¹

²

בבית־הספר סבל זיידה מהצקות הילדים גם בגלל שמו החריג, אך בעיקר משום שלא ידע מיהו אביו האמיתי (19–20, 300). סימני שלושה גברים הוטבעו במראהו: מגלוברמן ירש כפות רגליים ענקיות, משיינפלד את הכתפיים השחוחות ומרבינוביץ' שיער צהוב ועיניים כחולות (11).

את מקומם של ילדים בני גילו מילאו אז בחייו שלושת “האבות”, אמו, שני ילדיו המבוגרים של רבינוביץ' מנישואיו הראשונים, נעמי ועודד, והעורבים. כאשר מלאו לזיידה שמונה שנים, הציב שיינפלד ארגז בחורשת האקליפטוסים שבשולי הכפר, וממקום מחבואו זה פיתח זיידה את הקריירה שלו כמציצן כפייתי הן בעורבים והן בתושבי הכפר האחרים (21, 305). זיידה איננו התמהוני היחיד בכפר־דוד הסמוך לטבעון. שלו איכלס את הכפר בעיקר בטיפוסים חריגים ומשונים. המוזרות של זיידה, המתנהג כמי שמאמין שהוא “ילד שאינו יודע פחד” (11), היא כאין וכאפס לעומת מוזרויותיהם של אחרים בכפר. גם אמו של זיידה, יהודית, היא דוגמא קיצונית לתמהוניות. לא די שהעניקה לבנה את השם “זיידה”, אלא שהיא החדירה בו את האמונה, ששם זה יגונן עליו מפני מלאך־המוות. בהגיעה לכפר היא צעקה בשנתה בלילות (121, 145), אך הפסיקה לצעוק אחרי לידתו של זיידה (136). אחרי־כן היתה מהלכת בכפר ובשדותיו בחברת העגל “רחל”, ובערבים היתה שותה לשוכרה בחברת גלוברמן, סוחר הסוסים.

זיידה גדל כילד־פרא, ששלושה “אבות” משגיחים עליו במקום אמו. אלא שגם “האבות” הם “ציפורים משונות”, גם בדרך דיבורם, בעברית עילגת הנהגית בנגינתה של היידיש, אך בעיקר בהתנהגותם. תמהוני מכולם בהתנהגותו הוא שיינפלד, המשתמש בפתקים ובקנריות בחיזוריו הנמרצים אחרי יהודית, ואשר מַתְמיד במשך שלושים שנה, מיום מותה של יהודית בחורף 1950 ועד שנפטר ב־1981, לשבת בתחנת האוטובוס על הכביש הראשי ולהזמין את נוסעי המכוניות החולפות להשתתף בחתונה הנערכת בכפר (20). תמהוניותו של גלוברמן מתבטאת בעיקר בהעלמת שמו הפרטי מידיעת הקורא כמו גם בהיקשיו מבקיאותו בטבע של הפרות על אורחותיהן של נשים. מוזר לא־פחות הוא משה רבינוביץ', שאמו גידלה אותו בילדותו כילדה, ועל כן עד גיל מופלג הוא מחפש את הצמה שהיתה לו אז. אף שהפך לגבר בעל כוח רב, המסוגל ליישר מסמרים בכפות־ידיו ולהבריקם כאילו היו חדשים, הוא ממעט לדבר ונוהג לצאת אל השדות כדי להתערטל.

אחיו של רבינוביץ', מנחם, הוא תמהוני בולט נוסף בעלילת הרומאן. מנחם מגדל מטע תמרים שממנו דבק בו ריח זרע כה כבד, עד שהוא מטריף את דעתה של אשתו מקנאה ומַחְלֶה אותו עצמו באלרגיה מוזרה: שיתוק מיתרי קולו מדי אביב (64). בכפר מתגוררים גם מנהל חשבונות לבקן המגדל קנריות ושבוי איטלקי הומוסקסואל, סלוואטורה, שמסתיר את זהותו באמצעות שם עברי כשר למהדרין: יהושע בר, והוא מפליא לבשל ולומד במהירות מדהימה לבצע כל מלאכה על־ידי חיקוי מעשיהם של אחרים. רשימה מקוצרת זו של הטיפוסים החריגים והמוזרים מבהירה, מאלו חומרים פיקנטיים רקח שלו את עלילת הספר הזה.

 

ביוגרפיה של תמהוני    🔗

אף שזיידה מבטיח מספר פעמים להגביל את הסיפור לקורותיה של אמו בלבד (14, 166, 302), אין הוא עומד בהבטחתו זו. את ההתחייבות הזו הוא עוקף יותר מפעם אחת. פעם כאשר הוא מפרט את מקורות המידע שלו: “כך שמעתי את תולדותי. מגלוברמן בשטרות, מיעקב במעדנים, מרבינוביץ' במסמרים מיושרים, ממנחם בפתקאות של דודים אילמים, מנעמי בליטופים ומעודד בצעקות” (161). ופעם כאשר הוא משתף את הקורא בלבטיו כמספר: “אינני מבקש לבדות או למחוק חלקים מחיי. אף להסבירם אינני מבקש, להסוותם או לברוא אותם מחדש. כל תכליתו של הסיפור הזה היא לתת בהם סדר” (186). הסתירה הזו מקשה לקבוע, אם הוא מתפקד כמספר־עד של עלילה שהדמות המרכזית בה היא אמו, או כמספר־גיבור של עלילה שבה הוא עצמו מתפקד כדמות מרכזית. אל הסוגייה המביכה הזו עוד אחזור בהמשך, אך לפי שעה נפיק ממנה את התועלת האפשרית וננסה ללמוד על נושאו של הרומאן מהביוגרפיה של המספר שלה.

לילדותו הבלתי־רגילה, שעליה כבר דובר, מתווספת גם בגרות משונה למדי. מן הכפר יצא זיידה לשתי תקופות בלבד. הראשונה כדי לשרת בצבא, שבו הועסק כצלף (85), והשנייה כדי ללמוד זואולוגיה באוניברסיטה (167). את חובת השירות הסָדיר השלים כנדרש, אך את המעבדות באוניברסיטה עזב לאחר שתי שנות לימודים. ומאז אין הוא יוצא מהכפר, אלא כשהוא מתלווה לעודד במיכלית החלב כדי לבקר את נעמי בירושלים. בעת ביקוריו בירושלים הוא פוגש את “העורבן הראשי”, הפרופ' אדום השיער מהאוניברסיטה, ומוסר לו את התוצאות התקופתיות של תצפיותיו במסגרת המחקר אשר בודק “תהליכי ההתנחלות של העורבים בקרב בני־אדם ופגיעתם באוכלוסיה המקומית של ציפורי־השיר הקטנות” (165).

