¹

מסורת מושרשת מזה דורות ב“עם הספר” היא להעריץ סופרים. ולמען האמת, למסורת זו היתה הצדקה בעבר, כי בזכותם של הסופרים, שפעלו במהלך ההיסטוריה של הספרות העברית, זכה העם היהודי ברציפות ליצירות שעיצבו את תמונת־עולמו ואת אורח־חייו הייחודיים. יתר על כן: לסופרים הפכו רק המובחרים בכל דור ורק אלה שהיו חדורים בהכרה שהכתיבה היא שליחות. ואכן סופרים כאלה הם שקבעו בעבר את רמת הספרות הלאומית שלנו.

ייחודם של הסופרים העבריים בתקופותיה הקודמות של הספרות העברית התבטא באחריותם כאליטה ספרותית־תרבותית לגורל עמם. במסורת שגיבשו נביאי ישראל, סופרי העידן הקדום ביותר של הספרות העברית, התמידו כל הסופרים העבריים שפעלו אחריהם לטוות את החזון היהודי בכפל מטרותיו: לשפר את מוסרו של האדם (“ואהבת לרעך כמוך”) ואת היחסים בין העמים (“לא ישא גוי אל גוי חרב”). זה באשר ליעוד של הספרות, אך באשר לאיכות האמנותית הציבו הסופרים העבריים לעצמם כלל, שכל כתיבה הראוייה לתואר ספרות צריכה לעמוד בו: להביא לפירסום רק יצירות הנותנות ביטוי למיטב הרגשות ולמיטב המחשבות במיטב הניסוח. בזכות מדיניות פירסום זו, המשקפת אחריות כלפי העיסוק בכתיבה, זכו הסופרים העבריים בעבר לגילויי הערצה ולביטויי הוקרה טבעיים ואותנטיים מצד הקוראים, שביקשו להודות לסופרים שהעשירו את חייהם האישיים והלאומיים.

ספק אם קיימת כיום הערצה של סופרים מהסיבות שזיכו אותם בהערצת הקוראים בעבר. אפילו הכותבים עצמם מודדים את ההצלחה שלהם באמות־מידה שונות מאלה שהיו מקובלות על סופרים בדורות הקודמים. הם אינם מסתפקים עוד בהערצת הקוראים כבמול ליצירותיהם, אלא מצפים לתגמול גשמי לספרם – לתפוצה מכובדת שהכנסה נאה בצידה. ולפיכך מתרבים הכותבים שנענים לכל צורה של חשיפה כדי להגדיל את היקף המכירות של ספרם. גמולם הוא, כמובן, הפירסום ולא ההערצה. שמם אמנם שגור בפי כל וגם ספרם מכהן ברשימות רבי־המכר שבועות אחדים, אך בכך מסתכמת תהילתם.

אלא שבצד סופרים שהתפרסמו בדרך זו, ישנה קבוצה של סופרים שאת פירסומם השיגו על־ידי ההשקפות שביטאו בספריהם בשאלות השעה. רק מטעמי נוחות יוגדרו סופרים אלה, לפי שעה, כסופרי השמאל, או: סופרים הזמן הצהוב, אף שבהמשך, אחרי שתסוכם תפיסת־המציאות שלהם ביחס למצבה של מדינת־ישראל במזרח־התיכון, יוכח, שהגדרה זו לא רק הולמת אותם, אלא גם מצדיקה לסמנם כקבוצה, שתפיסת־מציאות זו הפכה אותה לקבוצת־לחץ חזקה בפוליטיקה הישראלית.

הכתמה ומגמתה

בניגוד לטענת הערבים שהאסון העיקרי – ה“נכבה” בלשונם – נגרם להם במלחמת 1948 והוא רק התרחב והחמיר עקב הפסדם גם המלחמת 1967, תפיסת־המציאות של סופרי השמאל מבדילה בין התוצאות של שתי המלחמות לנו, הישראלית. את התרגיל האינטלקטואלי המופרך הזה תימצת לאחרונה עמוס עוז באוטוביוגרפיה שלו “סיפור על אהבה וחושך” (2002). כנער בקיבוץ חולדה הצטרף בליל־שמירה לאחד ממייסדי הקיבוץ, שהאיר את עיניו בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי: “כיוון שלקחנו מהם כל מה שלקחנו, בארבעים ושמונה, אז עכשיו כבר יש לנו. כיוון שעכשיו כבר יש לנו, אז יותר כבר אסור לנו לקחת מהם. גמרנו. זה כל ההבדל ביני ובין האדון בגין שלך: אם אנחנו יום אחד ניקח מהם עוד, עכשיו כאשר כבר יש לנו, זה כבר יהיה חטא גדול מאוד” (עמ' 486)². עמוס עוז לא היה כולל באוטוביוגרפיה שלו אפיזודה זו, אלמלא חשב שהסבר זה, ששמע כנער לפני מלחמת ששת־הימים, ראוי להיזכר בשנת פירסומה של האוטוביוגרפיה. ואכן הנחתם של סופרי השמאל היא שאם יכתימו את מלחמת ששת־הימים בחטא החמור ביותר – “הכיבוש”, יְזַכּוּ את מלחמת 1948 מאשמה פחותה בהרבה מכיבוש, מאשמת “הנישול”.

את התיזה הזו על ההבדל בין שתי המלחמות מבחינתנו, הישראלים, העלה כעשור קודם לכן דוד גרוסמן ברומאן היותר מגובש מכל ספריו, ב“ספר הדקדוק הפנימי” (1991). עלילת הרומאן מספרת על ילד שבהגיעו לגיל המתאים להיפרד מילדותו, הוא מסרב להתבגר. אחרי שבחן את טיבה ואת משמעותה של הבגרות וזיהה את כיעורו של תהליך ההתבגרות, החליט להישאר ילד לנצח. אך כיוון שהבין, שהטבע יכפה עליו להיפרד מהילדות, בחר להתאבד. ואכן איתר בעוד מועד מקרר נטוש בשדה סמוך לשכונת מגוריו, ובהישמע רעם התותחים הראשונים של מלחמת 1967 התכנס בתוכו וסגר על עצמו את דלת המקרר³.

לא במקרה הוצמד הסיפור האלגורי הזה על נער שנעדיף למות בחנק, במקום להסתגל לבגרות המצפה לו, לתחילת מלחמת ששת־הימים. כוונתו השקופה של דוד גרוסמן ברומאן הזה היתה לטעון טענה דומה לזו שהשמיע עמוס עוז כעשר שנים אחריו ב“סיפור על אהבה וחושך”. וזו הטענה בתמצית: את תולדות המדינה צריך לחלק לשתי תקופות. מ־1948 ועד מלחמת ששת־הימים ומ־1967 ואילך. עשרים השנים הראשונות של המדינה היו שנות הילדות המוסריות שלה. אך כל השנים משנת 1967 ואילך הן שנותיה הבוגרות והמכוערות של המדינה, כי הן שנות הכיבוש הבלתי־מוסריות ושנות השנאה של “הזמן הצהוב”, כשם הספר הפובליציסטי שפירסם דוד גרוסמן ב־1987.

על אותה אבחנה בין תקופת הילדות של המדינה, שטוהרה אחרי מלחמת 1967 מהחטאים שייחסו לה אחרי מלחמת 1948, לתקופת בגרותה אחרי “הכיבוש” במלחמת ששת־הימים, חזר לאחרונה א. ב. יהושע ברומאן “שליחותו של הממונה על משאבי־אנוש” (2004). אף שהעובדת הזרה מאוקראינה נרצחה בפעולת טרור שביצעו הפלסטינים בשוק המרכזי של ירושלים, מטיל יהושע ברומאן זה את האשמה המוסרית להירצחה, “אשמה של הזנחה ואטימות”, על המאפייה, מקום העבודה שבו הועסקה כעובדת זמנית עד כחודש לפני פיגוע הטרור שבו נספתה. המועקה המוסרית וטרדות המשימה שבעל־המאפייה הטיל על הממונה, להחזיר את יוליה רגאייב לקבורה במולדתה, כה מכבידים על הממונה, שהוא מתחיל להתגעגע לשנות ילדותו, השנים שהיו גם שנות “הילדות” המוסריות של המדינה, בהן היה “שקט גמור” ושלג צחור ללא־רבב רומם והפעים את רוחו בירושלים.

