תקציר החלק הקודם 🔗
השנה היא שנה חגיגית – מיליון שנים לשלטונו של משטר ה’ביוקום' (הקומוניזם הביולוגי) במערכת השמש, שנתיניו – ההומו יוניפורמיס, שיפור של ההומו ספיינס, הינם בעלי מערכת עצבים משוכללת שפותחה כדי לפקח באורח מושלם על כל פעולות הגוף, בעזרת מערכת החשיבה הרציונלית, ובכך גם לסלק את הבעיות הרגשיות שהטרידו את ההומו ספיינס (אשר יחד עימו חלפה מן העולם גם לידת הרחם, והילדים מגודלים, כמובן, באופן מרוכז ומבוקר).
קבוצת אנשי־עילית של המשטר זוכה לבילוי נופש על פני כוכב לכת נידח בשם ליסנקה II, המרוחק 50 שנות אור מכדור הארץ, ואשר נפתח לא מכבר לתיירות. המרתק מכל על פני כוכב לכת זה הינם בעלי החיים הפראיים והמוזרים שבו. קבוצת תיירים יוצאת לסיור מודרך באוטובוס, ממלון האחדות שבעיר השלום של ליסנקה. שלות הטיול מופרעת כשהאוטובוס נתקע בסדק שנפער בכביש, כתוצאה מפעילותן של חיות דמויות חפרפרת, שאחת מהן אף פוצעת פצעי מוות את אחד התיירים, לפני שהיא נקטלת באקדחה של האוטופיסטית מילייה סיגייק 194, שהיותה נושאת נשק מחשידה אותה בהשתייכות למממ"מ – משטרת המחשבה האימתנית. בן זוגה (שהותאם לה, כמובן, על ידי המחשב) הינו האקדמאי ג’רזי קורדן, אזרח־עולם 692, היסטוריון המתמחה בתקופה הפרה־אוטופית. אך דווקא וול דולציפר 057, מהנדס מהעיר אירידיום של נוגה, הוא אשר מגיע למסקנה שכל בעלי החיים הטורפים והנטרפים על פני ליסנקה הינם אנושיים במקורם – צאצאיו המנוונים של האדם – שהגיעו למצבם הנוכחי עקב נסיגה הדרגתית שתחילתה בנחיתת־אונס של חללית קפיטליסטית לפני מיליון שנים.
בהיותם נטושים בישימון (אמצעי הקשר מנותקים עקב שביתת טכנאים בעיר השלום), חשופים התיירים לסכנות שמעולם לא פיללו להן, ועומדים בעימות מול עולם פראי הפועל על פי מערכת מושגים בלתי מוכרת להם, הרחק ממבטחי המשטר. במצב שכזה הם מתחילים להתארגן לקראת צעידה רגלית בכיוון יעדם המקורי – גיא דנדרזי.
(5 המשך) 🔗
נזכרתי זה עתה במשהו חשוב," אמרה ג’ייני רגנטופ. “אחרי כל עשרה קילומטרים, בערך, נמצאים על הדרך מכשירי טלפון־שדה. היתה זו, ככל הנראה, מערכת שהותקנה לנוחיותם של סוללי הכביש. הבחנתי בטלפונים מהאוטובוס. נוכל ללכת עד למכשיר הקרוב ביותר ולהזעיק עזרה.”
“מדוע לא עלה בדעתך להזכיר זאת קודם?” שאל טקאידו.
“מדוע לא הזכירה זאת מורת הדרך? היא ראתה את הטלפונים לא פעם.”
“שכחתי,” אמרה קונסטנצה באדישות. “מעולם לא הזדמן לי לראותם בשימוש. חוץ מזה, הרי אינני אלא פועלת שוטה, לא כן?”
“יש לנו הזדמנות להשתמש בהם עכשיו!” אמר קורדן. “תכנית הפעולה שלנו ברורה, בלי דחיות נוספות. אנו צועדים לעבר הגיא, ועוצרים ליד הטלפון הקרוב ביותר. אם הוא פועל, אנו מזעיקים עזרה. במקרה כזה ייתכן שמוטב יהיה לשוב הנה אל האוטובוס ולהמתין.”
“ולמצוא אותו תפוס כבר על ידי חיות טרף!” קראה היט אורלון, שנראתה עדיין כמזילה דמעות. “תחליטו מה שתחליטו, אני איני עוזבת את האוטובוס.”
בהתעלמו מההפרעה, המשיך קורדן, “אם הטלפון לא יפעל, נמשיך ללכת לכיוון הגיא. רובינה קונסטנצה סיפרה לנו שזה רק מאה ושמונים קילומטרים. היא גם מודיעה לי שצוות אחזקה שגרתי מסייר מדי בוקר על הדרך מעיר השלום, כך שהסיוע יגיע אף אם לא נוכל להזעיקו בטלפון – ואפילו אם אחד מאוטובוסי התיירים לא ישוב על עקבותיו מהגיא הנה כדי לגלות מה קרה לנו. האם הדבר מוסכם? הרימו ידיכם, חברים.”
אי הסכמה פרצה מייד. מה ייעשה באורלון? גם אחרים מלבדה לא רצו לעזוב את האוטובוס. האם חבורה גדולה על הכביש לא תהיה מטרה להתקפה?
היתה דרושה מחצית שעת־א' כדי להחליט שקבוצה קטנה בת שישה אנשים, מצויידים במצרכי מזון, תצא לדרך. היתר ישארו באוטובוס.
“מי צריך להשתתף בקבוצה הקטנה?” שאל צ’ווארטק, מגרד את זקנו בדאגה. “כרופא, חובתי להישאר כאן עם הקבוצה הגדולה.”
“זכות מיוחדת היא לצעוד קדימה, אוטופיסט דוקטור,” צעקה סיגייק, מניפה את ידה מעלה. “אני אלך עם בן־זוגי, ג’רזי קורדן. פרר יישאר כאן, יופקד על קבוצת הנשארים, ויהיה עליו לדאוג ליצורים חלשלושים מסכנים כמו אורלון. המתנדבים להצטרף אל קורדן ואלי יסתדרו כאן בשורה. אין לנו חפץ בפחדנים. זהו כוכב לכת קפיטליסטי עלוב ומפגר, ועלינו לחוש כלפיו בוז עמוק.”
מתנדבים אחדים פסעו קדימה, ביניהם דולציפר בעל־הגוף.
“אוטופיסט דולציפר, אתה נתון תחת ביקורת,” אמרה סיגייק. “אתה תישאר באוטובוס.”
"קורדן נגע בזרועה. “אינך צריכה לתת את כל הפקודות,” אמר. “דולציפר הינו בעל תושיה, אפילו אם הוא בא מנוגה. נניח לו להצטרף.”
אחרי דיון נוסף, הוסכם על השישה. מלבד סיגייק, קורדן ודולציפר כללה הקבוצה את רובינה קונסטנצה ואת שני הגברים הצעירים מחלקיה השונים של מדינת המאדים: יאן טקאידו, האקזובוטניקאי הצעיר, וצ’ה בורק, מומחה המתכות. בת־זוגו של טקאידו, רגנטופ, עמדה לצאת, אך היא רבה עם טקאידו, ובורק בא במקומה. הוא היה גבר עליז ובנוי כהלכה, והכריז שישמח למלא פקודות.
השישה יצאו לדרך, כשהם מנופפים בידיהם לאות פרידה, ומצדיעים את הצדעת המשטר. הם לקחו עימם קרונית־משא ממונעת שהיתה מאוחסנת בתא האחורי של האוטובוס. הוטענו עליה מצרכי מזון, זיקוקים ופריטים אחרים. הם צעדו בצורה נמרצת באמצע הכביש, בשורה עורפית כשהקרונית באמצע. האוטובוס נשאר מאחור, והוא הלך ונעלם עם ההתעקלות האיטית של הכביש. הם היו בודדים במרחב החום־צהבהב האינסופי. דממה אפפה אותם.
רוח קלילה נעורה וגוועה. שפירית עצומת־מימדים באה לפקוח עין עליהם, וריחפה מעליהם לאורך מרחק־מה. הנהר התפתל והתרחק מהכביש. האדמה נעשתה פחות מישורית. הם נשארו במרכזה של כעין קערה הפוכה של אוויר דמוי־מרק. רק פעם אחת זרחן קרני השמש דרך הענן במידה מספקת כדי שאפשר יהיה להבחין בכדור העמום.
