¹

²

הנטייה הראשונה של הקורא היא לאמץ בתום־לב את העלילה של הרומאן כעלילה קונקרטית־ריאליסטית. הספק מתחיל לכרסם בקורא כאשר מתברר לו בהמשך שבקריאה כזו אין הוא מצליח להצדיק חלקים שלמים בטקסט, שאינם מתקשרים היטב לסיפור היחסים בין תיאו ונועה. היקפם של חלקים אלה גדול מכדי שניתן יהיה להתעלם מנוכחותם או שלא לתמוה על תפקידם בעלילה. הבולטים בחלקים אלה הם: התיאורים המורחבים של המדבר ושל תל־קידר מפי המספר הכל־יודע, התפקיד המרכזי שניתן לפרשת התאבדותו של עמנואל אורבייטו בקשר האהבה שבין תיאו ונועה, שילובם של סיפורים כמעט עצמאיים בעלילה (הבולט בהם הוא הסיפור של אברהם אורבייטו על השימפנז שגדל בחיק המשפחה) ותמונות מפורטות מהווי החיים בתל־קידר. חלקי־טקסט חריגים אלה מבליטים שהרומאן לא מיצה את הפוטנציאל שטמון בעלילת אהבה המתקיימת בין גבר כתיאו ואשה צעירה ממנו בחמש־עשרה שנים כנועה. עלילה זו איננה מפותחת כמו פרשיות אחרות ברומאן, אין היא מתפתחת לאורך הטקסט ואיננה פותחת לקורא פתחים להבנה חדשה ומעמיקה יותר של אחת החוויות המרכזיות בחיים – האהבה.

האוהבים, תיאו ונועה, אמנם זוכרים, שבעבר, מאז נפגשו בשגרירות הישראלית בוונצואלה ב־1981 ועד שעברו להתגורר בתל־קידר, דמתה אהבתם לאש גדולה ויוקדת, אך בהווה הסיפורי, לאחר שבע שנים ביחד, היא דומה יותר לרמץ גחלים מצטנן והולך. מסיפור האהבה הגדול נותר קשר המצטייר כיציב, שהתבצר מאחורי שיגרה נינוחה, הכוללת ארוחות לאור נרות, שתיית תה צמחים, האזנה למוזיקה, אירוח חברים, טיולים בשבת בבוקר, התעלסויות, שתמיד נועה יוזמת אותן, ושינה בחדרים נפרדים. דומה כי שום דבר לא יצליח לערער את יציבותו של הקשר הזה בין תיאו ונועה. אשר להפרש של חמש־עשרה השנים, שמבדילות ביניהם, משיבה תלמידתה של נועה, טל: “אם כבר מדברים, דווקא מושכת אותה גבריות קצת יותר מבוגרת. יותר בכיוון של מישהו שיודע לתת הרבה ורוצה לקבל הרבה. מישהו מהסטייל של תיאו” (206). גם על החיים יחד בלי חופה וקידושין משיב הרומאן מפי תיאו תשובה מניחה את הדעת: “יש שקירבתה שטפה את כולי פתאום במין עליצות־ילד סוחפת: כבעל חיים שנאסף מן החוץ הביתה ומעכשיו הוא מטופל. בהדרגה הבחנתי עד כמה דקים וזורמים הם המעברים במרחב הדיאפזון שלה, אימהית לרגע, וכבר נערתית, או מפתה, ורוב הזמן אחותית. נוסף על כך גילתה לי הומור ילדתי” (117). כל אחד משניהם קיבל את הדרוש לו מזולתו גם ללא חופה וקידושין: הוא קיבל את כל גילויי הנשיות באשה אחת, והיא מצאה באימוצו תחליף לילד שלא ילדה.

עלילת אהבה, שעקרו ממנה את המוטיב, המספר על המיכשולים שנערמים על דרכם של האוהבים ועל התגברותם של האוהבים עליהם, או לחילופין: על אי־הצלחתם להתגבר על המיכשולים האלה – דומה לתבשיל שלא תיבלו אותו בתבלינים ההכרחיים. לפיכך רשאי הקורא להטיל ספק בעלילת “אל תגידי לילה” כעלילת אהבה. ואכן, עובדה היא שהתאבדותו של עמנואל אורבייטו, התלמיד של נועה בתיכון, שמה בבת־אחת קץ לחיים “שקטים ושווים” (126) אלה. ופתאום תיאו מודה: “כבר שבע שנים, נזהרים לעקוף את צמד השחקנים ההם, הנודדים ממקום למקום וחוזרים שוב ושוב על הפסיון העתיק שלהם, מבוך, ייסורים, אבדון” (127). וגם נועה אינה עוצרת ברוחה: “היא הרימה את קולה וצעקה מגרון מודלק שאני עושה ממנה תינוקת, רובץ על חייה כמו הר, מדכא ומדכא אותה כדי שתזקין כבר, הבית הזה הוא כלוב, תל־קידר מושבת עונשין” (166). טענה שמתאשרת על־ידי דימוייו של תיאור: “קר ודומם, שממית שעיני־האבן שלה מלוות מתוך החושך חרק ססגוני מפזז בלב האור, כך אני קולט אותה” (12), ומביאה אותו לברר מחדש את הקשר ביניהם: “מה מצאתי בך נועה או מה את מוצאת בי. אחדל. נניח שאת מוצאת בי מה שאני מוצא לפעמים בהסתכלות במדבר. ואני בך? נגיד: אשה צעירה ממני בחמש־עשרה שנים ולה פעימה של ליבת החיים– – – מלפני היות מלים וספק בעולם” (15–16). מה שתיאו מוצא במדבר יוסבר בהמשך.

 

מאהבה לפוליטיקה    🔗

התבטאויותיה הזועמות־מתרעמות של נועה כלפי תיאו ותהיותיו של תיאו על הקשר ביניהם, בין בדיבור מפורש ובין בעזרת הדימויים, מפריכות את ההנחה שעלילת “אל תגידי לילה” מספרת לנו סיפור אהבה. אפשר היתה זו אהבה עזה ותשוקה גדולה בעת שנפגשו לראשונה בדרום־אמריקה כשני ישראלים בודדים, שגלו מהארץ עקב אכזבות שהיו מנת־חלקם במולדת הרחוקה, אך מרגע ששבו לישראל התחלפו האהבה והתשוקה בנימוסים, בפשרות, בשיגרת יום־יום ובמחלוקות בעניינים שונים. מי שבוחן בקפדנות את קורותיהם מרגע שחזרו לארץ, מגלה, שרק סבלנותו של תיאו וותרנותו מונעות את היפרמות הקשר ביניהם. האינטרפרטציה שתוצע בהמשך תסביר את השינוי, שהתחולל בהשפעת הסכסוך המדיני, ביחסיהם של תיאו ונועה מרגע שחזרו ארצה. אינטרפרטציה זו תציע לקורא להסב את קריאתו מהקריאה הראשונה והתמימה, שעקבה אחרי סיפור יחסיהם של תיאו ונועה כעלילה המתארת קשר אהבה בשלבי דעיכתו, לקריאה שמסבירה את דעיכת הקשר כתוצאה ממחלוקת פוליטית, שהשניים מייצגים את עמדותיה המנוגדות.

אכן, קשר האהבה בין תיאו ונועה קרס תחת נטל המחלוקת הפוליטית שמְפַלגת את החברה הישראלית בנושא “הסכסוך”. כל עוד שהו רחוק מהמדינה – פרחה אהבתם, אך מרגע ששבו לחיות בה – ניזוק קשר האהב ביניהם בשל המחלוקת הפוליטית ששניהם לא יכלו להימנע מלקחת בה חלק. התפנית הזו בייחסיהם נטלה מתיאו ונועה בבת־אחת את ייצוג עצמם כדמויות אוהבים חד־פעמיות, שלכל אחת מהן ביוגרפיה, אופי, עיסוק, השקפת־עולם ונתונים אישיים אחרים, והטילה עליהם את נטל הייצוג של העמדות במחלוקת הפוליטית שמפצלת את החברה הישראלית בנושא “הסכסוך”. הסבת הקריאה ברומאן מעלילת אהבה בין בני זוג, שהפרש גילים גדול מפריד ביניהם, לקריאתו כעלילה פוליטית, מעניקה לו חשיבות־מה במסגרת הז’אנר הפוליטי בסיפורת הישראלית, שאיננה בו כל עוד הוא נתפש רק כסיפור אהבה.

