¹

באחד הבקרים של שנת 2004 יצאו שני ישראלים כבני חמישים מדירת הטריפלקס שלהם ברח' יוכבד בת־מרים פינת אלכסנדר פן בשכונת תל־ברוך צפון (תב"צ). שניהם עמדו לפגוש “יורדים” מישראל, שעשו חייל בניכר במקצועותיהם, ולהסתייע בהם כדי להציל מכישלון את הפרוייקטים הכושלים שלהם. עירד גרובר עמד להמריא לאיתקה בארצות־הברית כדי לפגוש שם את הביולוגית פרופ' בהט מקפיי, עכבישנית מפורסמת, שהסכימה למסור לידיעתו את סודות מחקרה, שבעזרתו יוכל להציל את הפרוייקט הבטחוני שעליו שקד מספר שנים ושלאחרונה עלה על שרטו. אשתו, אמנדה (“מנדי”) גרובר, מיהרה להגיע למדיקל פרונטליין, כדי לעבור ניתוח אצל ד"ר כרמי יגודה, הנחשב לאלוהים (י־גוֹד־ה = יה־גוד) בעולם בתחום הפלסטיקה הפולשנית. בניתוח הזה היה אמור “היורד” המצליח להשתיל בגבה שכמות תותבות ובכך להציל את הפרוייקט שלה, שמטרתו היתה להחזיר לה את מראה הנעורים ולגבור על הטבע האכזרי “שאינו נותן הנחות לאף־אחד” (58).

שני הגרוברים, עירד ומנדי לא גילו עניין בפרוייקט של זולתם, ובצאתם באותו בוקר מדירתם המפוארת בתב"צ לא שיערו עד היכן תוליך אותם התמכרותם לפרוייקט שלהם. אפילו הם, בדיוק כמו הקורא בשלב הזה, לא זיהו שום מכנה משותף בין הפרוייקטים שלהם, כיוון שכל אחד סבר שהפרוייקט של זולתו אינו רק מגוחך, אלא גם מטורף. תפקידו של הפרשן יהיה לחשוף שקיים קשר בין מעשיהם, כלומר: בין גידול העכבישים הנדירים על־ידי עירד להסכמתה של מנדי להפקיר את גופה להשתלת שכמות תותבות. אך הוא יצליח בתפקידו, רק אם הקורא יהיה מוכן לפסוע בעקבותיו ולאמץ את ההנחה, שהצופן שבו נכתב הרומאן “טקסטיל” הוא הצופן האלגורי־סאטירי, ולפיכך תהיה זו טעות יסודית לקרוא את עלילתו כרומאן ריאליסטי רגיל. עד שהנחה זו תתברר לא רק כנכונה, אלא גם כיחידה המסוגלת לחשוף את המטרה שאליה כיוונה הפעם המחברת את ההתזות של עטה הספרותי, יפה יעשה הקורא אם יתרווח בכורסתו ויטה אוזן לדקויות בסיפור־המעשה. אלה ישכנעו אותו שאכן סאטירה לפניו, סאטירה על השפעת הדאגה לביטחון על נפש הישראלים בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת.

 

תל־ברוך צפון (תב"צ)    🔗

כיוון שסאטירה איננה נוהגת להצליף בעניים, חולים וזקנים, אלא בחזקים שבחברה, בחרה אורלי קסטל־בלום במשפחה מ“העשירון העליון” משכונת “תל־ברוך צפון”, מעוז השובע והעושר בחברה הישראלית. גם לפני שהגרוברים עברו לשכונה זו הם לא התגוררו עם מוכי־הגורל באחת השכונות העלובות שבדרום תל־אביב, אלא בפנטהאוז נוח ומרווח ברח' טאגור 44 בנווה־אביבים. אך מרגע שאתה משתייך ל“עשירון העליון”, עליך, כידוע, להתאים את מגוריך לאליטה החברתית־כלכלית שאליה העפלת במשך השנים. ואכן, מנדי לא המתינה עד שעירד יבין זאת, אלא כפתה עליו את נטישת הפנטהאוז שאהב למען הטריפלקס שתיעב בשכונה החדשה של הבורגנות הישראלית, שהוקמה בתנופת בנייה זריזה בין תל־ברוך המוערכת לבין קרית־שאול, “המפורסמת בשני בתי־הקברות העצומים שלה, האחד לחללי מערכות ישראל, והאחר למתים רגילים” (10). מטעמים נדל“ניים העדיפו הקבלנים ורוכשי הדירות להעלים את הסמיכות של הבתים לבתי־הקברות האלה, ולכן נזהרו שלא לזהות את השכונה כממוקמת דרומה לקריית־שאול, אלא קראו לה שכונת “תל־ברוך צפון”, כי “תל” רומז על עתיקוּת וערך תרבותי ו”צפון" הוא מאז ומעולם עדות ליוקרה בחברה הישראלית.

לא השם בלבד הבטיח את הערך הנדל“ני של הדירות בשכונה, אלא גם גודלן, איבזורן והטיפוח הסביבתי. שלא כמו בשכונות צפוניות אחרות של העיר, שדחסו משפחות רבות בבניינים רבי־קומות, בנו הקבלנים בתב”צ בניינים בני שתיים עד חמש קומות ובהם דופלקסים, טריפלקסים, פנטהאוזים וגם דירות מרווחת בנות ארבעה חדרים, המאובזרות היטב ב“תריסים חשמליים חמודים” וב“מרפסות חינניות”. חלקות־דשא מוכנות ועצי דקל הממהרים לצמוח העניקו לדיירים תוך פרק זמן קצר לא רק את ההרגשה, ששכונתם “לא הוקמה אתמול או שלשום” ו“שהיא כבר קיימת כמה וכמה שנים טובות” (9), אלא גם נטעו בהם את הביטחון, “שהמקום ישרוד גם מלחמה” (120).

לנוחות הדיירים בנו הקבלנים בשכונה גם מרכז מסחרי, המתהדר בשם המלכותי “מיקדו”, שרוב החנויות בו בחרו בשמות הרומזים על יוקרה (159): בית־הקפה בחר בשם בעל ארומה צרפתית “קפה או־לה”. הפיצריה התקשטה בכינוי ניו־יורקי ואפילו הקפידה ששמה יתנוסס באותיות לועזיות – BIG APPLE PIZZA“”. ובעקבותיה הלכה גם חנות־בגדים חדשה (162) והצהירה בעזרת שמה “FREEDOM” על נועזות המלבושים שהציעה למכירה. משום כך הצליחו הדירות בפלא הנדל“ני הזה להוליד קנאה אפילו בקרב סוציאל־דמוקרטים, “שבאופן עקרוני לא היו גרים במקום שלכסף יש בו חשיבות גדולה כל־כך”, אך בסתר ליבם קינאו במאושרים שיכלו לרכוש דירות בתב”צ (11). קורא שהתבסס על תיאור המקום ועל העובדה שהתרכזו בו בעלי־ממון מהעשירון העליון וקבע על־פיהם כבר בשלב זה, שהרומאן “טקסטיל” הינו סאטירה חברתית, נחפז מדי במסקנתו. המשך הדיון יוכיח לו זאת.

