית תפקידה מועט ומצומצם, אבל באמת גורל עמה מתדפק על לבה. היא כבר רואה בדמיונה אותו יום־שלגים, כשהללו “טוענים על קרון־סולמות את מטלטליהם העלובים ומאחורי הקרון אלה השניים ושבעת הילדים”. ולא עוד “מכל עברים נמשכים קרונות אלו, מכל העברים יוצאות משפחות עניות, חסרות־עבודה, עופות נלאים, ללא כנף, ללא קן יתעו בעולם, בחוץ שלג־דצמבר עבות. הפוגרומים שלנו” (כלומר בצלו של פראנץ יוסף). “על שולחנות הפרקליטים נערמים תלי־ריקורסים ללא תשומת לב”.

היא אינה יכולה להיות כחברתה האחת שברחה מפני זוועת־חייה – האב רוצח, האם ברחה עם מאהבה והניחה אותה, את הבת, וגברים זרים התעללו בה – ברחה למוסיקה, ברחה לפרחים. דרכה אחר, גורלה מתנשא, מעל לגורלה ומעבר לו, ומתמזג בגורלם של ההם, המגורשים. “יהודייה, צליל נבוב, מהי יהודייה?”. והדין עם אהובה האחר, ששאלה אותו כשאלה הזאת, והוא כתב לה: התשובה תבוא מאליה. כי אמנם היא באה מאליה. ואיך באה – מפתיעה, מבריקה, קוסמת, בשבת שלהם עמד פליט רוסיה באסיפת פועלים, שנתכנסה באולם מסואב, ובשמעה קולו קול פעמון ודבריו על ספרות ישראל “לא ידעתי אם הוא דיבר או בי נצטלצלה הנפש”. כאותו אולם מסואב נראתה לה כל המציאות שלנו: “מלאים כוח ועוז וסבילים ואפתיים כלפי אמת החיים, כלפי המציאות, הנוראה עד לידי שגעון. אדישים תחת להיות נועזים בייאוש, גדולים בקרבן”. היא יודעת, על שום מה באתנו האדישות האיומה הזאת: “גורל חסרי־בית, פליטים חסרי־קרקע, הנרגעים להד פעמוני־ליצנים, המנגנים כמתקלסים: שיווי זכויות”. אך היא יודעת גם את תעודת המעטים, שהכירו את אמת־החיים, את המציאות הנוראה עד לידי שגעון: “ראיתי תכלית לפני, מטרת חיי: לזרוע אימה זו, הבנה זו”.

האמונה היא לא בעם שיתעורר, אלא בארצו שתעורר. היא תולה אמונה זו בנשר חירותנו: "בא אדם גדול ועשה פלא, אמר: מולדתכם, ילדי, תשוב ותקבלכם, תאמצכם ותאספכם, אם אך תרצו אין עליכם אלא לומר: הננו מסוגלים לתפקיד וראויים למלחמה. הוא העלה בקסמיו את השבעת־הפלא: ארץ ישראל. מחייכת עין־זקנים, מתרחב לב עלם, נמשכות ידי ילד: ארץ־ישראל – – הרצל אמר: “אם אך תרצו”.

חג בנפשה. הכל קורא בה: צריך לעורר, לעורר את הכלל. לא, אין היא יכולה להיות כחברותיה, אין היא יכולה להיות כחברתה. שוב אין היא היא בלבד.

ד

ושוב לצמד הניגודים הבנאלי: חזון ומציאות. מסיבה באגודת הנשים הציוניות – אכזבה. “אני חוזרת בודדה, עצובה, מרת נפש. ציפיתי לבת־שחוק, ללבביות, לפחות לעידוד. מצאתי צינה ונענוע־ראש”. והמסקנה? "אעבוד לא בשבילם, לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין. ועם זאת מכאיב.

לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין – היא, בעצם, מליצה. למעשה, הכוונה לאנשים אחרים. והם נמצאים: בני־עוני, ילדים עובדים, שהטיפול בהם הוא, כרגיל, כלאחר־יד, בלא לב ובלא נפש. “לאסוף את כולם, מקצוות רחוקים ביותר, להלביש, להאכיל, לאפוף בלב. אני רוצה. שמש בנפשי”. האב מתרה בה: “לאה, השגיחי במעשיך, הביטי על האנקורים שהם שמחים וטובי־לב, משום שאינם יודעים, שאפשר שייטב להם יותר. אוי לכל הבז לשלו. תלמדי את הילדים להביט גבוה־גבוה והברואים שאינם־מנוסים והיהירים יתעו במשעולים, יאבדו ככבשים ביער ולא אחת תפול בלוע זאב”.

באמת לא כל האנקורים, בייחוד אם גדלו, מבקשים להמריא ביותר. הנה אלו חמש־עשרה הנערות שהאמינה כי תתלכדנה, כמה ניסתה לנטוע בהן את ההכרה, “כי לא אנו, אלא מה שנשאר אחרינו, מה שגרמנו לו אושר בחיים יש לו ערך”, והן השתעממו, שכל תוכן חייהן: בעל. ובאמת, לא כל האנקורים יכולים להמריא ביותר. כמה נסיוני חיים מרים רווּיים דברי ידידתה המספרת, כי בנערותה דבקה בסוציאליזם, אך הכירה כי לא כמעופם של אנקוריהם הוא שלנו – היא הכירה את החולשה המיוחדת של הפועל היהודי. ועתה שוב אינה יכולה להביט אלא מבעד לפריזמה של ענייננו, המראה את מציאותנו קטסטרופה: “עלינו לזרוע זועה למען נקצור הבנה”.

הכתובת עתה קרובה ביותר: הנערות העובדות בבית התפירה. והן מתלהבות, אך יש תהום. הסיסמה: ישועתנו בעבודה, נשמעת להן כלעג לרש. הן אומרות: “אין אנו יכולות לאהוב את העבודה, כי רע לנו בה. היא אינה מלבישתנו, אינה מאכילתנו, אך מענה וממיתה. בשלה אין אנו בני אדם אלא שוורים רתומים בעול”. פה בשלה ההכרה, כי חלום החירות במולדת ישולב בו בהכרח חלום־העבודה, שנשמרת בו הוויית־כבוד האדם. ואמנם, משם כבר נשמע צליל בשורת הקבוצה.

והמבוך מתעצם והולך – רחוב יש בעיר ונקרא על שמו של גיבור יהודי שנלחם לפולין. רחוב ברקו יוסלביץ' והוא רובע־הזוהמה. פה ברחוב הזה, נמדדים חזון ומציאות ושוב עולה אמת, שביטויה בנוסחה עזה, לפידארית: “אנו צריכים פלא או פורענות אלמנטארית אשר על חרבותיה נתחיל מבראשית”. ובינתיים העבודה בילדי־העוני, עבודת יום מפרכת ומתשת, בייחוד בסבך ניגודיה. צריך לזווג את הדאגה לזוג הנעליים לילדים העניים בבוא ימות השלגים והדאגה לתת בפיהם את שפת עברו ועתידו של העם, צריך לזווג את החובה ללמדם קרוא וכתוב והחובה לחבב עליהם תערוכת “בצלאל”, צריך לזווג קרוב ורחוק, מוקדם ומאוחר. פה ושם מעט עזרה – כעזרת עורכת עתונם של הילדים “השחר” החולמת על כתב־עת לאשה, אך הסביבה בכללה מרפה את הידיים, לועגת, מכשילה. אך אין היא יכולה להניח –לתמיהת הכל היא מסתלקת ממשרתה וכולה לעניין, בעניין, בחינת פה היא עומדת ואינה יכולה אלא כך. היא מתפרכה, נימוחה והולכת – שוטטה כקרן שמש ונשארה קור־עכביש אפור, והיא רואה עצמה תורן שבור מזכרת סער.

