בְּלֵב רָוֶה הֲזוּת־עֶבְרָתָה

לוֹ אֲנִי אָדוֹן וָשָׂר,

בְּסַיִף בּוֹעֵר וּבְרֶכֶב אֲוֵיר

אֶדֹּרָה אֶל תֹּהוּ־מִדְבָּר

(שיר המשוגע, “המלך ליר”)

לפי ידיעות המגיעות בעת האחרונה מרוטרדם, נראה כי העיר ההיא שרויה בריגשה פילוסופית עזה. אף גם ארעו שם תופעות כה בלתי־צפויות – כה חדשות־בתכלית – כה חדשות־בתכלית – כה נוגדות־ומנוגדות לדֵעות מוקדמות – עד אשר אבטח כמעט כי לא יארכו הימים וארופה תתגעש כולה, וחמרה כל חכמת הטבע, וקמו התבונה והתכונה יחדו אשה על אחותה.

נראה הדבר כי ביום ה – לחודש – (התאריך אינו ודאי עמי), נקהל המון־עם עצום, מטעמים אשר לא צוינו מפורש, בככר הבורסה הגדולה אשר בעיר רוטרדם השאננה. היום חם היה – חם שלא כרגיל באותה עונה – רוח לא נשבה והאויר לא זע כמעט; והקהל הרב לא התרעמו על אשר כפעם־בפעם רובּצו במטרות־נועם בני־רגע, אשר ירדו משִׁפְעי־שְׁפעים של עבים לבנים הנפוצים למכביר על פני כפת הרקיע הכחולה, אף על פי כן, סמוך לשעות הצהרים נפלה באספה חרדה קלה אך נכרת: בעקבות זו בא פטפוט רבוא לשון, וכעבור בת־רגע, הופנו רבוא פנים מעלה כלפי שמים, רבוא מקטרות ירדו כאחת מזויות רבוא פֶּה, וצעקה, אשר לא תומשל אלא לשאגת אשד הניאגרה, התגלגלה ממושכת, רמה ואדירה ברחבי העיר רוטרדם וברחבי מְסִבֶּיה.

מקור השאון הזה מהרה נגלָה גם נִכר דֵי־הצורך, מאחרי אחד מענקֵי אותם שְׁפעים תְחומים־בחריף של־עב שהזכרנו, נראָה גח לאט אל מִפְלָשׁ של תכלת גוף מוזר, מורכב, אך מוצק־למראֶה, שתבניתו משונה, והרכבתו גחמנית כדי כך שצבא האזרחים בריאי־הבשר העומדים פעורי־פה למטה בשום־פנים אי־אפשר היה להם להשיגו, ולעולם לא היו מתפעלים ממנו כל־צרכם. וכי מה יכול זה להיות? בשם כל השֵׁדים אשר ברוטרדם, מה האות הזה? איש לא ידע; איש לא יכול לצייר בנפשו; שום איש – אף לא ראש־העיר מיינהֶר סופרבוס פון־אונְדֶרְדוק – לא היה בידו מפתח קל־שבקלים לפענוח התעלומה; הנה כי כן, באין יכולת לעשות דבר הגיוני יותר, החזירו הכל כאיש אחד בשום־לב את מקטרותיהם אל זויות פיותיהם, ובעוד עיניהם נעוצות באותה תופעה, קִטרו, החרישו, דשדשו כה־וכה ונאקו בכונה מרובה – אחר דשדשו־הרתיעו, נאקו, החרישו, ולבסוף – שבו קִטרו.

בינתיים, מכל־מקום, השפֵל והשפֵל אל הקריה החסודה, קָרב אותו מושא של סקרנות כה רבה, עִלַת עשן כה רב. עברו דקות ספורות, וַיקרב כדי־כך שנתן לראותו היטב. דומה היה כי הוא – כן! בלי־ספק היה זה מין כדור־פורח; אפס ברי כי כמו זה עוד לא נראה ברוטרדם לפני־כן. כי מי זה, אשאל נא, שמע מעודו על כדור־פורח העשוי כולו ניר־עתון מזוהם? ודאי כי בהולנד לא שמע איש כזאת. אפס כאן, תחת לחטמי הבריות ממש, או, ביתר דיוק, מרחק־מה מעל חטמיהם, היה עצם אותו הדבר הנדון, והוא מורכב, זאת קבלתי מהמקור המוסמך ביותר, אותו חומר עצמו שעדין לא שמע איש כי ישמש לתכלית כעין זו. היתה זו פגיעה גסה בשכלם הטוב של אזרחי רוטרדם. ואלו תבנית התופעה, זו מגונה היתה עוד יותר. לא היתה זו כמעט אלא כובע־לֵצנים ענקי מהופך. ודמיון זה לא נמצא מתמעט כל עיקר משראה הקהל, אגב הסתכלות מקרוב יותר, פּיף גדול נסרח מרוּמו, וסביב שפתו העליונה, או בסיסו העליון, של הקונוס, חוג מכשירים קטנים, כעין זוגים של צאן, שהיו מקשקשים ומעכסים כפי אחת הנעימות המהַלכות בעם. אולם בזאת לא תמה הרעה. – משתרבב בפתילים כחולים מקצה המכונה הזאת, התמהונית, תלוי היה, בחינת מֶרְכב, כובע־בֵּבָר כביר ומהוה, אשר לו תיתורה רחבה להפליג, ועטרתו כעין חצי־כדור עם קשור שחור ואבזם של כסף. אכן, מוזר קמעה שהרבה מאזרחי רוטרדם נשבעו כי כבר ראו אותו כובע לא פעם; ובאמת דומה היה כאלו מביטה אליו כל האספה כהבֵּט אל מודע; ואילו מרת גְרֶטֶל פְּפאל, משראתהו, פלטה קריאה שבפתיעה צהולה, והצהירה כי הוא־הוא כובעו של אישה הטוב עצמו. והנה זה המקרה ראוי היה לתשומת־לב יתרה, הואיל ופפאל עם חברים שלושה אכן נעלמו מרוטרדם קודֶם חמש שנים לערך, באורח פתאומי וסתום מאד, ועד לעת המעשה הזה עלו בתוהו כל המאמצים להוודע על־אודותם דבר. אמנם, קצת עצמות שנחשבו עצמות אדם, מעורבות בקופה של מַפל משונה־למראה, נמצאו זה־מקרוב במקום מוצנע ממזרח לעיר; והיו שהרחיקו־לכת עד כדי לדמות כי במקום הזה נעשָׂה מעשה רצח בוגדני, וכי קרבנותיו אל־נכון היו הנה פפאל ומרעיו. אולם נחזור לעניננו.

הכדור־הפורח (שכזה היה בלי ספק) הנמיך עתה כדי מאה רגל מן האדמה, והקהל אשר מתחת ראה בבֵרור מספיק את היושב בו. ובאמת היה זה ברנש מופלא עד מאד. קומתו בשום־פנים לא היתה למעלה מאַמה; אולם גובה זה, בכל מיעוטו, די היה בו להרוס את שווי־משקלו, ולהַפְּכוֹ מעל פי מרכבו הפעוט, לולא סעדתו שפה עגולה המגעת עד גובה החזה, ואחוזה בעֲבוֹתֵי הכדור. גופו של הגוץ רחב היה יתֶר על המדה המתאימה, ולכל גזרתו שוותה כדוריות מופרכת במאד. רגליו, כמובן, לא נתן היה לראותן בכלל. ידיו גדולות היו למכביר. שערו שָׂב היה, ואסוף לצמה מאחור; חטמו אדיר היה בארכו, מעוקם, צָבוי; עיניו גדולות, מזהירות, וחודרות; סנטרו ולחייו, אף כי קמטתם שׂיבה, רחבים היו, תְפוחים, וקפולים: אולם רמז של אזנים כלשהן לא נתן לגלות בשום חלק מחלקי ראשו. אדון גוץ ומשונה זה לבוש היה אצטלה של אטלס תכול כּשָּׁמַיִם, וכן אברקיות הדוקות, כצבעה, פרופות באבזמי כסף בברכַּים. חזיתו היתה מעשה איזה בד צהוב בהיר; כפת טַפְטָה לבנה כפויה היתה דרך־קולָה על פאת ראשו; ולהשלים את התאור, היתה מטפחת משי אדומה־כדם עוטפת לגרגרותיו, ויורדת, חננית, על חזהו, ענובה עינוב תמהוני ומופלג־ביותר במדותיו.

משירד, אפוא, כדי מאה רגל לערך מעל לפני האדמה, אחזה פתאום בזקן הגוץ תְקפת צמרמורת, וכמו לא היה את נפשו להוסיף ולִיקרב עוד אל היבשה. משהטיל, אפוא, כמות של חול מכיס של קנבוס, אשר הרימו בעמל רב, נח כהרף־עין על מקומו לבלי זוע, אחר, חפוז ונפעם, החל מעלה מכיס־צדדי שבאצטלתו נרתיק גדול של סוּחְתְיָן. את זה שקל חשדנית בכפו, אחר התבונן בו בפתיעה יתֵרה, ונכר היה כי השתאָה לְכָבְדו. לבסוף פְּתחו, הוציא מתוכו מכתב־ענק חתום בחומר־חותָם אדום וצרור בקפדה בסרט אדום, וַיפילהו בדיוק לרגלי ראש־העיר, סופרבוס פון־אוּנְדֶּרְדּוּק. כבוד־מעלתו שח להרימו. אבל המעופף, עודו נסער במאד, ובאין לפניו כפי־הנראה עוד עסק אשר יעכבו ברוטרדם, החל ברגע הזה לטרוח ולהכון להפלגה; ולפי שהוצרך לפרוק חלק מן הזַברית בכדי שיוכל לשוב ולהתרומם, נפלו חצי תריסר השקים אשר השליך, בזה אחר זה, בלא שיטרח להריקם, ונחבטו, כולם כאחד, למרבה־הרעה, על גבו של ראש־העיר, ויהַפכוהו ויגלגלוהו לא פחות מחצי תריסר פעמים, נגדה־נא לכל יושבי רוטרדם. אכן, אין להניח כי לא הגיב אונדרדוק הגדול על חציפותו זאת של הזקן הגוץ. אדרבה, אומרים כי בתוך כל אחת ואחת מחצי תריסר תסוּבותיו פלט לא־פחות מחצי התריסר נשיפות מפורשות ונזעמות ממקטרתו, אשר בה דבק כל העת בכל כוחו, ואשר בה אומר הוא לדבק (אם ירצה האל) עד יום פטירתו.

עד כה וכה והכדור־הפורח נעלָה כעֶפרוני, הרקיע הַגְבֵּהַ מאד מעל לעיר, ולבסוף נישא לו חֶרש מאחרי עב כעין אותו עב שמתוכו גח במוזר כל־כך, וככה אבד עולמית מעיניהם התמהות של אזרחי רוטרדם הטובים.

כל שימת־הלב הוסבה עתה אל המכתב, אשר צניחתו, והתוצאות שבעקֵבה, נגלו הָפְכָניות־להשחית כל־כך לגבי אישיותו והכרת־ערכו של כבוד־מעלתו, פון־אונדרדוק. אכן, אותו נושא־משרה לא שכח, בתוך תנועותיו התְהַפְּכָניוֹת, לתת משהו דעת על התכלית החשובה של הבטחת האגרת, שכיון שבדקו, מצאו כי נפל לידים הנאותות ביותר, כי על כן יעוד היה בפועל ממש אליו עמו ואל הפרופסור רובאדוב, כמשַׁמשים בתפקידי נשיא וסגן־נשיא לאולפנת התכונה של רוטרדם. כיון שכך פתחוהו אותם רמי־שׂררה בו במקום, ונמצא כי מכיל הוא את ההודעה בלתי־הרגילה הבאה, והרצינית מאד באמת: –

"אל כבוד־מעלתם פון־אונדרדוק ורובּאדוב, נשיא וסגן־נשיא לאולפן התוכנים הממלכתי, ברוטרדם העיר.

"כבוד מעלתכם, אפשר יעלה על זכרונם אוּמן צנוע, הנס פּפאל שמו, והוא מתקן מפוחים במקצועו, אשר, עם עוד שלשה זולתו, נעלם מרוטרדם, לפני כחמש שנים, באורח שאל־נכון לא נמצא לו הסבר. אכן, אם כל כבוד־מעלתכם טוב, אני, בעל ההודעה הזאת, הנני אותו הנס פפאל עצמו. היטב ידוע למרבית האזרחים אֶחָי כי משך תקופת ארבעים שנה מתגורר הייתי בבנין הלבֵנים הרָבוע הקטן, בראש הסמטה הקרויה זאוּאֶרְקְרַאוּט, בו ישבתי בעת הֵעלמי, אבותַי אף הם ישבו בו מאז ומקֶדֶם – וכמוני כן גם הם עסקו במשלח־היד המכובד אף המכניס של תקון מפוחים ולא חדלו: כי אודֶה ולא אכחֵד, עד לשנים האחרונות, שבאו פולמוסים שמדיניות להעביר את הבריות על דעתם, לא היה אזרח ישר מאזרחי רוטרדם יכול להתאוות או להיות ראוי לעסק טוב יותר משלי. פרסומי עמד לי, עבודה לא היתה חסרה מעולם, ולא היה מחסור בממון או ברצון־טוב. אולם, כדְבָרַי, עד־מהרה החילונו מרגישים בהשפעות החֵרות והנאומים הארוכים, והרדיקָליוּת, וכל כיוצא באלה. בני־אדם שתחלה היו בחירי הלקוחות שבעולם, עתה לא היתה להם שהות של רגע לזכרנו בכלל. טרודים היו למעלה ראש בקריאה על דבר המהפכות, ובהדבקת התפתחותה של התבונה ורוחו של הזמן. אם היתה אש צריכה ללבוי, על־נקלה נתן ללבותה בעתון; וברי שככל שחלשה הממשלה, כן הוסיפו העור והברזל כוח־קיום – שכן, מקץ זמן קצר מאד, לא נמצא ברוטרדם כולה זוג מפוחים הטעון איחוי או צריך לעזרתו של קורנס. זה היה מעמד דברים שאין לשאתו. לא ארכו הימים ואני דלוֹתי כחפרפרת, ולפי שהיה עלי לספק מזונותיהם של אשה וילדה, כָּבְדה עלי לבסוף המעמסה מסְבול, ושעה־שעה הוגה הייתי מה הדרך הקלה ביותר בה אשים קץ לחיי. עד כה וכה, והנושים לא הניחו לי שהות רבה להרהורים. ביתי נָצור היה ממש מבוקר עד ערב. שלושה היו במיוחד שהציקוני לבלי־שאת, שלא היו פוסקים משְׁמור לפִתחי והיו מאימים עלי בשבט החוק. באלה השלושה נדרתי לנקום מַר־נקם, אם פעם אזכה ויהיו אלה נתונים בידי; וסבור אני כי אך העונג שבתוחלת זו, הוא ולא אחר, הֵניאני מהתאבד מיד כאשר זַמוֹתי, ומפּצפץ את מוחי בקנה־רובים. אכן, בחרתי להסתיר את חמתי, ולְזונם בהבטחות ומלים נאות, עד אשר ישחק לי המזל אי־כה והִקְרָה לי שעה כשרה לנקמות.

