¹

 

10    🔗

שכן קאם נתחככה כדי אינץ' בכנת־הציור; לא היא תיעצר בעבור מר בנקס ולילי בריסקו; אף כי מר בנקס, שהיה רוצה בבת משלו, פשט ידו; לא היא תיעצר בעבור אביה, שגם בו נתחככה כדי אינץ'; גם לא בעבור אמה, שקראה, “קאם! אני צריכה לך לרגע!” שעה שזו עברה בשעטה. היא נזדנקה כציפור, ככדור או כחץ, ומהו הרצון שמכוחו שוּלחה, ומי ירה אותה, ולעבר מה היא טסה – מי יגיד? לעבר מה, לעבר מה? נתהרהרה מרת רמסיי בהתבוננה בה. אפשר שחזוּת היא – צדף, מריצה או מלכוּת של פיות מעבר למשוכה; ואפשר שזו תפארת המהירות כשלעצמה; איש לא יידע. אבל משקראה מרת רמסיי “קאם!” בשניה, צנח הקליע המשולח בחצי־הדרך, וקאם באה ונשתרכה אחור, ותלשה עלה אגב אורחא, אל עבר אמה.

על מה היא חולמת, תהתה מרת רמסיי, בראותה שהיא שקועה, בעומדה שם, באיזו מחשבה משלה, עד שנאלצה לחזור פעמיים על הודעתה – שאלי את מִילדרֶד אם אנדרו, העלמה דוֹיל ומר ריילי כבר שבו הביתה? – המלים כמו נשמטו אל פי באר, אשר מימיה, חרף צלילותם, מעוותי־צלם הם באורח מופלג כל כך, עד שתוך כדי צניחתן ניתן לראותן מתעקלות והולכות, ואלוהים יודע מה צורה תהיה להן בהגיען אל קרקעית מוחהּ של הילדה. מה ההודעה שתמסור קאם לטבחית? חידה היא למרת רמסיי. ואומנם, רק משהתאזרה בסבלנות ושמעה כי במטבח יושבת לה זקנה בעלת לחיים אדומות מאוד ושותה מרק מתוך פינכה, עלה בידיה, סוף־סוף, לעורר בה אותו אינסטינקט תוכיי, שעל־ידו קלטה את מילותיה של מילדרד לדִיוּקן ויכלה לחזור עליהן עתה, אם ימתינו לה עד עת, מתוך דקלום חסר־גוונים. בקרטוע מרגל אל רגל, חזרה קאם על המלים: “לא, עוד לא שבו, ואמרתי לאֶלן לסלק את כלי התה.”

מינטה דויל ופול ריילי לא שבו, איפוא. דבר זה, הרהרה מרת רמסיי, פירוש אחד לו. היא נעתרת לו, או שהיא דוחה אותו. יציאה זו לטיול אחרי ארוחת־הצהריים, אם גם בלוויית אנדרו – מה פירושה? אם לא זאת, שגמרה אומר, ובצדק, הרהרה מרת רמסיי (ומינטה היתה חביבה עליה מאד־מאוד), להיעתר לבחור הטוב הזה, שאפשר שאינו מבריק, אבל, הרהרה מרת רמסיי, והבחינה כי ג’ימס מורט את שמלתה על מנת שתשוב ותקרא באוזניו את המעשה בדייג ובאשתו, הן בסתר ליבה מבכרת היא גלמים אלף מונים על פני גברים מחוכמים הכותבים חיבורי־מחקר; צ’ארלס טנסלי, למשל. על כל פנים, בוודאי כבר נפל דבר, לכאן או לכאן, בינתיים.

אך היא קראה: “למחרתו, השכימה האשה ראשונה, והשחר אך זה הפציע, ומעל משכבה ראתה את כברת־הארץ היפה המשתרעת לנגד עיניה. בעלה עדיין התמתח במיטתו…”

אבל כיצד תוכל מינטה להגיד לו עכשיו שאין היא רוצה בו? לא אחרי שהסכימה להשתרך עמו ימים שלמים על פני השדות – שכן אנדרו יסתלק ויחפש לו סרטנים – אבל יכול להיות שנאנסי נמצאת עמם. היא ניסתה להיזכר במַראָם, שעה שניצבו בפתח האכסדרה, אחרי הארוחה. עמדו להם והביטו בשמיים, תהו על מזג־האוויר, והיא אמרה, בחלקו מתוך מחשבה לחפות על ביישנותם ובחלקו בשביל להמריצם לצאת לדרך (שכן אהדתה נתונה היתה לפול):

“אין ענן בשמיים בטווח של מילין,” ובדברה הרגישה כי צ’ארלס טנסלי הגוץ, שיצא בעקבותיהם, מגחך. אבל היא עשתה זאת במתכוון. אם היתה שם נאנסי אם לא, אין היא יודעת לבטח, בהעבירה מבטה מאדם לאדם בעיני רוחה.

היא המשיכה בקריאה: “‘אהה, אשתי,’ אמר האיש, ‘למה נהיה מלכים? אני איני רוצה להיות מלך.’ ‘אם כך,’ אמרה האשה, ‘אם אין אתה רוצה להיות מלך, אהיה אני; קום, לך אל הפּוּטית, שכן אני אהיה למלך.’”

“היכנסי פנימה או צאי, קאם,” אמרה, מתוך ידיעה שאין קאם נמשכת הנה אלא על־ידי המלה “פוּטית” וכי כעבור רגע תקרטע ותחרחר ריב עם ג’ימס כמו תמיד. קאם נזדנקה משם. מרת רמסיי המשיכה בקריאה בתחושת הקלה, שכן היא וג’ימס שותפים לטעם היו ונוח להם יחדיו.

"ובבואו אל הים מצאו אפור־כהה, והמים התנשאו ממעמקים והדיפו ריח רקבובית. והוא ניגש ועמד על שפתם ואמר:

'פּוּטִית, פּוּטִית שֶׁבַּיָּם,

בּוֹאִי, אָנָּא, בּוֹאִי אֵלַי;

כִּי אִשְׁתִּי, הִיא אִלְזַבִּיל,

לְהַסְכִּית לִי לֹא תּוֹאִיל'.

“‘מה רצונה, איפוא?’ אמרה הפוטית.” והיכן הם עכשיו? תהתה מרת רמסיי, קוראה וחושבת, בלי קושי, בעת ובעונה אחת; שכן המעשה בדייג ובאשתו היה כליווי ענוג של בסון לנעימה, שקלחה מפעם לפעם במפתיע אל תוך הלחן. ומתי מחוייבים להודיע לה? אם לא קרה דבר, יהיה עליה לחטוף שיחה רצינית עם מינטה. שכן אין היא יכולה להתגלגל מקצה האי עד קצהו, אפילו נאנסי עמם (שוב התאמצה, לשווא, לשוות נגד עיניה את גבותיהם ברדתם בשביל ולמנותם). היא נושאת באחריות כלפי הוריה של מינטה – הינשופה והשיפוּד. הכינויים שהדביקה להם נזדקרו במחשבתה תוך כדי קריאה. הינשופה והשיפוּד – היטב יחרה להם אם יוגד להם – ולבטח יוגד להם – כי מינטה, בהתארחה בבית הרמסיים, נראתה וכולי וכולי וכולי. “הוא חבש קפלט בבית־הנבחרים, והיא השכילה להיות לו לעזר בראש גרם־המעלות,” חזרה לעצמה, בשלוֹתה אותם מתוככי מחשבתה בעזרת פסוק שבדתה, בשובם מאיזו מסיבה, בשביל לבדר את דעתו של בעלה. בחיי, אמרה מרת רמסיי לנפשה, היאך יצאה מהם בת חריגה שכזאת? מינטה בחוּרית שכזאת, עם חור נצחי בגרב? היאך מתקיימת היא באותה אווירה מהלכת־אֵימים, שבה מסלקת המשרתת ללא הרף ביעֵה נטוּי את פירורי החול שפיזר התוכי, ושבה השיחה נסבה כמעט תמיד על מעלליו – שאולי הם מעניינים, אבל ככלות הכל מוגבלים הם – של אותו עוף? בדרך הטבע, הזמינוה לצהריים, לשעת־תה לסעודת־ערב, ולבסוף להתארח אצלם בפינליי, ומכאן נבעו אי־אלו חיכוכים עם אמה, הינשופה, ועוד ביקורים, ועוד שיחות, ועוד חול, ובאמת, ככלות כל זה, גוללה כזבים על תוכיים בכמות שתספיק לה לכל החיים (כזאת אמרה לבעלה אותו לילה, בשובם מן המסיבה). על כל פנים, מינטה באה… כן, היא באה, הרהרה מרת רמסיי, מתוך חשד כי קוץ טמון בסבך המחשבה הזאת, ובחלצה אותו ממקומו מצאה מהו: אשה אחת באה אליה פעם בהאשמה שהיא “גוזלת ממנה את חיבת בתה”; דבר־מה שאמרה מרת דויל גרם לה שתשוב ותיזכר באותו אישוּם. שהיא מבקשת לה שליטה, שהיא מבקשת להתערב, לגרום לאנשים שיעשו כמבוקשה – זה האישום המוטח בה, והיא סבורה שעוול נעשה לה. היאך יכולה היא לא להיראות “כזאת מין”? איש לא יוכל לטפול עליה שהיא יוצאת מגדרה לעשות רושם. לעתים מזומנות היא בוֹשה בהזנחה שהיא מזניחה את עצמה. גם אין היא שתלטנית, גם אין היא רודנית. יש אמת בדבר לגבי בתי־חולים ושפכים ומחלבות. בעניינים אלה אומנם נסערים רגשותיה, ואילו בידה הדבר, רוצה היתה לקחת אנשים בציצית ראשם ולפקוח עיניהם. באי כולו אין בית־חולים. בושה וחרפה. החלב מובא אל פתח ביתך בלונדון, והוא ממש חוּם מרוב זוהמה. יש לאסור זאת על־פי חוק. להקים כאן מחלבה ובית־חולים למופת – שני אלה משתוקקת היתה לעשות במו ידיה. אבל כיצד? עם כל הילדים האלה? כאשר יתבגרו, אולי תתפנה; כאשר ילכו כולם לבית־הספר.

הו, אבל אין היא רוצה שג’ימס יתבגר בכלל, ולו ביום אחד, וכן גם קאם. שניים אלה היתה רוצה שיִשארו תמיד כמוֹת שהינם, שדים משחת, מלאכי חדווה, לעולם אינה רוצה לראותם גדלים ונעשים מפלצים ארוכי־רגל. דבר לא יפצה אותה על האבידה. שעה שקראה עתה באוזני ג’ימס, “והיו שם המון חיילים מתופפים ומחצצרים,” ועיניו האפילו, הרהרה, למה שיתבגרו ויאבדו כל זאת? הוא המחונן שבילדיה, הרגיש שבהם. אבל כולם, הרהרה, מבטיחים גדולות. פרוּ, כמלאך היא מתהלכת עם כולם, ועכשיו יש אשר, ביחוד לעת ערב, הנשימה ניטלת נוכח יופיה. אנדרו – אפילו בעלה מודה שכשרונות יוצאים מן הכלל לו במתמטיקה. ונאנסי ורוג’ר, שניהם היו עתה ליצירי־פרא המשוטטים על פני השדות כל היום. אשר לרוז, פה גדול לה יתר על המידה, אבל ידיה מחוננות להפליא. אם ערכו נשף־תחפושות, רוז היא שהכינה את התלבושות; הכל הכינה; ביחוד אהבה סידור שולחנות, פרחים, כל דבר. אין היא אוהבת שג’ספר מיירה ציפורים; אבל רק שלב הוא; כולם עוברים משלב לשלב. למה, שאלה ולחצה את סנטרה אל קודקודו של ג’ימס, שומה עליהם להתבגר במהירות שכזאת? למה עליהם ללכת לבית־הספר? מבקשת היתה שתמיד יהיה לה תינוק. מאושרת היא ביותר בחבקה תינוק בזרועותיה. רשאים אנשים לומר שהיא רודנית, שתלטנית, כופה רצונה, יגידו להם: לא איכפת לה. ובהגיעה שפתיה אל שערו, הרהרה, לעולם לא יהיה מאושר כמו עכשיו, אבל בלמה עצמה, בהיזכרה עד כמה היא מכעיסה את בעלה בדברה כך. ובכל זאת, אמת הדבר. הם מאושרים עתה יותר משיהיו אי־פעם. מערכת כלי־תה שמחירה עשרה פֶני מביאה על קאם ימים שלמים של אושר. היא שומעת את רקיעתם וצריחתם בקומה שמעל ראשה מרגע קוּמם משנתם. אחר־כך נפרצת הדלת והנה הם באים, רעננים כוורדים, פעורי־עיניים, עירניים, כאילו ביאה זו אל פת־שחרית בחדר־האוכל, מנת חלקם יום־יום, היא להם מאורע של ממש; וכן הלאה, דבר אחר דבר, כל היום, עד עלותה לומר להם ליל־מנוחה, והיא מוצאת אותם בשׂבכות מיטותיהם כציפורים בין ענפי פטל ודובדבן, ועדיין הם מגבבים סיפורים על איזה דבר של מה בכך – משהו שהגיע לאוזניהם, משהו שמצאו בגן. לכל אחד מהם אוצרו הקט… ועל כן ירדה ואמרה לבעלה, למה שוּמה עליהם לגדול ולאבד כל זאת? לעולם לא ישובו ויהיו מאושרים כל כך. והוא כעס. מדוע לנקוט השקפה כה קודרת על אודות החיים? אמר. אין בכך טעם. משונה הדבר; והיא סבורה שזו האמת; שבכל קדרותו ורוגזו הריהו בסך הכל מאושר ובעל־תקווה יותר ממנה. חשוף פחות ממנה לדאגות בני־אדם – אפשר שזה הדבר. תמיד יוכל להתבצר בעבודתו. אין זאת שהיא “פסימית”, כהאשמתו אותה. אלא שחושבת היא כי החיים – וכברת זמן קטנה התייצבה לנגד עיניה, חמישים שנותיה. הנה הם לפניה – החיים. החיים: חשבה אבל לא הביאה מחשבתה לידי גמר. העיפה מבט בחיים, שכן תחושת הווייתם עמדה בה בבירור, אי־מה מוחשי, אי־מה פרטי שלה, שבו אין חלק לילדיה וגם לא לבעלה. כעין מיקוח התנהל ביניהם, והיא ניצבת מצד אחד, והחיים מן הצד השני, ותמיד היא מתאמצת לכוף אותם לרצונה, והם אותה לרצונם; ויש שנשאו ונתנו יחדיו (בשבתה לבדה); התחוללו ביניהם, היא זוכרת, מחזות כבירים של השלמה; אבל שומה עליה להודות, כל כמה שמשונה הדבר, כי אותו עניין שהיא מכנה חיים הריהו רוב הזמן איום, עוין וחש לזנק עליך בהינתן לו שעת־הכושר. יש בעיות העומדות לעולם: יסורים, מוות, עניים. תמיד יש אשה הגוועת מסרטן, אפילו כאן. ובכל זאת באה ואמרה לכל הילדים הללו: יש ללכת עד הסוף. לשמונה בני־אדם אמרה כזאת ללא רחם (וחשבון החממה יגיע לחמישים לירות שטרלינג). ומן הטעם הזה, כיוון שיודעת היא מה צפוי להם – אהבה ושאפתנות והיות אומללים בדד במקומות עלובים – עמדה בה לעתים קרובות ההרגשה: למה שומה עליהם להתבגר ולאבד כל זאת? ואחר־כך היתה אומרת לנפשה, מתוך נפנוף חרבה לעומת החיים, שטויות. הם יהיו מאושרים בהחלט. והנה היא יושבת כאן, נתהרהרה, מתוך תחושה שהחיים שבים ומבשרים רע, ומשיאה את מינטה לפול ריילי; כי יהיו אשר יהיו רגשותיה בדבר המקח שעשתה היא, והלא היא התנסתה בנסיונות שאינם חייבים לבוא על כל אחד (היא לא כינתה אותם בשמות, בינה לבינה); נדחפת היא, בחיפזון יתר, היא יודעת, כמעט כאילו היה בכך מִפלט גם לה, להגיד שאנשים צריכים להתחתן; שאנשים צריכים להוליד ילדים.

האם היא שוגה בזה, שאלה עצמה, ובחנה את התנהגותה בשבוע־שבועיים האחרונים ותהתה אם אומנם הפעילה לחצים כלשהם על מינטה, שאינה אלא בת עשרים וארבע, שתגיע לידי החלטה. היא חשה במבוכה. כלום לא התבדחה על כך? כלום אין היא שבה ושוכחת לבקרים עד מה חזקה השפעתה על בני־אדם? נישואים מַצריכים – הו, כל מיני סגולות (חשבון החממה יגיע לחמישים לירות שטרלינג); אחת מהן – אין היא חייבת לנקוב בשמה – היא הכרח; הוא הדבר הקיים בינה ובין בעלה. ואצלם קיים הדבר?

“אחר־כך לבש מכנסיו ונמלט משם כמשוגע,” קראה. “אבל סוּפה גדולה השתוללה בחוץ, ומשבהּ כה עז עד שבקושי הציב רגליו על הקרקע; בתים ואילנות התמוטטו, הרים רעדו, סלעים התגלגלו אל תוך הים, השמיים השחירו כזפת, וברקים ורעמים התרוצצו בהם, והים הסתער במשברים אפלים, נישאים כצריחי־כנסיה וכהרים, וקצף לבן בראשם.”

היא הפכה את הדף; שורות מועטות בלבד נותרו, על כן תסיים את הסיפור, אף כי שעת ההשכבה כבר עברה. נעשה מאוחר. האור בגן הגיד לה זאת; והַחוָרת הפרחים ודבר־מה אפור שבעלים חברו יחדיו לעורר בה תחושה של חרדה. על מה נסבה זו לא יכלה להעלות על דעתה בתחילה. והנה נזכרה; פול ומינטה ואנדרו לא שבו. שוב הזעיקה אליה אותה חבורה קטנה שעל הגזוזטרה בפתחה של דלת האכסדרה, שעמדה ושילחה מבטים ברקיע. אנדרו ברשתו ובסלו. פירוש הדבר שעומד הוא ללכוד סרטנים וכל מיני. פירוש הדבר שייטפס על סלע; הוא ינותק מן החוף. או בשובם בטור עורפי באחד השבילים הצרים הללו שברום הצוקים, יחליק מי מהם ויפול. תחילה יתגלגל ואחר־כך יוטח מטה. הולך ונעשה חשוך.

אלא שלא הניחה לקולה שישתנה כהוא זה בסיום הסיפור, והוסיפה, עם סגירת הספר, ובהגיית המלים האחרונות כאילו המציאה אותן בעצמה, בהביטה אל תוך עיניו של ג’ימס: “ושם חיים הם עד עצם היום הזה.”

“וזה הסוף,” אמרה, וראתה בעיניו את גוויעת העניין בסיפור והתחלפותו בדבר אחר; דבר־מה תוהה, חיוור, כהשתקפותו של אור, שהביאו בבת אחת לידי התבוננות והשתאות. נפנתה והשקיפה על פני המפרץ, ושם, אומנם כן, בגיחות קצובות על־פני הגלים, תחילה שתי אלומות קצרות ואחריהן אלומה ארוכה ויציבה, נגה אורו של המגדלור. הוא הודלק.

בעוד רגע ישאל אותה: “נצא למגדלור?” ויהיה עליה לומר: “לא: מחר לא; אביך אומר שלא.” למרבה המזל, נכנסה מילדרד לאספם, והמהומה הסיחה דעתם. אבל הוא המשיך לשאת מבטו אחור מעבר לכתפו, בעוד מילדרד נושאת אותו מן החדר, ובטוחה היתה שחושב הוא, לא נצא מחר למגדלור; והיא חשבה, הוא יזכור זאת כל ימי חייו.

 

11    🔗

לא, חשבה, באוספה יחד אי־אלו מן התמונות שגזר – מקרר, מכסחה, אדון בחליפת־ערב – ילדים אינם שוכחים לעולם. מטעם זה חשוב כל כך כל שתאמרי וכל שתעשי, ועל כן ירווח בעלותם על משכבם. שכן עתה אין היא מחוייבת לחשוב על איש. רשאית היא להיות עצמה ולעצמה. והוא הדבר שהיא מרגישה בו עתה צורך לעתים כה קרובות – לחשוב; ובעצם אפילו לא לחשוב. לשתוק; להיות לבדה. כל ההוויה והמעש השופעים, הזוהרים, ההומים, מתנדפים להם; ואת מתכווצת, מתוך תחושת הדרה, להיות עצמך, גרעין אפלולי דמוי־יתד, אי־מה סמוי מן הזולת. אף שהוסיפה לסרוג וישבה זקופה, הרי כזאת חשה עצמה; ומשהשירה עצמיות זו את התקשרויותיה נעשתה פנויה למשונות שבהרפתקאות. בשוך החיים להרף עין, נדמה טווח ההתנסות חסר־גבולין. ובכל אדם מתקיימת תמיד אותה תחושה של משאבים בלי גבול, שיערה; כולם בזה אחר זה, היא, לילי, אוגוסטוס קרמייכל, מרגישים לבטח כי דמויותינו הנגלות, הדברים שעל־פיהם אתם מכירים אותנו, הן מעשה־ילדות ותו לא. מתחת שוֹרה אפלולית, הכל מתפשט, מעמקים אין־חקר; אבל מדי פעם צפים אנו ועולים, ובזאת אנו נראים לעיניכם. האופק לפניה נדמה לה בלי גבול. כל המקומות שלא ראתה עינה; מישורי הודו; היא חשה עצמה מסלקת הצידה את מחיצת העור העבה שבפתח כנסייה ברומא. גרעין אפלה זה יילך בכל אשר יחפוץ, כי לא יראנו אדם. לא יוכלו לעצור בעדו, חשבה בהתרוננות. פה החירות, פה השלום, ופה, המבוקש מכל, התכנסות יחדיו, מנוחה נכונה על מדוכה של יציבות. לא כעצמו ימצא אדם מנוח מעודו, מגיד לה נסיונה (כאן חוללה דבר־מה זריז במסרגותיה), אלא כיתד של אפלה. באבוד לך האישיות, אובדים לך הרוגז, החיפזון, המהומה; ותמיד עולה על שפתותיה איזו קריאת ניצחון על החיים בהתחבר הדברים יחדיו בשלום זה, במנוחה זו, בנצח הזה; וכאן השתהתה ונשאה עיניה להיתקלות באלומת המגדלור, אותה אלומה ארוכה ויציבה, האחרונה בשלוש, שהיא אלומתה, שכן המתבונן ומצב־רוחו כזה בשעה זו תמיד לא יוכל שלא לדבוק ביחוד בדבר אחד מן הדברים שהוא רואה; ודבר זה, האלומה הארוכה והיציבה, היא אלומתה. פעמים רבות מצאה עצמה יושבת ומַבּטת, יושבת ומבטת, וידיה עושות במלאכתה, עד שהיא נעשית הדבר שהיא מביטה בו – אותו אור למשל. והוא טוען עליו ומעלה שבר פסוק זה או אחר אשר רבץ במחשבתה כגון אותו – “ילדים אינם שוכחים, ילדים אינם שוכחים” – והיא תחזור עליו ותתחיל להוסיף עליו, קץ יקיץ, קץ יקיץ, אמרה. בוא יבוא, בוא יבוא, ובפתאום אמרה עוד: הננו בידי האל.

