רקע
דב סדן

 

א    🔗

אולי תמצא עוד זעיר שם זעיר שם הזוכר שם צציליה קומרקר והוא נשמע לו כבת־קול עמומה של זכר רחוק ונשכח, אך רוב הקוראים ודאי שהם שומעים השם הזה לראשונה. שם אשה סופרת, שנועד לה גורל זר ומוזר – לחלום חלום, לראות שברו ולא להכירו. נערה, שגדלה כבנות־דורה בעירוב של טמיעה ולעז, בעיר הנפט בגליציה, דרוֹהוֹבּיץ, נלהבה לתנועת התחייה, לפי מיטב גילוייה כלפי יובל שנים, הטילה עצמה לתוך גלי ההתעוררות האלה במלוא אמונתה ולהטה, שנתנו עט בידה וכתבה כמה וכמה דברים בלשון גידולה, לשון הפולנים, מהם שפירסמה בשבעונם של בוגרי־הציונים “וודחוּד”, מהם שפירסמה בירחונם של צעירי הציונים “מוריה”, ועניינם סיפורים, רשימות, מאמרים (בייחוד על החינוך המקצועי של הנערות) וכדומה, ועד רומן ודרמה הגיעה. הרומן נדפס תחילה, בראשית המאה, הדרמה נדפסה לאחריו (1917). שניהם מרכזם המהפכה שהטילה הציונות בנפשו של דור הציונים הצעיר שלפני מלחמת העולם הראשונה. הרומן עניינו לבטי נערה בעיר מערי הגולה; הדרמה עניינה נפתולי נער בכפר מכפרי הגליל. שניהם רישומם ניכר היה בשעתם, בייחוד בחוגי הנוער, ואף עתה, ממרחק הימים, יש בהם כדי להתמיה – הרומן, שהוא וידוי, על שום שנתקפלו בו רמזי־בעיות שהימים הבאים בלבד ידעו פתרונם; הדרמה, שהיא ניחוש, על שום שנתקפל בהם עובר־בעיה, שגם ימינו אינם יודעים פתרונה. בין הרומן והדרמה ואחריהם כתבה הסופרת דברים אחרים ושונים – גם ב“אַרבּייטער צייטוּנג”, כלי מבטאם של הסוציאליטים בווינה, – אך נושאם רחוק והולך. תחילת ישיבתה בווינה, סופה בארצנו ובה לא נשמע קולה, וברדת האשה הסופרת צציליה קומרקר־סירקיס פה תל־אביב, במיטב שנותיה, אלי קבר לא נודע מותה, כאשר לא נודעו פה חייה ברבים, ואף לא נספדה כהלכה.


 

ב    🔗

שם הרומן: מוּנדאַנטקה. כך כינוי נערה שאומנותה כתבנית, אצל פרקליט. שם־משנה לו: מתוך רשימת־שוליים. המוטו: קבלו אותה או לא קבלו – כזאת היא האמת. הכל בגוף ראשון למן הפתיחה עד הסיום. “אני יושבת באולם גדול, רב־אור, ליד שולחן גבוב ניירות, העוברים, ערימות ערימות, דרך ידי. עוברים מיד ליד אלה צירי־אלם מבשרי־חרש של חיים הרותחים מרחוק ונעלמים בארון גדול ומרוּוח. רגיסטראטורה”. לפניה אותיות בודדות, מספרים, אבל בהם גלומים “הוויות לפני ערעורן, מעשי מרמה שפלים ומנוּולים, עוול, פטליות־הגורל, ניצול, ערמת־שועלים, חתחתי־רגע”. התלהבות עליזה לחוד, הרהורים לחוד. עוד לא שיגרה של מכונה העובדת תמיד ובשווה, עוד התעניינות. היא בורג לא חשוב אך חושב.