נושאי המחלוקת בין תיאו ונועה הם ארבעה. אין ביניהם הסכמה על הערכתו של המדבר, השכן המנמנם ממזרח לתל־קידר. נועה מעריכה שזהו שכן שהשלים עם נוכחותה של תל־קידר על גבולו, ואילו תיאו סבור שמדובר בשקט מטעה. בכל רגע עלול המדבר להתעורר מתרדמתו המדומה ולהתפרץ אל העיר הישראלית, שאין הוא מוכן להשלים עם קיומה מנקר העיניים לצדו. המחלוקת השנייה בין תיאו ונועה היא על תל־קידר עצמה. נועה מרוצה מהצביון שהעניקו לה מייסדיה ומתכנניה והיא סבורה שתל־קידר היא סיפור הצלחה לכל דבר, אך תיאו מסתייג משיפוטה של תל־קידר כסיפור הצלחה. לדעתו, לא התאימו אותה מתכנניה לסביבתה. המחלוקת השלישית ביניהם נסבה על מפעל ההנצחה, המוסד לגמילת בני־נוער מסמים. נועה תומכת במפעל ומתגייסת להגשימו, ואילו תיאו מסתייג ממנו ומשתדל בכל כוחו להסב אותו למטרה אחרת. בצד שלוש המחלוקות המפורשות בנושאים ארציים וגשמיים אלה מתגלעת גם מחלוקת ספרותית בין תיאו לנועה. נועה מוצאת עניין בשירתו של עזרא זוסמן ומצטטת משיריו, ואילו תיאו משיב לה בצירופי־לשון משירתו של נתן אלתרמן. ארבע המחלוקות משקפות ביחד שתי עמדות פוליטיות מנוגדות, המיוצגות על־ידי תיאו ונועה.

 

תל־קידר כמשל    🔗

כדי להבין את המחלוקת בין תיאו לנועה בשני הנושאים הראשונים, המדבר ותל־קידר, ראוי לשים לב לתמיכה בשיפוטיו של תיאו על נושאים אלה מצד המספר הכל־יודע, שהוא המספר השלישי שפועל ברומאן. מספר זה מנצל את פרקיו (שישה במספר) לביצוע סיור מודרך בתל־קידר. מתיאורו עולה, שתל־קידר איננה “עיר מדברית” (123), אלא היא ביטוי למגלומניה של מתכנניה. לתשעת אלפים תושביה סללו רחוב ראשי בן שישה נתיבים, שדרות (תיאודור) הרצל, שממנו מסתעפים חמישה־עשר רחובות “ולהם שמות נשיאים וראשי־ממשלה” (21). בעיבורה של תל־קידר נקבעה כיכר הרמזור, שאליה הסמיכו את המרכז המסחרי. העיר התפתחה במשך השנים בהתאם לשיגעון הגדלות של מתכנניה. בצפון־מערב נבנתה שכונה נבדלת של וילות עם מפלסים אחדים בסגנונות של “בקתות הרים שוויצריות – – – ואפילו תרנגולי שבשבת בחוד הגג” (30), למגוריהם של “התושבים המסודרים”: בעלי העסקים, קציני צבא־הקבע, מנהלים ומהנדסים. מזרחה לשכונת הווילות ולצידי חמישה־עשר רחובותיה של העיר פוזרו גושי השיכונים, ריבועי הבתים המשותפים של שאר התושבים. ואחריהם מוקמו איזור תעשייה, בית־קברות לכלי רכב ובית־העלמין העירוני.

מזרחית לכל, “מיד אחרי הקברים האחרונים יש מצוק תלול ומגודר שהצבא לא מרשה לחצות, אומרים שמאחוריו מסתתרת בקעה רחבה מלאה מתקנים סודיים” (68). ומשם והלאה המדבר. העדפת המונח הטופוגרפי “בקעה” על כל מונח אפשרי אחר (עמק, גיא וכדומה), מעלה כאַלוּזיה את בקעת העצמות היבשות של המתים ביחזקאל (פרק ל"ז). וכך אנו מקבלים, שבין תל־קידר למדבר מפרידים מספר בתי־קברות, בסדר הנע מהקרוב ביותר אל הקדום ביותר: בית הקברות לכלי־רכב, בית־העלמין העירוני למתיה של תל־קידר, “המתים החדשים”, והבקעה על מתקניה הסודיים, שהיא בית־הקברות הבטחוני. ואחרי הבקעה שוכן המדבר הישמעאלי, מקום משכנם של “מתים עתיקי ימים שנשכחו מזמן מכל לב. נשים בדואיות שגוועו לפנים ברעב בגבעות האלה – – – רועי צאן מלפני דורות – – – גמלים מתים – – – איל שחוט מימי אברהם” (180–181). כאמור, את “יבבת המתים” האלה אין איש שומע, פרט ללופו העיוור, אשר על מרכזת הטלפונים. עיוורונו מקנה לו סגולות נבואיות, כמו לעיוורים רבים במחזה היווני.

התיאור הזה מדגיש, שאצל תושבי תל־קידר שורר פחד מהמדבר. בעלי האמצעים מתרחקים משכנותו, ועל “עמך” מגוננים מפני שלושת בתי הקברות. אך המדבר מאיים ללא־הרף כסיוט על העיר שנבנתה על גבולו. וכך מתאר המספר הכל־יודע את השפעת המדבר על העיר: “גינות הנוי מדוכאות באשמת הרוח הפורצת מן המדבר – – – הבניינים עצמם סחופים מרוב חום ורוחות – – – צבע הבניינים אפור עכור, אף כי נבנו בציפוי של טיח לבן: משנה לשנה הסתגל אל גוני המדבר כמבקש להתבולל בהם ובכך לנסות לשכך קצת את זעף האור והאבק” (29–30). במקום “קרית גנים – – – עם חלקות עצי פרי שתפקידם יהיה ללבלב בין בלוק לבלוק”, שעליה חלם המתכנן של תל־קידר, נותרו בין הבלוקים מגרשים ריקים, שהם עדות לניצחון המדבר על התיכנון. מגרשים ריקים אלה הפכו ל“פיסות מדבר מנומרות, ציבורי גרוטאות וקצת שיחים שחצו את קו הגבול שבין צמחים לדוממים” (30), כעין בתי־קברות קטנים בין בלוק לבלוק. בתיאור זה מובלע איום אפוקליפטי על מה שצפוי במשך הזמן לתל־קידר מידי המדבר.

בעיני המספר הכל־יודע, אפילו רוח קלילה ותמימה מהמזרח מצטיירת כפלישת־בילוש מאיימת, והוא מבטא זאת בעזרת ריבוי של פעלים כמו־תמימים: “רוח קלה נכנסת, מעלעלת בווילונות, מרשרשת בעיתון על מדף, נושמת לרוחב החדר, מרעידה עלים בעציץ, יוצאת בחלון השני ושבה אל המדבר” (6). לפיכך אסור לשגות בתפקיד שהוטל על תל־קידר ברומאן זה. תהיה זו טעות לשער, שעוז ביקש לתאר בתום־לב מקום קרתני בדרום־הארץ. מי שמפרש את שמות העסקים כעדות לקרתנותה של העיר, פשוט מועד בהבנת התפקיד הייצוגי שהוטל על תל־קידר. בתל־קידר רוכזו בתי־העסק הטיפוסיים של ערים שונות בישראל: קולנוע פריז, בית־קפה קליפורניה, פוטו הוליווד, אופנת לב דיזנגוף דרום, צמרת וידאו, היכל המחשב ופלאפל אנטבה. ביחד מייצגים בתי־העסק האלה את העיר הישראלית, שרואה עצמה כשלוחה של המערב במזרח־התיכון, תוך שהיא מתעלמת מהמדבר הערבי שמקיף אותה, ומתנשאת עליו. אפילו שמו של המקום מקנה לו משמעות סמלית. העיר הישראלית הזו נושאת בשמה את פשר עתידה: בשלב כל שהוא היא תיהפך לעוד תל במדבר של צאצאי ישמעאל.

 

המדבר המוסלמי    🔗

מדרש השם של נועה, בת־גילה של המדינה והמייצגת של הישראליוּת, הושם בפיו של לודמיר, אחד ממייסדי תל־קידר: “ובכל זאת נועה תנוע” (136). ואכן נועה נמצאת בתנועה מתמדת. תיאו יושב מהופנט ומסתכל בתנועתה במרחב המצומצם של דירתם (12–13). פעלתנותה אינה מלמדת לא על היותה צעירה מתיאו ולא על האופטימיזם שלה, כי אם על אי־השקט ששורר גם בתוכה כמו בשאר תושביה של תל־קידר. דבריה על תל־קידר אינם חושפים את החרדה הזו. הם מלמדים על מנגנון ההונאה הנפשי, ההדחקה, שבעזרתם ממשיכה היא, כמו רוב הישראלים, את חייה בצילו של השכן המסוכן. לדעתה, תל־קידר דווקא מצליחה להתמודד יפה עם המדבר: “בכל זאת מחזיקות גינות הנוי מעמד ואינו נמחקות. בכמה מקומות כבר הצליחו צמרות העצים לעבור את גובה הגגות. דרורים מצאו את דרכם מרחוק ובאו לקנן בצמרות האלה” (133). בעיני נועה, הכול נכון בתל־קידר, “הכל נבנה בענווה” (131), ואין עליה לשנות במשהו את יחסה אל המדבר. חשוב לזכור, שנועה בחרה לחיות בתל־קידר. לאחר שהשתתפה בסיור של מורים בנגב, אמרה לתיאו “בוא נלך לחיות בתל־קידר, סוף העולם, המדבר כמו אוקינוס והכל פתוח” (122). נימוקי ההצעה שלה מלמדים, שהמדבר נתפש בעיניה כמקום בלתי־מסוכן – בניגוד גמור לאופן שתופש תיאו את המדבר, על־פי ניסיונו.