הגרוברים היו חלוקים בדעותיהם על השכונה. מנדי גרובר לא התפעלה מהשמות הלועזיים של החנויות במרכז המסחרי, וקבעה שכל עוד יהיו הישראלים “בשוונג של בניית המדינה”, גם אם “ישחקו אותה אירופה ולוס־אנג’לס” הם יהיו “לבנט”. את הסלידה מהאופי הלבנטיני של המדינה ירשה מנדי מאמה הנערצת, אודרי גריהולץ, ולכן הפקידה עוד בשלב הבנייה את החלל של הטריפלקס שרכשה בתב“צ לעיצובו של פסקואלה בונפיל, אדריכל ישראלי בשם עוז בונפיל, שירד מהארץ ועשה לו שם באיטליה, והוא עוד אחד מהישראלים היורדים שכונסו בסיפור־המעשה למטרותיה הסאטיריות של העלילה. רק פסע הפריד בין הצעתו לייבא לארץ תקרת כנסייה מבולוניה להסכמתה של מנדי להפוך את הטריפלקס לדופלקס. גם בלי התקרה העתיקה השביע פסקואלה בונפיל את רצונה, אך לא את רצונו של עירד בעלה. הוא שנא את השכונה והגדיר אותה כ”מקום בלי עבר, עם קושי עצום של חיבור להווה. – – – יש שם מנת־יתר של חדש. הבית, הג’קוזי, הדלתות, השכונה, האנשים, השכנים, המרכז המסחרי, החנויות במרכז המסחרי, המדרגות הנעות“. לוא שאלה מנדי לדעתו, היה מעדיף “לגור בבית שקיים מאתיים שנה” (214), ואפילו לחזור לדירתם הקודמת בנווה־אביבים, שמניין שנותיה הוא רק דו־ספרתי, ובלבד שלא ייאלץ להתגורר ב”מקום התלוש הזה" (217).

הגדרה יותר מדוייקת לתלישות שעליה התלונן עירד השמיע החבר של לירית, בתם של הגרוברים. שלומי, המבוגר מלירית בעשרים שנה, קבע אחרי הביקור היחיד שלו בשכונה, “שהפרצוף של האנשים, וההתנהגות שלהם, מסגירים את היותם ישראלים נהנתנים בפרבר חדש של צפון תל־אביב, וששום דבר חוץ מהם־עצמם לא מעניין אותם” (161–162). אף שבזמן ששלומי אמר את משפטו זה על השכונה ודייריה נטתה לירית לאמץ את כל דבריו, דעתה היתה שונה. היא “דווקא חשבה שהעובדה שאין טיפת ציונות במקום, הופכת אותו לבינלאומי, וזה שאין בו סוציאליזם, הופך אותו למתקדם”. ושלא כאביה אהבה גם את דירת הטריפלקס שלהם, משום שהצטיירה בעיניה “כמו בית־מלון חמוד בבירה אירופית” (39).

היחיד שלא הביע את דעתו על השכונה ועל דירת המשפחה בתוכה היה הבן, דעאל, שמזה שנה הוא משרת בגבעתי כצלף. אחרי שנה בחטיבה המהוללת, התפרסם דעאל כצלף מצטיין שהצליח להמית בחיסול ממוקד אחדים מראשי הטרור הפלסטיני ב“שטחים”. כיוון שהוזכר דעאל, אף שלא השמיע שום דבר שראוי לציטוט על השכונה ועל הטריפלקס של משפחתו בה, כדאי לחזור על מידע שכבר הובא קודם ושלכאורה גם אינו מתקשר אליו ואל עיסוקו בצבא. והוא הפרט שהטריפלקס של משפחת גרובר מצוי בבניין הממוקם ברחוב יוכבד בת־מרים פינת רחוב אלכסנדר פן. הראשונה משוררת ששכלה את בנה במלחמת השיחרור והשני משורר שכתב שירי אהבה נלהבים למולדת אף שבה־בעת התהדר במסירותו לחזון הקומוניסטי. כי כך, בחיצים אירוניים קטנים, עקיפים ומיתממים, פועלת הסאטירה.

 

המפעל והפרוייקט    🔗

הבסיס לעושרם של הגרוברים היה המפעל “לילה־לי־לוּ”, ששכן באיזור התעשייה במזרח־נתניה (15) וייצר “פיג’מות מאה אחוז כותנה ללא חשש שעטנז” (21) עבור המיגזר החרדי בחמישה דגמים שמרניים: שתיים בפסים, אחת משובצת, אחת בפרחים ואחת חלקה אך בכל הצבעים (164). מייסדת המפעל, אודרי גרינהולץ, הקימה אותו באמצע שנות השישים, אחרי שעלתה לארץ מרודזיה עם מנדי בת השמונה. באותה שנה התאלמנה אודרי מבעלה, אהרון, שראשו נערף במהומות על רקע גזעי שהיו אז ברודזיה (29). אודרי לא נישאה בשנית והיתה בת שמונים ושתיים כשנפטרה ב־1989, אך קודם שעברה לבית־אבות, בשנת 1986, העבירה למנדי את ניהול המפעל יחד עם אוסף הבובות מכל העולם שהחזיקה שם במשרדה. צוואתה למנדי היתה ברורה: לא לבצע שינוי קיצוני במפעל וגם “לא להיות דור שלישי לבדידות האשה” (58). משום כך לא נפרדה מנדי מעירד, אף שמאסה זה מכבר בבעלה, “הגאון עם העיפרון” (33), וגם המשיכה לייצר פיג’מות מכותנה בחמשת הדגמים המסורתיים לאותו פלח שוק הנזהר בשעטנז (31).

הבעלות על מפעל הפיג’מות השמרני הספיקה והתאימה למגוריהם בפנטהאוז ברח' טאגור 44 בנווה אביבים, אך לא צירפה את הגרוברים לעשירון העליון המתגורר בדירות הפאר בתב"צ. את הקידום הזה השיג עירד בעזרת המצאותיו הגאוניות. ספק אם מנדי שיערה, כאשר בחרה בחתיך המקסים מהקיבוץ עם השיער השופע (20), שיום אחד תתגלה גאונותו כממציא. אך מחשש שגורלה יהיה כגורל אמה האלמנה, הוציאה אותו מהקיבוץ ומימנה בכספה את לימודיו ואת שלל תאריו בביולוגיה, בטכנולוגיה, בהנדסה ובניהול. המצאת המדרגות הנעות הלולייניות השתלמה לעירד יותר מכל המצאותיו הקודמות, אחרי שמקלטים, נמלי־תעופה וקניונים ברחבי העולם הצטיידו בהן כדי לחסוך בשטח שגזלו המדרגות הנעות הקוויות. ההמצאה הזו העשירה את המדינה, אך גם הפכה את עירד למליונר. בזכותה ובזכות השם הטוב שזיכה בו את המדינה “כשרוב העולם הסתייג ממדיניותה”, זכה בשנת 2002 בפרס־ישראל וכעבור שנה הוזמן ביום העצמאות להדליק משואה בהר־הרצל (21).

