א    🔗

כגלים המוסיפים והולכים גלי־העליות לארצנו — תחילה מעטים והומוגניים ורווחי־הזמנים שביניהם גדולים יותר ועל־כן עיגוליהם מתמידים; לסוף מרוּבּים והטרוגניים ורווחי־הזמנים שביניהם קטנים יותר ועל־כן עיגוליהם נבלעים אלה באלה. אבל דוֹמה, גל העלייה השנייה כחטיבה עזה, שתוכה אינו נימוח, עד שגם עתה, כשבניה ניצבים על מפתנה של שיבה ואף מעבר לה, היא מקיימת עצמה רב יותר משמקיימים עצמם כמה גלים שלאחריה. הנסיונות לבוא בסודה של ההופעה הזאת ולמצותה, הם, כמדומה, מוקדמים קצת, ואפילו — ואולי: בייחוד — אם מנסים בה בני העלייה הזאת בעצמם. שכן קרובה הסכנה, כי תחת ראותם את עצמם כשלוחי־שעתם, שהיתה שעת־מיפנה בתולדות־הדור, יראו את עצמם כשולחי־עצמם וכשלוּחי־עצמם ונמצא כפשע ביניהם ובין אוטוהיסטוריזציה, שמגרעתה מרובה מיתרונה.

מה שאינו מוקדם מדי היא, כמדומה, ההצבעה על שני קווים בולטים וברורים, שהעלייה הזאת היתה מצוינת בהם. הקו האחד, שבו נבדלה במכריע מקודמתה — היא ידעה לא בלבד להלכה אלא גם ובעיקר למעשה, לראות את עצמה כחלוצה, שערכה וחשיבותה במחנה שלאחריה; היא ידעה לקרוא את המחנה, שהלכה לפניו, ובבואו ידעה ללכדו ולהתלכד בו ועמו, כדי לקרוא לאניות החדשות. הקו האחר, הכרוך בחברו — היא חיתה את גורל־העם בתפוצות, אבל היא חיתה אותו, כשהיא עצמה חשה את עצמה כעצם־המיפנה הפעיל; היא חיתה אותו, כשהיא עצמה חשה את עצמה כמרכז־הפריחה, כמוקד־התחייה. ודאי, גם גלי־העליות שלאחריה נקנתה להם חוויה זו, אבל אינו דומה מי שקנה אותה במוצאי־פרעות־קישינוב כמי שקנה אותה באמצע־פורענות־פטליורה, לא־כל־שכן כמי שקנה אותה במבואי־שואת־היטלר. כי בבוא הפורענות ההיא והשואה ההיא כבר היה בן העלייה השנייה שתול ועומד בקרקע התמורה ההיסטורית והוא, בתודעה ובממש, ממחולליה; והכלל של כל הקודם זכה נתקיים בו על דרך הזכייה המיוחדת להיות, כשני־דור, גואל ונגאל בקנה אחד.

 

ב    🔗

מיזוגם של שני הקווים האלה ניכר יפה־יפה גם בתכונתם גם בארחם של בני העלייה השנייה — השכנוּת הצפוּפה שבין הרגשת־אסונו של בית־ישראל בגולה ובין הרגשת־אשרם של ראשוני ניצולים ומצילים בארצנו, היא שנתנה בנפשם של הקודמים שזכו תסס של כוח עשייה, שמתוך שעמד ברעננות־תמיד, לא העלה חלוּדה של שיגרה. התסס הזה הוא כחידת בני העלייה השנייה ופתרונה — בו מקור הדינאמיות המיוחדת, שנתפסו לה רובם ככולם, בין אלה שהיתה בהם כמידה מוּטבעת ובין אלה שהיתה בהם כמידה נקנית. הרוצה לעמוד על כך, דיוֹ שיבדוק בחבורה מסוימת של בני העלייה הזאת וימצא, כי אף שחבריה נבדלים לפי אָפיים, הם משתעבדים לתעודת־שעתם וציוויה. כדוגמה היא החבורה הפלונסקאית, סיעת צעירים נלהבים, מהם עושים ומעשים בפינות צנועות ואינם ידועים ביותר ברשות־הרבים, מהם עושים ומעשים באגפים גלויים והם ידועים ביותר ברשות־הרבים. מקרה־לא־מקרה הוא, כי בין פותחי העלייה השנייה אתה מוצא בן־החבורה הזאת — שלמה צמח, העוֹדר בכמה תחומים, סופר שיצא לו מוניטון בין במסה בענייני חיים, ספרות ואמנות, בין בסיפור ורשימה; מומחה לענייני חקלאות ומעמיק ידיעתה. הוא גם טרח להאיר עינינו בפרשת העלייה השנייה, בין על דרך ניתוח גורמיה (במחברתו ”בראשית”), בין על דרך סיפור תולדות עלייתו ותחילתו בארצנו (בספרו ”שנה אחת”), והוא סיפור שחשיבותו מיוחדת במינה — העלייה השנייה ניתן לה בספרוחנו, באזורה של הבלטריסטיקה, מטבע של תיאור ברור ומסוים, ובולטים שני קטבי הריקונסטרוקציה של איש העלייה השנייה, הדמות הברנרית מזה והדמות העגנונית מזה. ודאי שהקטבים האלה מגלמים נציגים מובהקים של העלייה הזאת, אבל אין הם עשויים למצות את כל הטיפּוֹלוגיה הזאת, שכן בקשת הדרוּכה בין הקצוות, בין האקטיביסטן הנפתל ברשת־ההיסטריה ובין הפסיביסטן המעמעם במלכודת־הפאַטאַליזמוס, מתפשט מישור־חיים רחב ובו סוגי־אדם אחרים ושונים, ובכללם הניזון מקרקע־המציאות, ותומו אינו מזקיקו לפרדוכסיה. מקרה־לא־מקרה הוא, כי בכלל החבורה הזאת אתה מוצא את שלמה לביא, נער־נחתומים וחובש־בית־המדרש, שהניח תנורו וספסלו, ובא לעבוד את אדמת־ארצנו והגה את רעיונה של הקבוצה הגדולה ויגע לקיימו על דרך המיזוג של החקלאות והתעשייה, והוא איש לוהט ומלהיט באתו ועטו כעדוּת ספריו (מגילתי בעין חרוד”) ומחברותיו (”זימוני־חיים”), פיזיגנומיה מונוליטית בחיי־הציבור ורחשם. מקרה־לא־מקרה הוא, כי בכלל החבורה הזאת אתה מוצא את דוד בן־גוריון, שפרשת־חייו ועשייתו היא בעיקרה כפרשת־חייהם ועשייתם של בני־חבורתו, והפליגה מהם וניטעה בטבור תולדת העם וארצו.