בת יחידה היא לחיט אמיד המעסיק רוב צוערים. היא אהבה את סיפורי האגדה שנשמעו פה, אהבה ואוהבת הוריה, אך אין היא יכולה שלא להודות, כי איזה ארס של טינה מחלחל ביניהם. חלומם עלייה סוציאלית לבתם־יחידתם הזקופה, הנאה, “העלמה”, חלומם לראותה גבוה־גבוה מעל מעמדם, שלא כבנות סביבתם, והיא ילדה עיקשת־מתעקשת. יכלה לקרוא, יכלה להבין, לא יכלה ללמוד. ובכן, לא גימנסיה ולא דוקטוראט, כפיצוי למוצאה. כי המוצא הוא עניין כבד בעיני סביבתה וסיומה של אהבתה הראשונה יוכיח. הה, מה היתה לה אהבה זו למן הפגישה בכפר, התעייה ביערות, דרך השיחות החרישיות, הרציניות והחלקות, עד הציפייה למכתביו – “דמי הלם בקצב פסיעות הדור, למן הרגע שידעתיו יוצא מבניין־הדואר. ניד הן או לאו של הישיש הישר היה משהו מכריע ביקום”. אולם האהוב צאצא רבנים הוא ואיך יביא בת חייט לביתו. “קודם לא ידע על כך, אחר זה לא חשב על כך, באחרונה הבין, נפחד מצעקה והפסיק”. תחילה כולה תאוות־מוות, אחר כך רגש ריקנות ומתוכו היא מעכלת וחוזרת ומעכלת לאין סוף את “חוויית הקטע שבו נסתיימה מרוצת חיי”. שממון, אך החיים רוצים לחיות. ובכן, האחר. והוא באמת אחר – עצב שצמח מעומק־מהותו. קריאה משותפת ופירושיו ארוכים ודהים ושיחותיו ארוכות ורציניות. ספק הוא בה, אם היא היתה קיימת בשבילו – בעצם, הוא היה מדבר וקורא כלנפשו והיא רק שומעת מחשבותיו הנאמרות בקול רם. וכשהלך ושלח מכתבים לא פתחתם מרוב כיסופים שנתעוררו בה לאהובה הראשון. החברות – הרבה מהן רואות במספריים של אביה תואר של גנות, אך היא עתים היא רואה עצמה קרבן אשמת אביה, עבודתו ואומנותו ובושה בו. ההרגשה היא של ישות בטלה – אהובה האחד היא מיותרת לו, אהובה האחר “היה עמדי, אולם מחוצה לי, לא אצלי”. הנערה הצעירה, היפה, רואה עצמה כלי מיותר, ומפלטה בעבודה על כפל־פניה – ככובשת מקום בעולם, כחוסמת שער התענוגות. ועבודתה, העושה אותה, בעצם, מכונת כתיבה, היא בעיני הוריה, פשיטת רגל, חרפה, קשה ממוות. חידה היא לה על שום מה היא נהנית מייסוריהם אלה, על שום מה היא מוסיפה עליהם באכזריות־שמדעת. למעשה, היא עקורה מעולמם ואינה שתולה בעולמה עתה – מה קשים עליה הממונים הנוהגים בה סלחנות לא משום עבודתה אלא משום מינה; מה קשות עליה חברותיה, ציבור־כתבניות צעירות ורעננות, לבושות ברוב יומרה ובאפס־טעם ומלהגות כל שעה פנויה על ה“הוא”. היחידה שהיא נמשכת לה ורוצה להיות אהובה עליה היא אותה כתבנית נמוכה, גדולה בשנים, שונאת גברים, סגורה וצוננת, ואשר רק בחדרה הקטן היא מגלה עצמה במנענעי הפסנתר. והרי רישום נגינתה: “פתאום, מתוך החלל החשוך לחלוטין הגיח, כמדומה, ענק בעיני מפלצת לוהטות ולשון־דמים להובה ומשורבבת. פחד אחזני, ננערתי בחפזה ובדהרה משתוללת החילותי לברוח ולבקש מחסה, וכבר הרגשתי על־ידי ידי־המפלצת המדביקות אותי, ודימיתי, כי במנוסתי קפצתי מבעד לחלון פתוח על מרצפת הרחוב. החלל הפתוח לא היה נוח לי, חשתי בו את תגבורת האויב, וחוש־האוריינטציה, שנתחדד מתוך האימה, דחפני לעבי־הבתים. בעוצר נשימה כמעט שפרחתי בלחות המעורפלה של סימטאות נידחות, אפלות, בררתי עצמי את העיקולים המסחררים, זריזה וגמישה כחתולה. חשתי דקירות סירוגיות אך חדות לאורך חוט השדרה, זיעה חמה כיסתני, הרגשתי בצעדי־המפלצת המתקרבת והולכת. לא ידעתי את עוצם־האסון האורב לי, ברחתי כעיוורת בהכרת־אימה כבירה כלילה. עברתי במרוצת־פרא ערבוב־סימטאות, ושוב מצאתי עצמי בשדה מנוקה ופתוח. לפני – אפס, לא עץ, לא מסתור להרף־עין. מרחוק נשקף מדרון הר גבוה. עד מהרה הגעתי אליו, עמדתי לרגליו ולא העזתי להביט סביבי. רגע… בידי, על ארבע התחלתי מעפילה מעלה־מעלה, פצעתי אצבעותי באבנים, דרדרים, שיחים. הזמן ניגר לאט־לאט, ארוך וממושך, זמן־זחילה לעומת ההכרח, הנורא עד זועה, של העפלה מהירה. באחרונה הגעתי לפיסגה. בליאות־לא־אנוש הקפתי את הכל. מזה המפלצת הזוחלת אלי, עודה רחוקה, אך אין מפלט ממנה, מזה קיר תלול וזקוף ותהום, שטף־נהר סוחף. העמדה הכבושה אינה מניחתני לזוז ממקומי, לא היה לפני המשך־דרך וגם כוחי אפס. הבטתי נכחי בעינים גדולות, נואלות מפחד ועייפות. עמדתי ללא־ניע. פתאום נשמעה לי המולה, משהו כנשיפת־קטר דחוסה, הבהבה על־ידי לשון־הדמים הלהובה של המפלצת. קפצתי למטה. את חלל האווירה נקבה צעקה ממושכה, מטורפת מאפס־אונים. נמלטתי ממנו ללא שוב. אפפני גל קר. אחרית־הכרתי נאחזה בשלהבת, אשר עודנה רועדת בי, שלהבת נצחון עלז, נצחון פלאים”.