"יום אחד, כשחמקתי מפניהם, ורוחי מדוכדכת יותר מכפי הרגיל, משוטט הייתי והולך שעה ארוכה בלא תכלית ברחובות נדחים ביותר, עד שלבסוף נתקלתי במקרה בקרן דוכנו של מוכר־ספרים. כיון שראיתי כסא בסמוך, לצרכם של לקוחות, צנחתי לתוכו בנָחוש, מבלי דעת למה, הפכתי בדפי הכרך הראשון אשר השיגה ידי. התברר כי זה קונטרס קטן על התכונה העיונית, שכתבו הפרופסור אֶנקֶה איש־ברלין או צרפתי בעל שם דומה לכך. שמץ ידיעה היה לי בענינים ממין זה, ומהֵרה נשקעתי יותר ויותר בתכנו של הספר – אכן פעמיים קראתיו תומָם בטרם אֵעור ואזכור את הנעשה סביבי. לעת הזאת החל החושך יורד, ואני כיננתי צעדי בַּיתה. אולם המַסה (בצרוף עם תגלית בתורת הגָזים, שמעט קודם לכך נמסרה לי בחזקת סוד חשוב מפי שאֵר־בשר מנאנץ) עשתה עלי רושם בל־יימחה, ועם שנשׂרכתי לי ברחובות האפלולים, גלגלתי ובחנתי בזכרוני את עיוניו המרקיעים, הסתומים לפעמים של המחבר. אי־אלו פסקות במיוחד פעלו על דמיוני פעולה יוצאת־מגדר־הרגיל: יותר שהגיתי בהן, יותר התגבר הענין אשר נעור בקרבי. המוגבל שבחנוכי בדרך כלל, ובפרט בוּרוּתי בנושאים הקשורים בחכמות הטבע, אלה לא די שלא יֵאֲשוני מיכָלתי להשיג את אשר אני קורא, ולא הניעוני להגות אי־אמון אל הרעיונות המעומעמים המרובים אשר צצו אגב, כך, אלא, אדרבה, אך הוסיפו להלהיב את דמיוני; ואני הרהבתי, או אולי השׂכלתי, לפקפק אם אותם רעיונות גלמיים, הצצים במוחות משולהבים, ויש להם מלוא מראיתה של תפיסה־שבחוש, אם אלה אין להם תכופות בפועַל גם מלוא הכוח, הממשות, ושאר סגולות שטבועות בה בזו.

"בשעה מאוחרת הגעתי הביתה, ומיד עליתי על משכבי. דעתי, מכל־מקום, תפוסה היתה מלישון, וכל הלילה שכבתי שקוע בהגיונות. השכמתי קום בבוקר, ובלהוּט שבתי אל דוכנו של מוכר־הספרים, וָאֶתן את כל המזומנים המעט אשר ברשותי בקנית אי־אלה כרכים שבמכניקה ובתכונה מעשית. משהבאתי את אלה בֶּטח אל ביתי, הקדשתי כל רגע פנוי למקראם, ועד־מהרה קניתי לי בעיונים ממין זה מומחיות שנראתה לי מספקת לצורך בצועה של איזו תכנית קטנה אשר נְתנה בי השטן, או יצרי הטוב. בהפוגות שבתקופה זו, שקדתי ככל יכלתי לרַצות את שלושת הנושים אשר ככה הציקוני. בדבר הזה הצלחתי לבסוף – קצת על־ידי שמכרתי מרהיטֵי ביתי כשעור מחצית תביעתם, וקצת על־ידי שהבטחתי לפרוע את הנותר עד שאשלים איזה זְמם קטן אשר אמרתי להם כי אני יוזם, ואשר בו בקשתי את עזרתם. בדרך כך (שכן אנשים נבערים היו עד־מאד) לא התקשיתי הרבה לגנוב את לבם לחֶפצי.

"משסודרו הענינים ככה, הצלחתי, בעזרת אשתי ובמֵירב החשאיות והזהירות, להפטר מכל רכוש אשר נותר עמי. ולִלווֹת, בשעורים קטנים, בתואנות שונות ומשונות, ובלא תֵת כלל את הדעת (בוש אני לאמר) על אמצעי הפרעון שיעמדו לרשותי בעתיד, סכום לא מבול של ממון מזומן. עם שנתוספו האמצעים ככה, החלותי קונה לפרקים מוּסְלִין־של־קַמְבְּרֵי, דק מאד, ביריעות בנות שנים־עשר יארד האחת; חבלי־מקלעת; הרבה מִלַּכַּת גומי־הודו; סל גדול ועמוק מעשה־נצרים, עשוי על פי הזמנה; ועוד כמה חפצים הנחוצים לבנינו ולציודו של כדור־פורח בלתי־רגיל במדותיו. את זה צִוִיתי לאשתי להתקין מהר ככל־האפשר, ואתן לה את כל הידיעות הדרושות באשר למעשה ולדרך עשיתו. בינתים עבּדתי את חבל־המקלעת להיותו רשת מספיקה במדותיה; עשיתי לה לולאה ועבותים כנחוץ; ואקנה הרבה והרבה מכשירים וחמרים לנסותם במרומי האויר. בשעות־הכושר העברתי בלילות, למקום מופרש מזרחה לרוטרדם, חמש חביונות חֲשוקות־ברזל, שתְכוּלָתָן חמשים גלון האחת, ואחת גדולה יותר; שש שפופרות־בדיל, שלש זרתות קָטרן, נאותות בתבניתן, ועשר רגלים לאורך; כמות של חומר מתכתי מיוחד, או כעין־מתכת, אשר בשמו לא אנקוב, ותריסר לגינים חומצה מצויה מאד. הגז אשר ייוצר מן היסודות האלה האחרונים הוא גז שמעולם עוד לא הפיקהו איש זולתי – או שלמצער מעולם לא נזקקו לו לתכלית דומה. כאן יכול אני רק להעֵז ולאמר, כי הוא יסוד של חנקן, שעת כה רבה סברו שאינו נתן להפרדה, וכי דחיסותו היא לערך 37.4 מונים פחות משל המימן. אין־טעם הוא, אך לא אין־ריח; בוער, בטהרתו, בלהבה ירקרקה וכהרף־עין יצמית חיי אנוש. לא הייתי מתקשה לגלות את סודו כולו, לולא היה זה שיך על־פי זכות (כאשר רמזתי תחלה) לאחד מאזרחי נאנץ, בצרפת, אשר מסרהו לי על־תנאי. אותו אדם המציא לי, בלי דעת את כונתי כלל, שטח לבנין כדור־פורח משלפוחית של בעל־חי מסוים, אשר בעדו לא תתכן כמעט התמלטות כלשהי של גז. אכן אני מצאתיה יקרה רב־מדי, ובכללו של דבר לא ידעתי נאמנה אם מוסלין־של קמברי מצופה גומי הודי לא ייטב כמוה. מצין אני זאת, שכן לדעתי מסתבר כי לעתיד־לבוא אפשר שינסה האדם האמור להמריא בכדור בחומר ובגז החדשים אשר הזכרתי, ואין את נפשי לשלול ממנו את זכות־הכבוד על המצאה מיוחדת־במינה מאד.

"בנקודה אשר התכונתי כי תתפוס כל אחת מהחביונות הקטנות בזו אחר זו מֶשך נִפּוּח הכדור, חפרתי גומה קטנה; בדרך זו היו הגומות למעגל בן עשרים־וחמש רגל לקוטר. במרכזו של מעגל זה, הוא המקום המכוון לחביונה הגדולה, גם חפרתי גומה עמוקה יותר, בכל אחת מן הגומות הקטנות, קבעתי ארגז המכיל חמשים ליטרה אבק־שרֵפה לתותחים,

ובגדולה שבגומות – חבית המכילה מאה־וחמשים ליטרה. את אלה – את החבית והארגזים – חברתי בדרך נאותה אל טורי־שרפה¹ מחוּפים; ומשהכנסתי אל אחד הארגזים קצה פתיל־בָּעֵר בן־ארבע רגלים לאורך בקֵרוב, כסיתי את הגומה, ואציג את החביונה מעליה, ואת הקצה השני אשר לפתיל־הבָּעֵר הנחתי בולט כדי זרת לערך, ובלתי־נראה כמעט מעֵבר לחביונה. אחר סתמתי את הגומות הנותרות, ואציג את החביות מעליהן במעמד היעוד להן!

“לבד מהחפצים המנויים למעלה, העברתי אל ה”מחסן", ואצפין שם, אחד מן המנגנונים המשופרים של מ. גְרים לדחיסתו של אויר ספירות. אכן, מצאתי כי המכונה הזאת טעונה שנויים נִכּרים עד שתסכון לשִׁמושים אשר להם כִּונתי להזקיקה. אולם ביגיעה קשה ובקשי־עורף לא־יֵרֶף, זכיתי לבסוף להצלחה מלאה בכל הכנותי. עד מהרה נשלם מעשה כדורי־הפורח. עתיד היה להכיל יותר מארבעים אלף רגל מעוקבת גז; עתיד היה להרימני בנקל, סברתי, על כל מכשירַי, וכן, אם אכלכל מעשי נכונה, אף על מאה־ושבעים־וחמש ליטרות זַבָּרית. שלוש פעמים צוּפָּה לַכָּה, ואת מוסלין־קַמְבְּרֵי מצאתי והנה כמוהו כמשי לכל דבר, באשר חזק הוא כמותו גם יָקרוֹ פחות בהרבה.

"עתה, משנכון הכל, הוצאתי מאשתי שבועת־סוד ביחס לכל מעשַׂי למיום בקרי ראשונה את דוכן מוכר־הספרים; וַאני עצמי הבטחתיה לשוב בהקדם ככל שתרשֵׁינה המסבות, נתתי לה את מעט הממון אשר נותר אתי, ואפרד ממנה לשלום. באמת לא חששתי לה כל עיקר. היא היתה מה שקוראים הבריות אשת־חיל, אף תוכל לכלכל הליכותיה בעולם בלא עזרתי. לאמתו של דבר סבור אני כי ראתה בי הולך־בָּטֵל – סתם רועה־רוח, שלא־יצלח אלא לבנית היכלות באויר, – ושמוח שמחה להפטר ממני. לילה אפל היה לילה בו נפרדתי מעליה, ואני לקחתי עמי, כשָלִישים, את שלושת הנושים אשר הטריחו עלי ככה, וַנִשּׂא את הכדור, עם המֶרכב והאביזרים, בדרך עקיפים, למקום שם הושמו שאר החפצים. שם מצאנום שרירים־וקַימים כולם, ואני נגשתי מיד לפעולות.

"היה זה הראשון באפריל. הלילה, כאשר אמרתי אפל היה; כוכב לא נראָה; וזרזיף גשם, שירד מפקידה־לפקידה, הטרידנו קשה. אולם עיקר דאגתי היתה בנוגע לכדור, אשר, חרף הלַכָּה הסָכָה עליו, החל מכביד מאד מחמת הלחות; גם אבק־השרֵפה צָפוי היה להשחֵת. אשר על כן גרמתי לנוגשַׂי השלושה שיעבדו בשקידה רבה, נַפֵּץ קרח סביב לחביונה המרכזית, וטרוֹד את החומצה בַשְׁאָר. אכן, הללו לא פסקו מהציקֵני בשאלות באשר למעשה שאני אומר לעשות בכל המנגנון הזה, גם הביעו מורת־רוח הרבה עקב היגיעה הנוראה אשר אני גורם להם. נפלא היה מבינתם (כך אמרו) מה טובה עשויה לצמוח מזה שירטבו עד־עור, אך בכדי לקחת חלק במעשי־כשפים מחרידים אשר כאלה. החלותי חושש, ואמשיך בעבודתי בכל כוחי, כי אכן אאמין אשר סברו השוטים הללו כי באתי בברית עם השטן, וכי, בקצרה, אך פועל־אוֶן אנוכי, אשר על כן יראתי מאד פן יעזבוני כָּליל. מכל־מקום, הֵפַסתי דעתם בהבטחות לסלק את כל החשבונות תומם, משאך אוכל לסים את העסק הזה שלפנינו. את הנאומים האלה פרשו להם, כמובן, על פי דרכם; ולא אפונה כי דמו בנפשם שעל־כל־פנים אנחל סכומים עצומים של ממון מזומן; ועל־תנאי שאפרע להם את כל שאני חב, ובתוספת־מה, בהתחשב בשרותיהם, עורב אני לבי לאמר כי לא נתנו דעתם הרבה על אשר יקרה את נשמתי או את נבלתי.

"מקץ כארבע שעות וחצי השעה מצאתי את הכדור מנופח די־הצורך. הצמדתי אפוא, את המרכב ואת כל מכשירַי נתתי בו: משקפת; מַדְלַחַץ, ששֻׁפַּר כמה שפורים חשובים; פעמון; מדחום; מדחשמל; מצפן; מחט מגנטית; שעון שְׁניות; פעמון; שופר־דִבֵּר, וכו' וכו' וכו'; כן גם כדור זכוכית, מרוקן מאויר, וחתום היטב במגופה, – מבלי לשכוח את מִתְקָן העִבּוּי, קצת סיד לא־כבוי, גליל חומר־חותם, מים למכביר, וכמות גדולה של צידה, דוגמת בשר מְצוּנָם, שמזינה הרבה ונפחה מועט ביחס. כן הבאתי במֶרכב זוג יונים וחתול.

"לעת הזאת כמעט האיר הבוקר, ומדומה הייתי כי כבר עת היא להפליג. כמו דרך־מקרה שמטתי סיגר דָלוק ארצה, ואגב שְׁחותי להרימו השכלתי להצית בחשאי את פסת פתיל־ההבעֵר, אשר קצהו, כאשר אמרתי בתחלה נזקר קמעה מעבר לשפתה התחתונה של אחת החביונות הקטנות. התחבולה הזאת לא הבחין בה כלל איש משלושת הנוגשים; אז קפצתי אל תוך המרכּב, כָּרַתי מיד את העבות היחיד אשר אחזני באדמה, ולהנאתי ראיתי כי ממריא אני במהירות בל־תצויר, נשוֹא בתכלית־הקלות זבָּרית עופרת בשעור מאה־שבעים־וחמש ליטרות, וכי ביכלתי להעלות עמי אף כפלים מכך. כשנתקתי מעם האדמה, עמד מד הלחץ בשלושים זרתות, ומד־החום ב־º19.

"אכן, כמעט אך הגעתי לגובה חמשים יארד, והנה שאוג ופרוץ מעלה אחרַי כרעם, ברועש ובנורא ביותר, התנשאו בסופה להבות אש, וחצץ, ועץ בוער, ומתכת לוהטת, ואברים רסוקים, בסמוך כדי־כך שלבי נפל בקרבי, ואני נפלתי על תחתית המרכב, מרעיד באימה. עתה באמת ידעתי כי גדוש גדשתי את הסאה, וכי עיקר תוצאות ההֶלם עוד לפני. הנה כך לא יצאה שניה ואני חשתי כי כל דמי פורץ אל רקותי, ותיכף לאחר־מכן החריד פתע זעזוע, אשר לא אשכחו עולמית, את הלילה, וכמו את עצם הרקיע פרם לגזרים. כשנמצאה לי אחרי־כן שהות להרהורים, הרי תלה תליתי את אדיר־עצמתה של ההתפוצצות, ככל שאני נוגע בדבר, בשרשה הנכון – במה שנמצאתי הַיְשֵׁר מעל לה, ובקו מֵירב־כוחה. אולם בעת ההיא היו כל מעינַי בהצלחת חיי. הכדור כשל תחלה, אחר התרחב כמשתולל, אחר כרכר סביב־סביב במהירות מחליאה, ולבסוף, התנודד וחגוג כשכור, רָמָנִי מעל שפת המרכב, ויניחני סָרוּחַ, בגובה מבעית, כשראשי כלפי־מטה, ופנַי לחוץ, בפסת חבל דל בת כשלש רגלים לאורך, שהשתלשלה באקראי מחֲגו סמוך לתחתית סל־הנצרים, ואשר כנפלי נסתבכה בה, למרבה־המזל, רגלי השמאלית. לא יתכן, לא יתכן בהחלט – לדַמות כְּמו את המזַוֵעַ שבמצבי, כבעוית התנשמתי – רעדה דומה לצמרמורת־קדחת הרגיזה כל בד וכל שריר בגופי – עיני חשבו לצאת מחוריהן – קֶבֶס איום עברני – ולבסוף התעלפתי והַכּרָתי נטלה ממני כליל.