כצעיר שבחבורה זו היה יצחק שפיגלמן, שהסב אחר־כך שמו, לפי הפסיבדונים שלו שנעשה לו חניכה: י. יציב. עדת־הורתו וגידולו קהילת סוחוצ’ין הקטנה; עיר־חינוכו קהילת פלונסק — בפי היהודים: פלינצק — הגדולה ממנה. הבית שרוי באווירה של אמידות ממוצעת וקו־ראש בה הגינות ונערב בו קו־משנה, בייחוד מצד האם, ספח של יחסנוּת, ועמידת־הבית רובה בתחום־המסורה וקצתה בתחום־ההשכלה; והיא פרופורציה המתהפכת בנפשם וחייהם של צעירי־הבית, הנגרפים לרוחות המנשבות מעברים. וכרוח גוברת והולכת תנועת ההתנערות, שהוליכה את בני החבורה הנזכרת לארצנו — את הגדולים יותר לכיבוש העבודה במושבות ואת הצעיר יותר לספסל בית המדרש למורים בירושלים.

 

ג    🔗

רישום, שהעלה מראשיתו, על ספסל־הלימודים ההוא, קיים את עצמו במסילת חייו לתחנותיה, והוא כרישומו של אדם, שעיקרו שתי סגולות, שהן כסותרות זו את זו, אך בו היו חיי אחדות נאה. הוא היה בולט וצנוע כאחד — בולט על פני סביבתו וצנוע בתוכה. הוא היה בולט — גם בקומתו הזקופה והיפה, גם בפעילותו התוססת ומתססת; הוא היה צנוע — עניוות שהיתה בו מתחה קו של ליבוב על הופעתו ומעשיו; והקו הזה נשמר בתיאורי־דמותו, שניסו בהם חבריו, בין בחייו — כדמות ברומן; בין לאחריהם — כשרטוט זכר. גם עבודתו נראתה כסתירה ממנה ובה, ובאמת היתה גם היא כאחדות נאה — היא היתה נמהרה כדי עשייה זריזה, היא היתה מתונה כדי בחינה שלווה, והוא העובד כעצם־התנועה אשר רבו מניעיה. היתה בו יזמה, והיא פעלה ככוח הגלוי, המפרנס את רוחו שלא ידעה ליאות; היתה בו אמונה והיא פעלה ככוח הנסתר, המפרנס את נפשו שלא ידעה ייאוש. ובעיקר היתה בו אהבה — ריע לכל סביביו, לגדול ולקטן, לרחוק ולקרוב. לאדם ולמעשה, לחיים ולספר, וביותר ידיד־נפש האָץ לעזור, להושיע, והליכותיו מעשים טובים. כנראה, מזיגתה של יזמה, אמונה ואהבה עמדה לו, שידע לשוות לכל עשיותיו קלוּת מפליאה, עד שנראֶה היה בכל עבודתו לא כאדם היגע במעשה שהוא חייב בו, אם מרצונו ואם מאָנסו, אלא כאדם, הנושם כדרך הטבע ובפשטוּת את אוויר־חייו. אכן, כפליאה היתה קלותו — איך אחז בעבודה אחת ואחרת, ובעוד אחרים גוחנים מיגיעם ומתאנחים, אם בקול ואם בינם לבין נפשם, היה הוא יושב ועושה בזקיפת־קומה, במאור פנים, כולו התמדה מחייכת.

ועבודתו רבת־פנים. תחילה אומנותו מתנודדת בין קבע וארעי — יומם סופר ועורך (עריכת ”קונטרס” כלי־מבטאָה של מפלגת ”אחדות העבודה") ועם ערב מורה (בית ספר לילדי עובדים); אחר נתייחד לעריכה (מוסף “דבר”, "דבר לילדים”, "הגה” וכו') ולכתיבה, שסוגיה היו שונים ומרובים ביותר, באופן שמותר לומר, כי לא הניח סוגיה בסוגיות החיים והספרות והאמנות, שלא ינסה לדוּן בה ולהאירה. והשואל לדרכו כסופר ולסוגי כתיבתו, ניתנת לו תשובה בספרו ”בין עין לנפש”, שכונס בה מיטב דבריו לתחומיהם וענייניהם. והיא, בעצם, האספקלריה לחייו, ואף הרכבה וסידורה עשויים על דרך, שתוכל להיות בבואתם הנאמנה.

 

ד    🔗

מבחינה זאת מסתבר כמאליו, כי ראשונה תסע שכבת־הווייתו בתחום לידתו וילדותו, ואמנם היא־היא הבאה בראש האסופה שלפנינו. אך אם היא ראשונה בספרו אינה ראשונה בכתיבתו — עם בואו לארצנו התערה בעדת הפועלים הקטנה וגדל עמה ובתוכה ובאשר מוקד הציבור שם הוא, והוא חי את לבטי־היישוב בימי־המלחמה והוא עם מתנדבי הגדוד ומראשי העושים ומעשים, הוא עם יסודה של ”אחדות העבודה” ועם יסודה של הסתדרות העובדים, וחי בפועל ובמפעיל את גלי העלייה השלישית והגלים שלאחריה באופן שרבדי־החוויה של ראשית־חייו עוטים כסות־היסח המתעבה והולכת. לא, שהגולה נשכחת — מעטים כמותו לקיום זכרה בנפש, ולא זו בלבד שטרח על הידיעה הרצופה בכל המתרחש בה אלא גם כעורך גם כסופר שקד להודיע את שידע והיה גם מטובי המקשרים בין הכא והתם (כתבותיו בעתון ”פארווערטס" הניו־יורקי), אבל ילדותו גופה חסרה היתה ימים הרבה מכתיבתו שניתנה לארצנו, נופיה ורחשיה. אמנם, בבוא ספר והוא מתאר את מחוז־גידולו ונתעורר לכתוב בו, ניכר היה דבריו, כי מעורבת בהם נעימה מיוחדת ברטטה וחומה, נעימת המדבר על קרוב מכל קרוב, אבל תיאור מחוז ילדותו בא על ביטויו כשני דור לשבתו בארצנו. לכאורה מקרה העלה זכר וזכרונות מעמעומם — הוא, שהיה בגולה היהודי הזר בארצם של הפולנים נזדמן עם שני משוררים, פליטי פולנים זרים בארצם של היהודים, וזימון זה עוררו לתת לפנינו רקעה ונופה של ילדותו, והוא נותנה בתיאור חי ונאמן, כמנסה להחזיר את עצמו לימים המתוארים, אלא שחזרה זו אינה נפטרת, אינה יכולה ליפטר, מרישומה של אותה פגישת־סמל, שבה נתחלפו התפקידים בתמורת־העתים. ויש וידיעה קטנה אך מרעישה בעתונים מעלה רוחם וריחם של ימים רחוקים — הרי, למשל, הידיעה על התאבדותו של הנס הרצל, שהיא מעלה על הזכר את גליוני ”הצפירה” שנקראו בימי הילדות וזכר גורר זכר וגם עתה הכל שרוי באורה של הקבלה בין הכא וחתם. או, למשל, פטירתו של אביגדור גרין מעלה את זכר עיר המולדת, אך לא יצאו שורות מרובות ונשזרים הכיסופים לארצנו והעלייה אליה. כללו של דבר, כמי שנטע עצמו וניטע בתוך־תוכה של צמיחת ישראל בארצה, אי אפשר לו לראות את ילדותו ומחוזה אלא כפי שהיתה לו וכפי שביקש לראותה בכל אדם מישראל — שער־המוצא של פלונסק כשער המבוא ליפו. לימים, בבואו, על סיפה של השואה, לראות באֶחיו בני־עמו בפולין מתחוור, בכמה חיוּת היתה חבויה בו אותה שכבת־ילדות וכעצמת־גניזתה עצמת פריצתה — מה שכתב מימי ביקורו אלה ומה שהוסיף עליהם בעצם ימי־השואה, הוא מכלל העדויות הנרגשות ביותר של אהבת בן למוצאו, מוצא גולת פולין.

