“אני צריך לשנות את הנושאים של כתיבתי… אם אינני רוצה עוד את ההרגשה המתמדת של קיום בתוך עולם אשר שקע…” מחשבה זו ניקרה במוחו גם באותה שעת־ערב, כאשר נסע באוטובוס וראה כי האשה הצעירה היושבת לפניו על המושב – מחזיקה על ברכיה את קובץ סיפוריו שלו.

בשום פנים ואופן לא הצליח להסביר לעצמו, אימתי התיישבה אשה זו על הכיסא של האוטובוס הריק־למחצה – כי הרי הוא גופו עלה בתחנה הראשונה, וכלי־הרכב עצר בדרך פעם אחת בלבד, כשהוא רואה, כשהוא בוחן באיבה סתמית את פני הנוסעים הממתינים בתור ליד התחנה, תוך שהם שולפים ממחטות כדי לקנח את הזיעה של שלהי הקיץ, אך הרוח כבר מנשבת בעורמה, וממחטה מן הממחטות חומקת אל האויר ומתעופפת כדרקון צהוב־זעיר.

בן כך ובין כך – האשה הצעירה ישבה בקירבתו, כשהיא שולחת יד מבוהלת אל הספר הפתוח על ברכיה ואוחזת בו לבל יישמט ארצה עם כל טלטלה וטלטלה של כלי־הרכב.

למען הדיוק, הוא עצמו יכול היה לראות, ולהרף־עין בלבד, את שולי הכריכה של הספר, ואות אחת או שתי אותיות בסך־הכל מן הכותרת, עת הרימה הצעירה את פניה אל שימשת החלון והביטה אל שלטי הפרסומת של העיר, שנותרו מאחור כמו תבערה נשכחת וקרה. באותו רגע גם הפכה קמעה את הספר, וצבע הסגול של העטיפה נראה כעין כתם גדול על שמלתה. לפיכך לא היה כל ביטחון בלבו של הנוסע, אם אמנם את קובץ סיפוריו הוא ראה. על־כן גחן קדימה על המושב בהתרגשות. מצחו נגע בשערה של האשה הצעירה, וריח של סבון־אורנים מוכר עלה באפו. השיכרון שתקף עליו היה כה עז, עד כי הזדקף בעל־כרחו מעל כיסאו ומעד קדימה.

אפשר, האשה לא הרגישה בתנועה זו, שכן היא לא זעה על מקומה, ואף לא התיקה את עיניה מדפי הספר הסגול. ואילו הוא – סירב לשוב ולשבת על מקומו.

“אני מוכרח לברר, אם אמנם זהו הספר שלי…” אמר בלבו, בעוד האוטובוס חולף בצמתי דרכים בלתי־מוכרות לו ומטר צהוב־חלוד של פנסי־איתות שוטף פנימה, כמו שפע של עלים קמולים.

זה כבר יצאו את העיר, וכאילו פנה־הלך לו גם הקיץ, והאיש שכח כליל כי עלה לאוטובוס זה במטרה להגיע לאיזה בית־קולנוע… לאיזה סרט קל ומבדר… היום… סוף־סוף… כדי להקל על מצב־רוחו… כן… דווקא היום…

והנה הוא רואה עתה את האשה האלמונית רוכנת על ספרו וקוראת בו תוך שיכחה עצמית, אף כי התאורה באוטובוס ניגרת כה דביקה וכה עכרורית, כמו חלב שהחמיץ והקריש.

ואף־על־פי־כן – שמחה, שמחה לבלי הכיל, אך מהולה בפחד, קפצה עליו: – ומה אם הספר… בכל זאת… איננו שלו?.. והוא רק משלה את עצמו?… הרי השתוקק לזה כל־כך… לראות מן הצד… בדרך מקרה… כיצד אדם כל־שהוא קורא את יצירתו…

החליט לעבור אל המושב הסמוך לצעירה.

האוטובוס, דומה, דוהר היה על־פני מדרון, כי הבלמים חרקו מאוד, והחשיכה המוקדמת והפתאומית לחצה על השמשות באגרופים כהים.

סגרה הצעירה את הספר והחביאה אותו בתוך סל־נצרים בוהק, ועל־כן הוא שוב לא יכול לראות בוודאות את הכתוב על הכריכה.

מה התחנה בה עצר האוטובוס – לא היה ידוע לו. על כל פנים, הרגיש בעליל כי מצוי הוא מחוץ למקום ממקומות היישוב של נסיעותיו הרגילות; וכמו התחלפה גם העונה, אך הוא, משום־מה, קיבל תופעה זו בלא תשומת־לב מיוחדת, וכאילו אף צפוי היה הדבר באיזה אופן שהוא.