"מה זמן נשארתי במצב זה, אין לאמר. מכל־מקום ודאי לא קצרה היתה העת, כי כאשר שב אלי משהו מתחושת הקיום, מצאתי והנה היום אור והולך, הכדור גבוה גובה עצום מעל תוהו של אוקינוס, וסימן יבּשה לא יֵראה מלוא תחומי האופק הכביר. אכן, בהתעַשְׁתי ככה לא היו הרגשותי בשום־פנים טעונות עֱנות כפי שנתן לשער. אמת שהרבה מן השגעון היה בסקירה השלֵוה אשר החלותי סוקר את מעמדי. הגשתי אל עיני כל אחת מידַי, בזו אחר זו. ואתמה מה זה הדבר אשר ארע וגרם את צביית העורקים, ואת שחור הצפורנים המחריד. אחרי־כן בדקתי בקפדה את ראשי, הָנֵע אותו חזור והנֵעַ, ובשים־לב מדוקדק מַשְׁתיהו, עד כי הצלחתי להניח את דעתי שאין הוא, כפי שכמעט וחשדתי, גדול מכדורי־הפורח. אחר, כיודעַ, מששתי בשני כיסי אברקַי, וכיון שנעדרו משם דפדֶפֶת וחפיסת מחצצי־שנים, עמלתי לתרץ את הֵעָלְמָן, וכיון שלא עלה הדבר בידי, היה בי מפח־נפש שאין להביעו. לעת הזאת עמדתי על כך שסובל אני צוקה רבה בפרק קרסולי השמאלי, וידֵעות מטושטשת במצבי החלה מנצנצת בקרבי. אולם, מוזר הוא לאמר! מוכה־תמהון לא הייתי גם לא הלום־בעתה, אם היתה בי בכלל הרגשה כלשהי, היתה זו כמין קורת־רוח צחקוקית מן התבונה שעתיד אני לגלות בהֵחלצי מדילמה זאת; וגם לרגע לא פקפקתי בכך ששלום יהיה לי בסופו של דבר. דקות אחדות נשארתי תפוס סרעפים עמוקים ביותר, זוכר אני ברור כי תכופות הדקתי שפתי, נתתי אצבעי אל צד חטמי, ונזקקתי לשאר עויות והעויות שמורגלים בהן בני־אדם אשר, כהרגיעם בכסאות־הנועַ שלהם, יהגו בענינים שיש בהם מן הסביכות או מן החשיבות. כיון שסברתי כי נמלכתי בדעתי די־הצורך, נתתי ידַי עתה, בזהירות ובמתינות הרבה, מאחרי גבי, ואפַתַח את אבזם הברזל הגדול השיך לחגורת תחתוני. אבזם זה שלש שנים היו לו, אשר, מהיותן חלודות כלשהו, נסובו בקושי רב על צירן. אכן, אחרי טרחת־מה, התקנתין במאונך לגוף האבזם, ואשמח למצוא כי נשארו קבועות במצבן זה. כשהמכשיר אשר עשיתי לי ככה אחוז בין שִׁנַּי, החלותי מתיר עתה את קשר עניבתי. כמה פעמים הוצרכתי להנפש עד שאוכל להפיק את התחבולה הזאת; אולם לבסוף הוּפָקָה. אל קצה אחד של העניבה צִמדתי את האבזם, ואת הקצה השני קשרתי, למרבה הבטחון, בהדוק על אמת־ידי. עתה משכתי גופי כלפי־מעלה, ואגב אמוּץ עצום של כח־שרירים הצלחתי, בעצם הנסיון הראשון, לזרוק את האבזם מעל המרכב, ולסַבּכו, כאשר שערתי מראש, בשפה המעוגלת אשר לסל־הנצרים.

"גופי נטוי היה עתה לעומת פאת המרכב, בזוית של ארבעים־וחמש מעלות לערך; אולם מכן אין להסיק כי נתון הייתי ארבעים־וחמש מעלות בלבד למטה מקו־האנך. אדרבה, עדין מוטל הייתי כמעט בקו ישר עם מישור האופק; שכן שִׁנוי התְנוחה אשר השגתי, דחק את תחתית המרכב בשעור נכר חוּצה למעמדי, שהיה אפוא מעמד של סכנה קרובה ביותר. אכן, יש לזכור כי כשנפלתי, בראשונה, מן המרכב, הרי אלו נפלתי כשפני אל הכדור, ולא מוֹּשָעות ממנו ולחוץ, כפי שארע בפועל; או אלו, מצד שני, ארע והחבל בו הייתי תלוי היה משתלשל מעל השפה העליונה, ולא בעד חרק סמוך לתחתית המרכב, – הרי נָקֵל לתאר אומר אני, כי בכל אחד מהמקרים המשועים האלה, נבצר ממני להשיג אף את המעט אשר השגתי עתה, והגלויים הנמסרים עתה ולידיעת הצבור אובדים היו כליל מן הדורות הבאים. אשר על כן רשאי הייתי גם רשאי להכיר טובה; אף כי, בעצם, עדין נואל הייתי מהכיר דבר, ומשך רבע שעה, אולי, תלוי הייתי באותה צורה מופלאה, בלא הוסֵף עוד גם מאמץ קל־שבקלים, ואגב שאננות מופלאה שבהנאה כסילית. אולם הרגש הזה פג חיש כלעומת שבא, ולאחריו באו זעוה, ובעתה, והרגשת חדלון־יֶשע גמור ואבדן. אכן, הדמים אשר עת כה רבה נאספו בורידי ראשי וגרוני, ואשר עד כה עודדו את רוחי בשגעון, עתה החלו שבים אחור בצנוריהם הנאותים. וכיון שבמשנה־בהירות ראיתי את הסכנה, אך ניטול ניטלו ממני ישוב־הדעת והאומץ לעמוד בפניהם. אולם, למזלי הטוב, לא ארכה החולשה הזאת הרבה. מבעוד־עת באה לישעי רוח היאוש, ובתְזזית קריאות ופרכוסים, הדפתי עצמי בפועל־ממש כלפי־מעלה, עד שלבסוף, תופס כבמלחצים בשָּׂפָה המְאווה־מכבר, נפתלתי־התהפכתי מעליה, ואפול הישֵׁר והרעֵד בתוך המרכב.

"רק כעבור עת־מה לאחר־מכן התאוששתי עד כדי לשית לבי כראוי אל הכדור־הפורח, אכן, אז בחנתיו בשׂום־שכל, ולרוחתי כי־רבה מצאתי כי לא נזוק. מכשירַי שלמים היו כולם, ולמזלי לא אבד ממני מאום מן הזברית והצידה. אמנם, כה היטב קבעתין במקומותיהן, עד כי תקלה כזו היתה מעיקרה בגדר המנעות. הצצתי בשעוני ואראה כי השעה שש. מוסיף הייתי ועולה במהירות, ומד־הלחץ הורה על גובה של שלושה ושלושת רבעי המיל. ממש למטה ממני, באוקינוס, נראה עצם שחור קטן, מארך קמעה בתבניתו, כשעור אריח־דוֹמינוֹ לכאורה, ודומה דמיון רב בכל המובנים לאחד הצעצועים ההם. משכִּונתי משקפתי כנגדו ראיתי ברור כי זו ספינה בריטית בת תשעים־וארבעה־תותחים, מתוחת מפרשים, עולה ויורדת במים בכבדות וחרטומה לפאת מערב־דרום־מערב. לבד מן האניה לא ראיתי כי אם את האוקינוס ואת השמים, ואת השמש, אשר עלתה מכבר.

"עתה אכן עת היא לי לבאר לכבוד־מעלתכם את מטרות מסעי. זכור יזכרו כבוד־מעלתכם כי צוקת המצב ברוטרדם הניעתני לבסוף להחליט על התאבדות. לא, חלילה, שהחיים עצמם היו לי לגועל ולזרא, אלא שנלאיתי שאת את לחצי ודחקי המוסיפים ותוכפים. במצב־נפש זה, בהיותי חפץ לחיות ועם זאת יגע־חיים, המציא הקונטרס שבדוכן מוכר־הספרים, נסמך על התגלית־בְּעִתָה אשר גלה שאֵרי בנאנץ, פתחון לדמיוני. אז חרצתי דעתי סופית, גמרתי אומר להסתלק, ולחיות בכל־זאת – לפרוש מן העולם. ובכל־זאת להמשיך בקיומי – הקצרה, אם נחדל מחידות, החלטתי, ויבוא עלי מה, להבקיע לי מעבר, אם אוכל, אל הירח. והנה, לבַל יחשבוני מטורף יותר מכפי שהנני, הנני והרציתי כמיטב יכלתי, את השקולים אשר גרמו לי להאמין כי מעלל ממין זה, אם גם קשה הוא בלי ספק, וטעון סכנה, לגבי רוח נועזת אין הוא דוקה מעבר לתחומי האפשר.

"רחוקו הממשי של הירח מן הארץ היה ענין ראשון לענות בו. והנה הפְּסִיקה הבינונית או הממוצעת שבין מרכזי שני המזלות היא 59,9643 פעם חצאי־הקוטר של קו־המשוה של הארץ, או אך כ־237,000 מיל. הפְּסיקה הבינונית הוא ממוצעת, אמרתי אולם יש לזכור כי היות ותבנית מסלול הירח היא אליפּסה אשר חוץ־מרכזיותה היא לא פחות מ־0.05484 מחצי־הציר הראשי של האליפסה עצמה, והיות והארץ מרכזה שרוי בנקודת המוקד שלה, הרי לוא יכולתי, אם כה ואם כה, להשכיל ולפגוש את הירח בפֵּרִיגֵאָה² שלו, כי אז התמעט המרחק הנקוב בשעור של ממש. אבל, בלא לומר עתה דבר על האפשרות הזאת, ברי היה מאד כי, על כל פנים, מ־237,000 המילים יהיה עלי לגרוע את חצי־הקוטר של הארץ, נאמר 4,000, ואת חצי־הקוטר של הירח, נאמר 1,080, בסך־הכל 5,080 ובכך תוָתר לפני בפועל, בתנאים רגילים, פְּסיקה של 231,920 מילים לְעָברה. והנה זה, השבתי אל לבי, אין הוא מרחק יוצא־מן־הכלל במאד. במסע על פני האדמה הושגה כפעם־בפעם מהירות של ששים מיל לשעה; אף גם מותר לצפות למהירות גדולה הרבה מכך. אולם אפילו במהירות זאת לא אהיה צריך ליותר מ־161 ימים על־מנת להגיע אל פני הירח. מכל־מקום, פרטים רבים הניעוני להאמין כי מהירות מסעי הבינונית אפשר עשויה תהיה לעלות הרבה מאד על ששים מיל לשעה, והואיל ושִׁקולים אלה העמֵק העמיקו רשומים בדעתי, אעמוד עליהם ביתר־הארכה לאחר־מכן.

"הענין השני לעין בו ענין חשוב היה הרבה יותר. מתוך אותות אשר יתן מד־הלחץ, מוצאים אנו כי, בהתנשאנו מעל פני הארץ, מניחים אנו תחתינו, בגובה 1,000 רגל, כחלק השלושים מכלל מַסַת אויר הספירה; כי בגובה 10,600, קרוב לשליש ממנה מתחתינו; כי ברום 18,000, שאינו רחוק משיא קוֹטוֹפּאקְסי, הגבהנו מעל מחצית הממשי, או, על־כל־פנים, מחצית הנשקל, שבכובד האויר שכדור־הארץ שלנו טוען, כי חישבו שבגובה שאינו עולה על חלק־המאה של קוטר־הארץ – לאמור, שאינו עולה על שמונים מיל – תהיה הקלישות מופלגת כדי־כך שבשום פנים לא יותן לכלכל שם את חיי החי, וכי, יתר על כן, האמצעים המדויקים ביותר שבהם יש בידינו לקבוע את מציאות האויר לא יהיו מספיקים להבטיחנו כי ישנו, אולם ראה ראיתי אני כי אלה החשובים האחרונים כולם מיוסדים על ידיעתנו הנסיונית את סגולות האויר, ואת החוקים המוכניים המְוַסתים את התרחבותו והתכוצותו, במה שנתן לקרוא לו, בלשון יחסית, סביבתה הסמוכה, של הארץ עצמה; ויחד עם זאת סְברה היא כי חיי החי בעיקרם, ובהכרח, אין בכוחם להשתנות בשום מרחק נתון שאין־להשיגו מפְּני האדמה. והנה כל מחשבה כזאת, ומתוך נתונים כאלה, הכרח שתהיה פשוט הֶקֵשית. שיא הגובה שהגיע אליו אדם מעולם הוא גובה 25,000 רגל, שהושג במעופם של האדונים גיי־ליסאק ובִיאוֹ. הרי זה גובה צנוע, אף בהשואה אל שמונים המיל הנדונים; ואנוס הייתי לחשוב שהענין מניח מקום לספק ומרחב גדול לעיון.

"אולם, לגופו של דבר, אגב התרוממות לגובה מסוים כלשהו, כמו האויר השקילה שמתנשאים אנו עליה עם כל התרוממות נוספת, בשום־פנים אינה מתאימה לתוספת ההגבהה (כאשר יראה ברור ממה שהוגד תחלה), אלא ביחס המתמעט בהתמדה. על כן, נראה בעליל כי, בכל אשר נגביה, לא נוכל, פשוטו כמשמעו, להגיע אל תחום שמהלאה לו לא תמָצא שום אוירה. הכרח שתהיה קימת, טענתי; אם גם אפשר שתהיה קימת במצב של קלישות אין־קץ.

