זה כבר שם אל לבו, שכתב־ידו אינו נשמע לו. אותיותיו המעוגלות החלו להסתכסך, להתעקם. מעבידיו במשרד אף נאלצו להעיר באזניו על רשלנותו בעת כתיבה. אלא שהיום התקשה לפתע לחתום את שמו. הוא אך רשם את האות הראשונה של השם, והנה העט החל לרקד בין אצבעותיו, כאילו קם בו רצון משלו ורוצה הוא לכוון את היד האוחזת בו, להוביל אותה אל אותיות הרחוקות מחתימת שמו הרגיל. חש כאב עמום באיזור המצח. סבור היה כי טיול חטוף ייטיב עמו.
*
בחוץ – ריח של שריפה עלה באפו. אפשר, של קוצי הקיץ הנשרפים לאפר, ובין ענפי האקליפטים תלתה עצמה שמש־השקיעה כמו בועה גדולה של ריקנות העולה באש.
אחר חצותו שתיים־שלוש סימטאות, פג חפזונו. באו לקראתו השחפים.
ומראה הים.
הים, ברגיל, היה נוטע בו רגיעה, וגם כעת – כבר חשב להיסוב על עקביו ולשוב למשרד או לפנות אל ביתו, אלא שברגע זה בדיוק הידהדה הקריאה לאורך כל הטיילת:
“פ–טר–זון! פ–טר–זון!”
תחילה לא העלה בדעתו כי הקריאה אמנם מכוונת אליו, והוסיף לפסוע לעבר רצועת החול המהבהבת; כי הרי שמו הישן, אשר נשמע ברמה לאורך החוף – הוא לא השתמש בו זה עשרים שנה ומעלה, ולפיכך סבור היה כי אין עוד איש בנמצא אשר יזכור לפנות אליו בשם זה בארץ. הלא אפילו בשיחות של יום־יום השתדל לעקוף כל נושא העלול להעיד על עברו עדות ישירה מדי, ולרוב היה מקפיד לכסות בשרוול־החולצה את סימן־הקעקע שעל זרועו.
ובכל זאת עצר.
כשהביט סביב, מבקש אחר מקור הקריאה ראה רק את הדייגים העומדים בשולי האופק ושולים פיסות־כסף מרפרפות מתוך מי־המעמקים, בלי שים לב לנוכחותו.
“כנראה טעיתי,” אמר בלבו וירד במדרגות־האבן כסויות האצה היבשה, עד למזח.
השמש כבר נגעה בציפוי־המתכת של הים, והפילה עמוד־אש לאורך הגלים הנוטים להשכיח את היום.
הילך כנגד הגלים הצמרמרים.
חיפש אחר אבן לשבת עליה.
והנה נתקל מבטו בבור חפור במשטח החולות, ומתוכו ניתזות קרני־אור צבעוניות, כאילו שעת השקיעה משתעשעת במים הממלאים את הבור עד שפתו. אולם, כשקרב, נוכח לדעת כי הבור ריק ממים, אך מונחות בו כמה גולות־זכוכית וכלי־צעצועים – מגרפות, כפות ואתים, בצד שלדי דגים וחרקים וקליפות פרי שטרם יבשו. ואמנם, הגולות שבתחתית המהמורה, הדומה לבורות הנחפרים במגרשי־משחקים נטושים, התנצנצו לפתע ביתר־שׂאת, והזהרורים נאחזו בקשקשיהם של פגרי דגים, שלא הרקיבו כליל.
כשהרים הגבר את עיניו, ראה כי אין זה בור היחיד על־פני רצועת החוף, אלא מחילות צרות מובילות ממנו והלאה ומחברות אותו לעוד שניים־שלושה בורות שבקירבת מקום, אך הם עמוקים יותר. האהיל על עיניו. אחר־כך קפץ ועבר מעל למהמורה, כדי לסקור את השטח כולו ביתר תשומת־לב. או־אז ראה, כי במרחק צעדים מספר ממנו, מתוך בור שלא הבחין בו עד כה, מתרומם ועולה ילד קטן, בידו פרי אדום כמו סלק, והוא נוגס מן הפרי בהתיזו את הגלעינים כאילו היו אלה תולעים, והם נושרים על גולות־האור הפזורות מסביב.