 

ה    🔗

ואף כי כעיקר־כתיבה לו היתה ההגבה הסמוכה למראה־עין ולמשמע־אוזן ועטו היה בן־לוויה קרוב ביותר למעשה ולרחש ביישוב, ודרכו לתפוס אותם בריתחת־האקטואליות שלהם, הרי בולטים במיוחד אותם הפרקים, שבהם הוא חוזר לתיאורם של מאורעות מתוך מרחק־ימים, כשחליפת־העתים מזמנת לו פתח־מבחן לשװי ולשוני. יש והשיבה הזאת באה בעקבי ידיעה מחרידה — מותם הטראגי של ידידים קרובים מעלה זכר ייסודה של תל־אביב; יש והשיבה הזאת באה ממזכרת הלוח, — מספר עגול של כך וכך שנים למאורע של כך וכך — תיאור מלחמת הלשון, שהוא עצמו היה מפעיליה, שרטוט דמויות שהיו כראשי־שחקנים במחזה, וסיום דרך השװאה לשביתה האקטואלית בעצם שעת הכתיבה; יש והשיבה הזאת באה לרגל טיול — מראה מקום פלוני היום מעלה את זכר מראהו תמול־שלשום. מדידת־המרחק, שהיא כתכונת־קבע בכתיבתו, לא זו בלבד שהיא מצילתה מקוצר־החיים האורב לכתיבה האקטואלית, אלא היא משווה להם חשיבות־כפל, הן מבחינת החן החבוי במראה־תמורות הן מבחינת הלימוד היוצא מלפני הכרת־התמורות, ונמצאת חמדת־האימפרסיה הקלה כמשרתת את תעודת־ההיסטוריה החמורה.

המבקש לעמוד על המיזוג הזה של ראייה אקטואלית וראייה היסטורית, ראוי שיקרא מה שנכתב בעניין הגדוד העברי בימי היות הכותב חייל ומה שנכתב בו, מפרספקטיבה של שנים ומתוך השוואה למה שנראה כהמשכו של הגדוד, הלא היא הבריגדה העברית ומלחמתה בהיטלר. ראיית כל חזיון של צמיחה וגידול כנבט לחזיון גדול ממנו, נרחב ממנו — הרי היא נפש הכתיבה הזאת והעימות בין קרוב ורחוק, שיש בו גם ממידת הביקורת העצמית היא אחת משרתותיה.

 

ו    🔗

והתכונה הזאת מבצבצת ועולה גם בצרור הריפורטז’ות הגדול המפוזר בעשרות עשרות רשימותיו על דפי ”קונטרס” ו”דבר”, פרי טיוליו הרבים בפינות השונות בארצנו. טיולים אלה נעשו במועדים שונים ושעל כן אין כמותם לשקף תהליכי־שינוי, תמורה ואפילו הפיכה שחלו ביישוב, לא בלבד מבחינת ההוויה וההוי, המנטאליות והטיפּולוגיה, אלא גם מבחינת המראֶה והנוף. המבקש לעמוד על השינויים והתמורות האלו ולראותם לא כטור ספרות סטטיסטיות, אלא כמערכת תמונות חיות הנתפסות בעצם־הנפתולים שבין נקודת־המרגוע הסטאטית ובין קו התנועה הדינמית, ילך אצל פרקי־פסיפס אלה. המסכת הזאת, כפי שנסדרה בספר שלפנינו, על דעת כותבה, נסדרה — מתוך הרשימות הרבות ניתנו הקטעים, שהם בנותן־עניין מעבר לשעת כתיבתם, מתוך שהם מקיימים מראות ועניינים שזכרם יפה לדור ולדורות מצד נוים ותועלתם כאחת. ולא עוד אלא סידורם עשוי כטיול לארכה ולרחבה של ארצנו בשלושה מחזורים — מצלע־הכרמל עד יסוד־המעלה; מפתח תקוה עד חצרות; מירושלים עד ים המלח. שלושת המחזורים, כמחרוזות הם שכל חרוז וחרוז שונה בעינו ובשעתו, הם כשלל נושאים מתחלפים והולכים — הרי נסיעה ברכבת בימי־שלווה וראשית־תקוה והרי נסיעה ברכבת בימי־מתיחות ואחרית־אכזבה; הרי בני העלייה השלישית בוני כביש נצרת והרי בנות העלייה הרביעית עלמות כפר־חסידים; הרי תחילת בניינם של יישובי העמק ופגישות עם אדם וטבע והרי הסמיכות של דממה מחייכת בקבוצת גשר ושל המולה קודחת במפעל־נהריים; הרי כמה פנים לטבריה בשקטה וסערה והרי הבדידות הגאה של יישובי־הגליל; והרי ירושלים וסביביה, שיגע לצוּד סודה וסודותיה בנצחה ורגעה, ברומה ושפלה, בחגה וחוּלה, באלמה ולהגה, בסמיוּת העיוור שעינו מוחשת בלחיצת ידו ובהלמות הסתת המהלכת למרחוק; והרי הנהירה מעבר לחומתה וסימטותיה עד פלוגה שעל חופו של ים־המלח. ותוך־כדי־שיטוט פתחי־הצצה בדרכם והליכותיהם של השכנים, אם בשפלה אם בהר.