הדלת־הקפיצית של הרכב נפתחה אך בקושי, והוא קם ואץ והתאמץ להחזיק את הידית, עד אשר ירדה האשה הצעירה – לבושת שמלת־מחשוף ארוכת־שובל, ולרגליה נעליים עם עקבים שקופים.

לרגע חשש האיש, כי עקביה הגבוהים של הצעירה עלולים להיתפס בחריצי מדרגת־הברזל של האוטובוס הרעוע, אך היא חמקה מבעד לדלת בקלילות, כאילו חולפת היא על־פני שטיחים הבולעים כל רעש.

סתיו, סתיו מלא עמד בחוץ, ואי־שם נשמע פיכוי של גלים צמרמרים.

ריח הסבון של האשה הצעירה נמזג בריח של עצי אורנים העומדים בשלכת, ופרח שניתק מעל גבעולו חלף לנגד העיניים, כמו אצבע כרותה המבקשת להורות דרך לאורו של הירח – עוד בטרם עלה בידו להקיף את הנוף כולו בעיניו.

האשה, בלי להביט לאחור, החלה לצעוד מהר־מהר, כשהיא נושאת בידה את סל־הנצרים. האיש, לאחר שהתרגלו עיניו לאפילה הקרה, נוכח לדעת כי אמנם פס של נהר מתפתל בתחתית המדרון, בדומה לנייר־כסף שילדים משחקים בו.

נידפה מתיקות באויר,

ולמרות זאת, משוכנע היה כי נקלע לאיזור, שפקדה אותו שואה ביום מן הימים.

מתוך האפילה כבר נשלפו ראשוני הבתים – גמדיים, עם ארובות־עשן כמו יבלות ופונים אל הנהר, כאילו אמורים הם לגלוש לתוכו ולהיסחף בו במערבולת.

לרגע סבור היה כי סליל־עשן תולה ועולה מאחת הארובות – אך היתה זו פקעת־עננה בלבד, שהסתבכה ועצרה בנקודה דלוקה של השמים.

הכל נראה בעיני הגבר כאיזור של נווה־קיץ נטוש וחרב, אף כי הבתים, כאמור, עמדו על תילם. ואף־על־פי־כן, בהיותו אץ ומהלך בעיקבות האשה, והוא נזהר לבל תאבד דמותה מנגד עיניו – חש כאילו קרינה־של־אושר, אשר לא ידע כמותה, מתמשכת בינו לבינה לאור הירח, בדומה לחוט שניתן לגעת בו והוא ישמיע צליל.

מעת לעת, תוך הליכה חפוזה, היה קוטף חופנים של עלי שיח או עץ, ממלא את פיו באויר כמבקש לשרוק, והיה מפריח בנשיפה את העלים הקטופים ורכי־המשי, אשר יצאו בשקיקה לעבר האשה, כשליחי־לילה, ונאחזו בשמלתה ארוכת־השובל. והיא – צועדת במרחק־מה לפניו, במשעול הנהר, בלא שיעלה בידו להדביקה.

קרבו לגשרון־עץ,

הנוף, המשוח אור־הפלדה, עשה פיתולים־פיתולים,

וצפרדעים פצחו בקול בס מבטן האדמה –

האשה עצרה,

את הסל הניחה על הארץ,

זקפה קומתה כמבקשת לנוח מעט, ומדדה בעיניה את הנהר המוסתר עדיין בין שיחים רוחשי־חושך. דומה, מַשק של משוטים, הטובלים במי־תהום, מתגנב ובא מרחוק.

התכופפה, החלה לפשפש בתוך סל־הנצרים, וזו הפעם הראשונה שהאיש הצליח להדביק את הליכתה של האשה הצעירה. אך הוא ניצב מאחוריה, בלא שיעז להיישיר מבט אל קלסתר פניה.

עתה ראה כי מהפכת היא בתוך הסל, ושוב ניתר בו הלב מתוך תקווה לראות את ספרו – ליתר דיוק, להיווכח לדעת כי אמנם ספרו־שלו מצוי שם ברשותה של האשה הצעירה.

אך ברגע שעלה רצון זה מלפניו – חש כיצד מתפוגג אותו חוט־קרינה, שקודם לכן נמתח כאילו בינו לבין האשה בעלת שמלת־המחשוף הארוכה והנעליים עם העקבים השקופים.

ובאמת בנוכחותה נראה כל עניין הספר נטול־חשיבות, וגם אותם מחשבות שניקרו במוחו, בעת האחרונה, בדבר הצורך לשנות את גישתו אל מעשה־הכתיבה שלו… בדבר ההכרח להינתק מן היסודות הטראגיים מדי… הפרטיים מדי, של עבודתו הספרותית… אשר גרמו, לדעתו, לתחושת־הכשל שלו… כל המחשבות הללו נראו עתה משניות בתכלית.