ועתה מתדפק לבה על פתח לבה – אהובה האחר חולה אנוש. היא נוסעת לסעדו בחליו, גם לאחר שהאב גזר: מה יאמרו הבריות, גם לאחר שהאם איימה: אני או הוא. ימים שהיא יושבת ליד חולה־השחפת מתפשט גבב־דיבות בעיר, מכתביה להורים חוזרים ללא תשובה, ואחרי מות הידיד, כשהיא שבה לעירה, אין בית אביה נפתח לפניה, אין בית העם, הוא בית הציונים, נפתח לפניה. מה עשתה עתה, מנודה מסביבתה כולה, לא נדע. ספק הוא בעינינו אם עשתה כחברתה, המנודה, שתחילת מפלטה מוסיקה וסופו התאבדות, השערה היא בידנו,כי דווקא הרגע הזה, שבו נתגלה לה נידויה, היה, כמסגרת גורלה, כפלא או כפורענות, ועשתה מה שמתחייב לנו, כי במבואות הסגורים בפניה סיומו של הרומן.

ה

על כל פנים הדרמה, שכתבה אחרי שנתיים, היא מעבר למבואות אלה ומציאותם, היא במציאות אחרת, רחוקה. כאמור, לא בעיירת גולה, כי אם בכפר גליל. איך העזה לחולל את הדרמה שלה שמה, חידה היא ותהי לחידה. הרי לא יכלה לדעת הרבה את דמות־החיים בארצנו, כי לא היתה בה, לא ראתה אותה, הרי לא יכלה לשמוע הרבה על דמות־החיים בארצנו, כי לא ידעה את לשוננו. אמנם ברומן היא שומעת מפי טרובאדור־האידיאה: “היודעת אַת, מה פה הדבר הנורא ביותר? הכשרונות שלנו, אם גדולים ואם קטנים, יוצאים בלשון זרה. את נפשנו, כאבנו, אוצרנו, מפרנסים רק יחידים בודדים”, וכך אנו רואים אותה שם ברום־התפעלותה ללשון העברית, ואם משעשועי־שר־המקרים הוא כי המלה העברית היחידה שברומן היא משובשת, הרי מאכזריות־שר־המקרים היא, כי המחברת לשונה לא נחלצה לא עתה ולא עד אחרית ימיה, ואף בשבתה בארצנו, מכבלי־הנכר. וראה, קודם שפירסמה את הדרמה במקורה על דפי “מוריה”, שלחתה אל הקורא העברי והיא אמנם נתפרסמה, בתרגומו העברי של חיים טרטקובר, בימי המלחמה הקודמת, על דפי “השלוח”. וראה גם ראה, היא שלחתה, כפי שמביא מנחם גנסין בזיכרונותיו, לאגודת חובבי הבימה העברית בתל־אביב.