"כנגד זאת ידוע היה לי שאין מחסור בנמוקים להוכחת מציאותו של תחום ממשי ומסוים לאוירה, אשר ממנו והלאה אין בהחלט כל אויר שהוא. אולם פרט שפסחו עליו הטוענים לתחום אשר כזה, דומה היה עלי שאם כי אינו מֵזים לגמרי את תורתם, אף על פי כן הריהו ענין הראוי לחקירה רצינית מאד. לכשנשוה את ההפסקות שבין הזמנים שבהם מגיע כוכב־השביט של אֶנְקֶה אל פֵּריהֵליוֹן³ שלו, ולאחר שנכיר, במדויק ביותר, בכל ההפרעות שסִבתן במשיכותיהן של המזלות, נראה כי התקופות קטֵנות בהדרגה; לאמר, שהציר הראש של אליפסת השָׁביט מתקצר והולך, בשעור אטי אך קבוע בתכלית. והנה כך בהחלט צריך הענין להיות, אם נניח, שמורגשת התנגדות הבאה מן השביט מאיזה חומר אֶתְרִי נדיר המלא את גלילות מסלולו של זה. שכן נראה בעליל כי אמצעי כזה, שהוא מעכב את מהירות השָׁביט, חיב להגביר את כוחו הצֶנְטְרִיפֵּטָאלי על־ידי שיחליש את כוחו הצֶנְטְריפוּגָלי. לשון אחרת, משיכת השמש תהיה מתמידה להשיג משְׁנֶה־עָצְמָה, והשָׁביט יִמָּשך קרוב יותר ויותר עם כל תְסוּבָּה. ואמנם אין כל דרך אחרת לתרץ את כל ההשתַנות האמורה. אולם שוב: – הקוטר האמתי של ערפליות אותו שביט עצמו, רָאו בו שהוא מצטמצם חיש עם שהוא קרֵב אל השמש, ומתרחב באותה רהיטות כשהוא מפליג לעומת האַפְהֵלְיוֹן⁴ שלו. כלום לא צדקתי שהנחתי, עם מר ואלף, כי התכוצות נפח זו, שלכאורה מקורה בהצטמצמות אותו אמצעי אתרי שעליו עמדתי תחלה, ושדחיסתו תלויה בסמיכותו אל השמש. התופעה העדשית־בתבניתה, הקרויה גם אור־האפודה⁵, היתה דבר ראוי לשימת־לב. קרינה זו, הגלויה כל־כך באזור החום, ושאין לְערבה באיזה נוגה מֵטֵאורי שהוא, מתפשטת מן האופק אלכסונית כלפי־מעלה, ומתנהלת דרך־כלל בעקבות קו־המשוה של השמש. לי נראתה זו מפורש כמין אוירה קלושה המתפשטת מן השמש ולחוץ, למִצְער מעֵבר למסלול של נוגה, וסבור הייתי שאף הרחק מזה לאין־שיעור⁶. אכן, לא יכולתי להניח כי אותו אמצעי, גבול לו בנתיבה של אליפסת השָׁביט, או בסמיכותה הקרובה של השמש. נהפוך הוא, נָקל היה לדמות כי מלא הוא את כלל תחומיה של מערכת המזלות שלנו, דחוס כדי שאנו קוראים אוירה אצל המזלות עצמם, ובכמה מהם אולי משתנה הוא מטעמים גאולוגיים טהורים: לאמור, משתנה, או משונה במדותיו (או בטבעו המוחלט) משום חמרים המאוּידים מן המסלולים כשלעצמם.

"כיון שנקטתי השקפה זו על הענין, שוב לא היו פקפוקי מרובים. משהנחתי כי בדרכי אפגע באוירה שבעיקרה כמוה כזו שעם פני הארץ, סברתי כי, על־ידי מִתקנו המחוכם מאד של מר גְרים, יקל עלי לעַבותה בכמות מספקת לצרכי נשימה. בכך יסולק ראש המכשולים שבמסע אל הירח. ובאמת שקעתי קצת ממון ועבודה הרבה בסגול המתקן לתכלית המכוונת, ובבטחה צִפִּיתִי לתשומתו⁷ הצְלֵחה. אם אך אוכל להשלים את המסע בתוך כדי איזו תקופה המתקבלת על־הדעת. דבר כזה היה מחזירני אל המהירות בה יתכן לנסוע.

"אמת שכדורים־פורחים, בשלב הראשון להַרקיעם מן הארץ, ידוע בהם שהם מגביהים במהירות צנועה ביחס. והנה עצמת ההגבהה כל־כולה טמונה במותר הכּוֹבד אשר לאויר הספירה בהשואה לגז שבכדור־הפורח; ועם ראיה ראשונה, לא יסתבר כי, ככל שהכדור מוסיף וגָבֵהָּ, ונמצא מגיע בזו אחר זו אל שכבות ספיריות שדחיסותן פוחתת במהירות – לא יסתבר, אומר אני, כל עיקר כי, בהתקדמות זאת כלפי מעלה, תוחש המהירות התחילית. כנגד זאת, לא מצאתי שבאיזו הַמְרָאָה מן הידועות לנו, הוכח ששעור ההתרוממות המוחלט פוחת פחיתה־שבנראה; אף כי דין שיהיה כן, ולוא גם אך משום התמלטות הגז מתוך כדורים שבנינם גרוע, ושלא צופו בחומר טוב מן הלכּה המצויה. נראה היה, אפוא, שפעולתה של התמלטות כעין זו די בה אך לשקול כנגד פעולת ההאצה שהושגה בהתמעט רחוקו של הכדור ממרכז הכּוֹבֶד. עתה השבתי אל לבי כי, באם אמצא בדרכי את האמצעי אשר צירתי לעצמי, ובאם יתברר כי בעיקרו הריהו מה שאנו מכַנים בשם אויר־הספירה, הרי לא חשוב יהיה הרבה, ביחס, באיזה מצב קלישות מופלגת אמצאהו – לאמור, ביחס לעצמת ההגבהה שלי – שכן הגז אשר בכדור, לא בלבד שהוא עצמו יהיה נתון להתקלשות דומה (אשר ככל שתחול, אוכל לסבול התמלטות כַשעור הנחוץ למניעת התפוצצות), אלא שמהיותו מה שהנו, יוסיף להיות, על כל מקרה מצוין בקלותו מכל תרכובת שהיא של חנקן וחמצן, הנה ככה היה סכוי – בעצם מסתבר היה מאד – כי, במהלך התרוממותי בכלל אגיע לנקודה שם ישוה המשקל הכולל של כדורי הכביר, של הגז המופלא לאין־שעור שבתוכו של המֶרכב, ושל אשר בו, למשקל המסה של האויר הסובב שהודח; והדבר הזה על־נקלה יובן שהוא התנאי היחיד העשוי לעכב את הגבהתי. אולם, אם אך תושג נקודה זו, אוכל לפטור עצמי מזַברית ושאר משא בשעור של קרוב לשלש־מאות ליטרה. בינתיים יהיה כח המשיכה מתמעט בהתמֵד, ביחס ישר אל רבועי המרחקים. וככה, במהירות מואצת בשעור עצום, אגיע לבסוף אל אותם אפסי־תחומים שם משיכתה של הארץ מבוטלת על ידי זו של הירח.

"אכן, עוד קושי היה שהדריכני מנוחה מעט. בדקו ומצאו כי, בהמראה לגובה נכּר כלשהו בכדור־פורח, הרי מחוץ לכאב שהנשימה כרוכה בו, מורגשת מצוקה בראש ובגוף, המלוּוָה תכופות זיבת דם מן האף, ושאר גלויים מפחידים, והרי זו מטריחה ומוסיפה ככל שנוסיף גובה⁸. היה זה הרהור מבעית כלשהו בטבעו. כלום לא מסתבר הוא שיתרבו גלויים אלה עד שאחריתם המוֶת עצמו? בסופו של דבר חשבתי כי לא כן הוא. את מקורם של הללו יש לחפש בירידתו המוסיפה־והולכת של לחץ־האויר המורגל על פני־שטחו של הגוף, ובהתנפחות כלי־הדם השטחיים שבעקב כך – לא בהתפרקות מפורשת כלשהי במערכת גוף החי, כבמקרה של קושי בנשימה, מקום שדחיסות הספירה פחותה מבחינה כימית מכפי צורך טיהורו היאות של הדם בחדר מחדרי הלב. אם אך לא יחדל טיהור זה, לא ראיתי, אפוא, כל מניעה לקיומם של חיים אפילו בחלל ריק; שכן התרחבות החזה והתכוצותו, שברגיל היא קרויה נשימה, פעולה שרירית טהורה היא, והיא עִלתו, לא תוצאתו, של נֶשֶׁם. הקצרה, תפסתי כי, עם שיסכין הגוף אל חֶסֶר לחץ־האויר, תמעטנה בהדרגה תחושות הכאב – וכי סבול אסבול כל זמן שתתקימנה, בדבר הזה סמכתי בבטחה על קשיות הברזל אשר למבנה גופי.

"ככה, אם על כבוד־מעלתכם טוב, הרציתי קצת מן השקולים ואם גם בשום־פנים לא את כל השקולים, אשר גרמו לי שאזום את התכנית של מסע אל הירח. מכאן והלאה אשים לפניכם את תוצאתו של נסיון שלכאורה כה נועז הוא במהותו, ואשר, על כל פנים, אין מקביל לו ואח בקורות אנוש.

"משהגעתי עד הגובה שצוין תחלה – לאמור, שלושה ושלושת־רבעי המיל – הפרחתי מן המרכב כמות של נוצות, ומצאתי כי עודני מתרומם במהירות מספקת; כיון שכך לא היה כל צורך לפרוק משהו מן הזברית. שמחתי בכך, שכן מבקש הייתי לקים עמי משקל רב ככל אשר אוכל שאת, מן הטעם הברור שלא יכולתי להיות בטוח לא במה שנוגע למשיכת הירח ולא במה שנוגע לדחיסות אוירו. לעת הזאת עדין לא ידעתי כל אי־נוחות שבגוף, נשמתי בחרות יתרה, ולא חשתי בראשי אף כהוא־זה. החתול רובץ היה בכובד־ראש מרובה אל מקטרני, אשר פשטתי, ומביט אל היונים בארשת של שויון־נפש. אלו האחרונות, שקשורות היו ברגל, למנוע את בריחתן, עסוקות ושקועות היו בניקור קצת גרגרי אורז שפוזרו להן בתחתית המרכב.

"עשרים דקות אחרי שש הראה מד־הלחץ על גובה 26,400 רגל, שהם חמשה מיל בדיוק נמרץ. הסְכות דומה היה שאין קץ לה. אכן, הנקל מאד לחַשֵּׁב על־פי גיאומטריה כדורית את גודל שטח הארץ אשר חזיתי. יחס פניו הקמורות של פלח־כדור כלשהו, לגבי כלל פניו של הכדור עצמו, הוא כיחס הסִינוס המהופך של הפֶּלח לגבי קטרו של הכדור. והנה, במקרה שלי, היה הסינוס המהופך – לאמור, עבי הפֶּלח אשר מתחתי – שוה לערך לשעור גבהי, או לגובה נקודת־הראות מעל פני השטח. ‘כחמשה מילים, אם־כן, לגבי שמונה אלפים’, בזאת תוּבּע מנת שטח הארץ אשר נראתה לי. לשון אחרת, חזיתי כחלק אחד מאלף־ושש־מאות של כלל פני שטחו של כדור־הארץ. הים נראה ממורט כראי, אף כי, במשקפת, התחַור לי כי נגרש הוא גם נגעש. הספינה לא עוד נראתה, שכן נסחפה מזה והלאה, לפאת־מזרח כמדומה. עתה החלותי חש, מפקידה לפקידה, מחוש קשה בראשי, בפרט סמוך לאזנים – נשימתי, מכל־מקום, עדין היתה חפשית במדה מספקת. החתול והיונים כמו לא ידעו אי־נוחות כלשהי.

"עשרים דקות לפני שבע נכנס הכדור לתוך שורה ארוכה של עננים סמיכים, אשר הסבו לי צרה מרובה, לפי שהזיקו למתקן העבוי שלי, ורטבוני עד־עור; אמנם היתה זו הזדמנות מופלאה, שכן לא האמנתי כי יתכן אשר יתקים ענן שכזה בגובה רב כל־כך. ראיתי לטוב לי, מכל־מקום, להשליך שני בולי זברית בני חמש ליטרות האחד, שָמור לי עוד משקל מאה־ששים־וחמש ליטרה. כיון שעשיתי כן, רַמְתִי עד־מהרה מן הקושי ומעלה, ותכף־מיד נוכחתי לראות כי מהירות הַגְבָּהָתִי רבתה במאד. שניות אחדות לאחר צאתי את הענן חלף נצנוץ ברק עז מקצהו עד קָצֶה, והענן כלו התלקח, מלוא מדתו הכבירה, כשפעת פחמים שהובערה. דבר זה, יש לזכור, נפל בעצומו של אור יום. אין דמיון אנוש אשר יוכל לצַיר את שגב המראה אשר היה נגול בְּחוּל תופעה כעין זו בחשכת הלילה. אפשר והיה נמצא כי התופת עצמה ציור מתאים היא. אם כה ואם כה, שערותי סמרו בעודי לוטש עיני הרחק מַטה אל קרֶב התהומות הפעורות, ודמיוני משולח ויורד, וטופף־עובר בלשכות המקומרות המשונות, ובבְּלוּעוֹת האדמוניות, ובחללים האדומים המאוימים, אשר לאש הבהילה בת־אין־החקר, בדוחק הצלתי נפשי. אלו הוסיף הכדור שהוֹת עוד עת קצרה מאד בתוך הענן – לאמור, אלולא החלטתי, מחמת אי־הנוחות שבהֵרָטְבות לפרוק מן הזברית – הרי אפשר גם מסתבר שהיה הדבר מֵסֵב בנפשי. סכנות כאלו, אף כי כמעט לא תושבנה אל לב, אולי הן הגדולות אשר בסכנות שנפגשים בהן בכדורים־פורחים. אכן, לעת הזאת הגעתי לגובה רב מכדי שאוסיף לחשוש לכמו אלו.

"עתה עולה הייתי חיש, ובשעה שבע הורה מד־הלחץ על גובה לא פחות מתשעה מיל וחצי. החלותי מתקשה מאוד בשאיפת אויר. גם ראשי כאב עלי להפליג; וכיון שעת־מה חשתי כמין לחות על לחיי, גליתי לבסוף כי דם הוא זה, הרוהט לזוב מתופי אזנַי אף לעיני חששתי מאד. כאשר העברתי ידי עליהן דומה היה כי נבלטו מחוריהן בשעור שאין לזלזל בו; וכל העצמים במרכב, ואף הכדור־הפורח עצמו, נראו לי נעוים. גלויים אלה עלו על המשוער מראש, ויסֵבו לי חרדת־מה. במצב זה השלכתי מן המרכב, בפחזות רבה, ובלא שקול־דעת, שלושה בעלי זברית שלש ליטרות הבול. ההאצה שהושגה ככה בשעור ההתרוממות נשאתני מהר מדי, ובלא דֵרוג מספיק, אל שכבת אויר קלוש ביותר, וכתוצאה כמעט והושם קץ לי ולמעפָּלִי. פתאם תקפתני עוית אשר ארכה למעלה מחמש דקות, ואף כאשר שככה זאת, במדת־מה, לא יכולתי להחליף רוח כי אם בהפסקות ארוכות, ואגב פרפור ופרכוס, – בעוד דם שותת־שופע מאפי ואזני, וכלשהו מעיני. היונים כמו מתענות היו ענויים מופלגים, ותטרחנה לנוס; ואלו החתולה יללה להחמיל, ובלשון שלוחה ומדולדלת תעתה במרכב כה־וכה כאלו בא רעל במֵעיה. במאוחר מדי עמדתי עתה על פחזותי הרבה בפריקת הזברית, ואתחלחל. לא צפיתי אלא למיתה, ולמיתה בתוך כדי דקות מספר. הסֵבל הגופני אשר נשאתי אף הוא גרם שיבצר ממני כמעט לנקוף אצבע להצלת חיי. דל היה כח החשיבה אשר נותר לי, ועצמת הכאב בראשי כמו גוברת היתה חיש. כיון שכך, דמיתי כי עוד מעט יתבלעו חושי כָּליל, וכבר תפסתי באחד מחבלי המגופה על מנת לנסות ולנחות, אולם אז זכרתי את אשר עוללתי לשלושת הנושים, ואת העשוי לחול על ראשי עקב כך, אם אחזור, ומפני כך, נעכבתי לפי־שעה. רבצתי בתחתית המרכב, ואנסה להתעשת. בזאת הצלחתי כדי כך שהחלטתי לנסות באבוד דמים. אכן, לפי שלא היה אתי אזמל, נאלצתי לגזור כמיטב יכלתי, ולסוף הצלחתי לפתוח בלהב אולרי עורק בזרוע שמאלי. אך החל הדם לשטוף ורוָחה מוחשת באה לי, ועד שאבדתי דם כשעור מחצית אגן בינוני, סרו מעלי מרבית החמורים שבגלויים. עם זאת לא ראיתי טעם לנסות ולעמוד על רגלי מיד; תחת זאת קשרתי זרועי כמיטב אשר אוכל ואשכב דומם כרבע השעה. כתום העת הזאת קמתי והנה אני פטור ממכאוב יותר מכפי שהייתי משך השעה האחרונה להתרוממותי. קשי הנשימה, מכל־מקום, פחת במדה מועטה מאד, ואראה כי מהֵרה נחוץ יהיה בהחלט לעשות שמוש בעַבּאי, הוא מכשיר העבוי שלי. עד כה וכה, ואני, כהביטי אל החתולה, ששוב היתה רבוצה בנחת ובכנוס־אברים על גבי מקטרני, גליתי לפתיעתי היתרה כי בעצם שעת חולשתי הביאה זו לאור עולם שלושה חתלתולים. היתה זו תוספת למספר הנוסעים, שאני לא צפיתי לה כל עיקר; אולם המאורע היה לי לרצון. המצא ימציא לי הזדמנות להעמיד בכעין בחינה את אמתותו של נחוש, אשר, יותר מכל דבר זולתו, השפיע עלי לנסות בהרקעה הזאת. דַמֵּה דִמיתי כי הסבילה המורגלת של לחץ־אויר על־פני הארץ היא הנה, או כמעט שהנה, הסבה לכאב הכרוך בקיומו של החי הרחק מעל לפני השטח. אם ימצא כי סובלים החתלתולים כמוהם כאמם, וידעתי כי סְברתי משובשת, אולם אם לא כן יהי, והיה לי הדבר כחזוק נמרץ לרעיוני.