במהלך עשרים השנים לערך בין סיום השירות הצבאי ועד שפנה לספר את עלילה “כימים אחדים”, בהיותו כבר גבר בשנות הארבעים לחייו, לא הקים זיידה משפחה ולא התרחשו בחייו אירועים שראוי לספרם. שתיים מארבע הארוחות בישל למענו שיינפלד בשנים אלה, ובמהלכן נפטרו שניים מ“האבות”. תחילה נפטר גלוברמן, סוחר הבהמות, ושני “האבות” הנותרים באו לוודא שאמנם לא הערים עליהם ואכן הלך בדרך כל בשר (286). אחר־כך מת שיינפלד בשיבה טובה. בזמן ביצוע הסיפר נותר בחיים רק רבינוביץ': “יעקב כבר מת, גלוברמן כבר מת, אמא כבר מתה ומשה עודנו חי. זכרונו נחלש, רגליו כבדות, אבל זרועותיו עודן חזקות כמלחציים של ברזל” (93), וזיידה מטפל בו. כך שהשעה כשרה כבר לספר את סיפורה של אמו, יהודית.

את מלאכת הכתיבה מבצע זיידה בבית שהוסב מרפת לדירת מגורים על־ידי שלושת מאהביה של אמו. זהו הבית שבו נולד ב־1940, שבו נתייתם מאמו בחורף 1950, ובו הוא מתגורר בגפו בעת כתיבת העלילה על אהבת שלושה הגברים לאמו. את גילו בעת ביצוע הסיפר מגדיר זיידה באופן הבא: “התמימות כבר הסתלקה מבשרי, העלומים נטשו את בשרה” (258). אף־על־פי־כן מתבלטת בביוגרפיה הזו תעלומה גדולה על זיידה: יחסיו המשונים עם נשים. כבר בגיל 12, בזמן ששיינפלד בישל למענו את הארוחה הראשונה, ידע זיידה, שהוא לא יתחתן, כי אסור לו (80). אחרי שהשתחרר מהצבא וחזר לכפר, קשר אמנם קשר עם נערה מבית־ספר חקלאי סמוך, אך היא נראתה בעיניו כל־כך פורייה שלא הניח לה לגעת בו מתחת לחגורה (92). כל נסיונו עם נשים מצטמצם לפרשה בודדת נוספת עם אשה, שאף היא נמלטה ממנו “תמהה ונואשת, אחרי כמה חודשים של פרישות” (14).

 

מסתורי “תמונת התמיד”    🔗

לפרישותו מהנשים נותן זיידה הסבר סתום: הוא מתנזר מנשים כדי שלא להפרותן, כי שיינפלד האיר את עיניו, שילד הוא סימן למותו הקרב של מולידו (297). אלא שהסבר זה אינו מתיישב עם הרגשות האירוטיים שקיימים בו אל אחותו החורגת, נעמי, המבוגרת ממנו בשש־עשרה שנים (166). לנעמי מייחס זיידה תפקיד מיוחד בחייו: לא רק שסייעה לאמו בשעה שילדה אותו, אלא שהיא משמשת כ“תמונת התמיד” הנשית שלו (258). מטבע לשון זה נדון בהרחבה בעלילת הרומאן, והוא מבסס את ההתאהבות של גבר באשה על אטרקטיביות מסתורית שרק אשה מסויימת מעוררת בגבר. “תמונת התמיד” היא הטבעה או החתמה של דיוקן נשי אידיאלי, שמתרחשת באוהב עוד בילדותו³.

את הסוד הזה מגלה נעמי לזיידה: הגברים מחפשים כל חייהם “את תאומתם הקבורה בתוכם, כה קרובה, כה נוגעת, כה עירומה – ואין להשיגה” (203). הסוד הזה מסביר את התאהבותו של רבינוביץ' ממבט ראשון באשתו הראשונה, טוניה (304). כאשר ראה רבינוביץ' את טוניה לראשונה “הבין שהוא עומד לפני בבואתו הנשית, זו התאומה המפורסמת, הכלואה בגופו של כל גבר, שהכל חולמים אותה ושחים בה, אבל רק מעטים זוכים לראותה ומעטים עוד יותר לגעת בה” (34). כך הסביר גם יעקב שיינפלד לזיידה את התאהבותו ביהודית ממבט ראשון. תוך כדי עבודתו במדגרה הרים יעקב את ראשו, ובאותו רגע חלפה על פניו העגלה, שבה הסיע רבינוביץ' את יהודית מהרכבת לכפר, ודמותה התלכדה מיד עם “תמונת התמיד של האהבה” שנחקקה בו מילדותו, ממראה הנערות הכובסות על גדות הקודימה. “מפני המקום והזווית נראו לו הנערות כשטות על מים רבים, זהובים משמש. הרוח שיחקה בשמלות, הידקה, ריפתה, תיארה” (261).

בשלושה תיאורים כמעט זהים מתוארת יהודית, כפי שנגלתה לעיניו לראשונה, כאותן נערות כובסות ב“תמונת התמיד” שנחקקה בזיכרונו. בתיאורו הראשון: “העגלה עברה כמו סירה בחרציות, ובדיוק אז, ממש במקרה, נפתח רווח בין העננים והשמש הציצה לרגע אחד” (106). ואז אירע הנס: נפשו מצאה את אחותה התאומה והתאהבה בה. בפעם השנייה עוטה התמונה תוספות פנטסטיות מובהקות: “אשה שטה בתוך נהר כמו במים של זהב ירוק, והרוח בדיוק משחקת לה בבד של השמלה, מדביקה ומפרידה מהגוף, והצל נופל לה בדיוק על הצוואר” (112). בשלישית, ממש בסיום הרומאן, משער המספר מה ראה שיינפלד בעיני רוחו ביום קבורתה של יהודית: הוא ראה אותה “כאילו שטה לאיטה בנהר הרחב, הזהבהב־ירקרק, שאין לו מצרים” (334).