הדרמה, ששמה “הברית הרביעית”, מעלתנו חצר איכר בגליל העליון. עיקרו של הפרסונאז' איכר אשר בת ובן לו ומבקש לקיים משקו על עובדים עברים; עלם מילידי הגליל שאביו השומר נרצח ואמו מתה בקדחת, מאמין נלהב בגאולת הגליל והוא כמובן הגיבור שבמחזה; למפגע לו בן אחיו של האיכר, שבא מאמריקה, המבקש לשאת אשה לו את בת האיכר, (האוהבת כמובן את העלם הנפלא והיא אהובה עליו) ולהעמיד את המשק על יסודות עסקיים המחייבים עבודה זרה והוא כמובן האינטריגאנט שבמחזה; זקן, מורה הבנים, מאנשי היישוב הישן שאינו מבין גאולה בידי מפירי מצוות, אינו מאמין בקיום־המעשים אף כי הוא רואה את טהרת־העושים והוא, כמובן, מתנודד בין הגיבור ובין האינטריגאנט. עיקר הרקע והמצע: הכפר הנלבט בבדידותו הנוראה – העלם המאמין הלך לעיר החוף להביא פועלים מבין העולים החדשים ולא התנדב לפינה הרחוקה, הבודדת אלא אחד מהם, המתגלה נכדו של המורה הזקן. לא עובדים ולא עבודה – “על כל צעד וצעד חלודה, ורק חלודה, היא תקנן בחזה, תחוויר את הדם והאדם ירפה מיום ליום”. גם הקומץ הקטן מהסס וכניצב תמיד בפתח הבריחה. ורק קומץ־בן־קומץ עומד בנאמנותו: “וכי ירצו לעזבנו כולם, נסגור עליהם את הדרך בגופינו ועל חללינו יפסחו”. היא האווירה, שבה מטיל הזקן תוכחתו על גאולה שניתקה את הגשר לאלוהים ולמוסרת בריתו, ומטיח נבואתו הקודרת: “כל המעשים שנעשו פה – יתנדפו כעשן כליל”. והיא האווירה שבה העלם מנסה לבאר את הניתוק הזה: הוא אינו צריך “תריס של אותיות: שדות זרועים ושאינם־זרועים היו לי בית תפילה – – תפילתי זוהי נשימת חזי, כשהוא מתאחד עם געיית הבקר, עם ניצבת־הרגבים, עם ראשי ההרים”, היא האווירה שבה כמובנת מאליה הסברה, כי ערכי־הדורות היו ערכי גלות – שם שמרו כתבי־הקודש מפני הטמיעה, שם היו התפילין אות נאמן ליהדות, ואילו פה כל מלה, כל תנועה שלנו הן. וכשם הרומן ראה את הכוח המעורר לא בעם אלא בארצו, כך הדרמה רואה את הכוח המעורר לא בתורתו אלא באדמתו. יותר משהעם קרא אליה, יותר משתורתו קוראת אליה, היא עצמה קוראת לו. ולא עוד אלא אפילו העם אשר מת באדמה זו כוח משיכתו גדול משל העם החי בגלויות: “עצמות האנשים שישכבו באדמה זו, תקראנה את נכדיהם שיבואו אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת להם”.

האדמה קוראת, עצמות האבות קוראות, אולם העלם הפועל משמה ומשמם ניבא, כי “יבוא יום והכל ישובו הנה, ותמלא הארץ יהודים עובדים עד אפס מקום” והוא אוזר כל כוח אמונתו לקרב את היום, מלכד את הקומץ ונלחם “כמשוגע עם חולשת גופם, עם רפיון נשמותיהם הרצוצות”, והוא מעיר “בלבם את האמונה היחידה בכוחה של היד העובדת, שהיא רק היא עתידה לברוא שתות־הברזל של מדינת היהודים”, עומד למראה המציאות הנואשת ומיאשת ורואה את עמלו כגבב מלים.