חזיון אימים זה של הנערה שהתעלפה לנגינת חברתה, כאילו גילה לעצמה את עצמה. עיקר־חזיונה ודאי בעמידה בין המפלצת, אשר עודה רחוקה אך אין מפלט ממנה ובין הקיר התלול והזקוף על פני תהום. נערה, שחיתה עמידה כזאת בחזיונה, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברתה האחת.


 

ג    🔗

היא לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, שהאומנות היא להן עשייה מיכנית, כי אינה יכולה שלא לראות את הגורלות המפרפרים בטורי האותיות של הרגיסטראטורה. הנה נכנס יהודי אדמדם, כפוף, לידו נער ואחריהם יהודיה זקנה. בני כפר הם ושעתם בלועה. סיפורם: הם יושבים באכסניה מימי אבי זקן זקנם, “חזקה”. לא עושר אך פרנסה. התחילה תחרות האכרים, עקשנית ורבת־מזימה, נידלדל אך עוד היתה פת לשבעה ילדיו. עתה עם האנקיטה עבר רשיונו לידי בעלת־האחוזה, הרוזנת. היא נסעה לממוני־הרשות, כולם קרוביה וזכתה. עתה הוא וביתו על עברי פי פחת. “בעיניים האפלות החרבות יש כל מה שדמיונו אינו יודע עדיין”. מה שהוא מבקש הוא ריקורס, כלומר כתב־ערעור, “אבל כזה אשר יבכה תחתינו”. לכאורה לקוח בלקוחות והכתבנית תפקידה מועט ומצומצם, אבל באמת גורל עמה מתדפק על לבה. היא כבר רואה בדמיונה אותו יום־שלגים, כשהללו “טוענים על קרון־סולמות את מטלטליהם העלובים ומאחורי הקרון אלה השניים ושבעת הילדים”. ולא עוד “מכל עברים נמשכים קרונות אלו, מכל העברים יוצאות משפחות עניות, חסרות־עבודה, עופות נלאים, ללא כנף, ללא קן יתעו בעולם, בחוץ שלג־דצמבר עבות. הפוגרומים שלנו” (כלומר בצלו של פראנץ יוסף). “על שולחנות הפרקליטים נערמים תלי־ריקורסים ללא תשומת לב”.