"בשעה שמונה הגעתי בפועל־ממש לרום שבעה־עשר מילים מעל פני הארץ. כיון שכך סברתי שברור כי מהירות התרוממותי לא די שהיא גוברת ומוסיפה, אלא שההתקדמות נראית היתה בשעור מועט אף אלולא פרקתי מן הזברית. מחושי ראשי ואזני חזרו, מפקידה לפקידה, בעַז, וחטמי עדין היה שותת לפרקים; אולם דרך כלל היה סבלי קל הרבה מכפי שנתן לשער. אכן, הקושי בנשימה גובר היה ומוסיף מרגע לרגע, וכל שאיפה היתה מלווה פרכוס מטריד בחזה. עתה הוצאתי את מתקן העבוי מאריזתו, ואכינהו לשמוש מידי.

"מראה הארץ, בפרק זה של התרוממותי, יפה היה גם יפה. לפאת מערב, צפון, ודרום, כמלוא העין, פרוש היה, כגליון אין־קץ, ים שוקט לכאורה, שמרגע לרגע תכלתו מתעזזת. מרחק עצום מזרחה, אם כי נראים היטב, השתרעו איי בריטניה הגדולה, כְּלל חופי האטלנטי של צרפת וספרד, עם משהו מחלקה הצפוני של יבשת אפריקה. אי־אפשר היה לגלות גם זכר לבנינים יחידים, והגאים בכְרַכֵּי אנוש נמוגו כליל מעל פני האדמה.

"מה שהתמיהני בעיקר, במראית הדברים מתחת, היתה הקְעירות המדומה של פני שטחו של כדור־הארץ. בנמהר למדי שערתי שעם התרוממותי תתגלה קמירותה האמתית; אולם די היה במעט מחשבה לישֵׁב את הסתירה. קו מושלך ממעמדי במאונך אל הארץ, היה נעשה נצבוֹ של משולש ישר־זוית, אשר בסיסו מתמשך מן הזוית הישרה עד האופק, ושוקו מן האופק עד למעמדי. אולם גבהי זעום או בטל היה בהשואה אל סְכותי. לשון אחרת, בסיס המשולש המשוער ושוקו כה ארוכים היו, במקרה שלי, בהשואה אל הנצב, עד כי שני הראשונים אפשר היה לחשבם מקבילים כמעט. בדרך כך נראה אפקו של המעופף תמיד על מישר אחד עם המרכב. אבל כיון שהנקודה הנמצאת ישר תחתיו דומה שהיא נמצאת, גם נמצאת היא, מרחק רב למטה ממנו, נדמה גם, כמובן, שנתונה היא מרחק רב למטה מן האופק. מכאן רושם הקעירות; ורושם זה הכרח שיעמוד בעינו, עד אשר תהיה ההתרוממות הגדולה ביחס לגבי הסכות, כדי־כך שתעלם המקבילוּת המדומה בין הבסיס והשוק.

"היונים, כיון שלעת הזאת דומה היה שסבלן מרובה, החלטתי לשלחן לחפשי. תחלה התרתי אחת מהן, יונה אפורה־מנומרת יפהפיה, ואציגה על שפת מעשה־הנצרים. נראה היה בה שחרדתה מופלגת, והיא הביטה בדאגה על סביביה, אגב נפנוף כנפים ובקול הגיה רמה, אולם אי־אפשר היה לשדלה שתרהיב לנטוש את המרכב. לבסוף נטלתיה בידי ואפריחה כדי עשרים פסיעה לערך מן הכדור. אפס, בניגוד להשערתי, לא טרחה זו לרדת, כי במאמצים גדולים נסתה לשוב, אגב קולות קריאה חדים ונוקבים מאד. לבסוף הצליחה לחזור על מעמדה על השפה, אולם אך עשתה כן וראשה צנח על חזה, והיא נפלה מתה בתוך המרכב. חברתה שחק לה מזלה יותר. על־מנת שלא תעשה כדוגמת חברתה ותחזור, הטלתיה מטה בכל כוחי, ולהנאתי ראיתי כי מוסיפה היא רדת במהירות רבה, כשהיא עושה בכנפיה דרך־קלות, ובאורח טבעי בתכלית. לא ארכה השעה והיא נתעלמה מעין, ואין ספק בידי שהגיעה לביתה בשלום. השונרית, שכמו החלימה מחָלְיָה במדה רבה, זללה עתה בנפש חפצה את הצפור המתה, ובמראית שביעות־רצון יתרה שכבה לישון. גוריה עליזי־חיים היו, ועד הנה לא נראה בם אות קל־שבקלים, למצוקה כלשהי.

"בשמונה ורבע, כיון ששוב לא יכולתי לשאוף אויר בלא מכאוב חמור ביותר, נגשתי מיד לכונן סביב למרכב את המנגנון השיך לעַבָּאי. מנגנון זה יצריך הסבר־מה, וכבוד־מעלתכם יואילו לזכור כי מטרתי היתה, בראש וראשונה, להקיף כליל את עצמי ואת המרכב במחסום נגד האוירה הקלושה עד־מאד בה הייתי מתקים, מתוך כונה להביא מִפְּנים למחסום, באמצעות העַבָּאי שלי, כמות מאותה אוירה שעובתה במדה המספיקה לצרכי נשימה. במחשבה זאת הכינותי שק גומי חזק מאד, חסום־מאויר בתכלית, אך גמיש. בתוך שק זה, שהיה בעל מדות מספיקות, הושם אי־כה המרכב כולו. פרושו של דבר, שנמתח (הוא השק) על פני כל תחתית המרכב, על גבי צלעותיו של זה, וכן הלאה, לאורך בָּרָם של החבלים, עד השפה או החשוק העילי מקום שמעשה־הרשת מצומד. כיון שמשכתי־העליתי את השק ככה, ויהי לי לחומה שלמה מכל עבר, וממטה, דרוש היה עתה לפרוף את קדקדו או פיהו, על־ידי שיועבר מעל חשוקה של הרשת, – לשון אחרת, בין הרשת והחשוק. אולם לוא הופרדה לצורך כך הרשת מהחשוק, מהו שיחזיק במרכב בינתיים? והנה הרשת לא היתה פרופה אל החשוק דרך־קבע, אלא מצומדת בכמה וכמה לולאות או עניבות. על כן לא פִּתחתי כפעם בפעם אלא קצת מלולאות אלו, והמרכב נשאר תלוי ואחוז בנותרות. כיון שתחבתי ככה חלק מבד עליתו של השק, שבתי ופרפתי את הלולאות – לא אל החשוק, שכן דבר זה מן הנמנע היה, משום שעתה חצץ הבד, – אלא אל שורה של כפתורים גדולים, קבועים בבד עצמו, כדי שלש רגלים למטה מפי השק, שהפסיקות בין הכפתורים כונו לתאום את הפסיקות שבין הלולאות. כתום המעשה הזה, פותחו עוד קצת מן הלולאות מעל השפה, שורבב עוד חלק מן השק, ואחר חוברו הלולאות שהותרו אל כפתוריהן המתאימים. בדרך כך נתן לתחוב את כל עִליתו של השק בין הרשת לבין החשוק. ברור שהחשוק ישמוט עתה לתוך המרכב, ואלו כלל משקלו של המרכב עצמו, על כל אשר בו, יהיה אחוז בחוזק הכפתורים בלבד. עם ראיה ראשונה דומה שתהיה זו תלות בלתי־מספקת; אלא שבפועל לא היתה כן כל־עיקר, שכן לא די שהכפתורים עצמם חזקים היו מאד, אלם שסמוכים היו זה לזה כדי כך שהיה כל אחד מהם נושא בחלק מועט מאד מכלל הכובד. לוא גם היו המרכב ותְכוּלָתוֹ כבדים פי־שלושה משהיו, לא הייתי חושש כלל. עתה שבתי הרימותי את החשוק אל מִפְּנים לצפוי הגומי, ואקבעהו בגבהו הקודם לערך בשלש יתדות קלות שהוכנו לצורך כך. זאת עשיתי, כמובן, בכדי שיהיה השק נפוח ברומו, ובכדי שתתקים תחתית הרשת בתנוחתה הראויה לא נותר עוד עתה אלא לפרוץ את פי השק; וזאת בצעתי על־נקלה על־ידי שקבצתי את קפליו יחדו ובאמצעות כעין עוצר־דם פתלתים מפְּנִים בהדוק מאד.

"בפאות הכסוי אשר ככה הותקן סביב המרכב, נקבעו שלש שמשות עגולות של זכוכית עבה אך בָּרָה, אשר בעדן יכולתי לראות בלי קושי את סביבי בכל כוון אפקי. בדומה לכך היה באותו חלק הבד, שהוא התחתית, חלון רביעי, מאותו מין, וחופף לארובה קטנה ברצפת המרכב עצמו. ככה נתן לי לראות במאונך למטה, אולם מכיון שנוכחתי לדעת שמן הנמנע לקבוע דבר בדומה לזה מעל, משום המיוחד שבסתימת הפתחון שם, והקמיטות שנקמט הבד מתוך כך, צפוי היה לי שלא אראה כל עצם הנמצא הישֵׁר מעלי. דבר זה, כמובן, לא היה חשוב הרבה: גם לוא היה בידי לקבוע חלון ברום, היה הכדור־פורח עצמו מניאני מעשות בו שמוש כלשהו.

"רגל אחת לערך למטה מאחד החלונות הצדדיים היה פתחון עגול, שלש זרתות קטרו, נעטר במסגרת של פליז המותאמת בשפתה הפנימית לסבוביו של בורג. במסגרת זו מוברגת היתה שפופרתו הגדולה של העבאי, ואלו גוף המכונה היה, כמובן, בתוך תא הגומי. בעד השפופרת הזאת נשאבת היתה כמות של האוירה הקלושה, באמצעות חלל־ריק שנוצר בגוף המכונה, וממנה היתה משתלחת, במצב של התעבות, ונבללת באויר הדק הנמצא כבר בתא. משחזרה פעולה זו ונשתנה כמה פעמים, נמלא התא אויר היפה לכל צרכי הנשימה; אולם במקום מצומצם כל־כך בהכרח עשוי היה להפָּסד, בזמן קצר, ולהפסל לשמוש מחמת מגע תכוף עם הריאות. או אז נפלט היה האויר על־ידי שסתום קטן שבתחתית המרכב; – על־נקלה היה האויר הדחוס שוקע לתוך האוירה הדקה יותר למטה. למניעת אי־הנעימות שבבריאת חלל גמור בכל רגע בתוך התא, לא היה זכוך זה בא על סיומו בבת־אחת, אלא במודרג, – השסתום נפתח היה לשניות אחדות בלבד, וחוזר ונסגר, עד שבהַקשה אחת או שתים היתה משאבת העבאי ממלאה את חֶסֶר האוירה שנפלטה. לצורך נסוי הנחתי את החתולה וגוריה בסל קטן, ואת זה תליתי מחוץ למרכב בכפתור שבתחתית, סמוך לשסתום, אשר בעדו יכולתי לזונם בכל רגע של צורך. זאת עשיתי אגב סכון־מה, וקודם שאגיף את פי התא, על־ידי שהושטתי אל מתחת למרכב את אחד היתדות שנזכרו תחלה, שאונקל הוצמד אליו. משאך הוכנס האויר הדחוס לתא, נטל צרכם של החשוק והיתדות; שהתפשטות האויר שבִּפְנִים נפחה ברב־כוח את הגומי.

"כשכליתי את הסדורים האלה תומם ומלאתי את התא כמבואר, היתה השעה התשיעית חסרה רק עשר דקות. כל אותה שעה שהייתי עסוק ככה, סבלתי מצוקה נוראה ביותר מחמת קשי נשימה, ומרה נחמתי על הרשלנות – או, נכון יותר על גבורת־הפחז־בה חטאתי, בדחותי עד הרגע האחרון ענין שחשיבותו כה רבה. אולם כיון שסימתי לבסוף, מהרה החלותי קוצר קצירי ברנה. שוב היתה נשימתי חפשית וקלה בתכלית – ובאמת מדוע לא תהי כן? כמו־כן נפתעתי הפתעה נעימה למצוא עצמי גאול במדה מרובה מן מחושים העזים בהם עוניתי קודם לכן. כאב־ראש קל, מלווה תחושת מלֵאות או תפיחות בסביבי אמות־היד, הקרסולים והגרון, היו כמעט כל אשר עליו יכולתי להתאונן עתה. ככה כמו הוכח בעליל כי עיקר המציק הכרוך בהעדר לחץ האויר אכן פג, כפי ששערתי, וכי הרבה מן הכאב שסבלתי בשעתים האחרונות יש לתלותו אך ורק בנשימה זעומה.

"בשעה תשע חסר עשרים דקות – לאמר, קצת קודם שאגיף את פי התא, הגיעה הכספית אל גבולה, או עמדה מפעול, במד־הלחץ, שמאריך היה בבנינו, כפי שכבר צינתי. אז הורה על גובה של 132,000 רגל, או עשרים־וחמשה מיל, ונמצא שבעת ההיא השקפתי על שטח ארץ שאינו נופל מחלק השלש־מאות־ועשרים מכלל שטחה שמִלְּבָר. בשעה התשיעית שוב נתעלמה ממני האדמה לפאת מזרח, אולם לא בטרם אעמוד על כך שהכדור נשא חיש לצפון־צפון־מערב. האוקינוס תחתי עדין היתה לו מראית קְעירות, אף כי תכופות הפריעו את ראיתו שפעות הענן ששטו כה־וכה.

