א    🔗

שלוש תיבות אלו כלולות, כידוע, בשירו הקטן של ח. נ. ביאליק “שחה נפשי”, ושנכתב, כידוע, למחרת יובלו החמישים וכמענה לרוב התכונה לו ולמעט ההמולה בו, ולא הזכרתין עתה אלא משום שהיו כמנגינת-לוואי לפגישה אחת, פתח פגישה אחרות, עם אברך יפה-תואר ונעים-הליכות, בהיר-שיער ונהיר-עין, – פעמיים או שלוש פעמים, שילב במרוצת השיחה את שלוש המלים האלה, ושילבן דרך הדגשה, הנוהגת במה שהוא בחינת רישא וסיפא כאחת.

בשעת-הפגישה ההיא לא נצרר עוד השיר במגילת-ספר, והיה ידוע לנו מפירסומו מעל דפי “העולם”, שיצא בברלין, ומקוטן-שיעורו וגודל רישומו נשתגר על פינו, פי צעירי-העברים, כשם שנשתגר גם נאומו הנודע של המשורר בקונגרס-הציונים, שהשמיע בסביבי הימים ההם: ועד-היכן השפעתם הגיעה, אתה למד מכך, שקצת מילות-השיר וקצת קטעי הנאום נעשו להם לאותם הצעירים, וביחוד החלוצים שבהם, כמיני סיסמה, ועיטרו בהם איגרותיהם ועלוניהם.

כארבעים שנה יצאו מאז השיחה ההיא עם מי שנקרא בימים ההם קובה פרוינד ונודע לימים בשם יעקב ידידיה, אך הרגשת-החג, שהיתה עמי, כששמעתי מפיו מה ששמעתי, עודה מהמה בי עתה, והרגשה זו טעמה ונימוקה עמה: – אנו הצעירים שעשינו במערכות “החלוץ”, נהנינו הרבה מעזרתם של חברינו הגדולים בחכמה ובשנים, אך נהגנו בהם בחינת כבדהו וחשדהו – הלא הם ובייחוד אלה שנראו לנו מורי דרך שקדמו לנו, חברי “צעירי ציון”, לימדו אותנו, בייחוד הדור שלאחריהם, תלמידי הגימנסיה הצעירים מהם, אם ב“פרחי ציון” אם ב“השומר”, לתת את נפשנו על היסודות, שהם כשלושה שהם אחד – העם, הלשון, הארץ – והנה ראינום מעדירים מחייהם, הלכה למעשה, את האחדות הזאת והיו בעינינו כמי שחתמו על שטר-אמונים משולש ולא הביאו אלא קצתו על גיבויו. ודאי שידענו את הכלל הגדול והמר, שיצא מלפני אברהם שבדרון (שרון) שנמשכנו לו הרבה, הלא הוא הכלל: גדולי אויביה של הציונות הם הציונים, אבל כשם שעיננו ראתה את הכלל הזה בנצחונו, כך לבנו ביקש לראותו בכשלונו. ואמנם, לשמחתנו ראינו אותו כלל בכך כשקצת מחברינו, הגדולים ממנו בחכמה ובשנים, נתעוררו להיאמן לשלישיה ולקיימה עד-תום. מה תימה, כי אותה פגישה, שבה ראיתי בהתעוררות כזאת ושמעתי את טעמה ונימוקה מצומצמים על שלוש תיבות של שיר-המשורר: “איש לחשבון עולמו”, נחרתה בי לזכרון שהוא כיין הטוב.