בהווה של העלילה שוקד עירד על המצאה חדשה, שהיתה אמורה לעטר אותו גם בפרס נובל. הוא לא הוזמן, כמובן, להשכין שלום במזרח־התיכון, כדי לזכות בנובל שלו, שהרי בקטגוריה הזו כבר זכו בנובל שלושה עושי־שלום מהוללים מהאזור בסוף שנת 1994, אלא להמציא מענה לצורך ביטחוני דחוף של המדינה. שבוע אחרי הפיגוע במגדלי התאומים בניו־יורק הוזמן עירד גרובר אל המינהל לפיתוח אמצעי־לחימה ותשתיות (מפא"ת) במשרד הביטחון. ראשי מפא“ת זכרו לו את גדול הישגיו עד כה, את המצאת המדרגות הנעות הלולייניות, המצאה שהעשירה אותו, אך למדינה הביאה מליונים וגם שיככה הסתייגות מדינית ממעשיה ב”שטחים“, ולכן החליטו שאין מתאים ממנו להטיל עליו את הפרוייקט הבטחוני החדש. עירד התבקש לתכנן ולייצר “מדי הגנה מיוחדים, קלי משקל, שאינם מגבילים את חופש התנועה של לובשיהם” או בקצרה “מדי־טרור” (מדי טית – מטי"ת), כדי “לספק אותם לכל חיילי הסדיר ולכוחות המילואים”, ולא כפי שמקובל כיום, שהשכפ”צים הכבדים מהסוג הישן מחולקים “רק לאלה שהם ממש בקו החזית” (22). מיותר להבהיר לקורא הישראלי את התועלת שמדי־טרור כאלה יעניקו לישראל במלחמה שהיא מנהלת בתקופת האינתיפדה באירגוני המחבלים ב“שטחים” ואת התועלת שגלומה בהמצאה גם לצבאות אחרים, ובעיקר לאלה הלוחמים כעת בעירק.

מדוע הניח עירד, שהמצאת מדי־הטרור תזכה אותו בפרס נובל? עירד הבין בצדק, שאם יצליח לספק למדינה את המענה שנדרש לחייליה, יהנו מהמצאתו גם כל המדינות האחרות מוכות הטרור בעולם המערבי. לא היה ספק בלבו של עירד, שעולם העובר תהליך גלובליזציה מואץ ומייחל לראות בתקופתו שלום חובק־עולם, יעניק פרס נובל לגאון שהמצאתו תסיר מדרכן של המדינות הדמוקרטיות את המכשול היחיד להגשמתם חזונן: את הטרור הריאקציוני־פודמנטליסטי שהפך לבינלאומי (51). כבר שנים אחדות שוקד עירד על ההמצאה שתביא לו את התהילה הנובלית המיוחלת, אלא שעל סף הפריצה במחקר אירעה לו תקלה, שאותה משווה עירד לאסון טיטניק השלישי, אחרי האוניה ואחרי הסרט (51): מותם הפתאומי של ארבעת אלפים העכבישים הנדירים, שמקוריהם התכוון לייצר את דגם־האב של המדים קלי־המשקל.

רק מי שיתאמץ לברר, אם המחברת המציאה את שמו של הגאון הישראלי או נטלה אותו מן המוכן ממקום כלשהו, יגלה, שבבחירת השם הנדיר “עירד” למועמדה הבא של המדינה לפרס נובל הצפינה עוקץ סאטירי נוסף. השם “עירד, מופיע רק פעם אחת במקרא, בבראשית ד’־18. “עירד” הוא שם נכדו של קין, הרוצח הראשון בתולדות האנושות. רק סאטירה שמטרתה ללעוג לאמונה העיוורת של הישראלים, שבכוחה של ההשקעה בביטחון להבטיח שלום ושלווה למדינת־ישראל ולעולם, הסובל אף הוא מהטרור, תיבחר בשם טעון כזה למועמדה פרס נובל נוסף. יתר על כן: רק סאטירה תוסיף לשמו הפרטי הזה של הממציא גם שם־משפחה הקושר אותו לסבו הקדום, ראשון הרוצחים בהיסטוריה. פירוש שם המשפחה “גְרוּבֶּר” הוא ביידיש “חופר קברים”. משמעותם הסאטירית־מקאברית של השמות “עירד” ו”גרובר" תובן למי שייזכר בשתי עובדות. הראשונה – שעירד גרובר ומשפחתו מתגוררים בשכונת תב"צ, הסמוכה לשני בתי־הקברות העצומים של קרית־שאול, “האחד לחללי מערכות ישראל, והאחר למתים רגילים”. והשנייה – שבנו, דעאל, משרת בגבעתי כצלף, בעיסוק מְסַכן חיים, ששלומי, החבר בעל הפה הגדול של לירית, הגדירו בלי כחל וסרק כעיסוק ברצח (128) ברשות ובעידוד צבא המופקד על בטחון המדינה.

 

דעאל ולירית    🔗

כבר שנה מתלווה הצלף דעאל לכוחות הלוחמים ב“שטחים” ומחסל שם באופן ממוקד את בכירי הטרוריסטים. כיוון שהוא “יורה כדי להרוג” (103) מונה להיות “צלף ראשון” בכל מארב. חי־עד גונן פעל לצידו כ“צלף שתיים” (102). הפגיעות של דעאל ב“מאסה”, במטרה, היו מדוייקות, כי אימץ שיטה שבעזרתה התרכז בשעת הירי. ה“טיפ” שקיבל במהלך השתלמות לצלפים החדשים מפי מילואימניק, שהיה “צלף בכיר, לפני שנהיה פסיכולוג”, המליץ “לשים על הכוונת, בדמיון, אנשים שהם לא מרגישים כלפיהם שום דבר מיוחד, לא שנאה ולא אהבה, רק מיאוס קל, איזו הסתייגות. – – – כמו מורים בתיכון, או אפילו מפקדים בצבא” (104–105).

דעאל אכן שם על הכוונת פעם את אביה של מורן אליוט, שסילק אותו מהבית בצורה משפילה ביותר ושם קץ לאהבה הראשונה שלו (103), ופעם את שלומי, המחזר של אחותו לירית (129), שהטיח בו “שהוא רוצח לכל דבר, ושהיה עליו לסרב פקודה” (128). ובלית־ברירה, כשהדמויות שאליהן הרגיש רק מיאוס קל לא סייעו לו להתרכז בירי, חשב על אביו, כי “השנאה שלו לאביו היתה קלאסית” (105). אך הוא ו“צלף שתיים” הרגישו לפני הפעולה, שלא הצליחו להשתלט על רעד הגוף, צרכו גם קוקאין. מנסיונם ידעו, שלקוקאין תהיה השפעה מבורכת על צליפותיהם במטרות שקבעו להם המפקדים. צריכת הקוקאין סייעה להם לאחרונה לחסל בהצלחה בכיר־למחצה מניצי הפת"ח, שהיה עסוק בתיכנון פיגוע וירטואוזי, בהפקת חמישה פיגועים, שהיו אמורים להתרחש בה־בעת בערים שונות בישראל (106).