אחת וחצי שעות־א' חלפו עד שהבחינו מרחוק בעמדת הטלפון, לידה ניצב שלט־דרכים גדול. כשהתקרבו, הפכו האותיות למילים:
גיא דנדרזי – 200 ק"מ.
עבוד – התענג – למד אפילו מהנוף
“הו, זה הרבה יותר רחוק ממה שזכרתי,” קראה קונסטנצה. “עם האא”ט הטיול הוא מהיר וקל כל כך."
“אין ספק שאנו אכן לומדים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים מנוף ארור זה,” אמר דולציפר.
“זכור שהכביש הנהדר שעליו צעדנו הינו חלק מתרבותנו,” אמר קורדן.
כאשר הגיעו אל הטלפון, היתה זאת סיגייק אשר פתחה את התיבה המשוריינת ולחצה על המתג. האחרים התבוננו בציפייה. המסך הקטן לא הואר.
“יצא מכלל שימוש,” אמרה. היא הורידה את המתג וסגרה את התיבה. טקאידו דחף אותה הצידה וניסה בעצמו, לוחץ על המתג מעלה ומטה, ללא תוצאות.
“הרי לכם תרבותנו,” אמר. הוא הביט כמתחרט־קמעה לעבר קורדן. “לעולם לא נגיע אל הגיא. לא נזכה לערוך את הוויכוח המעמיק שלנו. אותם – אותם זוללי החלבונים ישיגו אותנו לכשתשקע השמש.” הוא קפץ על קרונית המשא והחל לשרוק.
קורדן כעכע בגרונו, העיף מבט חמור באיש הצעיר, ולטש עיניו בעננים שמעל.
הם עמדו בחוסר ישע לרגלי השלט הגדול, מתחמקים איש ממבטי רעהו.
“הנוכל לשוב אל האוטובוס?” שאלה קונסטנצה.
“אני יודעת שזה נשמע דקדנטי, אך הנעליים שלי לוחצות את כפות רגלי.”
לכי בלי נעליים," אמרה סיגייק בקיצור נמרץ. “אנו חייבים להמשיך הלאה עד לטלפון הבא, ואם יהיה צורך, עד לבא אחריו. לא טוב להכנע, חברים. בואו ונשמור על תקווה אוטופיסטית טובה בלבבינו.”
“ועל מה עלינו לשמור בראשינו?” שאל בורק. בנענעו את ראשו, אמר לסיגייק, “את וקורדן מדברים הרבה כל כך. טוחנים מים, כדברי האמרה הנושנה.” הוא עשה רושם של אדם אשר העיר את הערותיו באופן היעיל ביותר, במיוחד בדברו בצורה איטית וכבדה, כשהוא מכווץ את גבותיו תוך כדי כך.
"חברים יקרים, עלינו להניח ששוכני המנהרות הללו קרעו את כבלי הטלפון מאחור, ליד האוטובוס. לכן שום טלפון לא יפעל לאורך כל הדרך עד הגיא, הלא כן? השתמשו בראשיכם.''
“בדיוק כך. הנה סיבה נוספת לשוב אל האוטובוס,” אמרה קונסטנצה.
“זו עשוייה להיות תואנה, אך לא סיבה,” אמר בורק. “גם אני בעד להמשיך. פשוט אינני רוצה שנתאכזב בכל פעם שנגיע לטלפון ונגלה שאינו פועל.”
“יהרשו לי להזכירכם שהחלטתנו היתה להגיע עד לגיא,” אמר קורדן. “האחרים סומכים עלינו שנקיים את כוונתנו. נהיה ראויים לביקורת, ללא ספק, אם נחזור בלי להשיג דבר.”
“זוהי הבעייה שלהם,” אמר טקאידו, מחליק מגב הקרונית. “אני מעדיף שיבקרו אותי מאשר שיאכלוני; לא שאני יכול לשאת את אחת משתי הברירות האלה.”
הוא תפס את מצחו במתח פתאומי. “הלוואי ולא שמעתי מעולם אודות ליסנקה II! שמעו, אילו הלכנו אחורה, אל עמדת הטלפון הממוקמת לפני אותה מנהרה קטלנית, היינו עשויים לגלות שהקו שם פועל.”
“מדוע לא הצעת זאת באוטובוס?” קוננה קונסטנצה.
הוא נטל את ידה. “משום שרק עתה זה עלה על דעתי, כמובן, יצור חמוד שכמותך.”
דולציפר פרץ בצחוק.
“מה משעשע אותך?” שאל בורק. “אתה בעד להמשיך או לחזור?”
“יש משהו בדברי טקאידו. מוטב גינוי מעיכול. אני בעד לחזור.”
“כמה אופייני לך,” אמרה סיגייק. “הכל כדי להקשות על המצב. אם כן, יש שלושה המעדיפים להמשיך ושלושה – לחזור. האם נתפצל שוב לשתי קבוצות?”
“העיקר שננוח כבר,” אמרה קונסטנצה. היא צנחה על הארץ, וטקאידו התיישב בצורה חברית לידה. היא לא נטלה חלק בדיון שהתנהל אחר כך, רגליה היחפות דיברו במקומה. ארבעת האחרים עמדו במלוכד על הכביש, מתווכחים ומביטים בישימון.
הדיון נמשך עדיין, כאשר התפרצה סיגייק, “מוגי לב שכמותכם, יש לכם רגליים כואבות אך אין לכם אומץ! חייבים להמשיך עד הגיא. נוכל ללכת בלילה, עם לפידים וזיקוקים כדי להשמר מהתקפה. אלך לבד, אם יהיה צורך.”
לשמע דברים אלה הנהן דולציפר בחיוך, והגיב במחיאות כפיים שקטות.
“אין זה עניין של אומץ, אלא של הבנת המצב,” אמר בורק, כשהוא מכווץ את גבותיו. “לא נוכל להיות יריב שווה כוח להתקפה על ידי שלושים או ארבעים מיצורים אלה. חובתנו להכיר במציאות ולשוב אל הקבוצה הראשית כדי להעמידם על המצב. את רוצה להמשיך מסיבות אישיות, מילייה סיגייק, כי הינך להוטה להתנשא מעל אחרים ולכפות עליהם את רצונך. ג’רזי קורדן רוצה להמשיך לא מפני שהוא חזק, אלא מפני שהוא חלש ורוצה להשביע את רצונך. הניחי את אישיותך בצד, וחשבי בהגיון, אוטופיסטית.”
דולציפר טפח על גבו של בורק, והשמיע שיעול של צחוק.
בורק הביט בו במבט נוקב. “גם אתה נתון להשפעת מאווייך האישיים לא פחות מהם,” אמר. “ואשמתך גדולה יותר, כי הבנתך רבה יותר.”
קורדן הפר את שתיקתו, “בלי פגיעות נוספות, בבקשה, צ’ה בורק. זכור שכולנו אוטופיסטים, ואנו שואבים את עוצמתנו מאחדות. איננו צריכים להחליט דבר – נמשיך קדימה כפי שכבר הוחלט קודם.”
טקאידו השמיע שריקה חלשה. ''חברים, הקפיטליסטים־לשעבר מתחילים שוב לגלות בנו עניין." הוא קם והצביע דרך האטמוספרה הדחוסה.
כולם פנו להסתכל בכיוון שאליו הצביע, מבטם נדד מטה, על פני ערבוביית הסלעים החדגונית ועל הקניונים המשובצים בזנבות־סוס, סוקר את הישימון החום, עד שראו אוסף של דמויות רכונות ומודדות אותם בעיניהם.
כאילו המתינו לכך שיבחינו בהם, התרוממו הדמויות הרחוקות והחלו לרדת באיטיות מטה, בשורה עורפית.
“הם לא רבים,” ציין קורדן. “טיפשי היה מצידנו לא להביא משקפת. נמשיך ללכת בצעד רגיל. אין סיבה לדאגה.”
באחזו בקרונית המשא, נתן את הדוגמא. סיגייק הצטרפה מייד, בורק ודולציפר בעקבותיהם. טקאידו עזר לקונסטנצה לקום והם צעדו מאחורי האחרים, כשטקאידו ממשיך לאחוז בידה של מורת הדרך.
