¹

²

בשנת הופעתו, ב־2004, ובשנה שלאחריה היה רומאן הביכורים הזה של אשכול נבו רב־מכר בסיפורת הישראלית. סוקרי הספרים בעיתונות לא טרחו לבדוק אותו לעומק ובכך סייעו לו, למרות פגמיו הרבים, להפוך למצליח מבין ספרי הפרוזה במשך שנתיים. שלוש שנים קודם לכן, ב־2001, הופיע ספרו הראשון של אשכול נבו, “צימר בגבעתיים”, ועל־פי ששת הסיפורים שנכללו בו אי־אפשר היה לשער את ההצלחה שתפקוד את ספרו השני של המחבר, ועוד בנסיונו הראשון לכתוב רומאן.

למען האמת, פרט להגדרה הז’אנרית של “צימר בגבעתיים” כקובץ סיפורים קצרים ושל “ארבעה בתים וגעגוע” כרומאן, שני הספרים ממשיכים זה את זה, כי בשניהם טיפל אשכול נבו בעולמם של ישראלים צעירים, רובם סטודנטים בשנות העשרים לחייהם. מדוע, אם כן, למרות הדמיון בין שני ספריו של אשכול נבו, זכה הרומאן לתפוצה של רב־מכר, בעוד שקובץ הסיפורים שקע מיד אחרי הופעתו וכמעט נשכח מלב? אם צריך הוכחה לעובדה, שלפעמים שם של כרך סיפורת מסוגל לקבוע את גורלו, מושיט לנו אותה שמם של שני הכרכים. השם “צימר בגבעתיים” לא עורר ציפיות גדולות. הוא רמז על משהו מקומי, מוכר ומוגבל בגוש דן ההומה והדחוס כל־כך. השם שנבחר לרומאן נשא בחובו הבטחה רבה יותר. הוא רמז על משהו גשמי וקונקרטי, “הבתים”, ועל משהו מופשט כמו “הגעגוע”.

דפדוף בספר חשף, עוד לפני הקריאה עצמה, שהרומאן מחולק לחמישה חלקים. לארבעה מהם ניתן השם “בית” בצירוף מספר סידורי מ“ראשון” ועד “רביעי”. לעומת זאת, בניגוד לציפייה, לא ניתן לחלק החמישי השם “געגוע”, אלא “גלות”. יתר על כן: בתרגום לאנגלית ניתן לרומאן השם “אוסמוזיס” – מונח מתחום מדעי הטבע, המגדיר פיעפוע של מולקולות דרך קרום חדיר למחצה כדי להשוות את ריכוז החומר משני צידי הקרום. במהלך הקריאה מתברר לקורא כי לשני השמות יש אחיזה בתוכן הרומאן.

אשר לשם העברי – עלילת הרומאן אכן מספרת על ארבעה בתים במעוז־ציון. המשפחות המתגוררות בבתים אלה מפורטות פעמיים בגוף העלילה (בעמ' 100–98 ו־357–359). הבית הראשון הוא ביתם של סימה ומשה זכיאן, והוא בן שתי קומות. בקומה העליונה מתגוררים הוריו של משה, ג’ינה ואברהם, ואת הקומה התחתונה מאכלסים הזוג הצעיר עם שני ילדיהם. את אחד החדרים בקומה שלהם השכירו סימה ומשה לנועה ועמיר, זוג סטודנטים שחיפש מקום באמצע הדרך בין שתי האוניברסיטאות שלהם, כי נועה לומדת צילום ב“בצלאל” בירושלים, ועמיר לומד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. שניהם מתאמצים למסד את הקשר ביניהם בחדר ששכרו, וזהו הבית השני במנין הבתים הנרמז בשם הרומאן. הבית השלישי הוא הבית של משפחת אבינרי. נחמה וראובן הפכו הורים שכולים, אחרי שבנם הבכור, גידי, נפל במהלך שירותו בצבא. נותר להם רק אחיו בן השתים־עשרה, יותם, המתאבל על גידי בדרכו המיוחדת. והבית הרביעי הוא הבית של משפחת מדמוני, ששכרה את רמי, קבלן שיפוצים, כדי לשפץ את המבנה שלהם. רמי מעסיק פועלים מכפר פלסטיני בשטחים, שאליו עברו ב־1948 מגורשי המקום לפני ששמו הוסב מא־קסטל למעוז־ציון.

בין הפועלים של רמי נמצא גם צאדק עדאנה. סיפורם של צאדק ובני משפחתו עונה על המילה השלישית בשמו של הרומאן – “געגוע”. צאדק היה עדיין ילד ב־1948 כשמשפחתו ברחה מא־קסטל, אך אצלו ואצל משפחתו לא נחלש הגעגוע לבית שהיה ביתם עד מלחמת 1948 ושמאז הו בבעלות משפחת זכיאן. השיחה המתקיימת בכלא בין צאדק למוצטפא עאלם, אסיר מבוגר המלמד אותו עברית, נותנת סימוכין לייחוס הגעגועים לצאדק. בין המילים שמוצטפא רשם לשינון עבור צאדק כלל גם את המילה “געגועים”. צאדק מתעכב על מילה זו ומסביר מדוע מצאה מילה זו חן בעיניו יותר מהמילים האחרות: “כי געגוע זה, יעני, כמו שאמרת, כשאתה רוצה להיות במקום אחר. – – – זה כמו שתינוק שבוכה לאמא שלו” (219). ואכן, בהיותו כלוא מתגעגע צאדק לאמו, לאשתו נהילה ולילדיו (358), אך הגעגוע העיקרי שלו הוא, כמובן, אל הבית שהיה בעבר של משפחתו ועכשיו הוא של משפחת זכיאן, ששוכנה במקום, אחרי שעלתה למדינה מכורדיסטן שבצפון עירק.

גם השם האנגלי מכוסה היטב בתוכן הרומאן. בפגישה של עמיר עם חברו דוד, המוזיקאי שייסד את להקת ליקריץ, השמיע דוד לעמיר קטע אינסטרומנטלי שחיבר ועמיר שהתמכר לצלילים הרגיש, שהם מתפתלים כמו “שביל צר שעולה ויורד מהרים, שנכנס ויוצא מבתים, שמפעפע דרך אנשים” (339). כיוון שחווה את כוח החילחול של המוזיקה, הציע עמיר לדוד להעניק לקטע את השם “פיעפוע”, אך דוד פסל את ההצעה על הסף בנימוק שהשם הזה “כבד מדי” (340). ואכן “אוסמוזיס”, השם האנגלי שניתן לרומאן, הולם יפה את עלית הרומאן, המתארת כיצד מתרחש מאליו פיעפוע של רגשות, לבטים וכיסופים בין הבתים של מעוז־ציון ואפילו רחוק משם. השכול של ממשפחת אבינרי מפעפע מביתם אל הבתים האחרים במעוז־ציון ואל מקומות אחרים במדינה. גם המתח בין הזוגות בבית של הזכיאנים, בין סימה ומשה ובין נועה ועמיר, מפעפע דרך המחיצה המפרידה בין חדריהם, ואפילו הגעגוע של משפחת עדאנה, משפחתו של צאדק, מפעפע דרך הגבול, שנמחק ב־1967, המפריד בין כפר הפליטים, שברחו מא־קסטל ב־1948, למעוז־ציון המשגשגת.