כפי שדעאל הצטייד באמצעים לפני החיסול ובמהלכו, כך מצא שיטה להתגבר גם על השפעת החיסול עליו אחרי שביצע אותו. כיוון שריח אבק־השריפה נדבק לידיו כשבוע אחרי כל צליפה והוא לא הצליח להסירו בשום אמצעי, הסיח את דעתו מהריח על־ידי קריאת יצירות מופת מספרות העולם. כדי לבחון את שפיות דעתו קרא במקביל ספרים אחדים ובדק אם “אינו מתבלבל בין עלילות הספרים ואינו משייך בטעות דמות מספר אחד לספר אחר”. קריאה כזו שמרה אצלו “על חשיבה מרחבית בניגוד לחשיבה הקווית שלו כצלף” (24), אך מדי פעם שאל את עצמו, “אם הקריאה הבו־זמנית שלו היא אובססיה טעונת־טיפול, או היא סתם וירטואוזיות, לכאורה מיותרת” (107)?

כיוון שלא ידע להכריע בין האפשרויות ולא נשלח לטיפול אצל קצין לבריאות הנפש (קב"ן), נהג דעאל לספר לאמו על הפעולה אחרי שהתבצעה, והיא היתה “ממלמלת בכוונה מלאה: זה איום! זה מזעזע, דעאל! זה לא ייאמן, דעאל!”. בדרך כלל הספיקו מלמוליה להרגיעו, אך בה־בעת העמיקו סיפוריו את חרדתה לחייו. גם אחרי שנפטרה לא פנה דעאל לקב“ן, אלא טילפן לחברתו, איה בן־יעיש. למזלה לא היתה בבית בזמן שטילפן אליה כדי לספר לה את המקרה שאירע לו, כי אחרת היתה גם היא מפתחת חרדה לחייו. במקרה האמור פגע ב”מאסה" של המחוסל כדור אחר כדור, אך הלה לא נפל. לפיכך נאלצו הוא ו“מספר שתיים” להסתכן ולרוץ תחת אש כדי לבצע וידוא של מותו. ואז גילו “שהמטרה היה עטוף סביב החזה בחגורה של דפי־זהב מכל אזורי הארץ” (190), ובהם הכתובות של כל תושבי המדינה – המועמדים לחיסול בעיני הטרוריסט הפלסטיני.

לירית אמנם סיימה את השירות הסדיר בצבא שנתיים קודם לכן ובתפקיד עורפי, אך גם לה היתה יכולה לעזור ההפנייה לטיפול אצל הקב“ן. אף שסבלה מהפרעת קשב וריכוז (26), נשלחה אחרי הטירונות לקורס מש”קיות נפגעים. הטיפול בנפגעים פיתח אצלה “אימת נטישה” (121), המסבירה מדוע בסיום הקורס התאהבה בלוקאס, ג’מאיקני כהה־עור שפגשה במועדון בעיר. כמעט שנתיים, במשך כל תקופת השירות בצבא, הסתובבה בחברתו, ומנדי נאלצה לשחד אותו בעשרים אלף דולר כדי ש“יסתלק מן הארץ לבלי שוב” (19). לירית, שלא ידעה דבר על מעשי אמה, לא הבינה מדוע נטש אותה לוקאס בפתאומיות כזו ולהצדקת הינטשותה ייחסה לעצמה פגמים שונים ובכללם ליקוי “ביכולתה לקלוט את הזולת” (20).

גם החבר הבא של לירית, שלומי, לא היה לרוחם של הוריה. היא הכירה אותו כשלמדה להיות גננת בסמינר הקיבוצים. ואף ש“השהות במחיצת פעוטות תמימים, שעוד לא יודעים מה מחכה להם, עשתה לה טוב” (20), עזבה את הסמינר כעבור שנה ועברה להתגורר עם שלומי בנגב, במושב ברוש שליד תאשור (19), שבו הקים גן אורגני כה כושל, שמעצמו הבין שעליו לחפש בגילו, במעלה שנות הארבעים שלו, פרנסה נוספת. לכן: “ניסה להשתלב כצלם בשוק העיתונות של דרום הארץ” (27). לירית לא היתה מסוגלת להמשיך ולהאזין לנאומיו הארוכים של שלומי “נגד הגלובליזציה וההרס והניצול של אפריקה ושל הילדים בדרום־מזרח אסיה” (27) ובמיוחד תיעבה את המשפט ששילב תכופות ב“תפרחת המילולית” שפרחה מפיו, משפט ששימש אותו לכל מטרה: “אי־אפשר לטבול באותו נהר פעמיים”. ולכן היה ברור ללירית שלא יארכו ימיה בחברתו, ולמעשה המתינה לרגע שגם הוא ינטוש אותה.

 

הפרוייקט של מנדי    🔗

מנדי שיערה, שרק היא מוטרדת מההשפעה שהיתה לעיסוקיהם של ילדיה בצבא על בריאותם הנפשית, כי הניחה שעירד שקוע רק בהמצאותיו ובקטיפת הכיבודים שהמדינה הרעיפה עליו. היא עוד הצליחה לספוג ולהשלים עם הנזק שגרם ללירית העיסוק בנפגעים, אך לא עמדה בחרדה לחייו של דעאל. במשך שנת השירות שלו ב“שטחים” נקלעה מנדי למשבר נפשי, שממנו ניסתה להיחלץ באמצעות סידרה של ניתוחים פלסטיים שהיו אמורים להחזיר לה את המראה הצעיר, נגזל ממנה בגלל הדאגה לחיי בנה הצלף. אמנם בנערותה עברה ניתוח־אף, אך מאז הסתפקה בקרמים יקרים כדי לשמור על מראה רענן. מרגע שנודע לה היכן הוצב דעאל, אמרה דברים מפורשים: “אם שמו את הבן שלי צלף בקו הראשון בלי לשאול לדעתי, אז אני לא מסוגלת לעמוד במתח הזה” (15). ואכן מרגע שדעאל הוצב כצלף ב“שטחים”, התחילה מנדי עם הניתוחים הפלסטיים, שהיו אמורים להצעיר אותה בעשר שנים. ובמהלך רוב ימות השנה של דעאל בצבא או שהיתה מעורפלת הכרה בחדרי ההתאוששות של המכונים שבהם נותחה או שהתהלכה בצאתה מהם ו“פניה חבושות” (33).

בצאתה למדיקל פרונטליין, בבוקר שבו נסע עירד לשדה־התעופה, עמדה להפקיר את גופה בפעם השמינית בידיו של מנתח כדי לעבור את הניתוח הנועז מכולם, כזה שישכיח ממנה את הסכנה שבה נתון דעאל בצבא מדי יום. מבעוד מועד הזמינה מנדי את לירית להגיע מהנגב כדי להחליף אותה בניהול מפעל הפיג’מות וגם הכינה את כרמלה לוי, עוזרתה האישית המסורה, להיעדרותה מהמפעל בשל הניתוח הזה. כמנתח להשתלת התותבות לשכמותיה בחרה בטוב שבהם, ד"ר כרמי יגודה, שהוזמן במיוחד מאיטליה למטרה זו. ניתוח זה לא דמה לשאיבת שומן, להרמת חזה ולהגבהת עפעפיים – חלק מהניתוחים שביצעה במהלך השנה על מנת “להיות שרויה ככל האפשר בחוסר־הכרה, או מנומנמת, כדי לא לדעת מה קורה ולא לדאוג דאגה חסרת־תועלת לבנה הקרבי” (15). ניתוח השתלת התותבות לשכמות היה צריך להשכיח ממנה את הדאגה לדעאל זמן ארוך יותר ובחוסר הכרה עמוק יותר.