"בתשע וחצי זרקתי לשם־נסיון מלוא חופן נוצות בעד לשסתום. הללו לא רחפו כפי שצפיתי, אלא צנחו אנכית, כקלע, כולן כאחת, ובמירב המהירות, – ובן שניות מספר נתעלמו מעין. בתחלה לא ידעתי מה פשר התופעה הזאת המופלאה; שנבצר ממני להאמין כי התרוממותי הוצאה בפתאום במדה עצומה כל־כך. אולם עד־מהרה עלה בדעתי שהאוירה קלושה עתה בהרבה מכדי לשאת אף בנוצות; כי באמת נפלו, כפי שנדמה, במהירות רבה; וכי אותי הפתיע סכום המהירויות של ירידתן הן והתנשאותי אני.

"בשעה העשירית מצאתי כי לא רב הוא אשר ישוה לי לשעות אליו. הענינים התנהלו להם למישרים, ואני סברתי כי הכדור עולה מעלה במהירות המתרבה ומוסיפה מרגע לרגע, אף כי שוב לא היה לי דבר לקבוע על־פיו את שעור ההתרבות. לא ידעתי מכאוב או מצוק כלשהם ורוחי צהולה היתה יותר משהיתה מאז עזבי את רוטרדם; רגע התעסקתי בבדיקת מצבם של מִתְקָנַי למיניהם, רגע בחדוש האויר בקרב התא. בדבר הזה האחרון החלטתי לענות בהפסקות קבועות של ארבעים דקה, יותר לשם שמירת בריאותי, מאשר משום הנחיצות הגמורה שבחדוש כה תכוף. בינתים לא התאפקתי מנחש נחושים. כח־המדמה עלץ בתחומיו הפראים ותפוסי־החלום של הירח. הדמיון, כיון ששוב לא היה אסור באזיקים, שוטט להנאתי בתוך פלאיה המשתנים בלי־חשׂך של אדמת צללים ואין איתן. תחלה, יערות עתיקים וכבודי־קדמות, ושני־סלע טרושות, ואשדות המתגלגלים בקול גדול אל תוך תהומות אין־קֵצֶה. אחר אבוא פתע בדידת צהרי־יום מחרישה, מקום שם לא חדרה רוח־שמים מעולם, ומקום שאֲפרים נרחבים של פרגים, ופרחים רכים, דמויי־שושן, משתרעים לאפסי־מרחקים, דומם ואין־ניע לעולמי־עד. ואחר אשוב אפליג הרחק אל ארץ אחרת שכולה אגם אפלולי ומעומעם, וקו גבולה – עננים. אולם דמיונות כעין אלה לא קנו אחיזת־יחיד על מותי. תכופות מדי היו זועות מבעיתות ביותר פורצות להן דרך אל קרבי וכליותי, והתחלחלה נפשי עד חֲבי־מעמקיה מחמת עצם ההנחה כי תִתָכֵנה אלו. אפס לא הייתי מניח לסרעַפַּי להאריך שְגוֹת בעיונים האלה האחרונים, לפי שבצדק סברתי כי הסכנות האמתיות והממשיות שבמסע דַין לתפוס את תשומת־לבי כולה.

"בשעה חמש אחר־הצהרים, בעודי עוסק בחדוש האוירה בתא התבוננתי באותה הזדמנות אל החתולה וגוריה בעד לשפתים. החתולה עצמה נראה היה בה שסובלת היא שוב הרבה מאד, ובלא פקפוקים יחסתי את מצוקתה בעיקר לקושי בנשימה; אולם נסיוני בחתלתולים העלה תוצאה מוזרה מאד. צפיתי, כמובן, לראותם מגלים הרגשה של כאב, ואם גם בשעור פחות מהורתם; ודי היה בכך לאַמֵּת את דעתי באשר לסבילה המורגלת של לחץ האויר. אולם לא הייתי נכון למצאם, בבדיקה מדוקדקת, והנה בריאים הם עד מאד, נשימתם קלה ביותר וקצובה בתכלית, וסימן קל־שבקלים למצוקה לא יראה בהם. זאת יכולתי לתרץ רק על־ידי שארחיב את סברתי, ואניח שהאוירה הקלושה במאד סביב אולי אין היא בלתי־מספיקה מבחינה כימית, לצרכי החיים, וכי מי שנולד באויר כזה אפשר שלא ידע כל אי־נעימות אגב שאיפתו, ואלו משיועבר לשכבות הדחוסות יותר סמוך לארץ אפשר לו שיסבול ענויים דומים לאותם שהתנסיתי בם אני זה־מקרוב. מאז מצטער הייתי צער עמוק על שתאונה סרת־טעם גרמה לי לעת הזאת את אבדן משפחת חתולי הקטנה, ומנעתני מבִּין בענין זה מתוך המשך הנסוי. כהעבירי בשסתום את ידי, ובה ספל מים לשונרית הקשישה, הסתבך שרוול כותנתי בלולאה המחזקת בסל, וככה התיר אותי בן־רגע מן הכפתור. לוא ממש נגוז הכל באויר, אי־אפשר היה שיתעופף־יתעלם ממני בפתאום ובחטוף יותר. מן הנמנע היה שתעבור עשירית השניה למן חליצת הסל עד העלמו כליל, הוא וכל אשר בו. אחולי לווהו ארצה, אולם מובן שלא היתה בי כל תקוה שהחתולה או גוריה ישְׂרדו להסיח את פרשת אסונם.

"בשעה שש ראיתי והנה חלק גדול משטחה הנראה של הארץ נעלף צל כבד, אשר הוסיף ופשט במהירות רבה, עד אשר, חמש דקות לפני שבע, אפפה חשכת לילה את כל השטח שבנראה. אכן, רק שעה ארוכה לאחר־מכן חדלו קרני השמש השוקעת מלהאיר את הכדור־הפורח; והדבר, אף כי כמובן צפוי היה בהחלט, גרום גרם לי הנאה בלי־מצרים. ברור היה כי בבוקר אחזה במאור העולה שעות הרבה קודם אזרחיה של רוטרדם, אף כי הללו שרויים כה הרחק ממני למזרח, וככה, מיום ליום, ככל שאגביה להתרומם, יותר ויותר יארך מֶשֶׁך התענגי על אור השמש. עתה החלטתי לנהל יומן־מסע, והימים יחשבו לי משעה אחת עד עשרים־וארבע, בלא שתעלינה שעות החשכה בחשבון.

"בשעה העשירית מבקש הייתי להתנמנם, ואחליט לשכב כל מותר הלילה; אולם פה קם קושי, אשר, ככל שיראה מובן־מעצמו, לא נתתי עליו דעתי עד עצם הרגע שאני מדבר בו עתה. אם אישן כחפצי, איך יותן לחדש את האוירה שבתא באותה עת? לנשום אותה למעלה משעה, לכל היותר, דבר־שבנמנע יהיה; ואף אם יתכן להאריך פרק זה כדי שעה ורבע, הרי עלולות התוצאות להיות משחיתות ביותר. העיון בדילמה זו הטרידני לא מעט; ולא יאומן כמעט כי, לאחר הסכנות שעמדתי בהן, אראה את העסק הזה באור חמור כדי־כך שאואש מכל תקוה להשיג את תכלית זממי, ושלבסוף אגמור בדעתי לרדת. אולם הסוסי היה עדי־רגע. השבתי אל לבי כי אדם הוא עבד־עבדים למנהג, וכי דברים הרבה בשגרת הויתו מקובלים כחשובים במהותם, ואינם כן בכלל אלא משום שעשאם מורגלים. ברור היה מאד כי לא אוכל לותר על שינה; אולם בנקל אוכל למנוע עצמי מהרגש אי־נעימות כלשהי מכך שאתעורר מדי שעה משך כל תקופת מנוחתי. לא יהיה צורך אלא בחמש דקות לכל היותר על־מנת לחדש את האוירה תומם – והקושי הממשי היחיד היה בהמצאת מין שיטה להתעורר ברגע המתאים למעשה זה. אולם זו היתה שאלה אשר, נכון אני להודות, קשתה עלי פתירתה. אמנם שמעתי על אותו תלמיד, שבכדי להמנע מהֵרָדֵם על ספריו, החזיק ביד אחת כדור של נחושת, שנקישת צניחתו אל אגן של אותה מתכת היטב להחרידו אם חזוק חזקה עליו התרדמה ברגע מן הרגעים. מקרי אני, מכל־מקום, נבדל היה מאד מזה, ולא הניח לי מקום לרעיון כעין זה; שכן לא להיות ער היה את נפשי, כי אם להתעורר משנת לעתים קצובות. לבסוף עלתה בדעתי התחבולה הבאה, אשר, פשוטה ככל שתֵרָאה, היתה בעיני, ברגע גלויה, המצאה אשר כמוה כהמצאת המשקפת, מכונת־הקיטור, או אומנות הדפוס.

"שומה עלי להקדים ולאמר שהכדור, ברום שהושג לעת הזאת, יסף להתרומם הישֵׁר ובלא סטיה, והמרכב כשלעצמו נשא ביציבות שלמה כדי־כך שמן הנמנע היה להבחין בו תנודה קלה־שבקלות, המסבה הזאת היטב עמדה לי בתכנית אשר עתה אמרתי לנקטה. מְלַאי מימי נתון היה בחביונות המכילות חמשה גלונים האחת, מוצבות בַּטוחות במרכב סביב. חלצתי אחת מאלו, ושני חבלים לקחתי ואהדקם על פני מעשה־הנשרים מקצה אל קצה. קָבוע אותם ברחוק מחצית האמה זה מזה ובמקביל, להיותם כמין מַדָּף, אשר עליו הצגתי את החביונה, ואיצבנה בתנוחה אפקית. כשמונה זרתות למטה מן החבלים האלה, ומרחק ארבע רגלים מתחתית המרכב, קבעתי עוד מדף – אולם עשוי קרש דק, והוא דבר העץ היחיד אשר בידי. על המדף הזה האחרון, וממש מתחת לאחת מסגרות החביונה, הושם כד חרס קטן, עתה נקבתי נקב בקצה החביונה מעל לכד, ואתקין בה פקק של עץ רך, בתבנית שְׁפידה או קוֹנָאִית. את הפקק הזה תחבתי או שלפתי, כפי הצורך, עד שלאחר נסיונות אחדים הגיע אל דיוק שעור ההדיקה בו ימַלאו המים, כטפטפם מן הנקב, וכרדתם אל הכד מתחת, את זה האחרון עד שְׂפתו בפרק ששים דקות. זאת, כמובן, אפשר היה לקבוע חיש ובנקל, מתוך הסתכלות בחלק המתמלא בפרק־זמן נתון כלשהו. כיון שהתקנתי את כל אלה, הרי שאר התכנית מובנת מעצמה. את מטתי קבעתי על רצפת המרכב בערך כך שבשכבי יהיה ראשי נתון ממש מתחת לזרבובית הכד, ברור היה כי כתום שעה, משיתמלא הכד, בהכרח יעברו מימיו וישטופו, ובזרבוביתו יעברו, שנמוכה היתה כלשהו מן השפה. כן ברור היה כי המים שישפכו מגובה של יותר מארבע רגלים אי־אפשר יהיה להם שלא להשפך על פני, וכי התוצאה הבטוחה תהיה שאקיץ כהרף־עין אף מן השינה העמוקה שבעולם.

"אחת־עשרה היתה השעה כאשר התימותי את הסדורים האלה ומיד עליתי על משכבי, מתוך אמונה שלמה ביעילות המצאתי. גם לא אוכזבתי בדבר הזה. מִדֵּי ששים דקות בדיוק מעיר היה אותי מד־הזמן הנאמן, ואז הייתי מריק את הכד אל נקב־הפקק של החביונה, ומשמש את העבאי כחוק, וחוזר ועולה על משכבי. הפסקות קצובות אלי בשנתי הטרידוני אף פחות מכפי ששערתי; ומשקמתי לבסוף בבוקר, היתה השעה שבע, והשמש הגביהה כמה מעלות מעל קו האופק שלי.

"ה־3 באפריל. מצאתי והנה הכדור בגובה כביר באמת, וקמירות הארץ נגלתה עתה מפורשת להפליא. מתחת לי באוקינוס מוטל היה אשכול בהרות שחורות, והם איים בלי ספק. מעל היו השמים שחורים כפחם, והכוכבים הזהירו; לאמתו של דבר מזהירים היו בתמידות מיום ההמראה הראשון. הרחק לפאת צפון הבחנתי בקו, או, פס, דק, לבן ומזהיר להפליג, בשולי האופק, ובלא פקפוקים הנחתי שהוא הדיסקית הדרומית של קרחי ים הציר. סקרנותי גוֹרְתָה היטב, שכן היו בי תקוות שבהמשך דרכי אצפין הרבה ואפשר עתיד אני למצוא עצמי ישר מעל לציר עצמו. עתה הצטערתי על שבגלל התרוממותי היתֵרה יבצר ממני לסקור סקירה מדוקדקת כחפצי. רב הוא, מכל־מקום, אשר יותן לבָררו אל־נכון.

"מלבד זה לא ארע במשך היום כל דבר יוצא־מגדר־הרגיל. מִתְקָנַי כולם הוסיפו לפעול כסדרם, והכדור התמיד בעליתו בלא כל תנודה שבנראה. הקור עז היה, ואלצני להתעטף היטב במעיל. כרדת החשכה על הארץ, עליתי על משכבי, אף כי שעות רבות לאחר־מכן עוד האיר היום על סביבי אני. שעון־המים דיק למלא תפקידו, ואני ישנתי שנת־ישרים עד הבוקר, להוציא את ההפסקות הקבועות.

"ה־4 באפריל. קמתי חָלִים ושמח, ונתמהתי על השנוי המוזר שחל במראה הים. במדה רבה אבד את עין הכחול העז אשר היתה לי קודם, ויהי עתה אפרפר־לבן, וזיו לו מסנור־עין. קמירות האוקינוס היתה מפורשת כדי־כך, שכְּלל שפעת המים הרחוקה כמו מתגלגלת היתה בבָּהול על פני תהום האופק, ואני מצאתי עצמי מבהין להקשיב להדי המפל האדיר. האיים שוב לא נראו; אם החליקו־ירדו באופק לפאת דרום־מזרח, ואם משום התרוממותי הגוברת נשמטו מעין, אין לאמר. אני, מכל־מקום, נטיתי יותר לדעה השניה. שפת הקרח לפאת צפון מסתמנת היתה בברירות מוסיפה והולכת. הקור אינו עז בשום־פנים כבתחלה. לא ארך דבר של חשיבות, ואני בליתי יומי בקריאה, שהרי דאגתי להצטיד בספרים.

"ה־5 באפריל. חזיתי בתופעה המופלאה של עלות השמש שעה שכמעט כל פני הארץ שבנראה שרויות בחשכה. אכן, במלוא העת פשט האור על הכל, ושוב ראיתי את קו הקרח בפאת צפון. עתה מפורש היה זה מאד, ודומה היה שגונו כהה הרבה ממימי האוקינוס. נראה היה בעליל שמתקרב אני אליו, ובחפזה רבה. דמיתי כי שוב יכול אני להבחין בכִבְרת ארץ לפאת מזרח, ובעוד כברה למערב, אולם לא יכולתי לדעת אל־נכון. מזג־האויר מתון. דבר של ממש לא נפל משך היום. הקדמתי לישון.