 

המקום והזמן    🔗

כבר מן האמור עד כה ניתן להסיק, שאשכול נבו כתב רומאן שהוא הגדיר לעצמו מראש קונצפט לתוכנו: למקם את העלילה במקום קטן ונידח, אך גם טעון בסמליות של “הסכסוך”. המקום נבחר כדי להבליט דרך תולדותיו את הסבל של שני העמים כתוצאה מסכסוך שלא נפתר מאז שנת 1948. עד כמה מעוז־ציון הוא ישוב נידח בשולי הדרך הראשית לירושלים אפשר להסיק מהמכתב של מודי, המנסה לברר את מיקומו המדוייק במדינה: “איפה בדיוק יוצא הקסטל, לפני חומוס אבו־גוש או אחרי?” (24). בפתיחת “הבית הראשון” מובלט ההבדל בין מעוז־ציון למבשרת־ציון. מבשרת היא "אשכנזית, מטופחת, מסודרת עם שם אופטימי: “מבשרת”. לעומתה מעוז־ציון “היתהלפני שנים מעברת עולים מכורדיסטאן, עכשיו היא בעיקר בלגן. צריפים עם וילות, חורבות ליד פרחים, רחובות הולנדיים ורחובות מוזנחים” (9). אך קטנותו ונידחותו של הישוב אינן צריכות להטעות, כי כל מה שאתה מוצא במקום כמו מעוז־ציון, מציג בהקטנה את המצוקה העיקרית של המדינה בכל שנות קיומה.

עובדה זו מחוזקת על־ידי הבחירה של אשכול נבו למקם את העלילה בשנת 1995. הבחירה בשנה זו גם היא חלק מהקונצפט של הרומאן, כי כמו המקום גם השנה נועדה לייצג את הנושאים המטרידים את המדינה בכל שנות קיומה. יתר על כן: המקום והזמן מתקשרים אל יצחק רבין ז“ל, ראש הממשלה שנרצח ב־4.11.1995, שלחם באזור זה במלחמת השיחרור כמפקד חטיבת “הראל” של הפלמ”ח. אמו של צאדק, הנוצרת בזכרונה את “הנכבה” של הפלסטינים באותה מלחמה, מזכירה את חלקו בכיבוש המקום (69). עוד קודם מקפיד אחד מהמספרים של העלילה, המספר יודע־כל, לחשוף, שהמנהל הלוגיסטי של העצרת, המיועדת להתכנס בכיכר־המדינה, כדי להביע תמיכה ברבין, עצרת שבסיומה יירצח רבין, כומס בלבו חלום, לכתוב “רומאן סוחף על רקע מלחמת השיחרור” וגם שם כבר בחר לרומאן, “בורמה”, על שם הדרך שנסללה" (49). דרך בורמה, שנפרצה ב־1948 כדי לעקוף את החסימה בקסטל לירושלים על־ידי כפרי פורעים ערביים ובכללם הכפר א־קסטל, מוזכרת גם בהרהוריו של עמיר (203). כל פעם שהוא נוסע מתל־אביב חזרה אל החדר ששכרו הוא ונועה במעוז־ציון, הוא נתקף חרדה בהגיעו לשער־הגיא (היא באב־אל־ואד ב־1948): “נדמה לך שעל הגבעות עומדים צלפי הלגיון, ועוד שנייה הם יירו לך בגלגלים, ותגמור כמו אחד המשוריינים החלודים שבצד הדרך, ואתה תוהה, איפה דרך בורמה, איפה דרך בורמה” (203).

רצח רבין מוזכר הרבה פעמים בטקסט, החל בהכנות לעצרת ההמונים בכיכר מלכי־ישראל (48) וכלה בתדהמה שכולם הוכו בה בהיוודע האסון בסיומה. עמיר שמע על הפציעה של רבין בדרך ממעוז־ציון לתל־אביב, “קצת לפני סיבוב מוצא” (61), וכשהגיע לפגישה עם דוד כבר הודיעו שרבין נפטר והם ישבו בסלון מול הטלוויזיה ושתקו. עמיר ונועה גם נסעו לכנסת כדי לעבור על פני הארון, אבל התור היה ארוך והם לא הצליחו להיכנס. לכן ניסו להצטרף “לנוער השעווה, שישב במעגלים מתחת לגן הוורדים ושר שירים עבריים” (61), אבל לא הצליחו להתחבר לתמימות שהיתה בשירתם. גם משפחתו הפלסטינית של צאדק נצמדה לטלוויזיה וצפתה בתוכנית לזכר רבין (67–69). על הרצח דיברו גם בכיתה של יותם (69–70) ואפילו במועדון פגועי־הנפש ברמת־חן (81). רצח רבין הוא נושא להטרדות של מכון טלסקר המנסה לברר שוב ושוב אצל סימה, שנפלה במידגם שלהם, “מה עמדתנו הפוליטית אחרי הרצח” (65).כל האיזכורים האלה אמנם מבססים היטב את הרקע התקופתי של עלילת הרומאן, אך המשמעות הלאומית של הרצח אינה נדונה. הרצח משולב בעלילת הרומאן כציון־זמן בלבד, כעוד אירוע בחייהם של גיבורי העלילה (228–229).