אלמלא הורדמה, היתה ודאי מנדי מזדעזעת ממה שנאמר בחדר הניתוח בזמן שנמנמה. האחות שסייעה לכרמי יגודה במלאכתו הביעה את דעתה שכל הניתוחים הנעשים בגוף כדי להצעיר אותו “הם חסרי תועלת, כל זמן שלא המציאו השתלת מבט”, כי המבט מסגיר את הגיל האמיתי (53). היא גם לא ידעה שבמהלך הניתוח יגודה כמעט איבד אותה, ואף שהתגבר על הירידה בלחץ הדם במועד והשלים את הניתוח, היה נסער והחליט במעמד הזה לסתום את הגולל על ישראליותו ולהימנע להבא לבצע ניתוחים פלסטיים בישראל, ובשובו לגרמניה אפילו לשקול להפסיק בכלל לנתח (60). בסיום הניתוח נאלצה מנדי לשכב על הבטן וכל אלה שטיפלו בה אכן יכלו להיווכח ש“השכמות שלה היו מדהימות ביופין” (62) ולכן לקבוע, שהניתוח אכן עלה יפה. איש מהם לא יכול היה לדעת שבאותה־עת עצמה תקף חיידק טורף את גופה, ושהניתוח הזה יסתיים עד מהרה במותה של המנותחת הסידרתית שלהם.

לירית שמחה הפעם להיענות להזמנת אמה ולחזור לתל־אביב כדי לנהל את המפעל במקומה, אך לא משום שהיתה להוטה להגשים בהקדם את היעוד שאמה בחרה למענה, להמשיך ביום מן הימים בניהול מפעל הפיג’מות שייסדה הסבתא הדעתנית שלה (28). ההזמנה הגיעה אליה בעיתוי מתאים, כשנמאסו עליה שלומי והעבודות בגן האורגני הכושל שלו. גם היא, כמו דעאל, היתה מעדיפה תוכן אחר לחייה, אילו רק ידעה להחליט מה הולם אותה ורצוי לה. להשלמת התמונה חשוב להבהיר שדעאל לא גילה שום עניין במפעל של אמו, מפעל המלביש בני־אדם בפיג’מות, וראה את עתידו כצלם פפרצי של כוכבים בהוליווד, שיעודו להפשיט אותם מפרטיותם בכל מקום ובכל זמן. מצוייד בסבלנות וביכולת הריכוז שרכש כצלף בצבא, היה בטוח שיצליח בעיסוק הזה. ואכן, בסיום השירות בגבעתי התכוון להצטרף לקהילת “היורדים” הגדולה בלוס־אנג’לס ולהתעשר שם כמו ישראלים רבים אחרים שזכו להשתלב בעלילת הרומאן בזכות תבונתם לנטוש את המדינה המסוכנת במועד.

 

הפרוייקט של עירד    🔗

עירד התמסר בהתלהבות להזמנה שהיפנה אליו משרד הביטחון, וקיווה להמציא בהקדם את “מדי הטרור”, תחילה עבור משרד הביטחון ובהמשך למדינות אחרות המוכות בטרור, וכך “להפוך את ישראל למעצמה של טקסטיל בטחוני” (47). עד מהרה גילה שבאיזורים הטרופיים מצויים עכבישי רשת הזהב, המייצרים קורים זהובים, חזקים וגמישים. הוא ייבא עכבישים נדירים אלה והחל לגדל ארבעת אלפים מהם בתקווה להפיק מהם מספיק קורים לייצור דגם־אב של המדים. מותם הפתאומי של העכבישים איים לעכב את את הפרוייקט ואולי אפילו להוציאו מידיו, כי בינתיים, כך נודע לו, פנה משרד הביטחון למתחריו באוניברסיטה העברית, שהצליחו להפיק קורים כאלה בלי עכבישים, אחרי שהעבירו מהם את הגנים של ייצור הקורים הנדירים לזבובי תסיסה ממין מוגדר, זבובים עמידים מהעכבישים (50).

למזלו גילה עירד באינטרנט מידע שיכול היה להציל את הטיטאניק המחקרי שלו מטביעה. המידע בישר לו, שבעיר איתקה בארצות־הברית מתגוררת מדענית מאוניברסיטת קורנל וישראלית לשעבר, פרופ' בהט מקפיי, שעוסקת בניסוי דומה לזה שלו, במאמץ “לייצר חליפת־מגן קלה, גמישה ויעילה” לבטחונו של כל דורש “בעידן שהביטחון האישי אינו ודאי” (49). מישראל יצאה מקפיי אחרי מלחמת ששת־הימים ומאז שנות התשעים לא חזרה לבקר בארץ, ואפילו לא כדי לבקר את הקבר של אמה, בגלל הפחד מפיגועי הטרור. ספונה בביתה עם סיגריה וכוס קפה הרהרה בהט מקפיי, שמתחילת האלף השלישי כבר נראתה לה ישראל מפחידה כמו עירק" (136). עירד תלה תקוות רבות במחקר שלה, כי היא מצאה דרך להגדיל את תפוקת הקורים מבלוטות הטוויה של עכבישי הזהב (79) ומסיבותיה העלומות לא רק שהיתה מוכנה לגלות לו את סוד ההפקה המוגדלת שלהם, אלא גם הזמינה אותו לביתה כדי למסור לידיו את הגילוי הזה.

רק אחרי שפגש את בהט מקפיי פנים־אל־פנים התבררה לעירד גרובר סיבת נכונותה של העכיבשנית למסור לידיו את מפעל חייה המחקרי, שהיה עשוי לזכות אותה בוודאות בפרס נובל. התברר לו, שמחמת הבדידות, אחרי שנעזבה על־ידי בעלה, היתה מוכנה למסור למדינת־ישראל את הישגי מחקרה ובלבד שיקדימו בזכות זאת להעניק לה את תעודת הסיום של רבה רפורמית ויפטרו אותה מהחובה המפחידה שהוטלה על המתכשרות לרבנות, לשהות “שהייה מעודכנת של לפחות שנה תמימה בישראל” (136). בשלב הזה, במעלה שנות הארבעים של חייה, הגיעה מקפיי למסקנה, שההישג המדעי שלה בבלוטות הטוויה של העכבישים פחות חשוב לה מחיי החברה התוססים שמובטחים לה כרבה רפורמית (157). מעירד גרובר ציפתה רק לתמורה אחת, שיאשר בפני מסמיכתה לרבנות, “שהיא לא קיבלה שום טובת־הנאה, ושעשתה חסד טהור למדינת־ישראל”(168).