ואכן, היא גם לא ביקשה להעלות את הספר מתוך סל־הנצרים, אלא שלפה משם איזה פרי סמוק־לחיים ומאיר ונגסה בו.

ושוב קפא מבטה כנגד הנהר. אולי הביטה אל שדה־הפרגים המשתרע מעבר לגשרון, ואולי אל טחנת־המים השובתת ממלאכתה.

את התפוח האכול־למחצה, ובו עיקבות שיניה, השליכה אל השיחים.

שבה והרכינה את גופה אל סל־הנצרים, והפעם העלתה מבטנו ראי־יד. החזיקה את הראי מול פניה, כאשה הניצבת בסמוך למחוז־חפצה, לאחר היעדרות ממושכת, ורוצה היא מאוד להתנאות.

פניה השתקפו בראי־היד, אך כיוון שהיתה זו מראה זעירה, הכילה כל פעם רק קטע אחד של הפנים – את הפה, את האף, את העיניים, והגבר נאלץ להרכיב בעיני־רוחו את כל קטעי הפנים גם יחד לכדי שלימות אחת.

והנה, ידע היטב כי מכיר הוא אשה זו.

היא, מן הסתם קלטה את קול־ההפתעה שנפלט מפיו של הגבר הניצב מאחוריה, ספק בהיחבא ספק בגלוי, שכן הטמינה את הראי הזעיר בחיפזון בין קפלי שמלתה הארוכה והחלה לרוץ במשעול, בעוד עקביה השקופים מפיצים אור רך על־פני האדמה.

כבר עברה את גשרון־העץ, ולהרף־עין אפילו נעלמה מתחום הראייה. ואף־על־פי־כן לא סרה מלבו של האיש איזו ודאות של אושר – כאילו משוכנע הוא כי שום כוח, בסופו של דבר, לא יכול להפריד בינו לבינה.

כשהגיע אף הוא אל הגשרון, שמע את צעדיו שלו – טק־טק־טק – מעירים את כל הנוף המת, והוא גם השליך אבן לעבר הנהר, מחכה להישמע קול החבטה מצד המים השוממים.

האזין לקירקור הצפרדעים, שבלעו לפתע את מחצית הירח. אחר־כך נשען על המעקה. תקפה עליו סחרחורת הגובה.

“היא כבר הגיעה ודאי אל העיקול שמאחורי שדה־הפרגים…” הירהר, ורק בהיותו חוצה בין הגבעולים הלוהטים, פשטה בו תמיהה על היותו מכיר את פרטי הנוף.

“עוד מעט והיא תעמוד מול פישפש קטן של מעון־הקיץ ותנסה לפענח את הכתובת על תיבת־המכתבים, העשויה בצורת בגדל…” הוסיף להרהר.

כאילו מרה נזרקה במצב־רוחו.

“הרי זה דומה להפליא לסיפור שכתבתי על־אודות האשה, החוזרת מקץ שנים אל נוף־הולדתה…” אמר.

גילוי זה הרעיש אותו ביותר.

נשם בכבידות.

רץ־רץ אחר האשה.

כובעו נשמט מעל ראשו, אך הוא לא התעכב כדי להרים את הכובע, וקרחתו הקטנה נצצה ביתר־שאת מחמת מאמץ הריצה.

אגב־כך שמע שוב את מַשק המשוטים הקרבים ובאים וטובלים במי־הנהר הליליים.

עלה על גבעה והשקיף מסביב.

ואכן, אחר חצותו את שדה־הפרגים, ובקירבת טחנת־המים הדוממת, הבחין שוב בדמות האשה, כשהיא עומדת מול פישפש שקוע באדמה – של מעון־הקיץ הנטוש.

אותה קרינת־אושר שהתגלתה לו עם רדתו מן האוטובוס, עוד ריטטה באויר, אך שינתה את צבעה, בהתמשכה ממנו אל האשה בעלת שמלת־המחשוף, והיתה כעין הזכוכית הדקיקה־דקיקה, הנוטה להישבר.

היא עוד היססה לעבור מבעד לפתח האפלולי, ורק עמדה כמהופנטת מול מעון־הקיץ, אשר מערכת ירוקה של צמח הקיסוס כיסתה את כתליו,

על עץ גדוע שבצד הפישפש אמנם תלויה היתה תיבת־מכתבים.

הציצה האשה לתוך התיבה, כאילו מחפשת היא אחר דבר־דואר נשכח. טילטלה את ראשה, ולאורו של חצי־ירח נראה גופה כמו מרעיד מחמת צינה.

אחר־כך פלטה אנחה.

את השער הקטן עברה חרש־חרש, דומה חוששת היא להפריע בני־אדם בעת שנתם. חלצה את נעליה והניחה אותן בתוך הסל שעל זרועה, ורק העקבים השקופים בלטו אל החוץ. הילכה בגרביה על־פני מעטה הדשא הצומח פרע, בשטח מעון־הקיץ השקוע.