ללא חפזון־יתר, החליקו הדמויות המעורפלות מטה אל תחתית העמק ונעו לעבר הכביש, הולכים ומתקרבים ככל שהדקות חלפו. היה ברור שהאוטופיסטים הם יעדם.
בעת שהקרונית הרעישה לפניהם, בהתגלגלה על הכביש, אמרה סיגייק בשקט לקורדן, “האם שמת לב? נראה שיש להם שני ראשים, הו, אני חשה גועל וזוועה שכאלה – יותר גועל מפחד. בטוח שמוצאם משרידי ההומו ספיינס? שמא נתחיל לרוץ?”
“אם נרוץ, ירוצו גם הם. ידיעתי בהיסטוריה אומרת לי שיהיה הגיוני יותר לירות זיקוקים אחרים ולנסות להפחיד ולהבריח אותם. הרשי לי לומר שאני חושש יותר לשלומך מאשר לשלומי. מילייה יקירתי, מה נעשה?”
היא הביטה בו וחייכה במתיחות. “אתמוך בכל מה שתעשה.”
הוא העיף בה מבט של הכרת תודה. “בואי וננסה לסלק את המפלצות האלה.”
השישה עצרו באמצע הדרך והתקבצו יחד. נפתח ארגז של אקדחי־זיקוקין; כשהם חמושים באקדחים, הם פנו לקראת היצורים שקרבו עכשיו במהירות דרך העמק השומם.
האוייב נעצר. הוא כלל חמישה פרטים פראיים למראה, כל אחד מהם נראה יוצא דופן יותר מכל צורות החיים שראו התיירים עד כה. כולם לבשו מעין כסות מסומרת בזיפים קוצניים קצרים. פני כולם היו צבועות בפסים ירוקים אנכיים; שני פסים שחורים אופקיים כיסו חלקית את אזור העיניים. לכולם היה שיער שנאסף כלפי מעלה ככרבולת מעל לראש. הם דמו לקקטוסי ענק משוטטים.
יוצא מכלל זה היה המנהיג, שעצר במרחק מה לפני ארבעת מרעיו. עצם עם קצוות מחודדים פילחה את שפות נחיריו. על ראשו, מעל למצבור של שיער צהוב פרוע, הוא היה מוכתר בגולגולת, ששיני לסתה העליונה היו נעוצות במצחו. הגולגולת היתה צבועה בדומה לפניו. היתה זו הגולגולת אשר, ברגע של אימה, גרמה לסיגייק לחשוב שהאורחים החדשים היו בעלי שני ראשים.
הם היו רכובים על גבי בהמות כלשהן, נושאים חניתות ויושבים ישיבה זקופה. בדריכותם השקטה, הם היו מטילי אימה ביותר. למרות צורתם הבלתי רגילה, הם נשאו, יותר מכל יצור אחר שפגשו בו על ליסנקה, את חותם האנושיות.
“מחריד!” אמר טקאידו. הוא כיסה את פניו בידו.
“האם אנו משתמשים באקדחי הזיקוקין או לא?” הקשתה קונסטנצה, בלחש בהול. “אילו היה לנו רק רובה טוב אחד, היינו מוחקים אותם כליל.” היא נצמדה אל טקאידו.
“כשאתן את האות, תירו הישר בפניהם,” אמרה סיגייק. “ולא לפני שאתן את האות, מובן?”
הציידים ירדו מעל בהמות הרכיבה שלהם, סוסים שפופים בעלי שתי רגליים, שלא היו אלא יצורי־זברה, דומים לאלה שניסו לחצות את הנהר בלא הצלחה. הם נשאו את הציידים על גבם. אוכפים צרים היו מחוברים מעל אחוריהם, ארכופים מחודדים היו תלויים עד ברכיהם. כשירדו רוכביהם, נפלו חמש הזברות ארצה באפיסת כוחות, ולא גילו עוד עניין במתרחש.
חמשת הציידים צעדו קדימה, מסומרים בשריונם המוזר. הם החזיקו בחניתותיהם במצב הכן. המנהיג נהם מילת פקודה כלשהיא מבלי להסיר את מבטו הבוחן מהתיירים העומדים על הדרך מעליו. אחד מאנשיו פנה במתינות לאחור, הרים את אצבעותיו אל שפתיו הצבועות ושרק. שתי שריקות. הפסקה. ושוב שתי שריקות.
השטח התמלא בכלבים, נובחים בקולי קולות, הם התרוממו מהקרקע מכל הכיוונים, עדר פראי השוחר לטרף. כסותם היתה קשה ומסומרת כשל אדוניהם. לאחדים היו פנים כשל זאב, אחדים היו אטומי־פנים ובעלי מראה אנושי יותר. אחדים רצו על ארבעת רגליהם, אחרים הלכו מדי פעם על שתיים. כולם התכנסו תוך כדי נביחות והתקרבו אל החבורה שעל הכביש.
תוך שניות היו התיירים מוקפים מכל עבריהם.
“זיקוקים?” שאל דולציפר. “אני יורה בכלב הראשון שינגוס לי בקרסול.”
“חכה,” אמר בורק. “הם אינם תוקפים אותנו.”
מנהיג הציידים נע קדימה, מפלס דרכו דרך העדר הנוהם והרועש. הוא דילג ללא מאמץ אל הכביש והתייצב כנגד התיירים, עומד מוצק כחבית גדולה. הוא הצביע לעברם ודיבר. סדרת הרעשים הגרוניים שפלט היתה מהירה מאד וחסרת מובן עבורם. הם התכווצו ברתיעה מפניו עד שקורדן צעד קדימה.
“הננו אנשים חשובים,” אמר לו קורדן. “אחדות־העולם והמשטר ניצבים מאחורינו, אנו דורשים שתסייע לנו לשוב אל מלון האחדות. מבין?”
“ברכותינו לך ולכוכב הלכת המסריח שלך,” צעק טקאידו, כשלא באה כל תגובה. “אנו רק רוצים להגיע הביתה.”
סיגייק הושיטה את ידה, ובה שקית לחמניות עם סלט ירקות, אותה קיבלו בבוקר במלון. היא הציעה אותה למנהיג.
“מתנה,” אמרה. “אתה לוקח אותה, אתה עוזר לנו.”
מנהיג הציידים התקרב והתבונן בה, מתעלם מידה המושטת ונועץ מבטו בעיניה.
הלם נפשי חזק היכה בה בעת שמבטיהם נפגשו. הוא היה יהיר, אכזר, חסר רחמים; תכונות אלה קרנו מאופן עמידתו, מעיניו הצרות. והיתה תכונה נוספת שטרם נתקלה בה מעודה, איזה כח־מניע מסתורי של חיים, שהמם אותה, ואשר בפניו חשה מושפלת. היא חשה נכלמת מפני אותה השפלה בלתי צפויה, אך השפילה את עיניה בהכנעה מול מבטו החודר.
הוא חטף את שקית האוכל והשליך אותה לכלבים. קונסטנצה נצמדה אל טקאידו, שחיבק אותה בזרוע מגינה. בראותו את התנועה, הפנה אליהם המנהיג את מבטו הנוקב. ואז עשה תנועת שררה שלא הותירה מקום לספק. הם נצטוו ללכת בעקבותיו.
שריקות נוספות הושמעו מפי נושאי־כליו. ציידים נוספים צצו. הם דילגו על יצורי־הזברות ודהרו קדימה, מלווים לרוב על ידי כלבים. מיללים בהתלהבות, הם זרמו אל הכביש ופשטו עליו. התיירים היו מוקפים בערב־רב של אנשים וכלבי־ציד ולוחמים נוספים המשיכו להופיע.
המנהיג החוה תנועות־שררה נוספות, והשמיע פקודות נוספות בצורת נהמות.
“אין לנו ברירה אלא –” החל קורדן לומר, חיוור כסיד, כאשר ירה טקאידו ברובה־הזיקוקין שלו בראש־הציידים.
הטווח היה פחות מארבעה מטר. גופו של המנהיג היה מופנה אל מרעיו. הזיקוק פגע בכתפו והתפוצץ, בהשליכו את המנהיג אל בין כלביו. מטר של אור ירוק פרץ בתוך עדת־הזאבים, יצורים נוהמים ומיללים נפוצו לכל עבר.