 

הרקע הפוליטי    🔗

על־פי האיזכורים של רצח רבין בטקסט אפשר לקבוע, שכל אירועי העלילה מתרחשים במשך תשעה חודשים. את החדר שכרו נועה ועמיר אצל סימה ומשה כחודשיים לפני העצרת שבסיומה נרצח רבין (48). מכאן שעלילת הרומאן מתחילה בספטמבר 1995. כזכור, כחצי שנה אחרי הרצח של רבין נערכו בחירות, שבהן הפסיד שמעון פרס בהפרש קולות זעום, כשלושים אלף קולות, לביבי נתניהו. בבחירות אלה נשמטה ראשות הממשלה מידי מפלגת העבודה ועברה לידי הליכוד. נועה שנפרדה מעמיר וחזרה להתגורר בתל־אביב, המכוסה בכרזות לקראת הבחירות האלה, מאפשרת בהרהוריה להגדיר את מועד הפרידה שלה מעמיר – תחילת מאי 1996: “מכמה מרפסות השתלשלו בדים לבנים עם סיסמאות פוליטיות. כולם של אותו מועמד. – – – מוזר שיש בחירות עכשיו. רק לפני חצי שנה רבין עוד היה ראש־ממשלה. חצי שנה? זה אומר שלפני שבעה חודשים עברנו לגור בקסטל. – – – לא ייאמן כמה דברים נדחסו לתוך התקופה הקצרה הזאת” (342). יתכן שקוראי הרומאן בעתיד יצטרכו להשלים לעצמם את הרקע של השנה הסוערת הזו בתולדות המדינה, אך לא כן הקורא שאירועי שבעת החודשים האלה ואלה שקדמו להם וגם אלה שאירעו אחריהם מוכרים לו מחייו. למען הקוראים של הרומאן בעתיד חשוב לציין שתי עובדות פוליטיות שבלעדיהן לא יבינו חלקים שונים בעלילה. הראשונה נקבעה לפני הרצח של רבין, והשנייה נקבעה אחרי האירוע הזה.

אחרי הסכם אוסלו ב‘, שנחתם בוושינגטון ב־28.9.95, כחודשיים לפני הרצח בכיכר, הסכם שעבר בכנסת ברוב דחוק של שלושה קולות, התחדד הניגוד בין “המחנה הלאומי” ל“מחנה השלום”. ההסכם לא הפסיק את הפיגועים באוטובוסים ובמקומות הציבוריים, אלא להיפך, אחרי ההסכם הפך הטרור נגד אזרחים לרצחני יותר. האבל של משפחת אבינרי על בנם החייל מדגים את הגריעה בביטחון אחרי החתימה על הסכם אוסלו ב’ ואת השפעת השכול על שלמותה של המשפחה. בעקבות נפילתו של בנם, אחזו האב והאם בעמדות פוליטיות מנוגדות. הוא הזדהה עם העמדה הפוליטית של הימין והיא עם זו של השמאל. התגברות הטרור דווקא אחרי החתימה על ההסכם שהיה אמור לסמן הליכה לקראת שלום, העלתה למודעות הציבור הישראלי את התביעה של הפלסטינים ל“זכות השיבה” אל הבתים ואל הקרקעות בשטח של מדינת־ישראל עד מלחמת ששת־הימים. גם לכך יש ביטוי בעלילת הרומאן, באמצעות צאדק, הפועל הפלסטיני שאמו מחזיקה בשלוש הוכחות להצדקת “זכות השיבה”: במפתח הבית שממנו ברחה המשפחה ב־1948, בקלף הקושאן המוכיח את בעלותה על הבית ועל חלקת האדמה שעליה הוא עומד ובסוד המטמון שהטמינה באחד מחדרי הקומה העליונה של הבית – שרשרת מזהב העוברת מאם לבת הבכורה במשפחה מזה מאה שנים (137–139).

בבחירות שהתקיימו אחרי הרצח בכיכר השתלבה ש“ס בממשלה וחיזקה את אחיזתה בעמדות הכוח ברבנות ובפוליטיקה. המפלגה העדתית־מזרחית הזו ביצרה את מעמדה בערי הפיתוח ובשכונות על־ידי מערכת חינוך חרדית, מקבילה לזו שהיתה למפלגות החרדיות האשכנזיות. האח הבכור של משה זכיאן, מנחם, מייצג את המפלגה כרב בטבריה. באחד הביקורים של משה וסימה אצל מנחם, אמר להם האח־הרב, “שכל הצרות שמתרגשות עלינו בעת האחרונה זו תוצאה מהזנחת המזוזות”, ועל כך הגיבה סימה: “אתה טוען שרבין מת בגלל מזוזות פסולות?” (55). גם אביה של סימה עזב את משפחתו משום שבהשפעת ש”ס החליט לשנות את דרך חייו (56). תהליך דומה עובר על בן־זוגה, משה, שבהשפעת אחיו, הרב מטבריה, נסחף גם הוא לפעילות המפלגה במעוז־ציון. על רקע זה מתעוררת המחלוקת בינו ובין סימה, לאיזה גן־ילדים לרשום את בנם, לגן של ש“ס או לגן חילוני. עמיר עצמו נקלע למצב מביך כשצעיר נטפל אליו וניסה למכור לו קמעות של הרב כדורי והרב עובדיה וקלטת של זמר החצר של ש”ס (319).

 

ריבוי מספרים    🔗

לפני העיון בהתפתחות העלילה של הרומאן, הכרחי לדון בגילויים הטכניים של מבנהו והרכבו. כבר הובלט שהרומאן בנוי מארבעה “בתים” וחלק ששמו “גלות”. בראש הספר הוצב “פרולוג” – חצי עמוד, שבו מספר יודע־כל מתאר את עמיר ממתין עם חפציו ורהיטיו לטנדר של חבר שיוביל את המטען שלו לחדר ששכר יחד עם נועה במעוז־ציון. בניסוח כמעט דומה מופיע קטע זה פעם נוספת, בעמ' 357, אך שם הוא מספר על ראובן אבינרי, הממתין לטנדר של חבר שיסיע אותו ואת חפציו ורהיטיו ממעוז־ציון. בנוסף לכך שהקטעים הדומים מתייחסים לגיבורים שונים, בולט גם ההבדל בניסוח שלהם. ב“פרולוג” מנוסח הקטע בלשון עבר, בעוד שבחלק “גלות” מנוסח הקטע בלשון עתיד, כי אבינרי לא מתכוון לעבור למקום מגורים אחר בארץ, אלא לטוס לאוסטרליה ולהצטרף שם אל נחמה ויותם, שהקדימו לעזוב את הארץ לפניו. בכך תשלים המשפחה השכולה את החלטתה לצאת לגלות. אף שההחלטה הזו נכפתה על יותם, לא מצאו ההורים פתרון אחר לאבלם על בנם הבכור מאשר לגלות מהארץ. החלטתם העניקה לחלק זה בספר את שמו.