בהשפעת “תמונת התמיד” מסביר זיידה את אהבתו לנעמי (138). פעם, בהיותו כבן שמונה, כאשר התארח בדירת השיכון של נעמי ומאיר בירושלים, ראה את נעמי חוצה את המסדרון באמצע הלילה לאחר שבכתה באמבטיה: “האור מחדר השינה נגה על עריית גופה בחתך אלכסוני, משקע צווארה ואל הדיונה הזהובה של מותנה, פרס והגיש לי משולש זוהר מבשרה. לא סיפרתי לאיש על תמונת התמיד ההיא שלי. אבל לפני כמה שנים, כששאלתי את הדוד מנחם מה דעתו על חיפוש האחות התאומה, אמר שיש בזה מן האמת ואין בזה מן החידוש” (204). שיינפלד יודע להצביע על הדמיון בין נעמי ויהודית כהסבר לאהבתה של נעמי ליהודית (304), אך אין הוא יודע, שדמיון זה מסביר גם את אהבתו של זיידה לנעמי. בינקותו ראה זיידה את אמו המעורטלת בשנתה (247) ואז נחקקה בו “תמונת התמיד”, שבהשפעתה התאהב בנעמי, כאשר נגלתה לעיניו מעורטלת.

 

היעקבים וגורלם באהבה    🔗

כל הדיון ב“תמונת התמיד”, המסבירה את האהבה, איננו כה תמים כפי שנדמה. סיפור האהבה היותר מפותח ברומאן “כימים אחדים”, סיפור אהבתו של יעקב שיינפלד ליהודית, מתייחס, בפיו של שיינפלד עצמו, לסיפור המקראי על אהבתו המופלאה של יעקב לרחל: “ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה” (בראשית כ"ט־20). בסיפור המיתי הזה, טוען שיינפלד באוזני זיידה, סומן גורל לאומי: “מי שקוראים לו יעקב אף פעם לא יהיה לו קל עם אהבה, ככה זה מהיעקב הראשון ועד היעקב האחרון, מיעקב אבינו ועד יעקב שיינפלד שהיה טועם את הסבון ועד יעקב שיינפלד הזה, האבא שלך, שפעם בעשר שנים הוא צריך לבשל לך ארוחה בשביל שאתה תבוא לבקר אותו ותסכים לדבר אתו. ככה אנחנו היעקבים עושים לעצמנו חיים קשה עם האהבה. יעקב אבינו אפילו שינה את השם שלו לישראל, אז זה עזר לו משהו? מבחוץ השם התחלף ומבפנים הצרות נשארו” (112). תכונת היעקבים היא החיזור הסבלני: “לעבוד בשביל האהבה כל היעקבים יודעים”, אך רק הגורל הוא שקובע “את כל החוקים ואת כל הכללים” במשחק החיים, יחד עם שותפיו, המזל והמקרה (207). והדבר מוכח גם מתולדות היעקבים בדור הנוכחי: שהחיים בכפר ובארץ־ישראל לא שינו את הגורל של היהודים באהבה (214).

קביעותיו ההיסטוריוסופיות האלה של שיינפלד על גורלם של היעקבים באהבה מקדמת־דנא ועד היום, מרמזות על המגמה האקטואלית שהצפין שלו ברומאן זה. לכן הכרחי לשים־לב להערותיו של שיינפלד על הגורל המפוזרות ברחבי הטקסט: “הגורל, זיידה, לא עושה הפתעות. הוא מכין הכנות, הוא מסמן סימנים, והוא גם שולח קדימה שפיונים” (40). אנשים מייחסים הכל למקרה. אך לשיינפלד ברור שמדובר בגורל: “אם כל כך הרבה דברים קורים ביחד במקרה, זה סימן שיש כאן איזה תוכנית, איזה מלכודת כמו ששמים לציפורים” (106). וזיידה מסכים אתו: “הוא צדק. פשוטות מאוד הן המלכודות הללו. – – – כך צד הגורל את צידו ונושאו, קורבן מאושר ומפרפר, אל מאורתו” (107). למעשה מאשר גם גלוברמן בעקיפין את דבריו אלה של שיינפלד: “האדם מתכנן ואלוהים צוחק” (57).

מהי המסקנה שמבקש הרומאן להסיק מאהבתו של יעקב ליהודית, שדגם־האב שלה היא אהבתו של יעקב לרחל במקרא, על הצפוי לאהבתם של צאצאי יעקב בדור הזה? בהסתמכו על המיתוס מבראשית, משיב על כך הרומאן “כימים אחדים” תשובה אקטואלית: גם אם יתכננו היעקבים את אהבתם לפרטיה, יכשילו אותה המאורעות כישלון חרוץ. מסקנה זו מהפכת את העלילה בבת־אחד מסיפור שיסודותיו פנטסטיים, כפי שהגדירה הביקורת את הספר, לרומאן בעל מגמה פוליטית. כדי להבהיר טיעון זה, שתמיד הוא חוזר ומפתיע את הקורא התמים, משום שהמְסַפרים הפוליטיים נוהגים להסתיר את מגמותיהם האקטואליות מאחורי שכבות־חיפוי עבות, כדאי להסתייע בשמותיהן של הדמויות המרכזיות.

בסיפור החיזור המרכזי, זה של שיינפלד אחרי יהודית, טמונה באמת הזיקה אל הסיפור המקראי. שיינפלד הוא “יעקב”, המאוהב ביהודית (שבזכות העגל היא “רחל”). בדומה לשנים שעבד יעקב ברחל, משקיע שיינפלד באהבתו לרחל לא שבע, כי אם תשע שנים, שבהן הוא מקריב למען אהבתו את נישואיו לרבקה, אשתו היפה, את הקנריות שלו ואת כל רכושו. אך בכך מסתיימת ההקבלה. כדרכו ברומאנים הקודמים, שבכל אחד מהם ניתץ מיתוס כלשהו, מתעלל שלו גם הפעם באחד המיתוסים היותר ידועים של התרבות הלאומית, בסיפור האהבה המרגש של יעקב לרחל. הסיפור המקראי מסתיים בזכייתו של יעקב ברחל, אך ביהודית לא זכה לבסוף בעל החלומות ויושב האוהלים, אלא מתחרהו, רבינוביץ', איש אדיר־כוח ו“איש של הרגלים ותלמים” (22). תוצאה זו, המהפכת את התוצאה של הסיפור המקראי, מנבאת מסר פוליטי: בארץ־ישראל (היא־היא האשה גם ברומאנים הקודמים), לא יזכה לבסוף “יעקב” (דהיינו: צאצאיו), אלא “איש התלמים” הערבי, והציונות תיכשל.