סיבת געגועיו של הממונה לירושלים מימי ילדותו נחשפת בסיום עלילת הרומאן. בסיום ניצב הממונה מול קיר־הקרח בארצה המושלגת של הנפטרת ולפתע התברר לו שקיים פתרון פשוט ללב “הסכסוך”, לעירו ירושלים, שהפכה “למיוסרת ולמרופטת” מאז מלחמת ששת־הימים. נפעם מההארה שזכה לה בקצה העולם, החליט שהוא עצמו נבחר להחזיר לירושלים את זיר ילדותה המוסרית על־ידי החזרת המצב לקדמותו, לימי “הילדות” של המדינה, כשקיר חצה בין ירושלים הישראלית לירושלים הירדנית. כלומר: להפוך שוב למוחשי את “קו הגבול הסמוי, שלא נמחק, בין העיר המזרחית למערבית” (83)⁴.

מסיום מוזר זה, שבו קטע יהושע את עלילת הרומאן, משתמע, שהכפרה הסבירה בעיניו של יהושע על חטאי “הכיבוש” איננה רק ההסכמה של מדינת־ישראל לחזור לגבולות 1967, אלא גם תמיכה מצידה בהפיכת ירושלים לעיר, שבני כל הדתות והלאומים יוכלו להתגורר ולהיקבר בה. משום כך מתמרד הממונה בסיום העלילה נגד מעסיקו, בעל המאפייה, ומתחייב להחזיר על חשבונו את גופת הנפטרת לקבורה בירושלים, העיר שאהבה, ולאפשר על־ידי כך גם לאמה הישישה וגם לבנה יפה־התואר להצטרף אליה, אם רק ירצו בכך.

“זוועות” הכיבוש

ההונאה העצמית של סופרי השמאל, האוחזים בהבדלה זו בין שתי המלחמות, מתבטאת בהנחה התמימה שלהם, שאם יכתימו את מלחמת ששת־הימים כבלתי־מוסרית, יזכו גם הערבים את מלחמת 1948 מכל אשמה, ישלימו עם תוצאות ה“נכבה” שהמיטו על עצמם במו־ידיהם בתש“ח ויוותרו על תביעתם לממש את זכות השיבה לבתים ולאדמות שהפסידו כאשר התקיפו את ישובינו למחרת כ”ט בנובמבר. כזכור כ“ט בנובמבר הוא היום שבו אישרה העצרת הכללית של האו”ם את תוכנית החלוקה של ארץ־ישראל למדינה יהודית, למדינה ערבית־פלסטינית ולאזור בין־לאומי בירושלים וסביבתה.

בשמונה־עשרה שנות האינתיפאדה, שחלפו מאז פתחו הפלסטינים בפעילות הטרור של האינתיפאדה הראשונה ועד ההפוגה בביצוע פיגועים באינתיפאדה השנייה, סיפקו הפלסטינים את כל ההוכחות, שאינם מוכנים לאמץ הבדלה זו של סופרי השמאל בין שתי המלחמות. אף־על־פי־כן ממשיכים סופרי השמאל להשלות את עצמם, שאם יתעקשו על ההבדלה שעשו בין שתי המלחמות, יאמצו אותה גם הפלסטינים. כלומר: ישלימו עם תוצאות מלחמת 1948, יוותרו על “זכות השיבה” ויסתפקו בנסיגה של ישראל לגבולות 1967. לפיכך עושים סופרי השמאל הכל כדי לתאר ביצירותיהם את מלחמת ששת־הימים כמלחמת כיבוש, שהשחיתה את החברה הישראלית והרגילה את לוחמיה להתעלל בפלסטינים בכל הזדמנות הנקרית לפניהם.

אף שהרומאן “יסמין” (225) של אלי עמיר מתרחש על רקע הימים הסמוכים אחרי סיום מלחמת ששת־הימים, הוא ללא־ספק היותר מתון, בהשוואה לספרים אחרים, בתיאור “הזוועות” שביצעו לוחמינו לפלסטינים⁵. עינו הביקורתית של נורי, גיבור הרומאן, לא הבחינה במעשי־זוועה, אלא בחוסר גמישות ורגישות כלפי כבודם של הפלסטינים במזרח־ירושלים. נורי הבחין ב“תורים הארוכים שהשתרכו ליד הלשכה המרכזית של משרד הפנים, הביטוח הלאומי ואפילו הדואר” (205). ופעם היה עד למעמד שבו עיכב חייל את המעבר של יסמין במחסום לפני יריחו עד שחיילת תבצע חיפוש על גופה, כדי לוודא שאין היא נושאת אמצעי חבלה תחת בגדיה (397). כיוון שתיאור “הכיבוש” ברומאן זה מסתמכים על מה שאלי עמיר ראה במו־עיניו בירושלים בסיום מלחמת ששת־הימים, ספק אם הם יעניקו לו חברות־כבוד ב“מחנה השלום”. סופרי שמאל אחרים היו פחות “חלביים” מאלי עמיר כשבחרו לשלב בסיפוריהם אירועים המפלילים את לוחמי מה“ל בשבירת הקוד האתי של “טוהר הנשק”. למטרה זו לא מאסו אפילו במקרים טראגיים וחריגים שאירעו לפלסטינים בממשות, למרות מאמציהם של הלוחמים למנוע אותם, כדי לייחסם להתנהגות הנורמטיבית של צה”ל כצבא כובש, המתעלל ללא־סיבה בפלסטינים, המתוארים, כמובן, ללא יוצא מהכלל כאזרחים שלווים, שוחרי־שלום וחסידי אומות העולם.

רונית מטלון, למשל, שהיא ללא ספק הסופרת היותר פוליטית מבין הסופרות שלנו, היתה הרבה יותר “בשרית” מאלי עמיר ברומאן שלה “שרה, שרה” (200). בעלילת הרומאן הזה מיקמה רונית מטלון את הסיפור שלה על אהבת־נשים על רקע העשור שבין פרוץ האינתיפאדה הראשונה בספטמבר 1977 לרצח רבין בארבעה בנובמבר 1995. להעלאת הנושא של אהבת־הנשים לא היה נחוץ דווקא הרקע התקופתי הזה, אך הוא נבחר ביודעין כדי להכתים את צה“ל בחטאי “הכיבוש”. עופרה, “המספרת” הלסבית, מציגה לשם עך את שרה, הבי־סקסואלית, כפעילת השמאל הקיצוני, שבגיחותיה לשטחים היא אוספת עדויות מרשיעות על העוולות שעושים חיילי צה”ל לפלסטינים בעזה במהלך האינתיפאדה.

שרה מפרטת באוזני עופרה את הסבל שגורמים החיילים לאוכלוסיה האזרחית בעזה: “איסוף של גברים ונערים בחצרות של בתי־ספר בים ובלילה, עינויים, מכות, קבוצה של אנשים שטבלו אותם קשורים בתוך בריכת מים לילה שלם” (86־85). מעשים לא־אנושיים ובלתי־מוסריים כאלה נעשים, כי “הישראלים בעניין של לרסק להם את הצורה, והם (הפלסטינים) בעניין של לבנות את המיתוס הלאומי שלהם” (86). שרה מגדירה כ“זוועות” את הפעילות של החיילים לדיכוי הטרור המופעל נגדם. בעוד שהמקומיים “יוצאים לרחובות עם אבנים”, הצבא משתולל ויורה “בהם ברחובות, בילדים” (83). ואכן שרה פועלת להביא לדין את האשם במותה של הילדה בוסינה חיג’ו בת התשע, שיצאה לסימטה כדי לקנות לאביה סיגריות ונורתה לא הרחק מביתה בעזה (132־131)⁶.

האינתיפאדה איפשרה לכותבים הפוליטיים מהשמאל להוסיף כהנה וכהנה על “הזוועות” שביצעו הישראלים. סמי מיכאל מתהדר בייצוג מהימן ראשון של הצד הערבי ברומאן “יונים בטרפלגר” (2005), וגם עושה הכל כדי להגביר את ההבנה לפניית הפלסטינים למלחמת טרור נגד מדנית־ישראל. בין היתר הוא מייחס ללומי “המוסד” את חיסולו באתונה של רשיד, אביו הביולוגי של גיבור הרומאן, ולחיילים בשטחים את ההמתה של בעלה של סנא, אחותו הביולוגית של הגיבור, בעל שישב לתומו בבית־קפה ברמאללה. העלילה מאשימה את החיילים בחרדות של סונייל, בנה של סנא, אחרי שהחיילים התפרצו בלילה לדירתם וערכו בה חיפו (“תפתיש”) בתואנה שהם מחפשים מבוקש מסוכן. באש הלוחמים של צה“ל נהרגו שני ילדים מכיתתו של סוהייל וכמה ילדים נוספים היו בני0מזל ורק נפצעו. את סלידתו מ”הכיבוש" מביא סמי מיכאל לשיא כשהוא משלב בעלילת הרומאן את ההסבר להצטרפותו של אדהם לאירגון החמאס בגדה. אדהם עבד בשוק בדרום תל־אביב אצל מעסיקו היהודי, מוכר העופות ממוצא עירקי. ואף שמדי יום ספג ממעסיקו השפלות, הבליג ומחל על כבודו. סבלנותו פקעה אחרי שראה בטלוויזיה, כשישב בבית־הקפה של מחנה הפליטים, כיצד חייל רוכב בחגור מלא על הגב של אביו הכורע בעוד חייל אחר משתין על פניו (127־126). ומאז הוא נוקדם בישראלים את חרפת אביו⁷.