אשכול נבו הפעיל ברומאן את הטכניקה של ריבוי מספרים. וכך מכהנים כמספרים בנוסף למספר יודע־כל גם הדמויות המרכזיות בעלילה: נועה, עמיר, יותם, סימה, משה וצאדק. המונולוגים של המספרים נאמרים בגוף ראשון וקטעים מהם מעורבים זה בזה, ולכן צריך הקורא לזהות על־פי התוכן את ה“אני” שדובר בכל יחידת־טקסט. טכניקה זו הפעילו עמוס עוז ברומאן “אותו הים” (1999) ויובל שמעוני בסיפור הארוך “המנורה” (שהוא למעשה סיפור בממדי רומאן), שפתח את הכרך “חדר” (1999). כמו כן: בכל חלק משתלב גם מכתב של מודי, חברו של עמיר, המטייל בדרום־אמריקה. ארבעת החלקים הראשונים מסתיימים בשיר משירי להקת ליקריץ, ולכן מתבלט השינוי בחלק “גלות”, שבסיומו לא מצורף שיר של הלהקה. לעומת זאת הוא מסתיים במכתב נוסף של מודי, מכתב הממלא את תפקיד האפילוג וסוגר רעיונית את העלילה. ואכן חבל שהמכתב הזה לא הובלט תחת הכותרת “אפילוג”, אלא הובא כשהוא רצוף לקטעים הקודמים בחלק “גלות”.

הטכניקה של ריבוי מספרים היתה יכולה להיות מנוצלת להבלטת סתירות בין הדיווחים שלהם על אותם אירועים, בשיטת הרָשׁוּמוֹן, אך אשכול נבו לא חתר לכך. המספרים משלימים זה את זה ורק לעיתים נדירות הגירסאות שלהם לאותם אירועים מתגלות כסותרות. כזה הוא המקרה שבו מסתבך צאדק עם סבתא ג’ינה, כשניסה לעזור לה לשאת לביתה את שקית הקניות, כדי לחדור לבית שבו הוסתר המטמון של משפחתו. סימה מפרשת את האירוע כהתנפלות אלימה של הפועל הערבי על חמותה (98), ואילו צאדק הסביר את האירוע כאי־הבנה בינו ובין הקשישה (101). הדוגמא הבולטת מכולן לסתירה בין דיווחיהם של שני מספרים על אותו אירוע מתגלה ביחס לתיאור ההתפרצות של צאדק בשליחות אמו לבית של משפחת זכיאן, כדי למצוא שם את המטמון משנת 1948. התיאור של צאדק (193–197) שונה מהתיאור של סימה (183–193). סתירה מהותית כזו בין נקודות־המבט של שני מספרים לא מתבלטת בתיאורים אחרים. כך, למשל, לא מתגלות סתירות קיצוניות בין תיאוריהם של סימה ושל עמיר על המתח הארוטי שהתעורר ביניהם. קל להשוות תיאורים אלה, כי הם מופיעים בסמיכות זה לזה, התיאור של סימה בעמ' 303–306 והתיאור של עמיר בעמ' 306–308.

לעיתים קרובות מתקשרות יחידות סמוכות של מספרים שונים זה לזה באופן אסוציאטיבי, אך קל להבחין בין היחידות השייכות למספרים השונים בגלל המאמץ של אשכול נבו לטעת בפיו של כל מספר שפה המשקפת את גילו, את השכלתו ואת הסביבה שבה התחנך. כך שלא רק התוכן של היחידה, אלא גם השפה שבה התנסחה מאפשרים לזהות את הדמות שאחראית לה. מובחנות מכולן באמצעות השפה הן היחידות של צאדק ושל יותם, אך גם היחידות הבודדות של משה זכיאן והיחידות הרבות של סימה, נועה ועמיר ניתנות לאיבחון ולזיהוי בעזרת הניסוח המאפיין כל אחת מהן. הטכניקה של ריבוי המספרים אינה מעכבת את הקידום הליניארי של העלילה, כיוון שהיחידות של המספרים השונים משתלבות בעיתוי המניע את העלילה קדימה בסדר הזמנים הנכון.

 

רומאן על הצעירים    🔗

אף שבארבעת הבתים ממעוז־ציון חיים מבוגרים וגם צעירים בגילים שונים, זהו רומאן על צעירים בגילים שונים, זהו רומאן על צעירים בגילם של נועה בת העשרים ושש ועמיר בן העשרים ושבע, שהם סטודנטים אחרי השירות הסדיר בצבא. ההיכרות ביניהם נוצרה במהלך טיול בן ארבעה ימים במדבר־יהודה (15), כי שניהם התבודדו ופרשו משאר המטיילים. רק אחרי שהעמיקו את ההיכרות ביניהם, גילו עד כמה ביטאה הפרישה הזו את מה שעבר עליהם בילדותם ובנעוריהם. מזה שנים יש לשניהם קשרים רופפים עם ההורים. עובדה זו חשף עמיר לסימה: “ההורים שלי בארצות הברית, כבר שנה, וההורים של נועה – טוב, היא לא ממש נותנת להם להתערב בדברים כאלה. – – – שנינו קצת זרים במשפחות שלנו. לא יודע, אולי בגלל זה התחברנו ככה, חזק” (298). עמיר סבל מההחלפה התדירה של הדירות על־ידי הוריו (29), עד שפעם חזר בטעות לדירה שכבר עקרו ממנה במקום לדירה שאליה עברו (206). בגיל שתים־עשרה סרב להמשיך בנדודים עם הוריו ונכנע להם רק אחרי שפיתו אותו בזוג חדש של נעלי “אדידס” (262).

נועה אמנם לא החליפה כמוהו דירות, אך גם היא מנותקת מהוריה. וכשנפרדה מעמיר ועזבה את החדר ששכרו במעוז־ציון, העדיפה לעבור אל דירת הדודה רותי מאשר אל דירת הוריה (276). תיאור יחסים מעורערים בין אבות לבנים מספקת גם סימה. האב נטש את המשפחה ועבר לישיבה בירושלים כדי “להתחזק” (86). אחרי שנה נודע להם דרך שכנים, שהחל להתרועע עם בת של רב בירושלים (57). היא זוכרת את “המבטים של השכנים בחלונות, השאלות של הילדים בבית־הספר” (107). עול הפרנסה ועול החינוך של הילדים נפל על כתפי האם (86). הפער בין הדורות מובלט גם באחד מסיפורי־המישנה בעלילה. סיפור אנקדוטי זה מספר על ראש־משפחה במעוז־ציון שהפך למובטל, אך התבייש לספר לבני המשפחה על מצבו ובהסתר התחיל לחלק בבקרים עיתונים למינויים. המעשה שלו התגלה לבניו באקראי, כששבו מבילוי בשעת בוקר מוקדמת, ובלא להתבלט הרבה הצטרפו אליו לסייע לו בחלוקה.