אבל כהרף עין נתכעסה על עצמה בעבור האמירה הזאת. מי אמר זאת? לא היא; היא נפלה בפח ואמרה דבר שלא התכוונה לו. היא נשאה עיניה מעל לסריגה ונתקלה באלומה השלישית ונדמתה לה כמו עיניה הן הניבטות לעומת עיניה, תרות כפי שאך היא לבדה יודעת לתור בתוככי מחשבתה ולבה, מחַטאוֹת עד כלה אותו כזב, כל כזב. היא היללה עצמה בהללה את האור, בלא שתזוח עליה דעתה, שכן מחמירה היא ותרה היא ויפה היא כאותו אור. משונה, חשבה, היאך בהיות אדם לבדו הוא נסמך אל דברים, דברים דוממים; עצים, פלגים, פרחים; חש כי הם מבע לו; חש כי הם אחד עמו; חש כי הם יודעים אותו, באיזה אופן הריהם הוא; חש בעדנה אי־שכלית שכזאת (היא הביטה באותו אור ארוך ויציב) כמו כלפי עצמו. עולָה, והיא הביטה והביטה במסרגות נטויות, מסתלסלת מקרקעית המחשבה, עולָה מאגם הווייתו של אדם, תימורת אד, כלה לקראת חתנה.

מה גרם לה שתאמר זאת: “הננו בידי האל?” תהתה. אי־הכּנות שהתגנבה אל בין האמיתות קוממה אותה, הכעיסה אותה. היא שבה אל סריגתה. היאך אפשר שאֵל כלשהו ברא את העולם הזה? שאלה. במחשבתה תפסה תמיד את העובדה שאין בנמצא תבונה, סדר, צדק: אך יסורים, מוות, עניים. אין בנמצא שפלוּת שהעולם אינו מסוגל לה; זאת ידעה. אין אושר מאריך ימים; זאת ידעה. היא סרגה בשלווה תקיפה, מתוך שירבוב שפתיים כלשהו, ובלא שתשגיח בכך, כה הקפיאה וערכה תווי פניה בהרגל של חומרה, עד כי בעלה בעוברו, הגם שהיה מהלך ומצחקק לרעיון שיוּם, הפילוסוף, העלה משמנים אדירים ונתקע בבית־הכיסא, לא יכול היה שלא להבחין, בעודו עובר על פניה, בחומרה השוכנת בלב יופיה. הדבר העציבו, וריחוקה הכאיב לו, והוא הרגיש, בעודו עובר, שאינו יכול לגונן עליה, ובהגיעו עד המשוכה, היה עצוב. אין הוא יכול לעשות דבר שיהיה לה לעזר. לא נותר לו אלא לעמוד מנגד ולהתבונן בה. אומנם כן, האמת הנתעבת היא שהוא מקשה עליה. הוא רגזן – הוא פגיע. הוא יצא מכליו בעניין המגדלור. הוא נעץ מבטו במשוכה, בסבכהּ, באפילתהּ.

תמיד, הרגישה מרת רמסיי, נחלץ אדם מן הבדידות בעל כרחו על־ידי היתפסות באיזה זוטות של מה בכך, איזה צליל, איזה מראה. היא האזינה, אבל הכל דמם מאוד; הקריקט נגמר; הילדים באמבטיות; לא נותר אלא קולו של הים. היא חדלה מסריגה; היא הניחה לאותו גרב חום־אדמדם ארוך להשתלשל רגע אחד באחיזת ידיה. היא שבה וראתה את האור הגדול. מתוך לגלוג קל כלפי חקירתה, שכן אם אדם כבר מתעורר, מתחלפות התייחסויותיו, הביטה באור היציב, אין חמלה ואין חרטה בו, שהוא במידה כה רבה היא, ובכל זאת במידה כה מועטת היא, שהוא כטוב בעיניו עושה בה (היא מתעוררת בלילה ורואה אותו רכון מול מיטתם, לוטף את הרצפה), אבל אף על פי כן חשבה, בהתבוננה בו במוקסם, במהופנט, כאילו לוטף הוא באצבעות כסף שלו איזה כלי חתום שבמוחה, אשר פריצתו תציפנה בחדווה, היא ידעה אושר, אושר נהדר, אושר עז, והוא הכסיף את הגלים הסועים ביתר נוגהּ, שעה שאור־היום דהה, והכחול נמוג מן הים, והוא התנחשל בגלים של לימון זך שהתעקלו והתגבנו והתנפצו על החוף והשתלהבות נתפרצה בעיניה וגלים של חדווה זכה אצו רצו על קרקעית מחשבתה והיא חשה, די בזה! די בזה!

הוא נפנה וראה אותה. אה! היא חמודה, חמודה מכפי אשר חשב אי־פעם. אבל הוא לא יכול לדבר אליה. הוא לא יכול להפריעה. הוא ביקש לדבר אליה בדחיפות עכשיו שג’ימס הלך לו וסוף־סוף היא לבדה. אבל הוא גמר בדעתו, לא; הוא לא יפריעה. היא ניתקה ממנו עכשיו ביופיה, בעצבותה. הוא יניחה לנפשה, והוא עבר על פניה בלי מלה, אף כי הכאיב לו שהיא נראית כה מרוחקת, ואין הוא יכול להגיע עדיה, אינו יכול לעשות דבר שיהיה לה לעזר. ושוב היה עובר על פניה בלי מלה אלמלא נתנה לו, בו ברגע, מרצונה החופשי, את אשר ידעה כי לעולם לא יבקשנו, וקראה לו והסירה את צעיפה הירוק ממסגרת התמונה והלכה אליו. שכן הוא חפץ, היא ידעה, לגונן עליה.

 

12    🔗

היא הידקה את הצעיף הירוק סביב כתפיה. היא נטלה את זרועו. יופיו גדול כל כך, אמרה, פותחת ומדברת על קנדי הגנן תיכף ומייד; כל כך יפה־תואר הוא, נורא, עד שאינה יכולה לפטרו. סולם נשען על החממה, וגושי מֶרֶק קטנים תקועים היו פה ושם, שכן הוחל בתיקונו של גג החממה. כן, אבל כיוון שטיילה עם בעלה, הרי מקור דאגה מסויים זה אוּתר. על קצה לשונה עמדו הדברים, בעוד הם מטיילים: “זה יעלה חמישים לירות,” אבל תחת זאת, שכן לבה חלש עליה בענייני כספים, דיברה על ג’ספר המיירה ציפורים, והוא אמר, תיכף ומייד, בהרגיעו אותה כהרף עין, שטבע הוא בנער, והוא סמוך ובטוח שימצא עד מהרה דרכים טובות מזו לשעשע עצמו. בעלה כה נבון, כה צודק. וכה אמרה: “כן. כל ילד עובר שלבים שונים,” והחלה דנה בדליות שבערוגה הגדולה ותוהה על שתילת פרחים לשנה הבאה, והאם שמע את הכינוי שהדביקו הילדים בצ’ארלס טנסלי, שאלה. האתיאיסט, הם קוראים לו, האתיאיסט הקטן. “אין הוא טיפוס מלוטש,” אמר מר רמסיי. “רחוק מזה,” אמרה מרת רמסיי.

היא משערת שמוטב להניח אותו לנפשו, אמרה מרת רמסיי, ותהתה אם יש טעם במשלוח פקעות; האם ישתלו אותן? “הו, עליו לכתוב את עבודת־המחקר שלו,” אמר מר רמסיי. על כך יודעת היא כל שיש לדעת, אמרה מרת רמסיי. אין הוא מדבר אלא על כך. הנושא הוא השפעתו של מישהו על משהו. “מילא, כל עתידו תלוי בזה,” אמר מר רמסיי. “ישמרנו האל לבל יתאהב בפרוּ,” אמרה מרת רמסיי. הוא יעבירה מן הירושה אם תינשא לו, אמר מר רמסיי. הוא לא הביט בפרחים, אשר אשתו הרהרה בהם, אלא באיזו נקודה, כרגל אחת מעליהם. אין בו נזק, הוסיף ואמר, וכבר עמד לומר שבכל אופן הריהו הצעיר היחיד באנגליה המוקיר את – אבל בלע את הדברים. הוא לא ישוב ויטריחנה בספריו. פרחים אלה דומה שהם ראויים לשבח, אמר מר רמסיי, שהשפיל מבטו והבחין בדבר־מה אדום, דבר־מה חוּם. כן, אבל הן אלה שתלה במו ידיה, אמרה מרת רמסיי. השאלה היא, מה יקרה אם תשגר לכאן פקעות; האם קנדי שותל אותן? הכל בגלל עצלותו שאין לה תקנה, הוסיפה בהמשיכה ללכת. אם תעמוד עליו כל היום עם את בידה, כי אז יעשה לפעמים איזו עבודה. הנה כי כן טיילו להם לעבר שיחי־השלהבת. “את מלמדת את בנותיך להגזים,” אמר מר רמסיי, הוכיח אותה. דודתה קאמיליה גרועה ממנה פי כמה, ציינה מרת רמסיי. “מעולם לא העלה איש את דודתך קאמיליה על נס כמופת למידות תרומיות, ככל הידוע לי,” אמר מר רמסיי. “היא היתה היפה בנשים שראיתי מעודי,” אמרה מרת רמסיי. “תואר זה מגיע למישהי אחרת,” אמר מר רמסיי. פרו תהיה יפה פי כמה ממנה, אמרה מרת רמסיי. אין הוא רואה סימן לכך, אמר מר רמסיי. “אם כך, הבט בה הערב,” אמרה מרת רמסיי. הם נעצרו. חפץ היה שאנדרו יומרץ לעבוד יותר קשה. יאבד לו כל סיכוי למילגה אם לא יעשה כן. “הו, מילגות!” אמרה. מר רמסיי סבור היה שהיא משתטה בדברה ככה על עניין רציני, כגון מילגה. הוא יהיה גאה מאוד באנדרו אם יזכה במילגה, אמר. היא תהיה גאה בו בה במידה אם לא יזכה, השיבה. תמיד נחלקו בדעתם בעניין זה, אבל אין בכך כלום. נעם לה שהוא מאמין במילגות, ולו נעם שהיא גאה באנדרו בלי שים לב מה יעשה. פתאום נזכרה בשבילים הצרים ההם שעל שפת הצוקים.

כלום אין השעה מאוחרת? שאלה. עדיין לא שבו הביתה. הוא הקפיץ את מכסה שעונו באין דאגה. אבל בסך־הכל קצת אחרי שבע. הוא החזיק את שעונו פתוח רגע קט והחליט שיספר לה את אשר הרגיש על הגזוזטרה. ראשית, אין זה מן התבונה להתעצבן כל כך. אנדרו יודע לדאוג לעצמו. שנית, רצונו לספר לה כי שעה שהתהלך על הגזוזטרה, לפני שעה קלה – כאן החל חש באי־נוחות, כאילו מתפרץ הוא אל אותה בדידות, אותו ניתוק, אותו ריחוק שלה… אבל היא דחקה בו. מה ביקש לספר לה, שאלה, וחשבה כי מדובר בעניין הטיול למגדלור; וכי הוא מצטער על שאמר “לעזאזל אתך.” אך לא. אין הוא אוהב לראותה עצובה כל כך, אמר. סתם בהיתי, מחתה והסמיקה מעט. שניהם חשו באי־נוחות, כאילו אינם יודעים אם להמשיך או לפנות אחור. היא קראה סיפורי אגדות לג’ימס, אמרה. לא, אין ביכולתם להתחלק בזה; אין ביכולתם להגיד את זה.

הם הגיעו לפירצה שבין שני סבכי פרחי־השלהבת, והנה שב והתגלה המגדלור, אבל היא לא תניח לעצמה להביט בו. אילו ידעה שהוא מביט בה, הרהרה, לא היתה מניחה לעצמה לשבת שם כך, שקועה במחשבות. היא סלדה מכל שהזכיר לה כי ראוה יושבת וחושבת. על כן הביטה מעבר לכתפה, לצד העיר. האורות הבהבו והתרוצצו כאילו היו טיפות כסופות של מים נישאות על כנפי רוח. וכל העוני, כל היסורים נהפכים לזאת, הרהרה מרת רמסיי. אורות העיר והנמל והספינות נדמו כרשת רפאים הצפה שם לציון מקומו של אי־מה ששקע. אם כך, אם אין הוא יכול ליטול חלק במחשבותיה, אמר מר רמסיי בינו לבינו, יסתלק איפוא, להיות לבדו. הוא חפץ להמשיך במחשבותיו, לספר לעצמו את הסיפור כיצד נתקע יוּם בבית־הכיסא; הוא חפץ לצחוק. אבל ראשית שטות היא לחרוד על אודות אנדרו. בהיותו בן גילו של אנדרו נהג לשוטט מחוץ לעיר כל היום מבוקר עד ערב, ואין עמו אלא ביסקויט בכיס, ואיש לא הטריד עצמו בעבורו ולא חשש שמא נפל מראש הצוק. הוא אמר בקול שהוא חושב כי ייצא לטיול של יום שלם אם יתמיד מזג־האוויר. הוא שבע את חברתם של בנקס וקרמייכל. זקוק הוא למעט בדידות. כן, אמרה. הכעיסוֹ שאין היא מוחה בידו. היא יודעת שלא יעשה זאת אף פעם. הוא זקן מדי בשביל לשוטט כל היום מבוקר עד ערב עם ביסקויט בכיסו. היא דואגת לנערים, אבל לו אינה דואגת. לפני שנים, טרם נישואיו, חשב, בהביטו אל מעבר למפרץ, בעוד הם ניצבים בין סבכי שיחי־השלהבת, משוטט היה כל היום. היה סועד לבו בלחם וגבינה בפונדק. עובד היה עשר שעות רצופות; רק הזקנה היתה מציצה מפעם לפעם ודואגת שלא תכבה האש בקמין. כברת ארץ זו שמעבר למפרץ היא האהובה עליו ביותר; גבעות החול הללו הנמוגות אל תוך האפלה. יכול אדם להלך יום תמים בלי לפגוש נפש חיה. כמעט שאין בית, אין אף כפר אחד מילין על גבי מילין. יכול אדם להפוך ולהפוך בדברים בגפו. יש שם חופים חוליים קטנים שלא דרכה בהם רגל אדם מראשית הזמנים. כלבּי־הים רובצים זקופים ומביטים בך. יש אשר נדמה לו כי אילו ישב שם בבית קטן, בגפו – הוא קטע את מחשבתו ונאנח. אין הוא רשאי. אב לשמונה ילדים – הזכיר לעצמו. והוא יהיה בהמה ובן־כלב אם יבקש לשנות דבר אחד ויחיד בחייו. אנדרו יהיה טוב ממנו. פרו תהיה יפהפיה, אומרת אמה. הם יעכבו במקצת את רוע הגזירה. בכללו של דבר הרי זו מלאכה נאה – שמונת ילדיו. הם הראָיה שאין תבל קטנה ועלובה זו מאוֹררת בעיניו כליל, שכן בערב מעין זה, חשב, והביט ביבשת הנמוגה והולכת, נדמה האי הקטן זעיר עד כדי חמלה, נבלע למחצה בחשרת ים.

“מקום עלוב וקטן שכזה,” לָאַט באנחה.

היא שמעה את דבריו. הוא אומר דברים נוגים ביותר, אבל היא השגיחה כי מייד אחרי אומרו אותם הריהו נדמה תמיד עליז מן הרגיל. כל חציבת־הפסוקים הזאת אינה אלא משחק, חשבה, כי אילו אמרה היא חצי מן הדברים שהוא אומר, היתה מכניסה לעצמה כדור בראש זה כבר.

הכעיסה אותה חציבת־הפסוקים הזאת, והיא אמרה לו, בלשון עניינית, שהערב נעים בהחלט. ועל מה הוא נאנק, שאלה, חצי בצחוק, חצי בקובלנה, שכן ניחשה מה הוא חושב – שהיה כותב ספרים יותר טובים אלמלא התחתן.

אין הוא קובל, אמר. יודעת היא שאינו קובל. יודעת היא שאין לו על מה לקבול. והוא אחז בידה והגביהה אל שפתיו ונשק אותה בעוצמה שהעמידה דמעות בעיניה, ומיהר ושמט אותה.

הם נפנו מן המראה והחלו פוסעים במעלה השביל שמצדיו צומחים השיחים הירוקים־כסופים דמויי־הרמחים, שלובי זרוע. זרועו הריהי כמעט כזרועו של איש צעיר, חשבה מרת רמסיי, דקה וקשה, והיא חשבה מתוך חדווה כמה חזק הוא עדיין, אף כי עבר את הששים, וכמה פורק־עול ואופטימי, ומה מוזר הדבר שהיותו מחזיק, ומחזיק הוא, במוראות ואימים למיניהם, דומה שאינו מדכאו, אלא מַעליזוֹ. כלום אין זה משונה, הרהרה? אומנם כן, יש שנדמה לה כי הוא קורַץ אחרת משאר בני־אדם, כי נולד סומא, חרש ואילם בעניינים רגילים, אבל בעניינים שאינם רגילים עֵין נשר לו. פעמים רבות הביאה אותה הבנתו לכלל תדהמה. אבל כלום מבחין הוא בפרחים? לא. כלום משגיח הוא במראֵה־הנוף? לא. כלום מבחין הוא אפילו ביופיה של בתו שלו, או בין פשטידה לצלי־בקר בצלחת? יושב הוא עמם לשולחן כאיש חולם. והרגלו לדבר בקול, או לאמור שירה בקול, גובר עם שנותיו, חוששת היא; שכן יש שזה מביך –

הַטּוֹבָה וְנָאוָה מִכֻּלָּן, טוּסִי נוּסִי!

העלמה גידינגס המסכנה, משצעק זאת לעומתה, כמעט שקפצה מעורה. אבל הרי, מרת רמסיי מצדדת בו כהרף עין כנגד כל הגידינגסיות המטופשות שבעולם, הרי, חשבה, בעוד היא מרמזת לו בלחיצה קלה על זרועו שהוא מרחיב צעדיו במעלה הגבעה יותר מכפי כוחותיה ושעליה להיעצר רגע ולראות אם תלוליות־החולד הללו שעל הגדה חדשות הן, הרי חשבה, בעודה רוכנת להביט, מוח גדול כשלו כורח המציאות שיהיה שונה משלנו בכל. כל האישים הגדולים שהכירה מעודה, חשבה, תוך כדי קביעה כי אין זאת אלא שארנב פלש לכאן, הם כאלה, ולצעירים טוב עד מאוד (אף כי אווירתם של אולמי־הרצאה היתה לה דחוסה ומדכאה כמעט ללא נשוא) פשוט להאזין לו, פשוט להביט בו. אבל אם אין יורים בארנבות, כיצד ניתן לבלום אותן? תהתה. אפשר שזה ארנב; אפשר שזה חולד. בכל אופן, בריה כלשהי הולכת ומשחיתה את פרחי נר־הלילה שלה. ובנשאה עיניה, ראתה מעל לעצים הדלילים את פעימת חייו הראשונה של כוכב שכולו רטט, וביקשה להביא את בעלה לידי הבטה בו; שכן מראהו העניק לה עונג חריף כל כך. אבל היא חסמה עצמה. אף פעם אינו מביט בדברים. אם יביט, לא יאמר אלא זאת, עולם קטן ועלוב, בלוויית אחת מאותן אנחות שלו.

ברגע ההוא אמר “נאה מאוד,” בשביל להנעים לה, והעמיד פני מתפעל מן הפרחים. אבל היא היטיבה לדעת שאין הוא מתפעל מהם, ואפילו אינו שת לב לקיומם. אין זה אלא בשביל להנעים לה… אה, אבל כלום אין זו לילי בריסקו המטיילת לה עם ויליאם בנקס? היא נעצה עיניה קצרות־הרואי בגבו של הזוג המרחיק. כן, אומנם כן. כלום אין פירוש הדבר שעתידים הם להתחתן? כן, מוכרח להיות! איזה רעיון נהדר! הם מוכרחים להתחתן!

 

13    🔗

הוא ביקר באמסטרדאם, אמר מר בנקס בטיילו על הדשא לצדה של לילי בריסקו. הוא ראה את הרמבּראנדטים. הוא ביקר במאדריד. לרוע המזל, חל ביקורו ביום־ששי־הטוב, והפרָאדוֹ היה סגור. הוא ביקר ברומא. כלום לא ביקרה העלמה בריסקו ברומא אף פעם? הוא, חובה היא – תהיה זו חוויה נפלאה בעבורה – קאפֶלה סיסטינה; מיכּאלאנג’לו; ופּאדוּאה, עם יצירות ג’יוֹטוֹ שבה. בריאותה של אשתו היתה מעורערת במשך שנים רבות, על כן תיירו בקנה־מידה צנוע.