היא אינה יכולה להיות כחברתה האחת שברחה מפני זוועת־חייה – האב רוצח, האם ברחה עם מאהבה והניחה אותה, את הבת, וגברים זרים התעללו בה – ברחה למוסיקה, ברחה לפרחים. דרכה אחר, גורלה מתנשא, מעל לגורלה ומעבר לו, ומתמזג בגורלם של ההם, המגורשים. “יהודייה, צליל נבוב, מהי יהודייה?”. והדין עם אהובה האחר, ששאלה אותו כשאלה הזאת, והוא כתב לה: התשובה תבוא מאליה. כי אמנם היא באה מאליה. ואיך באה – מפתיעה, מבריקה, קוסמת, בשבת שלהם עמד פליט רוסיה באסיפת פועלים, שנתכנסה באולם מסואב, ובשמעה קולו קול פעמון ודבריו על ספרות ישראל “לא ידעתי אם הוא דיבר או בי נצטלצלה הנפש”. כאותו אולם מסואב נראתה לה כל המציאות שלנו: “מלאים כוח ועוז וסבילים ואפתיים כלפי אמת החיים, כלפי המציאות, הנוראה עד לידי שגעון. אדישים תחת להיות נועזים בייאוש, גדולים בקרבן”. היא יודעת, על שום מה באתנו האדישות האיומה הזאת: “גורל חסרי־בית, פליטים חסרי־קרקע, הנרגעים להד פעמוני־ליצנים, המנגנים כמתקלסים: שיווי זכויות”. אך היא יודעת גם את תעודת המעטים, שהכירו את אמת־החיים, את המציאות הנוראה עד לידי שגעון: “ראיתי תכלית לפני, מטרת חיי: לזרוע אימה זו, הבנה זו”.

האמונה היא לא בעם שיתעורר, אלא בארצו שתעורר. היא תולה אמונה זו בנשר חירותנו: "בא אדם גדול ועשה פלא, אמר: מולדתכם, ילדי, תשוב ותקבלכם, תאמצכם ותאספכם, אם אך תרצו אין עליכם אלא לומר: הננו מסוגלים לתפקיד וראויים למלחמה. הוא העלה בקסמיו את השבעת־הפלא: ארץ ישראל. מחייכת עין־זקנים, מתרחב לב עלם, נמשכות ידי ילד: ארץ־ישראל – – הרצל אמר: “אם אך תרצו”.

חג בנפשה. הכל קורא בה: צריך לעורר, לעורר את הכלל. לא, אין היא יכולה להיות כחברותיה, אין היא יכולה להיות כחברתה. שוב אין היא היא בלבד.


 

ד    🔗

ושוב לצמד הניגודים הבנאלי: חזון ומציאות. מסיבה באגודת הנשים הציוניות – אכזבה. “אני חוזרת בודדה, עצובה, מרת נפש. ציפיתי לבת־שחוק, ללבביות, לפחות לעידוד. מצאתי צינה ונענוע־ראש”. והמסקנה? "אעבוד לא בשבילם, לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין. ועם זאת מכאיב.

לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין – היא, בעצם, מליצה. למעשה, הכוונה לאנשים אחרים. והם נמצאים: בני־עוני, ילדים עובדים, שהטיפול בהם הוא, כרגיל, כלאחר־יד, בלא לב ובלא נפש. “לאסוף את כולם, מקצוות רחוקים ביותר, להלביש, להאכיל, לאפוף בלב. אני רוצה. שמש בנפשי”. האב מתרה בה: “לאה, השגיחי במעשיך, הביטי על האנקורים שהם שמחים וטובי־לב, משום שאינם יודעים, שאפשר שייטב להם יותר. אוי לכל הבז לשלו. תלמדי את הילדים להביט גבוה־גבוה והברואים שאינם־מנוסים והיהירים יתעו במשעולים, יאבדו ככבשים ביער ולא אחת תפול בלוע זאב”.

באמת לא כל האנקורים, בייחוד אם גדלו, מבקשים להמריא ביותר. הנה אלו חמש־עשרה הנערות שהאמינה כי תתלכדנה, כמה ניסתה לנטוע בהן את ההכרה, “כי לא אנו, אלא מה שנשאר אחרינו, מה שגרמנו לו אושר בחיים יש לו ערך”, והן השתעממו, שכל תוכן חייהן: בעל. ובאמת, לא כל האנקורים יכולים להמריא ביותר. כמה נסיוני חיים מרים רווּיים דברי ידידתה המספרת, כי בנערותה דבקה בסוציאליזם, אך הכירה כי לא כמעופם של אנקוריהם הוא שלנו – היא הכירה את החולשה המיוחדת של הפועל היהודי. ועתה שוב אינה יכולה להביט אלא מבעד לפריזמה של ענייננו, המראה את מציאותנו קטסטרופה: “עלינו לזרוע זועה למען נקצור הבנה”.

הכתובת עתה קרובה ביותר: הנערות העובדות בבית התפירה. והן מתלהבות, אך יש תהום. הסיסמה: ישועתנו בעבודה, נשמעת להן כלעג לרש. הן אומרות: “אין אנו יכולות לאהוב את העבודה, כי רע לנו בה. היא אינה מלבישתנו, אינה מאכילתנו, אך מענה וממיתה. בשלה אין אנו בני אדם אלא שוורים רתומים בעול”. פה בשלה ההכרה, כי חלום החירות במולדת ישולב בו בהכרח חלום־העבודה, שנשמרת בו הוויית־כבוד האדם. ואמנם, משם כבר נשמע צליל בשורת הקבוצה.

והמבוך מתעצם והולך – רחוב יש בעיר ונקרא על שמו של גיבור יהודי שנלחם לפולין. רחוב ברקו יוסלביץ' והוא רובע־הזוהמה. פה ברחוב הזה, נמדדים חזון ומציאות ושוב עולה אמת, שביטויה בנוסחה עזה, לפידארית: “אנו צריכים פלא או פורענות אלמנטארית אשר על חרבותיה נתחיל מבראשית”. ובינתיים העבודה בילדי־העוני, עבודת יום מפרכת ומתשת, בייחוד בסבך ניגודיה. צריך לזווג את הדאגה לזוג הנעליים לילדים העניים בבוא ימות השלגים והדאגה לתת בפיהם את שפת עברו ועתידו של העם, צריך לזווג את החובה ללמדם קרוא וכתוב והחובה לחבב עליהם תערוכת “בצלאל”, צריך לזווג קרוב ורחוק, מוקדם ומאוחר. פה ושם מעט עזרה – כעזרת עורכת עתונם של הילדים “השחר” החולמת על כתב־עת לאשה, אך הסביבה בכללה מרפה את הידיים, לועגת, מכשילה. אך אין היא יכולה להניח –לתמיהת הכל היא מסתלקת ממשרתה וכולה לעניין, בעניין, בחינת פה היא עומדת ואינה יכולה אלא כך. היא מתפרכה, נימוחה והולכת – שוטטה כקרן שמש ונשארה קור־עכביש אפור, והיא רואה עצמה תורן שבור מזכרת סער.