אלמלא פטירתה של מנדי אשתו, מניתוח להשתלת תותבות לשכמותיה, היה עירד ודאי חוזר מיד עם סודה של בהט מקפיי לארץ ומשלים בעזרתו את הפרוייקט, שהיה ככל הנראה גם מזכה אותו בפרס נובל הנכסף. מותה של מנדי לא האיץ בו לחזור מארצות־הברית אל ילדיו, אלא גרם לו להתנחל למשך שבוע האבל בביתה של בהט מקפיי, להתאהב בה ולשקוע בחוסר רצון לחזור לארץ. בהט מקפיי, ראתה בהתעכבותו אצלה רשלנות בלתי־נסלחת, שהרי כל יום “שאינו חוזר לישראל עם המידע שמסרה לו כדי להמשיך בדחיפות בניסויים – – – גובה קורבנות שיכלו להינצל אלמלא חשב רק על עצמו” (197). וכך אירע שניתוח ההשתלה של מנדי, שבעזרתו קיוותה להשכיח מעצמה את הסכנה שערבה לחיי דעאל, בשירותו כצלף בגבעתי ב“שטחים”, עיכב את הפרוייקט הבטחוני, שבעלה המדען נבחר על־ידי משרד הביטחון להשלימו בדחיפות, כדי לגונן על חיילים כמו דעאל, החיילים בסדיר, ועל חיילי המילואים מפני הטרור הפלסטיני באינתיפאדה. והנה לנו עוד סוד מסודות הסאטירה: היא עוקצת בהצלחה כשהיא מקבילה בין מארות מנוגדות וכשהיא מצמידה פעולה לפעולה סותרת.

 

סיכום ביניים    🔗

ספק אם בשלב זה של הדיון נותר עוד קורא כלשהו שטרם השתכנע שהסאטירה ברומאן “טקסטיל”, שהתחילה כסאטירה חברתית, הפכה בהמשך לסאטירה פוליטית, ושסיפור־המעשה על ארבעת בני משפחת גרובר הוא אלגוריה הממחישה את התוצאות ההרסניות של מדיניות ישראל ב“שטחים” על בריאותם הנפשית של אזרחיה, ובכללם גם זו של ישראלים מהעשירון העליון. מהתיאור המוקצן של קסטל־בלום ברומאן הזה משתמעות המסקנות הבאות על החיים בארץ: המקום המסוכן ביותר ליהודים הוא במדינת היהודים. המבקש להציל את נפשו משיגעון ואת חייו ממוות, טוב יעשה אם יימלט מישראל בהקדם. ואכן בעלי המוחות הטובים ביותר – וכאלה הם “היורדים” בעלילת הרומאן – הבינו מהר יותר מאחרים מה מצפה להם בארץ אחרי מלחמת ששת־הימים ולכן עזבו את המדינה. יתר על כן: מאחר והשתחררו מהקרבת עצמם למולך הביטחון, כמעשי הישראלים, מיצו “יורדים” אלה את כשרונותיהם, כל אחד במדינה ובעיסוק שבחר לעצמו. ואשר לישראלים שנשארו תקועים במדינה – אילו ניתן היה לחייבם לעבור טיפול נפשי, היה מתברר שארבעים שנות “הכיבוש” של “השטחים” כילו את שפיותם.

הואיל וההנחה של “טקסטיל” היא שבהשפעת “הכיבוש” איבדו הישראלים את צלילות דעתם, מסוגלים רק ישראלים־לשעבר, כלומר: “היורדים” השפויים, להבחין עד כמה רחקו הישראלים מהנורמליות. ואכן, למטרה זו שילבה קסטל־בלום בעלילה את פרופ' רפי פְִִִִִּּרוֹפֶטה, מרצה לספרות עברית, שהיה בעבר, לפני שהפך ל“יורד”, “ילד טוב ירושלים”, העיר שבה נולד ובה התגורר עד גיל חמש־עשרה (155), והפך בחו“ל לנביא (פרופט־ה). אף שביצע מילואים כקצין אפסנאות עוד שנים אחדות אחרי מלחמת ששת־הימים (157), הבין באחת מתקופות המילואים, שהוא משרת בצבא של מדינה החוטאת בכיבוש. לפיכך עזב את ישראל והתמקם כמרצה באוניברסיטת מונפליה בדרום צרפת, שבה התפרסם עד מהרה כ”פרו־ערבי ואנטי־ישראלי" (113). כנראה שהצטיין יותר בהפצת דעותיו האנטי־ישראליות בין הסטודנטים מאשר כמרצה לספרות עברית, כי פוטר ממשרתו במונפליה ונאלץ להמשיך בפעילות האנטי־ישראלית שלו באוניברסיטת ברקלי בארצות־ברית (146), שבה “יש יותר פרו־ערבים מערבים” (115).

בשלוש השנים שפרופטה לימד בברקלי פחתה התעניינותו בספרות העברית והחל לעסוק בגיאופוליטיקה. לאחרונה גם פירסם ספר בנושא זה, שבו הציע לגלות הבנה למתרחש “בנפש הטרוריסט בן־זמננו”. לא רק ששלל בספרו את הקביעה הפשטנית המקובלת, שהטרוריסטים הם “אנשים מטורפים”, אלא טען כי “יש למעשיהם הסבר רציונלי” כשהם יוצאים להתאבד “ממחנות הפליטים, או מלב־ליבה של בירה אירופית זו או אחרת”. לפיכך המליץ לפסיכולוגים לייסד פסיכולוגיה חדשה שתסביר את נפשם ותציע כיצד “לאתר מְפַגְעים פוטנציאלייים עוד בילדותם, ולמנוע מהם, בדרכי חינוך ונועם, להגיע לקיצוניות שהם מגיעים אליה” (148). אף שבחיבורו לא התמקד בטרור הפלסטיני ובישראל, הבינו סוקרי ספרו, שכישראלי לשעבר דבריו מוסבים על המדינה שבה נולד, המדינה שבה “ישראלים רבים, בניגוד לו עצמו, נדפקו בראש בגלל הכיבוש”, וכי למעשה ביקש “להתריע שהעולם עומד להיחרב ובראש־ובראשונה ישראל” (149). סוקרים אלה היטיבו לחשוף את מניעיו, כי פרופטה לא הסתפק בסנגוריה על הטרוריסטים, אלא פוצץ לאחרונה עצרת זיכרון של המרכז הקהילתי היהודי בברקלי ביום השנה התשיעי לרצח רבין, כמחאה על כך שישראלים רבים לא עשו כמוהו ולא ירדו מהארץ אחרי הריגתם של חמישה־עשר ילדים ב“שטחים” (150). בהזדמנויות אחרות טען ש“כל ישראלי הוא כובש” (184), ואם נשאר להתגורר בארץ הוא נושא באחריות מוסרית למתרחש ב“שטחים”.