היא ביקרה בבריסל; היא ביקרה בפאריס, אבל ביקור חטוף היה זה, ביקור־חולים אצל דודתה. היא ביקרה בדרזדן; קיימים ציבורים־ציבורים של ציורים שלא ראתה; עם זאת, הרהרה לילי בריסקו, אולי מוטב שלא לראות ציורים: אין הם גורמים לך אלא מורת־רוח נואשת מעבודתך שלך. מר בנקס סבר שבהשקפה זו ניתן להרחיק לכת יתר על המידה. אין כולנו יכולים להיות טיציאן ואין כולנו יכולים להיות דארווין, אמר; יחד עם זאת, מסופק הוא אם יכלו לקום לנו דארווין וטיציאן אלמלא בני־אדם מוצנעים כמותנו. לילי מבקשת היתה להעניק לו מחמאה; אינך מוצנע, מר בנקס, מבקשת היתה לומר. אבל אין הוא חפץ במחמאות (רוב הגברים חפצים בהן, חשבה), והיא בוֹשה במקצת בדחף שהתעורר בה ולא אמרה דבר שעה שהעיר שאפשר שאין הדברים הללו אמורים בציורים. על כל פנים, אמרה לילי, בהתנערה מאי־הכנוּת הפעוטה שצצה בה, תמיד תוסיף לצייר, כיוון שהדבר מעורר בה עניין. כן, אמר מר בנקס, מובטח הוא שתמשיך, ובהגיעם אל קצה הדשא עמד בשאלה אם מתקשה היא למצוא לה נושאים בלונדון שעה שנפנו וראו את הרמסיים. אם כן, אלה הם נישואים, חשבה לילי, גבר ואשה עומדים ומביטים בילדה המטילה כדור. זה הדבר שניסתה מרת רמסיי להגיד לי בלילה ההוא, חשבה. כי היא עוטה צעיף ירוק, והם עומדים סמוכים זה לזו ומתבוננים בפרו וג’ספר המשחקים במסירוֹת. ואותה משמעות אשר פתאום, ללא סיבה כלל, שהרי אפשר שהם יוצאים מן הרכבת התחתית או מצלצלים בפעמון הדלת, עטה ונחה על בני־אדם ועושה אותם סמליים, עושה אותם יצוגיים, ירדה עליהם, והפכה אותם בעומדם באפלולית, בהביטם, לסמלים של נישואים, בעל ואשתו. וכעבור הרף עין, והנה אותו חותם סמלי שמעל ומעבר לדמויות המוחשיות חזר ונמחה, ומשבאו לקראתם, נעשו מר ומרת רמסיי המתבוננים בילדים המשחקים במסירוֹת. אבל בכל זאת לרגע, אף כי מרת רמסיי קידמה אותם בחיוכה הרגיל (הו, היא חושבת שאנו עומדים להתחתן, חשבה לילי) ואמרה, “הערב נחלתי הישג,” וכוונתה שהפעם הזאת ניאות מר בנקס לסעוד עמם ולא יימלט לחדריו שבהם מבשל משרתו האישי את הירקות כהוגן; בכל זאת, לרגע אחד, נותר טעם של דברים נפוצים לכל עבר, של חלל מרווח, של פטור־מאחריות בנסוק הכדור לגבהים, והם עקבו אחריו ואבד להם וראו את הכוכב האחד והיחיד ואת הענפים הקשוטים. באור הדועך נראו כולם מודגשים בשוליהם ואווריריים וכמו מרחקים גדולים מפרידים ביניהם. ואז, עוטה אחור על פני המישור רחב־הידיים (שכן דומה היה כי אפסה מוצקוּת כליל), התנגשה בהם פרו במלוא הקיטור ותפסה את הכדור תפיסה מופלאה גבוה־גבוה בידה השמאלית, ואמה אמרה: “האם לא חזרו עדיין?” ובזאת נמוג הקסם. מר רמסיי חש עצמו עתה בן־חורין לצחוק בקול על משוגתו של יוּם, שנתקע בבית־כיסא וזקנה אחת הושיעה לו בתנאי שיגיד את תפילת־האדון, ועודו מצחקק לעצמו הפסיע והלך לחדר־עבודתו. מרת רמסיי, בהחזירה את פרו לברית חיי המשפחה, שנמלטה מתוכה במשחק המסירוֹת, שאלה:

“האם נאנסי הלכה איתם?”

 

14    🔗

(ודאי, נאנסי הלכה אִתם, מכיוון שמינטה דויל ביקשה זאת במבטה האילם, בהושיטה ידה, שעה שנאנסי נשאה רגליה, בתום הארוחה, אל עליית־הגג שלה, בשביל להימלט מאימתם של חיי־המשפחה. היא שיערה ששומה עליה ללכת איפוא. היא לא רצתה ללכת. היא לא רצתה להיגרר אל כל הדבר הזה. שכן בלכתם בדרך אל עבר הצוק חזרה מינטה ונטלה את ידה שוב ושוב. אחר־כך היתה שומטת אותה. אחר־כך היתה שבה ונוטלת אותם. מה היא רוצה? שאלה עצמה נאנסי. כמובן, יש משהו שאנשים רוצים בו; שכן משנטלה מינטה את ידה והחזיקה בה, ראתה נאנסי, בעל כורחה, עולם מלא משתרע למרגלותיה, כאילו הוא קוֹנסטאנטינופּוליס מתגלה מבעד לערפל, ואזי, אפילו שמורותיו של אדם נעצמות, מחוייב הוא לשאול: “זו כנסיית סופיה הקדושה?” “זו קרן הזהב?” כך שאלה נאנסי, משנטלה מינטה את ידה: “מהו הדבר שהיא רוצה? האם זה הדבר?” ומהו הדבר? פה ושם הגיחו מתוך הערפל (בהבט נאנסי על החיים המשתרעים למרגלותיה) איזה צריח, איזו כיפה; דברים בולטים, בני־בלי־שם. אבל שעה שמינטה שמטה ידה, כשם שעשתה שעה שרצו במורד הגבעה, כל הדברים הללו, הכיפה, הצריח, כל אותם דברים שצצו מתוך הערפל, נשתקעו בתוכו ונעלמו.

מינטה, הבחין אנדרו, היתה טיילת טובה. היא לבשה בגדים סבירים מאלה של רוב הנשים. היא לבשה חצאיות קצרות מאוד ומכנסוני ניקרבּרוֹקר. היא קופצת לתוך פלג ללא שהיות ומתנהלת קדימה. נמהרוּתה מצאה חן בעיניו, אבל הוא ראה כי לא תצמח מזה טובה – היא עתידה להיהרג בצורה אווילית באחד הימים. דומה שאינה פוחדת מכלום – זולת פרים. די במראהו של פר בשדה על מנת שתנופף בידיה ותימלט בצווחות, וברור שאין כדבר הזה להוציא פר מכליו. אבל לא איכפת לה כלל להתוודות על חולשתה; אין להכחיש זאת. היא יודעת שהיא פחדנית נוראית כשמדובר בפרים, אמרה. היא סבורה שכנראה טילטלוה טלטלה גדולה בעגלת־הילדים בהיותה תינוקת. נדמה שלא איכפת לה מה היא אומרת או עושה. עתה הטילה עצמה פתאום על שפת הצוק ופצחה באיזה שיר על אודות

לַעֲזָאזֵל עֵינֶיךָ, לַעֲזָאזֵל עֵינֶיךָ.

כולם נאלצו להצטרף ולשמש מקהלה ולצווח בצוותא:

לַעֲזָאזֵל עֵינֶיךָ, לַעֲזָאזֵל עֵינֶיךָ.

אבל יהיה זה אסון אם יניחו לגיאות לעלות ולהציף את כל שדות־הצייד המשובחים בטרם יהיה סיפק בידם לרדת לחוף.

“אסון,” הסכים עמו פול וקפץ על רגליו, ושעה שהיו יורדים ומחליקים מטה־מטה, לא חדל לצטט מתוך המדריך לתיירים על כי “בצדק יצאו לאיים הללו מוניטין על שום נופי הגנים שלהם ועל שום מכמני הים המצויים בהם בשפע ובמגוון רב.” אבל טובה לא תצמח כלל וכלל מכל אותה צווחנות ושילוח העיניים לעזאזל, חש אנדרו, בבחרו לו נתיב במורד הצוק, אותן טפיחות על שכמו וכינויו בשם “קשישא” וכל זה; כל טובה לא תצמח מזה. זה הגרוע ביותר בלקיחת נשים לטיולים. משעמדו על החוף נפרדו דרכיהם, והוא יצא לסלע חוטם־האפיפיור, חלץ נעליו וגילגל גרביו בתוכן והניח לאותו צמד שידאגו לעצמם; נאנסי דישדשה אל סלעים משלה וחיפשה מטמונים בשלוליות משלה והניחה לאותו צמד לדאוג לעצמו. היא השתופפה ושיקעה ידה ונגעה בשושנות־הים החלקלקות, כגומי למגע, שדבוקות היו כגבשושי קריש אל צדי הסלע. שקועה בשרעפיה, הפכה אותה שלולית לאוקיינוס, ויהיו הדגיגים לכרישים ולווייתנים, והטילה עננים כבדים על אותו עולם זעיר בהחזקת ידה כנגד השמש, וכן הביאה חשיכה וחדלון, כמעשה אלוהים, על מיליוני בריות נבערות ותמות, ואחר־כך סילקה פתאום ידה והניחה לשמש לצקת אורה. הרחק על החול החיוור והמחורץ־עקבות, התהלך ברמה לווייתן מופלא, מהודר, מצוייץ, עוטה כסיות (עדיין העצימה את השלולית), וחמק אל תוככי הבקיעים האדירים שבצלע ההר. ואחר־כך, בהניחה לעיניה לגלוש במובלע הלאה מן השלולית וכל אשר בה אל הקו המרפרף שבין ים ורקיע, והלאה אל גזעי העצים שעשנן של ספינות־קיטור עשאם מרפרפים כנגד האופק, וכל העושר הזה נגרף בתוכה בפראות וסופו שהוא נסוג ומסתלק, נעשתה מהופנטת, ושתי התחושות הללו של מרחב־יה ושל זערערות זו (השלולית שבה והתכווצה) הפורחת בו הביאו עליה הרגשה שהיא כפותה בידיה וברגליה ואין היא יכולה לזוז ממקומה מעוצמת התחושות אשר צימצמו את גופה, את חייה, ואת חייהם של כל בני־האדם שבעולם, לעדי עד, ויהיו לאַיִן. ובהאזינה ככה לגלים, משתופפת מעל לשלולית, שקעה בשרעפיה.

ואנדרו צעק שהים גואה, על כן ניתרה ממקומה ושיכשכה ברגליה בתוך הגלים הרדודים אלי יבשה ורצה ועלתה לחוף ונסחפה בתאוצת פזיזותה ובתשוקתה לתנועה מהירה אל אחוריו של סלע והנה שומו שמיים! זה בזרועות זו פול ומינטה! מתנשקים כנראה. היא היתה מזועזעת, מתרעמת. היא ואנדרו נעלו נעליהם וגרביהם בדממת מוות בלי להגיד על כך דבר. אפילו נהגו זה בזו בקוצר־רוח. יכולה היתה לקרוא לו כאשר ראתה את סרטן־הים, או מה שזה היה, רטן אנדרו. בכל אופן, חשו שניהם, אין זו אשמתנו. הם לא רצו בהתרחשותו של מיטרד נוראי זה. אף על פי כן נרגז אנדרו על שנאנסי היא נקבה, ונאנסי נרגזה על שהוא זכר, והם שרכו נעליהם בהקפדה רבה והידקו את הקשר בחוזקה יתרה.

רק משעלו וטיפסו בחזרה אל ראש הצוק הצטעקה מינטה כי אבדה לה הסיכה של סבתא – הסיכה של סבתהּ, תכשיטה האחד והיחיד – אלון־בכות קטן (בוודאי זוכרים הם) משובץ פנינים. בוודאי ראו אותה, אמרה, והדמעות זולגות על לחייה, זו הסיכה שבה הידקה סבתה את מצנפתה עד יומה האחרון. ועכשיו אבדה לה. היא מוכנה לאבד הכל, רק לא זאת! היא תחזור ותחפש. כולם חזרו. הם נברו וחיפשו ותרו. הם הסמיכו ראשיהם לקרקע והפטירו דברים קצרים ומקוטעים. פול ריילי חיפש כאיש משוגע מסביב לסלע שישבו עליו. כל המהומה הזאת בעבור סיכה לא תצמיח טובה כלל וכלל, חשב אנדרו, בשעה שאמר לו פול לעשות “חיפוש יסודי מנקודה זו עד לנקודה ההיא.” מי הגיאות הלכו וקרבו חיש. הים יכסה על המקום שישבו בו בעוד רגע קט. אין צל של סיכוי שימצאוה עכשיו. “ננותק מן החוף!” צרחה מינטה באימה פתאומית. כאילו שיש סכנה כזאת! זה שוב אותו הדבר כמו עם הפרים – אין לה שליטה ברגשותיה, חשב אנדרו. נשים אין להן. פול המסכן נאלץ להרגיע אותה. הגברים (אנדרו ופול נעשו תיכף ומייד גבריים והתנהגו שלא כדרכם) ערכו התייעצות קצרה והחליטו שיתקעו את מקלו של ריילי במקום ישיבתם וישובו הנה בשעת השפל. נבצר מהם לעשות עכשיו דבר, זולת זאת. אם הסיכה נמצאת כאן תימצא כאן גם בבוקר, הבטיחוה, אבל מינטה הוסיפה להתייפח כל הדרך עד עלותם אל ראש הצוק. היתה זו הסיכה של סבתהּ; היא מוכנה לאבד הכל, רק לא זאת, ואף על פי כן חשה נאנסי, שאם גם אמת הדבר שהיא מיצרה על אובדן הסיכה, אין היא בוכה על זאת בלבד. היא בוכה על משהו אחר. כולנו יכולים להתיישב ולבכות, הרגישה. אבל לא ידעה על מה.

הם הלכו בראש יחדיו, פול ומינטה, והוא ניחם אותה וסיפר לה איזה מוניטין יצא לו על מציאת דברים. פעם אחת, בהיותו ילד קטן, מצא שעון זהב. הוא ישכים בעלות השחר והנו סמוך ובטוח שימצא אותה. נדמה לו שיהיה חושך כמעט גמור, והוא יהיה לבדו על החוף, ואיכשהו תהיה בכך משום סכנה. אלא שהחל אומר לה שימצא אותה לבטח, והיא אמרה שאין זה בא בחשבון שישכים בעלות השחר: הסיכה אבודה: היא יודעת: לבה הגיד לה שעה שענדה אותה היום אחר־הצהריים. ובינו לבינו גמר בדעתו שלא יגיד לה דבר, אבל יחמוק מן הבית בעלות השחר שעה שהכל ישנים ואם לא ימצא ייסע לאדינבוֹרוֹ ויקנה לה סיכה אחרת, כמו זו הראשונה אבל יפה ממנה. הוא יוכיח מה בכוחו לעשות. ובעלותם לגבעה ובראותם את אורות העיר למרגלותיהם, נדמו לו האורות שהגיחו פתאום אחד לאחד כדברים העתידים לקרות לו – נישואיו, ילדיו, ביתו; ושוב הרהר, בצאתם למסילה הנישאה, שהצֵלוּ עליה שיחים נישאים, כיצד ייצאו שניהם בדד יחדיו, ויילכו עוד ועוד, והוא יוביל אותה תמיד, והיא תילחץ ותיצמד אליו (כמו שהיא עושה עכשיו). בפנותם על פרשת־הדרכים הרהר בחוויה המחרידה שעברה עליו, ומוכרח הוא לספר למישהו – למרת רמסיי, כמובן, שכן נשימתו נעתקת למחשבה מה היה ומה פעל. מכל הצדדים ובמידה שאין דוגמתה היה זה הרגע הגרוע בחייו עת ביקש את מינטה שתינשא לו. הוא ישים פעמיו ישר אל מרת רמסיי, משום שאיכשהו חש הוא שהיא האדם אשר הביאוֹ לכלל מעשה. היא נטעה בו את המחשבה שהכל הוא יכול לעשות. איש זולתה לא לקח אותו ברצינות. אבל היא נטעה בו את האמונה שיוכל לעשות כל שיחפוץ. הוא חש בעיניה שנחו עליו היום כל היום, ליווהו בהתהלכו (אף כי לא אמרה מלה) כאילו אמרה: “כן, בידך לעשות זאת. אני מאמינה בך. אני מצפה שתעשה.” היא הביאה אותו לידי הרגשה כזאת, ותיכף אחרי שובם (הוא תר בעיניו את אורות הבית שמעל למפרץ) יילך אליה ויאמר: “עשיתי זאת, מרת רמסיי; הודות לך.” והנה כי כן בפנותו אל המסילה המוליכה אל הבית ראה אורות זזים בחלונות הקומה השניה. אם כך, באו באיחור עצום. בני הבית מתכוננים לסעודת הערב. אורות הבית הועלו, והאורות שבאו תחת האפלה נסכו הרגשה של מלאוּת בעיניו, והוא אמר לעצמו כילד, בהפסיעו לעומת הבית, אורות, אורות, אורות, וחזר ואמר כמוכה תימהון, אורות, אורות, אורות, בבואם בפתח הבית, והביט מסביב בפנים קפואי מבע. אבל, אלי שבשמיים, אמר לעצמו, ושלח ידו אל עניבתו, אסור לי להשתטות.)

 

15    🔗

“כן,” אמרה פרו באותה נימת דיבור שלה השוקלת את הדברים, במענה לשאלת אמה, “אני חושבת שנאנסי הלכה איתם.”

 

16    🔗

נאנסי הלכה איתם איפוא, תיארה לעצמה מרת רמסיי ותהתה, בעודה מניחה את המברשת, נוטלת את המסרק ואומרת “יבוא” לנקישה שנקשו על דלתה (ג’ספר ורוז נכנסו), אם העובדה שנאנסי נמצאת עמם מגבירה את ההסתברות שמשהו יקרה או מקטינה את ההסתברות שמשהו יקרה; היא מקטינה איכשהו את ההסתברות, חשה מרת רמסיי בניגוד גמור לשורת ההיגיון, אלא שככלות הכל שואה בקנה מידה אשר כזה אינה מתקבלת על הדעת. לא יתכן שטבעו כולם. ושוב חשה שהיא עומדת בגפה נוכח בעל־דבבה משכבר – החיים.

אנדרו ורוז אמרו כי מילדרד מבקשת לדעת אם עליה לעכב את ההגשה.

“אפילו לא לכבוד מלכת אנגליה,” אמרה מרת רמסיי נחרצות.

“אפילו לא לכבוד קיסרית מקסיקו,” אמרה עוד וצחקה על ג’ספר; שכן שותף הוא לחולשתה של אמו: גם הוא בגוזמאים.

ואם רוצה רוז, אמרה, בעוד ג’ספר קולט את הודעתה, רשאית היא לבחור למענה את התכשיטים שתענוד. שעה שחמישה עשר איש מזומנים לסעודה, אי אפשר להשהות את הדברים עד אין סוף. עתה החלה כועסת עליהם שמאחרים הם כדי כך; יש בזה משום אי־התחשבות מצידם, ועל גבי החרדה לגורלם חשה בכעס על שמצאו להם דווקא ערב זה להתאחר בחוץ, כאשר, לאמיתו של דבר, חפצה היא שסעודה זו תהיה נחמדה במיוחד, כיוון שוויליאם בנקס ניאות סוף־סוף לסעוד עמם; ומזומנת להם פיסגת יצירתה של מילדרד – Boeuf en Daube. הכל תלוי בהגשת הדברים בו ברגע שיהיו מוכנים. בשר הבקר, עלי הדפנה והיין – כולם חייבים להיות עשויים לדקדוקי־דקדוקיהם. לא בא בחשבון להגישם בדיחוי. אבל ברור, דווקא הערב מכל הערבים יוצאים הם להם, ומאחרים לשוב, ועתה נאלצים להחזיר דברים למטבח, ונאלצים לשמור על חוּמם; ה־Boeuf en Daube יתקלקל לגמרי.

ג’ספר הציע לה מחרוזת לשם, רוז מחרוזת זהב. איזו מהן נראית יפה יותר כנגד שמלתה השחורה? באמת, איזו? אמרה מרת רמסיי בהיסח־הדעת, בהביטה בצווארה ובכתפיה (אבל נמנעה מהבט בפניה) במראה. ושעה שחיטטו הילדים בחפציה, הביטה בעד החלון בחיזיון המבדר את רוחה תמיד – העורבים מנסים להגיע לכלל דיעה, איזה עץ יבחרו לשבתם. שוב ושוב נדמו כמשנים את דעתם וחזרו והתעופפו באוויר, וזאת מכיוון שהעורב הזקן, חשבה, העורב האב, יוסף הזקן שמו בפיה, הריהו עוף בעל מזג מכביד וקשה עד מאוד. הוא היה עוף זקן ונקלה, שנוצות כנפיו חציין חסרות. הוא היה כאותו זקן מרוט בצילינדר לראשו שראתה פעם עומד בפתחו של בית־מרזח ותוקע בקרן.

“הביטו!” אמרה וצחקה. ממש פתחו בריב. יוסף ומרים רבים ביניהם. בכל אופן, שוב פרחו להם כולם, והאוויר נהדף לצדדין על־ידי כנפיהם השחורות ונגזרו בו צורות־פגיון נהדרות. תנועת הכנפיים המטיחה חוצה, חוצה, חוצה – אף פעם אין עולה בידה לדקדק בתיאור הדבר במידה שתשביע רצונה – היא אחת התנועות הכי חמודות בעיניה. הביטי בזה, אמרה לרוז, בתקווה כי רוז תראה זאת ביתר בהירות ממנה. שכן פעמים רבות נותנים ילדיך דחיפה קלה לכוח־ההשגה שלך.