ועתה מתדפק לבה על פתח לבה – אהובה האחר חולה אנוש. היא נוסעת לסעדו בחליו, גם לאחר שהאב גזר: מה יאמרו הבריות, גם לאחר שהאם איימה: אני או הוא. ימים שהיא יושבת ליד חולה־השחפת מתפשט גבב־דיבות בעיר, מכתביה להורים חוזרים ללא תשובה, ואחרי מות הידיד, כשהיא שבה לעירה, אין בית אביה נפתח לפניה, אין בית העם, הוא בית הציונים, נפתח לפניה. מה עשתה עתה, מנודה מסביבתה כולה, לא נדע. ספק הוא בעינינו אם עשתה כחברתה, המנודה, שתחילת מפלטה מוסיקה וסופו התאבדות, השערה היא בידנו,כי דווקא הרגע הזה, שבו נתגלה לה נידויה, היה, כמסגרת גורלה, כפלא או כפורענות, ועשתה מה שמתחייב לנו, כי במבואות הסגורים בפניה סיומו של הרומן.


 

ה    🔗

על כל פנים הדרמה, שכתבה אחרי שנתיים, היא מעבר למבואות אלה ומציאותם, היא במציאות אחרת, רחוקה. כאמור, לא בעיירת גולה, כי אם בכפר גליל. איך העזה לחולל את הדרמה שלה שמה, חידה היא ותהי לחידה. הרי לא יכלה לדעת הרבה את דמות־החיים בארצנו, כי לא היתה בה, לא ראתה אותה, הרי לא יכלה לשמוע הרבה על דמות־החיים בארצנו, כי לא ידעה את לשוננו. אמנם ברומן היא שומעת מפי טרובאדור־האידיאה: “היודעת אַת, מה פה הדבר הנורא ביותר? הכשרונות שלנו, אם גדולים ואם קטנים, יוצאים בלשון זרה. את נפשנו, כאבנו, אוצרנו, מפרנסים רק יחידים בודדים”, וכך אנו רואים אותה שם ברום־התפעלותה ללשון העברית, ואם משעשועי־שר־המקרים הוא כי המלה העברית היחידה שברומן היא משובשת, הרי מאכזריות־שר־המקרים היא, כי המחברת לשונה לא נחלצה לא עתה ולא עד אחרית ימיה, ואף בשבתה בארצנו, מכבלי־הנכר. וראה, קודם שפירסמה את הדרמה במקורה על דפי “מוריה”, שלחתה אל הקורא העברי והיא אמנם נתפרסמה, בתרגומו העברי של חיים טרטקובר, בימי המלחמה הקודמת, על דפי “השלוח”. וראה גם ראה, היא שלחתה, כפי שמביא מנחם גנסין בזיכרונותיו, לאגודת חובבי הבימה העברית בתל־אביב.