שלו אינו מסתפק בניתוץ המיתוס המקראי, אלא מתעלל גם במיתוס המדרשי שמכנה את יעקב “ישראל סבא”. ל“זיידה” לא תהיה לבסוף “יהודית” (מדינה יהודית). “נעמי”, שהיא “תמונת התמיד” של זיידה, שמקורה בגעגועיו אל “יהודית”, לא תהיה שלו לעולם, גם אם ימשיך להמתין לה עד יום מותו. ל“זיידה” לא יאיר הגורל פנים כפי שהאיר ל“אדמוני ויפה־עיניים” ידוע, דוד המלך, ולא יעניק לו את “נעמי”, שממנה תִכּוֹן מלכות הנצח של בית־דוד. “זיידה” אכן ירש מרבינוביץ' את גוון השיער ואת צבע העיניים של דוד, אך על גבולות ממלכה מורחבים של המלך הלוחם יכול הוא רק לחלום. מי שתוכניתו היא להחזיק ברשותו גבולות כאלה ולהתנחל בהם, אל ישתומם אם יום אחד יתגלגל צחוקו של אלוהים באוזניו וינפץ את חלומותיו. כך שמזיידה לא יצא החוטר המשיח שיכונן את בית דוד המשיחי. ובמקום מה שהיתה צריכה להיות המדינה היהודית, תקום המדינה הפלשתינאית, כדי להשלים את הרצף הערבי מנהר פרת ועד הים הגדול, ממש כשם שב“יהודית” זוכה באופן מפתיע רבינוביץ', “איש התלמים” ולא שיינפלד, שנועד, מעצם היותו כפוף לגורל היעקבים, להתגעגע מרחוק ולא לנחול את זו שנפשו אוהבת. וכך יישאר זיידה “ישראל סבא” ו“יהודי נצחי”, שחוקי החלוף של מלאך־המוות אינם שולטים בו (11).

ניתוץ מיתוס הזכייה של “יעקב” באשה, המייצגת גם ברומאנים הקודמים של שלו את הארץ, נועד לשרת את הרובד האלגורי ברומאן. בכך השלים שלו כרך שלישי בשליחות המגמה הפוליטית, שהטיף לה גם בשני הכרכים הקודמים. ב“רומן רוסי” יצא שלו לנתץ את המיתוס על הברית המיוחדת בין עם־ישראל וארץ־ישראל, המקנה לו זכויות נצח בלעדיות על הארץ, ואגב כך ערער על יתר הנחותיה של האידיאולוגיה הציונית (ראה פירושי לרומאן “רומן רוסי” בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990). ב“עשו” נטפל שלו למיתוס על היריבות בין האחים התאומים יעקב ועשו, כדי לנבא את תוצאות התחרות בין שני היריבים על “האשה” (ועל המאפייה). בסבב הראשון (במלחמת־השחרור) זכה “יעקב”, ו“עשו” נושל ממולדתו ומזכויותיו, אך צפוי לסבב שני (האינתיפאדה), שאחריו יזכה “עשו” בכל מה שנגזל ממנו בסבב הראשון (ראה פירושי לרומאן “עשו” בספרי “העט כשופר פוליטי”, 1993).

ההבדל בין הרומאן “כימים אחדים” לרומאנים הקודמים הוא רק במידת ההצלחה של שלו לבסס את העלילה האלגורית־פוליטית. דומה, שהפעם התקשה שלו להשלים את האלגוריה, או שהחליט לזנוח אותה בשלב כלשהו. לכן הוסיף “אב” שלישי לזיידה, שנוכחותו בתחרות על “האשה” מיותרת. בדרך זו הסב את העלילה מתוכניתה המקורית כאלגוריה פוליטית לסיפור מעורפל וחסר־היגיון, המעסיק את הקורא בפיענוח התעלומה על זהותו של האב האמיתי של זיידה. תהליך משוער זה של כתיבת הרומאן מסביר את התקלה, שממנה סובלת עלילת “כימים אחדים”: כיוון שפרקי האלגוריה לא נוכשו, והם מרומזים לא רק בשמו של הרומאן, אלא נותרו בטקסט עצמו, אין שני הרבדים (המיתי־פוליטי והפנטסטי־קונקרטי) מתאחים כהלכה. במלים אחרות: חומרי המיתוס, שעל־ידי מניפולציה התכוון שלו להתאימם למגמתו הפוליטית, אינם מתחברים לסיפורו של הילד, שאמו העלימה ממנו את זהות אביו ונתנה לו להתענות מהטרדותיהם של שלושה נודניקים זקנים. רק כשמצבו של השיפוט הספרותי בביקורת שלנו מצוי בדרגת שפל כפי שהוא היום, יכול רומאן מבולבל, מעורפל ובלתי־ממוקד שכזה להיחשב להצלחה ספרותית ולהאפיל על יצירות העולות עליו ברצינותן ובאיכותן.

 

תעלומה ללא פתרון    🔗

העלילה מגבבת גירסאות רבות וסותרות על זהותו של אביו האמיתי של זיידה מבין השלושה שחיזרו אחרי אמו. הגירסא של יהודית היא: “אין לך אבא זיידה, יש לך רק אמא” (97). לשאלתה של נעמי היא משיבה: “מעצמי אני בהריון, נומילה, מעצמי” (244). שיינפלד, היחיד משלושת הגברים שלוחץ עליה לגלות, מזרעו של מי יצא זיידה, נדחה אף הוא בתוקף על־ידי יהודית: “אני לא באתי אליך לא בלילה ולא ביום, ובבטן הזו אין לך חלק ונחלה ואל תחשוב אפילו על דבר כזה” (288). גירסאותיהם של “האבות” רק מוסיפות לבלבולו של זיידה. אף אחד מהם אינו קובע בהחלטיות שהוא־הוא הינו אביו האמיתי. שיינפלד אומר לזיידה במהלך הארוחה השנייה: “אתה יודע, זיידה, מהצד הזה אתה דומה לי, מהצד הזה לסויחר, ומכאן לפעמים אתה דומה לרבינוביץ'” (111). וגם גלוברמן משער, שכשרונו המוזר של זיידה לכתוב ישר והפוך בשירת “הליכת השור”, מקרבת אל הדעת, שזיידה הוא בכלל בנו “של גבר רביעי” (86), שממנו ירש את היכולת לכתוב בשיטת ה“בוסטרופידון”. אין פלא, שלא הקורא בלבד יוצא מבולבל מהבאתן של גירסאות כה רבות וסותרות, אלא גם זיידה נואש מפיענוח חידת אביו: “וכל אימת שאני קץ בתוהו־ובוהו שעל־פניהם נגזר עלי לרחף, ומואס בתהום ההשערות וברוח הניחוש אני מתנחם במהלכם המופלא של האירועים הקטנים” (186).