ו

איזה דבר גדול, גדול מאד, עולה מן האדמה", והוא עולה בכוחה של האדמה, הנחשב לדור המעפילים גדול מכוחה של התורה, וככל שהכוח הזה כובש את ליבו של העלם העברי הצעיר, החדש, והוא מבקש לכבוש בכוחו את לב האחרים, הוא רואה את התורה, לא בלבד מיותרת, אלא גם מעכבת, מפריעה, אויבת. הגאולה ויריבתה הן לו כברירה: או אדמה או ספר. בנהמת בדידותו יצעק: “להסיר את כל המפריעים העומדים לנו לשטן על דרכנו אל האדמה. צריך שהאדמה, רק האדמה, תהיה קודש הקדשים, תהיה קודש הקדשים של הנשמה העברית”. להסיר את כל המפריעים – משמע לא בלבד את התורה ואת הספר בגלגולם הישן – רצועות התפלין של הזקן, אלא גם (ביתר דיוק: בייחוד) בגלגולם החדש. שעל כן תעצם שנאתו לאותו “ענק, המתנוסס בשכונה החדשה” היא תל־אביב, נראה לו, בהכרח־הגיונו, כאויב. “יודעת אַת, לאן תוליך הגימנסיה? לא למרחבי שדה, אלא אל הקתדרות של האוניברסיטאות השונות ואל הספרים ואל המסחר בדעת”. הוא יתוץ לרסיסים גם את בתי הספר הקטנים בכפרים – יגדלו הילדים “עמי ארצות” ירעו צאן ילכו אחרי המחרשה, “ואז יקום דור שזוף־פנים, דור של ענקים, שאינו יודע להגות דעות, אבל עוקר הרים ומציב גבולות לנחלים ולנהרות”. בהלך־מחשבתו, שהיא כמחשבת כפייה, פועלת הגיוניות מיוחדת – חפצו, כי “תהיה האדמה לעמנו למזבח כספרי קדשנו” ולמענה הוא “נכון לכל מעשה הרס – כדי לבנות”. יודע הוא, כי לא יחיה עם, בייחוד עם כישראל, בלא אלהים, בלא תורה, בלא ברית, בלא חידוש ברית עם אלהיו, אבל, – גוזרת ההגיוניות המיוחדת הזאת – חידוש־הברית תובע הפסקתה (“סכר מלאכותי”). ודאי לא ידע את סבבי הדיאלקטיקה של מצווה הבאה בעבירה (אולי חשבה הסופרת על הקריאה שנותן מיצקביץ', בפי קונראד ואלנרוד: עם אלהים אף כי למרות אלהים), אבל היא פועלת בו והוא פועל על פיה. היא הכופה אותו לעשות מעשהו – להטיל פצצה, ההורסת את בית הספר בכפר; היא הנותנת בפיו, בעמדו בתוך קהל הכפר הנרגש וגועש על ההרס ועל חילול השבת, את המשא שבו מעורבים דיבורים תמימים, שגורים ואמרות מבריקות מפתיעות.

פה ושם עולה לפנינו מתוך משא זה זכר הסיסמאות העזות, הלפידריות שברומן. כך, בייחוד, בהישמע מפיו האימרה: “באשר אין חסד ההכרה – שם שליט חוק הברזל של ההכרח”. בחינת אם לא ביד חזקה. אך עיקרו של המשא הוא באותה דיאלקטיקה המיוחדת, המגיעה בו לפעמים לבהירות מגובשת. “מפני מה – הוא שואל את הקהל – דווקא אנו, שאין אנו מסורים לספרים הקדושים, – – אנו, הבלתי מאמינים, מפני מה אנו באים לכאן, לא כדי לחיות על החלוקה מעמל־כפינו, לא כדי למות, אלא כדי לחיות, לא לשם מנוחה ושעשועים, אלא לשם עבודה – –”. והתשובה הנשמעת מתשובתו היא, כי אין כאן אלא הפרת־הברית עם אלהים לשם חידושה, לשם הברית הרביעית – אחרי ברית הקשת, ברית בין הבתרים וברית סיני. “הנה ימים באים ועם ישראל יכרות ברית עם אלהיו, את הברית הרביעית – עוד הפעם יעמוד לפני אלהיו בתור בעל ברית – מחדש יופיע השמש על פני ירושלים ויאיר את שבילי־הבאות האפלים”. ואין ברית בלא קרבן – בחירי אלהים חייבים להקריב את היקר לו ולהם, את התורה, להקריבה למענה. “פנו מקום למרחביה, למחשבה החפשית, לנשימה העמוקה”, או אז “תקום בקרבכם שירה על כוכבים, ינצחו הכוח, החיים, היופי, החירות השלימה, אז יהמו השדות ומתוך המייתם תעלה צעקת האמת החדשה, ההולכת ומתהווה”.