אבל איזו מהן תיבחר? הם פתחו את כל המגירות בתיבת־התכשיטים שלה. מחרוזת הזהב, שאיטלקית היא, או מחרוזת הלשם, שהביא לה דוד ג’ימס מהודו; ושמא תענוד את אבני־האחלמה שלה?

“בחרו, יקירי, בחרו,” אמרה וקיוותה שיזדרזו קצת.

אבל היא הניחה להם לבחור בלי להיחפז: ביחוד הניחה לרוז, שנטלה דבר ועוד דבר ומדדה את תכשיטיה כנגד השמלה השחורה, שכן טקס קטון זה של בחירת התכשיטים, שניהלוהו ערב־ערב, חביב הוא על רוז מכל, ידעה. היה עמה טעם כמוס משלה לייחוס חשיבות מרובה לבחירה זו של הדברים שתענוד אמהּ. מהו אותו טעם, תהתה מרת רמסיי, בעמדה ללא ניע למען תוכל זו לפרוף את המחרוזת שבחרה, בפענחה, על־פי עברה היא, איזו הרגשה עמוקה, סמויה, שאין להעלותה על דל שפתיים, אשר רוחשים לאֵם בגילה של רוז. ככל ההרגשות שמרגישים כלפיך, חשבה מרת רמסיי, אף זו משרה עליך עצבות. כל כך קצר־יד הוא מה שהנך יכולה לתת בתמורה; ואשר מרגישה רוז אינו עומד בשום יחס אל מה שיש בה למעשה. ורוז עתידה להתגבר; ורוז עתידה להתייסר, יש להניח, בהרגשות העמוקות הללו, והיא אמרה שעכשיו היא מוכנה, ויכולים הם לרדת, וג’ספר, כיוון שהוא ג’נטלמן, שומה עליו להושיט לה זרועו, ורוז, כיוון שליידי היא, שומה עליה לשאת את מטפחתה (היא הושיטה לה את מטפחתה), ומה עוד? הו, כן, אפשר שיהיה קר: צעיף. בחרי לי צעיף, אמרה, שכן דבר זה ינעם לרוז, אשר נכונו לה יסורים שכאלה. “הנה,” אמרה בהיעצרה סמוך לחלון שבמשטח־המדרגות, “הנה הם עוד הפעם.” יוסף איווה לו למושב צמרתו של עץ אחר. “כלום אינך סבור,” אמרה לג’ספר, “שאין הם שׂשׂים שירסקו להם את כנפיהם?” למה מתאווה הוא ליירות את יוסף ומרים הזקנים והעלובים? הוא נגרר קצת על המדרגות וחש עצמו נזוף, אבל לא ברצינות יתרה, שכן היא אינה מבינה את התענוג שביִרוּי ציפורים; שאין להן תחושות; ובהיותה אמו, הריהי שייכת למחלקה אחרת בעולם, אבל הוא די אוהב את סיפוריה על מרים ויוסף. הם מצחיקים אותו. אבל מניין לה שאלה מרים ויוסף? היא חושבת שאותם ציפורים באים לאותם עצים ערב־ערב? שאל. אלא שכאן, פתאום, כדרכם של המבוגרים כולם, חדלה להעניק לו שימת־לב כלשהי. היא האזינה לרעשים שבקעו מן האכסדרה.

“הם חזרו!” הכריזה, ותיכף ומייד גברה התכעסותה עליהם על תחושת ההקלה. והיא תהתה, האם נפל דבר? היא תרד אליהם והם יספרו לה – אבל לא. הם לא יוכלו לספר לה דבר, כאשר כל האנשים הללו מסביב. על כן עליה לרדת ולפתוח בסעודה ולהמתין. וכמין מלכה, אשר בני עמה התקהלו באכסדרה, והיא משפילה אליהם מבט ויורדת ומתערבת בקהלם ומודה על מינחותיהם ללא אומר ודברים ומקבלת את מסירותם ואת השתחוותם לרגליה (פול לא הניד שריר, רק הביט נכחו בעברה על פניו), ירדה במדרגות וחצתה את האכסדרה והחוותה בראשה קידה קלה שבקלות, כמקבלת את אשר אין בכוחם להגיד: מינחתם ליופיה.

אבל היא נעצרה. ריח חריכה עמד באוויר. כלום אפשר שהניחו ל־Boeuf en Daube להתבשל יותר מדי, תהתה? מי ייתן ולא! בהרעים קולו הגדול של הגוֹנג שהכריז ברמה, משרה חג וסמכות, כי כל המפוזרים והמפורדים בעליות, בחדרי־שינה, בסתר־נקיקים שלהם, והם קוראים, כותבים, מחליקים שערם החלקה אחרונה או קורסות שמלותיהן, שומה עליהם להניח לכל זה, ולזוטות הקטנות שעל מדפי־הרחצה ושולחנות־האיפור, ולרומאנים שעל כונניות־השינה, וליומנים הפרטיים כל כך, ולהתכנס בחדר־האוכל לצורך סעודה.

 

17    🔗

אבל מה עשיתי לחיי? חשבה מרת רמסיי בגשתה אל מקומה שבראש השולחן ובהביטה בכל הצלחות הללו החגות עיגולים לבנים על גביו. “ויליאם, שב על ידי,” אמרה. “לילי,” אמרה, יגֵעה, “שבי שם.” להם אשר להם – פול ריילי ומינטה דויל – ולה רק זאת – שולחן ארוך עד אין סוף וצלחות וסכינים. בקצה שמנגד, בעלה, מתיישב בגיבוב, מזעיף פנים. על שום מה? אינה יודעת. לא משנה לה. אין היא מבינה היאך רחשו בה אי־פעם רגש וחיבה כלפיו. היתה לה הרגשה שהכל מאחוריה, תם ונשלם הכל, היא עומדת מחוץ לכל, בעודה עומדת ומוזגת מרק, כאילו יש מערבולת – כאן – ויכול אדם להיות בתוכה או מחוץ לה, והיא מחוץ לה. הכל קרב אל קצו, חשבה, שעה שנכנסו וקרבו בזה אחר זה, צ’ארלס טנסלי – “שב שם, בבקשה,” אמרה – אוגוסטוס קרמייכל – והתיישבה. ובינתיים המתינה, פסיבית, שאי־מי יענה לעומתה, שאי־מה יתרחש. אלא שזה אינו מן הדברים, חשבה, והיא יוצקת מרק מן התרווד, שאומרים אותם.

בהרמת גבות נוכח הניגוד – הנה מה היא חושבת, הנה מה היא עושה – יוצקת מרק מן התרווד – חשה, ביתר שאת וביתר שאת, מחוץ לאותה מערבולת; או כמו צל נפל, ומשנמחו הצבעים, רואה היא את הדברים כמות שהם. החדר (היא הביטה מסביב) מרופט עד מאוד. אין טיפה של יופי מסביב. היא נמנעה מהבט במר טנסלי. דבר אינו מצטרף לדבר. הכל יושבים בנפרד. ועולו של המאמץ לצרף ולהזרים ולברוא כולו מוטל עליה. שוב היא חשה, כמי שחש בעובדה, ללא איבה, באֵילוֹניוּתם של גברים, שכן אם היא לא תעשה זאת איש לא יעשה זאת, והנה כי כן, משנתנה לעצמה אותו טלטול קל שנותנים לשעון שעמד מלכת, החלה הולמת בה אותה פעימה נושנה ומוכרה, כשם שמתחדש תקתוקו של השעון – אחת, שתיים, שלוש, אחת, שתיים שלוש. וכן הלאה, וכן הלאה, שיננה, בהסכיתה לזה, מגוננת על הפעימה, שעודה חלושה, ומטפחת אותה כמי שמשמר להבה חלושה בנייר־עיתון. הנה כי כן, גמרה אומר וכיוונה עצמה אל ויליאם בנקס ברכינה אילמת לעומתו – איש מסכן! שאשה אין לו וילדים אין לו, וסועד הוא בגפו בחדרים שׂכוּרים, חוץ מבערב זה; ובחמלתה עליו, בהיות החיים איתנים בה עכשיו דיים בשביל לשוב ולהפליג על גביהם, החלה בכל העסק הזה, כאותו ספן שהַיגיעה נותנת בו אותותיה למראה הרוח הנופחת במפרשו וחשקו לשוב ולהפליג אינו רב והריהו מהרהר היאך, אילו טבעה הספינה, היה סובב־סובב ומתערבל ומוצא מנוחה נכונה על קרקעית־הים.

“מצאת את מכתביך? אמרתי שיניחוּם בשבילך באכסדרה,” אמרה לוויליאם בנקס.

לילי בריסקו התבוננה בה בהיסחפה אל אותו שטח־הפקר זר ומוזר שאי אפשר לעקוב אחרי בני־אדם הבאים בגבולו, ועם זאת מעבירה יציאתם חלחלה שכזאת במתבוננים, שמנסים הם תמיד לעקוב אחריהם לפחות במבט העין. כמי שעוקב אחר ספינה נמוגה עד שקוע מפרשיה מעבר לאופק.

מה זקנה היא נראית, מה סחוטה היא נראית, חשבה לילי, ומה מרוחקת. ואחר־כך, משנפנתה אל ויליאם בנקס וחייכה, היה זה כמו נפנתה הספינה והשמש שבה ופגעה במפרשיה, ובשמץ שעשוע כיוון שרווח לה חשבה לילי, מדוע היא חומלת עליו? שכן זה הרושם שהותירה שעה שאמרה לו כי מכתביו נמצאים באכסדרה. ויליאם בנקס המסכן, כמו אמרה, כאילו התייגעותה שלה באה לה חלקית מרוב חמלה על בני־אדם, והחיים בקרבה, התאזרותה לשוב לחיים, החמלה עוררה אותם. ואין זה נכון, חשבה לילי; הרי זה אחד מאותם עיוותי־דין שלה שנדמה כי הנם אינסטינקטיביים ומקורם באיזה צורך שלה ולא בצרכי הזולת. אין הוא מעורר חמלה אף במקצת. יש לו עבודתו, אמרה לילי לנפשה. היא נזכרה, לפתע פתאום, כאילו גילתה אוצר, כי אף היא יש לה עבודתה. כבזק ראתה את הציור שלה, וחשבה, כן, אקרב את העץ לאמצע; בכך אֶפטר מן החלל המעיק. הוא הדבר שאעשה. הוא הדבר שהטרידני. היא הרימה את המלחיה ושבה והציבה אותה על גבי פרח ברקמתה של מפת־השולחן, בשביל להזכיר לעצמה להזיז את העץ.

“משונה, כמעט שאין מקבלים בדואר דבר שיש בו חפץ, ובכל זאת רוצה אדם תמיד במכתביו,” אמר מר בנקס.

איזו פטפטת מחורבנת הם מדברים, חשב צ’ארלס טנסלי, בהניחו את הכף בדיוק באמצע הצלחת, אשר הריק עד תום, כאילו, חשבה לילי (הוא ישב מולה, וגבו לחלון, בדיוק באמצע שדה־הראיה), גמר אומר שארוחותיו תהיינה מזומנות לו. כל אשר בו עטה אותו הֶתמֵד מדולדל, אותו חוסר־חן גמור. ואף על פי כן, עובדה היא, כמעט נבצר לתעב אדם, אם מביטים בו. עיניו מצאו חן בעיניה; תכולות היו, משוקעות בחוריהן ומפחידות.

“מרבה הנך לכתוב מכתבים, מר טנסלי?” שאלה מרת רמסיי, ואף עליו חמלה, שיערה לילי; שכן זה נכון לגבי מרת רמסיי – חומלת היא על גברים תמיד כאילו חסרים הם דבר־מה – ועל נשים לא, כאילו יש להן דבר־מה. הוא כותב לאמו; לבד מזה, אינו סבור שהוא כותב מכתב בחודש, אמר מר טנסלי, בקיצור.

שכן אין בכוונתו לדבר באותה פטפטת שהאנשים הללו מבקשים שידבר בה. אין בכוונתו להניח לנשים המטופשות הללו לפנות אליו מגבוה. קורא היה בחדרו, ועתה ירד הנה, והכל נראה לו מטופש, שטחי, תלוי על בלימה. על שום מה החליפו בגדים? הוא ירד במלבושיו הרגילים. אין לו מלבושים חגיגיים. “אין מקבלים בדואר דבר שיש בו חפץ” – זה סוג הדברים שהם אומרים תמיד. הן מביאות את הגברים לידי אמירת דברים ממין זה. כן, הרי זה נכון למדי, חשב. אין הם מקבלים דבר שיש בו חפץ מראש־השנה עד ראש־השנה. אין הם עושים דבר ורק מדברים, מדברים ומדברים, אוכלים, אוכלים ואוכלים. אשמת הנשים היא. נשים מפריכות את הציוויליזציה בכל “קסמן”, כל טפשותן.

“מחר לא תיתכן יציאה למגדלור, מרת רמסיי,” אמר להבלטת עצמו. היא מוצאת חן בעיניו; הוא מעריץ אותה; עדיין מהרהר הוא באיש שבתעלת־הביוב, שנשא עיניו אליה; אבל הוא חש הכרח להבליט עצמו.

הריהו באמת, חשבה לילי בריסקו, חרף עיניו, אבל הביטו בחוטמו, הביטו בידיו, היצור הפחות מקסים שנקרה לה מעודה. אם כך, מדוע היא שמה לב לדבריו? נשים אינן יודעות לכתוב, נשים אינן יודעות לצייר – מה ערך יש לדברים הללו בצאתם מפיו, הרי ברור שאין הם נכונים בעיניו אלא מטעם כלשהו מסתייע הוא בהם, ועל כן הוא אומר זאת? מדוע כורעת כל הווייתה תחתיה, כשיבולים ברוח, ואינה זוקפת עצמה מאותה השפלה אלא במאמצים גדולים ומכאיבים? עליה לחזור ולעשות זאת. הנה הזמורה הזאת על מפת־השולחן; הנה הציור שלי; עלי לקרב את העץ לאמצע; זה החשוב – והשאר טפל. כלום אין בכוחה להיצמד אל זה, שאלה עצמה, בלי לצאת מכליה ובלי להיגרר לוויכוחים; ואם מבקשת היא נקמה קטנה, תבוא על סיפוקה בצחקה עליו?

“הו, מר טנסלי,” אמרה, “קח אותי עמך אל המגדלור. זה יישמח אותי כל כך.”

היא אומרת לו שקרים שקופים. היא אומרת דברים שאינה מתכוונת להם בשביל להכעיסו, משום מה. היא צוחקת עליו. הוא יושב במכנסי הפלאנל הישנים שלו. אין לו מכנסיים אחרים. הוא חש עצמו מחוספס ומבודד וגלמוד מאוד. הוא ידע שהיא מנסה להקניטו משום מה; אין היא רוצה לצאת עמו למגדלור; היא בזה לו: וכמוה פרו רמסיי; וכמוה כולם. אבל אין בכוונתו להיות מושם לצחוק על־ידי נשים, על כן הסתובב במופגן על כיסאו והביט בעד החלון ואמר, במלמול חטוף ובגסות־רוח רבה, שמחר יהיה סוער מדי בשבילה. היא תקיא.

הכעיסוֹ שגרמה לו לדבר כך, ועוד מרת רמסיי מאזינה. אילו אך יכול להיות לבדו בחדרו ולעבוד, חשב, בין ספריו. שם חש עצמו בנוח. ומעולם לא הסתבך בחובות כדי פני אחד; מעולם לא הוציא עליו אביו פני אחד מאז מלאת לו חמש־עשרה שנה; הוא תמך בבני ביתו מתוך חסכונותיו; הוא דאג לחינוך אחותו. ובכל זאת, חפץ היה לדעת כיצד משיבים לעלמה בריסקו כהלכה; חפץ היה שהדברים לא יתפרצו מפיו במין חטף שכזה. “את תקיאי.” הלוואי ויכול היה להעלות על דעתו דבר־מה לאומרו למרת רמסיי, דבר־מה שיראה לה שאין הוא סתם נקרן יבש ומיובש. כולם חושבים אותו לכזה. הוא נפנה אליה. אבל מרת רמסיי דיברה על אודות אנשים שלא שמע את שמעם ואל ויליאם בנקס.

“כן, סלקי זאת,” אמרה קצרות, בקטעה את אשר אמרה למר בנקס בשביל לדבר אל המשרתת. “ודאי חלפו חמש־עשרה – לא, עשרים שנה – מאז ראיתיה באחרונה,” אמרה כשהיא חוזרת ונפנית אליו כאילו אינה מוכנה לאבד רגע משיחתם, שכן משוקעת היתה בדברים שאמרו. אם כן, באמת הגיעו דבר ממנה הערב! וקרי עודה מתגוררת במארלו, והכל כשהיה? אוֹה, זוכרת היא כאילו היה זה אך אתמול – הפלגה על הנהר, הרגשה של קור עז. אבל אם בני מאנינג עורכים תוכנית, הריהם דבקים בה. לא תשכח לעולם כיצד הרג הרברט צרעה בכפית על שפת הנהר! ועדיין זה נמשך, נתהרהרה מרת רמסיי, והחליקה כרוח־רפאים בין הכיסאות והשולחנות שבאותו טרקלין שעל גדות התימזה שם חשה בקור כה עז, כה עז, לפני עשרים שנה; אבל עכשיו התהלכה ביניהם כרוח־רפאים; והדבר הפעימה, כאילו, אף שהיא נשתנתה מאז, היום ההוא, שנעשה עתה חרישי ויפהפה מאוד, נותר שם, עומד בעינו, כל אותן שנים. כלום קרי עצמה היא שכתבה לו? שאלה.

“כן. היא כותבת שהם בונים חדר־ביליארד חדש,” אמר. לא! לא! לא בא בחשבון! בונים חדר־ביליארד! הדבר נדמה לה בלתי מתקבל על הדעת.

מר בנקס לא מצא בכך דבר יוצא מגדר הרגיל. הם מאוד אמידים עכשיו. האם עליו לדרוש בשמה בשלומה של קרי?

“אוֹה,” אמרה מרת רמסיי מתוך הירתעות קלה. “לא,” אמרה עוד, והרהרה שאין היא מכירה אותה קרי הבונה לה חדר־ביליארד חדש. אבל מה מוזר הדבר, חזרה ואמרה, ואמירתה בידחה את רוחו של מר בנקס, שעדיין הם מצויים שם. שכן מוזרה היא המחשבה שהיה לאל ידם להמשיך בחייהם כל השנים הללו בלי שהיא תהרהר בהם יותר מפעם אחת במרוצת כל אותו זמן. מה רבי־קורות היו חייה שלה באותן שנים עצמן. אבל אפשר שקרי מאנינג אף היא לא חשבה אודותיה. מחשבה משונה וסרת־טעם.

“בני־אדם נסחפים חיש איש לדרכו,” אמר מר בנקס, ויחד עם זאת חש מעין שביעות־רצון נוכח המחשבה שככלות הכל מכיר הוא את בני מאנינג ובני רמסיי כאחד. הוא לא נסחף לדרכו, חשב, בהניחו את הכף ובקנחו בקפידה את שפתותיו המגולחות למשעי. אבל אפשר שהוא במידת מה יוצא־דופן בעניין הזה, חשב; מעולם לא הניח לעצמו להשתבץ במשבצת אחת. ידידים לו בכל החוגים… כאן נאלצה מרת רמסיי לקטוע את חוט השיחה בשביל להגיד למשרתת איזה דברים על שימור חומם של מאכלים. הנה על כן מעדיף הוא לסעוד בגפו. כל ההפסקות הללו לטורח הן עליו. הנה כי כן, חשב ויליאם בנקס, ותוך כדי כך שמר על הדר אדיבות למופת ורק פרס את אצבעות ידו השמאלית על מפת־השולחן כמכונאי הבוחן מכשיר מצוחצח־להפליא ומוכן־לשימוש בהזדמן לו השתהות של פנאי, כאלה הם הקורבנות שידידיך מבקשים ממך. היא היתה נפגעת אילו סירב לבוא. אלא שאין זה שווה לו. בהביטו בידו הרהר כי אילו סעד בגפו כבר היתה הסעודה קרובה לקצה; והוא היה בן־חורין לעבוד. כן, הרהר, הרי זה בזבוז זמן איום ונורא. הילדים עדיין נכנסו מפעם לפעם. “הייתי רוצה שמישהו מכם ירוץ ויעלה לחדרו של רוג’ר,” אמרה מרת רמסיי. מה פחות־ערך כל זה, מה משעמם כל זה, הרהר, בהשוואה לדבר האחר – העבודה. הנה הוא יושב לו ומתופף באצבעותיו על מפת־השולחן שעה שיכול היה – הוא העיף מבט חטוף ממעוף הציפור בעבודתו. איזה בזבוז זמן יהיה כל זה לבטח! אולם, הרהר, נמנית היא על הוותיקים שבידידי. מקובל עלי שהנני מסור לה. אבל עכשיו, ברגע זה אין נוכחותה נחשבת בעיניו כלל, כאַיִן וכאפס: יופיה נחשב בעיניו כאַיִן וכאפס; ישיבתה בחלון עם בנה הקטן – אין ואפס, אין ואפס. כל חפצו להיות שרוי לבדו ולהמשיך באותו ספר. הוא חש באי־נוחות; הוא חש שיש בו מַעל, שיכול הוא לשבת לצדה ולחוש כלפיה אין ואפס. האמת היא שאין הוא מפיק הנאה מחיי משפחה. במעמד מסוג זה אדם שואל עצמו, מה תכלית חייו? מדוע, אדם שואל עצמו, טורח הוא בכל ההשתדלויות הללו למען המשך קיומו של המין האנושי? כלום עד כדי כך רצוי הדבר? כלום גזע משובב־נפש הננו? לא כל כך, הרהר, בהביטו בנערים הללו, המוזנחים במקצת. החביבה עליו מכולם, קאם, שכבה לישון, הוא משער. שאלות שטות, שאלות הבל, שאלות שאין אדם שואלן לעולם בשעה שהוא עסוק. כלום אלה חיי אדם? כלום כאלה הם חיי אדם? אף פעם אינו פנוי להרהר בזה. אבל הנה הוא יושב ושואל עצמו שאלות מאותו מין, כיוון שמרת רמסיי נותנת הוראות למשרתות, וגם מכיוון שעלה על דעתו, בהרהרו בהפתעתה של מרת רמסיי מעצם קיומה הנמשך של קרי מאנינג, כי ידידויות, אפילו המעולות שבהן, הריהן תלויות על בלימה. אדם נסחף לדרכו. הוא חזר ונזף בעצמו. הריהו יושב לצדה של מרת רמסיי ואין בפיו אפס דבר להגיד לה.