התחבולה הזו של סופרי השמאל אינה חדשה. סופרים פוליטיים השתמשו בה מאז ומעולם כדי להשיג בעזרתה את מטרתם החוץ־ספרותית. כלומר: למענה נטלו מקרה אמיתי, אך חריג ושולי, והציבוהו במרכז כדי שיתבלט כמקרה טיפוסי, המדגים את פשעי הצבא ואת מוֹסרם הירוד של לוחמיו. ידוע לכול, שתיאור שזו מטרתו, יהיה מרשים יותר אם יודגש בו, שהפגיעה של לובשי המדים הופנתה כלפי אזרחים תמימים, ובמיוחד אם קורבנותיה היו אזרחים חסרי־אונים: קשישים, נשים וילדים. סופרי השמאל הנוכחיים לא היו, אם כן, הראשונים שביצעו סילופים כאלה כשפנו לתאר את “הזוועות” של “הכיבוש” מאז מלחמת ששת־הימים ועד ימים אלה, ימי האינתיפאדה. הם תוארו בהרבה יותר כישרון על־ידי ס. יזהר ועל־ידי רבים שפסעו בעקבותיו בסיפורים על מלחמת 1948⁸. יזהר תאר את יפי הבלורית והתואר של תש“ח כקלגסים שהגיחו לכפר לרמוז בנעליהם המסומרות שטיח בינת־איכרים, ארג דורות” בשדותיהם של פלאחים עניים ושוחרי־שלום (זו התמונה המצטיירת מפלישת הלוחמים שלנו בתש"ח לכפר בסיפור “חרבת חזעה”).

אפשר להניח שלוחמי מלחמת השיחרור רמסו בנעליהם לא־מעט שדות במהלך הקרבות שלהם, שהיו קרבות של מעטים ונחותים בחימוש מול רבים שברשותם היה נשק ללא הגבלה, אך גם יזהר, וגם אחרים שבחרו כמוהו לספר עליהם, “שכחו” משום־מה לספר לדורות הבאים, שהפלאחים האלה המתינו במארבים לשיירות של יהודים שעברו סמוך לכפרים שלהם והגיחו מהכפרים השלווים שלהם כדי לחסל יהודים ביישוביהם. רק מי שמחפש אישור להשקפתו הפוליטית יאמץ תיאור כמו זה שחזר באחדים מסיפורי מלחמת תש"ח, שעל־פיו הצטיירו הלוחמים שלנו כחבורה פרועה של לוחמים, שעיקר גבורתם במלחמת השחרור התבטאה בצליפה בחמורים (ס. יזהר בסיפור “חרבת חזעה”) ובגמלים (דן בן־אמוץ בסיפור “הגמל והניצחון”). סופרי השמאל שידרגו מאז את תיאורי “הזוועות”. לא עוד לוחמים משתעשעים במיטווח על בהמות ולא עוד לוחמים המשפילים כפריים תמימים, אלא רוצחים, שבעיניהם אין ערך לחיי אדם. למבצעי “הזוועות” הישראלים אמנם מוקבלים בסיפורים טרוריסטים ומבצעי־פיגועים מקרב הפלסטינים, אך הם מוצגים כלוחמי־חופש אידיאליסטיים המוכנים להקריב את נפשם למען החרות של עמם. כך מתארים סופרי השמאל בסיפורים את “הכיבוש”.

וזוהי בקצרה תפיסת־המציאות של סופרי־השמאל מ“מחנה השלום”, כפי שהיא מבוטאת, מובלעת ומשתמעת ברומאנים הפוליטיים שפירסמו במהלך שנות המדינה, מאז מלחמת תש"ח ועד ימים אלה.

מה צופן העתיד?

הסקירה של תפיסת־המציאות של סופרי השמאל בתגובתם על “הסכסוך”, ביצירות שפירסמו במהלך השנים שחלפו מסיום מלחמת ששת־הימים ועד ימים אלה, לא תהיה שלמה אם לא תכיל גם את החזון שלהם על האופן שבו יסתיים “הסכסוך” בעתיד. במיבחר הפתרונות שיוצגו להלן, כולם מספריהם האחרונים של סופרי השמאל, מצפה לכולנו גילוי מרעיש. תמונת־העתיד בחזונם של סופרי השמאל כל השלום אינה כה תמימה כפי שחשבנו, כי אין הי מסתפקת בנסיגה של ישראל לגבולות 1967. גם לא יהיה צורך בה, כי על־פי תמונת־העתיד של סופרים אלה יושב “השלום” על־ידי בליעתה של מדינת העם היהודי במתכונת מדינית אחרת, או על־ידי חיסולה של המדינה הזו על־ידי היהודים עצמם.

אשכול נבו אינו מציע ברומאן “ארבעה בתים וגעגוע” (2004) הצעה של ממש לפתרון “הסכסוך”, אף־על־פי־כן לא עצר ברוחו ושילב בעלילתו את השקפתו־חזונו על האופן שבו יגיע “הסכסוך” לסיומו. שילוב תמונת־עתיד זו ברומאן הזה הוא מאולץ, כי הנושא המתברר בו אינו “המצב”, אלא מצוקותיהם ולבטיהם האישיים של צעירים בישראל, אחרי שסיימו ת שירותם בצבא, בשנה שבה אירע רצח רבין. למטרה זו מיקם בין הדמויות גם דמות של פלסטיני, צאדק עדאנה, שהפך לפליט בשנת 1948, בהיותו בן חמש. בהווה מעסיק אותו קבלן־יהודי בשיפוץ בית בישוב מעוז־ציון, שקודם למלחמה היה שמו א־קסטל. במהלך שהותו במקום מצליח צאדק לזהות את הבית שהיה של משפחתו עד שבסערת המלחמה נאלצה לנטוש את א־קסטל. כעת מתגוררת בבית שהיה שלהם משפחה יהודית, משפחת זכיאן, שהבית נמסר למגוריה כאשר הובאו למקם בתחילת שנות החמישים עולים מכורדיסטן ומעירק.

בעבר, באינתיפאדה הראשונה, היה צאדק פעיל באחד מאירגוני החבלה וגם ישב חצי שנה בכלא באשמת סיוע לפעילות חבלנית. אחרי שזיהה את הבית של משפחתו במעוז־ציון ושיתף בגילוי את אמו, הטילה עליו האם למצוא באחד מחדרי הבית מטמון בעל ערך רגשי למשפחה, שרשרת זהב שעברה בירושה מאם לבת הבכורה במשפחתם, שאותה הטמינה במקום מיסתור קודם שנמלטו מהמקום. עד שהגיעו השוטרים ואסרו את הפלסטיני בעוון התפרצות לבית שהחליף בעלים, הצליח צאדק למצוא את המטמון, וגם הספיק להשמיע בהזדמנות הזו את הנבואה ששל בפיו מחבר הרומאן, על התפנית ב“סכסוך” שתתרחש באחד הימים: “מה שקורה כאן זאת בדיחה עצובה, אבל יום אחד היא תסתיים, יום אחד החזק יהיה חלש, והחלש יהיה חזק, ואז אף אחד מכם לא יצחק יותר, תאמינו לי, אף אחד לא יצחק” (195).

איום דומה בתוכנו לזה שניסח אשכול נבו שתל גם אלי עמיר ברומאן “יסמין” (2005) בפי אבו־כרים, ערבי ישראלי שהממשל הצבאי הפקיע את אדמתו כדי להקים עליה עיר חדשה ליהודים. וכך אמר כשדחה את הפיצוי הכספי שהוצע לו: “אתם חזרתם אחרי אלפיים שנה, אנחנו נחזור אחרי ארבעים אלף שנה. האדמה שלנו והארץ שלנו. לא יכולים לקחת מהבן־אדם את עצמו ובשרו. החיים כמו גלגל, פעם למעלה, ופעם למטה. עכשיו אתם למעלה, יבוא יום ותהיו למטה. יבוא יום ותהיו למטה. יבוא יום ותיפלו כמו אץ זית חלול. כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ’י יוּמוֹ, כל כלב יבוא יומו” (267). אלא שאלי עמיר איננו מסתפק באיום של אחד מערביי מדינת־ישראל, כי אם מנסח הצעה משלו לפתרון “הסכסוך”.