הדרמה, ששמה “הברית הרביעית”, מעלתנו חצר איכר בגליל העליון. עיקרו של הפרסונאז' איכר אשר בת ובן לו ומבקש לקיים משקו על עובדים עברים; עלם מילידי הגליל שאביו השומר נרצח ואמו מתה בקדחת, מאמין נלהב בגאולת הגליל והוא כמובן הגיבור שבמחזה; למפגע לו בן אחיו של האיכר, שבא מאמריקה, המבקש לשאת אשה לו את בת האיכר, (האוהבת כמובן את העלם הנפלא והיא אהובה עליו) ולהעמיד את המשק על יסודות עסקיים המחייבים עבודה זרה והוא כמובן האינטריגאנט שבמחזה; זקן, מורה הבנים, מאנשי היישוב הישן שאינו מבין גאולה בידי מפירי מצוות, אינו מאמין בקיום־המעשים אף כי הוא רואה את טהרת־העושים והוא, כמובן, מתנודד בין הגיבור ובין האינטריגאנט. עיקר הרקע והמצע: הכפר הנלבט בבדידותו הנוראה – העלם המאמין הלך לעיר החוף להביא פועלים מבין העולים החדשים ולא התנדב לפינה הרחוקה, הבודדת אלא אחד מהם, המתגלה נכדו של המורה הזקן. לא עובדים ולא עבודה – “על כל צעד וצעד חלודה, ורק חלודה, היא תקנן בחזה, תחוויר את הדם והאדם ירפה מיום ליום”. גם הקומץ הקטן מהסס וכניצב תמיד בפתח הבריחה. ורק קומץ־בן־קומץ עומד בנאמנותו: “וכי ירצו לעזבנו כולם, נסגור עליהם את הדרך בגופינו ועל חללינו יפסחו”. היא האווירה, שבה מטיל הזקן תוכחתו על גאולה שניתקה את הגשר לאלוהים ולמוסרת בריתו, ומטיח נבואתו הקודרת: “כל המעשים שנעשו פה – יתנדפו כעשן כליל”. והיא האווירה שבה העלם מנסה לבאר את הניתוק הזה: הוא אינו צריך “תריס של אותיות: שדות זרועים ושאינם־זרועים היו לי בית תפילה – – תפילתי זוהי נשימת חזי, כשהוא מתאחד עם געיית הבקר, עם ניצבת־הרגבים, עם ראשי ההרים”, היא האווירה שבה כמובנת מאליה הסברה, כי ערכי־הדורות היו ערכי גלות – שם שמרו כתבי־הקודש מפני הטמיעה, שם היו התפילין אות נאמן ליהדות, ואילו פה כל מלה, כל תנועה שלנו הן. וכשם הרומן ראה את הכוח המעורר לא בעם אלא בארצו, כך הדרמה רואה את הכוח המעורר לא בתורתו אלא באדמתו. יותר משהעם קרא אליה, יותר משתורתו קוראת אליה, היא עצמה קוראת לו. ולא עוד אלא אפילו העם אשר מת באדמה זו כוח משיכתו גדול משל העם החי בגלויות: “עצמות האנשים שישכבו באדמה זו, תקראנה את נכדיהם שיבואו אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת להם”.

האדמה קוראת, עצמות האבות קוראות, אולם העלם הפועל משמה ומשמם ניבא, כי “יבוא יום והכל ישובו הנה, ותמלא הארץ יהודים עובדים עד אפס מקום” והוא אוזר כל כוח אמונתו לקרב את היום, מלכד את הקומץ ונלחם “כמשוגע עם חולשת גופם, עם רפיון נשמותיהם הרצוצות”, והוא מעיר “בלבם את האמונה היחידה בכוחה של היד העובדת, שהיא רק היא עתידה לברוא שתות־הברזל של מדינת היהודים”, עומד למראה המציאות הנואשת ומיאשת ורואה את עמלו כגבב מלים.


 