יחסיו של יותם עם הוריו, אחרי שאחיו, גידי, נפל במהלך השירות בצבא, משקפים אף הם יחסי ניכור בין בנים להורים. ההורים שקועים באבלם ומזניחים את יותם. האם, נחמה, הקימה חדר־זיכרון בחדרו של הבן שנפל, ומקבלת סיוע נפשי מעובדת סוציאלית. האב, ראובן, מתקומם נגד צורת האבל שלה (201). על רקע זה מתקיימות מריבות ביניהם. יותם אינו יכול לשאת את מריבותיהם ומעדיף שלא לשהות בחברתם בבית. על אחיו הוא מתאבל בדרכו: למטרה זו הקים קרוב לבית גל־עד מאבנים ושם התייחד עם זכר אחיו. גם בבית־הספר אין יודעים כיצד להתמודד עם ילד ממשפחה שכולה. היחיד שיותם מתיידד איתו ומוכן לפתוח את לבו בפניו הוא עמיר, שבו הוא מוצא תחליף לאחיו שנפל. עמיר מלמד אותו לשחק בשח. ופעם, כשהשהות בבית הוריו הפכה לבלתי־נסבלת עבור יותם, הוא נמלט אל בית נטוש קרוב לכפר הפלסטיני. תושבי מעוז־ציון התגייסו לחפש אחריו ואחרי חיפושים ממושכים מצאו את מקום המסתור שלו והחזירוהו לבית הוריו.

לפני שהכירו, עברו עמיר ונועה ניסיונות התאבדות. נועה ניסתה להתאבד בגיל שש־עשרה באמצעות בליעה של כדורי אקמול רבים (20, 160, 168, 276). עמיר ניסה להתאבד כשהיה בטירונות, אך ניצל על־ידי מודי, שמנע ממנו לירות בעצמו, (159, 223, 227). מהמקרה ההוא נותר אצל עמיר טיק עצבני בעיניו. ואחרי שניצל היה קרוב מספר פעמים לחזור על המעשה, אך המוזיקה הצילה אותו (168). שניהם מבטאים את מצבם הנפשי במקצועות שבחרו ללמוד. עמיר לומד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, אך מתנדב פעם בשבוע במכון כת“ף ברמת־חן, המשקם פגועי־נפש (42). נועה לומדת צילום ב”בצלאל" בירושלים. בצילומיה היא חוזרת ועוסקת ב“מצב הישראלי”. מתוך חרדה הציעה לעמיר, כשטיילו לבריכת הסַטַף בהרי ירושלים, להתנתק מהארץ כפי שעשה מודי: “אמרתי שנמאס לי לחיות כאן, בשלולית־אוכלת־יושביה הזאת, שנראה לי שהולך להיות רע מאוד עכשיו ושהתחלתי לחשוב על לעשות תואר שני באמנות בחו”ל, נגיד בניו־יורק". עמיר דחה את הצעתה: “שטויות, לכל מקום שאתה נוסע אתה לוקח את עצמך” (64).

סימה ומשה הם זוג צעיר בגילם של נועה ועמיר. כמו אמיר, גם משה סוחב טראומה משנות השירות שלו בצבא: בשגגה ירה בחבר (173). זו כנראה הסיבה שהוא מחפש נוחם וכפרה בחיק הדת. הריב שלהם הוא על בחירת גן־הילדים לבנם הבכור. התפשרותו של משה מסירה את המכשול בפני התפייסות ביניהם. וכמו נועה גם סימה אינה מסוגלת לסלוח לאביה שנטש אותה ואת אמה. רק מחיצת קיר חוצצת בין שני הזוגות. והם מאזינים זה לזה. בנוסף ליחסי משכיר־שוכר מתפתחים יחסי ידידות בין הזוגות. שני הזוגות עוברים משבר ומתגברים עליו. בין סימה ועמיר קיימת משיכה של ממש, המתחזקת כשנועה נפרדת מעמיר, אך שובה של נועה אל עמיר מסייע לסימה להכיר באהבתה למשה, אבי ילדיה, והיא חוזרת אליו בלב שלם.

משבר היחסים בין נועה ועמיר מפותח יותר. המעבר לחדר ששכרו במעוז־ציון הוא הניסיון הראשון שלהם בחיי זוגיות. עליהם להתגבר על קשיים שלא התנסו בהם בעבר, כגון: הצטמצמות המרחב הפרטי, ההכרח להתפשר עם הזולת. שניהם (עמיר בעמודים 33 ו־46. נועה בעמודים 223–224 ובעמודים 250–251) עורכים רשימות מקבילות המפרטות מה חיובי ומה שלילי אצל האחר. מה שקורה לכל אחד מהם מחוץ לבית משפיע גם הוא על המתרחש ביניהם בחדרם. נועה מתקשה לעמוד בביקורת על צילומיה מצד המורים שלה ומצד חבריה ללימודים ב“בצלאל”. עמיר נכשל בעבודה המעשית שהוא מבצע במועדון לפגועי הנפש ברמת־חן. שניהם מגלים שהיה פער בין התיאוריה שספגו באקדמיה מהמרצים לבין היכולת ליישם אותה בשטח. רק אחרי הפרידה הם מבינים שהמשותף ביניהם עולה על המפריד, ואז הם מתאחדים מחדש. למען הידוק אהבתם, שניהם גם עוזבים את הלימודים המאכזבים. עמיר נוטש את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, וגם נועה מתכוננת להשלים את הפרוייקט הצילומי שלה באופן עצמאי.

 

המכתבים והשירים    🔗

עולמם של הצעירים משתקף היטב במכתביו של מודי ובשירים של להקת ליקריץ. במכתביו מדרום־אמריקה מספר מודי על חוויות שהיו לו בארצות שבהן טייל (גואטמלה, אקוודור ופרו), אך בין השיטין נחשפת המצוקה שהרגיש בארץ ושממנה ניסה להתרחק על־ידי הטיול הממושך הזה בקצה אחר של העולם. הוא אמנם הציל את חייו של עמיר בטירונות, אך במכתב מודה מודי שבהיותו במקום גבוה נתקף גם הוא לפתע “ברצון חזק לקפוץ למטה” (155) בדחף להתאבד. יחסיו עם הוריו דומים לאלה של בני גילו. הוא רב עם אמו ונאלץ לשמוע בדיחות לא־מצחיקות של אביו (285). אחרי שסיים את השירות בצבא התחיל ללמוד באוניברסיטה, אך עזב אחרי שנה. הפרידה של עדי, חברתו, ממנו (281) הגדישה עבורו את הסאה, ולכן יצא לטיול שהרחיק אותו מהארץ.