"ה־6 באפריל. נפתעתי למצוא והנה שפת הקרח רחוקה מרחק צנוע מאד, ושדה קרח כביר ונרחב מתמתח עד האופק בצפון. ברי היה כי אם יתמיד הכדור במגמתו הנוכחית, יגיע מהרה אל מעל לים־הקפוא. ועתה לא פקפקתי הרבה כי לבסוף אמנם אראה את הציר. משך כל היום הוספתי ליקרב אל הקרח. סמוך ללילה התרחבו תחומי אפקי בפתאום ובנכר, וזאת ודאי משום שלארץ צורת מעין־כדור פּחוס־קצוות, משום שהגעתי אל מעל לאזורים המשוטחים בסמוך לחוג האַרְקְטִי. כאשר הדביקתני החשכה לבסוף, שכבתי לישון נפעם מאד, חושש פן אחלוף על מושאה של סקרנות כה רבה שעה שלא יהיה בידי להתבונן בו.

"ה־7 באפריל. השכמתי קום, ולשמחתי כי־רבה חזיתי את מה שאי־אפשר היה לפקפק כי הוא הציר הצפוני עצמו. נכחי היה, לא־אפונה, והישֵׁר תחת לרגלי; אך אהה! כה הרקעתי רום עתה עד אשר לא נתן להבחין במאום במדויק. אכן, מתוך סדר המספרים המורים על נקודות גבהי, בפרקי־זמן שבין שש בבוקר בשני באפריל לתשע חסר עשרים בבוקר אותו יום (שעה שבה עמד מד־הלחץ מפְּעול), אפשר היה בהחלט להסיק כי עתה, בשעה הרביעית לבוקר השביעי באפריל, הגיע הכדור לגובה שודאי אינו פחות מ־7524 מיל לפני הים. רום זה אפשר יראה עצום, אולם האומֶד שעל פיו חוּשב העלה תוצאה שמסתבר גם מסתבר כי נופלת היא בהרבה מן האמת. על כל פנים אין ספק כי חזיתי את מלוא הציר הראש של הארץ; כלל חצי־הכדור המערבי פרוש היה תחתי כמפה בולטת: והחוג הגדול של קו־המשוה עצמו היה קו הגבול לאפקי. אכן, כבוד־מעלתכם אפשר שבנקל יציעו בנפשם כי השטחים המצומצמים שעדין לא נחקרו בתחומי החוג הארקטי, אף כי נתונים היו הישר תחתי, פעוטים היו ביחס כשלעצמם, ורחוקים מנקודת־ההסתכלות, מכדי שיותן לבחנם בחינה מדוקדקת כלשהי. צפונה מאותה שפת־ענק שצוינה תחלה, אשר, בעצם, אשר לקרוא לה גבול תגליות האדם באזורים אלה, מוסיף־משתרע מעטה אחד בלתי־נקטע, או כמעט בלתי־נקטע של קרח, במספר המעלות הראשונות להתמשכותי זאת, משוטחות פניו עד־מאד, הלאה מכן משוקעות הן למישור, ולבסוף מקוערות לא מעט, מסתימות הן, בציר עצמו, במרכז עגול, מסומן בחד; קטרו הנראה של זה מוטל אל הכדור־הפורח בזוית של כששים־וחמש מעלות, וגונו האפלולי, משתנה בעזותו, כֵּהה היה בכל עת מכל מקום אחר בחצי־הכדור שבְּנראֶה, ולפרקים עמק כדי תכלית־השְּׁחוֹר. בשעה שתים־עשרה התמעט בעליל הקפו של המרכז העגול, ובשבע אחר־הצהרים נתעלם ממני כליל; הכדור־הפורח חלף מהר מעל גוֹבַלְתוֹ המערבית של הקרח, וחיש התעופף־לו בכוון קו־המשוה.

ה־8 באפריל. מצאתי שקטרה של הארץ התמעט בעליל, לבד ממה שהשתנה במראהו ובצבעו הכללי. כל השטח שבנראה לבש בשעורים שונים גון צהוב חורין, ובאי־אלה מחלקיו שוה לו זוהר אף כדי להכאיב עין. הסתכלותי כלפי־מטה הופרעה בנכּר גם על־ידי שהאוירה הדחוסה סמוך לפני השטח טעונה היתה עננים, שבינות לשפעותיהם יכולתי להציץ לרגעים אל הארץ עצמה. קשי הראיה הישרה הציקני אם מעט אם הרבה משך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות; אולם רומי הנכחי הכביר צפף, כביכול, את גופי האֵד הצפים, וככל שהרקעתי, כמובן, החמירה אי־הנוחות. בכל־זאת בנקל ראיתי כי הכדור רוחף עתה מעל גליל האגמים הגדולים ביבשת צפון־אמריקה, והוא מתמיד במגמתו הישֵׁר דרומה, אשר מהרה תבאיני אל אזור־המשוה. דבר זה הָסֵב הֵסב לי שביעות־רצון לבבית ביותר, ואשמח בו כשמוח באות מרנין להצלחה סופית. אמת, המגמה אשר נקטתי עד הנה מלאתני חששות; שכן מובן היה כי, אם אמשיך בו עוד הרבה, מן הנמנע שאגיע בכלל אל הירח, שמסלולו נטוי אל דרך־השמש רק בזוית הקטנה של "48 '8 5⁰. מוזר ככל שיראה הדבר, הרי רק בתקופה הזאת האחרונה החלותי מבין את מִשְׁגִי הגדול בכך שלא המראתי מן הארץ באיזו נקודה במֵישַׁר אליפסת הירח.

“ה־9 באפריל. היום התמעט קוטר הארץ הרבה, ופני השטח לבשו צהוב עז יותר משעה־לשעה. הכדור התמיד הָכֵן במגמתו דרומה, ובשעה התשיעית אחה”צ הגיע אל מעל קצהו הצפוני של מפרץ מקסיקו.

"ה־10 באפריל. קרוב לשעה חמש העירני פתאום הבוקר משנתי קול נפץ גדול ונורא, אשר בשום־פנים לא יכולתי להבין טעמו. קצוב⁹ היה מאד, אולם כהשמעו לא דמה לשום דבר בעולם אשר נוסיתי בו קודם. למותר הוא לאמר כי נבהלתי להפליג, שכן ברגע הראשון דמיתי כי התבקעות הכדור היא סבתו. מכל־מקום בדקתי את כל מתקני, בקפדה מרובה, ונבצר ממני לגלות דבר אשר־לא־כן. הרבה משעות היום הוגה הייתי במאורע המופלא כל־כך, אך לא יכולתי למצוא דרך כלשהי לתרצו. במורת־רוח שכבתי לישון, שרוי בהתרגשות ודאגה מרובה.

"ה־11 באפריל. מצאתי והנה התמעט קוטר הארץ במדה מדהימה, ואילו הירח, שהיה חסר עתה רק ימים אחדים להתמלאו, קטרו, אשר נראה זו הפעם הראשונה, גדל בנכּר. עתה היה צורך בעמל ממושך ומופלג על־מנת לעבות בתוך התא כמות אויר ספיראי שתספיק לקיומם של חיים.

"ה־12 באפריל. שנוי מיוחד־במינו חל באשר לכוון הכדור־הפורח, ואף כי צפויי היה בתכלית, נתן בי חדוה נחרצה ביותר. משהגיע, במגמתו הקודמת, לערך אל קו־הרוחב הדרומי העשרים, נטה פתאום, בזוית חדה, לפאת מזרח, וככה התמיד כל היום כולו, כמעט, אם לא לגמרי. בעצם מישר אליפסת הירח. דבר הראוי לציון, שתנודה מפורשת מאד במרכב היתה תוצאת שנוי־אורח זה, – תנודה שנתקימה, אם פחות אם יותר, משך שעות הרבה.

"ה־13 באפריל. שוב הבהילתני מאד־מאד השָׁנות קול הנפץ הגדול אשר הבעיתני בעשירי בחודש. הארכתי חשוב בדבר, אולם נבצר ממני להעלות איזו מסקנה המניחה את הדעת. פחיתה גדולה בקוטר הארץ, שעתה היתה הטלתו אל כדור־הפורח בזוית של קצת למעלה מעשרים־וחמש מעלות. הירח לא נראה כל עיקר, שכן היה הישר מעלי. עדין המשכתי במישר האליפסה, אולם מועטה היתה התקדמותי מזרחה.

"ה־14 באפריל. פחיתה מהירה ביותר בקוטר הארץ. היום התרשמתי מאד מן הרעיון, כי עתה טס הכדור ועולה בקו האוֹגוֹת¹⁰ עד נקודת הפֵּרִיגֵאָה, – לשון אחרת, שהוא נוקט את האורח הישר שיביאהו מיד אל הירח באותו חלק שבמסלולו הסמוך ביותר אל הארץ. הירח עצמו היה ישר ממעל, ועל־כן נסתר מראיתי. עמל רב וממושך דרוש לעבוי האוירה.

"ה־15 באפריל. אף בחתוכם של יבשות וימים אין להבחין עתה על פני הארץ ברור. לערך בשעה שתים־עשרה שמעתי, בשלישית, אותו קול מבעית אשר ככה התמיהני קודם. אכן, עתה נמשך הקול כמה רגעים, וילך הלוך והאדיר. לבסוף, בעודי עומד, המום ומוכה־אימים, ומצפה למי־יודע איזה אבדן איום, נִנוע הכדור וירגז בעֶברה נצחת, ושפעה ענקית ולוהבת של איזה חומר שלא עמדתי על טיבו באה בקול־אלף־רעם, חלוף אצל הכדור בשאגה ובנהם. כאשר שככו פחדי ותמהוני במדת־מה, לא התקשיתי הרבה להניח כי זהו מין רסיס וולקני שנפלט מאותו עולם שאליו אני קרב מהר כל־כך, והוא, קרוב לודאי, אחד מאותם גופים מופלאים אשר לפרקים ילוקטו על פני הארץ, ומאין כנוי טוב יותר יקראו להם אבני־מֵטֵאוֹר.

"ה־16 באפריל. היום, כהסתכלי מעלה ככל אשר אוכל, בעד כל אחד מחלוני־הצד חליפות, חזיתי, לחדותי הרבה, והנה חלק מצער מאד של דיסקוס הירח נזקר, כביכול, בכל עבר סביב לכדור־הפורח אדיר־ההקף. סערת רוחי גברה מאד; שכן עתה לא היה בי כל ספק כמעט כי מהרה אגיע אל קץ מסעי רצוף הסכנות. אמת, היגיעה שהצריך העבאי לעת הזאת רבתה כדי שעור מעיק ביותר, וכמעט לא הניחה לי פוגה מהתאמצות. שינה כמעט לא באה בחשבון. נחליתי בתכלית. וגופי הרעיד מתשישות. שוב לא היה בכוח אנוש להאריך עמוד במצב זה של סבל חריף. משך פרק החשכה, הקצר עתה, שוב חלפה בסמיכותי אבן מטאור, ותכיפות התופעות האלו החלה מעוררת בי חששות מרובים.

"ה־17 באפריל. הבוקר היה לי לתור מִפְנֶה במסעי. הלא יזכר כי, בשלושה־עשר, היתה הטלת הארץ בת זוית של עשרים־וחמש מעלות. בארבעה־עשר התמעט זה ברב; בחמשה־עשר נתן להבחין בפתיחה גדולה עוד יותר; וכשכבי בליל הששה־עשר, ראיתי והנה הזוית אינה עולה על כשבע מעלות וחמש־עשרה דקות. עד־מה, אפוא? היה עלי לתמוה, כאשר בקומי משינה חטופה וטרופה, בבוקר היום הזה, השבעה־עשר, מצאתי כי פני־השטח מתחתי עצמו בפתאום ובנפלא כל־כך, עד כי היתה זוית הטלתם לא־פחות משלושים־ותשע מעלות מקוטר חד־זוית למראה! הלום־רעם הייתי! תִּדַּלנה מלים מהביע אל־נכון את עצמת, את תכלית המגור והתדהמה אשר תפסוני, עברוני, והממוני כליל. ברכַּי פקו תחתי – שִׁנַּי נקשו – שערותי סמרו. ‘אם־כן אכן התפקע הכדור!’ אלו היו המחשבות המסוכסכות הראשונות אשר נבהלו־עלו בי; הכדור התפקע בלי־ספק! – נופל אנוכי – נופל במהירות סוחפנית ביותר שאין־כדוגמתה! אם לדון על־פי המרחק העצום שכבר עברתי כה מהר, הרי לא תצאנה אלא עשר דקות, לכל היותר, עד שאגיע אל פני הארץ, והוטלתי בחֵמה אבדונה!' אולם לבסוף בא שקול הדעת לישעי. שהיתי; הגיתי; ואחל לפקפק. הדבר בגדר הנמנע הוא. בשום פנים אי־אפשר היה לי שארד מהרה כל־כך. לבד מזאת, אם כי קרב אני בעליל אל פני השטח שמתחתי, אין מהירותי כלל כערך המהירות אשר צירתי בנפשי תחלה. מחשבה זו הועילה להשביח את מהומת דעתי, ולבסוף הצלחתי התופעה באורה הנכון. אכן, מן־הסתם בּלע התמהון את חושי לגמרי אם לא ראיתי את ההבדל הכביר, במראה, בין פני השטח אשר תחתי לפניה של אמי האדמה. זו האחרונה באמת מעל ראשי היתה, והכדור מסתירה תומם, ואלו הירח – הירח עצמו בכל הדרו – רובץ תחתי, ולרגלי.

"התדהמה והפתיעה שחוללה בי התמורה הזאת המופלאה במעמדם של דברים, הן, אולי, ככלות הכל, אותו חלק בהרפתקה שפחות מכל נוח הוא להסבר. שכן המהפך כשלעצמו לא רק טבעי היה ובלתי־נמנע, אלא שמכבר חזיתיו ממש כדבר העתיד לבוא כל־אימת שאגיע במסעי אל אותה נקודה שבה תבוטל משיכת המזל על־ידי משיכת בן־הלויה¹¹ – או, ביתר דיוק, למקום שם תהיה משיכת הכדור אל הארץ חלשה ממשיכתו אל הירח. אמת נכון כי קמתי משינה עמוקה, כשכל חושי מבולבלים, ולנגדי בתופעה מרעישה מאד, אשר, אם גם צפויה היתה, לא היתה צפויה אותו רגע. התהפוכה עצמה ודאי ארעה באורח נוח והדרגי, ואין זה כלל מן הברורות שאלו ער הייתי בשעת מעשה כי אז עמדתי עליו על־פי איזה סימן פנימי להפוך – לאמר, מחמת איזו תלאה או קלקלה, אם בי עצמי ואם במתקני.