כאשר עלילה איננה מספקת התרה ברורה לסיבוך מעין זה בדרך המלך, מפי המספר, שזהו תפקידו, נותר לקורא לנסות דרכים עקיפות. אחת מהן היא לנסות לפענח את חידת האבהות על־ידי מציאת דמיון במראה הגופני או בתכונות האופי בין זיידה לאחד האבות. אך הרומאן חוסם גם את האפשרויות העקיפות האלה. כל אב הוריש לזיידה תכונה גופנית מובהקת. שוב ושוב חוזר כפזמון הקטע שמדגיש, כי מגלוברמן ירש רגלים ענקיות, משיינפלד – כתפיים שחוחות ומרבינוביץ' את השיער הצהוב. לרגע מהבהבת התקווה מההקבלות בין זיידה לאחד האבות בתחום ההתנהגות והכישרונות המולדים. הקבלות כאלה מעניקות לשיינפלד עדיפות ניכרת על מתחריו. כמו שיינפלד נוהג גם זיידה להציץ (132). כמוהו, המוגדר בכפר כציפור משונה (18), נחשב גם זיידה ל“ציפור משונה במקצת” (166). הוא גם יודע כמו שיינפלד (187, 313) לכתוב “בהילוך השור” (86). שניהם מעדיפים את חברת הציפורים על חברת בני־אנוש. שיינפלד מזניח את אשתו, רבקה, כדי לגדל קנריות, וזיידה משוטט בחורשות כדי לצפות בעורבים במקום להתרועע עם נשים.

קיימים רמזים נוספים שמוליכים אל יעקב שיינפלד. העלילה מתמקדת בו יותר מאשר בשני האבות האחרים. הוא גם טורח יותר מהאבות האחרים לטפח את זיידה מילדותו ולקיים איתו קשר מיוחד לאורך שנים, בעזרת הארוחות שהוא מבשל למענו. גם בחירתה הראשונה של יהודית להינשא ליעקב (323) אולי מרמזת על כך שהוא אביו האמיתי של זידה. יתר על כן: יעקב הוא היחיד שמוסר תמונה משוערת של התעלסות בינו ובין יהודית (287–288). הוא גם הקריב יותר מהאחרים כדי לזכות בה. הוא היחיד שמקביל את כל ההשקעה הזו לעבודתו של יעקב למען רחל במקרא. אהבתו של רבינוביץ' היא נזירית יותר הן במלים והן במעשים. רק גלוברמן מחזר אחרי יהודית בדרך מקובלת. הוא מעניק לה מתנות קטנות ושותה בחברתה פעם בשבוע את המשקה החריף שהיא אוהבת לשתות. אלא שמול התימוכין התורשתיים האלה בשיינפלד, מספקת העלילה תימוכין גם בשני האבות האחרים.

התימוכין בגלוברמן הם סיבתיים: יהודית פדתה מידיו בגופה את הפרה “רחל”. התימוכין ברבינוביץ' הם נסיבתיים: זיידה מבטא את רצונו בו כאביו. יהודית התכוונה להיענות לשיינפלד, שעשה את כל ההכנות לנישואיהם, אך החליטה בו בלילה להינשא לרבינוביץ‘. זיידה מספר את חלקו בהיווצרותה של התפנית הדרמטית הזו, שהסתום בה מרובה מהברור. כאשר עסקה אמו בהכנות לקראת נישואיה עם שיינפלד, המתין זיידה לצאתה מהרחצה “במגבת פרושה ובעיניים עצומות ובלב קר ושוטם ודואג וכבד” (323). ולאחר מכן, כאשר עושה יהודית את דרכה לחצרו של שיינפלד והיא לבושה בשמלת הכלה, הוא חוסם את דרכה בגופו ממש: “התייצבתי מולה, ובשתי ידיים פרושות הושטתי את הקופסה הקטנה והמלוכלכת אל מבט עיניה” (324). יהודית נוטלת את התיבה מידי זיידה ומציעה לרבינוביץ’ שיישאנה לאשה בתמורה לצמה. תיאור דברים זה מבהיר שזיידה מתנגד לנישואי אמו לשיינפלד, אך לא ברור על איזה רקע, כשם שלא ברור מדוע הוא מעדיף את רבינוביץ' על שיינפלד וכשם שאין הסבר לתפקידה של צמת ילדותו של רבינוביץ' בהיווצרות התפנית הזו אצל יהודית.

רק בסיום הקריאה מתגלה שהעלילה פשוט מהתלת בקורא. מי שרקם אותה, פיזר לכל אורכה רמזים סותרים להֲתָרות אפשריות של חידת אביו של זיידה. מדי פעם פיתה את הקורא להיאחז באחד הרמזים, אך טרח בהמשך לחסום את הפתרון על־ידי רמזים סותרים. לפיכך נותרת חידת אביו של זיידה ללא פתרון, ובלית ברירה נדחק הקורא לאפשרות האחרונה, שסבירותה נמוכה, כי אין היא מתיישבת עם צניעותה של יהודית ופרישותה מהגברים, אחרי כל מה שעוללו לה שני הגברים שהיו לה קודם שהגיעה לכפר. כזכור נטש אותה בעלה עם תינוקת במושבה, כי האמין לרביזיוניסט שקרן ונסע להתעשר באמריקה. כאשר חזר וגילה שהתעברה בינתיים לגבר אחר, גזל ממנה את ילדתם בת החמש והותיר אותה בעגינותה (49–53). את הקשר עם המאהב ניתקה יהודית לאחר שמזרעו ילדה ולד מת (54–57). אל ביתו של האלמן רבינוביץ' היא מגיעה לא כדי להיות אשתו, אלא כדי להתפרנס מעבודתו אצלו בחליבת הפרות ובגידול שני ילדיו, עודד ונעמי. עובדות אלה על חייה מקשות על קבלת הפתרון האחרון שהעלילה כופה על הקורא לחידת אביו של זיידה: שבלילה אחד נענתה יהודית לשלושת מחזריה (240–242), ותשעה חודשים אחרי אותו לילה הגיח זיידה לעולם (128), בלי שתדע בוודאות למי מהם התעברה.

לכאורה, ניתן היה לפזר את הערפל על זהות אביו של זיידה, אילו היתה יהודית מספרת את קורות אותו לילה בשנת 1939, אך היא מסרבת לגלות לשלושת הגברים את סודו של הלילה ההוא, וגם מבנה היא מעלימה את האמת על זהותו של אביו. העלילה אפילו אינה טורחת להסביר, מדוע בעצם היא מונעת מזיידה את זכותו לדעת מי מהשלושה הינו אביו האמיתי, ומה תועלת היא מפיקה מכך שזיידה, על־פי עדותו, איננו מכנה אף אחד מהשלושה בתואר “אבא” (70, 23).