 

ז    🔗

ושפופרת־הראייה, שתפיסתה בקווים דקים ומהירים, מכוּונת לחזון קיבוץ הגלויות, לא כפי שהוא מסתכם בהכללה סיטונית, שאינה יכולה למלט עצמה מיבושת־ההפשט, אלא כפי שהיא נפצלת בראייה צבעונית, שבה באים על ביטוים אופי ופרט; הבדל וחילוק; בלט וזיז, ונמצאת המיגוונת הזאת מותשת במלוא לחלוחית הממש. וזאת לזכור, כי אף שהסקירה נמהרה וחטופה, אין היא מסתפקת בנראה, אלא חוקרת לשכבת המוצא של הטיפוס המתואר, גלגול־חייו, צרור־זכרונותיו, ונרמזים, פעמים בקווים חדים ביותר, הנפתולים שבין העולם שבא מתוכו והוא מובלע בקרבו ובין העולם שבא לתוכו והוא מבקש להבליעו בקרבו. התיאורים האלה, המתפשטים על פני מפת זמנים גדולה, ושעיקרם בולט בייחוד בנקודות הזימון של טיפולוגיה משופעת ביותר — למשל, בקיבוץ המאוכלס עולים למן ברלין עד דמשק, הם כריפורטאז’ות משדה־המלחמה, שהיא הגדולה והכבדה שבמלחמות ישראל, — מיזוגם של שבטי־ישראל. בבוא דור רחוק וישאל לעדויות על התהליך הזה, שאנו מתוך קירבה מתעלמים ממלוא־הודו וממלוא אימתו, ותצרר בהם יגיעתו של מי שהלך אל בין העולים לראותם ולהראותם, ועינו ערה ולבו רגש, ובגלותו פצעים יזכור ויזכיר, כי פצעי־אחינו הם. ודווקא עתה, שהתהליך הזה זכה לממדים גדולים, ראוי היה ללמוד מדרך כתיבה זו, שאהבת־האדם, אהבת־ישראל אינה מכבה את חובת־האמת, אבל חובת האמת אינה מכבה את אהבת האדם, אהבת ישראל. אהבה כפולה זו היא פשר הנועם השורה לא בלבד בפרקי־הרישום של זקנים ושל ילדים, שהחיבה מובטחת להם כמאליה, אלא גם בפרקי־הרישום של בני־עמידה שדרכם ומנהגם אומרים בקרוּני. קורא הפרקים על הילדים; על שמחותיהם וסבלותיהם, ובייחוד הפרק הגדול על שכנות טובה, והיא מסכת מצוּינת בפסיכולוגיה, יזכור כמה מכוחו נתן הכותב לילדינו — הוא יזכור את רוב החיבה והשקידה והמסירות, ששיקע בעריכת “דבר לילדים”, שנעשה דגם לשאר הנסיונות הטובים בתחום זה, וכבר גידל דור קוראים בישראל. ומי שיצרף לפרקים אלה את הספר ”במעגל הימים", שבו נאספו מאמריו המיוחדים לילדים, וראה במה ואיך ידע להעסיק נפשם ורוחם של קוראיו הקטנים, וניצגה לפניו דמות ממוּזגת של סופר ופדגוג.

כן, אהבת האדם, אהבת ישראל — אתה מוצאָה בייחוד בימי־האימים — קרא את פרקי־מסעו לפולין, שלפני השואה וקרא את פרקי־מסעו לקפריסין שלאחריה וביותר קרא את דבריו הקוראים, בעצם ימי טבח ישראל באירופה, לאזור כל הכוחות, להצלה. בכמה זעם הוא מתריס כנגד קשר־השתיקה, בכמה כאב הוא מטיח כנגד האדישות והטמטום, בכמה אירוניה הוא מבחין בין שני סוגי התגובה — יודעי חוויה וקוראי טלגרמות; בכמה התאזרוּת הוא קורא לסופר שיגלה את פנים־גאונם של קדושינו ויקרע את הקרום החופה על האלם. ויודעיו מקרוב יש בידם להעיד, כי מעטים היו בקרבנו בימים ההם נרעשים עד היסוד בם, חיים את עוצם האסון ומורדים על אימת־האטימוּת כמותו. מי שלא חש בעווית־ההתרוצצות שלו ושל חבריו, קוראי אַל דמי, לא ישער גודל יגונם. ואותות היגון רשומים בדבריו ברשות הרבים, ויותר מהמה ברשימותיו ברשות־היחיד.

 

ח    🔗

הבודק בדרך־כתיבתו על פני ריװח־ימים רחב יותר בעצם־הכתיבה, שהיא על הרוב קלה. אמנם תחילת־תחילתו תיאור הנושא בתחומה של הבלטריסטיקה, אבל באמצע באה הכתבה והיא היתה עשויה לבולעו, בייחוד משרתם עצמו לעניין כתיבה על זימונים צבוריים, ואפילו בא בגבולו של המאמר הפוליטי, אולם עד מהרה חש, כי הגבול הזה לא יוכל לדבר בו מנפשו וכנפשו, והניחו, ואם התמיד משהו בכתבה על כינוס או ועידה, הרי זה משום שהשכיל להיעזר בשעת־כושר זו לתפוס מומנטים קטנים כרוחו. ואמנם, באסוּפה שלפנינו נשלפוּ מתוך המאמרים האלה על כינוסים המומנטים האלה בלבד, כי להם בלבד נישבה לבו. ואין תימה, כי לימים הדיר את עצמו מסוגי כתיבה אלה, ולא ראה חובה לעצמו אלא במה שכרוּכה בו חיבה.