תיאו היסס כשבוע ימים לפני שהסכים “ללכת אחריה למדבר” (123). בזמנו היה מעורב בתיכנונה של תל־קידר, ואז הציע “להתרחק מן השיגרה הישראלית ולכונן עיירה מדברית מכונסת, מצילה על עצמה” (123). הצעתו נדחתה, ותל־קידר נבנתה פרוּזה כפי שמצא אותה בשובו אליה עם נועה. שמו של תיאו איננו זקוק למדרש־שם. תיאו הוא קיצור של תיאודור. זה היה שמו הלועזי של הרצל, חוזה מדינת־היהודים. אף שדחו אז את הצעתו והמירו אותה בהצעה ראוותנית ויהירה יותר, לא זנח תיאו את חזונו. במשרדו “תיכנון בע”מ" הוא מכין סקיצות לקריה חדשה במצפה־רמון, שבהן הוא מנסה להציע פעם נוספת בנייה ברוח הרעיון שהגה לבנייתה של תל־קידר: “לוא רק אפשר היה למחוק כל מה שנעשה שם עד היום ולהתחיל הכל מההתחלה, בלי שיכוני הכיעור ובריתמוס ארכיטקטוני מאופק, שיתייחס בענווה ראוייה אל דומיית המכתש ואל קווי הרכסים” (62). החזרה בפי שניהם על הביטוי “ענווה”, אך במשמעות מנוגדת, מבליטה ומחדדת את ההבדל בין תיאו לנועה בשיפוטה של תל־קידר ובהערכת יחסיה של “העיר”, המייצגת את מדינת־ישראל, עם השכן ממזרח, “המדבר”, המייצג את מדינות־ערב.

כמו לופו, המרכזן העיוור, מרגיש גם תיאו בנוכחותו המאיימת של המדבר: “וזה המדבר בליל קיץ: עתיק, אדיש, זגוגיתי. לא מת ולא חי. נוכח” (7). אכן: נוכח ועלול להפתיע. נועה מסוגלת לכל היותר לעסוק בדימויים ספרותיים, כאשר מדובר במזרח: “מעל לגבעות בא ירח פגום, מוסלמי, ששפך חיוורון על המגרשים הריקים ועל בנייני השיכון” (57), אך תיאור מרגיש באיומו: הירח, “אור־כסף דק וקר לכל רוחב האדמה” (15), הוא בעיניו כחרב ענקית בידי המזרח, שבעצם נוכחותה היא מאיימת, “ממזרח מן ההרים בא משב של רוח מדברית מושחזת, כמו איבחת חרמש קר וחד. השממה נושמת בסוד” (16). תיאו גילה, שבהסכימו ללכת אחרי נועה לתל־קידר התקרב אל סכנה “שאינני יודע במה למנוע אותה מפני שאין לי מושג מנין תיפתח הרעה” (127). האַלוזיה מירמיהו (א’–14) נודעת יותר מדי מכדי שהקורא לא ייזכר בה כאשר הוא מגיע לצירוף “תיפתח הרעה”.

לא במקרה בחר תיאו למגוריהם דירת בית משותף על גבול המדבר, במזרחה של העיר, במקום אחת הווילות בצפון מערבה של תל־קידר, שאמצעיו הכספיים יכלו לאפשר להם. הבחירה משקפת את חרדתו של תיאו מהמדבר. הוא לא בחר דירה, אלא משלט לצפות ממנו בלילות אל המדבר, כדי לזהות במועד את התפרצותו הבלתי־נמנעת. אפילו נועה איננה מתעמתת עם השתלטותו של תיאו על “המשלט שלו” (49) במרפסת, “הכיסא הדהוי הדומה קצת לכורסת סבתא” (15), שממנו הוא צופה מזרחה ומצפה שהמסך יופשל “והכל יתברר. או יבער” (16). בהזדמנות אחרת סובב תיאו ברכבו את תל־קידר בדרך עפר מאובקת בגלל קול שריקה ו“מטחים מקוטעים” (146), שהגיעו לאוזניו מצד המדבר, ומסעו דומה יותר לסיור בדרך פטרול מאשר לנסיעת תעייה בדרכים לא סלולות סביב תל־קידר.

בניגוד לתושבים תמימים כנועה, שלהם מצטייר המדבר הערבי כשכן שהשלים עם העיר היהירה, שנתקעה כמו עצם בגרונו, מבין תיאו שמדובר בשכן שסבלנותו עלולה לפקוע בכל רגע. וכך בעוד נועה מתרוצצת בענייני מוסד הגמילה מסמים לנערים על־שם עמנואל אורבייטו, עושה תיאו כמעשיהם של הנביא יחזקאל במקרא ושרגא אונגר בנובלה קודמת של עוז, “אהבה מאוחרת” (בכרך “עד מוות”, 1971): הוא ניצב על משמרתו כצופה לבית־ישראל, כדי להתריע ברגע שיהיה לו מושג מִנַין נפתחת הרעה. לפי שעה הוא עומד על המשמר רק בלילות, אך כאשר יוציא עצמו לפנסיה, ירחיב את משמרתו גם לשעות המסוכנות האחרות, שבהן אוייב מסוגל להפתיע, וינסה לחקור את הליכותיו של המדבר “לפנות בוקר לפני שהכל מתלהט” (45). כך מבליט הטקסט את הניגוד בין תיאו לנועה כניגוד בין מי שמכיר באופן מודע בסכנה האורבת מ“המדבר” ל“תל־קידר” לבין מי שהדחיקה את הסיוט הזה וממשיכה בסדר־יומה הרגיל, כאילו הסכנה איננה קיימת.

 

פער דורות    🔗

עוד קודם שיתבררו שאר המחלוקות בין תיאו לנועה, אפשר כבר להבחין, שהמחלוקות ביניהם על תל־קידר ועל המדבר, אינן נובעות רק מההבדלים של האופי (הטמפרמנט הנלהב של נועה והאקטיביות שלה מול המזג המתון של תיאו והמציאותיות שלו) ושל העיסוק המקצועי (נועה מורה לספרות בתיכון ותיאו אדריכל המתמחה בתיכנון ערים), אלא הן תוצאה של ניסיון־חיים שונה. אם עד כה נטינו לראות בהפרש הגיל ביניהם מרכיב מעניין בסיפור אהבתם, מחייבות אותנו המחלוקות לבחון, אם לא נועד להפרש־הגיל בין תיאו לנועה תפקיד שונה: לייצג את הפער בין שני דורות בתולדותיה של המדינה. יתר על כן: עלילת הרומאן איננה מחדדת את ההבדלים רק בין שני דורות, בין דורם של בני השישים, שלחמו במלחמת העצמאות וייסדו את הריבונות המדינית (תיאו, אברהם אורבייטו, שלמה בניזרי ובת־שבע דינור), לדורם של בני הארבעים וחמש (נועה ומוקי פלג), שנולדו ובגרו בתוך ריבונות מדינית קיימת, אלא היא מצרפת גם דור שלישי להשוואה בין הדורות, את דורם של בני השמונה־עשרה (עמנואל, טל ושאר תלמידיה של נועה), הנשלחים להגן על הריבונות גם לאחר כיובל שנים לכינונה. שלושת הדורות, דורותיהם של תיאו, נועה ועמנואל, מייצגים את תולדות הסכסוך הערבי־ישראלי ואת ההשקפות השונות שהתגבשו כלפיו בבני הדורות השונים בחברה הישראלית.

מאליו מובן, שמי שנפל בפח וקרא את עלילת הרומאן רק כעלילת אהבה, דהיינו: עקב אחרי שניים שקיים ביניהם הפרש גיל של דור שלם, החמיץ את שתי התכונות היותר טיפוסיות של הרומאן הפוליטי בסיפורת הישראלית: השימוש בעלילה משפחתית כמשל, שהנמשל שלו הוא מחלוקת פוליטית כלשהי, שבני המשפחה מייצגים את עמדותיה השונות. וכן: שימוש ברב־דוריות במשפחה כדי להעניק למחלוקת זו את הפרספקטיבה ההיסטורית, כאשר המחלוקת הפוליטית הנדונה בעלילה עוסקת בנושא “הסכסוך”. לתכונות התימאטיות המרכזיות האלה מצרף כל רומאן פוליטי ממיבחר האמצעים האחרים שהז’אנר הזה נזקק להם: שמות קונוטטיביים, אַלוזיות, תאריכים, מלים מוליכות, סצינות אנלוגיות וחומרים אחרים, המאפשרים – ויותר מכך: מאלצים – את הפעלתם של כלי הפירוש האלגוריים על הטקטס. ברוב האמצעים האלה ניתן להיתקל במהלך קריאתו של הרומאן “אל תגידי לילה”.