 

עלילה של מאורעות    🔗

ממה שהתברר עד כה עולה, ששלו לא התמיד בנושא המקורי, בחיבור אלגוריה פוליטית, המבוססת על היפוך ועיוות המיתוס שבמקרא על אהבת יעקב לרחל, וגם לא הצליח לטוות עלילה סבירה והגיונית לסיפורו של זיידה ושלושת “האבות” שלו. במצב כזה הוא נזקק לאמצעים הנלוזים של הכתיבה, כדי לחפות על כשלונותיו. לקראת סוף הטקסט הוא שם בפי זיידה תמצית של אירועי העלילה, כדי ליצור רושם, שכל המאורעות משתלשלים זה מזה באופן הגיוני: “מעשה בגשם שוטף ובנחל גואה וברביזיוניסט רמאי ובבעל מתמהמה ובאשה שבגדה ואיבדה את בתה, ובאה לגור ולעבוד ברפתו של אלמן אחד, את פרותיו חלבה ואת ילדיו גידלה. – – – מעשה בסוחר־בקר שלא ידע לנהוג, ובילד שאין המוות והתשוקה שולטים בו, בעורבים חסרי מורא, בסירות נייר ובצמה שנגזרה, ובדוד שריח של זרע נדף מעורו, בשני עצי רימונים ובקלשון שפגיעתו רעה. – – – מעשה באשה שאין יפה ממנה ובספינה לבנה שנשאה את שמה, מעשה באיטלקי אחד שידע לחקות כל עוף וחיה, מומחה לצעדי ריקוד ובקי בכללי האהבה. מעשה בעץ שחיכה ובעששית שנפלה ובפרה איילונית ובליל סערה ובלבקן שהוריש ציפורים לשכנו והפך עליו את עולמו” (331–332). אך רשימה מכווצת זו של המאורעות רק מבליטה את כמות המאורעות המוזרים שמהם רקח שלו את התבשיל, כשם שהיא מבליטה את רדידותה של עלילה מעין זו המיוסדת רק על גילגול שרירותי של המאורעות החיצוניים, או כפי שזיידה מכנה עלילה חיצונית כזו: “מהלכם המופלא של האירועים הקטנים” (186).

על מה שאמור להיות עלילה, ואינו אלא קובץ של מאורעות שאין להן מכנה משותף, מחפה שלו על־ידי עירוב מוגזם של פרגמנטים מזמנים שונים. יתר על כן: כדי ליצור תחושה של “מבנה” חילק שלו את העלילה לארבעה חלקים, כמספר הארוחות, וקיבץ בכל חלק כמות פחות או יותר שקולה של פרגמנטים. גם ההקבצה של הפרגמנטים בארבעה מיקבצים איננה מעלימה את העובדה המצערת, שהעלילה היא ביסודה מפוררת ומגובבת ושאירגון ליניארי של סדר המאורעות היה הולם יותר מספר כזיידה. הפרת הליניאריות עלולה להתגלות כאמצעי חיפוי על עלילה פגומה, שהפערים בה רבים מדי וגדולים מדי, אם אינה משקפת את דרך חשיבתו של המספר, הקושרת בקישורים אנלוגיים מאורעות מזמנים שונים, או את אופן פעולת הזיכרון שלו, המקשרת את המאורעות בקישורים אסוציאטיביים. את העלילה ב“כימים אחדים” נתן לדמות לרשת, שחוריה כה גדולים, עד שאין ביכולתו של קורא להשלים את הפערים מן המידע המועט שסיפק לו הסיפור.

הקיטוע המוגזם של העלילה והעירוב המופרז של פרגמנטים מזמנים שונים אינם יוצרים הפעם אפילו מראית־עין של עלילה מורכבת, וגם הפתרון שהיה צריך להדק את חישוקי “המבנה”, על־ידי הקבצה של פרגמנטים מזמנים שונים בארבע ארוחות, מתגלה כבלתי־פונקציונאלי. למעשה חזר שלו ברומאן זה למירשם שהצליח להרשים את קוראיו בשני ספריו הקודמים: מהעדר יכולת לארגן סיפור רצוף והגיוני, הוא כותב קטעים של העלילה המתוכננת, ועל הפערים ברציפותה של העלילה ועל הפְּרָצוֹת בשלמותה הוא מחפה בעזרת פתרון אירגוני כלשהו, המאפשר לו לקבץ את הפרגמנטים במספר קבוצות. זהו תפקידן של הארוחות ברומאן זה. הארוחות העניקו כעין מסגרת מארגנת לקטעים המגובבים. אך למעשה, אין מיקומו של פרגמנט באחת הסעודות מעלה או מוריד. אפשר להעתיק כל פרגמנט ממקומו הנוכחי לחלק אחר של הרומאן, להפרידו מהארוחה המסויימת שבה הוא ממוקם כעת ולהצמידו אל הפרגמנטים של ארוחה אחרת, בלי שנרגיש בכך.

למועדי הארוחות, הנפרשות על פני שלושים שנה (הראשונה התקיימה כשזיידה היה בן 12 והאחרונה היתה כאשר היה בן 41), אין שום חשיבות במסירת הסיפור של יהודית או של זיידה. הארוחות גם אינן משמשות כהזדמנויות מיוחדות או בלעדיות לאיסוף מידע על חייהם. המידע הזה נאסף, נחשף ונאגר אצל זיידה מהרבה מקורות ולאורך שנים גם בלי מפגשיו המיוחדים של זיידה עם שיינפלד בארוחות אלה. כל תרומתן של הארוחות מתמצה בכך, שהיא מאפשרת לערב רובד נוסף של זמן בין הזמנים המרובים שעורבבו בעלילה. המעבר המהיר מזמן לזמן בקטעים סמוכים רק מכביד על ההתמצאות בפרטיה של העלילה, אך איננו מוסיף לה עצמה ולא כלום.