ו    🔗

איזה דבר גדול, גדול מאד, עולה מן האדמה", והוא עולה בכוחה של האדמה, הנחשב לדור המעפילים גדול מכוחה של התורה, וככל שהכוח הזה כובש את ליבו של העלם העברי הצעיר, החדש, והוא מבקש לכבוש בכוחו את לב האחרים, הוא רואה את התורה, לא בלבד מיותרת, אלא גם מעכבת, מפריעה, אויבת. הגאולה ויריבתה הן לו כברירה: או אדמה או ספר. בנהמת בדידותו יצעק: “להסיר את כל המפריעים העומדים לנו לשטן על דרכנו אל האדמה. צריך שהאדמה, רק האדמה, תהיה קודש הקדשים, תהיה קודש הקדשים של הנשמה העברית”. להסיר את כל המפריעים – משמע לא בלבד את התורה ואת הספר בגלגולם הישן – רצועות התפלין של הזקן, אלא גם (ביתר דיוק: בייחוד) בגלגולם החדש. שעל כן תעצם שנאתו לאותו “ענק, המתנוסס בשכונה החדשה” היא תל־אביב, נראה לו, בהכרח־הגיונו, כאויב. “יודעת אַת, לאן תוליך הגימנסיה? לא למרחבי שדה, אלא אל הקתדרות של האוניברסיטאות השונות ואל הספרים ואל המסחר בדעת”. הוא יתוץ לרסיסים גם את בתי הספר הקטנים בכפרים – יגדלו הילדים “עמי ארצות” ירעו צאן ילכו אחרי המחרשה, “ואז יקום דור שזוף־פנים, דור של ענקים, שאינו יודע להגות דעות, אבל עוקר הרים ומציב גבולות לנחלים ולנהרות”. בהלך־מחשבתו, שהיא כמחשבת כפייה, פועלת הגיוניות מיוחדת – חפצו, כי “תהיה האדמה לעמנו למזבח כספרי קדשנו” ולמענה הוא “נכון לכל מעשה הרס – כדי לבנות”. יודע הוא, כי לא יחיה עם, בייחוד עם כישראל, בלא אלהים, בלא תורה, בלא ברית, בלא חידוש ברית עם אלהיו, אבל, – גוזרת ההגיוניות המיוחדת הזאת – חידוש־הברית תובע הפסקתה (“סכר מלאכותי”). ודאי לא ידע את סבבי הדיאלקטיקה של מצווה הבאה בעבירה (אולי חשבה הסופרת על הקריאה שנותן מיצקביץ', בפי קונראד ואלנרוד: עם אלהים אף כי למרות אלהים), אבל היא פועלת בו והוא פועל על פיה. היא הכופה אותו לעשות מעשהו – להטיל פצצה, ההורסת את בית הספר בכפר; היא הנותנת בפיו, בעמדו בתוך קהל הכפר הנרגש וגועש על ההרס ועל חילול השבת, את המשא שבו מעורבים דיבורים תמימים, שגורים ואמרות מבריקות מפתיעות.

פה ושם עולה לפנינו מתוך משא זה זכר הסיסמאות העזות, הלפידריות שברומן. כך, בייחוד, בהישמע מפיו האימרה: “באשר אין חסד ההכרה – שם שליט חוק הברזל של ההכרח”. בחינת אם לא ביד חזקה. אך עיקרו של המשא הוא באותה דיאלקטיקה המיוחדת, המגיעה בו לפעמים לבהירות מגובשת. “מפני מה – הוא שואל את הקהל – דווקא אנו, שאין אנו מסורים לספרים הקדושים, – – אנו, הבלתי מאמינים, מפני מה אנו באים לכאן, לא כדי לחיות על החלוקה מעמל־כפינו, לא כדי למות, אלא כדי לחיות, לא לשם מנוחה ושעשועים, אלא לשם עבודה – –”. והתשובה הנשמעת מתשובתו היא, כי אין כאן אלא הפרת־הברית עם אלהים לשם חידושה, לשם הברית הרביעית – אחרי ברית הקשת, ברית בין הבתרים וברית סיני. “הנה ימים באים ועם ישראל יכרות ברית עם אלהיו, את הברית הרביעית – עוד הפעם יעמוד לפני אלהיו בתור בעל ברית – מחדש יופיע השמש על פני ירושלים ויאיר את שבילי־הבאות האפלים”. ואין ברית בלא קרבן – בחירי אלהים חייבים להקריב את היקר לו ולהם, את התורה, להקריבה למענה. “פנו מקום למרחביה, למחשבה החפשית, לנשימה העמוקה”, או אז “תקום בקרבכם שירה על כוכבים, ינצחו הכוח, החיים, היופי, החירות השלימה, אז יהמו השדות ומתוך המייתם תעלה צעקת האמת החדשה, ההולכת ומתהווה”.

העלם רואה עצמו “אחרון הסותרים על האדמה הזאת”, וכאדוני הדיאלקטיקה ועבדה, והוא כורע, נופל, ובדברי־משאו נוגעת אחרית־הכרתו בראשית־שגעונו. אך בעצם ימי טירופו עודו אוזר כוחו לעמוד בלילות על המשמר ולהציל את הגורן מפני החמסנים, אולם לא הוא כי אם נכדו של הזקן הוא הזורע. הלא סיום המחזה הוא בדבריו: “מחר, נשכים, אחי, לעבודה. אמת הדבר?”

[תרצ"ד]



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 57657 יצירות מאת 3735 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־32 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!