לשמע הפסיעות – חמקה חולדה וחצתה את העשב בקול דירדור, כמו אבן אפילה שניעורה לחיים.

הקישו עלי־הלאפוּ.

קני־הסוף החלולים, שלאורך הנהר, קלטו את הרוח הלילית ושרקו.

הועידה האשה את פניה אל המדרגות הנהר, מועדת קמעה, מושכת אצבעותיה על גזעי עצי האורן, עד זוב דם, או משתהה ליד שיח־הלאפוּ ומניחה את כף־ידה על־גבי עלה רחב־רחב ורואה כיצד רוטטים שניהם גם יחד, כאילו מחמת זיכרון משותף.

לאחר מכן התיישבה על מדרגות הנהר, בין גבעולי העשב השוטים.

נשמטו כתפיות שמלתה בלא שתטרח להשיבן.

את עיניה כבשה במי הנהר, רואה כיצד קופצים הגלים וטורפים את בבואתה בין האצות הריריות – כשהם מרכיבים עליה מסכה של ילדה.

חזקו והלכו נענועי הגלים בהובילם את קול מַשק המשוטים הטובלים במים, וכבר נשמעו גם קריאות הספנים הקטועות.

והוא, הוא עמד בריחוק־מה מן האשה, תומך גבו בעץ מחורר, מוקף הילה מזמזמת של יתושים, אך בלי יכולת למוש ממקומו.

עוגמה ללא פשר החלה להשתלט עליו.

על הנהר – נישא פנס־של־רוח בגובה אדם, וזוג שחפים קרע קריעה לבנה בחומר החשיכה. ואולם, אט־אט השתרטט גם חרטומה של הסירה כנגד החוף, חרטום מקושט זרים. ושם, על הסירה, שם ניגנו במפוחיות־פה, צללים ניגנו, הרבה צללים.

וגם משכו במשוטים, גבם אל מדרגות הנהר,

ובאמצע – איש שׂיבה המנצח על כל ההמולה, והוא גבוה משכמו ומעלה;

קמה האשה הצעירה על רגליה ונופפה לעבר הסירה המתקרבת, ותוך כך החליק וגלש סל־הנצרים שלה לתוך המים. פרצו בועות מבין האדוות, באין זכר עוד לסל הבהיר.

התעצם הניגון על הסירה, התערב בקול הרוח השורק יגונית בתוך קני־הסוף החלולים, וריח של רעל נגלל באויר, מצד הפרגים הפושטים על המדרונות של איזור נווה־הקיץ העזוב.

ירדה האשה אל המים מדרגה אחר מדרגה, משילה גם גרביה ומניחה למים הננסיים להשתעשע באצבעות רגליה. כל גל קטן – כמו דג כסוף ולקקן. נרטבו גם שולי שמלתה.

את ראשה הסבה להרף־עין אל הגבר, כאילו מבקשת היא לזכּותו, זו הפעם הראשונה, בספק־חיוך של אין־ברירה.

ואמנם, הלה ידע בדייקנות־ללא־עירעור, כי הסירה תגיע עוד מעט אל החוף, מקום־שם מזדקר הכלונס ממי־הנהר המתרדדים, הוא מקום המעגן הקבוע של מעון־הקיץ, ואיש השׂיבה ירומם מעל מושבו בתוך הסירה וישליך את שלשלת־הברזל המוחלדת אל הכלונס ויכרוך אותה חזוֹר וכרוֹך סביב המוט המאונקל.

פסע קדימה, עקוּץ מחמת היתושים.

“אַל! אַל!” נאנק כעת, כשהוא שולח ידו אל האויר, כאילו מבקש הוא לרשום בו אותיות, כאילו אין האויר אלא גליון שקוף ורטיט, עליו ירשום עתה סיום אחר… סיום אופטימי יותר… של כל מה שכתב עד כה…

אולם, אויר־הלילה חמק וניגר בין אצבעותיו כדיוֹ שחורה, בלתי־נתפסת, חסרת־תועלת בתכלית, – בעוד האשה הצעירה מתנועעת לאיטה, יורדת מטה־מטה.

הסב האיש את פניו אל נקודה דלוקה בשמים, הסב את עיניו מן הנהר והלאה.

הוא קיווה לשמור את דמותה, קיווה לקבוע אותה בזכרונו, כפי שהבחין בה בעת הנסיעה, והיא רכונה על ספרו־שלו, קוראת וקוראת, בעוד האוטובוס חולף על־פני נופים מוארים ועל־פני נופים חשיכים, בלא שהאשה תעתיק את מבטה מן השורות ותחוש את הוֹלם העולם אשר מחוץ לספר.