“כולם, אש!” קראה סיגייק. “זה הסיכוי היחיד שלנו.” הרובה שלה רעם בעת שדיברה. חמשת חבריה עשו כדוגמתה.
העולם החום־אפרפר הוכה בסנוורים. ציידים אחדים נפלו, אחרים נמלטו על נפשם, הזברות דהרו ביללות.
אך כל זה לא שינה את המצב. ציידים ‘טריים’ צצו יש מאין, על פני האדמה הצחיחה. הם הטילו עצמם על התיירים, הפילו אותם והצמידו אותם ארצה בכוח. כל זה לווה בצרחות פראיות, מטילות אימה כשלעצמן. חבולים ומוכי אימה, מפורקים מנשקם, שכבו התיירים במקום שבו הושלכו. ציידים וכלבים צעדו בתהלוכת־זעם סביבם, כשהם רוקעים ברומחיהם או ברגליהם על פני הכביש. לתיירים ניתנה האפשרות הבלתי נעימה לבחון מקרוב את כלבי הציד שהתגודדו סביבם.
אחדים מהכלבים היו כלבים, נדחקים ומדלגים זה מעל זה. אחדים היו ילדי הציידים, מתרוצצים על ארבע ככלבים ממש. הכלבים והילדים גם יחד היו רכוסים בכסות־מגן מסומרת, זהה לזו שלבשו הציידים, אותו מעטה הכיל מאות של מעין־אצטרובלים התפורים על בד כלשהו. בנוסף לכך, חבשו ילדים רבים קסדות קלות מקושטות בפרווה ואוזניים זקופות. קשה היה להבדילם מהכלבים האמיתיים. כפות ידיהם, ברכיהם, וכפות רגליהם היו מיובלות ודמויות רגלי־חיות. רבים מהם היו בעלי פרצופים מחודדים, כאילו חיקוי ללועות כלביים.
בעת שעדת־הכלבים כרכרה סביב השבויים, היו הציידים טרודים בבזיזת כל תכולתה של קרונית המטען. התיירים זכו למראה שאין דומה לו של ברכיים ושוקיים מצולקות, ויכלו להאזין לשפתם הצורמנית של שוביהם. ציידים נוספים בקעו מאי שם והקיפום, טיפות גשם כבדות החלו לרדת.
דולציפר הצליח להביא את עצמו לתנוחת ישיבה, כשידיו לופתות את ברכיו.
“הם לא הרגו אותנו תיכף ומייד. מה לדעתכם יעשו בנו?”
“תלוי אם הרגתי את מנהיגם אם לאו,” השיב טקאידו. “כעת הם בודקים זאת.” הוא החל לצחוק בצחוק נורא, עד שקונסטנצה היסתה אותו.
הגשם גבר. המנהיג נישא והורחק מהכביש. הם זיהו את מיקומו לפי התגודדות הציידים סביבו. השמיים היו כהים.
“מדוע אין האוטובוסים הארורים הללו חוזרים לחפש אותנו?” שאלה קונסטנצה. “אני מכירה את הדיילות המטומטמות ההן, סוניה ריקזנל, בוני פין, פרו גנין, מדוע לא הודאגו מכך שנעלמנו ולא שבו לחפש אותנו?”
המטר ניתך על פניהם. כבר היו רטובים עד לשד עצמותיהם. מים לחשו ובעבעו על פני משטח הכביש החלק. הם המתינו. קורדן הליט פניו בידיו.
“אני אקדמאי פשוט, לא מנהיג. יש הבדל גדול…”
“הרהרתי אודות מה שנאמר כבר קודם לכן,” אמר בורק, לבסוף. “הם רואים בנו חלבון. הם ישתמשו בנו כמזון. אין להם כל ערכי אנוש. ככלות הכל, פעם אוייב קפיטליסטי, תמיד אוייב קפיטליסטי, מצבנו בכי־רע. אני נזכר בפתגם עתיק: ‘אדם הנמצא בגוב־אריות מחפש ידידות אצל הזאבים’.”
“אם נחזור אל המשטר, אגיש דוח בקורת חמור,” אמרה סיגייק.
“צריך היה להשמיד את כל היצורים הללו לפני שהכוכב נפתח לתיירות. שר החוצתיור חייב להשיב על כך. התעמולה היתה מטעה אף היא. לא הייתי באה הנה לו ידעתי את מצב העניינים לאשורו.”
“מסכים,” אמר קורדן. רשלנותו של החוצתיור ידועה לשמצה. כמו כן, הוראותי הופרו. אוטופיסט טקאידו, אתה תושם תחת בקורת עבור ירי ללא רשות ברובה הזיקוקין שלך."
הגשם הדביק את שערותיהם אל מצחיהם. הכלבים יבבו והתרוצצו סביבם ללא הרף.
טקאידו מחה את הרטיבות מפניו והצליף במבטו בקורדן. “אקדמאי קורדן, אומר לך כבר עכשיו, פשוט במקרה ותוך דקה הם ישסו בנו את הכלבים ויקרעו אותנו לגזרים, שאני מצפצף עליך ועל הסמכות המטופשת שלך. כשנפגשנו במלון, חשבתי שאתה איש גדול וחכם. כעת אני בז לך. אנו מרוחקים חמישים שנות־אור מהמשטר, אז שכח ממנו, שכח את המשטר! זה אינו אלא כלא, עם בני מינך בתור סוהרים, נכון, וול דולציפר?”
דולציפר משך בכתפיו. “אך הרי אתה דומה להם כל כך, יאן טקאידו – תמיד מחפש גיבוי מצדו של מישהו אחר. בעולם זה שבו אנו מאולצים לחיות, על כל אחד להשמר לנפשו הוא.”
“מה אתה אומר, ‘איש המסתורין’, צ’ה בורק?” שאל טקאידו, כשהוא מנגב את טיפות הגשם משפתיו בחוסר סבלנות. “גם לך יש תשובה רפה בדומה לזו של אוטופיסט דולציפר? או תשובה בלתי־רלוונטית אחרת? או שמא הנך חבר חשאי במממ”מ?"
ידה של קונסטנצה נשלחה אל שפתיה. “אל תדבר כך, יאן!”
"אני אומר שאיננו מתים עדיין, ועדיין עשוי להיות זיק של תקווה, אם נפסיק להתקוטט זה עם זה. זיכרו את הפתגם העתיק: ‘כשהקרפדה בשיא הקרקור – אז טורף אותה העגור’. צ’ה בורק הדגים את דבריו בתנועת יד חדה. “אתה צעיר, יאן טקאידו. אינך מבין שהגשם אינו השיטה היחידה להרטב.”
“אתם טפשים,” אמרה סיגייק, מביטה בבוז באחוריהם המסומרים של הכלבים. “בייחוד אתה, טקאידו. האם אתה מתאר לעצמך ולו לרגע אחד, שמכיוון שאתה אינך במשטר אזי המשטר איננו בך? אנו תוצריו של המשטר, חותמו טבוע בנו לאורך ולרוחב, בדיוק כמו שבברברים מנוונים אלה טבוע חותמה של סביבתם הם.”
“לא הייתי יכול להביע בקורת חמורה יותר עלייך בעצמי,” אמר טקאידו.
הגשם המשיך לרדת, ממלא את האוויר בצליל נוזל; הנוף נראה כאילו הוא נמס במים. ציידים, כלבים וילדים המשיכו את פעילותם חסרת המנוחה, מתרוצצים בשטח ופוקחים עין לכל הכיוונים. במקום מרוחק יותר, נעזר המנהיג במרעיו כדי לקום על רגליו: הוא נופף בחניתו מעל ראשו המכותר בגולגולת. פרצה צהלה, הכלבים נבחו ויללו.
באותו רגע, כאילו היו שני הארועים קשורים זה בזה, נחלש המטר פתאום. אחד מיצורי הזברה הורד על ברכיו והמנהיג רכב עליו ללא עזרה, שוב פרצה צהלה כללית. הוא הצביע לעבר ששת האסירים.
הורגשה פעילות מוגברת, וצווחות הכלבים והילדים גברו.
התיירים הוקמו על רגליהם. הם עמדו נוטפים מים ומנערים את טיפות הגשם האחרונות מעיניהם. ידיים החלטיות גררו אותם אל שולי הכביש, כשהם מדשדשים בשלוליות בוץ, לעבר המקום בו המתין להם המנהיג.