תחילה הוא משמיע את הפתרון הזה מפיו של אבו־ג’ורג‘, אביה של יסמין, שהוא פלסטיני נוצרי ומתון בהשקפותיו. אחרי שאבו־ג’ורג’ ראה את המבקרים מבני כל העמים שגדשו את כנסיית הקבר, סיכם לעצמו את הלקח ממה שראו עיניו: “אמת, האדמה הזאת אכן מדברת בכל השפות, והעיר הזאת אינה שייכת לאיש, היא שייכת לכולם” (260). אך בפירוט רב יותר ביטא את ההצעה המהפכנית הזו נורי, הגיבור המייצג את אלי עמיר עצמו ברומאן הזה. נורי, הזכור לנו מעלילת “תרנגול כפרות” (1938), הוזמן להרצות בקיבוץ שבו התחנך בנעוריו. נרגש התייצב נורי בפני אלה שהכירוהו כנער כשעלה מעירק ושטח באוזניהם את השקפתו על המהפכה המחשבתית והמדינית המתבקשת אצלנו אחרי מלחמת ששת־הימים, כדי “לעצב עתיד של שלום וקירבה” במזרח־התיכון. ואלה הם הדברים שאמר: “בעיני זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות, שתי תרבויות, שני חזונות, שני חלומות. מי שיתבע לעצמו הכל יישאר בלי כלום”. ובמענה לשאלה שהופנתה אליו, לא הסתפק בהצעה לסגת לגבולות 1967, שהיתה בלאו־הכי מקובלת על הקהל שהקשיב לדבריו בקיבוץ הזה, אלא הרחיב ופירט את הצעתו: “ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה לכול ומבחינתי, שיתנוססו על הר־הבית, לצד דגך ישראלי, דגלי הוותיקן וארצות ערב כולן” (391)⁹.

הפתרון הכנעני

קיצוני עוד יותר מהצעתם של א. ב. יהושע ושל אלי עמיר היא ההצעה שמשתמעת מהרומאן “יונים בטרפלגר” (2005) של סמי מיכאל, רומאן שנכתב כמענה לנובלה "השיבה לחיפה משנת 1967 של הסופר הפלסטיני ר’סאן כנפאני. כנפאני סיים את סצינת המפגש בין האב הפלסטיני לבנו, שמשפחה של ניצולי שואה אימצה אותו בעודו תינוק נטוש וגידלו אותו כיהודי, בדברי האיום של האב כלפי ההורים המאמצים: “אתם יכולים להישאר בינתיים בביתנו, כי (שיחרור פלסטין) זה עניין שיוסדר (רק) במלחמה”. בכתיבת הנובלה ביקש כנפאני לעודד את הפלסטינים שהובסו במלחמת 1967 בהבטיחו שאת הניצחון על ישראל ישיגו במלחמה הבאה. סמי מיכאל כתב המשך לעלילת הנובלה של כנפאני כדי לסתור את הנבואה הלוחמנית הזו.

ב“יונים בטרפלגר” מסופר כיצד התגלגלו הדברים במשך עשרים השנים הבאות, משנת 1967, שבה נפרדו הורי התינוק הפלסטיני בכעס מבנם שגדל כיהודי ואף מצאוהו משרת בצה“ל, ועד שנת 1988 שבה ניספה הבן הזה ביחד עם אחיו הצעיר, ממשפחתו הפלסטינית ברמאללה, בעת שהלה ניסה לגונן עליו מפני פורעי האינתיפאדה. בסיום המלודרמטי הזה של הרומאן, סיום המתאר קירבה והקרבה בין אחים, שספגו מילדות את הזהויות הסותרות של עמיהם המסוכסכים, ביקש סמי מיכאל להתפלמס עם תמונת־העתיד הנוראה של כנפאני. כאיש שמאל המאמין בשלום דחה סמי מיכאל באמצעות הסיום המלודרמטי של עלילת ספרו את הנחתו של כנפאני, ש”העניין" – התוצאה של מלחמת 1948 – “יוסדר (רק) במלחמה”. לפיכך רקם בעלילת הרומאן שלו סיום שונה, סיום אוטופי: הבן שגדל כיהודי אצל הוריו המאמצים מתאחד עם אחיו הפלסטינים. התנאי היחיד שהציב סמי מיכאל להגשמת אוטופיה זו באלגוריה הפוליטית שכתב הוא שהטיפול בישוב הסכסוך יעבור מיד הגברים, שגדלו על מושגי “התרבות הגברית” הלוחמנית (56), לידי הנשים, “שהן הארץ המובטחת לגזע האנושי” (לשון ההקדשה בפתח הספר).

ואכן, בסיום הרומאן של סמי מיכאל מתקרבת האוטופיה להגשמה, משום ששתי האמהות, המאמצת והביולוגית, התעלמו מהניגוד הלאומי־דתי שמלבה את הסכסוך בין עמיהן, ושיתפו פעולה כדי ליישב את הסתירה שנחשף אליה בנן המשותף. כפי שהאם היהודייה חינכה מילדות את הבן המאומץ שלה “להיות קשוב לשתקנים” ולסובלים (205), כך גם האם הערבייה שכנעה בסבלנות את אחיו הפלסטינים להתעלם מהזהות היהודית שסיגל לעצמו אחיהם הבכור בעשרים שנות חייו הראשונות ולקרבו אל המשפחה על בסיס אנושי. דגם טבעי לשלום כאשר יתרחקו מהדתות, שהן־הן המלבות שאיפות לאומיות המולידות שנאה בין עמים, ויבינו שאדם “מסוגל לחיות בשני עולמות בעת ובעונה אחת” (87).

בשלום האוטופי שבו סיים את הרומאן כיוון סמי מיכאל מבלי משטים את הקוראים לפתרון, שהיו לו מהלכים בשנות הארבעים בחוג שהתרכז סביב יונתן רטוש, חוג “העברים הצעירים” (המוכרים יותר בכינוי שהעניק להם אבהרם שלונסקי – “הכנענים”). השקפת “הכנענים” היתה שהסכסוך בין יהודים לערבים בארץ־ישראל לא ייפתר כל עוד תימשך היניקה של השאיפות הלאומיות הסותרות שלהם משתי הדתות היריבות, היהדות והאיסלם. אך אם תיווסד ישות מדינית־חילונית חדשה במרחב, שתחדש את התרבות הכנענית הקדומה של בני הארץ הזאת, יוכלו להשתייך אליה ילידי־המרחב מכל המיעוטים הלאומיים "היהודי, הערבי, הדרוזי, הצ’רקסי והמארוני). או־אז יושלך “הסכסוך” מאליו לפח האשפה של ההיסטוריה.

בלהיטותו של סמי מיכאל להגיש איזו תוכנית להשעין עליה את מעמדו המרכזי ב“מחנה השלום” הישראלי, שלף הוא עצמו מבלי משים, מפח האשפה האידיאולוגי הגדוש של האזור, תוכנית שלום אוטופית, שהוכחה זה מכבר כתוכנית־נפל. כמעט בוודאות אפשר לקבוע שלא הכיר את יצירותיהם של שני סופרים שבמודע כתבו אוטופיות כנעניות כאלה לפניו: מידד שיף ברומאן “שמעון צהמארה” (1951, ומהדורה נוספת ב־1990) ואהרון אמיר בטרילוגיה “נון” (שכרכיה התפרסמו בשנים 1969, 1985, 1989).

את השלום הכנעני־אוטופי שלו, שלא מיקד מספיק ברומאן עצמו, השלים סמי מיכאל בראיון שהעניק לעיתונאית דליה קרפל לקראת תחילת הפצתו של הרומאן “יונים בטרפלגר”: “אני חושב שבסופו של דבר אם שני הצדדים יהיו שפויים, תקום כאן פדרציה משותפת של שני העמים, כמו אותו פרוייקט קפריסאי אוטופי שזאב הוגה ברומאן ‘יונים בטרפלגר’. אני חולם על פדרציה בין שני העמים, כשלכל צד משטרה משלו. הצבא יהיה משות, וסמלי והפדרציה תהיה מנוטרלת מכל סכסוך במזרח־התיכון. בתי־החולים יהיו משותפים. – – – אפשר יהיה לרכז את הבנקאות פה, במקום לשייט אותה לאירופה. באשר לדגל, לא איכפת לי איזה סמרטוט יתלו. מצדי, שיהיו שני דגלים ומטבע משות, אחד” (“הארץ”, 15.4.05).