 

איפיוני זיידה המספר    🔗

לא רק שיטת הסיפר הסוז’טית איננה הולמת את איפיוניו של זיידה, המספר של העלילה, גם הקביעות הפואטיות שהוא זורע לאורך הטקסט, כאילו מצוייה תחת ידו משנה מגובשת של תורת הסיפורת, אינן מתיישבות כלל עם דמותו. כך הוא קובע ש“כל תכליתו של הסיפור” היא להטיל סדר בפרטים ושסיפורים “צריכים להישמר מכל סרח ותוספת” (15) – קביעות שאין הוא, כמובן, עומד בהן. אך חשובות מקלישאות אלה קביעותיו של זיידה על הסוגייה של היחס בין בידיון לממשות בסיפור. מצד אחד מצהיר זיידה שסיפורו הוא “סיפור קטן ואמיתי” (36), אך במקום אחר הוא מסתמך על מאיר, בעלה של נעמי, ומעניק לבדייה לא רק היתר, אלא גם משקל זהה לאמת, והוא מתאר את השקר ואת האמת כשכנות טובות “המתעניינות זו בשלומה של זו ומשאילות זו לזו דברים נחוצים” (186). ועל־פי זאת הוא קובע: “אין בעולם דבר עלוב יותר מן השחזור. עדיף ממנו הדמיון ומן הדמיון עדיפה הבדייה וטוב משלושתם הזיכרון” (258).

אלא שקביעות כאלה, המבטאות את קיומה של תובנה פואטית אצל המספר, אינן מסייעות לקורא, אם המספר עצמו איננו ממלא נכון את תפקידו. לא די שהוא מקבץ עדויות שמיעה מפי דמויות שונות, שיש להן גם מעורבות וגם מגמתיות בהשמעת גירסתן באוזניו, אלא שהוא עוד מוסיף עליהן את השערותיו כיד הדמיון הטובה עליו. זיידה אינו מבצע את הסיפר אחרי שבחן וסינן את העובדות שליקט ממקורות המידע השונים שלו, אלא הוא מגיש לקורא את הגירסאות השונות והמנוגדות בצורה גולמית. על־ידי כך הוא פוטר את עצמו מעיקר אחריותו של נאראטור בסיפור, להנחות את הקורא במהלך הקריאה ולהעביר אליו את הסיפור בצורה יעילה ומאורגנת. מצבו של הקורא, כאשר הוא קורא עלילה המגבבת גירסאות שלא סוננו ולא אורגנו, דומה למצבו של נהג שהטילו לרגליו בערימה את כל חלקיה של המכונית ודורשים ממנו שיתחיל במסע, כאילו לפניו מכונית מורכבת היטב ומוכנה לנסיעה.

על רשלנותו כמספר מוסיף זיידה הכבדה נוספת ומיותרת על הקורא: את אי־מהימנותו. דוגמא בולטת להעדר מהימנות אפשר למצוא בהסבר התאהבותו של שיינפלד ביהודית, ביום שראה אותה לראשונה מגיעה לכפר. שיינפלד עצמו חוזר ושואל, מה גרם להתאהבותו אז ביהודית, אך זיידה עונה על כך בביטחון גמור: “יהודית נרכנה קצת קדימה, ורוח האביב, כך אני משער לי ומדמה, שיחקה בבד שמלתה, הידקה וריפתה אותה כנגד ירכיה, וכמו שיקרה תמיד ברגע של התאהבות, צפה ועלתה תמונה ישנה ממצולות יעקב וביקשה ומצאה את אחותה” (107). חירות כזו הוא מתיר לעצמו כמספר גם במסירת השיחה שהיתה בין רבינוביץ' ואמו אחרי נישואיהם. את השיחה הזו, שהתקיימה בפנסיון בזכרון־יעקב, מביא זיידה בדיבור ישיר (326–327). למותר לציין שזיידה היה אז בכפר ובהשגחת נעמי, שהגיעה במיוחד מירושלים כדי לאפשר לאביה וליהודית לחוג את נישואיהם בחופשה קצרה, אין כל ספק שלא שמע משני שתקנים אלה מה דיברו ביניהם בפנסיון ובאיזה תימלול מדוייק נוסחו הדברים שאמרו זה לזו.

איפיוניו של זיידה כמספר בלתי־עקבי ובלתי־מהימן, שעושה הכל כדי להכביד על הקורא ועל ההתמצאות בפרטי העלילה, לא באו לשלול עקרונית סוג כזה של מספר. כל מספר, ויהיו תכונותיו אשר יהיו, איננו פסול ובלבד שמאפייניו יוצאי־הדופן הם פונקציונאליים לעלילה המסויימת, והקורא מוצא אותם מוצדקים מבחינתה בסיום הקריאה. אך אם בסיום הקריאה מגלה הקורא, שבחירת מספר בעל מאפיינים כאלה היתה שרירותית, וכל הכבדותיו לא הצדיקו את המאמץ הגדול שכפה עליו בעת הקריאה, אזי מותר לקורא לפקפק אם מי שבדה את המספר יודע את מלאכתו, ואם יש ממש כלשהו בעלילה שהטיל על המספר הזה לספר.

 

הטריקים והשטיקים    🔗

כמו ברומאנים הקודמים כך גם ברומאן זה בחר שלו כפר כזירה לעלילה. אך זהו כפר שאין דוגמתו בממשות. לא רק כל טיפוסיו אינם אנשים רגילים, אלא גם ההתרחשויות בו הן חריגות. קיים בו אקליפטוס ענק, “הרוצח” (93), שהמית את יהודית בפברואר 1950 ואשר “איש אינו יודע מי נטעו ואיזו רוח נשאה את זרעו – – – עמד במקומו וחיכה עוד בטרם נוסד הכפר” (7), שעורבים מקננים בצמרתו והטנדר של סוחר־הבהמות נעצר בעזרת גזעו. כדי לגדוע אותו, כעונש על המתתה של יהודית, נזקק רבינוביץ' לשלושה ימים (8), שבהם החליף שמונה קתות ששבר והחליף כוח בעזרת כמויות אדירות של אוכל ושתייה (9). לפני שער ביתו של רבינוביץ' ניצב סלע שמשקלו מאה ועשרים ק"ג, אשר הביס את כל הגברתנים (43), ורק שני אנשים הצליחו להרימו, רבינוביץ' וסלוואטורה, הפועל של שיינפלד. בקיצור: כאשר סיפור יוצא ממכונת־הייצור של סופר כשלו, שום דבר בכפר איננו רשאי להיות פשוט וכפי שהוא בממשות.