מה שהיה במאמרים המפורטים על כינוסים וועידות וכיוצא בהם כמומנט משולב, נעשה עיקר — העיקר. העיר, שישב בה רוב ימיו, תחזית מופלאה של המונים ואישים, תרבוכה מוזרה של שבטים וסוגים, תערובת משונה של קצבים וטעמים, אוכלוסיית־אדם שמוצאה שונה ומובאה שווה והיא מגלגלת עצמה, מגוּונת באָפיה וגורלה ועיסוקה, בלב הכרך וסימטותיו ורוחשת מיני מינים של חיים והמתבונן בה, הנתבע לתפסה, הוא כאובד בשפעתה. ומה פירוש שפעתה ילמד הקורא מאלוּמת הרשימות על תל־אביב — אם בבית ברנר ובייחוד בפרוזדורו, בין ביום המולתו, שבו נתפס לפעמים גורל אדם בתנועה קלה, ואם ביום דממתו, שבו התיאור של הסמבטיון הנח מזעפּוֹ נעקר מאזורם של ניסויי ריפורטז’ה וניטע באיזורה של יכולת בלטריסטית מובהקת. ומה אנו רואים ומה אין אנו רואים בקליידוסקופ שלפנינו — רקמת־רישוּם וציור, פעמים בראייה ופעמים בכפל ראייה, תפיסת עולם ועולמות בהרף־עין, ורשימה מצטרפת לרשימה, פנורמה של קטעי־חיים, שתיאורם מניח בידנו לשער את מלוא־מסכתם, שנצודו מכל אגפי הכרך ופינותיו, בטבורו ובפרבריו, על המדרכה ובאוטובוס, בסימטה המקיימת עצמה כחטיבת טבע ובמגרש ההומה בניין. ואהבת האדם, המזריחה את הרשימות; היא היא המעלה את סגולת הכתיבה, וראה, למשל, הרשימה על הפקעת הגדולה, שהיא כמלאכת־מחשבת.

והסגולה הזאת מוסיפה והולכת, ככל שהנושא, העשוי לכאורה להסתפק במידת סקרנות, מתחלף בחברו, התובע לעצמו בפירוש מידת־התעניינות. הכוונה לאישים נודעים בשדה הציבור והיצירה, שבאו פה על עיצובם ותיאורם. וראה, אתה מוצא בזה שני מיני גישה.

 

ט    🔗

הגישה האחת, המבליטה את הסוביקטיביות שבה, אלה פרקי התיאור של אישים לאור פגישה מקרוב, והם תרוּמה יקרה, בין אם הפורטרט ניתן על רקע הסביבה (ברזלי על הזימון של היישוב הישן והיישוב החדש בירושלים); בין אם הוא ניתן בשרטוט קצר ביותר (אוסישקין, וייצמן, דיזנגוף), ובין אם הוא על דרך פגישה אחת ובין דרך עימות של כמה פגישות, מהן סותרות מהן משלימות (פרישמן. א. ד. גורדון, ברנר. שילר); בין אם הוא עשוי על דרך ראייה שבהערכה, או בעירוב הראייות, ומיזוגן, כנהוג בייחוד למי שהפגישה עמו לא היתה עראי אלא קבע (ב. כצנלסון, מ. ביילינסון( — בכל אלה ניצלו קווים, אם קווי־ראש ואם קווי־משנה, לדפוס־פרצופם של אישים יקרים, שמשמרת־אישיותם לגילוייה היא־היא זכרונם. מי שידע כוחו של בעל הרשימות הנחמדות האלה לקנות ידידים, יצטער ביותר, כי האיש לא זכה לקיים חפצו, לכתוב מגילת־זכרונותיו, אשר הרשימות שלפנינו הם דוגמת־ניצוציה, שגם הם פרקי זכרונו של אוהב. עליהם יחזיק לו הכותב טובה מיוחדת כשם שהוא מחזיק לו טובה על טירחתו להציל את דמותו של ח. נ. ביאליק בין בתחומה של רשות הרבים ובין בתחומה של רשות היחיד (הצלת־שיחותיו). וראוי לציין, עד מה ביאליק חיבב אותו, ועדות לכך הדברים, שאמר, לאחר צאת האיש מביתו (הוא בא לבקש מעם המשורר דבר־מה לילדים והוא גם נתן לו איגרת־חמודות): ”איזה אדם עדין ואינטליגנטי. אתה יודע, האנשים המוסריים ביותר ביישוב הם במחנה הפועלים. אני מכיר ביניהם צדיקים גמורים” (חיים גליקסברג: ביאליק יום־יום, תש”ה, עמ'.(63

הגישה האחרת, המבליטה את האוביקסיביות שבה, אלה דברי הערכה על סופרים. ודוק: על סופרים, גם כשהמדובר הוא על ספרים. כי, אמנם, בכתביו פזוּרים הרבה מאמרי־ביקורת, אך אם תבדוק בהם תמצא; כי גם בתחום הזה תחילתו כסופו, — אין בת־קולו נענית לספר אלא אם בת־עינו נענתה קודם לסופר, כלומר אין הוא כותב אלא על ספרים שמחבריהם סופרים היקרים עליו בבירור ובמיוחד. אמנם באמצע, ואף זאת לשעה קטנה, היו מעין פסיחה ונדנוד — הוא ניסה להיות סוקר ומעריך לחזיוני הספרות השוטפים, אך עד מהרה ראה, כי אין בו ממידתו של מבקר שאומנותו בכך, וגם כאן נתקיים בו הכלל שחובת הכתיבה על ספר לא באה אלא משום זכות החיבה לסופרו. שונים היו מניעי־החיבה — יש והסופר קסם לו מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחת — (נחום סוקולוב גם בפינומנליוּת שבו גם בפולניות שבו), אך לרוב היתה זו הרגשת־זיקה מיוחדת אם בדרך העמידה בדור אם בדרך האמנות. דומה, כי ימים הרבה ראה כמשא־נפשו, את הסגולה של סוד הצמצום והחסיכה המכסימלית באמצעי הביטוי, אך סגולה זו נפתחו לפניה שני פתחים — הפתח האחד של היודע למזג שירה והגוּת ופריו תמצית־חיים קשה כסלע הנוצק (ג. שופמן), הפתח האחר של היודע למזג שירה ורחמים ופריו תמצית חיים רכה כקרקע חם ותחוּח (דבורה בארון), ואפשר כיסופי הביטוי שלו עצמו התנודדו על שני הפתחים, ושעל־כן אתה מוצא בכתביו ניסויים חוזרים לבוא בסודו של צמד־היוצרים הזה ויצירתם. דומה דרכם היתה לו בחינת טבעת לחסום את נטייתו שבו, שהיתה לצד השיחה הרחבה, והוא ביקש למלט עצמו, ואף מילט ברוב רשימות, בייחוד הקצרות שבהן, מפני הנהירה הניגרת. והוא עמד על כרחה של אותה טבעת, כשהיה, בייחוד בעל פה, חוזר על דרכו להפגיש את הצמד, שנראה בחזקת הניגוד המוחלט — מי שמחמיר על עצמו והוא מתאכזר לביטויו ועוקרו מקרבו בברירה נזירית כבושה (יעקב שטיינברג) ומי שמיקל על עצמו והוא מתפקר לביטויו ומשגרו מעליו ככל שיעלה הדיבור הרוֹוח (יעקב רבינוביץ), וההפגשה הזאת ודומיה כאילו לא באו אלא להבליט את הרווח שבין הסופר הנערץ ובין הסופר החביב.