“צר לי,” אמרה מרת רמסיי, משהתפנתה אליו סוף־סוף. הוא הרגיש עצמו צפוד וצחיח, כזוג מגפיים שהוספג מים והתייבש עד שמתקשה אתה בנעיצת הרגליים פנימה. אלא שמחוייב הוא לנעוץ את רגליו פנימה. מחוייב הוא לכפות עצמו לדבּר. אם לא ינהג זהירות מופלגת, תעמוד על מעילה זו שלו; שאין היא נחשבת בעיניו כזית, ולא יהיה זה נעים כלל וכלל, הרהר. על כן היטה ראשו כלפיה דרך אדיבות.

“ודאי שונא אתה מאוד לסעוד בגן־החיות הזה,” אמרה בהזדקקה, כמנהגה בעיתות של פיזור־נפש, לגינוני־חברה שלה. בדומה לזה, קם יושב־ראש, בהתגלע ריב שפתיים באיזו ישיבה, ובבקשו להשיב את האחדות על כנה, מציע הוא שהכל ידברו צרפתית. אפשר שתהיה זו צרפתית גרועה; יש אשר הצרפתית תחסר מלים הולמות לביטוי רעיונותיו של הנואם; ואף על פי כן משליט הדיבור הצרפתי סדר כלשהו, אחידות כלשהי. בהשיבו לה באותו מטבע, אמר מר בנקס: “לא, כלל וכלל לא,” ומר טנסלי, שלא ידע לשון זו, אפילו בהיותה מדוברת ככה במלים בנות הברה אחת, החשיד תיכף ומייד באי־כנות. באמת מדברים הם שטויות, חשב, הרמסיים הללו; והוא קפץ על מציאה חדשה זו בשמחה ורשם לפניו הערה אשר, ביום מן הימים, ישמיענה בקול באזני ידיד או שניים. שם, בחברה שבה יכול אדם לדבר כלבבו, יתאר בקווים סרקסטיים “שהייה בבית רמסיי” ואת השטויות שהם מדברים. כדאי להתנסות בזאת פעם אחת, יאמר; אבל לא פעמיים. הנשים משעממות כל כך, יאמר. ברור שרמסיי חיסל את עצמו כאשר התחתן עם אשה יפה והוליד שמונה ילדים. הדברים ילבשו צורה זו או כיוצא בה, אבל עכשיו, ברגע זה, בשבתו כאן תקוע וכיסא ריק לצדו, דבר לא לבש צורה אפילו במקצת. הכל מפוזר ומפורר. הוא חש, אפילו בגופו, אי־נוחות עצומה. הוא רצה שמישהו יתן בידו שעת־כושר להבליט עצמו. הוא רצה בכך בדחיפות עד שפירכס בכיסאו, הביט באחד, אחר־כך בשני, השתדל להתפרץ לשיחתם פתח פיו ושב וסגרו. הם שוחחו על ענף הדייג. מדוע אין איש שואל לדעתו? מה הם יודעים על ענף הדייג?

לילי בריסקו ידעה כל זאת. בהיותה יושבת מולו, האין היא רואה, כבתצלום רנטגן, את הצלעות ואת עצמות־הירך של תשוקת־האיש־הצעיר־להטביע־חותמו הכלואות בחשרת הערפל של בשרו – אותו ערפל דקיק שהטילו המוסכמות על תשוקתו הלוהטת להתפרץ לשיחה? אבל, חשבה, מתוך כיווץ עיניה הסיניות ומתוך היזכרות בהלעגתו על נשים, “אינן יודעות לצייר, אינן יודעות לכתוב,” למה לי להיחלץ לעזרתו בסיפוק צרכיו?

יש בנמצא שולחן־ערוך של כללי התנהגות, ידעה, אשר סעיפו השביעי (יכול להיות) קובע כי במעמד מעין זה ראוי לה לאשה, תהיה התעסקותה אשר תהיה, לבוא לעזרתו של האיש הצעיר היושב מולה למען יוכל להתגדר ולתת פורקן כדי סיפוקו לעצמות־הירך הללו, לצלעות הללו של יהירותו, של תשוקתו הבהולה להבליט עצמו; ממש כשם שחובתם היא, הרהרה, מתוך חוש־ההגינות הנושן שלה, נחלת רווקות בתולות, להיחלץ לעזרתנו בשעה אשר, נאמר, הרכבת התחתית עולה בלהבות. במקרה כזה, חשבה, הייתי מצפה ללא ספק שמר טנסלי ייחלץ אותי. אבל מה יהיה, חשבה, אם איש משנינו לא יעשה אף אחד מן הדברים הללו? על כן ישבה לה ונתחייכה.

“את אינך מתכננת לצאת למגדלור, מה, לילי?” אמרה מרת רמסיי. “זוכרת את מר לנגלי המסכן – תריסר פעמים סובב את העולם, אבל הוא אמר לי שלא סבל מעודו כסבל שסבל שעה שבעלי לקח אותו שמה. אתה יורד־ים מוצלח, מר טנסלי?” שאלה.

מר טנסלי הניף פטיש: נופפו בחלל האוויר; אבל משתפס, בעודו מנחית, שאין ביכולתו להלום באותו פרפר במכשיר אשר כזה, לא אמר אלא זאת, שלא הקיא אף פעם כל ימי חייו. אבל בפסוק יחיד זה אצור היה, כאבק־שריפה, שסבו היה דייג; אביו רוקח היה; שפילס דרכו אל על לגמרי בכוחות עצמו; שהוא גאה בכך; שהוא הנו צ’ארלס טנסלי – עובדה שאין איש מן הנוכחים תופס, כמדומה; אבל ביום מן הימים עתיד כל אחד ואחד לדעתה. הוא הזעים פנים נכחו. כמעט שהתעורר בו רגש חמלה על הבריות המטופחות הללו, שביום מן הימים עתידות הן להתנפץ ולהתעופף עד השמיים, כצרורות של צמר וכחביות של תפוחים, מעוצמת אבק־השריפה האצור בו.

“אתה תיקח אותי, מר טנסלי?” אמרה לילי בריסקו, בחופזה, בנועם, שכן דבר המובן מאליו, אם תאמר לה מרת רמסיי, כשם שאכן אמרה למעשה, “הריני טובעת, יקירתי, בים של אש. אם לא תביאי צרי ליסוריה של שעה זו ולא תאמרי משהו נחמד לאיש הצעיר ההוא, יעלו החיים על שרטון – אמנם כן, קול שקשוק ונהמה בוקע באוזני בזה הרגע. עצבי מתוחים כמיתרי כינור. עוד נגיעה אחת ויפקעו” – באמור מרת רמסיי כל זאת, כנאמר במבט עיניה החטוף, דבר המובן מאליו הוא שבפעם המאה וחמישים תזנח לילי בריסקו את הניסיון שהיא עורכת – מה יתרחש אם לא תהיה נחמדה אל האיש הצעיר ההוא – ותהיה נחמדה.

בשפטו נכונה את התפנית שחלה בהלך־רוחה – שהיא נוהגת בו עתה ידידות – התפרק מן האגוטיסם שבו וסיפר לה היאך הטילוהו בינקותו מתוך סירה; היאך נהג אביו לשלותו באנקול־סירות; בדרך זו למד לשחות. אחד מדודיו היה מופקד על הזרקור בסלע מן הסלעים שמול חופי סקוטלאנד, אמר. הוא היה שם במחיצתו בעת סערה. דבר זה נאמר בקול ברגע של שתיקה. שומה עליהם להטות אוזן שעה שהוא אומר כי היה עם דודו במגדלור בעת סערה. אה, חשבה לילי בריסקו, בהתחולל אותה תפנית מעודדת בשיחה, ובחושה בהכרת־התודה מצד מרת רמסיי (שכן עתה נתפנתה מרת רמסיי לדבר רגע בעצמה), אה, חשבה, אבל איזה תשלום שילמתי בשביל להשיג זאת בעבורך? היא לא נהגה בכנות.

היא ביצעה את הלהטוט השגור – היתה נחמדה. לעולם לא תכיר אותו. לעולם לא יכיר אותה. כאלה הם יחסי אנוש, חשבה, והגרועים שבהם (אלמלא מר בנקס) הריהם אלה שבין גבר לאשה. באורח בלתי נמנע הריהם חדלי־כנות עד מאוד. והנה נתקלה עינה במלחיה, שהציבה שם בשביל שתזכיר לה, והיא נזכרה כי למחרת בבוקר תקרב את העץ אל עבר האמצע, ורוחה נסקה בה גבוה למחשבה שמחר תצייר עד שצחקה בקול רם לדבריו של מר טנסלי. ידבר לו כל הלילה אם מתחשק לו.

“אבל כמה זמן מניחים הם אדם במגדלור?” שאלה. הוא אמר לה. הריהו אוצר בלום של ידיעות. וכיוון שהוא אסיר־תודה, וכיוון שהיא נושאת חן בעיניו, וכיוון שהוא מתחיל להינות, כיוון שכך, חשבה מרת רמסיי, רשאית היא לשוב אל אותה ארץ־חלומות, אל אותו מקום חסר־ממשות אבל שובה־לב, טרקלינם של בני מאנינג במארלו לפני עשרים שנה; מקום שבו ניתן להתהלך בלי חיפזון ובלי דאגה, שכן עתיד אין שיעורר חששות. היא יודעת מה אירע להם, ומה לה. היה זה כמו לשוב ולקרוא בספר טוב, שכן ידוע לה סוף הסיפור, הרי הדברים אירעו לפני עשרים שנה, והחיים, שאפילו משולחן־סעודה זה שבכאן ניתזים הם אשדות־אשדות, אלוהים יודע לאן, חתומים היו שם, ונחים היו, כמו אגם, מרוגעים בין גדותיהם. הוא אמר שבנו חדר־ביליארד – הייתכן? היוסיף ויליאם לספר על בני מאנינג? היא חפצה בכך. אבל לא – משום מה כבר אינו נוטה לזה. היא ניסתה אליו דבר. הוא לא נענה. אין היא יכולה לכפותו. היא נחלה אכזבה.

“הילדים עושים בושות,” אמרה ונאנחה. הוא אמר דבר־מה על היות הדייקנות אחת המעלות הזוטריות, שאינן נקנות אלא בשלב יותר מאוחר של חיינו.

“אם בכלל,” אמרה מרת רמסיי אך ורק בשביל למלא חלל, בעודה מהרהרת איזו בתולה זקנה הולך ונעשה ויליאם. בהיותו מודע למעילתו, בהיותו מודע לחפצה לדבר דברים יותר אינטימיים, אלא שמצב־רוח לכך לא היה לו בשעה זו, חש כי פוקד אותו היעדר־הנועם שבחיים, והריהו יושב כאן, מחכה. שמא אומרים האחרים דברים שיש בהם עניין? מה הם אומרים?

שהיתה עונת־דייג רעה; שהגברים מהגרים מן הארץ. הם מדברים על שכר ועל אבטלה. האיש הצעיר מטיח דברים בממשלה. ויליאם בנקס, שהרהר בהקלה שבהיתפסות למשהו מסוג זה בעת היעדר־נועם בחיים הפרטיים, שמעו אומר דבר־מה על “אחד ממעשי־השערוריה הכי גרועים של הממשלה הנוכחית.” לילי מטה אוזן; מרת רמסיי מטה אוזן; הכל מטים אוזן. אבל שעמום כבר הילך עליה, ולילי חשה כי חסר כאן משהו; מר בנקס חש כי חסר כאן משהו. בכרכה צעיפה סביב לה חשה מרת רמסיי כי חסר כאן משהו. כל המשתופפים להטות אוזן חשבו: “מי ייתן ולא יתגלו סתרי מוחי,” שכן כל אחד מהם חשב, “האחרים מרגישים זאת. הם מזועזעים וממורמרים בגלל מעשי הממשלה בפרשת הדייגים. בעוד אשר אני איני מרגיש כלום.” אבל שמא, הרהר מר בנקס, בהביטו במר טנסלי, הוא האיש. תמיד מחכה אתה להופעת האיש. תמיד יש סיכוי. בכל רגע ורגע עשוי לקום המנהיג; הגאון – במדיניות כבכל שטח אחר. קרוב לוודאי שלא ינעם לחיכנו, תרחים זקנים שכמותנו, הרהר מר בנקס, בהשתדלו ככל יכולתו להעניק אשראי, שכן ידוע ידע על־פי איזו תחושה גופנית מוזרה, כביכול הזדקפו עצביו בחוט־השידרה, שהתעוררה בו קנאה, מקצתה לעצמו, קרוב לוודאי שיותר מקצת לעבודתו, לדרך השקפתו, לתורת המדע שלו; ועל כן לא נהג פתיחות גמורה או הגינות מוחלטת, שכן מר טנסלי כמו אמר: הוצאתם חייכם לריק. טעות בידי כולכם. תרחים זקנים ועלובים, מפגרים אתם אחרי הזמן באורח משווע. הריהו מתנפח כתרנגול, אותו איש צעיר; ונימוסיו גרועים. אבל, מר בנקס ציווה על עצמו לשית לבו, יש בו עוז־נפש; יש בו יכולת; הוא שוחה להפליא בים העובדות. קרוב לוודאי, הרהר מר בנקס, בעוד טנסלי מטיח דברים בממשלה, כי יש בדבריו הרבה מן האמת.

“הגד נא לי…” אמר. הם ניהלו איפוא ויכוחים מדיניים, ולילי הביטה בעלה שבמפת־השולחן; ומרת רמסיי, שהפקידה את הויכוח כולו בידי שני הגברים, תהתה על שום מה שיחה זו משעממת אותה כל כך ויִחלה, בתלותה עיניה בבעלה שבקצהו השני של השולחן, שיאמר דבר־מה. מלה אחת, אמרה לנפשה. שכן אם הוא יאמר דבר, ישתנה הכל מן הקצה אל הקצה. הוא חודר אל לבם של דברים. איכפת לו דייגים ושכרם. שנתו נודדת מרוב מחשבה עליהם. הכל שונה לחלוטין שעה שהוא מדבר; אזי אין אדם חש, מי ייתן ולא תשגיחו כמה לא איכפת לי, כי כן איכפת. ואחר־כך, בתפסה כי בשל הערצתה אותו כל כך היא מצפה שידבר, חשה כאילו דיבר מישהו באוזניה בשבח בעלה ובשבח נישואיהם, וזרחה כולה בלי שתתפוס כי היא עצמה דיברה בשבחו. היא הביטה בו בחשבה למצוא את השתקפות הדבר בפניו; הוא ייראה נהדר… אבל אף לא במקצת! הוא מעווה פניו, הוא מזדעף ומתקדר וסומק בחמת זעם. על מה ולמה? תהתה. במה העניין? רק זאת שאוגוסטוס קשישא המסכן ביקש תוספת מרק – זה הכל. בלתי מתקבל על הדעת ומשוקץ הוא (כן אותת לה מעבר לשולחן) שאוגוסטוס יחזור ויתחיל באכילת מרק. מתועב היה בעיניו שאנשים יאכלו כאשר הוא סיים. היא ראתה בזנק זעמו כעדת כלבי־צייד אלי עיניו, אלי מצחו, וידוע ידעה שכהרף עין יתפרץ דבר אַלים, ואז – אבל תודה לאל! היא ראתה היאך הוא בולם עצמו ושם מעצור לגלגל המשולח, וכל גופו התיז ניצוצות, אבל לא מלים. הוא ישב לו זעוף פנים. הוא לא אמר כלום, תואיל נא לשים אל לבה. תזקוף נא זאת לזכותו! אבל ככלות הכל מדוע לא יבקש לו אוגוסטוס המסכן תוספת מרק? הוא רק נגע בזרועה של אלן ואמר:

“אלן, בבקשה ממך, עוד צלחת מרק,” ואז הזדעף מר רמסיי כדי כך.

ולמה לא? חקרה ודרשה מרת רמסיי. הלא יכולים הם להניח לאוגוסטוס שיאכל לו מרק אם הוא חפץ בכך. הוא שונא אנשים המתפלשים בזלילה, הקדיר מר רמסיי פניו לעומתה. הוא שונא כל מה שמתמשך על פני שעות כגון עתה. אבל הוא השתלט על עצמו, מר רמסיי מבקש שתשים זאת אל לבה, חרף החיזיון המגעיל. אבל למה להראות זאת באורח בוטה שכזה, חקרה ודרשה מרת רמסיי (הם הביטו זה בזו במטחווי השולחן הארוך ושילחו את השאלות והתשובות מצד אל צד, וכל אחד יודע על דיוקם את רגשות זולתו). כולם רואים, חשבה מרת רמסיי. הנה רוז מתבוננת באביה, הנה רוג’ר מתבונן באביו; עוד רגע ושניהם יתפתלו בעוויתות של צחוק, היא יודעת, ועל כן מיהרה ואמרה (אומנם הגיע הזמן):

“הדליקו את הנרות,” והם קפצו על רגליהם כהרף עין וניגשו והחלו מתעסקים במלאכה על־יד שולחן־ההגשה.

מדוע אין הוא יכול אף פעם להסוות את רגשותיו? תהתה מרת רמסיי, והיא תהתה אם הבחין אוגוסטוס קרמייכל. אולי כן; אולי לא. היא לא יכלה שלא לרחוש כבוד לאותו רוֹגע שבו ישב לו ולגם מן המרק שלו. ברצותו במרק הריהו מבקש מרק. יצחקו לו בני־אדם או ירגזו עליו, הוא כדרכו נוהג. אין הוא מחבבה, זאת היא יודעת; אבל מטעם זה דווקא נבע חלק מן הכבוד שרחשה לו, ובהביטה בו, בלגמו מרק, איש מגודל ושלֵו מאוד באור המתעמעם, ואדיר־מידות, ונתון בהגיגיו, תהתה מה הוא מרגיש איפוא, ומדוע הינו שבע־רצון ואומר כבוד תמיד; והיא חשבה, עד מה מסור הוא לאנדרו, והוא מזמינו אל חדרו, ושם, אומר אנדרו, “מראה לו דברים.” ורובץ הוא לו יום תמים על הדשא והוגה בשירתו יש להניח, עד שהוא מעלה על דעתך חתול האורב לציפורים, ופתאום מוחא הוא כף אל כף משמצא את המלה, ובעלה אמר: “אוגוסטוס קשישא המסכן – הריהו משורר אמיתי,” ודברים אלה מפי בעלה הריהם שבח לעילא ולעילא.

עתה הוצבו שמונה נרות על גבי השולחן, ובתום השתופפותן הראשונה הזדקפו השלהבות, ויחד עמן נכנס לטווח ראיה השולחן הארוך מתחילתו ועד סופו, ובתווך קערה צהובה וארגמנית של פירות. מה עשתה להם, תהתה מרת רמסיי, שכן הַעריכה שערכה רוז את הענבים והאגסים, את הצדפה הקרנית שתוכה ורַדרַדוּת, את הבננות, העלתה על דעתה שלל שנידלה מקרקעית הים, משתה על שולחנו של נפטון, אותו אשכול מעוטר עלי גפן התולה מכתפו של בכחוס (בתמונה אחת), בין עורות ברדלס ולפידים משלחי לשונות אודם וזהב… בהיותם מוארים כך פתאום נדמו כבעלי ממדים ומעמקים גדולים, היו כעולם מלא שבו יש בידך ליטול את מקלך ולעלות בהרים, חשבה, ולרדת לעמקים, ובהנאה (שכן לאותו הרף עין הובאו לכלל אהדה) ראתה כי אוגוסטוס גם הוא מזין עיניו באותה קערת פרי, עט עליה, תולש ניצן פה, ציצה שם, ושב לו, משהזין עצמו כל צרכו, אל כוורתו. זו דרך ההיבט שלו, והיא שונה משלה. אבל ההיבט יחדיו איחדם.

עתה הודלקו כל הנרות, והפנים משני צדי השולחן קורבו אלה אל אלה לאור הנר ונשתלבו לחבורה אחת המסבה אל שולחן, מה שלא היו באור בין הערביים, שכן עתה נחסם הלילה בשמשות של זכוכית, אשר לא זו בלבד שלא העבירו את מראה העולם החיצון על דיוקו, אלא העבירו על פניו אדוות זרות ומוזרות, עד שנדמה כי כאן, בתוך החדר, סדר שורר וקרקע מוצקה; שם, בחוץ, השתקפות שבה דברים מרטיטים ונמוגים, כזרמת מים.