מוט ארוך הובא למקום, חבלים עבים הופיעו. השישה נקשרו אל המוט בשורה, כשידיהם מאחורי גבם, כך שיכלו רק לנוע קדימה שכם אחד. כדי להוסיף על השפלתם, נקשרו אל כתפיהם חבילות מצרכים ופריטים אחרים שנבזזו מהקרונית, כך שהאסירים הפכו גם לבהמות משא.
תוך כדי כך, היו ציידים וכלבים נעלמים אל תוך הנוף הבוצי, אל תוך ערוצים ובין סבכי צמחיה. לפני שהכירו בכך, היתה חבורת האוטופיסטים הנטושים בודדה שוב, עם חמשת תוקפיהם המקוריים.
6 🔗
נשמעה פקודה צורמנית, ששת השבויים אולצו לצעוד קדימה, רתומים כשוורים, אל תוך המדבר־למחצה. בוץ צהבהב ניתז סביב קרסוליהם עם כל צעד. ראשיהם היו שפופים ושעה ארוכה נעו בדממה.
“הגשם לא יפרה לעולם אדמה זאת,” אמר טקאידו. “הייתי עורך ברצון איזו אנליזת־קרקע קטנה. ניתן לצפות להעדר כמעט מוחלט של מיקרו־אורגניזמים. לכן נכשל היבול לאחר שנחתו כאן המתיישבים הקדומים, ללא ספק. חוליות חיוניות בשרשרת החיים צריכות עוד להיווצר. איזה כוכב מזופת לנחות עליו!”
“עם מינימום של תכונות ‘ארציות’, יכול היה הכוכב להיות מקום יישוב טוב,” השיב דולציפר. האחרים לא אמרו דבר. עם ראשיהם הכפופים והמכשולים שלרגליהם, לא נטו לשיחה.
“אנו נהפוך את זה למרבד אינסופי של שדות־חיטה, תוך מאה שנים,” אמר דולציפר. איש לא השיב לו.
הזמן חלף. בעייפותם הגוברת איבדו התיירים את חשבון השעות. מוחותיהם נאטמו כאשר כל צעד נוסף הפך למאמץ. הם בהו מטה אל רגליהם המרופשות בכאב עמום.
לפתע אלצו אותם שומריהם לשנות כיוון ולעצור לפני גל אבנים מעוטר בשרכים. הציידים ירדו מסוסי הרכיבה שלהם, ואלה צנחו על האדמה הרטובה כחסרי רוח חיים. אחד הציידים עמד על המשמר בעת שארבעת האחרים נעלמו במהירות בין גושי הסלעים הסמוכים.
דקות אחדות אחר כך נשמעה יללה נוראה, שבעקבותיה נפלה דממה מוחלטת. כשהופיעו הציידים שוב, אחז כל אחד מהם באחת מרגליו של יצור מגושם שגופתו התנדנדה ביניהם. בצהלת נצחון, השליכו את הפגר לרגלי השבויים.
ביצור זה, הגיעה ההשתנות מהצורה האנושית הסטנדרטית לדרגה מדהימה.
הוא היה בעל ארבע רגליים ממש. במותו, היו רגליו האחוריות, הגדולות יותר, מקופלות מתחת לבטנו הכחושה. בתנוחה אחרת דמה לחזיר־בר. מה שאצל אבות־אבותיו היו אצבעות נפרדות ברגליו הקדמיות, אוחד אצלו, עקב השימוש, והפך לגושים קרניים תפוחים. עיניו המתות, הקרועות לרווחה, בהו מעלה בפניהם המדוכדכות של בני־האנוש. שני ניבים קטנים התעקלו החוצה מלסתו העליונה, תוך שהם מפשילים את שפתו העליונה כאילו בעווית של בוז. גופו היה מגודל זיפים קצרים, והתקשט אפילו בזנב קצר. עם זאת, לא נבעה הזוועה מדמיונו לחיה אלא מהיותו דומה לבן־אנוש.
ביעילות ובמהירות השחילו הציידים מוט מחודד דרך גוויתו של חזיר־הבר, מפי הטבעת עד לפיו, והעמיסו אותו על כתפי האסירים. בבעיטות ובצרחות הקימו את הזברות על רגליהן. ואז בעטו גם בשבויים כדי להוציאם מתרדמתם. התהלוכה המשיכה במסע. האדמה החלה להתייבש תחת רגליהם.
ככל שנקפו השעות, הקשתה הצעדה הכפוייה יותר ויותר על השבויים. כפות רגליהם היו פצועות, כל שריר ושריר ברגליהם כאב, שפשוף המוט המעיק על כתפיהם הפך בלתי נסבל. הם גנחו, מייחלים למים ולמנוחה.
היום נגמר כמעט לפני שהורשו לעצור שוב. בשעתיים האחרונות נעו כל העת מעלה, מטפסים בקושי במדרונות סלעיים. ברגע שהתירו להם לעצור, צנחו ארצה בדומה ליצורי־הזברות.
צלילי מים זורמים לכדו את תשומת ליבם.
הם הבחינו בכך שהם נחים בעצם ליד בריכת מים שבנקיק סלע. זרם מים קלח באופן מפתה אל תוך הבריכה. חלוקי אבנים הבהיקו מתחת לפני המים, דגיגים קטנים שטו או הגו במשימות בלתי אפשריות. סרטני מים מתוקים השתעשעו בחופשיות, סנטימטרים ספורים מעיניהם.
ראשונים שתו הציידים, אחריהם זברות הרכיבה שלהם. לבסוף הורשו השבויים לשתות ולטבול את כתפיהם וראשיהם הלוהטים במים הצוננים. בעודם שוכבים ונאנקים, ניגש אחד הציידים עם סכין־צור בידו, חתך את כבליהם, ושחררם מהמוט. הוא אסף את החבל בקפידה, והניחו בצד, בעודם מעסים את זרועותיהם.
סיגייק התבוננה סביב. מולם, בעננים הנמוכים שבמערב, הצטבר זוהר עמוק ומבשר רעות. כוכב הלכת נח לו מתחת לעננים, עלוב וחסר משמעות. כמובן לא היה כל זכר לכביש. והדממה היתה דממתה של ארץ שטרם הוכנה לחיים.
קונסטנצה הזדחלה לצידה של סיגייק. “אני בטוחה שהאוטובוסים האחרים חזרו וחילצו כבר את שאר הקבוצה שלנו. האם את סבורה שיוכלו להתחקות על עקבותינו דרך השממה הזאת?”
“אין הם צריכים לחפש את עקבותינו על היבשה. יש להם כלי טיס בעיר השלום ובעזרתם יוכלו לאתר אותנו.”
“כמובן, אך איש לא יצליח לעולם לראות אותנו מהאוויר בשטח שכזה. מלבד זאת, בקרוב יחשיך.”
“מכשור אינפרה אדום יגלה אותנו במהרה, ביום או בלילה.”
“אוטופיסטית סיגייק, השאלה היא האם יגיעו בזמן, לא כן? ליצורים פרימיטיביים אלה יש יחס שונה מאד לנקבות מאשר לגברים אמיתיים. יחס דוחה, נתעב, תורשתי. שמעתי מספר סיפורים מגעילים מנשים שעבדו בסלילת הכביש, ולא אסתיר ממך שאני פוחדת מפני גורלנו האפשרי. את יודעת למה כוונתי – חוויה מינית המונית מבחילה כלשהי.”
סיגייק גיחכה וטפחה על זרועה, "אל תהיי מוטרדת מכך. בוודאי אין אנו נראות מושכות במיוחד ברגע זה, לא כן?''
קונסטנצה העיפה מבט מטה אל שדיה וסידרה את מדיה המוכתמים. “זה יותר עניין של מבנה מאשר של מראה, כך נדמה לי.”
בהתקרבו אל דולציפר, אמר קורדן, “אתה רואה את שורת הגבעות שם לפנים? נראה שהם מביאים אותנו לשם, בהנחה שעליהם להגיע הביתה עם רדת הלילה. היכול אתה להבחין במערות שבסלעים הללו? פראים אלה הינם, קרוב לוודאי, שוכני מערות. זו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלנו להימלט. נראה לך שנצליח לחמוק ולברוח חזרה אל האוטובוס?”