ב    🔗

חס לי לקפח זכותם וזכויותיהם של “צעירי ציון”. היתה זו תנועת-נוער טהורה ותמה, שפעלה בתוך מציאתם של יהודי-גליציה, שמילאו את הגימנסיות את בניהם לעשותם עורכי-דין, רופאים וסופלנטים, והללו, הבנים עלולים היו, מחמת כמה וכמה גורמים, לריחוק מהוויית עמם, מהיותם פרוזים גם לסכנת האדישות גם לסכנת הטמיעה. מאות חוגי הסתר, שבהם היו אלפי תלמידי-הגמנסיות מתחזקים ומתחסנים בחיבורם לעמם, תולדתו, לשונו וארצו, ודאי שהמעיטו את הסכנה האחת, כשם שהמעיטו את הסכנה האחרת, אלא שהמעטת סכנה אינה ביטולה, בייחוד אמורים הדברים בטמיעה-שממילא, שעליה העמיד אותנו שלמה שילר, ואף הראה אותה קשה יותר מטמיעה-מדעת, ואפילו מטמיעה-שבתכנית. ואמנם, אך סומא יכול היה להתעלם מגדלה של סכנה זו – הנה הציונות, הדוגלת בשלשה יסודותיה הגדולים, כובשת והולכת, עד שנעשתה, בה בגליציה, כפלגה שהמחר כמעט כל-כולו שלה – אבל הטמיעה בקרב האינטליגנציה הציונית עושה את שלה, וסימנם המובהק – לשונם, לשון-לעז, גם באהלם גם בצאתם; ומתוך שהלשון, היא שמש גדול של התרבות, הרי פירושה של לשון-נכר תרבותית-נכר, ומה איפוא הועילו “צעירי ציון” בתקנתם? אמת, מקרבם יצאו אחרי מלחמת העולם הראשונה, עשרות-עשרות מורים עברים, שעליהם עמדו רוב מפעלי-החינוך וההוראה בפולין, לרבות פולסיה ווהלין, כשם עליהם עומדים עד-עתה כמה מפעלי-חינוך והוראה בארצנו. והיה זה חזיון מרהיב לראות,איך עשרות-עשרות אלה הניחו את תלמודם באוניברסיטאות או שינו את כיוונו והלכו להיות מורים בגימנסיות עבריות, ולא מעטים מהם, שלימודם בחוגים היה גם בחינת גירסת הינקות. וכן אמת, כי מקרבם יצאו מלבד המורים אף עסקנים וסופרים, שעשייתם בהוויה עברית; אך מה נעשה ומעמדו של עתון הציונים היהודי “טאגבלאט” היה בכל רע, ומעמדם של עתוני הציונים הפולניים “כווילא” בלבוב ו“נובי דז’יניק” בקראקא עלה כפורחת, והם-הם העדות הקשה והמכרעת לכוחה של טמיעה שממילא.

ומי יכול היה לראות חזיון זה ראייה סמוכה וקרובה כקובה פרוינד, שעבד במערכת העתון האחד ובמערכת העתון האחר, ולא יכול שלא להקשות ולחזור ולהקשות את הקושיה החמורה: מה יהא על מורשתם של “צעירי ציון”? והקושיה הזאת שיישובה נסמך לה הלכה למעשה, היה עניינה של השיחה הראשונה בינינו – הסתדרות “צעירי ציון” כבר לא היתה, הרי כחמש שנים קודם התאחדה עם ההסתדרות הסקאוטית “השומר” ופרי האיחוד – הסתדרות “השומר הצעיר”, שחבריה קבעו דרכם כדרך ההגשמה, ואף קיימוה וגל עלייתם הגדול לארצנו, הוכיח; ודווקא בימים ההם היתה נתונה למשברה החמור ונלבטה הרבה עד שנמצא לה מוצא. אבל אם הסתדרות “צעירי ציון” לא היתה – אלפי חבריה היו, והטובים שבהם לא יכלו להקשות כאותה קושיה שהיקשה איש שיחי, אבל אך מעטים ישבו אותה כמותו בדברי המשורר: איש לחשבון עולמו, וספק הוא – הסביר – אם ניתן למצוא יישוב טוב הימנו, שהרי שלוש תיבות אלו כללו הכל, תיבת האמצע חשבון – היא נפש נוער ותנועתו הראוייה לשמה, לא כל שכן לפי ההגדרה של בובר: הנוער הוא שאנסת-האושר הנצחית של האנושית; לימינה תיבת איש – כל יחיד ויחיד נושא באחריות, כאילו אין לו לחשבון אלא סילוק חטא על ידו בלבד; ולשמאלה תיבת עולמו – אף שהדברים אמורים בעולם כולל, עולמה של האומה, – חייב איש ואיש לראות עולמו שלו, כאילו כל עולו עליו בלבד.