הרגשת ניתוק מההורים, נטייה להתאבד, מבוכה בסיום השירות בצבא ואי־יכולת להתמיד בקשר אהבה עם בני־זוג מאפיינים את צעירי התקופה. במכתב האחרון (360–361), שראוי היה להפרידו ולהבליטו כ“אפילוג”, רשם מודי הבטחות שהבטיח לעצמו במהלך הטיול, כולן שינויים שבדעתו לבצע בחייו. שלושה מהם משקפים את המצוקה שהיה נתון בה לפני צאתו לטיול: 1) להיות פחות ציני, “נמאס לי לשחק אותה ששום דבר לא מרגש אותי רק כדי לא לצאת פאתטי. נמאס לי לירות חיצים מורעלים באחרים, רק מהפחד שיפגעו בי”. 2) “נמאס לי להיות לחוץ. – – – אני רוצה לעבוד קשה, אבל לא בטירוף”. 3) “אני רוצה להסתכל יותר בעיניים. להגיד את האמת יותר”.

השתקפות נוספת של חיי הצעירים בארץ ניתן למצוא בשירי להקת ליקריץ. מייסד הלהקה, דוד בצרי, מבטא בהם את מצוקת הצעירים. השירים מוצבים בסיום “הבתים”, ארבעת החלקים הראשונים של הרומאן, ובכל אחד מהם מובלטת המצוקה בשורת הפזמון. בשיר הראשון (51–52) הגיב דוד בשורת הפזמון על הפרידה המכאיבה שלו מחברתו, מיכל (61): “האהבה היא די־ג’י עצבני”. היא דומה למתרחש במוזיקה, שכל המקצבים וכל הסגנונות מתנגנים בה בה־בעת. בדומה להם גם האהבה אינה יציבה ואין מירשם יחיד ובדוק להצליח בה. בשיר השני (140–141) מבטאת שורת הפזמון “פזר מחסדך עלי” תפילה וכיסופי־נפש להאמין במשהו. השורה החוזרת בשיר השלישי (208–209) מבטאת חרדה בת־בזמן: “מת לחיות – – – לא רוצה למות בפיגוע”. שורות הפזמון בשיר הרביעי (270–271) מבטאות פיכחון: “הגיע הזמן שתנחת / סופרמן / והגיע הזמן שתודיע לאמא / כנראה שכבר לא תהיה המשיח הבא”.

הקישור של המקום, מעוז־ציון, למלחמת 1948, כופה השוואה בין הנוער של ימי מלחמת השיחרור לנוער של שנת 1995. הנוער התש"חי היה חדור אמונה ואידיאלים, הלאומי הוצב בחייו לפני הפרטי, והיחיד הועיד את חייו להגשמת המשימות הגדולות של “הישוב”, ובראשן: הרחקת האנגלים מהארץ, ההגנה על הישובים הקיימים, ההקמה של נקודות־ישוב חדשות והקמת המדינה. מהרומאן משתמע, שכעבור חמישים שנה מייסוד המדינה צמח בה דור שערכיו שונים, דור הממוקד רק במצוקותיו הפרטיות. ואכן גיבורי הרומאן מייצגים דור אנוכי, לחוץ וציני, המתייחס בספקנות למשימות הלאומיות.

 

הבית כמוטיב בעלילה    🔗

בעלילת הרומאן מתאר אשכול נבו מערכות יחסים מקבילות, שהמשותף להן הוא התקשרותן למושג “בית”. המושג הזה מתברר בעלילה בדרכים שונות. נועה ועמיר שוכרים דירה כי הם רוצים להקים בית. סימה ומשה כבר הקימו את ביתם, אך עליהם להתגבר על קשיים שונים כדי לייצבו. והזוג המבוגר מכולם, נחמה וראובן אבינרי, צריכים לשקם את הבית שלהם, שנתגלו בו בקיעים מסוכנים מאז שבנם הבכור, גידי, נפל במהלך השירות בצבא. כל הגיבורים חוו בית מעורער. מכל הדירות שהחליפו הוריו בתדירות לא זוכר עמיר אף דירה שהעניקה לו הרגשה של בית. נועה הרגישה הרגשה של בית יותר בדירתה של הדודה רות מאשר בדירת הוריה. למודי לא היתה הרגשת בית אצל הוריו ומשום כך יצא לטיול הממושך שלו לדרום־אמריקה. יותם איבד את הרגשת הבית בחברת הוריו ולכן יצא לחפש לעצמו בית תחליפי, תחילה בחדר של נועה ועמיר ואחר־כך במבנה נטוש בין מעוז־ציון לכפר הפלסטיני.

מכל הזוגות והדמויות ששותפו בעלילה, חותרים נועה ועמיר לברר את המושג “בית”, ושניהם שוקדים על כך דווקא אחרי שנפרדו וחוו את הגעגועים העזים זה לזה. וכך מסכמת נועה את הגדרתה למושג “בית”: “תמיד חשבתי שאני ציפור דרור, שבית זה ארבעה קירות. ושבתור אמנית, קירות רק יגבילו אותי, כשהייתי במזרח, הבית של ההורים שלי לא היה חסר לי אפילו דקה. – – – אבל עכשיו, פתאום, אני רוצה לחזור. פתאום יש מלא דברים קטנים שחסרים לי. – – – לראות עם עמיר ‘תיקים באפלה’, שניים בכורסה אחת, להתחבק איתו חיבוקים ארוכים על המדרגות של זכיאן, לשכב איתו, להישרף בגיצי העיניים שלו, לגמור. לצאת מהבית עם הריח שלו. לחזור הביתה ולשמוע את החריקה של הכיסא כשהוא קם לחבק אותי. – – – להיות עצובה לידו בלי להתבייש, חלשה לידו בלי להתבייש, לא מאופרת לידו בלי להתבייש. – – – לריב איתו, לקנא, להתפייס, להרגיש משהו” (341–342).

בה־בעת מתייצב עמיר מול התמונה של האיש העצוב שבה קישט עם נועה את חדרם השכור. בעבר גילם האיש העצוב בעיניו גבר השוכב על “מיטה של בית־מלון, בארץ זרה – – – ומתגעגע הביתה”. עכשיו מתפרש לו העצב של האיש בתמונה באופן אחר: “הגבר יושב בתוך הבית שהיה שלו. הוא מסתכל החוצה בציפייה, שזו שעזבה אותו תשוב ותחזיר לו את התחושה הזאת, כי בלעדיה המיטה הזאת היא סתם מיטה, כמו מיטה של בית־מלון, והסדין מקומט מעייפות, לא מאהבה. וארבעת הקירות הם רק ארבעה קירות, לא יותר” (347). שניהם הבינו שארבעה קירות עדיין אינם “בית”. ולכן, רק אחרי שזיהו את המושג “בית” עם תוכן החיים הנרקם בין קירותיו, הפכו בשלים באמת לחזור זה לזה.