תמונת עולמם של תיאו ובני דורו התגבשה במלחמות המחזוריות עם הערבים. תיאו ואברהם אורבייטו לחמו בנגב במלחמת העצמאות. נועה מוצאת אותם מתווכחים “על איזה מחדל או שגיאה מימי מלחמת השחרור – – – כאילו מלחמת השחרור עדיין נמשכת במחתרת אי־כאן במרחבי הנגב” (171). תיאו לא נפרד מהנגב גם לאחר מכן. ב־1952 התנדב לשרת שישה חודשים בסיירת מדברית, שטמנה מארבים למבריחים (127). במלחמת ששת־הימים היה אברהם אורבייטו מפקד פלוגת מילואים שלחמה בירושלים. במערכה על ירושלים נפל בעלה של בת־שבע דינור, המכהנת עתה כראש־עיר בתל־קידר (177). זהו דור שרוב שנותיו התכתש עם השכן המוסלמי, שניסה שוב ושוב למחוק את ישראל מהמפה של המזרח התיכון. זהו הדור שהאמין כי רק בעזרת כוח ההרתעה הצבאי שלה תצליח מדינת היהודים להחזיק מעמד בים המוסלמי העויין שמקיף אותה. את גישתו הביטחוניסטית הזו ביטא הדור בחשדנות מתמדת כלפי הערבים ובעירנות מתמדת כלפי כל תנועותיהם.

מניין שנותיה של נועה הוא ארבעים וחמש, כמספר שנותיה של המדינה בשנת פירסומו של הרומאן. חפיפה גילית זו הופכת אותה למייצגת של “דור המדינה”, הדור שנולד בריבונות היהודית המחודשת ואשר השקפותיו על הסכסוך הערבי־ישראלי עוצבו על־פי הניסיון שנצבר בשנות קיומה של המדינה. גם שמה הפרטי של נועה הוא שם טיפוסי לילידות הדור הזה בשיר הזמר ובפיזמון הישראלי. השם מבטא את הציפיות מהצברים, שיגלמו דור ראשון של הריבונות, דור שאינו גלותי ואינו נטע זר במזרח־התיכון. נועה היא נציגת דור, שהסכין לחיות עם שכן מאיים, ולמד לנהל את החיים בצל איומו ואיבתו. הדור הזה אינו מטיל ספק באיתנותה של המדינה ואין לו זכרונות שמפרנסים חרדות על קיום יהודי שבטרם ריבונות. זהו הדור שהשירות הצבאי הוא חלק מהחוויה הישראלית שלו (93). הוא מאמין ביכולת ההישרדות של המדינה, יכולת שהוכחה שוב ושוב במלחמות המחזוריות עם מדינות־ערב, ולפיכך הוא מגלה נטייה הדוניסטית מובהקת ומפנה את מירצו, בלי נקיפות־מצפון, ליטול לאלתר מהחיים את האפשרי.

הדור של בני השמונה־עשרה מייצג גישה שלישית כלפי “הסכסוך”. על הדור הזה מוטלת המלחמה באינתיפאדה (173), מלחמה שמכרסמת בהרגשתו המוסרית. זהו דור מפוכח שמושגיהם וערכיהם של שני הדורות הקודמים, כגון: “מאבק לאומי”, “מלחמה צודקת”, “מלחמת אין־ברירה” ו“טוהר הנשק”, אינם מקודשים ואינם החלטיים בעיניו. עד כה נועדו ביטויים אלה לשבח את החייל הישראלי ולהצדיק את מלחמתו, אך מלחמת האינתיפאדה החילה אותם גם על הפלשתינאים. הדור של עמנואל הוא דור מתלבט ומיואש, שאיבד את הביטחון בצידקת הדרך של המדינה וחש את הפער בין הערכים שהחברה הבוגרת מנסה להקנות לו לבין העובדות כפי שהן נתפסות בנסיונו היום־יומי. זהו דור שאפילו ההדוניזם איננו משכיח ממנו את מצוקתו, וכמו עמנואל הוא מסוגל ברוב יאושו לקפח את חייו במנת־יתר של סמים או בקפיצה ממרומי מצוק אל התהום.

 

ההתפכחות של תיאו    🔗

על־פי עלילת הרומאן קיימת רק ברשותו של תיאו ראייה היסטורית כוללת על “הסכסוך”. לנועה ראייה הרבה יותר מוגבלת. אף ששייכותה הדורית היתה צריכה להעניק לה פרספקטיבה ברורה יותר אל הנושא. בשיפוטיה על תל־קידר ועל המדבר משקפת נועה חוסר־בשלות פוליטית, המתבטאת, כמו אצל רוב הישראלים, בהיבלעות בחיי היום־יום ובהפיכת דף ושִׁיבה לסדר היום הרגיל כאשר “הסכסוך” מתפרץ במעשה איבה או באירוע חבלני. אשר לדור השלישי – אצל בני הנעורים מתחדדת הרגישות הפוליטית ככל שהם מתקרבים לגיל ההתגייסות לצה"ל. חובת השירות בשטחים, שבהם מתנהלת מלחמת האינתיפאדה, מולידה בהם מצוקה אישית קשה. תחושת המצוקה הזו מעמיקה את הפער בינם ובין הוריהם ומחנכיהם. אלה מהם שאינם מצליחים להתמודד עם המצוקה הזו שולחים יד בנפשם כפי שעשה עמנואל.

עלילת הרומאן מתמקדת בתיאו ובתפנית שהתחוללה בהשקפותיו על “הסכסוך”. הביוגרפיה שלו כלוחם במלחמות ישראל מבליטה את העובדה שרוב שנותיו לא האמין באפשרות להשיג שלום עם הערבים ושקד על הרתעתם בכוח האגרוף הנחרץ. מלחמת ששת־הימים היתה המלחמה האחרונה שתיאו השתתף בה בפועל. אחריה, בסוף שנות השישים, נמנה עם הצוות שתיכנן את תל־קידר (123), אך הצעתו לא התקבלה. באופן טיפוסי ליהירות שהשתלטה על החברה הישראלית לאחר מלחמת ששת־הימים, סרבו במשרד להיענות להצעתו הצנועה, לבנות את תל־קידר כ“עיירה מדברית מכונסת”. בתחילת 1972 הודח תיאו ממעמדו באגף, ובלית־ברירה קיבל על עצמו את השליחות במכסיקו כיועץ מיוחד מטעם ממשלת ישראל לסיוע בנושאי תיכנון סביבתי. בתום תקופת השליחות הרשמית ביקש ממינהל הפיתוח חופשה לא־מוגבלת בזמן, שבמהלכה הכיר את נועה בשגרירות בוונצואלה. והיא שהחזירה אותו לארץ אחרי עשר שנות היעדרות ממנה. אף שלא היה בארץ בתקופת מלחמת יום־כיפור, שינתה מלחמה זו את השקפתו הפוליטית של תיאו.

דווקא ממרחק עוררה אותו מלחמת יום־כיפור לחשבון נפש יסודי: “מרחוק נראו לו כל המלחמות והמליצות שביניהן כמעגל מקולל הנובע ממילכוד של צדקנות והיסטריה: בועטים בפראות בכל מה שניצב בדרכם ובעודם בועטים – מתחננים לרחמים ותובעים אהבה בכל תוקף. פקעת מיוזעה של ייעוד יוהרה ומסכנות, כך הצטיירה לו הארץ מנקודת התבוננות של ערסל מתנודד בכפר דייגים נידח על החוף הפסיפי” (108). כאשר חזר לארץ בעקבות נועה, לאחר היעדרות של עשר שנים, עוד החריף את ניסוחיו: “מלחמות, מליצות, חמדנות וביניהן רק בילוי רעשני ואותה פקעת מיוזעה של ייעוד יוהרה וייאוש” (122). כדאי לשים־לב, שבהחלפת “מסכנות” ב“יאוש”, בניסוח השני של תיאו, מבוטאת התמתנות פוליטית נוספת. לפנינו פעם נוספת דוגמא לשימוש המושכל שעושה עוז בביטויים זהים, כאשר הוא מפזרם במרחב של הטקסט, כדי להדריך את הקורא להבנה מסויימת של העלילה.