ג    🔗

גדול כוחו של משורר, ששורה אחת של נעשית תורת חיים וטעם חיים, גדול כוחו של מי שאותה שורה אחת נעשתה לו כך. אין בידי לומר כיצד עשה האיש את חשבון עולמו,לתחנותיו, שכן ראיתיו כבר בסיכומו – כמותו כחבריו המעטים, שהתלכדו לחבורה, עמדו בתוך תוכם של חיי-מעשה והיו מחוברים בהם ברוב חוטים והנה ניתקום והניחו כהונות ומשרות ועסקים ועשו אותה חבורה, היא-היא קבוצת שילר. אך אם אין בידי לפרש דרך חשבונו לתחנותיה, יש בידי לרמוז עליה, שכן הוא עצמו הרמיזני על כך פעמיים – פעם אחת בלבוב ופעם אחרת בתל-אביב: בשתי הפעמים גילגלנו בשאלה אחת – תנועת הציונות העמידה לכורחה ולצרכה, בלשונות לעז, ספרות רבת כלים – עתונים, מאספים, ספריות – וסופר של ממש בכל אלה לא מצאנו. לא כתשובה שהעלתה לנו שיחה ראשונה היא התשובה שהעלתה לנו שיחה אחרונה. תשובה ראשונה שגילגלה בכמה דוגמאות של סופרים ציונים כותבי פונית, אמרה: ציונותם לא היה בידה לדבקם ללשון עמנו, אם עברית אם יידיש, ולעשותה לשונם, אך היה בידה לפוגג את חיבורם לשרשי העם, שלשונו לשון פיהם ועטם; תשובה אחרונה, שגילגלה בכמה דוגמאות של סופרים כותבי פולנית שישבו, בימי מלחמת העולם השנייה בארצנו ולאחריה עזבוה, אמרה: הציונות הממשית מתוך שלא היה בידה לדבקם ללשון עמנו ולעשותה לשונם, לא היה גם בידה לחברם לארצנו והביא דוגמאות לשתי התשובות: אחת: לו יוליאן טובים ציוני, היתה ציונותו עומדת לו למיפגע בדרכו אל Kwiaty polskie; אחרת: הוכחה קיצונה הוא רומן בראנדשטטר, בעל Królestwo trzeciej świątyni כלומר: מלכות הבית השלישי, וסופו כסופו. ההבדל בין שתי התשובות הוא כהבדל שבין חזיון שלפני המיבחן המכריע ובינו לאחר המיבחן המכריע – לפני המיבחן היתה עוד השתעשעות באפשרות של מחול בשתי חתונות, לאחריו חסל כל השתעשעות ובדומה לה. אתה יודע –אמר לי – אימתי נעשה אברהם שבדרון מה שנעשה ומי שנעשה, כשעשה מה שלא עשו שכמותו – כששבר את עטו, עט לעז ולא הרימו עוד. העירותיו על ההבדל בין הדושן המוחלט של בעל Mauschelpredigt ובין הצומק היחסי של בעל “ולנרצעים”, אמר: הגרמנית היתה אמנם מלבושו ובו אפשר צבעים הרבה, מהם שאולים, אך העברית שלו היא עורו ובו אי-אפשר אלא צבע-טבעו והעיקר: איננו שאול. ודוק, דברים אלה אמר מי ששבר את עטו עט-לעז, גם הוא, ונטל בידו עט-ביתו, וקיים בו בחינת וגמגומו עליו אהבה, שמתוך גמגומו הגיע לשיחו, שיח-השדה, שדה-יהודה.