 

י    🔗

וכשם שהיו סופרים שנמשך להם; מתוך שחש בהם צד שווה ליסודות שבו עצמו, אם מציאותם אם אפשרותם, היו סופרים שנכבש להם שחש בבירור את הצד השונה שבין יסודותיהם ויסודותיו. לאמור, כשם שנמשך לסופרים שביקש בהם יניקה וחיזוּק למספר שבו, שדיבורו בהם בהרגשת־הקירבה כך נכבש לסופרים שביקש בהם מצע ובסיס למבקר שבו, שדיבורו בהם בהכרת המרחק. יש והמבקר שבו נעשה בן־לוויה לסופר כמעט למראשיתו (ח. הזז( וטרח להיות פרשנו בתחנות המכריעות, ויש והמבקר שבו נתעורר על הסופר באמצעו (ש”י עגנון) וביקש להשלים את האיחור. הוא נכבש בייחוד לכוחה ויחודה של האפיקה שביצירתם וניסה להעמיד את הקורא על החידוש, היחוד, הגדלוּת שבהם, אבל מתוך שהראייה שלו עצמו בחינתה אימפרסיונית, הרי בדבריו על המספרים האפיים נתן מלוא־דעתו; אבל בדבריו על המספרים הליריים נתן מלוא־לבו, אם כי אפשר שמגמתו, בייחוד בתקופתו האחרונה, היתה אחרת.

והכתיבה על סופר קדמה לה לרוב מתיחות שביקשה פורקנה בשיחה, כי התפעלות שבו לא יכול היה שלא להסמיך לה מיד כיבוש־לבבות. קליטתו היתה אֶנתוּזיאסטית וכדרכו של נלהב ביקש להלהיב וכשבא לכתוב כבר נסתיים לרוב מסע־הכיבוש שלו בחוגו ועתים נתמצתה בו התלהבותו רב יתר משנתמצתה בכתיבתו. שעל כן נדרשת הדגשה של הבחינה הזאת, שהיתה כרתימת מלוא מרצו לטובת היוצר ויצירתו. כי לא מעט מלחמות עשה בסביבתו לכיבוש הלבבות להופעה אחת ואחרת, שחידושה, כדרך חידוש, נתקל בעצלות־הלב של הרגל ושיגרה, שהיתה עלולה להיות, ואף היתה, למיפגע לו. הוא לא תקע עצמו לכת בכיתות הספרות ולא בלבד העמקת תהום בין אבות ובנים ביצירה, היתה זרה לו, אלא עצם ההודיה בה, במציאות והכרח, היתה רחוקה ממנו, אבל המעיין במאמרי־הביקורה שלו רואה אותי נלחם להכרתם והבנתם של גילויים, בשירה ובסיפור, שמבקרים הרבה התעלמו מהם.

ואף האמנות, הבימה ובמקצת הציור, היתה בשדה־עיסוקו, וגם פה אמר לייחד לו מדור־קבע לביקורתה, וגם פה גברה נאמנותו לעצמו, כי אם תחילה שקד על ביקורת רצופה של הצגות, הרי לסוף הניח התמדתו זו ולא דיבר אלא על מה שנמשך לו במיוחד, אם בעיה אם דמות.

 

יא    🔗

וכל אלו נעשו מתוך חיות פעילה, מתוך מסירות שאינה חשה עצמה כוויתור־שבחובה, אלא כנדיבות־שממילא, כשהאיש הגיגו ועשייתו כאותה הכספית האפופה זרמי־חמימות מתחלפים ורהיטתה רהיטת־תמיד. כל שראה אותו מקרוב היה מתקשה ביותר לראות בהן קירוב קירובו של זכר־המוות, שכן הכל היה פה כהכחשתו הנעשית בלא יגיעה וכמעט כלאחר־יד. אבל משתבקרת הפינקס נראה בגמר־חשבון כי הצל הזה ארב בין המשפתיים — פשר־מישנה הוא העולה על אלומת־המאמרים, הניתנת בחינת אקורד נעילה בסופה של האסוּפה שלפנינו, והם דברים השורים בצלו של המוות. כאילו ניבא בו מה שניבא, כי הוא, הדבק בחיים דיבוק־שממילא, נועדת לו באחרית־ימיו מלחמה כבדה על דופק־חייו, על לבו. כי זה הלב, שהיה שופע נדיבות עדינה, נוהר ידידות ונראה לב עז, לא יכול לעמוד בעומס־רגשו. ודאי לא מקרה הוא, כי הלב הזה נשבר באחוז בעליו את השפופרת, שהוליכה אליו את הידיעה על אסונם של ידידי־נפשו (בית דב הוז) — השפופרת נשמטה והאיש, הרם והתמיר, צנח ומשהושבה לו נשימתו, בא עליו המבחן הכבד ביותר בחייו. הוא, שהיה רץ בשמחה לעשות, לעזור, לעודד — לבו מנע עתה ריצתו; הוא, שהיה כולו תנועה חיה פעילה ומפעילה — לבו בלם עתה תנועתו. מלחמה זו עקבותיה רשומים בידו — הוא, שהיו לו יומנים אך לא רשם בהם אלא תכניות העבודה, שני עניינים הם, שהמריצו אותו לרשום, במקצת יום־יום ולרוב ברווחי ימים קטנים וגדולים, את שהגה בינו לבין עצמו. העניין האחד הרשות הרחבה של גורל־הכלל — כיבושה של פולין בידי היטלר ומוצאות יהודיה ותגובת היישוב; העניין האחר הרשות הצרה של גורל יחיד — מלחמתו של הכותב על חייו, והיא מלחמה על חיי־היחיד לשם חיי־הכלל, שכן המלחמה במערכה הצרה שבינו ובין לבו החלוש והמוכה נגלית כמלחמה על האפשרות שלא לרפות את ההתעניינות, את המתיחות, את הפעילות במערכה הרחבה של העם.