איזו תמורה התחוללה תיכף ומייד בכולם כאחד, כאילו אכן אירע דבר זה במוחש, וכולם מכירים ויודעים כי מתאגדים הם יחד לחבורה בתוך כוך, על גבי אי; והריהם עושים יד אחת כנגד נוזליות זו שמחוץ. מרת רמסיי, שחשה באי־נוחות בהמתנתה לכניסתם של פול ומינטה, ונבצר ממנה, חשה, למצוא מרגוע, חשה עתה בהתחלף אי־נוחותה בציפיה. שכן עתה בוודאי יבואו, ולילי בריסקו, שניסתה לנתח את הסיבה להתעלות הפתאומית, ערכה השוואה בינה ובין אותו רגע על מגרש הטניס, עת נמוגה המוּצקוּת פתע פתאום, ומרחבים גדולים השתרעו בינותם; ועתה הושג אותו אפקט עצמו באמצעות כל אותם נרות בחדר המרוהט בצמצום, והחלונות חסרי הוילונות, והמראה המבהיק דמוי־המסיכה שלבשו הפנים לאור הנר. איזה משא פוּרַק מעליהם; הכל עשוי לקרות, חשה. עתה בוודאי יבואו, חשבה מרת רמסיי, בהביטה בדלת, ובו ברגע נכנסו מינטה דויל, פול ריילי ומשרתת נושאת קדירה גדולה בידיה, כולם בבת אחת. הם באו באיחור נורא; הם באו באיחור מחריד, אמרה מינטה, שעה שפילסו דרכיהם אל קצות שולחן שונים.

“אבדה לי הסיכה, – הסיכה של סבתי,” אמרה מינטה בנהי קינה בקולה ובהתלחלחות בעיניה הגדולות, החומות, בהשפלת עיניים, בהגבהת עיניים, בהתיישבה על־יד מר רמסיי, והדבר עורר את אבירותו עד שיצא להתקלס בה.

היאך זה היא נוהגת כאווזה פתיה, שאל, יוצאת בתכשיטיה לטפס על הסלעים?

ברגיל היה מטיל עליה אימה ופחד – הוא פיקח להחריד, וכאשר ישבה על־ידו בערב הראשון, והוא דיבר על ג’ורג' אליוט, נבהלה באמת ובתמים, שכן שכחה ברכבת את הכרך השלישי של 'מידלמארץ'' ולא ידעה מה אירע לבסוף; אבל אחר־כך הסתדרה אתו מצויין והעמידה פני נבערת אף יותר משהיא באמת, משום שחביב עליו להגיד לה שהיא טיפשה. ועל כן הערב, הוא צחק עליה, והיא לא נבהלה. יתר על כן, היא ידעה, מייד בכניסתה לחדר, כי התחולל הנס; היא מעוטרת הילת האד הזהובה שלה. לפעמים זו נחה עליה; לפעמים לא. אף פעם אינה יודעת על שום מה זו באה ועל שום מה זו הולכת, ואפילו אם נחה עליה, עד שנכנסת לחדר ומייד היא יודעת על־פי מבטו של אחד הגברים. כן, הערב נחה עליה, בשפע רב; היא ידעה זאת על־פי הצורה שבה אמר לה מר רמסיי לא להשתטות. היא ישבה על־ידו ונתחייכה.

הדבר קרה איפוא, חשבה מרת רמסיי; הם התארשו. ולרגע חשה במה שלא שיערה שהיא עתידה לשוב ולחוש בו – קינאה. שכן הוא, בעלה, אף הוא חש בכך – בזוהרה של מינטה; הוא אוהב את הנערות הללו, אותן נערות זהובות־אדמוניות, שיש בהן משהו מתעופף, משהו פרוע ופוחז כלשהו, שאינן “מקרצפות את שערן עד שינשור,” שאינן, כדבריו על לילי בריסקו העלובה, “עור־ועצמות”. יש בהן איזו סגולה שאין בה, איזה זוהר, איזו עשירות, שהוא נמשך אליה, משועשע על־ידה, ובעטיה עושה הוא לו בנות־טיפוחים מנערות דוגמת מינטה. מוּרשוֹת הן לספר את שערו, לקלוע לו רצועות לשעון או להפריעו בעבודתו, בקראן לעומתו (היא שמעה זאת), “בוא הנה, מר רמסיי; הגיע תורנו להכות אותם,” והוא יוצא ובא לשחק טניס.

אבל לאמיתו של דבר לא קינאה, רק לפעמים, שעה שהסתכלה בראי והביאה עצמה להיראות ממורמרת במקצת על שהזקינה, אולי, באשמתה היא. (החשבון עבור החממה וכל השאר.) היא הכירה להן טובה על שצחקו לו. (“כמה מקטרות עישנת היום, מר רמסיי?” וכיוצא בזה), עד שנדמה כאיש צעיר; איש שהנשים נמשכות אחריו, שאינו עמוס לעייפה, שאינו כורע תחת גודל מפעלותיו ועצבונות העולם והמוניטין שלו או כשלונו, אלא שוב כשהיה בימי היכרותם הראשונים, צנום וחיוור אך מחזר; מסייע לה בעליה מן הסירה, היא נזכרת; בעל גינונים מרנינים, כאלה (היא הביטה בו, והוא נראה צעיר להדהים, בקנטרו את מינטה). אשר לה – “שימי אותה כאן,” אמרה, וסייעה לבחורה השווייצרית להציב לפניה מעדנות את קדרת הענק החומה אשר בה ה־Boeuf en Daube – היא מצדה אוהבת את הגלמים שלה. פול חייב לשבת על־ידה. היא שמרה לו מקום. באמת, לפעמים היא חושבת שהגלמים חביבים עליה מכולם. אין הם מטריחים עליך בעבודות־המחקר שלהם. מה הרבה מחמיצים הם, ככלות הכל, כל אותם גברים חכמים מחוכמים! מה מיובשים נעשים הם, אומנם כן. יש בו, חשבה בעוד הוא מתיישב, יש בו משהו מקסים מאוד בפול. נימוסיו מרנינים אותה, ואפו המחוטב בחידוד ועיניו התכולות, הבהירות. הוא מתחשב כל כך. כלום יספר לה – עכשיו שהכל חזרו לדבר – מה קרה ביניהם?

“אנו חזרנו והתחלנו לחפש את סיכתה של מינטה,” אמר, משהתיישב על־ידה. “אנו” – זה די והותר. היא ידעה מתוך התאמצותו, מתוך העליה בקול צורך התגברות על מלה קשה, כי זו לו פעם ראשונה שהוא אומר “אנו.” “אנו” עשינו כזאת, וכזאת עשינו “אנו.” הם יאמרו זאת כל ימי חייהם, חשבה, וריח נהדר של זיתים ושל שמן ושל רוטב עלה ובא מן הקדרה החומה הגדולה משהסירה מרתה, בתנופה חגיגית קלה, את המִכסה. הטבחית הוציאה שלושה ימים על התבשיל הזה. ועליה להקפיד הקפדה מרובה, חשבה מרת רמסיי, בעודה צוללת לתוך העיסה הרכה, שתבחר נתח משובח במיוחד בשביל ויליאם בנקס. והיא שמה עינה בקדירה, על דפנותיה המבהיקים ועל בליל הבשרים החומים והצהובים הנותנים ריחם, ועלי הדפנה שבה והיין שבה, וחשבה: בכך יוחג המאורע – תחושה מוזרה, שהתעוררה בה, ובעת ובעונה אחת היה בה מן הזרות ומן העדנה, לערוך חגיגה, כאילו הוזעקו בה שני ריגושים, האחד עמוק – כלפי מה שהוא רציני מאהבת גבר לאשה, יותר מצווה, שרושמו חזק יותר, שנושא בחובו את זרע המוות; ובה בעת האוהבים הללו, האנשים הללו הבאים בשער האשליה בעיניים נוצצות, יש לחולל סביבם בקילוסים, לעטרם במקלעות פרחים.

“הישג מזהיר,” אמר מר בנקס והניח סכינו לרגע. הוא אכל בשימת־לב. זה עסיסי; זה רך. מבושל לעילא ולעילא. כיצד עולים הדברים הללו בידה במקום נידח כל כך? שאל אותה. הריהי אשה מופלאה. כל אהבתו, כל יראת־כבודו חזרו אליה; והיא ידעה זאת.

“זה מתכון צרפתי של סבתי,” אמרה מרת רמסיי, ובדברה הצטלצל קולה בתענוג גדול. מובן מאליו שצרפתי. מה שמקובל באנגליה כבישול הריהו תועבה (הם מסכימים בזה). הריהו השריית ראשי־כרוב במים. הריהו צליית בשר עד שהוא מתקשה כסוליה. הריהו הסרת קליפותיהם הטעימות של ירקות. “אשר בהן,” אמר מר בנקס, “גלומה כל מעלתו של הירק.” והבזבוז הזה, אמרה מרת רמסיי. משפחה צרפתית שלמה יכולה לשבוע ממה שהמבשלת האנגליה משליכה לפח. מתנופת התחושה כי שבה וניתנה לה חיבתו של ויליאם, ושוב הכל בסדר גמור, וכי חלף המתח, וכי עתה בת־חורין היא לנחול נצחונות ולהתקלס, צחקה, העוותה העוויות, עד שלילי חשבה, איזו ילדות בה, מה מופרך כל זה, יושבת לה, וכל יפעתה שבה ונפתחת בתוכה, ומדברת על קליפותיהם של ירקות. יש בה משהו מבהיל. אין לעמוד בפניה. תמיד היא משיגה את שלה בסופו של דבר, חשבה לילי. עתה הוציאה את הדבר אל הפועל – פול ומינטה, ניתן להניח, מאורשים הם. מר בנקס סועד עמם. היא מטילה בהם כישוף, בכולם, בחפצה בדברים בפשטות שכזאת, בישרות שכזאת; ולילי העמידה את השיפעה הזאת כנגד עניות רוחה שלה, והיא זורחת) באותו דבר משונה, מבהיל, בכך שפול ריילי, שהוא מוקד הדבר, כולו רתת, ואף על פי כן פזור־דעת, משוקע, שותק. מרת רמסיי, חשה לילי, בעוד זו מדברת על קליפותיהם של ירקות, מרוממת זאת, סוגדת לזאת; מאהילה על זאת בידה להָחם, לגונן על זאת, ואף על פי כן, אחרי אשר חוללה כל זאת, הרי היא צוחקת איכשהו, מוליכה את קורבנותיה, חשה לילי, אל המזבח. עתה נגע הדבר גם בה – הריגוש, רטט האהבה. כמה בטלה־בששים חשה עצמה לצדו של פול? הוא, להַט, בעֵרה; היא, מחוץ לתמונה, בהיבט סאטירי; הוא, יוצא להרפתקאות; היא, מעוגנת בחוף; הוא, משולח, פורק עול זהירות; היא גלמודה, נעזבת לנפשה – ובנכונות להתחנן שיותן לה חלק באסונו, אם אסון זומן לו, אמרה בביישנות:

“מתי איבדה מינטה את סיכתה?”

הוא חייך חיוך נהדר כל כך, מצועף בזיכרון, מעוטר בחלומות. הוא ניענע בראשו. “על החוף,” אמר.

“אני אמצא אותה,” אמר, “אקום השכם בבוקר.” כיוון שסוד שמור הוא מפני מינטה, השפיל קולו והפנה עיניו אל מקום שישבה וצחקה, לצדו של מר רמסיי.

לילי רצתה להפגין במעוצם ובאורח מביש את תשוקתה לסייע בידו, וכבר ראתה בעיניה היאך עם שחר על החוף תהיה היא זו שתקפוץ על המציאה, הסיכה החבויה למחצה בסתר אבן, וככה תסתפח אף היא אל יורדי־הים והיוצאים להרפתקאות. אבל מה השיב להצעתה? היא אמרה במו פיה, בריגוש שאך לעתים רחוקות היא מניחה לו להתגלות: “קח אותי אתך”; והוא צחק. הוא התכוון לומר כן או לא – שמא שניהם כאחד. אבל לא כוונתו עיקר – אלא אותו צחקוק משונה שפלט, כאומר, הטילי עצמך מן הצוק אם חפצת בכך, לי לא איכפת. הוא השיב על לחיה את להט האהבה, את מוראותיה, את אכזריותה, את אי־בדיקתה באמצעים. היא נכוותה. ובהבט לילי במינטה המהלכת נועם על מר רמסיי בקצהו השני של השולחן, נחרדה בעבור זו המופקרת למלתעות הללו והכירה תודה. שכן בכל אופן, אמרה לנפשה, בנוח עיניה על המלחיה שעל הדוגמה הרקומה, היא אינה חייבת להתחתן, תודה לאל: היא אינה חייבת בספיגת ההשפלה הזאת. היא ניצלת מהתמסמסות זו. היא תקרב את העץ קצת יותר לאמצע.

עד כדי כך סבוכים הם הדברים. שכן נפל בחלקה, ביחוד בשהותה אצל הרמסיים, לחוש במעוצם בשני דברים מנוגדים בעת ובעונה אחת; זה הדבר שאת מרגישה, הוא האחד; זה הדבר שאני מרגישה הוא השני, ואזי נאבקים הם במוחה, כגון עכשיו. כל כך יפה, כה מרגשת היא אהבה זו, עד שאני נרעדת על סיפהּ ומתנדבת, לגמרי שלא כהרגלי, לחפש סיכה על שפת הים; והיא גם המטופשת והברברית שבתאוות האדם, והופכת היא צעיר נחמד בעל צדודית נאה כאבן־חן (צדודית נהדרת לפול) לבריון בעל אלת־ברזל (הוא משתחץ, הוא מחציף פנים) במבואות שכונת מייל־אנד. אולם אמרה לנפשה, מקדמת דנא שׁוֹררו המנונים לאהבה; זרים גיבבו וּורדים; ואם יישאלו, יאמרו תשעה בני־אדם מתוך עשרה שאינם רוצים אלא בזאת; ואילו הנשים, אם לדון על־פי נסיונה, מרגישות תהיינה כל הזמן, לא בזאת אנו רוצות; אין דבר יגֵע, נערותי ובהמי מן האהבה; אבל היא גם יפה והכרחית. מה איפוא, מה איפוא? שאלה, וציפתה איכשהו שהאחרים ימשיכו בטיעון, כאילו שיוכל אדם בטיעון מעין זה לירות את חצו הקטן, שממילא אינו קולע במטרה, ולהניח לאחרים להמשיך במלאכה. על כן שבה להטות אוזן לדבריהם, שמא יטילו איזה אור על שאלת האהבה.

“נוסף על כך,” אמר מר בנקס, “קיים אותו נוזל הקרוי בפי האנגלים קפה.”

“הו, קפה!” אמרה מרת רמסיי. אלא שבעיקר זו בעיה (היא מרוגשת לעילא, ראתה לילי, ודיבורה בהדגשה מרובה) של חמאה אמיתית וחלב נקי. בדיבור נלהב ונמלץ מנתה את פשעי המחלבות האנגליות, ומה מצבו של החלב המובא אל פתח הבית, וכבר עמדה לגולל את ההוכחות להאשמותיה, שכן חקרה עניין זה לאשורו, שעה שסביב־סביב לשולחן, החל באנדרו היושב בתווך, כאש המקפצת מציצה לציצה בשיח הרותם, צחקו ילדיה; צחק בעלה; היא היתה לצחוק, כוּתרה באש, ולא נותר לה אלא להניח את חרבה, לפרוק את תותחיה, ואין לה דרך לגמול להם אלא בהצגתה של הילולת הלעג והקלס העולה מן השולחן לפני מר בנקס כדוגמה ליסורים המזומנים לו לאדם היוצא כנגד דיעותיו הקדומות של הציבור הבריטי.

אולם, בכוונה תחילה, שכן גמור היה בדעתה כי לילי, אשר נחלצה לעזרתה בעניין מר טנסלי, עומדת מחוץ לדברים, הבדילה אותה מן השאר; אמרה “לילי בכל אופן מסכימה אתי,” וככה משכתה אליה, מבולבלת במקצת, נחרדת במקצת. (שכן היא חשבה על אהבה.) שניהם עומדים מחוץ לדברים, חשבה לה מרת רמסיי, גם לילי גם צ’ארלס טנסלי. שניהם מתייסרים בזוהרם של השניים ההם. הוא, גלוי וברור, חש עצמו נידח לחלוטין; אף אשה לא תזכהו במבט כל זמן שפול ריילי בחדר. עלוב שכמותו! עם זאת, יש לו עבודת־המחקר שלו, השפעתו של מישהו על משהו: הוא מסוגל לדאוג לעצמו. שונים הם פני הדברים באשר ללילי. היא הולכת ודוהה מפני זוהרה של מינטה; מתבטלת יותר מתמיד בשמלונת האפורה שלה ובפרצופונה הקמוט ובעיניה הסיניות הקטנות. כל אשר לה קטון כל כך. ויחד עם זאת, חשבה מרת רמסיי, מתוך השוואתה אל מינטה, בדרשה את עזרתה (שכן לילי תעיד בעדה שאין היא מרבה דברים על מחלבות יותר משבעלה מרבה דברים על מגפיו – שעות הוא מדבר על מגפיו), לילי תהיה הטובה מן השתיים בגיל ארבעים. יש בה בלילי נימה של משהו; ניצוץ של משהו; משהו משל עצמה אשר מרת רמסיי אוהבת בה מאוד, אבל אף גבר לא יאהב זאת, חוששת היא. ברור שלא, אלא אם כן יהיה זה גבר זקן ממנה בהרבה, כגון ויליאם בנקס. אבל הרי הוא כרוך, טוב, יש שמרת רמסיי חושבת שהוא כרוך, מאז מות אשתו, אולי אחריה. אין הוא “מאוהב” כמובן; זו אחת מאותן חיבות בלתי מזוהות, שרבות כמותן. הו אלו שטויות, חשבה; ויליאם חייב להתחתן עם לילי. דברים כה רבים משותפים להם. לילי כל כך אוהבת פרחים. שניהם צוננים ופרושים מן הבריות ומסתפקים בעצמם. עליה לארגן להם יציאה לטיול ארוך ברגל יחדיו.

בטפשותה, הושיבה אותם זה מול זו. ניתן לתקוֹן זאת מחר. אם יהיה נאה, עליהם לצאת לפיקניק. הכל נדמה אפשרי. הכל נדמה ראוי והגון. זה עתה (אבל הדבר לא יאריך ימים, חשבה, בנתקה עצמה מהרף־הרגע בעוד הכל מדברים על מגפיים), זה עתה הגיעה למקום־מבטחים; היא מרחפת כנץ בלי־זיע; כדגל התנפנפה בהוויה של גילה שמילאה כל עצב ועצב בגופה במלאות ובמתיקות, לא ברעש, בהדרת־חג, שכן עולה הדבר, חשבה, בהביטה בהם בישיבתם ואכילתם, מבעל ומילדים ומידידים; עולה כולו בדממה עמוקה זו (היא הגישה לויליאם בנקס חתיכה קטנה מאוד כתוספת ונעצה עיניה במעמקיה של קדירת החרס) נדמה ללא סיבה מיוחדת כעומד בחלל האוויר כעשן, כתימורת עולה מעלה־מעלה, ומלכדם בטח בכפיפה אחת. אין צורך להגיד דבר; אין מה להגיד. הנה הדבר, סביב־סביב להם. חלק הוא, חשה, בעודה מקפידה לברור למר בנקס חתיכה רכה במיוחד, מן הנצח; כמו שכבר הרגישה כלפי דבר אחר באותו יום אחר־הצהריים; יש בהירות בדברים, יש יציבות; משהו בהם, מתכוונת היא, מחוסן מפני תמורות וזורח הוא (היא העיפה מבט בחלון עם אדוות האור המשתקפת בו) אל מול פני הזורם, המרפרף, החלומי, כאבן־אודם; על כן שוב באה לה הערב אותה הרגשה שכבר פקדה אותה היום פעם אחת, שלווה, מנוח. מן הרגעים הללו, חשבה, קורץ אותו דבר העומד לעדי־עד. זה יעמוד.

“כן,” הרגיעה את ויליאם בנקס, “יש המון בשביל כולם.”

“אנדרו,” אמרה, “הנמך את הצלחת שלך, שלא ישפך לי.” (ה־Boeuf en Daube הוא הישג מזהיר.) הנה כאן, חשה, בהניחה את הכף, שרוי החלל הדומם האופף את לבם של דברים, שבו אפשר לנוע או לנוח; אפשר להמתין עכשיו (הכל קיבלו את שלהם), להטות אוזן; אחר־כך אפשר, כנץ הנשמט בפתאום מרוּם גבהיו, להתנפנף ולצלול אלי צחוק על נקלה, בהניחה את מלוא כובד משקלה על אשר אמר בעלה בקצהו השני של השולחן אודות השורש המרובע של אלף־מאתיים־חמישים־ושלוש, שהיה במקרה מספרו של כרטיס־הרכבת שלו.

כל זה מה פירושו? אין לה מושג עד עצם היום הזה. שורש מרובע? מה זה? בניהָ יודעים. היא נסמכת עליהם; על ריבועים ושורשים מרובעים; אלה הדברים שמדברים בהם עכשיו; על וולטיר ומדאם דה סטאל; על אופיו של נפוליון; על השיטה הצרפתית בהחכרת אדמות; על לורד רוזברי; על זכרונותיו של קריווי: היא הניחה שיתמכוה ויסמכוה באותו מארג נערץ של השכל הזכרי, המתרוצץ אנה ואנה, חוצה מכאן ומכאן, כחישוקי ברזל הנמתחים על גבי המארג המתנדנד, תומכים בעולם, עד שיכולה היא להפקיד עצמה בידיו עד כלות, אפילו לעצום עיניה, או לרפרף בהן רגע, כילד הנושא עיניו מכרו וקורץ לרבבות רבדי העלים שעל העץ. אחר־כך ניעורה. עדיין אורגים ומייצרים. ויליאם בנקס מדבר בשבחם של הרומאנים מסידרת וייוורלי.