“לא.”
“גם לי לא. בקושי אוכל לזוז עוד צעד אחד.”
שרוע על בטנו, התבונן דולציפר בזהירות מסביב. הציידים ישבו נינוחים בקרבת מקום, משוחחים ביניהם. קורדן שכב לידו; האחרים היו מקובצים ליד הבריכה אף הם: בורק, טקאידו, ושתי הנשים. תוך שהוא פוגש את מבטו של בורק, הוא הושיט ידו אל המים ואחז באבן גדולה למדי. הוא אותת לאחרים לעשות כמוהו. מלבד קורדן, בחרו להם כולם אבנים.
הם שכבו דוממים כמוות, מניחים למים לשטוף קלות את בשרם.
הציידים הגיעו לכלל החלטה. שניים מהם הורידו את חניתותיהם מטה, ונגשו בזריזות אל שבוייהם. הם השמיעו פקודה צורמנית. משלא זכו לתגובה, בעטו בעצמות השבויים.
כשחש דולציפר את הסנדל על שוקו, הוא הסתובב, תפס ברגלו של הצייד, והשליכו ארצה. תוך כדי נפילתו של יריבו, הניף את ידו הימנית והיכה באבן בצייד.
דולציפר העריך יתר על המידה את מאגרי כוחו – הוא החטיא את גולגלתו של הצייד ופגע בלחיו. הצייד נפל בכבדות אך מייד השיב בהתקפת נגד ואחז בגרונו של דולציפר לפני שזה יכול להכות שנית. האבן נשמטה מאגרופו והתגלגלה מהם והלאה.
גם היתר לא זכו להצלחה יתרה. קונסטנצה וסיגייק גררו צייד שני מטה ביניהן, אך לא הצליחו לגבור על התנגדותו המשתוללת. הוא זעק לעזרה. ציידים אחרים באו במרוצה. בורק קידם את פניהם בגבורה, עם תמיכה הססנית למדי מצד טקאידו, אך כהרף עין הם היו שרועים שוב על האדמה. הקרב תם.
“יש לך רעיונות מחורבנים, החבר דולציפר,” אמר טקאידו. “גם אני התפכחתי מיחסי אליך, אם אתה רוצה לדעת.”
“שוטים שכמוכם!” קרא קורדן. “אתם תגרמו לכך שכולנו ניהרג. מדוע אינכם מצייתים להוראות?”
צייד בעט בו בפראות בגבו, והוא השתטח יחד עם חבריו. הוא רבץ שם חסר ישע, כשסיגייק תופחת על כתפו.
הם נכבלו שוב. פרקי ידיהם נקשרו באופן מכאיב מאחורי צוואריהם. הפעם וויתרו על המוט.
טוב, לפחות ניסינו, ברור שכוונתם איננה לבתר את קרבינו," אמר דולציפר.
כשהיו מוכנים לנוע קדימה, הופיעו ילידים נוספים מבין הסלעים. אלה לא נמנו עם מעמד הציידים. פרצופיהם לא היו צבועים, הם לא לבשו את המעטה הקוצני; לבושם היחיד היה מין אזור חלציים, שכיסה על מבושיהם. מעל ראשיהם, סודרו שערותיהם באופן יוצא דופן, כאילו כדי לדמותו למעין קסדה. בתוך חגורות העור שלהם היו אלות קטנות או פטישים. הם התקהלו סביב השבויים, מקשקשים וצוחקים, אך הציידים הורו להם לשמור מרחק. פגר החזיר המושחל על המוט נמסר להם לנשיאה.
“מבחינה תרבותית, זוהי חוויה בעלת ערך,” אמר קורדן.
הקרקע התפוררה תחת רגליהם בעת שטיפסו לעבר צוקי הסלעים. לא היה שום עשב שיאחז באדמה. כל צעד היה מאמץ. השבויים התנשפו בכבדות לפני שנעצרו שוב. הם הגיעו אל הצוקים. הם הגיעו למקום יישוב.
בין הבאים והצוקים זרם נחל מהיר, חצוי בגשרון עץ מגושם. בפתחי המערות שבצוק ישבו לוחמים בשלווה וצפו במתרחש. הלוחמים קראו קריאת ברכה לעבר הציידים, ומנהיגם של אלה השיב בתרועת נצחון.
הגשר נשמר על ידי זקיפים ובעזרת תורן מגולף בצורה משוכללת בפרצופי־שדים זה מעל זה, מקבלים את פני הבאים בהעוויות אימתניות. הזקיפים לבשו מסכות דומות, מגולפות בעץ. הם המתינו באורך רוח.
בעת מנוחתם, פנה טאקידו אל קונסטנצה, “קשה לתפוש שזה קורה באמת. מתגלה כאן ליקוי חמור במשטר.”
“מה יהיה עלינו!” נאנחה קונסטנצה. “טיפוסים אלה הינם בלתי אנושיים לחלוטין. לחבוש מסכות… זה אבסורדי ומקומם.”
“אילו ידענו את האמת,” השיב בורק, “היינו ככל הנראה מעריצים את גבורתה של קבוצת פראים זאת. הם צאצאי המתיישבים המקוריים אשר הצליחו לשמור על צלם־אנוש, פחות או יותר, בעוד כל היתר התדרדרו בהדרגה והפכו לבהמות. אלה 1.09 מיליון שנות־א' של מאבק מר להשרדות בחיים! במידה מסויימת אני שמח להיות כאן, כי עבורי סיפורה של ליסנקה II, אם בכלל יסופר אי פעם בשלמות, הינו סיפור מעשה של גבורה, ולא רק של אימה.”
בשבילו היה זה נאום ארוך, אך סיגייק לא הסכימה אף לא למילה אחת.
“להיפך, זהו סיפורו של ניוון,” אמרה. “חשוב עד כמה התקדמנו על כדור הארץ באותו זמן, שלא לדבר על כך שנשארנו בחיים אחר תשע תקופות קרח, ושהפכנו את הבלתי־רציונלי לרציונלי.”
דולציפר נגע בזרועה. “יהיה זה רציונלי לקבל את השקפתו של בורק ושלך כאחת. הבה נשמור על ראש פתוח. עדיין עשויים אנו להימלט. את בעלת אופי חזק, ואת יכולה לעשות זאת. אני מעריץ את אופן דיבורך, אך אני ממליץ על טקט.”
היא שלחה לעברו חיוך מבוייש.
למרות עייפותו, פנה קורדן אל דולציפר, באומרו חדות, “אתה יוצא מתוך הנחה בלתי נכונה בדבר היחסים בינך לבין מילייה סינייק. אנו מודעים היטב לכך שאתה בא מהעיר אירידיום, אך הקרבה שאתה מאמץ לעצמך איננה במקומה. אנא רסן את עצמך.”
דולציפר אמר, “אני מצטער אם זה פוגע בך. יחסי־אנוש אינם דבר הנשמע בצייתנות להחלטותינו. אפילו הביוקום לא עשה אותנו לרציונליים עד כדי כך.”
סיגריק השפילה את ראשה, מודעת לכך שדבריו העלו באופן בלתי צפוי דמעות בעיניה. היא הציצה בגנבה בעמיתיה, המזוהמים והמאוסים, בציידים הזרים, הצבועים כדי להטיל אימה, במסכות העץ של הזקיפים, בנוף החום־צהבהב.
בהתעלמה מקורדן, פנתה אל דולציפר, “פתאום עולים בראשי זכרונות. מדוע עלי להזכר בכך? כמובן שנולדתי בלידה חיצונית. גודלתי עד גיל עשר בבית הילדים בעיר אקראקט כל העת הייתי בצרה. לא היו לי חברים בין כל מאות אחי ואחיותי ללידה. המכשירים נהגו להפחית מדרוגי, ולהעניש אותי. ביליתי שעות ארוכות בבדידות באולמות השינה, במשך היום, מביטה דרך החלון החוצה. בחוץ היה מטע עצי אפרסק עתיקים. אינני יודעת למה אני מספרת לכם כל זאת.”
“ובכן, הבה נגלה למה,” אמר דולציפר, “המשיכי.”