 

יב    🔗

הרי, למשל, קטעי רשימות בשלהי 1939: ”אתמול עברתי ברחוב לילינבלום ונתקלתי בבורסה של הילדים. בורסה שחורה לכל התגים. מפליא כיצד דברים מתנחלים, בניהם של סרסורים עושים במלאכת ספקולציה כהוריהם. מסחר חליפין, הגרלות, אזארד — — איזו חלאָה סרסורית. צרעת שנדבקה בילדים. איזה אוויר דחוס. שוק” (13 ספטמבר). ועוקצם של הדברים בולט בדברים הרשומים למחרת, עם כיבוש פולין בידי הנאצים: ”האגירה היא עדיין ראש־הדאגות. כל־כך שקועים האנשים באגירה שהסכנה האמיתית והאסון הגדול של המלחמה אינם מעסיקים אותם. הספקולציה פורחת” (14 בספטמבר). ולגדלה של הסכנה: ”תבוסתנו הגדולה — כבר ברורה. יהדות פולין נפלה בצפרני הנאצים. כרבע היהודים בעולם. שום נצחון אינו יכול להחזיר את ההפסד. העתיד לבוא מי יודע” (15 בספטמבר). ונזכור כי הדברים האלה, שמקופלת בהם ההכרה החדה של מלוא הפורענות הצפויה לגורל העם וקיומו, נכתבו בראשית המלחמה, ומה תהום נפערה בפני הכותב ניכר בפיסקה קטנה שרשם בשולי דבריו: ”אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון — מן ההפטוֹרה”. משל הציץ במורא־הבאות ונאחז בהבטחת־קדוּמים. ולמחרת רשימה על בוא שתי אניות המעפילים לחופה של חל־אביב והריגת שניים מהם ולווייתם (17 בספטמבר). דברים, שנרשמו בארבעת הימים ההם, הם כנעימת־לוואי לימים שלאחריהם, נעימת־לואי הנשמעת וחוזרת ונשמעת בקטעי־הרשימות ב־1940: ”ועתה המותר לשכוח? מה עושים הסבאים והסבתות שם? היהודים שם” (17 בינואר וביתר דיוק: ט”ו בשבט, לאמור בחג האילנות והילדים). פה גם פרשה מיוחדת — מאסרו ביום העוצר (3 מארס) העברתו (כשהוא ומרדכי נמיר כבולים יחד) לבית הסוהר ביפו, המשפט; ההתעניינות בגורלם של אסירי־ההגנה, הביקור בעכו והשיחה עמהם מבעד לגדר־התיל (26 בינואר).

ואילו בשנת 1941 מתייחדות הרשימות על מחלת־לבו, ומן העניין לראות איך נתערבלו גרם חליו והחולי עצמו, שכן, יכתוב בבית החולים: ”הלילה עבר שוב בביעותים. סובב הכל סביב דב (הוז). אך הפרובלימות המציקות הן טכניות. שוב כאילו עמדתי ליד שולחן־העימוד ולפני שני טורים של חומר הנוגע לדב ואין לי מקום לקבוע אותם. אני מתחבט בפרובלימות טכניות אלה וסובל ייסורי גיהנום. זיעה מכסה אותי ואני מתעורר. עתה מעסיק דב האיש — אהבתו, הליכותיו — — " (6 ינואר). או בליל הפצצה: ”אחרי 3 נרדמתי שנית וחלמתי על שהתגנבתי מבית החולים והלכתי ברגל לתל־אביב בדרך משונה וארוכה מאד, דרך סוחוצ’ין ומבואות יפו ואת הדרך חזרה לא מצאתי” (18 בינואר), או: ”בלילה היו שוב חלומות על הלוויה. שוב נמצאתי במצב מסובך, לא השגתי את הארונות, נשארתי עומד עם ספר תורה ביד, לא ידעתי מה לעשות עם ספר־התורה עד שריחם עלי איש אחד ולקחו מידי. רצתי אחרי ההלוויה שהתרחקה ממני וכאן אני שוב רץ לבית הקברות בסוחוצ’ין, אבל גם כי חלו שינויים, לא מצאתיו, עד שאני מוצא ילדים המראים לי את הדרך ואני נכנס דרך בית חדש, עולה במדרגות ומתעורר מתוך ביעותי המקום" (27 בינואר). ולא הבאנו את הקטעים, המעניינים כשלעצמם, לשם עצמם, אלא כדי להדגיש, מה היה מערך־נפשו בימים ההם ומה מסגרת־זעוותה, שהוא לא התבונן בה כדרך ניתוח לשם ניתוח אלא כדי לנתצה, לגבור עליה. מותר אפילו לומר, כי מה שהיה חשוב לו הגיח אל תוך המסגרת הזאת, כי לא היו ביעותי־לילו אלא גלגול לדאגת־יומו: ”איזו אנושיות תצא מן התופת הזאת של המלחמה?” או בדברו על קבוצת תלמידי ”הרצליה" "שהתייצבו בחזית הראשונה של העם וארצו: ”במה זכו הגימנאזיסטים האלה? אולי משום שחשבו ברצינות על ייעוד. הם כולם אנשים בינונים, אבל הלכו בדרך קבועה מראש לעזרת האומה” (29 בינואר). ובהיותו נתון בין אימי־לילה והרהורי־יום הוא רואה וחוזר ורואה, את ישיבתו בבית־החולים כתחנת־מיפנה בחייו — שוב לא יוכל לחיות, במלוא תנופה ומריצות, כדרך שחי עד עתה, וכל כוחות נפשו נתונים כביכול למחיקתה של התחנה הזאת במגילת־חייו.

ודאי כי השליה היא — תחנה כזאת אין דרכה להימחק. אלא האיש, הרגיש מעודו, רגישותו מתוספת והולכת — מתיחות־הימים מגבירה את מתיחות־הלב והתגובה היא חדה, צורבת. המחשבה סובבת את עניין ההתנדבות המחויבת להיות ואיננה, וכן עם החשש לפלישת היטלר: “אנשים מכינים להם סם־מוות ואינם לוקחים רובה; האויב אינו צריך למצוא כאן אדם שאינו נושא נשק נגדו. — הנח להם לאנשים. אין להם כוח להרוג וליהרג. מה לעשות. גם זה מכוחו של היטלר” (4 במאי). ועם הכניסה לסוריה: ”איני רואה, שבינינו יביא צעד זה לזרם של התנדבות לצבא. ההתנדבות מתבטאה בחװת דעת לטובת הצעד הזה. מומחים” (8 ביוני). או עם הפצצת העיר ויציאת תושבים ממנה: ”בעלי־עגלות מרוויחים לא רע. במכונית משא ודאי. משך” 17) ביוני).