"כמעט למותר הוא לאמר כי, משתפסתי את מצבי כמו, ונחלצתי מן האימה אשר טרפה את בינתי, נתכונה דעתי כולה להתבונן, קודם כל, בכלל מראיתו הגשמית של הירח. פרוש היה תחתי כמפה – ואף כי סברתי שעדין רחוק הוא מרחק לא־קטן, הנה הסתמנו לעיני הפצירות שבפניו בבהירות מדהימה ומופלאה ביותר עם מעוף־עין ראשון נראה לי כי העדרם המוחלט של אוקינוס או ים, אף של איזה אגם או נהר, או מקוה מים כלשהו, הוא התָּו היוצא־מן־הכלל ביותר שבמצבו הגאולוגי. אפס, מוזר הוא לאמר, חזיתי מרחבי מישורים אַלוּבִיִּים¹² בהחלט בטיבם, אם כי עיקר עיקרו של חצי־הכדור שבנראה מגובב היה הררי געש אין־מספר, קונאיים בתבנית, ודומים יותר לגבנוניות מלאכותיות מאשר לטבעיות. הָרָם שבהם אינו עולה בגובה אנכי על שלושה ושלושת־רבעי המיל; אולם מפּה של הגלילות הוולקניים בקַמְפִּי פְלֶגְרִי תתן לכבוד־מעלתכם מושג טוב יותר על כלל פני שטחם של אלה מכל תאור פחות־ערך שתמצא ידי לנסות בו. מרביתם שרויים היו בעליל במצב של התפרצות, והֵבִינוּני להחריד את חרונם ועצמתם, ברעמיהן החוזרים־ונשנים של אותן אבני־מטאור, אשר עתה פרצו־חלפו מעלה אצל הכדור בתכיפות מבעיתה יותר ויותר.

“ה־18 באפריל. היום נראה לי הירח גדול במדה עצומה מבתחלה – והמהירות המואצת בעליל של ירידתי החלה למלאני חרדה. הלא יזכר כי, בעצם ראשית חקירותי באפשרותו של מסע אל הירח, הרביתי להביא בכלל חשובי את קיומה של אוירה, בסביבתו, הדחוסה ביחס לגופו שלו; וזאת חרף תורות מנוגדות הרבה, ומותר להוסיף, חרף כפירה מקובלת בעצם קיומה של אוירה ירחאית. אולם, נוסף על מה שכבר טענתי בנוגע לשָׁביט־של־אֶנְקֶה ולאור־האפודה, חזקוני בדעתי אי־אלו תצפיות של מר שְֶרֶטֶר, איש לִילְיֶנְתַאל. הלז צפה אל הירח בהיותו בן יומים וחצי, בערב, קצת לאחר שקיעת החמה, בטרם יראה החלק החשוך לעין, והוסיף להתבונן בו עד הֵרָאוֹתוֹ. שני החודים¹³ נראו מסתימים בהארכה קלושה וחדודה מאד, ואפס קצהו של כל אחד מהם מואר בקלוש בקרני השמש, קודם שיראה משהו מחצי־הכדור החשוך. קצת לאחר מכן הוארה הגוֹבֶלֶת החשוכה כולה. הארכה זו של החודים מן החרמש ולחוץ, הרהרתי, סבתה ודאו תִשְׁבּוֹרֶת קרני־השמש על־ידי אוירת הירח. כן גם חשבתי שגבהה של האוירה (היכולה לתַשְׁבֵּר לתוך חצי־הכדור החשוך שלה אור שדַיו לחולל אור־דמדומים מזהיר יותר מן האור המוחזר מן הארץ כשהירח הוא לערך32° מן המולד) הוא 1356 רגל פריסאית; מתוך דעה זאת הנחתי שמירב הגבה שיש בו כדי לתשבר את קרן השמש הוא 5376 רגל. רעיונותי בענין זה מצאו חזוק גם בפסקה בכרך הפ”ב של הדיונים־בפילוסופיה, בו נאמר כי, בשעת לקוי של בני־לויתו של צדק, נעלם השלישי לאחר לערך ספק "1 ספק "2, והרביעי נתעלם סמוך לגובלת¹⁴.

"בכוח התנגדותה, או נכון יותר, בתמיכתה של אוירה, הקימת במצב הדחיסות אשר צירתי בנפשי, תלוי הייתי, כמובן, תלות גמורה במה שנוגע לבטחון ירידתי הסופית. אם אפוא יתברר, ככלות הכל, כי טעות היתה בידי, הרי שאיני יכול לצפות, באחרית הרפתקתי, אלא לכך שאנופץ לרסיסים אל גבנוני רכסיו של הסהר. ובאמת עתה ראוי גם ראוי היה לי להתחלחל. רחוקי מן הירח מצער היה ביחס, ואלו היגיעה שהצריך העבאי לא מָעטה כל עיקר, ונבצר ממני למצוא סימן כלשהו לפחיתת קלישותו של האויר.

"ה־19 באפריל. הבוקר בשעה תשע לערך, בהיות פני־שטח הירח קרובות להחריד, וחששותי במרום עוזם, נתנה סוף־סוף משאבת העבאי שלי, לשמחתי הגדולה, אותות ברורים לחלוף אוירה. בשעה העשירית היה לי יסוד להאמין כי דחיסותה גברה בנכּר. בשעה אחת־עשרה הצריך המתקן יגיעה מעטה מאד; ובשתים־עשרה ערבתי לבי, בהסוס־מה, לחלוץ את עוצר־הדם, וכיון שלא גרם לי המעשה מצוקה של כלום, פתחתי לבסוף לרוחה את תא הגומי ואנשלהו מסביב המרכב. כפי שנתן היה לשער, עויתות ומחושי־ראש קשים היו תוצאותיו המידיות של נסיון כה נמהר וטעון סכנה. אולם קשיים אלה ושאר קשיים שהנשימה כרוכה בהם, לפי שלא היו גדולים כלל עד כדי לסכן את חיי, גמרתי אומר לשאתם כמיטב יכלתי, שהרי עד שאקרב אל השכבה הדחוסה יותר סמוך לירח עתידים הם להתעלם בכל רגע. אכן, התקרבות זאת עדיין פחוזה היתה במדה מופלגת; ועד מהרה התברר לי לחרדתי כי, אם גם מסתבר שלא תכזב צפיָתי לאוירה דחוסה בהשואה לגוף הירח, בכל זאת טעיתי בהנחתי שדחיסות זו, אף על פני השטח, תספיק לשאת במשקל הגדול שמכיל מרכבו של כדורי־הפורח. אפס כך צריך היה להיות, ובאותו שעור כעל פני שטחה של הארץ, שהרי ההנחה היא כי עצם כח־משיכתם של גופים אצל זה וזה מן המזלות היא כפי דחיסות האוירה. כי לא כן הדבר, העידה עדות מספקת גלישתי התלולה; מדוע לא כן הוא, יותן להתבאר רק בקשר לאותן הפרעות גאולוגיות אפשריות אשר צינתי תחלה, על כל פנים, סמוך הייתי עתה אל הירח, יורד־נסחף בחפזה הנוראה ביותר. כיון שכך לא בוששתי רגע מלהשליך בראשונה את הזברית, אחר את חביונות המים, אחר את מתקן העבוי שלי ואת תא הגומי, ולבסוף כל חפץ אשר בתוך המרכב. אולם הכל לשוא. מוסיף הייתי ונופל במהירות איומה, ולעת הזאת רחוק הייתי לא יותר ממיל וחצי מפני השטח, מאין בררה אחרת, וכיון שנפטרתי ממעילי, מגבעתי, ומגפי, נתקתי מן הכדור את המרכב עצמו, שלא היה בטל במשקלו, וככה, נתלה בשתי ידים ברשת, כמעט לא היה סִפֵּק בידי להבחין שהאדמה כולה, כמלוא השג העין, זרועה בצפיפות מעונות פעוטים, עד שהתגלגלתי ונפלתי לתוך לב לבה של עיר דמיונית־למראה, ולתוך המון עצום של בריות קטנים וכעורים, שאחד מהם לא הוציא הגה, ושלא טרחו אף כלשהו להושיט לי עזרה, אלא עמדו, כסיעה של שוטים, מגחכים בנלעג, ומביטים בעקימת עין בי ובכדור, כשידיהם נתונות על ירכיהם. נפניתי מעליהם בבוז, ואתלה עיני אל הארץ שזה־מקרוב כל־כך עזבתיה, אולי לעולמים, ואראנה כמו שלט נחושת ענק ומעומעם, כשתי מעלות לקוטר, תקוע לבלי־נוע בשמים ממעל, ובאחד קצותיו גובֶל, כעין החרמש, מופז ביותר. סימני יבשת או מים לא נראו כל עיקר, ויהי הכל מועב כתמים נמורים, וחגור אזורי החום והמשוה.

"ככה, אם על כבוד מעלתכם טוב, לאחר שורה של דאגות קשות, סכנות לא נשמעו, סכנות והצלות שאין־דוגמתן, הגעתי סוף סוף בשלום, ביום התשעה־עשר לעזבי את רוטרדם, אל אחריתו של מסע שהוא בלי־ספק המופלא ביותר, והנכבד ביותר, מכל המסעות אשר בצע, יזם, או זמם שוכן־ארץ מעולם, אולם הרפתקותי עדין יש להרצותן. ואכן היטב יכולים כבוד־מעלתכם לציר לעצמכם כי, לאחר ישיבה של חמש שנים במזל שלא בלבד שהוא מענין עד־מאד בטיבו המיוחד שלו, אלא שהוא גם מענין כפלים משום זיקתו ההדוקה, בחזקת בן־לויה, אל העולם המיושב אדם, יש בידי למסור בחשאי לאולפנת־התוכנים־של המדינה ידיעות החשובות הרבה יותר מן הפרטים, והיו אלה נפלאים ככל שיהיו, של עצם המסע שהסעתים בהצלחה כזאת. אכן זה הדבר רב־רב מאד הוא אשר אעלוץ ביותר להודיעו. רב הוא אשר אתי לאמר על אקלים הירח; על חליפות החום והקור הנפלאות אשר לו; על אור־השמש בוער ואכזר משך שבועים, וקרה עזה מקָרת הקוטב משך שבועים לאחריהם; על העברה תדירה של לחות, על־ידי זקוק, בדומה לזה שבחלל, מן הנקודה שלמטה מהשמש עד לנקודה המרוחקת ממנה ביותר; על אזור נָמור של מים זורמים; על האנשים עצמם; על הליכותיהם, מנהגיהם, ומוסדותיהם המדיניים; על מבנה גופם המיוחד־במינו; על כעורם; על היותם חסרים אזנים, אלו היותרות שאין טעם בהן באוירה שמזוגה כה מיוחד־במינו; על היותם נבערים עקב כך מדִבֵּר; על שיטה מופלאה של שיח־ושיג המשמשת להם תחליף לדִבר; על הקשר הנשגב־מהָבֵן שבין כל יחיד ויחיד בירח אל איזה יחיד מסוים שבארץ – קשר המקביל לזה, שבין מסלולי המזלות השְׁנים, ותלוי בו, ושבאמצעותו שזורים חייהם וגורלם של יושבי האחד בחייהם וגורלם של יושבי חברו; ועל הכל, אם על כבוד־מעלתכם טוב – על הכל, על אודות אותן תעלומות חשוכת ואיומות אשר באזוריו החיצוניים של הירח, – אזורים אשר, משום ההתאמה הנִּסית כמעט בין סוֹב הסהר על צירו שלו לתסובתו הכוכבית סביב הארץ, מעולם עוד לא נגלו, וברחמי האל, לעולם לא יגלו, אל משקפותיו הצופיות של האדם. את כל אלה, והרבה־הרבה יותר מאלה – אַרצה בנפש חפצה. אולם, למען הקצור, חיב אני לבוא על גמולי. כלתה נפשי לשוב אל משפחתי וביתי; ובמחיר מסירת כל ידיעות נוספות שהן – בשים־לב אל האור אשר ביכלתי לזרוע על הרבה ענפים חשובים מאד מענפי הפיזיקה והמתפיזיקה – חיב אני לבקש, בכוח השפעת מוסדכם הנכבד, מחילה על הפשע בו אשמתי במות הנושים עם צאתי את רוטרדם. זוהי, אפוא, תכלית הכתב הזה. נושאו, מתושבי הירח, אשר אותו שדלתי, והדרכתי כיאות, להיות שלוחי אלי אדמות, ימתין עד שיעלה רצון מלפני כבוד־מעלתכם, וישיב אלי את המחילה האמורה, אם יותן, באי־זה אופן, להשיגה.

"והנני מתכבד להיות, וכו', עבד נכנע מאד לכבוד־מעלתכם,

הנס פפאל".

כאשר כָלה מקרא התעודה הזאת המופלאה במאד, שמט הפרופיסור רובאדוב, כך אומרים, את מקטרתו ארצה מעצמת פתיעתו, ומיינהר סוּפֶּרְבּוּס פוּן־אוּנְדֶרְדוּק הסיר משקפיו, קנחן, ונתנן בכיסו, וישכח גם את עצמו גם את הכרת־ערכו עד כי סבב שלש פעמים על עקבו בתכלית התמהון וההתפעלות. לא היה ספק בדבר – את המחילה יש להשיג. ככה למצער חוה דעתו, בגדוף מפורש, הפרופסור רובאדוב, וככה סבר לבסוף פון אונדרדוק הדגול, כאשר נטל את אחיו־למדע בזרועו, ובלי אומר ודברים החל מריץ רגליו כמיטב יכלתו הביתה לשקול מה האמצעים שיש לנקטם. אכן, משהגיע הפרופסור אל דלת משכנו של מר־העיר, עָרַב הפרופסור לבו להגיד כי הואיל והשליח ראה לנכון להעלם – מאחר שבלי ספק הבהילהו עד־מות מראה אזרחיה של רוטרדם – לא תועיל המחילה הרבה, שהרי רק איש־הירח לבדו יהין לצאת לדרך רחוקה כל־כך. הסכים מר־העיר עם האמת שבהשגה זו, והענין תם אפוא. לא כן, אמנם, שמועות ונחושים. המכתב, משנתפרסם, עורר דעות ודברי־רכיל שונים ומשונים. קצת מן החכמים־מדי אף שמו עצמם לשחוק במה שנתנו לכל הענין דופי לאמר שאינו אלא גניבת־דעת. אולם לגבי הבריות הללו, סבור אני, גניבת־דעת היא שם כללי לכל מה שלמעלה מהבנתם. אשר לי, איני יכול לתפוס על איזה נתונים יסדו האשמה אשר כזאת. הבה ונראה מה בפיהם:

ראשית דבר, שאי־אלה הוללים ברוטרדם הוגים אי־אלה רחשי סלידה מיוחדים אל אי־אלה ראשי־עיר ותוכנים

שנית, שאחד ננס תמהוני וחכם־בבקבוקים, שמשום איזו קלקלה שקלקל כרתו לו את אזניו השתים עד סמוך לפדחתו, נעדר היה זה כמה ימים מהעיר בְּרוּג השכנה.

שלישית, שהעתונים שמודבקים היו על פני כל הכדור־הפורח עתונים הולנדים היו, ולפיכך אי־אפשר היה להם להדפס בירח. עתונים מלוכלכים היו – מלוכלכים מאד – וגלוק, המדפיס, נכון היה להשבע בכתבי־הקודש כי ברוטרדם נדפסו.

רביעית, כי הנס פפאל עצמו, הבליעל השתוי, הוא ושלושת האדונים העצלים מאד המכונים נושיו, נראו כולם, לפני לא יותר מיומים־שלושה, בבית סביאה שבפרוָרים, אחרי שובם זה עתה, וממון בכיסיהם, מטיול בעבר הים.

אחרונה. שדעה מקובלת על הרבים מאד, או הראויה להתקבל על הרבים, היא כי אולפנת־התוכנים ברוטרדם העיר, כמוה ככל שאר אולפנות בכל שאר חלקי העולם, – שלא להזכיר אולפנות ותוכנים בדרך־כלל, – אינם, שלא להפליג בדברים בענין זה, טובים, או גדולים, או חכמים כהוא־זה משהם צריכים להיות.