העלם רואה עצמו “אחרון הסותרים על האדמה הזאת”, וכאדוני הדיאלקטיקה ועבדה, והוא כורע, נופל, ובדברי־משאו נוגעת אחרית־הכרתו בראשית־שגעונו. אך בעצם ימי טירופו עודו אוזר כוחו לעמוד בלילות על המשמר ולהציל את הגורן מפני החמסנים, אולם לא הוא כי אם נכדו של הזקן הוא הזורע. הלא סיום המחזה הוא בדבריו: “מחר, נשכים, אחי, לעבודה. אמת הדבר?”

[תרצ"ד]

א

כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד אפשר ותתעורר על איש רכוב על סוסו, פעם סמוך לישוב אחד ופעם סמוך לישוב אחר, ודרך־רכיבתו אינה לא כשל היוצא אל השדה לשם נופש־שעשוע ולא כשל היוצא אל השדה לשם חובת־עמל. רכיבה אחרת היא. והרוכב – דפוס־פרצופו כשל אחד מבני העלייה האחרונה. אתה תוהה ומבקש להבחין בדמותו ובמראהו מה היתה אומנותו שם, בכרכי־המערב, ומה אומנותו עתה פה ביישובי־חפר. ובראותך עובר אורח, תשאל: מי האיש, ויאמר לך: הוא הרופא שלנו; ואם תשאל עוד: מה שמו, ויאמר לך: דוקטור קוֹסטא שמו; ואם תוסיף ותשאל: מהיכן בא, ויאמר לך: יאָקאָ, כמדומה מהמבורג – והרהרת בלבך, כי אפשר והאיש, אשר ראיתו רכוב על סוסו, הוא צאצא למשפחה ממשפחת אנוסי פורטוגל, שנשתקעו בעיר־האלבה ולימים נתערבו בין אחינו האשכנזים, עד שלא נשתייר מספרדיותם אלא שמם בלבד. ואפשר שתפזום דרך הרהור: גבריאל דה קוסטא… אוריאל אקוסטא…

ב

כך האסוציאציה, ההרהור, השערה. אבל האמת היא: יסודו לא יאָקאָ, ולא האמבורג, גם לא פורטוגאל ואפילו לא קוסטא. אדרבה, השם הזה אינו שמו מראשיתו, אלא מאמצעו. הוא לא מורשת לו, אלא קניין לו. כנראה, לכבודו ולזכרו של אוריאל המנודה. כי לפני השם הזה היה לו שם אחר האומר לך הרבה, מתוך שהוא מעלה לפניך יריעה נשכחת מימי־ילדותך, מימי־נעוריך. הלא הוא השם – י. קירטון. אתה זוכרו משם, מעיירתך, מלפני המלחמה הקודמת, כשבאת, נער בכיתה קטנה של גימנסיה, לשיחות “פרחי ציון”, שדרכם היתה בסתר, ואף אחרי המלחמה, כשבאת לשיחות “השומר הצעיר”, שדרכו היתה בפומבי. כאן וכאן למדת את שלא לימדוך יום־יום על ספסל־הגימנסיה – למדת בעניין עמך, תולדותיו, ארצו. למדת פרקים בציונות, מובן לא בשפתך אתה, אלא בשפת־נכר – גרמנית, פולנית. ספריית־עזר היתה קבועה בדירת האגודה ובה ספרים יקרים, שלימודם הכרח ובראשם השלישיה המפוארת – רומא וירושלים, אבטואָמנציפאציה, מדינת היהודים. אך בה גם קונטרסים חביבים שלימודם צורך ובראשם מחברת־היסוד של שלמה שילר ומחברת־העזר של תלמידו, י. קירטון. בעצם, לא מחברת אחת, אלא צרור־קונטרסים, שעניינם אחד – תולדות הציונות; לשונם לשון לימודיך בגימנסיה – פולנית; שנת הוצאתם – 1905, והמו"ל – הנוער הציוני בלבוב, כלומר חבריך הגדולים.