"היה שם פולמוס בנוגע לתכנון הפנימי, כך נראה לי. כך נותרו עצי האפרסק העתיקים מאחורי בית הילדים. העצים המוזנחים היו יפים בעיני. היו שם שתי נשים שעבדו בבית הילדים, נשים ממעמד הפועלים. הן היו גדולות וחסרות צורה. לאחת, זכור לי, היה שיער שחור שהיה קשור ותלוי על גבה כזנב סוס. הן אהבו לטייל במטע הנטוש. פעם זכרתי את שמותיהן. קינאתי בהן. הן טיילו קרוב כל כך זו אל זו, משוחחות, חצי מחייכות. תמיד תמהתי אם היו אחיות, ועל מה שוחחו…
“והן נהגו לעמוד מתחת לעצים, להרים את זרועותיהן השמנות החשופות ולקטוף את הפרות הזהובים, הן נהגו לצבור את הפרות בזרועותיהן ולאכול כשהעסיס זורם על לחייהן, צוחקות. הן לא היו נחמדות, לא ממש – אך עבורי אז, כילדה בודדה, היו כה נחמדות, כה נעימות, נעימות מאד. הן היו מאושרות כל כך, והיתה ביניהן אחווה שכזאת. אתם מבינים את כוונתי?”
“היה עליך לקרוא להן,” אמר דולציפר. “הן היו עשויות לחבב את חברתך. היו נותנו לך אפרסקים.”
“מעולם לא היה בי העוז לקרוא להן. החלון שלי היה סגור תמיד.”
“קשה לבקש דבר שבו אנו רוצים יותר מכל, לא כן?” הוא הביט בה, כמעט בביישנות.
היא בעטה ברגליה באדמה ולא ענתה.
הם עצרו ליד הגשר כדי לאפשר למנהיג הציידים להעביר את שללו רשמית ליד הזקיפים. החזיר המשופר נמסר ראשון. העסקה התנהלה כמו טקס ארוך. מפקד הזקיפים, גבר תקיף בעל רגליים מעוקמות וראש נטוי קדימה מתוך גוף כפוף, הצדיע הצדעת הודייה. המנהיג החזיר לו הצדעה, בנוגעו בגולגולת שעל ראשו. אז האיצו באסירים לחצות את הגשר. הציידים נשארו בצדו האחד, קשוחים ודרוכים. בטקס המסירה ניכרו יסודות של פולחן.
בחצותם את הגשר, הביט סקאידו לאחור ושלח לעבר המנהיג הצדעת פרידה לגלגנית. ראש הציידים לא הגיב.
כך הגיעו אל מרגלות הצוק המתנשא, שפניו היו משופעות בפתחי מערות. מתוך אחד הפתחים פרץ זרם מים שנפל באופן חפשי, ניתז בין הסלעים, והזין את הנהר. סולמות הובילו אל פתחים אחרים. הפעילות היתה מועטה ביותר, להוציא את הזקיפים שבפתחי המערות. באור המאפיר, עשה המקום רושם קודר; בעיני האוטופיסטים, המורגלים לעריהם הפירימידיות החינניות, נראה המקום כמאורת עכברושים שראוי לכלותה.
כבלי השבויים נחתכו. הם הובלו על ידי הזקיפים אל אחד הסולמות. גובהו היה כשבעה מטרים, והוא גנח והתנדנד בעת שטיפסו עליו. שומר שניצב למעלה גרר אותם אחד אחד אל פי המערה.
7 🔗
הם הושבו בישיבה שפופה בפתח המערה, כאילו כהכנה להמתנה ארוכה.
הם יכלו להביט אל העולם החיצוני שנותר מאחוריהם. עולם שלא היה נעים ביותר: הנוף השומם היה כעת טעון אפרוריות; היתה זו אותה שעת בין־ערביים, שבה בהירות השמים הדגישה את האפלוליות שהצטברה על האדמה. הציידים שלכדו אותם הורשו לעבור על הגשר. בעת שהתגלגלו לעברו השני, כפופי קומה ובלתי ערניים עוד, הסיר המנהיג את הגולגולת מעל ראשו כדי לשאתה בידו, בעזרת בוהן תקועה באחת מארובות העיניים.
להקת כלבים סיירה למרגלות הצוק; יללותיהם המלנכוליות של היצורים הגבירו את תחושת השממון הכללית.
בכל זאת, עד כמה שהיה הדבר בלתי־נעים, יצר כל זה חלק של עולם, שהיה מוכר לשבויים. בתור שכזה, נראה להם כרצוי ועדיף בהשוואה למאורות האפלות אליהם הובילה המנהרה שבפתחה ישבו. רעשים וריחות חריפים נישאו אליהם ברוח הלחה שנשבה מאותו כיוון, אף אחד מהם לא היה מלבב.
“אין צורך להזכירכם שאנו בצרה צרורה,” אמר קורדן בקול נמוך. “מבלי להיוועץ בי, תקפתם את השומרים, והובסתם באופן בלתי נמנע. התנהגות בלתי ממושמעת שכזו הפחיתה את סיכויינו להגיע לצורה כלשהי של הסכמה עם פראים אלה. מה קיוויתם להשיג – אינני מסוגל לדמיין.”
היה זה הצעיר שבחבורה, יאן טקאידו, אשר ענה לו. “עם כל הכבוד, אוטופיסט קורדן, זוהי בדיוק בעייתך – אי יכולת לדמיין. הדמיון נחוץ כדי לשלוט בעולם החיצוני.” הוא עצם את עיניו בחוזקה בעת שדיבר. “כל אימת שדבר חדש מוצג לפני חושינו, רק בעזרת הדמיון יכולים אנו להעריך לאיזו קבוצה ערכית הוא שייך, ולדרגו בהתאם. אין די בהגיון לבדו, אני מעז לומר שאתה מסכים עמר, צ’ה בורק?”
''אם לומר זאת גלויות, לא," אמר בורק. “אני סבור שיש בך שמץ של שחצנות אינטלקטואלית, חבר, ואינני רואה כיצד יחזיר אותנו הדמיון הביתה.”
“הוא איננו שחצן!” קראה קונסטנצה, תוך שהיא מניחה זרוע מגוננת סביב טקאידו. “גם אם הוא אומר דברים בלתי מחוכמים לפעמים.”
“אולי, אוטופיסט טקאידו, תואיל לדמיין אותנו בחזרה אל מבטחי מלון האחדות,” אמר קורדן בחיוך רפה, כאילו מתוך כאב.
דמיון איננו תחבולה אלא עקרון־חיים," השיב טקאידו, נושך את אצבעותיו. “מה שעלינו לקבוע, כל עוד יש לנו זמן, הוא לאיזו קטגוריה שייכים יצורים אלה.”
“אלה שטויות אינטלקטואליות,” אמר בורק. “זכור את הפתגם העתיק, ‘אין זה משנה אם הדבש אינך סולח לדוב.’ הנקודה היא שהם מחליטים לאיזו קטגוריה שייכים אנו – קטגוריית החלבון, קרוב לוודאי.” הוא נשען על הסלע בשביעות רצון משלב את זרועותיו.
“תשובה תבוסתנית מסוג כזה מוכיחה את טענתי,” אמר טקאידו, גבותיו מתרוצצות מעלה־מטה בעצבנות. “ראייתנו את היצורים האלה היתה אד הוק לאורך כל הדרך. ראשית כחיות, אחר כך כקפיטליסטים, כעת כקניבלים. צר לי שבחרת לא להסכים איתי ולפגוע בי, אוטופיסט בורק, כי הערתי מבוססת, בעצם, על דבר מה שאמרת בעצמך כשחיכינו על הגשר – על כך שסיפורה של ליסנקה II איננו סיפור של תבוסה, אלא אגדת נצחון. אם רק יאפשר לנו דמיוננו להקיף כמה אלפי שנים, אנו עשויים לתפוש שמקומם של יצורים אלה בקטגוריית־על, מעל אלה של החיות, הקפיטליסטים, הקניבלים. קטגוריית־על שאיננה בלתי דומה לשלנו. גם הם לכודים על פני כוכב לכת זר – כוכב שאינו יכול לעולם לחדול מלהיות זר להם או לצאצאיהם, יהיה משך קיומם כאן ארוך ככל שיהיה, כך שאנו יכולים למצוא עניין משותף איתם. לכולנו יש צורך לרדת מליסנקה II. ברגע שנקבע עקרון זה – וחייבת להימצא דרך תקשורת – אנו הופכים מאויבים לבני ברית, ויכולים לשאת ולתת איתם. בתמורה לשחרורנו, יסכים המשטר ליישב את שבטי האנוש של ליסנקה על כדור הארץ.”