אבל עוקצה של האירוניה ננעץ בדברים על המנטליות של המוסדות העליונים ונפש ממוניהם. ”החשבון הבּוֹנצי של ההתנדבות מעורר בי גועל לעסקנים הללו. הוא [הממונה] יעשה התנדבות בכסף. יתנו־נא לו 3 לירות תעמולה על כל חייל והוא יביא אלפיים מתגייסים. הדיבור החלקלק הזה והידענות המטומטמת הזאת והציניות שלא במתכוון אשר בכל זה יכולים לצנן כל התלהבות לעשות מה עם האנשים האלה. אין זאת חברה טובה. לא”. (28 באוקטובר). כגיחות־זעף אלה אתה מוצא ברשימות בשנת השואה, 1942, וכן למשל, ירשום: ”בבית הסוכנות — נשבה עלי רוח של שעמום. לרגע נדמה היה כי מושב לצים כאן. כולם כאילו עסקו בעבודתם, אבל משום מה נדמה, שאין איש מחשיב את עבודתו” (2 ביולי); וכהשלמה לכך מה שנרשם, ב־1943: ”אין לי ספק, שהאנשים הללו בבית־הסוכנות טובעים בניירות הרשמיים שלהם, הנכתבים אל המזכירות שלהם. כל שכתוב כאילו בשביל המזכירה נכתב. יש לחשוש, שהיא נשארת הקוראה היחידה. הרקבון גדול".(15 במארס.(

ולא טובה מכתובת זו היא כתובת אחרת, בין של העתונאים, בין של הסופרים. ראשונים נאמר בהם ב־1942: "שמעתי את עתון העתונאים ששוּדר מאולם מוגרבי. ראויים העתונאים הללו למלקות בעד השגותיהם על תרבות לעם” (5 בפברואר); אחרונים נאמר בהם ב־1943 עם כינוסם בחולדה: "הסופרים היו שבעים רצון מן הכינוס. לא רצו כלום ולא היה כלום. על־כן היו התוצאות מעניינות — — אפשר היה להגיע לידי ייאוש. אין מחשבה. אין משיגים את גודל האסון ומדברים בטרמינולוגיה של אתמול על מרטירולוגיה של היום. ואולי גם זה לא”. (8 ביוני). ואפשר וחודו של הכתוב הוא בקטע קטן, עם האזנה לשידור: ”וכל יהודי יוּמת בירייה”. ועתה תשמעו מוסיקה קלה, שלום לכולכם — מדברי הקריינית בראדיו ירושלים”. (27 בדצמבר 1942(.

 

יג    🔗

שעל כן מתלבים ביותר רשפי־ההתעודדות, משנגלה הפן האחר, התעוררות מצפונו של היישוב והאדם, שהוא עצמו לא זכה לראותה וששקעה לאחר ימי־המתיחות ופורקנה על סף תקומת המדינה וראשיתה, וחזרה אותה הרוח של קשיחות ושיגרה המתוארת בדפי היומנים לפנינו באופן שמותר לומר, כי אורח־חיינו עם התרפוּת־המתח חזר, בעצם, לסורו. והרי ניצוצי אורה כאלה לרגל פגישה עם בן־ציון ישראלי: ”הוא השיב את רוחי. אמונתו, תום־לבו, יכולת־הסליחה ובעיקר להט־נפשו עודדוני ושוב התחלתי לראות את העולם, את ההתגייסות, את ההורים שהביאו את בנותיהם, את הבנות וספרי התנ“ך בידיהן — שבה אלי רוחי” (26 בינואר 1942). או שנתיים אחר מכן: ”בצאתי מירושלים נעכבה מכוניתנו לפני רוממה ומן הצד יצאו מכוניות עם דגל תכלת־לבן — החטיבה היהודית של הצבא יצאה. בחורים שרו והיו נרעשים מן המאורע. יצאו לחזית — במכונית האחרונה נשאו שני בחורים את הסיסמה: יחי הצבא העברי במדינה היהודית. מאין ההתלהבות? עוד יש התלהבות”. (23 בספטמבר).

והרי הוא ידע את ההתלהבות מנפשו והצל שהתעבה על שנות חייו האחרונות בא על שום שהוא, המתנדב הקלאסי בכל עשיותיו, לא יכול היה, בימי הפורענות הגדולה, להתנדב. הוא ידע בבירור מעמדו וכן יכתוב ב־1942: ”צריך לדעת, כי אם נגזר להסתלק צריך לרדת מן הבימה בבת־צחוק. הרי אי אפשר לעקוף את הסוף!” (26 במאי). ועם זאת הוא כותב: "איך להתגבר על הרגש הכללי ולהמשיך ולעסוק בענייני־יום־יום, ספרות וכדומה? או נורא הדבר, כמה רוצה אני להתגייס. מה לעשות? אפנה למרגוּלית [רופא] — שמא יתיר” (30 ביולי).

 

יד    🔗

ואחרון אחרון: בבוא עתה מבחר־כתביו לפני קהל הקוראים, ראוי שידע את יחס מחברם לכתיבתו, ולכך קצת פיסקאות מיומניו: ”בדרך לרמת־גן נזכרתי שלא מחקתי את השורה האחרונה ברשימתי — — שורה זו כתבתי על מנת למחוק ולמצוא איזה פסוק אחר. אבל בינתיים בלע הדפוס את הרשימה כמות שהיא ונזכרתי אחר שנדפסה. אכלה אותי שורה זו והרגיזה אותי לא מעט כל הערב“. ולמחרת: ”השורה הזאת — — גרמה לנדודי שינה. בבוקר רפתה המתיחות. הייתי כאחרי התקפה קטנה”. ועם שיבוש שנפל: ”איך המגיהים אינם חשים בדבר כזה. — — ודאי, לא אוכל לישון הלילה בגלל כך. איני יכול לסלוח לעצמי את השגיאה”. ואגב הערכה של עבודתו שלו, עבודת העריכה: ”כמעט שלא יכולתי להוסיף לעסוק בכל המלאכה הזאת, שפירותיה בני־רגע ומרתיחה את עצבי כאילו לחיי נצח”. ולמחרת: ”נראה, ששאלת חיי־עולם מתחילה נוקבת יותר ויותר בלב. במה אבוא לפני כיסא־הכבוד?”

לאמור, בעשייתו, אם גדולה אם קטנה, ידע למדוד את הממשות שבידו לפי האמת שבלבו, ומה כוח נאצל בנו מכוח־המדידה הזאת?

]תשי”ב[