אף־על־פי־כן הפקיד אשכול את הגדרת המשמעות שלו למושג “בית” בידי מתגעגעים ותיקים מנועה ועמיר, בידי בני המשפחה של צאדק. משפחת עדאנה הפלסטינית אינה מרגישה, שהבית שבו היא מתגוררת מאז שנת ארבעים ושמונה הוא ביתה, אלא היא מתגעגעת לבית, שאבות המשפחה בנו בא־קסטל לפני דורות אחדים. וכאשר צאדק מתפרץ לבית הזה לחפש את שרשרת הזהב, שעברה בירושה מאם לבת הבכורה, אין הוא מרגיש שביצע מעשה פלילי, אלא שנכנס לביתו. כך העניק אשכול נבו באמצעות צאדק משמעות החלטית למושג “בית”: בית איננו רק המבנה, כי במבנה יכולים להשתכן דיירים חדשים, והוא עצמו יכול לשנות את צורתו עד לבלי הכר על־ידי שיפוץ, אלא הוא עוגן נצחי לאלה שבנו אותו, רקמו בו חיים ואגרו בו זכרונות.

 

ביטויי מחאה פוליטיים    🔗

במקביל לתיאור ההתמודדות של ישראלים צעירים בשנת 1995 עם בעיותיהם האישיות, ביקש אשכול נבו להבליט גם את ההשפעה של הסכסוך הערבי־ישראלי עליהם. וכאן, כמובן, נכנס לשדה־מוקשים. בטיול לסַטַף צילמה נועה ילד ערבי שישב על שפת הבריכה. בצילום קלטה את הילד “מסתכל למצלמה במבט רציני וכעוס” ורגלו הימנית “מכינה את עצמה לבעיטה – – – לכיוון המצלמה והצלמת”. יומיים אחרי הפיגוע בכיכר בירושלים הניחה נועה, שהמבט הכעוס ותנועת הבעיטה של הילד הם תגובתו לסיפור ששמע מהוריו, כיצד “נעקרו מכאן בארבעים ושמונה” (63).

העניין שהיא מגלה בסכסוך הערבי־ישראלי בא לידי ביטוי מלא יותר בפרוייקט הצילומי שהגתה במהלך לימודיה ב“בצלאל”: “ליצור קשר עם ערבים שגורשו מהקסטל בארבעים ושמונה – – – ולבקש מהם להצטלם, כל המשפחה, על רקע הבית שהם גרו בו. הבית שעכשיו יש עליו שם של רחוב בעברית. ושלט כניסה בעברית” (205). בהזדמנות אחרת ביימה צילום שיביע את עמדתה הפוליטית. היא רצתה לצלם ערבי על רקע בית שהיה ביתו, אך כיוון שלא מצאה ערבי, העמידה פועל רומני בחזית של בית בטלביה, ציידה אותו בצילום של בית ערבי וביקשה ממנו להניח את הצילום על לוח לבו. לפי הוראתה עטה על פניו תחילה חיוך, אחר־כך בכי ולבסוף כעס. הן המרצה והן חבריה ללימודים שללו לא רק את ערך הצילום משום שביימה אותו, אלא גם מתחו עליה ביקורת קשה, משום ש“לעשות פרוייקט כזה בתקופה שאוטובוסים מתפוצצים זה כמעט ציני”. נועה נשארה במיעוט גם אחרי שהשיבה, “שאין תקופה יותר מתאימה מעכשיו בשביל לגעת בנושא כזה” (221).

וממש לפני שהחליטה לעזוב את עמיר ואת החדר ששכרו במעוז־ציון צץ במוחה נושא לפרוייקט השנתי, שהלומדים ב“בצלאל” חוייבו להגיש בסיום שנת הלימודים, שאף הוא נושא פוליטי מובהק: “יהודים וערבים מדלגים ביחד לאורך הקו הירוק בדרישה ממנהיגי שני העמים לדלג על ההרג המיותר ולהגיע ישר לשלום” (268). לבסוף, במהלך הפרידה מעמיר, בהיותה בתל־אביב, שינתה את נושא הפרוייקט השנתי שלה. כעת החליטה להקדיש את הפרוייקט לנושא הגעגועים בכללו ולשלב בין הצילומים המשקפים סוגים שונים של געגועים גם צילומים שכבר היו ברשותה על הגעגועים של הערבים לבתים שמהם נושלו בשנת ארבעים ושמונה. ואכן שילבה בפרוייקט על הגעגועים את הצילום של אכרם מארנייה, ערבי שנראה עומד “לפני שער של בית ביפו, מחזיק ביד מפתח גדול וחלוד” (334). בהתעסקות האובססיבית הזו עם “הנכבה” של הפלסטינים ביטאה נועה את השתייכותה לשמאל הישראלי.

אשכול נבו לא הסתפק במחאה המצולמת של נועה, אלא העצים את המחאה הפוליטית שלה על־ידי מתן פתחון־פה לפלסטינים עצמם. למטרה זו שילב בעלילה את הפועל הפלסטיני צאדק עדאנה, העובד במעוז־ציון יחד עם פועלים נוספים מהכפר שלו בשיפוץ הבית של משפחת מדמוני. צאדק היה בן חמש כשמשפחתו נמלטה מביתם בכפר א־קסטל. במהלך עבודתו במעוז־ציון זיהה בוודאות את הבית של משפחתו, אף שבמבנה בוצעו שינויים על־ידי משפחת זכיאן (29). אף שבתחילת האינתיפאדה הראשונה נאסר לחצי שנה באשמת סיוע לפעילות חבלנית (37), התרחק צאדק מאירגוני הטרור אחרי שהשתחרר מהכלא, אך ככל פליט פלסטיני ממלחמת 1948, ממשיך גם הוא להתגעגע אל הבית שהיה של משפחתו ושממנו יש לו זכרונות ילדות (170). אלמלא זיהה את הבית היה ודאי נשאר פלסטיני פאסיבי, אך מרגע שסיפר לאמו, שהבית עומד על תילו, גייסה אותו אמו למורשת “הנכבה” המשפחתית. היא הראתה לו את המפתח ואת הקושאן, המעידים על בעלות המשפחה על הבית, וסיפרה לו על שרשרת זהב שהטמינה ב־48 מאחורי לבנה רופפת בקומה השנייה של המבנה (137–139).