השענת התפנית הפוליטית בחשיבתו של תיאו על תוצאותיהן של המלחמות בין מדינת־ישראל למדינות־ערב היא טיפוסית לרומאן הפוליטי בכללו בספרותנו, אך היא מדרכי הבניין השכיחות של העלילות ברומאנים הפוליטיים של עמוס עוז. מלחמת ששת־הימים מוצגת תמיד כתאריך שחוצץ בין ישראל המוסרית, המתגוננת על עצם קיומה והחפה מכל שאיפת התפשטות לטריטוריות שאינן שלה, לישראל שאיבדה את המחסומים המוסריים שלה והתמכרה להשתלטות על השטחים שכבשה, לדיכוי התושבים בשטחים הללו ולניצולם הכלכלי. מלחמת יום־כיפור מתוארת כמלחמה שמוטטה את היהירות שהתפתחה בחברה הישראלית לאחר מלחמת ששת־הימים. בה נתגלה הריקבון שפשט בחוסנה של החברה הישראלית אחרי שהניצחון שיחרר את בלמיה המוסריים. הרומאן הפוליטי ייחס למלחמת יום־כיפור תפקיד מטהר ומזכך מתוצאותיה ומהשפעותיה של מלחמת ששת־הימים.

תיאו איננו הראשון ברומאנים הפוליטיים של עמוס עוז שתפנית כה קיצונית מתחוללת בהשקפותיו על “הסכסוך”. שניים מגיבוריו הקודמים של עמוס עוז עברו מהפך דומה בהשקפותיהם הפוליטיות. הראשון הוא יואל, איש השירות החשאי ברומאן “לדעת אשה” (1989), שיום אחד התפכח מתפיסתו הביטחוניסטית, בהשפעת האסון שאירע לאשתו, עבריה, ולנוכח המצוקה שהתגלתה אצל בתו, נטע, והוא נטש את עבודתו בשירות החשאי. תפנית זו מסמלת את זניחת העיסוק שנועד לשמור על הישגיה של המדינה ממלחמת ששת־הימים למען אורח־חיים של חסד ורחמים כאב לבתו וכסניטר בבית־חולים. תפנית דומה תאר עוז בחייו של פימה, גיבור הרומאן הבא שלו, “המצב השלישי” (1991). פימה הוא איש שמאל שלאחר מות אביו הרביזיוניסט איבד בבת־אחת את העניין במאבקים הפוליטיים, שניהל עד אז, ופנה לחיים של אלמוניות, ממש כמו יריבו לפנים, יואל מ“לדעת אשה”³.

תיאו הוא כבר הגיבור השלישי ברומאנים של עמוס עוז שבהשקפותיו הפוליטיות מתחוללת תפנית כזו. הוא שונה מיואל ומפימה רק בכך שאין הוא נמלט כמוהם מהמאבק הפוליטי אל חיק האושר הפרטי, אלא מחדש את המאבק הפוליטי ביתר מסירות בהשפעת ההשקפה החדשה שהגיע אליה. עיצוב דמות ישראלי מסוגו של תיאו, המתגייס למאבק פוליטי, אחרי גיבורים כיואל ופימה, שהפנו עורף למאבק כזה, מסמן תפנית חוזרת בהשקפותיו של עמוס עוז, שלפיה ההימנעות מהפוליטיקה מפקירה אותה לשליטתם של חמומי המוח בחברה הישראלית, ו“מחנה השלום” חייב להמשיך במעורבותו הפוליטית אם ברצונו לראות את מטרותיו המדיניות מושגות.

התפנית הפוליטית בהשקפותיו של תיאו נרמזת במראה שניגלה לעיניו בנוף בזמן שהוא צופה אליו ממשלטו במרפסת: “במדרונות ערבוביה של גושי אבן־צור חומה־שחורה וסלעי־גיר לבנים – – – הכל בשחור־לבן. כל דבר במקומו. לתמיד. והכל נוכח ושותק. להיות בשלום פירושו להיות כמותם עד כמה שאפשר: שותק ונוכח. פנוי” (46). בטבע הוא רואה כיצד הניגודים מתקיימים בשלום זה לצד זה. שלום כזה אינו מושג כאשר כל צד גורר עימו לנצח את מיטעני השנאה שצבר יריבו בעבר. תערובת של “ייעוד, יוהרה ויאוש” בהתייחסות אל היריב היא מתכון בטוח להנצחת מלחמות. הסיכוי לשלום נפתח כאשר כל צד מסגל לעצמו גישה מציאותית כלפי יריבו. או ברוח המשל על הצבעים: השלום יהיה אפשרי אם כל צד יזנח את הדרך שהלך בה בעבר, כאשר השקיע מאמץ להשליט את הגוון שלו על הגוון של שכנו, ויאחז בדרך ההפוכה, המשלימה עם זכותו של הצבע השונה לשכון לצידו.

 

בין תיאו לנועה    🔗

אלה שדחו בזמנו את תוכניתו של תיאו ובנו את “תל־קידר” בניגוד גמור להצעתו, ליבו את הסכסוך עם “המדבר” הערבי והחמיצו את השלום על־ידי התגרותם בו. קרוב ליובל שנים הקיזו לא רק את דמם במלחמות עם השכנים, אלא גזרו גורל דומה על מחזורים של בנים. תיאו מייצג בעלילה את העמדה הפוליטית שמחפשת פתרון יסודי ל“סכסוך” בדרך הפשרה עם המדבר, פתרון שיביא בעקבותיו שלום יציב ל“תל־קידר” ויבטיח עתיד שונה לנוער שגדל בה. עמדתו של תיאו מתחדדת ומתבלטת בעזרת דמותה של נועה, המייצגת את ההשקפה הישראלית המיושנת על “הסכסוך”, זו שאינה מאמינה כי קיים כיסוי להגיע לשלום עם הערבים. בעלי ההשקפה הביטחוניסטית ממשיכים להאמין שחוסן ביטחוני הוא התשובה הנאותה היחידה ל“סכסוך” ושבעצם תחת המטרייה הביטחונית ניתן לנהל חיים סבירים גם עם “סכסוך” בלתי־פתור.

ההשקפות המנוגדות של תיאו ונועה על “הסכסוך” מתבטאות בעמדותיהם כלפי המקרה המקומי – אסון התאבדותו של עמנואל אורבייטו. בהתנגדותו למפעל ההנצחה מבטא תיאו הסתייגות מהפתרון למצוקה של הבנים שמפעל כזה מייצגו. מי שמקים לנוער מכון לגמילה מסמים, מנסה להתמודד עם התוצאות של המצוקה, אך אינו מתמודד עם סיבותיה, המביאות את בני־הנוער לצרוך סמים או להתאבד בדרכים אחרות מרוב יאוש. אותו לא מעסיק המקרה הפרטי של עמנואל, כי אם המצוקה של דור הבנים כולו, הנאלץ להילחם כדי לקיים את הריבונות גם לאחר כיובל שנים לקיומה. אין פלא שתיאו מחפש לא את הגלולה שמשחררת מכאב הראש הקבוע הזה ששמו “הסכסוך”, אלא פתרון קבע ל“סכסוך”, שעל־פי תפיסתו, בעת התרחשותה של העלילה, והוא כבר בן שישים וּשְׂבַע־מלחמות, אין ממנו אלא מוצא אחד בלבד: להתפשר עם העולם המוסלמי ולכרות עימו ברית שלום.

תמיכתה של נועה במפעל ההנצחה לזכרו של עמנואל מבטאת הבנה שונה של מקרה ההתאבדות. היא אינה תופסת את המקרה כעדות על מצבם של דור הצעירים כולו. אותה מייסרת תחושת אשמה רק על התאבדותו של עמנואל. כאשר היא מהרהרת בו, היא חוזרת שוב ושוב אל שיחתם החטופה בחדר־האחות. לפתע מצטיירים לה הדברים שעמנואל אמר שם כ“איזו שוועה שקטה שאני לא קלטתי – – – שאילו שוחחתי עם עמנואל, לוא רק ניסיתי להתקרב קצת” (21). “אילו” זה טופח במשך הזמן להאשמה עצמית: “ואני הדפתי. התבצרתי. לא קלטתי שהיתה זו שוועה” (143). היא מבינה, וגם זאת באיחור, שלא רק תלמיד איבדה, כי אם את הילד שיכול היה להיות לה. הקשר שהיא יוצרת בין מותו ללא־עת של עמנואל ובין בעייתה האישית מעיד שגם צערה הוא אישי. חודשי העלילה, חודשי סוף שנת־לימודים והחופשה הגדול של הקיץ בשלהי שנות השמונים, הם חודשי אבלות לנועה. חייה עם תיאו לא יחזרו למסלולם כל עוד היא לא תתגבר על תקופת האבֵלוּת על תלמידה־בנה זה. לכן היא תומכת במפעל ההנצחה, שאם יוּצא לפועל, יפרוק מעליה את נטל האשמה.