“כאן?.. ילד?…” גימגם האיש המופתע, אף כי רצה לשאול “אתה, מי אתה?”
להרף־עין עלה בדעתו, כי זאטוט זה, ייתכן שהוא אשר קרא בשמו, ובדרך מקרה בלבד. כי הרי בטוח היה שלא ראה מעולם את הילד הניצב מולו והבוחן אותו בעירנות, המביט אל נקודה שבמצחו, בעודו אוכל ברעבתנות והמיץ האדום שותת מסביב לשפתיים. אך לא הצליח להיזכר אם קול־הקריאה שקלטו אזניו היה של מבוגר או של ילד, וברגע בו רצה להפנות שאלה אל היצור הקטן הניצב כנגדו – חש כי בכל אבריו מתפשטת כבידוּת, המושכת אותו מטה־מטה, עד אשר כרע־השתרע על הקרקע הלחה.
“יש גם לי,” שמע־לא־שמע את דברי הילד, הנאמרים בנעימה של קירבה.
“מה,” פלט וחשב על המשך המשפט. אבל הילד כבר קפץ, כבר טיפס ועלה על ברכי הגבר השוכב על החול.
הורה על נקודה שחורה בין שתי עיניו של הגבר.
ואמנם, כתם־לידה, בדומה לסימן־הפציעה שהתנוסס על מצחו של האיש, קישט גם את עור־פניה של הברייה הקטנה.
“כן,” אמר הגבר במבוכה, כשהוא מבקש להתנער מן העייפות הפתאומית.
“תשחק אתי!” הפציר בו הילד.
המבוגר התבלבל ביותר. הוא לא אהב לשחק עם ילדים. ולבד מזאת, כל המצב כולו נראה לו מופרך מעיקרו. על־כן ניסה תחילה להתרומם מעל החול, אלא שהילד כבר רכב על בטנו במחווה של ידידות, מנופף בידו איזה מקל, כאילו מדהיר סוס, מגמא מרחקים.
“הופ!… הופ!… ועכשיו… רוצה שאנחש איך קוראים לך… עכשיו?…” צעק היצור הזעיר, ובאי מענה תקע את קצה מקלו בכיס מכנסיו של הגבר המפורקד על החול, בעוד המסמכים שבארנק נושרים על הקרקע.
הגבר ניתר ברוגזה על רגליו, בהפילו את הזאטוט על הארץ ביד גסה. הוא שנא את היצור הטורדני הקטן, אשר צץ לפתע מבין הבורות, שעל שפת המים המחשיכים.
בה בעת תמה על כי הילד, בצנחו ארצה, אינו משמיע צווחה או בכי, אלא מתגלגל ממנו והלאה כמו חפץ אובד.
ואף־על־פי־כן חשש להסב את ראשו אחורנית, שמא יצטרך לשוב ולטפל בו בילד הטרחן, שנטפל אליו באורח לא־צפוי כל־כך.
ניקה את מכנסיו מן הגרגרים הצהובים, אסף את ניירותיו שהתפזרו.
רצה ללכת הביתה.
שמץ מדמותו של הילד הקטן, כעין גרגר, נשאר בכל זאת דבוק אל עיניו.
מיצמץ בחזקה. פנה כה וכה.
בעל־כרחו הירהר שוב בעניין שמו הישן. השתדל להיזכר באדם העשוי עדיין להכיר אותו בשם־הולדתו.