ד    🔗

קריאת הקבוצה שהיה במייסדיה, על שמו של שלמה שילר היתה מקרה-לא-מקרה. מקרה – הלוח הקרוב כאילו עורר את חברי הקבוצה לכך, שכן פטירתו של האיש חלה זמן מועט לאחר בואם לארצנו; לא מקרה – הלוח הרחוק כאילו עורר את חברי הקבוצה לכך, שכן נחשב האיש, וכדין נחשב, מורם ורבם של מורי “צעירי ציון” ורבותיהם וכל שהיה בו בקרב צעירי-הציונים מרצינות תפיסה ומישרות קיומה ינק ממסורת עשייתו בקרבם. ההתעוררות הזאת, להקים ציון חי בקריאת שמו לקבוצה, המיוחדת בתולדותיה והרכבה, נסתייעה גם בהכרה, כי תרי שלמה שילר הווי: האחד – בגליציה, ההוגה הנועז הפורש בתנופה מגילתו הגדולה, והאחר – בארצנו, המגשים הצנוע המקפלה בענווה וממירה במגילות קטנות; כשם שאותה התעוררות הסתייעה בהכרה, כי גם לגבי חברי הקבוצה תרי שלמה שילר הווי: האחד – בחינת מציאות והאחר בחינת אגדה, שאינו דומה זקן חברי הקבוצה, בוכשטאב-אביונה, עליו השלום, שישב לפניו ולמד מפיו, כראובן אהרן מאיר עליו השלום ששוב לא ישב לפניו ולמד על פיו; אולם כקו-חיבור בין הקצוות היה יעקב ידידיה, שמציאותה מורה ואגדתו נמזגו לו מזיגה של קירבה שיש בה את הריחוק ושל ריחוק שיש בו מן הקירבה, היא-היא מזיגת-הביניים, שהיתה מכלל אופיו וניכרה בהנהגתו.

בדיקת רישומו של שלמה שילר, המוליכה לשחר-נעוריו של תלמיד-תלמידו, יעקב ידידיה, מוליכה ממילא לסביבתו הציונית בעיר מולדתו לבוב, ומתוך קטעי-שיחו ניתן לציין מי ומי באישיה היה בנותן-השפעה על הנער הצעיר, ההשפעה שהיתה בחינת גרגיר שנסתר ימים הרבה עד שעלה מסתרו ועשה פרי. פעם אחת, כשנתגלגלו הדברים על התכונה הציונית בגליציה בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה, ונזכרו מיני עשיות שבאו ברוב התלהבות, למן סערת הבחירות שהביאה את שטאנד לפרלמנט, דרך מיפקד-האוכלוסים שהביאה מאות לבית-הסוהר על שום נאמנותם ללשון היהודים עד ליום העברים וכדומה, העיר: צעירות התנועה וצעירות לוחמיה נתנו בה אופטימיות רבה, ועל רקעה דווקא בולטת, דמות הקסאנדרה של אברהם קורקיס רואה הנכוחה, שנאמן לדעתו, כי במלחמה שבינינו ובין שכנינו, שאנו יושבים בקרבם, אי אפשר שלא ניפול, אלא אם נבגוד בעצמנו ניפול כנבלים ונאבד ואם נאמן לעצמנו ניפול כגיבורים ונינצל, והנאמנות לעצמנו מחייבת חלוקה נכונה של האנרגיה שלנו – מיעוטה למקום שבו אין אנו יכולים להיות אנו עצמנו, היא הגולה, ורובה למקום, שבו אנו יכולים להיות אנו עצמנו, היא ארצנו. והציונות – סיים ידידיה באנחה, – עשתה בדיוק את ההיפך. פעם אחרת, כשנתגלגלו הדברים על גלי העלייה מגליציה, דיבר על שני האחים המצוינים, יהושע ויעקב טהון, בני עיר מולדתו, לבוב, אמר: הגדול באחים, השנון והמזהיר, הלך לרבנות נאורה בקראקא, הלך לסיים לוורשא, וביזבז כוחו ברוב דברים, מהם שנשמעו על אזניים ערלות ולבות ערלים, והצעיר העמום והאפור ממנו, הלך למשרד הסטאטיסטי בברלין ואחר כך למשרד הארצישראלי ביפו ולחברת הכשרת-היישוב בירושלים ועשה בוועד-הלאומי, רכש קרקע ובנה יישוב. הזכרתי מה ששמעתי על שני האחים: אחד חכם אחד תם; צחק ואמר: יש והחכם הוא התם והתם הוא החכם.

[אייר תשכ"ג]