יתר על כן: בתקופה זו מרגישה נועה קרובה יותר אל אביו של עמנואל, אברהם אורבייטו, מאשר אל תיאו. קירבה מפתיעה זו לאב השכול נולדת בשל הזדהותה אתו. האב מתייסר כמוה בהרגשת אשמה על מה שאירע לבנו. מרגע שהאב גילה לה, שבנו עמנואל, התלמיד שלה, אהב אותה ואת שיעוריה, היא מרגישה כאילו שניהם איבדו את ילדם המשותף. פגישתה עם האב השכול דומה כמעט להתמסרות: “כעבור רגע בכל זאת התיישבתי על המיטה לשמאלו – – – כאשר התישבתי מצאתי כי מוזר עוד יותר לשבת ירך אל ירך עם אביו של הנער על המיטה שבה התענגנו הלילה תיאו ואני”. אפילו הערה תמימה של האב השכול מקבלת בהקשר זה משמעות אינטימית בעיניה: “לא נוח לך נועה. אולי תשעני על הכר” (183). הסצינה מסתיימת במגע שלה: “במקום להשיב לאברהם על השאלות האלה הנחתי את זרועי סביב כתפו. ומיד החזרתי אותה מפני שהוא פנה ונתן בי את עיניו הכחולות היגעות וחייך מתוכן את חיוך אור החדר המוסק שלו, חיוך קורן וחולף בן־רגע בין הקמטים הנעימים, כמו וילון שהופשל ונסגר” (186).

 

מוטיב הנטישה במדבר    🔗

התשוקה לילד התעוררה אצל נועה אחרי התאבדותו של עמנואל בעוצמה כזו, שהיא מעוורת את עיניה מראות את אברהם אורבייטו באור הנכון. התאבדותו של עמנואל הוצפנה בתולדות חייו כילד שהוריו נטשו אותו. בעוד האב מרבה בנסיעות לצורך עסקיו כיועץ ביטחוני או כסוחר בנשק ברחבי אפריקה, והאם מתמסרת לקריירה שלה כרופאה, גדל עמנואל בחברת משרתות וחיות מאומצות. את החסך הקשה באהבתם מבטא עמנואל בתופעה בלתי־מוסברת: “היה ממצמץ תמיד כשמישהו פנה אליו” (39). לאחר שהאם נהרגה בתאונת מטוס, לא התמסר האב לבנו שהתייתם, אלא הרחיקו עוד יותר ממנו. את עמנואל העביר אל דודתו בתל־קידר שעל גבול המדבר ויצא ידי חובתו בביקורים קצרים אצלו מספר פעמים בשנה. דווקא נועה היתה אמורה להבחין מיד באשמתו של האב באסון שקרה לבנו. הן היא הדהימה את תיאו ביכולת המהירה לעמוד על טבעם של אנשים, “היתה מאתרת מיד רוע־לב. צביעות. או נדיבות” (116). יתר על כן: הן בעצמה התנסתה מילדות במכאובו של עמנואל והיה עליה להבין מהר, שלפניה אב שנטש את בנו, ועתה הוא מנסה לכפר על שגגתו באמצעות מפעל הנצחה, שלאיש אין צורך בו.

ילדותה של נועה דומה בקוויה הכלליים לילדותו של עמנואל. גם היא הוזנחה בגיל צעיר על־ידי אם שברחה עם מאהבה, וגדלה אצל דודה טבעונית, שלימים נטרפה עליה דעתה (89–91). גורל דומה היה גם לקרובה היחיד, בן־הדוד יושקו, אשר “התחנך שנים אחדות בחוות־הנוער על שם טולסטוי” (93), כיוון שאמו הטבעונית היתה עסוקה מדי בענייניה. מפי תיאו שמעה סיפור דומה נוסף. תיאו גידל את נמרוד פינקל, שאביו, פיני פינקל, לחם עם תיאו בנגב. גם פיני הוא אב שנטש את בנו. הוא אמנם ביצע, ככל הנראה, איגוף מבריק באחד הקרבות בנגב במלחמת העצמאות, אך “בסופו של דבר נהרג בגלל השטחיות שלו” (172). כך זכה האב בהילת גיבורים שנוייה במחלוקת, אך את בנו הותיר יתום ונטוש. תיאו מספר: “אני גידלתי אותו, שנתיים הוא היה גר אצלי כשהיה עוד נער מסכן, הכנסתי אותו לעבודה, דחפתי אותו למעלה, והסוף היה שהוא שזרק אותי ממנהל הפיתוח” (172).

והן מול סיפורים מפורשים אלה, על ילדים שננטשו על־ידי הורים, שלא שמעו את שוועתם לאהבה, נאספו בידי נועה שני סיפורים נוספים, שמהם יכלה להירמז על אשמתו של אברהם אורבייטו במותו של עמנואל. את הראשון סיפר לה האב עצמו. בעודו ילד הבחין עמנואל בשימפנז תינוק, שהוריו נטשו אותו ביער. הם אימצו את השימפנז וגידלוהו כבן־משפחה, אך לאחר שבגר מעט החזירו אורבייטו ליער ונטשו שם בעורמה להתמודדות שלא יצליח לעמוד בה (39–43). וסיפור נוסף על בעל־חיים, שהוא על דרך הניגוד סיפור של אהבה ומסירות לאין־קץ, הוא הסיפור על כלבו של עמנואל, שגם לאחר מותו של אדונו וחברו, הוא שומר לו נאמנות בלתי־שכיחה (21–23). הסיפורים האנלוגיים האלה מנתבים את עלילת הרומאן לכיוון חדש. מי שסבר עד כה, שהעלילה עומדת לעסוק בסיפור אהבתם החריגה של נועה ותיאו, אמור מעתה לתת את דעתו על יחסי אבות ובנים, שבאמצעותם מברר הרומאן את נושאו האמיתי: הסוגייה הפוליטית־אקטואלית שבה הוא דן.

 

שיח משוררים    🔗

כאמור, נועה איננה מקשרת את כל הסיפורים האלה, על אבות שנטשו את ילדיהם, למקרה של עמנואל, ואת כל מִרצה היא משקיעה במאבק על הקמת מפעל ההנצחה, שאורבייטו רוצה להקים לזכר בנו. לעומת זאת נוטה נועה להיזכר במשורר עזרא זוסמן כל פעם שהיא רואה את האב באבלו. את המשורר פגשה פעם אחת ויחידה בבית המרגוע של קופת־חולים על הר־כנען (25). לימים השיגה את קובץ השירים “צעדים שטבעו בחול”, שאלמנתו של זוסמן הדפיסה מעזבונו. נועה מספרת לנו (50), שאהב רק את מחציתו הראשונה של שיר בעמ' 63, המתחיל במלים “מה שאבד לנו כאן”. זהו שיר יוצא דופן בשירתו של זוסמן, בעצם היותו שיר פוליטי. במחציתו הראשונה, המסכמת בסיגנון אינוונטרי־רטורי את המחיר הכבד שגבה מאיתנו “הסכסוך”, שזר זוסמן מושגים פוליטיים מובהקים: “ולכן זרותנו כאן / ולכן גסיסתנו כאן / ולכאן כפירתנו / הגבולות / יתומים מוסכמים ובטוחים / ולכן זרים מהלכים / וזרים נרד / וזרים נמות”.

אין פלא שנועה אהבה רק את המחצית הזו משירו של עזרא זוסמן, שהיה נערץ עליה בשל שירתו הטיפוסית יותר, השירה הלירית־מינורית. מחצית זו הולמת את הרגשת הכאב ואת תחושת השכול, שמבטאות את חשבון־הנפש הלאומי של עלילת היאחזותנו המחודשת בארץ־ישראל. גם את הסתייגותה ממחציתו השנייה של השיר קל להסביר. במחצית זו מתגלה, שהדובר בשיר הוא יצחק, האומר בסיום את הדברים הבאים: “ומלים / כבר עשו מחזורם / ומוכנים להספד / ובוכה אבי אברהם / ואני אליו יורד”. מחציתו השנייה של השיר, שמאזכרת את סיפור העקידה, אינה מתיישבת עם הרגשתה. קבלתה של מחצית זו מטילה עליה אשמה חמורה מזו שהיא מוכנה לייחס לעצמה. נועה מאשימה את עצמה באי הטיית־אוזן קשבת לשוועתו של עמנואל, אך אם נקבל את המחצית השנייה של השיר, היא מטילה על עצמה אשמה חמורה יותר: את אשמתו של אברהם שהוליך את בנו אל העקידה. הסתייגותה מהמחצית השנייה של השיר “מה שאבד לנו כאן” מבטאת את סירובה לראות בפרשת התאבדותו של עמנואל אורבייטו גלגול אקטואלי של הסיפור המיתי הקדום.

לכן אין נועה מסתייגת בדרך דומה משיר כמו “יש בצלילות ערבי הסתיו” (המאוזכר בעמ' 57), שאיננו שיר פוליטי, אך היא מוצאת בו פנים שמנחמים אותה בתקופת אבלה על עמנואל. השיר מבטא יחס אמביוולנטי אל הסתיו, כעונת מעבר טעונת תעלומה, המצרפת ניגודים: מזה צבעי כמישה עצובים עם גוֹנֵי־ארגמן הרומזים על ארוטיקה מבויישת, קולות שקטים של איוושת עלים – ומזה קולות רוח חזקה ורועשת בפתאומיות, המבשרים את סערות החורף הצפויות. תחושת האבלות על מות תלמידה־בנה מוצאת בשיר כזה ביטוי לרגשות הסותרים שבתוכה: גם עצב על האסון שאירע לעמנואל וגם הבטחה שניתן להתגבר על מכאובי האסון ברבות הזמן, כי כמו בטבע טמונה בכל עונת כמישה ההבטחה להתייצבותה הקרובה של עונת הפריחה הבאה.