למעשה, התייחס אל שמו הקודם כהתייחס אל בגד נטוש, המזכיר מאורעות רעים; רק כפעם בפעם היה נתקף פחד סמוי, שמא קיימת אי־שם איזו בבואה סודית של עצמו – דמות שהוא עשוי היה ללבוש אותה, אילולא עלה ארצה בזמנו והחליף את זהותו כולה.
ושוב ניעורה בו חולשת־הגוף הקודמת.
חשב, כי מיד בהגיעו הביתה יטול גלולה לשיכוך ההרגשה הרעה; אולם ברגע בו פנה לעבר רחוב מגוריו, בקע שנית הקול הקורא:
“פ–טר–זון! פ–טר– זון!” והפעם ללא אפשרות לטעות בו.
עד־מהרה נשמעה גם המולת גלגלים של כלי־רכב קרב ובא.
הרעש עצר בו.
לא, לא היה זה הרעש אשר הכריחוֹ להיסוב אחור, אלא ריח קשה בו התמלא הרחוב, של מאכל קלוקל או של מי־כלור. וככל שקרבו ובאו גלגלי הרכב, גברו והלכו גלי הריח, בגוללם נקודות־נקודות נוצצות באויר, כראשי־סיכות.
נדרך כולו. הקשיב.
תחילה קלט רק איזו פעימה, כעין אנחה ללא־מלים, והיבהוב או תמונת זיכרון רחוקה, ורק כדי רגע של לא־כלום.
והוא רואה:
– אביו יושב למולו על מיטת־קרשים רעועה ופושט אליו ידו בהבעה של ייסורי גוף וכמבקש להיאחז בו, והפנים בוהקות מחמת קדחת החולי, הרעב והכינים, והוא מתמוטט לנגד עיניו,
כשהרחוב הומה כולו,
ולפתע בוקעת ועולה גם חריקת בלמים, בעוד כלי־הרכב מוסיף להרעיש את הרחוב, אך ניכר כי הגלגלים מסתובבים בתוך החלל הריק,
ומישהו צועק בקול נואש:
“שוטר!”
והוא מנסה להימלט, כאילו בו המדובר.
אחר־כך נשען אל עמוד־חשמל, רואה כיצד נפרצות דלתות הבתים מסביב, על־אף השעה המאוחרת, ובני־אדם אצים מכל הכיוונים.
מקץ רגעים הופיעה מצוך החשיכה גם ניידת־המשטרה.
אולם, בהגיעו למקום התאונה כבר כוסה גופו של המת בגליון עיתון, ורק הנעליים הגדולות מדי מבצבצות אל תוך הלילה.
הרוח הניפה מעת לעת את שולי העיתון, ואנשים סקרניים היו גוחנים בגניבה ושולחים מבטים תאבי־פחד אל פני ההרוג.
מישהו הפעיל בטעות את צופר כלי־הרכב, והכל הרעידו.
גחן גם הוא, אלא שכאב עד־לבלי־הכיל פילח את גולגלתו – החל בנקודה שבין שתי עיניו, ועד לזוויות הפה.
“כן,” השמיע תוך גניחה, “ידעתי…” והתעוררה בו הרגשה ודאית כי רואה הוא את הפנים המסוגפות של אביו, אשר מת עליו בימי ילדותו, בתוך מחנה־הריכוז.
“קרוב משפחה?” נשאל חרישית.
ברגליים כושלות פילס דרכו בתוך הקהל הכהה.
החוצה! החוצה!
ניסה לאטום את עצמו, ואף־על־פי־כן הוסיפו הפנים לצעוק אליו בהדיפן ריח של כלור, וכאילו על־פי קצב גלגלי כלי־הרכב הזקורים כלפי השמים, מעבר לפינת הרחוב.
ריח של חומר־חיטוי סתם את נחיריו עד חנק.
השתוקק לגמוע כוסית־קוניאק לשם חיזוק. גרר עצמו אך בקושי לאורך המדרכה.