וכדי להשלים את המפגן הראוותני שלו שוזר שלו בטקסט של הרומאן פיתויים פיקנטיים נוספים. הבולטים בהם הם האפוריזמים בנושא הנשים, שרמתם מודגמת במשפט הבא של גלוברמן: “העולם מלא עם אשה צנון ועם אשה תפוח־אדמה ועם אשה ביצה קשה” (88), ובאנקדוטות על נושאי האהבה, כגון: האנקדוטות של שיינפלד על אשה שהריונה נמשך למעלה מארבעים שנה (110–111) ועל איכר, שהסירה מנייר שהשיט בנהר אל צעירה יפת־תואר הביאה אותה אליו כעבור שישים שנה (173), והאנקדוטה של סוולאטורה על אביו החקיין, שפיתה נשים על־ידי חיקוי הקולות של בעליהן (269–270). כעשרים אנקדוטות מסוג זה פוזרו בטקסט כדי להקסים את הקורא במה שאין בעלילה עצמה. אך מכל השטיקים והטריקים של הכתיבה מפריז שלו בפיקנטריה הלשונית. הוא ממש מטביע בה את הקורא.

צירופי הלשון הפיגוראטיביים מהלכים קסם, כידוע, על קורא תמים, אך כאשר הם גדושים מדי, הם מנפחים באופן מלאכותי את הלשון ומאבדים את הצדקתם בתימלול של הטקסט. השימוש המוגזם בקסמיה של הלשון הסוגסטיבית הזו הוא אחד מגילוייה האופנתיים היותר פסולים של הסיפורת בשנים האחרונות (ראה את המסה “פיגוראטיבי פה, פיגוראטיבי שם” בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991). במיוחד הוא ניכר אצל “הקולות החדשים”, הסופרים הצעירים מהמשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית. שלו הפך את האמצעי הזה לספינת־הדגל של כתיבתו, כפי שניתן להיווכח מהקטע הטיפוסי הבא: “צרעות אחרונות התקבצו על עוללות הכרמים, עבים חדשים נערמו, אדום החזה, הלוחם הזעיר, חזר מן הצפון. הוא שב והשתלט על עץ הרימון, וכבר נשמעו צקצוקי הקרב הנזעמים שלו מן הסבך, מתווים את גבולות נחלתו וסבלנותו. רוחות קרות ורטובות הניעו את הברושים. אצטרובלים קטנים וגמישים נשרו מהם וקיפצו על גג הצריף. הוואדי שב וגאה, – – – בשמי הכפר התאבכו ענני הזרזירים כמשיחות מכחולי ענקים, בלהקות נפגשות, נפרשות, מתערבלות, נפרדות. בבוקר טסו מעל לעמק אל המזרח ולעת ערב שבו. הם צנחו ללינתם על האורנים הקנריים שליד מגדל המים בחיפזון כה גדול, עד שדומה היה כי העצים הגדולים יונקים אותם אל תוך עלוותם” (68–69).

קטע זה מנפיש את הדומם (הרוחות מניעות את הברושים, האצטרובלים מקפצים על הגג וכדומה) ומאניש את בעלי־החיים (הצרעות, אדום החזה והזרזירים). הנפשה והאנשה הן מהשיטות הבדוקות לייצור לשון פיגוראטיבית. הקטע, המתאר את הטבע בעונת החורף, מרשים את הקורא בחיותו וכובש את הלב בציוריות ובחושניות שלו. ואם האפקט מושג בקלות ובהצלחה שכאלה פעם אחת – מדוע לא לחזור על כך פעם נוספת? ואכן, תיאור זהה ביסודותיו מופיע פעם נוספת: “יום חורף היה. גשם לא ירד, אבל קליפה רקועה אפורה כיסתה את השמים. ריחות חזקים של עשב נמחץ עלו ממדרך המגפיים וממרמס הפרסות. זוגות נרגזים של סיקסקים עופפו מעליהן, עולים ויורדים, הדורים ואלימים למראה בחליפותיהם השחורות־הלבנות, בפגיונותיהם המוסתרים ובצריחות האיום החדות שלהם. – – – הענפים העירומים ציירו ציור עדין על־פני יריעת השמים, והגושים הכהים של קני העורבים ניכרו בהם כהטפות של מכחול על בד. – – – מן המזרח הופיעה הלהקה הגדולה של הזרזירים, השבים מן השדות אל לינתם בעצים הגדולים שליד מגדל המים. – – – כדסקית כבירה, שמידתה רבע של שמים, טסה הלהקה והתערבלה, נהפכה למפת ענק והתהפכה. שלוחה נשלחה מתוכה ומשכה אותה עד שנעשתה סרט רחב, שהתכרבל סביב עצמו והיה למפרש ענקי. רבבות כנפיים ומקורים הקימו גל של המיה. האוויר רעד והאפיל” (210–213).

בקטע השני החליפו ה“סיקסקים” את “אדום החזה” בתור לוחמים ושוחרי קרבות, המכחול מדמה קני עורבים במקום ענני זרזירים, ומעוף הזרזירים הוא מלא גמישות ודינמיות כמעט באותם פעלים (נפרש, מתערבל, מתהפך וכדומה). הדמיון בין השני הקטעים הוא כה מדהים, עד שניתן לשער, שאילו היה לכותב פרגמנט נוסף מאותו חורף של ילדותו, היה מייצר בלי שום מאמץ תיאור שלישי עם אותם יסודות פיגוראטיביים: ציפור שהיא לוחם עז־נפש, מכחול הצובע את השמים וזרזירים המדהימים במעופם כלהקה מגובשת. אך לא רק הייצור השרשרתי של דימויים ומטאפורות חושף את קלונו של הכותב, אלא גם אי־התיישבותה של ההפרזה הזו בשימוש הבלתי־מבוקר בלשון הפיגוראטיבית עם איפיוניו של המספר. מתי אימן זיידה את לשונו להתפייט כך? בשנות ילדותו כאשר היה ילד שתוקי (11), בשנות נעוריו כאשר צפה בעורבים והקשיב לצריחותיהם, או בהאזינו בשנות פרישותו כמבוגר לשלושת אבותיו, שלשונם היא תערובת של עברית שימושית־מושגית עם יידיש בסיסית?! מי שאינו קורא ספרים ואיננו מאמן את דיבורו – וכאלה הן העדויות של זיידה על עצמו – מהיכן לו תנופות דמיון וצירופי לשון מרהיבים שכאלה? איך יתכן ששלו, שבכושר הייצור שלו בתחום זה אין לפקפק, לא שם לב לסתירה בין המספר שלו ובין התיאורים הפיגוראטיביים שהוא מייחס לו?

ואכן, הרומאן השלישי של מאיר שלו, “כימים אחדים”, הוא מוצר של כותב מיומן, המכיר את כל הטריקים ואת כל השטיקים של המקצוע. או במלים אחרות: זהו מקרה קיצוני של הונאה ספרותית.