סיגייק מחאה כפיים. “היקשים מזהירים. אמרתי שדרוש הגיון.”
“דמיון מזהיר,” אמר קורדך, ותו לא. הורגלנו בכל חיינו למה שאתה מכנה משא ומתן; זהו העקרון המנחה שלנו. האם אתה חושב שברברים אלה, על פני עולמם הבלתי מתפשר, יבינו רעיון שכזה? מסופקני! עבורם עדיפה, ללא ספק, ארוחה מהירה היום, על פני חילוץ בשנה הבאה."
“אתה לא מסכים לשום דבר, אם לא חשבת על כך בעצמך!” אמרה קונסטנצה בכעס.
דולציפר וסיגייק לא נטלו חלק בוויכוח שהתקיים בהמשך. הוא הניח את זרועו על כתפה והיא נשענה כנגד נעימות גופו. כעבור זמן מה, לחש באוזנה, “כאשר תקפנו את הציידים ליד הבריכה, מדוע לא השתמשת באקדח שלך? היית יכולה להרוג את כל החמישה. אני בטוח שהריגה איננה מנוגדת לעקרונותייך, שלא כמו לגבי עקרונותיו של קורדן.”
“כן, הייתי משתמש באקדח,” אמרה בשקט, כך שרק הוא לבדו יכול לשמוע. “אלא שאין הוא ברשותי עוד. וודאי איבדתי אותו – או שמישהו גנב אותו ממני.”
הם ישבו והביטו זה בזו. הוא השפיל את מבטו ראשון, נאנח בעייפות. כשהרים את מבטו שוב, גיחך ואמר, “עצי אפרסק!” – מתוך אפלת המנהרה, צצו שלושה פראים. אחד מהם אסף את פגר החזיר מידי השומרים, העמיסו על כתפיו ונעלם שוב, בגוו כפוף. שני האחרים נשאו אלות שבעזרתן דרבנו את האסירים לקום. הם קדו קידה משונה לפני שביצעו חיפוש על גופם. החיפוש התבצע כלאחר יד.
“אנו מבקשים להופיע בפני הנשיאות שלכם,” אמר קורדן. “אין לנו כל כוונה לפגוע בכם. אתם מבינים?”
השומרים לא הגיבו. הם הצדיעו אל הזקיפים שבפי המנהרה ואותתו לתיירים באלותיהם לצעוד לפניהם אל תוך האפלה. קונסטנצה נצמדה אל טקאידו בלכתם, כי הקרקע תחת רגליהם היתה לחה. טיפות מים קרות טפטפו מתקרת המנהרה והתנפצו על ראשיהם. משטחים של פטריות צמחו על הסלעים שבצידם. הם דשדשו קדימה בחוסר בטחון.
אי שם לפניהם דלק אור עמום. מקרוב יותר נראה הדבר כמנורה מגושמת, עשויית אבן או חימר, שסימנה פנייה חדה של המנהרה. מאחורי הפנייה עמדה גדר־עץ. השער שבמרכזה הוא נעול מבפנים. זקיפים חבושי קסדות התבוננו באסירים בסקרנות מעל במת־עץ שמעבר למחסום. לא נעשתה כל תנועה כדי לפתוח את השער.
“למה אנו מחכים עכשיו?” תבעה סיגייק מהשומר. היא לא קיבלה כל תשובה. אנשי משמר עמדו באדישות, מניחים למים לטפטף על גולגלותיהם ולחייהם.
סיגייק נרעדה. היא היתה עייפה וקפואה. פני־שד פארו את שער הגדר. היא הפנתה את מבטה מהם בתעוב ואמרה קורדן, “מדוע הם אינם עונים לי? יש להם שפה.”
הוא הניח את ידו בחיבה על זרועה. “יש להם הוראות משלהם, יתכן והם מיחסים חשיבות כלשהי להמתנה לפני כניסות, שאין לה כל משמעות עבורנו. אם הורו להם לא לדבר, הם לא מדברים. עם כל הכבוד ללשון, גם את ואני היינו נוהגים כך. כשאני מתבונן ביצורים אלה, אינני יכול שלא להרהר אודות כל הפרדוקס המדהים הזה שבנסיגת מתיישבי ליסנקה הראשונים למיני חיות אלה. אני מאמין שהלשון היא המפתח לתעלומה.”
“מדוע אתה אומר ‘פרדוקס מדהים’? ללא קשר חברתי מעוצב כהלכה, אנשים מתדרדרים. זוהי אמת מוסכמת.”
בעומדם נדחקים זה לזה בחשכה־למחצה, נטתה כל שיחה להפוך לכללית. קונסטנצה, שלא כצפוי, הסכימה עם סיגייק. “בדיוק כך. הארגון אובד, הפרט נשאר. אז באה האנרכיה. גן החיות של ליסנקה יוצר המחשה מושלמת של אמיתות הדוקטרינה של המשטר.”
קורדן הניד בראשו לשלילה. “ללא כוונה לטעון נגד הדוקטרינה, אני חייב לציין כי, ללא ספק, רק על ידי התבססות מחודשת, על ידי יצירת שבטים חדשים, לשונות חדשות, חברות חדשות, התפתח ההומו ספיינס בראשונה. הרשו לי להסביר שנסיגה שכזו מאנושיות לחייתיות, שאנו עדים לה על ליסקנה, עומדת בסתירה לחוק ההתפתחות שנקבע על ידי ק.ו. הונדורס לפני יותר ממאתיים שנה. לכן אני מדבר על פרדוקס.”
הוא הפסיק ואז המשיך, בהיסוס, “בהיותי אמון על ההסברים הרשמיים, כמעט ולא יכולתי להאמין שהמתיישבים יכלו להתנוון לצורות השונות אותן ראינו במו עינינו.”
הם השתתקו, מקשיבים לטפטוף המים על הבוץ שלרגליהם, עד שאמרה קונסטנצה, “האם האמנת, שמה שראית היה מין תכסיס תעמולתי כלשהו?”
טקאידו אמר, “סלחו לי, אך דרכי האבולוציה מובנות היטב. גנים משוכפלים מספקים העתקים עודפים שבהם יכולים להצטבר שינויים. עבור גזע זר שנקלע אל ליסנקה, השינויים היו מהירים מדי, והגזע האנושי הגיב במהירות לברירה הטבעית. היכן הקושי שלך?”
“אה, אבל מה על הברירה החברתית? אותם אנשים שאנו דנים בהם היו אולי קפיטליסטים, אך היה להם ארגון חברתי גבוה למדי, יחסית לתקופה פרה־אוטופית.” קורדן היסס, ואז התפרץ, כאילו החליט שהוא מוכרח לדבר. “דיברנו כל העת באותם בישי־מזל במונחים של תפקוד – כאוכלי חלבון, או קפיטליסטים, או קולוניסטים. אבל משנחתה כאן ספינת החלל שלהם, הם חדלו מלתפקד במובן כזה. הם הפכו פסיביים, ניתנים לעיצוב, מבחינה אבולוציונית. חשופים למלחמת הקיום, הם אולצו על ידי הסטריליות של ליסנקה להתפזר לכל הכיוונים כדי להישרד ולהתקיים על כל מזון אפשרי – לחטט אחר שורשים, לאסוף גרגרים, לחפש חרקים מתחת לאבנים. בראשונה, היו וודאי מלקטים, לא ציידים. אני יכול לתאר לעצמי שלקח להם דור אחד בלבד כדי לסגת לפרימיטיביות מוחלטת. אלה שלא יכלו או לא רצו לסגת – נידונו לאבדון.”
בורק המהם, “או שהיה עליהם להחזיק בספינה ובמצרכיה לעצמם ולהישרד כך.”
“בזבוז משאבים,” אמר דולציפר.
“ככל שהדד מצטמק, יונק התינוק ביתר מרץ,” השיב בורק.
הזקיפים נעלמו מעל הגדר, אך עדיין לא נפתח השער.
המשך – בגיליון הבא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.