הוא קורא אחד מהם מדי ששה חודשים, אמר, ועל שום מה מרגיז הדבר את צ’ארלס טנסלי? הוא התפרץ (הכל, חשבה מרת רמסיי, בגלל שפרו אינה מוכנה להיות נחמדה אליו) וביטל את סדרת וייוורלי שעה שאינו יודע על כך כלום, אינו יודע ולא כלום, חשבה מרת רמסיי, והיא מתבוננת בו תחת שתאזין לדברים שדיבר. היא ראתה את פני הדברים מתוך צורת דיבורו – הוא רוצה להבליט עצמו, וכך ינהג תמיד עד אשר ייזכו אותו בפרופסורה או שיישא לו אשה, ושוב לא יהיה לו צורך להגיד תמיד “אני – אני – אני.” שכן הביקורת שמתח על סר וולטר סקוט המסכן, או שמא בג’יין אוסטין מדובר, זה היה תוכנה. “אני – אני – אני.” הוא חושב על עצמו ועל הרושם שהוא מטיל, ויכולה היא לקבוע זאת על־פי נימת קולו והדגשותיו והתלבטותו. ההצלחה תיטיב עמדו. בכל אופן, שוב נסחפו בדברים. עכשיו אינה צריכה להטות אוזן. ידעה כי לא לאורך זמן, אבל אותו רגע היו עיניה כה צלולות שכמו עברו מסביב לשולחן וחשפו כל אחד ואחד מן האנשים הללו, ואת מחשבותיהם ואת רגשותיהם, בלא מאמץ כמו אור מתגנב מתחת למים עד שאדוותיהם וקני־הסוף שבהם והדגיגים המאזנים גוום, והטרוטה החולפת פתאום בדממה, מוארים כולם בעודם תלויים ועומדים, מרטיטים. כן ראתה אותם; שמעה אותם; אבל כל אשר אמרו גם הוא חוֹנַן בסגולה זו, כאילו היתה אמירתם כתנועת הטרוטה, עת ניתן לראות בעת ובעונה אחת את אדוות המים ואת חלוקי־הנחל, משהו מימין, משהו משמאל; והכל חובר יחדיו; בעוד אשר בפעילות החיים הלא היתה כורכת דבר ומפרידה אותו ממשנהו; היתה אומרת שהרומאנים מסידרת וייוורלי חביבים עליה או שלא קראה אותם; היתה משלחת עצמה קדימה; עתה לא אמרה דבר. למו־רגע היתה תלויה ועומדת.

“אה, אבל כלום לדעתכם יחזיקו מעמד לאורך ימים?” אמר אי־מי. היה זה כאילו נשתלחו ממנה אנטנות מרטיטות, אשר קלטו פסוקים מסויימים והביאום לתשומת־לבה. זה אחד מהם. היא הריחה סכנה לבעלה. שאלה מעין זו עתידה להוליך, כמעט בוודאות, לאמירת אי־מה שיזכיר לו את כשלונו. כלום לאורך ימים יקראוהו – יחשוב תיכף ומייד. ויליאם בנקס (שאין בו שמץ מהבלות זו) צחק ואמר שאינו מייחס חשיבות לתמורות האופנה. מי יגיד מה יאריך ימים – בספרות וכן גם בשאר הדברים?

“הבה נהיה נהנים ממה שאנו נהנים,” אמר. ישרוּת זו שבו נדמתה למרת רמסיי ראויה להערצה. דומה כי אף לרגע אינו חושב, אבל מה השפעתו של עניין זה לגבי? אבל אם הנך בעל מזג אחר, זה הנזקק לשבחים, הנזקק לעידוד, בדרך הטבע מתחיל אתה (והיא ידעה כי מר רמסיי מתחיל) לחוש באי־נוחות; לחפוץ שאי־מי יאמר, הו, אבל יצירתך שלך תאריך ימים, מר רמסיי, או משהו כיוצא בזה. אי־הנוחות שבו נתגלתה עתה בבירור באמרו, מתוך רוגזה כלשהי, כי בכל אופן, סקוט (או שמא בשקספיר מדובר?) יאריך אצלו ימים כל ימי חייו. הוא אמר זאת ברוגז. כולם, חשבה, חשים במבוכת־מה, בלי דעת למה. אך מינטה דויל, שחושים מחודדים לה, אמרה אמירה בוטה, אמירה מופרכת, שאין היא מאמינה כי יש מי שנהנה באמת מקריאת שקספיר. מר רמסיי אמר בסבר חמור (אבל דעתו הוסחה שוב) כי מעטים האנשים האוהבים אותו בה במידה שהם מכריזים על כך. אבל, הוסיף ואמר, אף על פי כן מחזות אחדים יש בהם ערך של ממש, ומרת רמסיי נוכחה כי העניינים יסתדרו לפחות לעת עתה; הוא יצחק על מינטה, והיא, ראתה מרת רמסיי, תופסת את חרדתו הרבה לעצמו, ובדרכה שלה תדאג לטפל בו ותשבח אותו, כך או אחרת. אבל הלוואי לא היה בכך צורך: שמא אשמתה היא שיש בכך צורך. בכל אופן, עתה בת־חורין היא להטות אוזן לדברים שמנסה פול ריילי להגיד אודות ספרים שאדם קורא בהיותו נער. אלה מחזיקים מעמד לאורך ימים, אמר. הוא קרא ספרי טולסטוי בבית־הספר. אחד מהם נחקק בזכרונו, אבל השם נשכח ממנו. שמות רוסיים הם בלתי מתקבלים על הדעת, אמרה מרת רמסיי. “ורונסקי,” אמר פול. הוא זוכר אותו כיוון שמאז ומתמיד סבור היה שאין שם טוב מזה לנבל. “ורונסקי,” אמרה מרת רמסיי; “הו, ‘אנה קרנינה’,” אבל בכך ירחיקו לכת; ספרים אינם השטח שלהם. לא, צ’ארלס טנסלי עתיד להעמיד את שניהם על מקומם כהרף עין בענייני ספרים, אבל כל דבריו בלולים כל כך בתערובת של כלום־אומר־אני־מה־שצריך־לומר? כלום־עושה־אני־רושם־טוב? עד אשר, ככלות הכל, למד אתה על אודותיו יותר מאשר על אודות טולסטוי, ואילו דברי פול נגעו בפשטות בדברים, לא בו עצמו. כבכל הטיפשים היתה בו גם מעין ענוותנות, דרך־ארץ כלפי רגשותיך, אשר יש שמצאה חן בעיניה. עכשיו אינו חושב על עצמו ולא על טולסטוי, אלא אולי קר לה, אולי היא חשה ברוח־פרצים, אולי היתה רוצה אגס.

לא, אמרה, אין היא רוצה אגס. לאמיתו של דבר נטרה כל אותו זמן את קערת הפרי (בלי שתעמוד על כך) בקנאתנות, מתוך תקווה שאיש לא יגע בה. עיניה באו והלכו בין קימורי הפרי וצלליו, בין הארגמנים הרוויים של ענבי השפלה, אחר־כך טיפסו על רכס הצדפה הקרני, העמידו צהוב כנגד ארגמן, צורה קמורה כנגד צורה עגולה, בלי דעת על שום מה היא עושה זאת, ועל שום מה, כל אימת שהיא עושה זאת, חשה היא בגבור הדרת־רוגע; עד אשר, הו, מה חבל שהם עושים זאת – הושטה יד, נטלה אגס וקילקלה הכל. מתוך צער הביטה ברוז. הביטה ברוז היושבת בין ג’ספר ופרו. מה משונה שבתך תעשה דבר כזה!

מה משונה לראותם יושבים כך, בשורה אחת, ילדיה, ג’ספר, רוז, פרו, אנדרו, כמעט בלי אומר, אלא שאיזה לצון משלהם מתנהל שם, שיערה, על־פי עיווי שפתיהם. משהו נבדל לחלוטין מכל הדברים האחרים, משהו שהם אוגרים להם בשביל לצחוק עליו בחדרם. לא על אביהם, קיוותה. לא, היא חושבת שלא. מה הדבר, תהתה, מתוך איזו עצבות, שכן נדמה לה שיצחקו שלא בפניה. כל זה נאגר מאחרי הקלסתרים הללו, החתומים, הדוממים, כמו מסיכות, שכן אין הם משתפים עצמם על נקלה; הריהם כצופים, כמפקחים, נישאים כלשהו או מובדלים מן המבוגרים. אבל משהביטה הערב בפרוּ, ראתה כי עתה אין הדבר נכון כל כך לגביה. הנה היא מתחילה, ניזוזה קצת, יורדת קצת. אור קלוש נח על פניה, כמו בא מזוהרה של מינטה היושבת מנגד, איזה ריגוש, איזה יחולי אושר השתקפו בה, כאילו שמש אהבתם של גברים ונשים עלתה מפאת השולחן, ובלי דעת מה זו רכנה לעברה והקדימה לה שלום. היא האריכה מבט במינטה, בחיישנות אבל בסקרנות, עד שמרת רמסיי הביטה מזו אל זו ואמרה, בדיבור אל פרו בינה לבינה, תהיי מאושרת כמותה ביום מן הימים. תהיי מאושרת שבעתיים, אמרה עוד, כיוון שבתי את, התכוונה להגיד; בנותיה מחוייבות להיות מאושרות מבנותיהם של אחרים. אבל תמה הסעודה. עת ללכת. אין הם אלא משחקים בדברים שבצלחות. היא תמתין עד שיכלה צחוקם לאיזו מעשיה שסיפר בעלה. הוא מהתל במינטה בעניין איזו התערבות. אחר־כך תקום.

צ’ארלס טנסלי חביב עליה, חשבה, פתע פתאום; צחוקו חביב עליה. הוא חביב עליה על שום רוגזו הרב על פול ומינטה. מגושמוּת שבו חביבה עליה. איש צעיר זה יש בו הרבה ככלות הכל. ולילי, חשבה, בהניחה את המפית שלה לצד הצלחת, תמיד יש לה איזה לצון משלה. אף פעם אין צורך לדאוג ללילי. היא המתינה. היא נעצה את המפית תחת שולי הצלחת. ובכן, האם גמרו עכשיו? לא. מעשיה זו גררה מעשיה אחרת. בעלה שרוי הערב במצב־רוח מרומם, וברצותו, שיערה, ליישב את ההדורים עם אוגוסטוס קשישא אחרי כל אותו עסק עם המרק, סיפחו לשיחה – הם גוללו מעשיות על אי־מי ששניהם הכירוהו מן המכללה. היא הביטה בחלון שבו דלקו עתה שלהבות הנר ביתר שאת משהשחירו השמשות, ובהביטה אל החוץ הזה הגיעו אליה הקולות באורח זר ומוזר, כאילו היו קולות בשעת תפילה בקתדראלה, שכן לא הקשיבה למלים. פרצי הצחוק הפתאומיים ואחריהם קול אחד (של מינטה) שדיבר לבדו, העלו על דעתה גברים ונערים המשמיעים את מלות התפילה הלטיניות באיזו קתדראלה רומית־קאתולית. היא המתינה. בעלה דיבר. הוא דיקלם דבר־מה, והיא ידעה כי שירה היא על־פי הריתמוס ועל־פי צליל ההתעלות והמלנכוליה שבקולו:

צְאִי וַעֲלִי בִּשְׁבִיל הַגַּן,

    לָרִיאָנָה לָרִילִי.

שׁוֹשַׁנַּת־סִין כֻּלָּהּ פְּרִיחָה וְהַדְּבוֹרָה הַצְּהַבְהַבָּה רוֹחֶשֶׁת בֶּעֱלִי.

המלים (היא הביטה בחלון) הצטלצלו כאילו צפות הן כפרחים על פני המים שם בחוץ, מנותקות מכל הנמצאים, כאילו איש לא אמרן, וקיומן בא להן מעצמן.

וְכָל הַחַיִּים שֶׁחָיִינוּ מֵאָז וְכָל הַחַיִּים הָעֲתִידִים

מָלְאוּ אִילָנוֹת וְעָלִים בְּחִלּוּף.

היא לא ידעה מה פשרן, אבל, כמותן כמוסיקה, נאמרו המלים כמו בקולה היא, מחוץ לעצמה, מגידות בקלילות וכדבר המובן מאליו את שהיה במחשבתה כל אותו ערב בעודה אומרת דברים אחרים. והיא ידעה, בלי שתביט סביב, שכל המסובים אל השולחן מטים אוזן לקול האומר:

אֶתְמְהָה מַה בְּעֵינַיִךְ

    לָרִיאָנָה, לָרִילִי

מתוך הקלה ומתוך עונג בדומה לאלה שלה, כאילו נשמע, סוף־סוף, הדבר הצריך להיאמר, כמובן מאליו, נשמע ונאמר בקולם שלהם.

אבל הקול השתתק. היא הביטה סביב. היא הקימה עצמה. אוגוסטוס קרמייכל התרומם, ובהחזיקו במפית־האוכל שלו עד שנראתה כגלימה לבנה ארוכה, עמד ורוֹנן:

וְלִרְאוֹת בַּמְלָכִים הָרוֹכְבִים וְעוֹבְרִים

עַל פְּנֵי דְּשָׁאִים וּשְׁטִיחֵי מַרְגָּנִית

עִם כַּפּוֹת הַתָּמָר וְחִצֵי הָאֲרָזִים,

    לָרִיאָנָה, לָרִילִי,

ובעברה על פניו נפנה כלשהו לעברה וחזר על המלים האחרונות:

לָרִיאָנָה, לָרִילִי.

וקד לה קידה כאילו סוגד לה. בלי דעת למה חשה שהיא חביבה עליו יותר מאי־פעם; ובתחושת הקלה והכרת־תודה החזירה לו קידה ובאה בדלת שהחזיק למענה.

הכרח הוא עתה להביא הכל לשלב הבא. ברגל אחת על הסף המתינה במחזה שהלך ונמוג לנגד עיניה, ואז, משניסוטה ונטלה את זרועה של מינטה ויצאה מן החדר, נשתנה, לבש צורה אחרת; נעשה, ידעה, בהטילה מבט אחרון מעבר לכתף, נחלת העבר.

 

18    🔗

כרגיל, חשבה לילי. תמיד נמצא דבר־מה שיש לעשותו ברגע זה בדיוק, דבר־מה שמרת רמסיי גמרה אומר מטעמים השמורים עמה לעשותו כהרף עין, ולו גם הכל עומדים ומגלגלים בדיחות, כגון עכשיו, בלי יכולת לגמור אומר אם ילכו לחדר־העישון, לטרקלין, או יפרשו לעליות־הגג. אחר־כך רואה את כי מרת רמסיי ניצבת לה באמצע המהומה הזאת כשזרועה של מינטה שלובה בשלה, חוככת בדעתה, “כן, עכשיו הזמן לזה,” וככה מסתלקת היא תיכף ומייד בארשת של סודיות לעשות דבר־מה לבדה. ומייד אחרי לכתה משתררת מעין התפרדות; הם פוסחים על הסעיפים, פונים איש לדרכו, מר בנקס נטל את צ’ארלס טנסלי בזרועו והלך לסיים על הגזוזטרה את הדיון שהחלו בו בשעת הסעודה בענייני מדינה, ובכך הכניס שינוי במכלול איזונו של הערב, הכריע את הכף לכיוון אחר, כאילו, חשבה לילי, משראתה אותם בהליכתם וקלטה מלה או שתיים על המדיניות הנקוטה בידי מפלגת הלייבור, פנו ועלו אל גשר־הפיקוד של הספינה והחלו מתעסקים במדידת הכיוון; המעבר מן השירה אל ענייני המדינה כך נתפס לה; הנה כי כן הלכו להם מר בנקס וצ’ארלס טנסלי, ואילו השאר עמדו והביטו במרת רמסיי העולה במדרגות לאור המנורה לבדה. לאן, תהתה לילי, היא ממהרת כל כך?

אין זאת שאומנם רצה או נחפזה; לאמיתו של דבר התנהלה לאיטה. נוטה היתה להיעצר דום לרגע אחד אחרי כל הפטפטת הזאת ולברור דבר אחד מסויים; דבר שנודעת לו חשיבות; להבדילו; להפרידו; לנקותו מכל הריגושים ומכל שיוּרי הדברים, וכך תחזיק בו נִכחהּ ותביאנו אל בית־הדין, אשר שם כבר נערכים אחרי דלתיים סגורות ויושבים על כסאותם השופטים אשר מינתה לשם דיון בדברים הללו. טוב הדבר, רע הדבר, מתוקן הדבר או אינו מתוקן? אנה מועדות פנינו? וכן הלאה. כן התקינה עצמה ככלות הזעזוע שבהתרחשות, ושלא־במודע כמעט ושלא כיאות השתמשה בענפיהם של עצי הבוקיצה שבחוץ לצורך הסתייעות לביסוס עמדתה. עולמה הולך ומתחלף; הם דוממים על עמדם. ההתרחשות נתנה בה טעם של תנועה. הכל מחוייב להיות כסדר. עליה לתקון זאת, וזאת עליה לתקון, חשבה, ובלי דעת נתנה שבח להדר הדוממות שבעצים, ועוד להתרוממות הנפלאה (כחרטומה של ספינה במעלה הגל) של ענפי הבוקיצה בהרימם רוח. שכן רוח נשבה (היא נעמדה רגע והביטה חוצה). רוח נשבה, עד שמפעם לפעם קינחו העלים את השמיים וגילו כוכב, והכוכבים עצמם נדמו כאור מזדעזע ומתרוצץ ומתאמץ להבקיע בין קצות העלים. כן, הדבר נעשה איפוא, הושלם; וככל הדברים שנעשו, לבש הוד. איש אינו הופך בזה, ומנוער מפטפטת ומריגושים, דומה הדבר כמו היה מאז ומתמיד, ועתה רק נתגלה, ובהתגלותו הביא הכל לידי יציבות. עתידים הם, חשבה, בהוסיפה לעסוק בזה, גם אם שנים רבות יחיו, לשוב אל הערב הזה; הלבנה הזאת; הרוח הזאת; הבית הזה: וגם אליה. החניפה לה, במקום שבו היתה הכי מועדת לחנופה, המחשבה היאך, צרורה בלבבותיהם, גם אם שנים רבות יחיו, משולבת וארוגה תהיה; וגם זה, וגם זה, וגם זה, חשבה, בעלותה במדרגות, והיא צוחקת, אבל בחיבה צוחקת לספה שבמשטח־המדרגות (של אמהּ) לכיסא־הנדנדה (של אביה); למפת איי ההברידים. כל אלה תקומה תהיה להם בחייהם של פול ומינטה; “משפחת ריילי” – היא חזרה וניסתה את השם החדש; והיא חשה, בנוח ידה על דלת הפעוטון, באותו שיתוף רגשות עם הזולת שמעניק הריגוש, כאילו נעשו המחיצות דקיקות כל כך עד אשר למעשה (ההרגשה היתה של הקלה ושל אושר) זרם אחד הכל, וכיסאות, שולחנות, מפות, שלה הם, שלהם הם, לא משנה של מי, ופול ומינטה ימשיכו בזאת אחרי מותה.

היא סובבה את הידית, בחוזקה, שלא תחרוק, ונכנסה, מתוך שירבוב שפתיים קל, כאילו להזכיר לעצמה שאין להרים קול. אבל תיכף לכניסתה ראתה, לדאבונה, כי זהירות זו אין בה צורך. הילדים אינם ישנים. הרי זה מכעיס מאוד. שומה על מילדרד להקפיד יותר. הנה ג’ימס ער לחלוטין, וקאם יושבת זקופה כמוט, ומילדרד מתהלכת ברגליים יחפות, והשעה קרובה לאחת־עשרה וכולם מדברים. מה העניין? שוב אותה גולגולת איומה. היא אמרה למילדרד שתסלק אותה, אבל מילדרד שכחה כמובן, ועכשיו הרי לך קאם ערה לחלוטין וג’ימס ער לחלוטין והם מתקוטטים שעה שמחוייבים היו להירדם לפני שעות. איזו רוח נכנסה בו באדוורד ששלח להם את הגולגולת האיומה הזאת? בטפשותה הניחה להם לתקוע אותה שם למעלה. היא נקבעה בחוזקה, אמרה מילדרד, וקאם אינה יכולה לשכב לישון עם הדבר הזה בחדר, וג’ימס מצטווח אם היא נוגעת בזה.

קאם חייבת איפוא לשכב לישון (יש לזה קרניים גדולות, אמרה קאם) – חייבת לשכב לישון ולחלום על ארמונות חמודים, אמרה מרת רמסיי, בהתיישבה לצדה על גבי המיטה. היא רואה את הקרניים האלה, אמרה קאם, בכל החדר. אמת ונכון. בכל אשר קבעו את האור (וג’ימס אינו יכול לישון בלי אור) נפל תמיד צל באיזה מקום.

“אבל חשבי נא, קאם, הרי זה רק חזיר זקן,” אמרה מרת רמסיי, “חזיר שחור ונחמד כמו החזירים שבחווה.” אבל קאם חשבה שזה דבר איום ונורא המסתעף נגדה מקצה החדר עד קצהו.

“טוב ויפה,” אמרה מרת רמסיי, “נכסה אותו,” וכולם התבוננו בה בגשתה אל שידת־המגירות ובשלפה את המגירות הקטנות במהירות בזו אחר זו, ומשלא ראתה אף דבר אחד שיתאים, מיהרה והסירה את צעיפה וכרכה אותו סביב הגולגולת, כרוך סביב וסביב וסביב, ואחר־כך חזרה אל קאם והשפילה ראשה אל הכר וכמעט שהניחה אותו לצד ראשה של קאם ואמרה מה חמוד עכשיו המראֶה; מה יאהבוהו הפֶיוֹת; הרי זה כקן של ציפור; הרי זה כהר יפהפה שכמותו ראתה בחוץ־לארץ, עם גיאיות ופרחים ופעמונים מצלצלים וציפורים מזמרות וגדיים קטנים ואנטלופות… היא ראתה בהדהד המלים עודה מגידה אותן בניגון במוחה של קאם, וקאם חזרה ודובבה אחריה כי זה כהר, קן של ציפור, גן, ויש שם אנטלופות קטנות, ועיניה היו נפקחות ונעצמות, ומרת רמסיי הוסיפה ואמרה ביתר מונוטוניות וביתר ניגון וביתר שטותיות, כי חייבת היא לעצום עיניה ולהירדם ולחלום על הרים וגיאיות וכוכבים נופלים ותוכיים ואנטלופות וגנים, וכל הדברים החמודים, אמרה, בהגביהה ראשה באיטיות רבה ובדברה באורח מוכני יותר ויותר, עד שישבה זקופה וראתה כי קאם נרדמה.