אותו סוג של שיג־ושיח, שמנהלת נועה עם שירתו של עזרא זוסמן, מקיים תיאו עם שירתו של נתן אלתרמן. כי בעוד שנועה מצטטת שורות, שנוגעות בה “כנגינת נבל” (26), משיריו של משורר מינורי כעזרא זוסמן, שוזר תיאו בהרהוריו דימויים משירי “כוכבים בחוץ” של אלתרמן, ההולמים באוזניו כתופים. הוא מבטא באמצעותם את חששותיו־חרדותיו מהמדבר, המצטייר בדמיונו בתמונה אלתרמנית של עולם גווע: “אור־כסף דק וקר לכל רוחב האדמה. שאינה נושמת. שני ברושים נראים כאילו נחצבו בבזלת. גבעות דמויות ירח נעטפות שעוות ירח. פה ושם רובצים יצורי ערפל וגם הם דומים לירח” (15). גם המספר הכל־יודע, שקרוב יותר אל הבנתו הפוליטית של תיאו, מאמץ את נקודת־המבט של תיאו, כאשר הוא מתאר את המראה שתיאו רואה מן המרפסת בלילה: “אור־הירח פורש מסכת מוות על הגבעות הקרובות, כאילו אינן עוד גבעות אלא צלילים נמוכים” (5). בדימויים אלה ממש, המשווים את העולם שגווע למוזיאון שעווה ענק, משתמש אלתרמן בסיום שירו הנודע “הלילה הזה”, מתוך “כוכבים בחוץ”: “אז ירח מלביש מסכות שעווה / על חלון, על עינים קרות, על נופים, / על השוק העומד מאובן בשבץ, / בידי גולם שלוחות של קרונות ומנופים”.

שירו של אלתרמן איננו שיר פוליטי, אך תיאו מגלה בו פנים אקטואליות, בדיוק כפי שנועה גילתה, כפי שראינו קודם, משמעות רלוונטית בשיר לירי על־זמני מפרי עטו של זוסמן. שירו של אלתרמן “הלילה הזה” מקביל סצינת התייחדות כושלת של אוהבים בחדר לתמונת עולם הנהרס על־ידי הטכנולוגיה והחיים האורבניים. בין שה“אני” המקשר בין החוץ והפנים מנמק בכך את הכישלון האירוטי שהתרחש בחדר ובין שהוא מסיק בדרך זו מסקנה על כליונם של החיים – מבטא השיר יאוש עמוק, שה“אני” מקיש מהמקרה (כישלון האהבה שהיה שותף לו בחדר) על התופעה (גוויעתם של החיים בכללם), אם התרחשות טבעית ופשוטה כאהבה אינה מסוגלת להצליח. דרך כזו של הסקת מסקנות הולמת את התייחסותו של תיאו להתאבדותו של עמנואל, שהוא רואה בה לא את המקרה, אלא את התופעה: לא נער יחיד שקרס תחת נטל החיים והתאבד, אלא תופעה של דור בנים שאבותיו דנים אותו להיעקד.

ולכן אם נחזור אל השיר הפוליטי של זוסמן, שנועה לא אהבה את מחציתו השנייה – תיאו היה ודאי אוהב את השיר בשלמותו: הן את הגילוי המפתיע של הפן האלתרמני, השליחותי־ציבורי, בתוך שיר של משורר כזוסמן, ששירתו היתה כה נאמנה ליחיד המצטנף בשוליים של החיים הציבוריים, והן את השתתת היחס בין הדורות בשנותיה של המדינה על ההשוואה לסיפור העקידה. תיאו היה מוצא, ללא־ספק, ששירו זה של זוסמן תומך מבלי דעת בתהפוכה הפוליטית שהתחוללה בהשקפותיו על “הסכסוך”, שעל דורו, דור האברהמים, מוטל להבטיח שדור הבנים, דור היצחקים, ישוחרר מסכנת העקידה, מקיפוח חיים בסכסוך מדיני שאין לו תכלית. לפי הבנתו הפוליטית החדשה של תיאו, ניתן לשחרר את היצחקים מגורל העקידה רק על־ידי השגת שלום בדרך הפשרה עם הערבים.

 

מוטיב העקידה    🔗

ואכן כזה היה עמנואל – ילד, שאביו, אברהם, עקד אותו ונטש אותו במדבר, אצל דודתו בתל־קידר. אורבייטו האב מקל באשמתו כאשר הוא מסביר את המעשה של בנו בפער דורות רגיל, כאילו נבעה ההתאבדות של עמנואל מאי־הבנות שצפויות בין אב לבנו. בעוד עמנואל אומר לנועה “שדיבורים בעיניו הם מלכודת” (21 ו־186), מבליט האב את יחסו השונה לדיבור: “ואני הלא שייך לדור, איך נאמר, דור מילולי” (185). כמו כן הוא מחדד הבדל נוסף בינו לבין בנו: “הוא שייך לדור שעדיין מוצא התרגשות במראה הבנייה המשתרגת על פני השממה, אבל עמנואל, נדמה שהוא יותר לצד השממה” (38). נועה כה אוהדת את אבלו־אבלה, שאין היא מוחה על הסבר זה, הממעיט מאשמתו־אשמתה בהתאבדותו של עמנואל. אלא שההסבר הזה מתעמת עם הסבר מנוגד, המשתית את הפרשה על סיפור העקידה הקדום, ובכך הוא מטיל על האב את האחריות לגורל הבן.

מוטיב העקידה מועלה בטקסט בשלוש דרכים. הדרך הראשונה מסתייעת בשמו של האב, אברהם, כדי לרמוז על סיפור העקידה. הגדרתו של האב אורבייטו כ“אברהם” מזהה את עמנואל כ“יצחק”. הדרך השנייה ננקטת בידי המספר הכל־יודע, שמגלה לנו, הקוראים, שהמרכזן העיוור, לופו, שעקב עיוורונו חוש שמיעתו מחודד יותר, שומע את “יבבת המתים” המגיעה מהמדבר וקושר בין הקולות הבאים מזמנים שונים, בין “שוועת איל שחוט מימי אברהם” (181) לשוועת אחד “המתים החדשים”: “שוועת ילד נטוש במדבר” (180). כדאי לשים־לב לדוגמא נוספת זו של שימוש בביטוי זהה במרחב של הטקסט, כדי להדריך את הקורא למשמעות הפוליטית של הרומאן. האיזכור של סיפור העקידה כאן בעזרת שם־הפעולה “שוועה” מנהל דיאלוג עם דבריה של נועה, המשתמשת באותו שם־פעולה עצמו כאשר היא נזכרת בעמנואל, הנער בעל השם המיוחד (ישעיהו ז’־14): “לא קלטתי שהיתה זו שוועה” (143). דרך שלישית לאיזכור סיפור העקידה בטקסט נעשית באמצעות דחיית חלקו השני של השיר של עזרא זוסמן על־ידי נועה. בסיומו של שיר זה מתגלה שהדובר הוא הבן יצחק: “ובוכה אבי אברהם / ואני אליו יורד”.

אין זה מקרה, שסיפורם של אברהם אורבייטו ובנו עמנואל נשען על סיפור העקידה, כי משמעותה הפוליטית של עלילת הרומאן “אל תגידי לילה” מתבססת על הסקת מסקנות אקטואליות מהמיתוס הקדום. הרומאן איננו מטפל באסון משפחתי קונקרטי שאירע למשפחת אורבייטו, אלא במחיר שהחברה הישראלית משלמת כיובל שנים בשל התמשכותו של “הסכסוך”. דור האברהמים שולח שוב ושוב את דור היצחקים אל העקידה, במקום לנסות ליישב את “הסכסוך”, לקטוע את מעגל האיבה ולהציל את הבנים מקיפוח חייהם במלחמות חסרות תכלית. הדמיון בין סיפור בן־ימֵינוּ על הנטישה במדבר של בן על־ידי אביו לבין סיפור העקידה הקדום גלוי רק לשניים, לתיאו ולמספר הכל־יודע. שניהם מבינים שלא הסמים בלבד הביאו את עמנואל לקפוץ אל מותו ממצוק ליד אילת, אלא היאוש וחוסר־התקווה שחשים היצחקים בגלל אי־הצלחתם של האברהמים ליישב את “הסכסוך”. אברהם אורבייטו ונועה נאחזים בעמדה השיגרתית כלפי “הסכסוך” ולכן הם מתעלמים מהדמיון בין הטרגדיה שהתרחשה בתל־קידר לסיפור העקידה.