אלגוריה בחמישה כרכים

מורכב מכולם הוא החזון של מאיר שלו לסיומו של “הסכסוך”, שאותו פרש בחמישה מששת הרומאנים שפירסם עד כה. אף שמאיר שלו אינו מתייחס בספריו למתרחש בהווה, אין ספק שהעלילות הסמי־היסטוריות שלו, מימי העלייה השנייה ואילך, משקפות את תמונת־העתיד שלו ל“סכסוך”. מאיר שלו אינו מאיים בעלילות חמש הרומאנים בהיפוך המעמד בין המסוכסכים, שהיום אחד מביניהם חזק ורודה בשני שהוא חלש ממנו, כשערתם של אשכול נבו ואלי עמיר, ואף אינו צופה שלום אוטופי בין החזק והחלש בשיטתו של סמי מיכאל, אלא מאמין ש“הסכסוך” יתחסל על־ידי הסתלקותה הבלתי־נמנעת של הציונות מבימת ההיסטוריה. לשם כך מסתייע מאיר שלו במשמעות סמלית שהעניק ברומאנים שלו לשלושה אתרים גאוגרפיים בארץ: ירושלים שבראש ההרים, הכפר החקלאי שבעמק והמדבר שמשתרע בין ירושלים לים־המוות.

בסיוע שלושה אתרים אלה פורש מאיר שלו את סיפור ההגשמה הכושלת של הציונות בארץ־ישראל, שהיתה לה אמנם בראשיתה, בעידן של החלוצים־המייסדים, הצלחה קצרת־ימים, אך בהמשך, בשנות המדינה, החלו להיחשף הבקיעים במפעלה, ובהווה, בחיי הנכדים והנינים של המיידסים, נחשפה ככישלון ודאי. בניגוד לאחרים שתלו את התעכבות הגאולה על־ידי הציונות בהכבדות של “הסכסוך”, מספר מאיר שלו את תולדות מאה ועשרים שנותיה של ההגשמה הציונות בארץ־ישראל ככישלון המובנה בציונות עצמה.

לשיטתו של מאיר שלו מתחיל הסיפור של הציונות בנטישת ירושלים, שהיא בית־הגידול להצמחתם של המיתוסים המשיחיים שלנו. המרד נגד הקיום הטפילי מכספי “החלוקה” ונגד ההמתנה הפאסיבית בירושלים לגאולה המשיחית מסופר בתחילת הרומאן “עשו” (1991). הסבתא־רבא של “המשפחה”, הגיורת שרה, הוכיחה שדם גויי בריא זורם בעורקיה כשכפתה על בעלה רפה־הרצון לצאת אל מחוץ לחומות ירושלים. היא העמיסה אותו ואת הבנים התאומים שלהם על העגלה שגנבה מחצר הפטריארך ובאימוץ שריריה גררה את העגלה אל הכפר בעמק כדי להתחיל שם חיים אחרים, ארציים וגשמיים. שרה קיוותה להתחיל מההיאחזות בכפר ומאפיית לחם את השושלת היהודית החדשה, הציונית, זו שתתפרנס מעבודת־כפיים ותגשים את החזון של תנועת התחייה הלאומית על “היפוך הפירמידה”¹⁰.

בחמשת הרומאנים חזר מאיר שלו וסיפר על הכישלון של היוזמה הזו. בפעם הראשונה תיאר את הכישלון של ההיאחזות בכפר בספרו “רומן רוסי” (1988). אף שמייסדי הכפר קיוו, כמשתמע מהסבריו של המורה פינס לדורות של תלמידים בכפר, לשנות את היעוד המסורתי שהיה לאדמת ארץ־ישראל במהלך שנות הגלות, כאתר־קבורה ליהודים מהגלות שביקשו בצוואותיהם להביאם לקבורה באדמת הארץ, ציווה כעבור שנים הסבא מירקין, מדור המייסדים של הכפר, לנכדו, ברוך שנהר, לעקור את המטע ולהכשיר את האדמה מחדש ליעוד הקודם שלה, להיות “בית־עולם לחלוצים”¹¹.

ברומאן “כימים אחדים” (1994) מובלט הכישלון במראה הכפר הציוני אחרי שנים. המשקים החקלאיים שפרחו בו בעבר הוזנחו, וכעת מרוכזים בהם תמהונים מכל העולם. וגם כאן מגלם את הכישלון נכד, המכונה “זיידה” (כשם הקשיש המיתולוגי מהגלות: “ישראל־סבא”). “זיידה” ממתין בהשלמה לסיום חייו בכפר הגווע. ובינתיים הוא צופה בעורבים ומשחזר שוב ושוב במוחו את סיפור מוצאו הסתום, כי אולי אם יפענח מי משלושת המחזרים של אמו היה אביו הביולוגי, יתכן שיפתו גם את תעלומת עתידו הנסתר מן העין¹².

ברביעי מספרי הסידרה, ברומאן “בביתו במדבר” (1988), מזוהה הכפר הציוני בשמו – המושבה כנרת, שהיא המושבה הראשונה שייסדו חלוצי העלייה השנייה, בשנת 1909. עלילת “בביתו במדבר” נפתחת בנטישת המושבה על־ידי “המשפחה”, אחרי שנכזבה תוחלתה להתפרנס מאיכרות ואחרי שכל הגברים של המשפחה ניספו באסונות שונים בזה אחרי זה. בהנהגת הסבתא המעשית חוזרות הנשים האלמנות להתגורר בירושלים, מעוז השמרנות והטפילות, העיר שממנה יצאו לפני דור כדי להגשים את החזון הציוני¹³.

ב“פונטנלה”, הרומאן החמישי מהסידרה, אמנם הועברה העלילה לאחוזת היופאים בעמק יזרעאל, אך שוב כדי לספר, כיצד במהלך שלושה דורות, כעבור שמונים שנה מייסודה של האחוזה, היא נראית כ“טסמניה של זמן ושל תמונה, מדגסקר של רוחות נכחדות ושל חיות זיכרון מוזרות” (116)¹⁴.

גורל היעקובים

ההסבר לכישלון הכפר הציוני בכל חמשת הרומאנים הוא זהה: גורל היהודים (הם מכונים “יעקובים” ברומאן “כימים אחדים” ו“יופאים” ברומאן “פונטנלה”) סתר את החזון הציוני על היאחזות מחדש באדמת הארץ. במבחני ההישרדות, שעמד בהם היהודי במהלך ההיסטוריה בגלות, הוא סיגל לעצמו כשרונות רוחניים יוצאי־סופל ועיצב את גורלו להתהלך בעולם מחוץ לחוקי ההיסטוריה, שהם חוקי החלף של הקיום. לכן היתה עבורו השיבה לעבודת־כפיים לא פחות מאשר התבהמוּת. האיכרוּת הפכה לבהמות את בחורי־הישיבה ואת הסטודנטים בהגיעם לציון כדי להיות חלוציה של ההגשמה הציונית בארץ־ישראל. ואכן כבהמות הם מתוארים הן תחת השמש היוקדת כשעבדו את האדמה (ב“רומן רוסי”) והן תחת כובד השקים ובקירבת התנור הלוהט כשאפו לחם במאפייה (ברומאן “עשו”).

בנוסף לסיבה הראשית הזו נכשלה הציונות בארץ־ישראל גם משום שהיו לה מתחרים על האדמה, על המאפייה ועל האשה. ברומאן “כימים אחדים” נאלץ “יושב־האוהלים” יעקב שיינפלד, המייצג את “היעקובים”, להתחרות בסוחר־הבהמות גלוברמן וברבינוביץ “איש־התלמים” על לבה של יהודית, ולעולם לא ידע בוודאות אם בנה היחיד, “זיידה”, שנולד לה מליל אהבה עם שלושתם, הוא אכן יוצא־חלציו. מתחרהו של יעקב ברומאן “עשו” הוא עוד יותר מפורש. זהו האח התאום, המכנה את עצמו “עשו” מתוך הזדהות עם הבן שגזלו ממנה את הבכורה בסיפורי המקרא. “עשו” מאשים את יעקב בנישולו הן מהמאפייה והן מאהבת האשה אליו בסבב הראשון שהתקיים ביניהם בקירבת שנת 1948. אז זכה יעקב בכול ו“עשו” נאלץ לחלום הרחק מבית־הוריו את חלום השיבה אל האשה שאהבה ולאפיית הלחם במאפייה של המשפחה. האלגוריה על הסכסוך הפלסטיני־ישראלי מסתיימת ברומאן הזה בהבטחה, שבקרוב יתקיים סבב שני בין היריבים על הירושה ובה יפסיד יעקב במה שזכה שלא בדין בסבב הראשון.