*
כשישב סוף־סוף בבית הקפה שבקצה העיר, שמע־לא־שמע את מוסיקת־הריקודים שמסביב. תהה נכחו. בלי משׂים שלף עט מכיסו ורשם בו קווים ועיגולים בשולי מפית־נייר נטושה כנראה נאנח, כי המלצרית ניגשה אליו, שאלה אם הוא חש ברע.
“לא… לא כלום,” הפטיר, “זה תיכף יעבור.”
לאחר לכתה, בעוד הכוסית לפניו, טבל את אצבעו במשקה. הטיף כמה טיפות קוניאק על מצחו. נגע בטעות גם בחתך, אשר החל לצרוב כלמגע רעל.
תחילה סבור היה כי צעק בקול רם, שכּן ראה במעומם כיצד מפסיקים זוגות הרוקדים את חולם, והמתופף שוכח להנחית את המקושית.
הוא לחץ את כף־ידו ביתר חזקה אל הפצע הישן שבמצחו.
חשב כי הדם הוא שהחל לפכפך מבעד לעור, הואיל והרגיש כי דבר־מה סמיך וחם מאוד חודר בין אצבעותיו ומבקש לפרוץ החוצה ביתר־שאת, ביתר־שאת.
אולם, התברר לו עד־מהרה כי לא רק באיזור המצח גובר והולך הלחץ, אלא בכל גופו, והבגדים כאילו מבקשים להתנפח, להתנפנף, להיקרע מעליו.
אובד־עשתונות העביר ידו לאורך גופו המבוהל, דומה מבקש הוא לסתום איזה סדק, לאטום איזה פתח אשר נפער בו – במצח, בחזה, בסביבות הבטן והמיפסעת, ברגליים המגירות זיעה קרה, ובידיים המפזזות־מרטטות, והשואפות לתפוס את עצמן כשהן מפילות ארצה את הכוסית ואת המאפרה, ורק איזו מפית־נייר נשארת לפניו על השולחן החשוף, ועליו מבליחה האות P, כמו חלק מחתימת־שם.
חש, קהל בית־הקפה מביט בו בתדהמה.
ואכן, תחילה פרצו ממנו רק כמה נטפי־דם – אך כמו לסיבוב־מפתח התרחבו בו נקבוביות העור, התרחב בו הפצע, עד כי הגוף כולו העלה על הדעת תבנית של קיר־חלונות פרוץ, קיר שמבעד לו נשלפים מראות וחפצים אל חלל בית־הקפה?
בקבוקי מי־כלור מאובקים – צורות בתים ובני־אדם שחדלו לנשום – שברים־שברים של מגדל־שמירה נשכח – ציפורים להובות־כנפיים על־פני ערבת־שלג – בורות וחוטי־ברזל משוננים – מאכלי־סלק קלוקלים – ודמויות הרבה של איזה ילד מת – – –
אחר־כך היתה הפוגה של הרף־עין,
והאות P, הרשומה על מפית־הנייר הקלה, הונפה אל האויר, התנודדה מעלה־מטה, רחק וקרבה, עד אשר התייצבה ועצרה למול עיניו של הגבר הצונח על כסאו, והיא גוררת בעיקבותיה עוד שבע אותיות מסוחררות – כאילו אין בדעתן של האותיות הללו להרפות עוד מן האדם המוטל אין־אונים על כסאו שבירכתי האולם.
הנברשת שבאמצע בית־הקפה התרעשה כמִחשבת ליפול, כשהמראות חולפים ביללה, מעגלים־מעגלים, מעל ראשי הרוקדים, אשר עמדו זה כבר ללא ניע, והמרצפות נוצצות תחת רגליהם כעין הקרח.
מישהו כמו שאל בבהלה:
“מה?… מה היום?… איזה תאריך?…”
בעוד ישות של חורף, ישות של אֵבל, מגיחה לתוך בית־הקפה, והוא נתלש כדי רגע מחוף הים המלוח, ומיטלטל על ציר עצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.