הידידות בין פרופטה ובהט מקפיי לא התהדקה על רקע אידיאולוגי זה, אלא אחרי שגילו, ששניהם מעריצים את רוד סרלינג, המחזאי שכתב את הסידרה הטלווזיונית המצליחה “אזור הדמדומים”. רק מי שחווה את “המצב הישראלי” כמו שניהם, מצוייד בסיבות מקוריות יותר, להיות חסיד נאמן של סידרה הזויה זו, מהסיבות שיש למעריצי הסידרה ממדינות אחרות בעולם. ואכן שניהם מחזיקים קלטות של חלקי הסידרה, מאזינים להן שוב ושוב ויודעים לצטט את הפתיחה המפורסמת שלה (110–114). פרופטה הפתיע את מקפיי כשהגיע לדירתה, בלי שתיאם איתה את בואו, בדיוק ביום שבו אספה את עירד גרובר משדה־התעופה. עד מהרה התברר לה, שהפעם לא הגיע כדי להתענג איתה על “אזור הדמדומים” של רוד סרלינג, אלא כדי לרשום לזכותו עוד פעולה אנטי־ישראלית: לשכנע אותה לא “לזרוק לישראל מידע שעבדה עליו במשך שנים”, ואם תעמוד על דעתה לגלות למדען הישראלי את תוצאות מחקריה, “היא חייבת לדרוש כסף בתמורה” (156).

פרופטה הזהיר את מקפיי, שאם תמסור לישראלים את סודות מחקרה, תסכן את החופש שהיא נהנית ממנו, כי מעשה כזה ייחשב כ“פגיעה בביטחונה של ארצות־הברית” (157). בנימוק זה רמז לה פרופטה, שהיא עלולה להסתבך בפרשה דומה לזו שהסתבך בה יונתן פולרד. ההשוואה לפרשת פולרד חלפה עוד קודם לכן גם במוחו של עירד גרובר (141), אלא שהוא לא השמיע אותה, כמובן, באוזני מקפיי. מקפיי דחתה את מאמציו של פרופטה להניא אותה ממתן סיוע לפרוייקט הבטחוני של המדען מישראל, כי היא היתה להוטה לקבל את הפטור מהחובה לשהות לפחות שנה תמימה בישראל כדי שתוכל להתחיל בהקדם את הקריירה שלה כרבה רפורמית. כעבור יומיים סילקה את פרופטה מדירתה (167), אך כשעשתה כך לא שיערה שתיתקע לבדה עם עירד גרובר, שהחליט להתעשת בדירתה מהאסון שהפך אותו לאלמן.

 

סאטירה־לייט    🔗

ההצלחה של סאטיריקון מותנית במספר החלטות קשורות בסוגה רעיונית־סגנונית זו (ראה מיון הסוגות של הסיפורת בפתח ספרי “סוגות בסיפורת הישראלית”, 2004). ההחלטה הראשונה שבה הוא נבחן היא בבחירת המטרה לאופנסיבה הסאטירית שלו. דרכו לא תיצלח אם יתנפל גם הוא על “פרה קדושה” שעמיתיו צלפו בה מזה שנים. מה כבר לא נאמר על־ידי סאטיריקונים מהשמאל על “כיבוש השטחים” במלחמת ששת־הימים, ומי מהם לא הכריז כבר שהביטחון הפך מאז מלחמת 1967 לפרה היותר קדושה בחברה הישראלית? איזו סאטירה שנכתבה אצלנו מאז מלחמת 1967 ועד היום לא טענה את שתי הטענות שמשתמעות מעלילת “טקסטיל”: הראשונה – שלטיפוחה של “פרת הביטחון הקדושה” מזניחים בחברה הישראלית את ערכי האנושיים ואת חיי התרבות, והשנייה – שבשם הביטחון נשלחים צעירים בשנות חייהם החשובות ביותר לבצע תפקידים שמערערים את שפיותם?

החידוש לכאורה של קסטל־בלום ב“טקסטיל”, הוא ההשוואה בין השמרנות המקודשת של מפעל הטקסטיל, המתעקש לייצר פיג’מות ללא שעטנז למיגזר החרדי, לשמרנות שבה מקדשים בישראל את הביטחון, המתאמץ “להפוך את ישראל למעצמה של טקסטיל בטחוני”. גם השוואה זו איננה תורמת אמירת ביקורת חדשה, אלא חוזרת על טענה נושנה של השמאל, שהמדינה משקיעה בשם הביטחון את רוב משאביה האנושיים והחומריים בהמשך האחזקה של “שטחי הכיבוש” בידיה, במקום להשקיעם בהשגת השלום. כעבור ארבעים שנה מסיום מלחמת ששת־הימים, טעמה של סאטירה הצולפת בביטחון דומה לטעם של ארוחה שחוממה פעמים רבות לפני שהוגשה לסועד.

להחלשת האפקט של של הסאטירה תרם גם המינון הנמוך של ההקצנה בתיאור התופעות שהחליטה קסטל־בלום לתקוף ב“טקסטיל”. מדוע ריסנה הפעם את התפרעות דמיונה, בניגוד לנוהגה בספריה הקודמים? ההיסוס שלה להקצין הפעם את המצבים ואת האירועים, (ראה על כך דיון במסה על כתיבתה בספרי “הקול הנשי בסיפורת הישראלית”, 2001), הוא אכן תוצאה של העדר אמירה חדשה על יחס הקדושה של הישראלים ל“פרת הביטחון”. מה שאירע ללירית ולדעאל עקב שירותם בצבא איננו רחוק במידה מספקת ממה שקורה בכל מחזור גיוס לאחוז מסויים של מתגייסים ביחידות לוחמות ובתפקידים מיוחדים. גם חרדתה של מנדי לחיי דעאל היא תופעה שכיחה בקרב אמהות ואבות שבניהם משרתים ביחידות לוחמות. ואפילו התמכרותו של עירד לפרוייקט הבטחוני שהופקד בידיו, שכיחה מאוד בקרב אלה שעוסקים בפיתוח יצירתי של אמצעי לחימה חדשים ומקוריים.

שתי הפלגות של הדמיון שיכלו להעניק רעננות וגם עוצמה לסאטירה נזנחו בשלב מוקדם של עלילת “טקסטיל” ולכן לא סיפקו את התקווה שקסטל־בלום תלתה בהם. הראשונה, סידרת הניתוחים הפלסטיים שדחסה מנדי במשך שנת השירות הראשונה של דעאל בצבא ובראשם ניתוח השתלת התותבות לשכמות. השתלת תותבות כאלה היא אכן מעשה מופרך לחלוטין, הפרזה שגררה עד לאבסורדום את תגובתה של מנדי לשירותו של דעאל כצלף ביחידה לוחמת ב“שטחים”. אולי פעם ינסו פלסטיקאים גם אפשרות מטורפת זו, אך לפי שעה אין משתילים בעולם שכמות תותבות ובוודאי לא כאמצעי להרגעת דאגתה של אמא לחיי בנה החייל. פטירתה של מנדי מהניתוח הזה קברה את ההפרזה הסאטירית הזו קצת אחרי אמצע הטקסט ובכך התפוגגה השפעתה הרבה לפני שמיצתה את כוחה.

הוא הדין ברעיון האבסורדי להפיק מעכבישים קורים בשביל מדי־הטרור הקלים. המדע טרם מצא דרך לאלץ עכבישים, ואפילו את הזנים הנדירים שבהם, להפיק קורים שיהיו עמידים בפני אש־רובים ובכמות שתספיק לייצור מדי־הגנה עבור חייליו של צבא כלשהו בעולם. אך גם התפרעות הדמיון הזו ננטשה אי־שם בטקסט עקב קריסתו של עירד, אחרי שהתבשר כי הפך לאלמן. בשלב ההוא הסיטה קסטל־בלום את סיפור־המעשה מהסאטירה על הפרוייקט הבטחוני המופרך של עירד לפרשייה קומית: קשייה של בהט מקפיי לשכנע את האלמן שהתאהב בה לעזוב את דירתה ולחזור לישראל.