חמשת הרומאנים מנבאים את הסוף הבלתי־נמנע של ההרפתקה הציונית בתולדות העם היהודי: חזרה אל המצב הטרום־ציוני. ב“רומן רוסי” מרומזת שיבה לקיום בגלות על־ידי הסבת האדמה של הספר ליעוד שהיה לה כבית־קברות לזוכרים את ציון מהגולה ולנכספים משם להיקבר בה אחרי פטירתם. ברומאן “בביתו במדבר” מרומז השלב הטרום־ציוני בנסיגת האלמנות של “המשפחה” מ“הכפר” לירושלים, שהיא עיר הקולטת את ניצולי ההרפתקה הציונית שכשפלה בשלושה מוסדות האמורים לשקם אותם ולהכינם לחזור לחיי־טפילות: בית־העיוורים, בית־היתומים ובית־המשוגעים. וזהו גם הרומאן הפסקני ביותר מהחמישה בניבוי סיום תפקידה של הציונות בהיסטוריה. ככל הנכדים גם רפאל, שהיה הסיכוי האחרון להעמדת צאצאים שימשיכו את השושלת, לא מגשים את הציפייה הזו ממנו. במקום לדאוג להמשך קיומה של “המשפחה” בהיסטוריה, הוא בוחר לעצמו מקום במדבר, מתחת לסלע מאיים, ושם הוא מתכנן להמתין למותו. רפאל בחר להמתין במדבר למותו, כי המדבר משמש אתר־קבורה לאילנות היוחסין של המשפחות אשר סיימו את קיומן בהיסטוריה (405), ועל־פי חוקי האבן והמים של המדבר, אילנות־יוחסין אלה ייגרפו לבסוף אל “ים המוות”, אל השיכחה הסופית.

רק לכאורה הסיום של ההרפתקה הציונית ברומאן “פונטנלה” הוא פחות פסקני. הנכד המיואש מציע בסיום העלילה לעם היהודי (“המשפחה”) לבחור בין שתי אפשרויות, בין “הזינוק האחרון” חזרה למצב הטרום־ציוני, כלומר: להמתנה הפאסיבית לגאולה המשיחית, שאולי תציל את העם היהודי מכיליון ותאפשר לו לשרוד כבעבר בתנאי גלות, לבין “ההסתלקות הגדולה” מרצון מבימת ההיסטוריה, הסתלקות שתקצר תהליך ניוון איטי ומבזה הצפוי לו אם ימשיך להתעקש על מימוש הגאולה הציונית בארץ־ישראל (498־497).

וזוהי בקצרה תמונת־העתיד המסתתרת מאחורי המושג “שלום” בפי סופרי השמאל מ“מחנה השלום”, כפי שהיא מבוטאת מובלעת ומשתמעת ביצירותיהם.

^{1 2}

“היום ההוא נפתח כמו הרבה ימים בחייו של התינוק” – יפה היה עושה מאיר שלו אילו פתח את הרומאן במשפט זה, הלקוח מפתיחת הפרק הרביעי של הרומאן “יונה ונער” (עמ' 71). במשפט כזה, המנותק מזמן קונקרטי, פתחו מספרי האגדות מאז ומעולם את סיפוריהם, ורק אחרי שפתחו במילים המרגיעות “היה היה פעם”, היו מקסימים את מאזיניהם בסיפור־מעשה מפתיע, שהיה מותיר בפיות פעורים את בני כל הגילים, מזקן ועד טף. אילו קיבל מאיר שלו עצה כזו והיה מאמץ אותה לפני שספרו “יונה ונער” הועבר להדפסה, היה נאלץ בהמשך להיצמד אל הראשונה משתי העלילות שהדביק באופן מאולץ בכרך הזה, השישי בכרכי הסיפורת שלו. סביר להניח, שהפעם עשה כך לא רק עקב כניעה לשיקולים שיווקיים, שיקולים המפתים אותו לכתוב רומאנים מרובי־עמודים, אלא גם ממניעים רעיוניים. בכל מקרה, התוצאה היא שהשחית במו־ידיו פנינה ספרותית שהיתה ברשותו, אגדה בת־זמננו בהיקף נובלה, שהיתה מביאה לו לראשונה תהילה שהיה ראוי לה באמת.

קל לזהות את פרקי “הנובלה” הזו, כי הם מסופרים באופן שונה משאר הפרקים. רק פרקים אלה מסופרים על־ידי מספר יודע־כל, שהוא סוג המספר שהופעל באגדות. יתר על כן: כמקובל באגדות, קושר המספר הזה בין האירועים הריאליסטיים, המתרחשים בתקופת המנדט, באמצעות סיבתיות מיסטית, בעזרת כוחות אגדיים ונעלמים כמו “צירוף מקרים” (88) ו“גורל” (99), עדות לפעילותם של כוחות מיסטיים כאלה בסיפור־המעשה של “הנובלה” ניתן למצוא בתמיהה הבאה שמייחס “המספר” לאחד מגיבוריו, “התינוק”: “איך מהתחלה רעה כל־כך הגיע אל הסוף הטוב: לולא נפרדה אמו מאביו ושבה לארצה, לא היה האב נושא לו אשה אחרת והוא לא היה מוגלה אל הקיבוץ ולא היה מתוודע אל מרים ואל דוקטור לאופר ואל היונים ואל אהובתו” (231). איזה קורא ילין על “מספר” שבעצמו מודה, שרק כוחות אגדיים־מיסטיים כמו “צירוף מקרים” ו“גורל” יכולים להסביר את התגלגלות האירועים זה מזה בסיפור־המעשה שלו?

על אופייה האגדי של עלילת האהבה “יונה ונער”, שתשעת פרקיה פוזרו בתוך הרומן הזה, יעיד גם השימוש בכינויים “התינוק” ו“הילדה” לזיהוי גיבוריה. רק בפרק האחרון מתתשעת הפרקים של “הנובלה” נודע לנו שמם: “יאיר” ו“רעיה”. הקפדה זו על שימוש בכינויים של הגיל הרך כמו־גם החיבור של אהבתם, אהבת “תינוק” ו“ילדה”, לעיסוק ביונאות, עיסוק עורפי וכמעט יותר אזרחי מצבאי, מרופפים את הקישור של העלילה לתקופה שעל רקעה היא מתרחשת, בין השנים 1948־1940. אף שאהבתם של היונאים הצעירים מתפתחת על רקע תקופה היסטורית סוערת, דחה “המספר” את עובדותיה עד לפרקים 15, 17, 18, שרק בהם שילב בעלילה תיאור של אחד הקרבות היותר מפורסמים ממלחמת תש“ח, הקרב ההירואי של הפלמ”ח בסן־סימון. אילו הסתפק “המספר” רק בפרקי האגדה “יונה ונער” היו שלושת הפרקים המאוחרים האלה מסייעים לו להביא את “הנובלה” אל תכליתה האגדית־מיתית: להוכיח לכולנו שהאהבה עזה מהמוות ומסוגלת לגבור עליו. כיוון שלא הסתפק בפרקי “הנובלה”, אלא צירף אליהם פרקי עלילה נוספת, מימש תכלית שונה לחלוטין, בלתי־אגדית בעליל.

רכיב בולט נוסף של אגדה הוא הנדר של האוהבים. גיבורי אהבת הנעורים הזו אינם רק מתמחים בגידול ובשילוח יוני־דואר, אלא הם גם מטילים על אחת מהן, “היונה הבלגית”, להגשים נדר שהם נודרים זה לזה בפגישתם האחרונה, לפני ש“התינוק” יוצא לקרב בסן סימון, לחזור ולהיפגש בסיום הקרבות של המלחמה כדי ללדת את ילדם המשותף (249). הנדר מתגשם, אך לא בדיוק כפי ששניהם קיוו שיתממש. בכל מקרה, כמו באגדות מילאה “היונה הבלגית”, כפי שיובהר בהמשך, בדרך מופלאה תפקיד מרכזי בהגשמת הנדר. בדומה לבעלי חיים או לעצמים דוממים באגדות סייעה היא, העד האילם לנדרם, להתממשות הנדר עד התג האחרון.

על האופי האגדי של “הנובלה” מעידים גם שני המבוגרים, ששותפו בה בתפקידי “המלאך הטוב” ו“הפייה הטובה”. על המכהנים בתפקידים אלה מוטל באגדות לפעול מאחורי הקלעים לקירוב האוהבים זה לזה. תפקיד “המלאך הטוב” נפל בחלקו של ד“ר לאופר, שהוא וטרינר ויונאי מבוגר. “יקה” טוב־לב ובעל הומור זה, יליד העיר קלן, לא רק מפגיש את בני טיפוחיו, את “התינוק” מהקיבוץ בעמק־הירדן ואת “הילדה” מתל־אביב, אלא גם מעודד ומכוון אותם זה לזרועות זה. בצד המשימה האחראית שהוא מופקד עליה, לפרוש רשת קשר בין הישובים באמצעות יוני־דואר, הוא מכשיר יונאים צעירים בגן־החיות בתל־אביב ומלווה בסבלנות דומה לזו שבה הוא מטפל ביונים גם את היחסים הנרקמים ביניהם. כיוון שד”ר לאופר פועל מתל־אביב, צורפה אליו גם “פייה טובה”, חניכתו ועושת־דברו, היונאית מרים, המסייעת לו מהקיבוץ בעמק הירדן, שניהם יביאו לסיומה הטוב את הדרמה, המגיעה לשיאה בתקופת־דמים בתולדות הארץ, שהרי לא ייתכן שאהבת נעורים, הנתמכת על־ידי מסירות לגידול יוני־דואר ולאימונן, עיסוק כה תמים וכה בלתי־אלים, תסתיים אחרת באגדות.