עכשיו, לחשה, בעברה אל מיטתו, גם ג’ימס חייב לשכב לישון, כי ראֵה, אמרה, גולגולת חזיר־הבר נשארה על מקומה; לא נגעו בה; עשו בדיוק כרצונו; הריהי במקומה, ולא נפגעה. הוא בדק אם הגולגולת עודה במקומה מתחת לצעיף. אבל הוא רוצה לשאול אותה עוד משהו. האם ייצאו למגדלור מחר?

לא, מחר לא, אמרה, אבל בקרוב, הבטיחה לו; ברגע שיהיה יום נאה. הוא היה ילד טוב. הוא השתרע. היא כיסתה עליו. אבל לעולם לא ישכח, היא ידעה, והיא רגזה על צ’ארלס טנסלי, על בעלה ועל עצמה, שכן היא שעוררה את תקוותיו. אחר־כך שלחה ידה אל צעיפה ונזכרה כי כרכה אותו סביב גולגולת חזיר־הבר, קמה על רגליה ומשכה ופתחה את החלון כדי אינץ' או שניים, והקשיבה לרוח וקלטה שאיפה של אוויר הלילה הצונן האדיש לחלוטין וליחששה לילה־טוב למילדרד ויצאה מן החדר והניחה ללשון הבריח להתארך לאיטה במנעול והלכה לה.

היא מקווה שלא יטיח את ספריו ברצפה מעל לראשיהם, חשבה, ועדיין היא חושבת איזה טרחן הוא צ’ארלס טנסלי. שכן אף אחד מהם אינו ישן היטב; הם ילדים קלי־ריגוש, וכיוון שאמר דברים שכאלה על המגדלור, נדמה לה כי קרוב לוודאי שישמוט ערימה של ספרים, בשעת הירדמם דווקא, בהדפו אותם מעל לשולחן בניע מרפק מסורבל. שכן שיערה שעלה לחדרו לעבוד. אבל מראהו כה גלמוד; אבל ירווח לה כאשר יסע; אבל היא תדאג שינהגו בו יפה יותר מחר; אבל הוא נהדר אל בעלה; אבל הליכותיו לבטח צריכות שיפור; אבל צחוקו מוצא חן בעיניה – בחשבה כזאת וכזאת, בעודה יורדת במדרגות, הבחינה כי עכשיו יכולה היא לראות את הלבנה עצמה בעד לחלון של גרם־המעלות – לבנת הקציר הצהובה – ונפנתה, והם ראוה, והיא ניצבת עליהם בראש המדרגות.

“זאת אמי,” חשבה פרו. כן; שומה על מינטה להביט בה; שומה על פול ריילי להביט בה. זה הדבר במקורו, חשה, כאילו אין אלא דמות אחת מעין זו בעולם כולו; אמהּ. וכשם שהיתה מבוגרת כמעט, רגע אחד קודם, בשיחתה עם השאר, חזרה ונעשתה ילדה, ומה שעושים הם הוא משחק, והאם תתן אמה אישור למשחקם, או שמא תגנה אותו, תהתה. ומתוך מחשבה עד מה שפרה שעתם של מינטה ופול ולילי, שזכו לראותה, ומתוך הרגשה איזה מזל מיוחד במינו נפל בחלקה, שהיא שלה, והיאך לא תתבגר לעולם ולא תעזוב את הבית, אמרה, כמו ילדה: “חשבנו לרדת לחוף ולהתבונן בגלים.”

כהרף עין, בלי סיבה כלל, נעשתה מרת רמסיי כנערה בת עשרים, כולה עליצות. רוח השתוללות אחזה בה פתאום. בטח שחייבים הם ללכת; בטח שחייבים הם ללכת, קראה, מתוך צחוק; ובגמעה שלוש־ארבע מדרגות אחרונות בריצה, מהר, החלה מסתובבת מאיש לאיש וצוחקת ומעטפת את מינטה באדרתה ואומרת הלוואי שהיתה יכולה לבוא אף היא, והאם יאחרו מאוד, והאם יש למי מהם שעון?

“כן, פול יש לו,” אמרה מינטה. פול שילשל שעון־זהב יפהפה מתוך נרתיק קטן של עור־יעלים להראותה. ובהחזיקו אותו על כף ידו לפניה, חש, “היא כבר יודעת הכל. אינני צריך לומר דבר.” בהראותו את השעון אמר לה: “עשיתי את הדבר, מרת רמסיי. הכל בזכותך.” ובראותה את שעון־הזהב המוטל בידו, חשה מרת רמסיי, כמה ברת־מזל היא מינטה! הרי היא נישאת לגבר בעל שעון־זהב בנרתיק של עור־יעלים!

“הלוואי יכולתי לבוא אתכם!” קראה. אבל עיכבה אי־מה חזק כל כך עד שאף לא עלה על דעתה לשאול עצמה מהו. מובן מאליו שאי אפשר שתלך עמם. אבל חפצה היתה ללכת, אלמלא הדבר ההוא, ומבודחת ממחשבתה המופרכת (איזה מזל להינשא לגבר בעל נרתיק של עור־יעלים לשעונו) הלכה בחיוך על שפתיה לחדר ההוא, שבו ישב בעלה וקרא.

 

19    🔗

ודאי, אמרה לנפשה, בכניסתה לחדר, עליה לבוא הנה בשביל לזכות בדבר שהיא חפצה בו. ראשית חפצה היא לשבת בכיסא מסויים תחת מנורה מסויימת. אבל חפצה היא בעוד דבר, אף כי אינה יודעת, אינה יכולה להעלות על הדעת מהו שהיא חפצה בו. היא הביטה בבעלה (שבה ונטלה אותו גרב והחלה סורגת) וראתה שאינו חפץ שיפריעוהו – זה ברור. הוא קורא דבר־מה שנוגע עד לבו. הוא היה מחוייך למחצה ואז ידעה שהוא בולם את רגשותיו. הוא ניפנף את הדפים בהפיכתם. הוא משחק זאת – שמא הוא חושב עצמו לדמות שבספר. היא תהתה איזה ספר הוא. הו, הרי זה אחד מספריו של סר וולטר קשישא, ראתה, בהזיזה את אהיל המנורה כך שהאור יפול על מעשה־הסריגה. שכן צ’ארלס טנסלי אמר (היא נשאה עיניה כמו ציפתה לשמוע קול מפץ ספרים בקומה העליונה) – אמר שאנשים כבר אינם קוראים את סקוֹט. אז חשב בעלה: “כזאת עתידים לומר עלי”; על כן הלך ונטל אחד הספרים הללו. ואם יגיע למסקנה “אמת הדבר” אשר אמר צ’ארלס טנסלי, יקבל זאת לגבי סקוט. (יכולה היא לראות שהוא שוקל, חוכך בדעתו. מצרף דבר לדבר בעודו קורא.) אבל לא לגבי עצמו. תמיד הוא טרוד־מנוחה לגבי עצמו. זה מציק לה. תמיד יהיה דואג לספריו – היקראו בהם, הטובים הם, מדוע אינם טובים יותר, מה חושבים עלי אנשים? מתוך שאינה אוהבת לחשוב עליו כך, ומתוך תהייה אם ניחשו בזמן הסעודה על שום מה קפצה עליו פתאום רוגזה שעה שדיברו על מוניטין ועל אריכות ימיהם של ספרים, מתוך תהיה אם על כך צחקו הילדים, תלשה את הגרב, וכל החריצים הדקיקים נסתמנו באזמלי פלדה סביב שפתיה ומצחהּ, והיא דמְמה כעץ שהתנפנף והרעיד ועתה, בשוך הרוח, מתכנס הוא, עלה לעלה, אלי שקט.

אין חשיבות בכל הדברים הללו, חשבה. אדם גדול, ספר גדול, מוניטין – מי יגיד? היא אינה יודעת ולא כלום. אבל זה דרכו, זו אמיתו – למשל, בזמן הסעודה חשבה, כמעט בחוש, אילו אך דיבר! היא נותנת בו אמון מלא. ובפטרה כל זאת, כמי שחולף בצלילה על פני עלעל, על פני גבעול קש, על פני בועה, חזרה והרגישה, משהעמיקה שקוע, כהרגשתה באכסדרה שעה שהשאר דיברו, יש דבר שאני חפצה בו – דבר שבאתי בשביל לזכות בו, והיא צנחה עמוק ויותר עמוק בבלי דעת מהו לאשורו, בעיניים עצומות. והיא המתינה מעט, סרגה, תהתה, ואט־לאט באו המלים הללו שנאמרו בזמן הסעודה, “שושנת סין כולה פריחה והדבורה הצהבהבה רוחשת בעלי,” והחלו נגרפות מצד אל צד במחשבתה בניגון, ובעודן נגרפות, באו מלים, כאורים קטנים באהילים, אחד אדום, אחד כחול, אחד צהוב, ונדלקו בחשכת מחשבתה, וכמו ניתרו ממוטות משענתן שם למעלה להתעופף מצד אל צד, או לתת קול ולהיענות בהד; על כן נפנתה וגיששה בידה על פני השולחן שלצידה לתור לה ספר.

וְכָל הַחַיִּים שֶׁחָיִינוּ מֵאָז

וְכָל הַחַיִּים הָעֲתִידִים,

מָלְאוּ אִילָנוֹת וְעָלִים בְּחִלּוּף,

ליחששה, בנעצה מסרגותיה אל תוך הגרב. והיא פתחה את הספר והחלה קוראת פה ושם מכל הבא ליד, ובעשותה כן חשה שהיא הולכת ומטפסת אחור, כלפי מעלה, מפלסת דרכה במעלה תחת עלי־כותרת מתקמרים מעל ראשה, עד שלא ידעה אלא שזה לבן, או זה אדום. בתחילה לא ידעה כלל מה פירושן של המלים.

הֵנָּה כַּוְּנוּ סְפִינָה כְּנוּפָה, כָּל יוֹרְדֵי־יָם מֻכִּים

קראה והפכה את הדף, בהטילה עצמה, עקלקלות, לכאן ולכאן, משורה לשורה כמו מענף לענף, מפרח אדום־לבן אחד אל משנהו, עד שאיזה צליל עוררה – בעלה מטפח על ירכיו. עיניהם נפגשו להרף־שניה; אבל הם לא חפצו לדבר זה אל זו. לא היה להם דבר לאמרו, אף על פי כן, דומה כי דבר־מה עבר ממנו אליה. החיים, הכוח הגלום בהם, אותו מזג עז, ידעה, הם שהניעוהו לטפח על ירכיו. אל תפריעי לי, כמו אמר, אל תאמרי דבר: פשוט שבי לך. והוא המשיך בקריאה. שפתיו נעו. הדבר ממלאו. הדבר מבצרו. הוא שכח ללא הותר זכר כל אותם חיכוכים ועקיצות של הערב, והיאך משתעמם הוא עד כלות כל הקיצין מישיבה בטלה שעה שאנשים אוכלים ושותים עד אין סוף, ואת רוגזו שקפץ על אשתו ואת רגישותו שעה שפסחו על ספריו כאילו לא היו ולא נבראו. אבל עכשיו, הרגיש, לא איכפת לעזאזל מי יגיע עד ת (אם נמשכת המחשבה כאלף־בית, החל ב־א וכלה ב־ת). מישהו יגיע – אם לא הוא, זולתו. כוחו של איש זה ושפיותו, נהייתו אחר דברים ישרים ופשוטים, הדייגים הללו, אותה בריה עלובה, טרופת־דעת, שבבקתתו של מאקלבקיט, נסכו בו הרגשת אונים שכזו, פרקו אי־מה מלבו, עד שתכפה עליו הרגשה נלהבת וחוגגת, ולא יכול להחניק דמעותיו. בהגביהו מעט את הספר להסתיר פניו הניח להן לצנוח והניד ראשו מצד אל צד ושכח את עצמו לחלוטין (אבל לא אי־אלה הגיגים על אודות המוסריות ורומאנים צרפתיים ורומאנים אנגליים והיות ידיו של סקוט אסורות אבל השקפתו אפשר שלא נפלה באמיתותה מן ההשקפה המנוגדת), שכח את דאגותיו ואת כשלונותיו כליל ושיקעם בטביעתו של סטיני העלוב וביגונו של מאקלבקיט (סקוט הוא כאן במיטבו) ובחדווה המופלאה ובהרגשת האונים שנסכו בו.

אדרבא, יעשו נא טוב מזה, חשב בסיימו את הפרק. הוא חש כי שרוי היה בוויכוח עם מַנְדהוּ ויצא וידו על העליונה. לא יוכלו לעשות טוב מזה, יאמרו מה שיאמרו; ומעמדו הוא נעשה מובטח יותר. האוהבים הם בוקי סרוקי, חשב, בעודו שב ומכנס הכל במחשבתו. הנה לך דבר שהוא בוקי סרוקי, והנה לך דבר שאין שני לו, חשב, במדדו דבר כנגד דבר. אבל שומה עליו לקרוא זאת שנית. אין הוא זוכר את הדבר במכלול צורה. מחוייב הוא לעכב את פסק־דינו. על כן חזר לדבר השני – אם אין הצעירים מוקירים את זאת, בדרך הטבע אף אותו אינם מוקירים. אל יקבול אדם, חשב מר רמסיי, בהתאמצו להחניק באבּהּ את תשוקתו לקבול באוזני אשתו על שהצעירים אינם רוחשים לו הערצה. אבל דעתו נחושה היתה; לא ישוב להטריח עליה. כאן הביט בה בקריאתה. היא נראתה רגועה עד מאוד בקריאתה. חביבה היתה עליו המחשבה שהכל הסתלקו והוא והיא נותרו לבדם. אין החיים כולם מתמצים בשכיבה עם אשה, חשב, ושב אל סקוט ואל בלזאק, אל הרומאן האנגלי והרומאן הצרפתי.

מרת רמסיי הגביהה ראשה וכמי ששרוי בתנומה קלה כמו אמרה שאם חפצו שתתעורר תקום, באמת תקום, אבל אם לאו, היותר לה להמשיך בשנתה, רק עוד מעט קט, רק עוד מעט קט? היא עלתה וטיפסה באותם ענפים, לכאן ולכאן, בהניחה ידיה על פרח אחד ועל משנהו.

וְלֹא לְהַלֵּל שָׁנִי עָמֹק בַּשּׁוֹשַׁנָּה,

קראה, ובקראה כן עולה היא, חשה, מגביהה לצמרת, מגביהה לפיסגה. מה טוב ומה נעים! מה מרגיע! כל שיוּריו של היום נדבקו אל מגנט זה; מוחה קורצף, חש בניקיון. ופתאום הנה היא לפניה, פתע פתאום נחה בידיה מוגמרת־צורה, יפהפיה וצרופת־היגיון, צלולה ושלמה, תמצית שנשאבה מן החיים והוגשה כאן במעוגל – סוניטה.

אבל היא החלה משגיחה בבעלה המביט בה. הוא חייך אליה, קונדסית, כאילו ליגלג עליה ענוגות על שום שישנה היא בעיצומו של יום, אבל בה בשעה חשב, המשיכי בקריאה. עכשיו אינך נראית עצובה, חשב. והוא תהה מה היא קוראת שם, והגזים בנבערות שבה, בפשטות שבה, שכן חביבה עליו המחשבה שאין היא מחוכמת, שאין היא מלומדת בספרים כלל וכלל. הוא תהה אם מבינה היא את אשר היא קוראת. מסתמא שלא, חשב. היא יפה להפליא. נדמה לו כי יופיה (אילו הדבר בגדר האפשר) גובר.

אֲבָל נִדְמֶה כִּי חֹרֶף עוֹד, וְאַתָּה הַרְחֵק,

בְּאֵלֶּה כִּבְצִלְּךָ יָצָאתִי לְשַׂחֵק,

גמרה.

“מה?” אמרה בהחזירה הד חלומי לחיוכו, בנשאה עיניה מן הספר.

בְּאֵלֶּה כִּבְצִלְּךָ יָצָאתִי לְשַׂחֵק,

ליחששה בהניחה את הספר על גבי השולחן.

מה התרחש, תהתה בשובה אל הסריגה, מאז ראתה אותו לאחרונה באין איש עמם? היא זכרה כי התלבשה, וכי ראתה את הלבנה; אנדרו הניף את צלחתו גבוה מדי בזמן הסעודה; היא נתדכדכה בשל אי־מה שאמר ויליאם; הציפורים על העצים; הספה במשטח־המדרגות; הילדים שנשארו ערים; צ’ארלס טנסלי עוררם בהפלת ספריו – הו לא, זאת בדתה מלבהּ; ופול יש לו נרתיק של עור־יעלים לשעונו. מה מכל אלה צריכה היא לספר לו?

“הם מאורשים,” אמרה, משהחלה סורגת, “פול ומינטה.”

“תיארתי לעצמי,” אמר. לא נותרו דברים רבים לאומרם בעניין זה. מחשבתה עדיין דילגה עלה ורד, עלה ורד עם השירה; הוא שרוי היה עדיין באותה הרגשת אונים מוצקה מאוד, מַישירה מאוד, ככלותו לקרוא על קבורת סטיני. הנה כי כן ישבו ושתקו. עד שתפסה כי היא חפצה שיגיד משהו.

כל דבר, כל דבר, חשבה, בהמשיכה במלאכת הסריגה. כל דבר יספקה.

“מה נחמד היה להינשא לגבר בעל נרתיק של עור־יעלים לשעונו,” אמרה, כי זה היה סוג ההיתול שהחליפו ביניהם.

הוא אינפף. רגשותיו בעניין האירושין הללו היו כרגשותיו לגבי אירושין תמיד; הנערה שווה הרבה יותר מאותו איש צעיר. לאיטה צצה המחשבה בראשה, מדוע רוצים איפוא שאנשים יתחתנו? מה ערך, מה פירוש לדברים? (כל מלה שיאמרו עכשיו תהיה אמת.) אמור נא משהו, חשבה, ולא ביקשה אלא לשמוע את קולו. שכן חשרת הצל, זו המקפלת וסוגרת אותם, כבר מתחילה, היא חשה, לשוב ולאפוף אותה. אמור מה שתאמר, התחננה, בהביטה בו, כקוראת לעזרה.

הוא ישב ושתק, טילטל את המצפן שבקצה שרשרת־השעון שלו אנה ואנה והרהר ברומאנים של סקוט וברומאנים של בלזאק. אבל מבעד למחיצות בין־הערביים של התייחדותם, שכן הלכו וקרבו זה אל זו, בלי משים, באו על־יד, סמוכים מאוד, חשה במחשבתו כביד מורמת המטילה צל על מחשבתה; ועתה, משחלה במחשבותיה תפנית שאינה לרוחו – לעבר אותה “פסימיות”, כפי שהוא מכנה זאת – החל מקרטע, אף כי לא הגיד דבר, מגביה יד אל מצחו, מסלסל קווצת שיער, מניח לה לשוב וליפול.

“לא תגמרי גרב זה הערב,” אמר, בהצביעו על הגרב שלה. הנה הדבר שחפצה בו – חומרת קולו בהוכיחו אותה. אם הוא אומר שאסור להיות פסימי, כפי הנראה אומנם אסור הדבר, חשבה; הנישואים יעלו יפה.

“לא,” אמרה, ושיטחה את הגרב על גבי בירכהּ, “לא אגמור אותו.”

ומה עכשיו? שכן חשה כי עדיין הוא מביט בה, אלא שמבטו חלה בו תמורה. הוא חפץ אי־מה – חפץ בדבר שמתמיד היא מתקשה לתתו לו; חפץ שתאמר לו כי היא אוהבת אותו. וזאת, לא, זאת לא תוכל. הדיבור קל לו הרבה יותר מאשר לה. הוא יכול להגיד דברים – היא אינה יכולה אף פעם. על כן בדרך הטבע תמיד הוא שאומר את הדברים, ואז יש אשר משום מה יחרה לו הדבר פתאום, והוא יוכיח אותה. אשה חסרת־לב קרא לה; אף פעם אינה אומרת לו כי היא אוהבת אותו. אבל אין זה כך – אין זה כך. אין זאת אלא שאף פעם אינה יכולה להגיד את אשר היא מרגישה. האין איזה פירור על מעילו? האין דבר שתוכל לעשות בשבילו? קמה ועמדה בחלון עם הגרב החום־אדמדם בידיה, במקצת בשביל לסור ממנו, במקצת על שום שעכשיו, כאשר הוא מתבונן בה, אינה נרתעת מהבט במגדלור. שכן ידעה כי הפנה ראשו בפנותה; הוא מתבונן בה. היא ידעה שחושב הוא, יפה את מתמיד. והיא חשה עצמה יפה עד מאוד. התגידי לי ולוּ פעם אחת כי את אוהבת אותי? הוא חושב כזאת, שכן ניעור, כל עניין מינטה והספר, והיום מגיע לקצו, והריב שלהם בעניין היציאה למגדלור. אבל אין היא יכולה לעשות זאת; אין היא יכולה לומר זאת. ואז, בהיותה יודעת כי מתבונן הוא בה, לא אמרה דבר אבל נפנתה, הגרב בידה, והביטה בו. ובעודה מבטת בו החלה מתחייכת, שכן אף כי לא אמרה מלה, יודע הוא, לבטח הוא יודע, כי אוהבת היא אותו. אין הוא יכול להתכחש לזה. ומתוך חיוך הביטה בעד החלון ואמרה (ובנפשה חשבה, אין בתבל כולה מה שישווה לאושר הזה) –

“כן, צדקת. יהיה רטוב מחר.” היא לא אמרה, אבל הוא ידע. והיא הביטה בו מתוך חיוך. שכן שוב נחלה ניצחון.

סוף הרומאן בחוברת הבאה.