אחרי מספר נסיונות כושלים הצליח צאדק לחדור לבית כדי להחזיר לאמו את שרשרת הזהב, שהיא ההוכחה לשורשיה העמוקים של משפחתו באדמת הארץ (194). דווקא במימוש סצינה זו, שבאמצעותה ביקש לבטא את השקפתו הפוליטית, כשל אשכול נבו, כי המחיז אותה כסצינה מסרט קומי על מאבק בין שוטרים מטומטמים לבין אדם תמים. ההגזמה בתיאור העניקה לסצינה אופי של פארסה, שבה שוּתְפו צאדק, הקורבן התמים, בני משפחת זכיאן, שכנים, שוטרים ונציגי תקשורת. אברם זכיאן סיבך את המעמד אחרי שהכריז שצאדק הוא בנו ניסן, שנפטר בגיל שנתיים, אחרי שנכנסו להתגורר בבית הזה (184). צאדק נעצר והשרשרת שלמענה הסתבך נלקחה ממנו, אך לא לפני שאשכול נבו הספיק לשתול בפיו את האיום הבא כלפי הישראלים: “מה שקורה כאן זוהי בדיחה עצובה, אבל יום אחד היא תסתיים, יום אחד החזק יהיה חלש, והחלש יהיה חזק, ואז אף אחד מכם לא יצחק יותר, תאמינו לי, אף אחד לא יצחק” (195). להדגשת העוול שנעשה לצאדק הפלסטיני, העניק המחבר בסיום פתרון חיובי לכל גיבורי הרומאן, ורק את צאדק השאיר כלוא בבית־הסוהר בחברת אסיר ותיק, שמפיו למד בעבר את השפה העברית.

 

שיפוט הרומאן    🔗

הצלחתו מסחרית של הרומאן ניתנת להסבר על־ידי ההרגשה המוטעית שהעניק לקוראים, שלפניהם רומאן מורכב ונועז, בעוד שבפועל “ארבעה בתים וגעגוע” הוא רומאן־בוסר קריא ופשטני, שהתפשט על הרבה נושאים ולא העמיק אף באחד מהם. החולשה מתחילה מעיצוב הדמויות. בעוד שבני־אדם הם מורכבים מאד ובעלי תכונות מצטלבות, משלימות וסותרות, כל הדמויות ברומאן הזה מגולפות באופן חד־מימדי. אף שמונולוגים פנימיים מאפשרים הרבה רגעים ליריים, צמודות הדמויות ברומאן הזה כמעט אך ורק לנושאים קונקרטיים. יתר על כן: כל דמות מתמקדת בדילמה ריאליסטית בודדת שהוטל עליה לייצג אותה. איפיון כזה של הדמויות מחבב אותן בקלות על קוראים רבים, כי הן מתפענחות להם בקלות ובמהירות. גם הדילמות המתבררות באמצעות דמויות כאלה נגישות להרבה קוראים, ולכן הם מרגישים שבכוחם לייעץ לגיבורי הרומאן איך לפתור את בעיותיהם. הסיום האופטימי אכן סיפק אישור לעצותיהם של המוני הקוראים שעטו על הרומאן במשך שתי שנות ההפצה הראשונות שלו בשוק התחרותי כל־כך של הסיפורת הישראלית.

כאמור, גיבורים פשוטים וחד־מימדיים כל־כך אינם מסוגלים לייצג את הנושאים הרבים והמורכבים שהרומאן ביקש לברר. ההצלחה של אשכול נבו היתה גדולה יותר כשטיפל בעלילה בנושאים הבנאליים יותר, כגון: אהבה, זוגיות, הורות, גידול ילדים והיחסים בין הדורות במשפחה. אך הרדידות והפשטנות, שלא לומר היומרה, החלו להתבלט בכתיבתו כשעבר לטפל בנושאים מורכבים יותר, כמו: מלחמת תש“ח, הסכסוך הערבי־ישראלי, טענת הנישול של הפלסטינים ותביעתם לזכות השיבה והמחלוקת הפוליטית בין “מחנה השלום” ל”מחנה הלאומי“. בנושאים האלה בולטת נטייתו של אשכול נבו להבליט את העמדה שהוא מחזיק בה, עמדת “מחנה השלום”, בלי לטרוח להציב מולה באופן סביר את העמדה האחרת, עמדת “המחנה הלאומי”, שקרוב למחצית מהישראלים מאמינים בצידקתה. אילו הצטמצם המחבר במצוקות ובלבטים של הצעירים בישראל על רקע השנה שבא בוצע הרצח של יצחק רבין, ונוגע ב”מצב הישראלי" במידה ההולמת את דורם, דור ציני, המנוכר להוריו ובז לפוליטיקאים שצמחו מבני גילם, היה מצליח לשקף תמונה מגובשת יותר ופחות רדודה של עולמם.

בדיקה יותר מדוקדקת של השימוש בטכניקה של ריבוי המספרים, מגלה שאשכול נבו עשה בה שימוש מכאני, שאינו פונקציונאלי ושאין לו הצדקה פנימית. למעשה שבר את הסיפורים של הדמויות המרכזיות ליחידות רבות ותיזמן את החלקים שלהם בסדר כרונולוגי. אילו נאספו היחידות של כל דמות היה מתגלה, שהסיפור של כל דמות יכול היה לעמוד ברשות עצמו ואז גם השפעתו היתה חזקה יותר. ניתן להניח שבאופן זה, בנפרד, גם נכתבו המונולוגים של הדמויות המרכזיות. אך אחרי שהמחבר פירק את המונולוג הרצוף של דמות ליחידות רבות ועירב אותן ביחידות של הדמויות האחרות, גרם להחלשת הסיפורים של הגיבורים. הנזק שגרם הפירוק של הסיפור השלם ליחידות קטנות, שהורחקו זה מזה ונבללו ביחידות של גיבורים אחרים, בולט במיוחד בסיפור של יותם. רק קריאה רצופה של יחידות המונולוג שלו מסוגלת לחשוף את עוצמת הסיפור שהושחת על־ידי פירוקו ופיזור חלקיו.

ולבסוף – תנופת הסיפור נשברה אחרי שמניפת העלילה נפרשה במלואה במחצית הראשונה של הרומאן. במחצית השנייה איבד אשכול נבו את השליטה שלו על התמונה בסיפור אהבה די־בנאלי של צמד הסטודנטים, נועה ועמיר. ולקראת הסוף כבר תש כוחו, כדי להגיע סוף־סוף לפיוס ביניהם. באופן דומה התיר את סבך חייהם גם של הגיבורים האחרים. רק הפועל הפלסטיני לא נהנה מחופזה זו של המחבר, והוא נותר בסיום כלוא בבית־המאסר, כדי שלא להמעיט מחומרת סבלו וכדי שלא להחליש את המחאה הפוליטית, שכל־כך הרבה מאמצים השקיע המחבר בהשמעתה קודם לכן.