העלילה המאוחרת

תכונותיה האגדיות של “הנובלה” מבליטות את חולשותיה של העלילה המאוחרת שהוצמדה אליה, שהיא עלילה נדל“נית המספרת על רכישת בית בכפר ועל שלבי שיפוצו על־ידי מי שמאס בחיי העיר. העלילה הנדל”נית מתרחשת על רקע השנים 1949–1999. אמנם מאיר שלו התאמץ להצדיק את ההצמדה של העלילה המאוחרת לעלילת “הנובלה” על־ידי טיפוח הקבלות בין שתיהן, ולמטרה זו גם פיזר את פרקי “הנובלה” בין פרקי העלילה המאוחרת, אך בכך רק החליש את עזותה של עלילת “הנובלה” וכלל לא חיזק את העלילה המאוחרת. החיבור בין העלילות מתקיים רק בזכות שיתופם של חלק מהגיבורים בשתיהן. יאיר נולד לרעיה (“הילדה” מעלילת “הנובלה”), והיא העניקה לו את שם אביו, “התינוק שנהרג בקרב על כיבוש סן־סימון. עד גיל שש־עשרה הניח יאיר שאביו הוא ד”ר יעקב מנדלסון (“הנער” מעלילת “הנובלה”) שפרש מהיונאות, נסע לאמריקה והשלים שם את לימודי הרפואה. בשובו משם בשנת 1949, פגש את רעיה מיניקה תינוק, הציע לה נישואים וגם הבטיח לה, שאם תינשא לו, יאמץ את הבן שנולד לה מזרעו של “התינוק”, ויגדלו כאילו היה בנו (295). אף שרעיה הבטיחה לתינוק שלה את השם של אביו, יאיר, קיים ד“ר יעקב מנדלסון את הבטחתו והעניק את שם־המשפחה שלו ליאיר ואף נהג להדגיש את חיבתו ליאיר בפנותו אליו ב”יאירי", פנייה המדגישה את השייכות ביניהם (326).

מאיר שלו לא הסתפק בשיתוף הדמויות ובפיזור פרקי “הנובלה” בין פרקי העלילה הנדל“נית, כדי להצדיק בכך את חיבורן זו לזו, אלא השקיע למטרה זו גם מאמץ להקביל ביניהן. כיוון שבהמשך יוקדש דיון מיוחד להקבלה החשובה מכולן, לתפקידן המכריע של היונים בחיי הגיבורים, יפורטו להלן ההקבלות האחרות. כפי ש”התינוק" ו“הילדה” בעלילה הראשונה נפגשו לראשונה בגיל אחת־עשרה אצל “המלאך” של אהבתם, ד“ר לאופר, בגן החיות של תל־אביב, כך גם ההיכרות בין יאיר ותרצה (“אירלה ותירלה”) אירעה ביניהם בגיל זה, אך בפתח הקליניקה של ד”ר מנדלסון (“אביכם”) בירושלים בשנת 1960. וכפי שד“ר לאופר הופקד ב”נובלה" להיות “המלאך הטוב” שילווה את אהבת היונאים הצעירים, כך התמנה הקבלן משולם פריד, אביה של תרצה, לתפקיד “המלאך הטוב” בעלילה המאוחרת. וכמו שלצד ד"ר לאופר הוצבה בעלילה המוקדמת היונאית מרים כדי שתסייע לו לקדם את אהבת היונאים הצעירים, כך גם בעלילה המאוחרת צורפה רעיה, אמו של יאיר, לקבלן משולם פריד בתור “הפייה הטובה” כדי להחיות בשנת 1999 את אהבת הנעורים מימי התיכון, שכשלה לפני כשלושים שנה בין תרצה ויאיר.

עקב ריבוי ההקבלות בין שתי העלילות, נסתפק בהדגמת שתיים נוספות. הראשונה – מכוונת להבחין בתפקידם המקביל של ד“ר לאופר ושל משולם פריד בשתי העלילות. שניהם נוטים לשבש באופן הומוריסטי את השפה העברית ואת ניביה. ד”ר לאופר מתעב את השימוש ב“אני”, אלא משתמש בפלוראליס, אך תמיד משובש: “לא בלשון רבים אלא בלשון רבות” (79). שיבושיו של משולם פריד אף עולים בצעקנותם על אלה הצנועים של ד“ר לאופר. אף שגם ד”ר לאופר נועז פעם, וקידם את הבאים לכנס היונאים מרחבי הארץ בתל־אביב עם הכרזה “עוף השמים יוליך את הכל”, התמחה ביצירת שיבושים כאלה דווקא משולם פריד. וכך אמר “תדבק ימיני לחכי” (110), במקום “תדבק לשוני לחכי” כפי שנאמר במזמור קל“ז בתהילים, “באותיות של כיבוי לבנה” במקום “באותיות של קידוש לבנה” 111) ו”עומד על קרני תרנגולת" במקום “עומד על כרעי תרנגולת” (136).

מטרת ההקבלה השנייה בין העלילות היא להבליט את חשיבות סן־סימון בחיי “התינוק” ובחיי בנו יאיר. התייר מאמריקה, שלחם בתש"ח בסן־סימון, נזכר כי בתום הקרבות יצאה מהמנזר “זקנה נמוכה, כמעט גמדה, בשמלה שחורה עד הרצפה” עם בקבוק מים קרים וכוסות והשקתה בהם את המנצחים בקרב (19). זקנה זו נחרתה גם בזכרונו של יאיר מהביקור הראשון שלו בסן־סימון עם אמו, בשנת 1961 כשמלאו לו שלוש־עשרה (69).

אהבת אירלה ותירלה

אחרי הלימודים בתיכון נפרדו דרכיהם של “אירלה ותירלה” וכל אחד התחתן עם בן־זוג שזימן לו הגורל. נישואיה של תרצה ליוסי בעלה הסתיימו עד מהרה, ואחרי שהתגרשה ממנו הפכה לקבלן ולמעשה ניהלה את חברת הבנייה של אביה. גם לנישואיו של יאיר עם ליאורה לא האירה ההצלחה פנים. הם אמנם לא התגרשו, אך אחרי שכשלו שני ההריונות שלה, עברה ליאורה לחדר־שינה נפרד בדירה היאפית ששיפצה ואיבזרה לפי טעמה (166–167) ורק לפרקים התירה ליאיר להתקרב אליה. אף שלא היה ליאיר תפקיד מוגדר בחברה שניהלה, רשמה אותו ליאורה כעובד בחברה שלה ושילמה לו גם משכורת חודשית. מאחר ששנא את הבית ואת החיים בתל־אביב, החל יאיר לשוטט ברחבי הארץ. וכך הגיע לבסוף למשלח־יד שהלם אותו, להסעת תיירים מחו"ל ברכב שליאורה רכשה עבורו ושהוא העניק לו מתוך חיבה לגודלו ולעוצמתו (על יסוד התיאור המיתולוגי באיוב פרק מ') את הכינוי “בהמות” (11).

בשנת 1999, כאשר ילדיהם הלא מאושרים, תרצה ויאיר, קרבו לשנת החמישים בחייהם, פעלו הוריהם, “המלאך”, האלמן משולם פריד, ו“הפייה” הפרודה מבעלה, רעיה מנדלסון, להפגישם מחדש. בעצה אחת ביניהם, מסרה רעיה ליאיר סכום כסף כדי שירכוש בו בית לעצמו. אף שטענה שהכסף הוא מחסכונותיה (25), סביר להניח שאת הסכום הזה השיגה מהקבלן משולם פריד (316). גם ההנחיה המדוייקת שצירפה לכסף רומזת על התכלית הסופית של יוזמתם המשותפת, להפגיש מחדש את ילדיהם אחרי שנים ולסייע להם לחדש את אהבת הנעורים שלא התממשה בעבר. וזו היתה לשון ההוראה של רעיה ליאיר: “לך תמצא לך בית. מנוח לכף הרגל. שיהיה לך מקום משלך. – – – בית שכבר גרו בו לפניך, – – – בית ביישוב ותיק. שהעצים לידו כבר גדלו. הכי טוב ברושים, גם חרוב זקן זה טוב, ועשב צומח בסדקים של המדרכה. – – – עצים גדולים, יאיר, אל תשכח. הרוח בעץ גדול שונה מהרוח בעצים צעירים. – – – ותבנה לך גם מקלחת קטנה בחוץ. זה נעים להתקלח מול הרוח והנוף” (24). על המלצות אלה ידובר בהמשך, אך לפי שעה ניתן לקבוע, שלרעיה ומשולם היה ברור, שבית כזה יהיה זקוק לשיפוץ יסודי ורוכשו, יאיר, ישמח אם על ביצועו תופקד “אאובתי” תרצה.