 

הנצחה מיותרת    🔗

האופן השונה כל־כך, שבו תופסים נועה ותיאו את התאבדותו של עמנואל, הוא שמסביר את עמדותיהם המנוגדות אל מפעל ההנצחה שיוזם אברהם אורבייטו לזכר בנו. תיאו, שהפך מלוחם דרוך למלחמה לבנאי שוחר שלום, מבין שהנצחה מזככת רגשי אשם, אך אינה פותרת באופן יסודי את המצוקה של דור היצחקים. אם לאחר כמעט חמישים שנות ריבונות עדיין לא השכילו האברהמים לשים קץ ל“סכסוך”, והבנים, היצחקים, מוסיפים להישלח אל מול פני המלחמה הקשה, אות הוא שדבר לא למדו מאז מלחמת העצמאות ועד האינתיפאדה. שוב ושוב מנציחים את הנופלים, אך אין משנים את הגורל הצפוי לדור היצחקים הבא, למתגייסים החדשים. התנגדותו של תיאו למפעל ההנצחה היא פרי המסקנה, שלא למפעלי הנצחה זקוק דור היצחקים, אלא למהלך שיקטע את שליחת הנערים אל העקידה.

נועה תומכת במפעל ההנצחה אף שתל־קידר איננה זקוקה כלל למכון לגמילה מסמים. כאשר מבררת נועה אצל תלמידתה, טל, את תפוצת הצריכה של הסמים בתל־קידר, היא מקבלת תשובה מפתיעה: “טוב זה ככה. ממש מַסְטוּלים זרוקים אין כל־כך אבל יש כמה אחדים שתופסים שַחְטָה ביום שישי בערב. – – – ג’אנקים רציניים אין הרבה. בכל אופן לא איפה שהיא מסתובבת. אולי למטה, בשיכון יוספטל, מַסְניפים קצת”. לעומת זאת “מתים מאהבות אולי יותר הרבה ממה שמתים מסמים. אולי צריכים לארגן שיהיה גם לזה מסלול גמילה” (156–157). הישנותם בווריאציות שונות של הסיפורים על ילדים, שננטשו על־ידי הוריהם ללא־אהבה, אכן מלמדת עד כמה צדקה טל בדבריה. דור האברהמים חייב לשנות את מדיניותו, כי רק מדיניות של פיוס ופשרה עם המדבר הערבי תציל את היצחקים מן העקידה. אך המשך ההתגרות במדבר עם מדיניות, שהיא תערובת של “ייעוד יוהרה ויאוש”, ימשיכו את שרשרת הבנים שנעקדים במדבר במלחמות חסרות תכלית.

במחלוקת, שפורצת בין נועה ותיאו סביב המכון לגמילה מסמים, מצדד הרומאן בתיאו. נועה היא אמנם מורתם של היצחקים ומתיימרת להכירם טוב מתיאו, אך מתברר שדווקא תיאו מבין יפה יותר את מצוקתם. על הדור של תיאו נוטים לומר מה שהמספר החיצוני אומר על תיאו: “כבר עשה מה שיכול היה ומעכשיו הוא ממתין” (5), אך הרומאן אינו מניח שדורו של תיאו כבר סיים את תפקידו. דווקא על דור זה, שלחם עם הערבים בשדות־הקרב (דורם של יצחק רבין ושמעון פרס), מוטל לסיים את תפקידו בהיסטוריה ליד שולחן הדיונים על שלום איתם, כדי שיובטח עתיד שונה לדור הצעיר. אם טל, נציגת דור היצחקים, אכן צודקת, אזי לא רק מפעל ההנצחה שנועה מתאמצת לקבל אישור להקמתו הוא מיותר, אלא גם דרך הטיפול שתינתן בו ליצחקים תהיה שגוייה. נועה מדברת כל הזמן על הענקת חסד יבש למטופלים, כפי שראתה פעם שוטר פועל בתאונה: “אני מקווה לשרת את הטוב בדרך שלמדתי מן השוטר: לא בכמירת הלב כי אם בתמצית של דיוק. באותה נימה תפקידית שעל גבול הגסות כמעט. וביד בטוחה. יד כירורגית” (50). בלי דעת נהגה כך בעמנואל, כאשר מצאה אותו בחדר־האחות, מתייסר באהבתו לה, והשיבה לו ביובש ובסמכותיות כירורגית.

גם שתי השורות משירו של עזרא זוסמן, שחוזרות שוב ושוב בפיה, “ואיפה עלינו לזרוח ולמי דרושה זריחתנו”, מלמדות שחסד יובשני עלול לבזבז את הזריחה על מקום ועל מטרה מוטעים. ממש כפי שמוטעה הוא מוסד הגמילה, שהיא טורחת למענו, כמענה למצוקת היצחקים, שנשלחים אל מותם, להיעקד במלחמות. ואכן בסיום, כאשר מתברר לנועה, שההקמה של המכון לזכרו של עמנואל אורבייטו לא תוגשם, היא נסוגה מהאידיאל של חסד קר ומנוכר ודבקה בסוג החסד, שעליו שמעה מפיו של האוהב ללא סייגים, שהגיע לכאן מאירלנד בעקבות דפני אהובתו: “מי שיש לו קצת חסד ימצא חסד בכל מקום” (162–168). המשפט הזה מדבר על הענקת חסד ללא־שיעור, חסד שאינו כבול לשיקולים של יעילות מְדוּדה. משינוי זה צפוייה תקווה גם לתלמידיה, שאותם תחנך בשנת־הלימודים שעומדת להיפתח, וגם לתיאו, שאליו היא מתכוננת להצטרף לאחר שתתקלח. לכך מכוון הרומאן גם בשמו: לא להיוואש ולא להשלים עם הלילה, אלא לעשות את הצעד הנועז לקראת שלום, שיבקיע את השחר על עולמו של הנוער בישראל.

 

הברירה המביכה    🔗

הטפותיו של עמוס עוז ברומאנים הפוליטיים שלו למען השלום ולמען חיים של חסד באמצעות פשרה פוליטית, ברוח המדיניות של השמאל הישראלי, שיעבדו את כתיבתו לעלילות, שעיקר מאמציו בהן היה להציב סיפור אנושי סביר ככל האפשר. בחלק מהרומאנים הקודמים הצליח בכך יותר מאשר ברומאן זה, שהניסיון להסוות בו את המשמעות הפוליטית התיש לחלוטין את כוחו של סיפור האהבה בין תיאו ונועה, שבסופו של דבר שועבד כולו למגמה הפוליטית. מי שיתעקש על אף הכל למצוא בעלילת “אל תגידי לילה” רק סיפור אהבה סביר ומשכנע, יחטא בחנופה לעמוס עוז ובהשחתת משפטו הספרותי, אם לא יסכם את הרומאן במשפט האומר: ספרו החדש של עמוס עוז הוא תרומה מיותרת לרומאן הטריוויאלי, המשגשג יפה בסיפורת הישראלית גם בלי סיועו של מספר כעמוס עוז. או בנימה סרקסטית יותר: עמוס עוז כתב “פייטון פלייס” ישראלי על עיירה בנגב כדי להוכיח, שגם בישראל של היום החיים מבוֹסְסים בכל מקום בשלוליות של רכילות, כעדותה של נועה: “חדר המורים מלא כל מיני רכילויות. ובעצם, כל העיירה” (20).

עמוס עוז פיתח בעשור האחרון הרגל מביך. ערב התפרסמותו של רומאן חדש שלו הוא מתייצב נוכח האומה, וביכולתו הרטורית המרשימה הוא מפזר שפע של רמזים על רבדים עמוקים, שהקורא הטוב יגלה בו. בעשותו כך הוא חוסם את הדיאלוג הפרשני הפתוח עם ספרו, על־ידי עידוד וטיפוח כיוון פרשני הרצוי לו. אף שכתב חמישה רומאנים פוליטיים ברציפות, מאז “מנוחה נכונה” ועד “אל תגידי לילה”, הוא מסטה ביודעין בהופעותיו הציבוריות את הדיון בספריו אלה מנושאם האמיתי. דווקא ברומאן זה אפשר להיווכח שעצם ההתרחקות מהתמודדות עם המצב הישראלי, שבה השתבח עמוס עוז גם הפעם, אינה מקנה יתרון של חשיבות לרומאן. אם יש טעם לקרוא את “אל תגידי לילה”, גם למי שהשקפותיו הפוליטיות של עוז אינן מקובלות עליו, הטעם הוא דווקא באקטואליות הרעיונית שטמונה בו כרומאן פוליטי. עמוס עוז רשאי, כמובן, להמשיך ולהתנגד לכיוון פרשני זה ולהאמין שכתב יצירת מופת על אהבתם של נועה ותיאו, אולם אם יתעקש שכתב רק עלילת אהבה – אז עליו להתעמת עם האמת בשני ניסוחיה, כפי שהבאתיה קודם. וזו הברירה שעומדת גם בפני קוראיו.