ההחמצה השלישית ב“טקסטיל” היא תוצאה של ניסוח ההפרזות הספורות האלה בלשון עניינית ויובשנית, כמעט טכנוקרטית. שפה כזו חסרה תהודות־עומק נסתרות ואין באפשרותה להצפין משמעויות אירוניות־סאטיריות. הסמכות המספרת, שקסטל־בלום הפעילה ברומאן, לא הצליחה להסעיר את דמיונו של הקורא, כיוון שסיפקה את המידע, שהיה בו פוטנציאל סאטירי, באמצעות שפה דיבורית ותקנית כזו. סאטירה מתירה התפרעות נרחבת יותר לא רק בסיפור־המעשה, אלא מאפשרת גם נועזות גדולה יותר בלשון הטקסט, ודאי גדולה מזו שהופגנה בטקסט של “טקסטיל”. שלושת ההיבטים האלה מצדיקים להגדיר את הרומאן “טקסטיל” כסאטירה פוליטית, מהוססת וזהירה, או בהגדרה אחרת: כסאטירה־לייט, לפחות אם משווים אותה לזו שמתאמץ יצחק לאור לכתוב שוב ושוב בספריו בגנות הצבא ו“הכיבוש”.

 

סאטירה נדושה ופושרת    🔗

חולשתו של הרומאן “טקסטיל” כסאטירה פוליטית על הצבא, “הכיבוש” ו“פרת הביטחון”, בולטת גם בהתרות החיוביות וההגיוניות בסיומה של העלילה. כך מתברר בסיום, שעירד התעשת מאבלו, שבלאו־הכי שימש לו עלה־כסות בלבד כדי להתארח ימים נוספים אצל בהט מקפיי, והודיע לה “אני חייב לחזור לארץ, להמשיך בפרוייקט, להמשיך בחיים” (217). שום מילה מדבריו של פרופטה על חטא “הכיבוש של השטחים” על־ידי מדינת־ישראל לא חדר למוחו. אולי ינסה עירד בשובו למכור את הטריפלקס ולעזוב את שכונת תב"צ השנואה עליו, וירכוש במקומו בית שלא יעמיק אצלו במידה כזו את הרגשת תלישותו, בית שלא יסיח את דעתו מהפרוייקט הנובלי, שכעת שום מכשול לא ימנע ממנו להשלימו בהצלחה.

בשובו לארץ, תקדם לירית את פניו בטריפלקס האהוב עליה עם החלטות נחרצות ביחס למפעל הפיג’מות, שקודם למותה העבירה מנדי לאחריותה בצירוף הוראות, שאין בדעת לירית לקיימן. אחרי שחלפה התקופה שבה ביקשה אישורים למעשיה מפי שלומי, גילתה לירית שהיא מבינה בעצמה את הכללים של החיים בארץ, שבה הכל משועבד לביטחון. נאמנה למסקנתה, ש“ככל שמצב הביטחון יידרדר, ישקיעו אנשים יותר באביזרי ספורט, ויטמינים, תוספי־מזון, ירקות אורגניים וכותנה אורגנית” (195), החליטה לבצע שינויים מפליגים במפעל הפיג’מות שעבר לניהולה. החשובות בהחלטותיה לא היו פיטורי שישים העובדות הוותיקות, ובכללן גם את כרמלה לוי, אלא ההחלפה של מכונות ה“זינגר” הנושנות מימי המייסדת, הסבתא אודרי גרינהולץ, במכונות מתוחכמות מטכנולוגיה מתקדמת (192), וההפעלה של קו־ייצור חדש לפיג’מות יוקרתיות מכותנה אורגנית לכלל הקונים (165), כדי “שמה שיעטוף את הסיוטים הטבעיים (של הישראלים) יהיה גם הוא טבעי ויעמוד איתם בהרמוניה” (207). גם דעאל ישלים את השירות הסדיר שלו ואחר־כך יפרח מכאן להגשים את חלומו, להיות צלם פפרצי מצליח בלוס־אנג’לס ולייסד שם בית־ספר נודע להכשרת אחרים במקצוע (28).

גם ל“יורדים” יאירו ודאי החיים פנים. המנתח כרמי יגודה ישלים את חופשתו בגרמניה, ואחרי חודשיים יתאושש מהניתוח שביצע למנדי גרובר בישראל, וכנראה ימשיך לנתח ולספק “ייעוץ טרום ניתוחי” (60) בכל מקום אחר בעולם, אך לא במולדתו. פרופ' בהט מקפיי תהיה מאושרת בכהונת הרבה הרפורמית ולא תצטער לרגע שהעניקה בלי תמורה את הישגי מחקרה הסודי לעירד גרובר, אחרי שתמורה זו פטרה אותה מהחובה המסוכנת לשהות שנה תמימה במדינת־ישראל. וגם פרופ' רפי פרופטה לא ינום ולא יישן עד שהצעותיו הגיאופוליטיות יפרסמו את שמו ברבים, ובמיוחד בקרב שונאי ישראל.

הרומאן “טקסטיל” איננו מייצג בתוכנו תופעה שולית וחריגה בספרות הישראלית. מאז מלחמת ששת־הימים פירסמו סופרי השמאל שלנו הררים של טקסטים פוליטיים־סאטיריים בגנות הצבא, “הכיבוש” ו“פרת־הביטחון”. רבים מהם, הבה נודה, חבים את מעמדם הזמני בשירה, בסיפורת, במחזה ובמסה לסוגה המחאתית־דיפיטיסטית הזו, הניזונה מרקב הספקות והחרדות המצטבר בחברה בתקופה מתמשכת של אי־ודאות ואיום קיומי. הרומאן “טקסטיל” לא רק ינק את השראתו מהמדמנה הזו, אלא גם מדגים הסתמכות צינית על הגיבוי שיקבל מהשמאל לחטיבותיו: ההיסטוריונים החדשים, הפוסט־ציונים הנאורים, העיתונאים המפוכחים והסופרים המתקדמים – הוא השמאל שמייחס ערך ספרותי־אמנותי לכל טקסט השם ללעג את העקשנות היהודית לשרוד כעם ריבוני במולדתו. בעוד שהעובדות מוכיחות, שהמדינה נאלצת לבחון בשיקולי ביטחון כמעט כל תחום בחיינו.

לכן מותר לדרוש מכותבי טקסטים מחאתיים־ביקורתיים כאלה, שיביעו את השקפתם הפוליטית תוך נאמנות לעובדות ומתוך דאגה ואהבה למדינה ולעושים בשליחותה. זה אשר לדרישה שתוכן המחאה והביקורת יגלה אחריות ונאמנות לעובדות. אך חשובה לא פחות היא הדרישה הספרותית, שבכל מקרה תיכתב הסאטירה הפוליטית בכישרון מופלג, כי אסור, ממש אסור, שתהיה כה פושרת, נדושה ומייגעת כמו הרומאן “טקסטיל”.