ג

צרור־הקונטרסים, שלמדת מתוכו, היה ממועך מעט – מרוב קריאה בו, מרוב שימוש בו. סופו נעשה יקר־מציאות, ויכולת לראותו פה ושם בהעתקה שבכתב־יד. לכאורה עשוי רוב חיבה כזה להתמיה – הרי לא היה כאן יותר מקומפיליציה. אבל זכור, כי חלקך לא היה טוב כשל חבריך הצעירים בימינו. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, יש לפניהם ספרים הרבה, גדולים וקטנים. אך חלקך היה טוב משל חבריך הגדולים שלפניך. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, צריכים היו לנוד על עלים בלים וללקט שבלים בודדות ושדופות, ואילו בשבילך, במיוחד בשבילך, חבר אגודה כאגודת “פרחי ציון”, נעשה בצרור־קונטרסים זה הנסיון הראשון לכתוב תולדות הציונות. ודאי זה לא ספר, כמו שאפשר לקרוא בימינו, – נאמר, תולדות הציונות של אדולף ביהם, – זהו רק גישוש, צירוף, התחלה, אבל איזה יש. והרי לפניו, לפני צרור־הקונטרסים הדקים האלה, לא היה כלום. אמנם, גם שם, באודיסה, הורגש באותם הימים צורך רב בספר כזה ונקבע פרס ונמצא זוכה בו, אבל אותו ספר – ספרו של ד"ר ספיר – נתחבר בימים כשמחבר־הקונטרסים שלפניך שוטט בין ספרים ועתונים להביא לפניך פרי חיפושיו.

ואתה שמחת על צרור־מחברותיו, שמחת בו ביותר. כי בסביבתך הקרובה והרחוקה נחשבה אהובתך, הציונות, אם לא כנעות־המרדות, הרי כבת השובבה שאין לה כתב־יחש. והנה למדת שיש לה, לבת־עינך היקרה, תולדות. למדת שהיתה לה ילדות – ממשה הס עד פינסקר; שהיו לה נעורים – מפינסקר עד בירנבוים ונוסיג; שיש לה שחרות – מהרצל ואילך. למדת שהיו לה תולדות לפני ילדותה, שהיתה עוּבּר, אמנם שעה ארוכה מדי – י"ח מאות שנים ונפלאת על אריכות זאת, בייחוד שהמחבר, נאמן בית רבו, שלמה שילר, לא היה נוח לראות את גילויי־המשיחים, לפרכוסיהם ולזעזועיהם, כגילויי־ישועה עצמית פעילה. אבל למדת, כי הילדוּת לא היתה ראשית התקופה הפעילה; למדת דבר, שהיום הוא מקובל, אך בימים ההם לא היה מקובל כל כך וגם בו היה המחבר נאמן בית רבו, שלמה שילר – למדת, כי תפיסת ההשכלה כאנתיטיזה של הציונות היא תפיסה שטחית, מרפרפת, שכן באמת היתה ההשכלה כהפגנה הלאומית הפעילה הראשונה שלנו, וממילא אינה ניגודה או חילופה של הציונות, אלא הקדמה לה.

וביותר שמחת לבוא במחיצתם של האישים הרבים־הרבים והיית מיצר, כי ההדפסה נפסקה באמצע הספר, באמצע המאמר, באמצע הפסוק. ניכר, חברינו הגדולים בלבוב לא היה סיפק בידם להמשיך, הוציאו י"א חוברות ולא יספו עוד. דומה כי אפילו היום, שכבר קראת ספרים רבים וחוברות רבות בעניינים אלה, באישים אלה, עודך מיצר, על שהמחברת ההיא נפסקה באמצע. כי אתה מחזיק טובה רבה לה – היא לימדתך להגביר אהבתך לעניינים אלה, לאישים אלה.

ד

ובכן, הרופא ד“ר קוסטא המקיים אומנותו ביישובי חפר הוא־הוא י. קירטון, מחבר “תולדות־הציונות”, שלמדת בימי נעוריך. אבל, כמו שהשם קוסטא קדם לו שם אחר – קירטון, כך השם קירטון קדם לו שם אחר – צ’אצ’קס. שם מצוי הוא בגלילות מדינתך בגולה, מדינת גליציה, שם בני משפחות נודעות. אחד מהם, והוא הגדול שבהם בימינו, הניח אותו וברר שם אחר תחתיו – הלא הוא ש”י עגנון. והיא ברירה יפה, מובנת. אחד מהם, והוא בעל צרור הקונטרסים, הניח גם הוא את שמו וברר אחר תחתיו. גם ברירתו יפה, אבל אינה מובנת. כי מה ראה להמיר שם, שיסודו ספק בלשוננו ספק בלשונם של הרותנים, בשם שיסודו ודאי אינו בלשוננו. אבל כבר רמזנו, כי זכרו וכיבוד זכרו של אותו מנודה וחוזר, חוזר ומנודה, היה כאן באמצע. ואולי יש פה צד שווה עלום בין הרב והתלמיד – מה שלמה בלאנקשטיין ברר לו שם אחר, וכפי שסברו בטעות, לזכר משורר־הגרמנים, וידענו אותו שלמה שילר, אף נתן צ’אצ’קס ברר לו שם אחר. וּודאי נקודה היא במסכת־העניינים המסורים ללב והמיתו.

ה

אולם משהגעת לשם־האיש ביסודו ותשאל מי הוא ומה דרכו, ראוי שתשיב בקצרה: הוא, נתן צ’אצ’קס, מבני־המחנה לא מתמול שלשום – אם תתחקה על רישומיו תמצאם זרועים על פני כברה של ארבעים שנה. יליד סטניסלב, שעבר ללבוב ותחילת פעולתו בנוער – נשיא “השחר”, מזכיר “צעירי־ציון”. דרכי־פעולתו – תעמולה, הסברה, איגוד. בסעיפי הפעולה הזאת ולשמה – חיבור ספרו הנזכר ופירסומו, חיבור מאמרים רבים ופירסומם. מעל דפי כתבי העת הציונים בלשון־הפולנים, “ווסחוּד”, “מוריה”, “השחר”. אתה, אמנם, כבר לא היית מקוראי “ווסחוד”, אבל את “מוריה” קראת וקראת. הרי חיכית בכמיהה לכל חוברת חדשה, כשם שקראת את כל החוברות הישנות, ואתה זוכר את עורכיה הרבים – למן נתן מלאט, שסופו המיר, פרידריק אשכנזי, שסופו לא טוב גם הוא, ליאון רוזנקראנץ, דרך איזידור שניידר, ליאון וקסלר, ז. פ. פינקלשטיין, קופל שוארץ עד וילהלם בארקלהאמר, וביניהם גם את נתן צ’אצ’קס. עיתים נתת לבך לדעת, היכן הם אלה; על קצתם ידעת ועל רובם לא ידעת. שאלת, למשל, לבעל “תולדות הציונות”, ומה ששמעת הוא, שנסע שנתיים לפני המלחמה לראות את ארצנו, מה שראית אלה גליונות עתונו המצויר, שהוציא עם הנריק פאַסט “יידישעס אינטערעסאַנטעס בּלאַטט”, מה שנודעת, כי עם המלחמה הלך לחזית. ואחר כך כאילו נעלם. עתה ידעת, כי אחרי המלחמה הלך לגרמניה, ישב בהמבורג ונעשה קוסטא – והוא שם רופא נודע ומסור וציוני נודע ומסור – ב“פועלי ציון” שהיה נשיאם, בהתאחדות האוסטיוּדן, בהסתדרות החלוצים.

ו

ועתה כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד תוכל לראותו, וכדרכו אז כן דרכו עתה. לא מצביא, לא קצין, אלא חייל. חייל ותיק־צעיר. נאמן.

[ד' ניסן תש"א]