מזימתם של הורי השניים הצליחה יפה, אך את מחיר ההצלחה משלם הקורא, הנאלץ לקרוא את הפרקים המייגעים של העלילה הנדל“נית. חלק מפרקים אלה מספרים איך רכש יאיר בסיועה של תרצה את הבית במושב והפרקים הנותרים מפרטים בהרחבה את שלבי מלאכת השיפוץ של הבית. הפירוט אינו מסתפק באיפיון בעלי־המלאכה שביצעו כל שלב בשיפוץ, כולם “טיפוסים” מהסוג הישן, אלא גם מתאר את כליהם ומסביר את מונחי מקצועם (למשל: 224–225). ואשר לצמד האוהבים – תרצה לא רק ניהלה ביד־רמה את מלאכת השיפוץ של הבית, אלא גם קבעה את מועדי ההתעלסות ביניהם כשהבהירה ליאיר, אחרי שחנכו בהתעלסות את המקלחת בחצר: “ככה נסמן ונחנוך גם את הרצפה החדשה ואת הגג החדש ואת המרפסת ואת המטבח, כל אחד בעתו” (300). והם אכן ציינו בהתעלסות את הסיום של כל שלב בשיפוץ הבית. וכדי למנוע כל ספק ייאמר, שאין שום דמיון בין האהבות בשתי העלילות. הפרקים המתארים את אהבת הנעורים בין “התינוק” ו”הילדה" הם חושניים ומרגשים, משום שמגעי הגוף בין היונאים הצעירים הם מאופקים ומרומזים. לעומתם מתבלטים לרעה תיאורי ההתעלסות בין יאיר ותרצה שהינם וולגריים־פורנוגרפיים. אמנם מאיר שלו התאמץ להיות פיוטי גם בהם, אך מה ניתן לצפות מתיאורי התעלסות מפורטים ומפורשים המתקיימים במועדים צפויים בין בני חמישים?

הביקורים בסן־סימון

מאיר שלו קשר בין שתי העלילות באמצעות הריונה של רעיה והולדתו של יאיר. לפיכך היה עליו לספר בעלילה המאוחרת, כיצד נודע ליאיר שלמעשה אביו הביולוגי איננו רופא ילדים, ד“ר יעקב מנדלסון, אלא אהוב נעוריה של אמו, “התינוק” שנהרג בירושלים בקרב בסן־סימון. מתברר שרעיה אמנם נישאה לד”ר יעקב מנדלסון, אך לא הפסיקה להתאבל על “התינוק” שנהרג בסן־סימון. יוכיח זאת הזיכרון שנחקק אצל בניה, יאיר ובנימין. שניהם זכרו שאהבה להאזין לאופרה “דידוֹ ואֶנֶאַס” של המלחין האנגלי בן המאה ה־17 הנרי פַּרְסֶל (269), ובמיוחד לשיר מתוכה, שבו דידו הגוססת נפרדת מהחיים במילים “לי יביא המוות שקט, / מוות בי שלווה נוסך” (המתרגם: אברהם יבין). עובדה זו אינה רק מלמדת שהיא המשיכה להתאבל על אהוב נעוריה כל ימי חייה, אלא גם מסבירה, מדוע נפרדה מ“הנער” יעקב מנדלסון בשנת 1964, כשמלאו ליאיר שש־עשרה שנים.

מהאופן שחושפת לנו העלילה, כיצד נודעו ליאיר זהותו של אביו הביולוגי וסיפור־המעשה על מותו בסן־סימון, ניתן להסיק שאבלה של רעיה על “התינוק” לא התבטא רק בהאזנה אובססיבית לשיר מתוך האופרה “דידו ואֶנֶאַס”, אלא גם בהקפדה לבקר באתר בסן־סימון ביום מותו של “התינוק”, באחד במאי, היום שבו הסתיים הקרב באתר ושנקבע כיום הזיכרון ללוחמי הפלמ"ח שנפלו שם ב־1948. רעיה המתינה שיאיר יגיע לגיל שלוש־עשרה ורק אז צירפה אותו לראשונה לביקורי האבל שלה בסן־סימון. את מועד הביקור הראשון של יאיר יחד עם אמו בסן־סימון ניתן לשחזר מציוני־הזמן שנזרעו בטקסט. משפחת מנדלסון העתיקה את מגוריה מתל־אביב לירושלים בשנת 1957. יאיר היה אז בן שמונה ואת תרצה הכיר כעבור שלוש שנים כשמלאו לו ולה אחת־עשרה (58). כלומר: הביקור הראשון של רעיה עם יאיר באתר שבו נהרג אביו הביולוגי היה אפשרי רק אחרי שנת 1960. כיוון שאביב של תרצה, הקבלן משולם פריד היה מעורב, כפי שיוכח בהמשך, בהסעתם לאתר סן־סימון, סביר להניח שהביקור שם התקיים כשנתיים אחרי שנה זו, אחרי שמשולם פריד פרש את חסותו על משפחת הרופא.

סיפור הביקור (68–70) מגלה, שהקבלן משולם פריד לא רק התיידד עם הרופא, שטיפל במסירות בבנו קודם שנפטר, אלא הפך גם לידיד־נפש ואיש־סוד של רעיה, אשת הרופא. ואחרי שמשולם פריד הרגשן שמע מפיה על “התינוק” ועל רצונה להכין את יאיר בהדרגה לעובדה, שלא ד“ר מנדלסון הוא אביו הביולוגי, התגייס לסייע לה בכך. אך במקום להסיע במכוניתו את “הגדול והגברת” אל ביתו, כפי שהבטיח אחרי שהתלחש עם רעיה במטבח, הסיעם משולם ביום הזיכרון לנופלים בסן־סימון אל המנזר. שם רמזה רעיה לראשונה ליאיר על חשיבות המקום בתולדות־חייו, כשאמרה לו “שהרבה אנשים נהרגו כאן במלחמה, אנשים צעירים, לפני שנולד להם ילד ולפני שבנו בית ולפני שנטעו עץ”. ואחרי השתהות הוסיפה רמז חשוב נוסף: “ולפני שהספיקו לספר סיפור”. יעברו שנים ספורות עד שיאיר ישמע ממנה את הסיפור על אביו שנהרג באתר הזה ויבין סוף־סוף מדוע שונה מראהו החיצוני ממראה בנה האחר של אמו, בנימין, וגם מהמראה של אביו, ד”ר יעקב מנדלסון, כי בניגוד להם שהיו חטובי־גוף והתברכו ב“פרצוף של מלאך וגולדענע תלתלים” (320), היה הוא ממוצע קומה, שמנמן ו“שערו שחור וזיפי ומצחו נמוך” (54).

גם את מועד הביקור השני של שניהם בסן־סימון ניתן לקבוע כמעט בוודאות בעזרת ציוני־הזמן המפוזרים בטקסט. בשנת 1964 נפרדה רעיה מד“ר יעקב מנדלסון (263),ועברה להתגורר בנפרד בירושלים. כשנה לאחר מכן, אחרי שמלאו ליאיר שש־עשרה שנה, גייסה פעם נוספת את משולם באחד במאי, כדי שיסיע אותה ואת יאיר לסן־סימון. במהלך הביקור הזה לא הסתפקה רעיה ברמזים, אלא סיפרה ליאיר את הסיפור על אביו ועל מותו שם, עד כמה שפרטיו היו ידועים לה. “המספר”, שזהותו תתברר בהמשך, מגלה לנו את תוכן השיחה שקיימו האם ובנה בביקור הזה בשני אופנים. תחילה הוא מוסר בלשונו תמצית של הסיפור בשלמותו: “וסיפרה. סיפרה על היונה הפצועה עם ה’כן או לא?' ועל השובך בגן־החיות של תל־אביב ועל ד”ר לאופר שדיבר בלשון רבות, ועל בן השכנים שנסע לאמריקה ללמוד רפואה וחזר ונעשה אביכם, ועל מרים היונאית ועל ‘היונה הבלגית’ ועל הדודים של התינוק בקיבוץ, ועל אביו של התינוק ועל אמו החורגת ועל אמו האמיתית ועל התינוק עצמו”. אחר־כך הוא מביא במסירה ישירה את הנוסח שבו רמזה ליאיר איך התעברה מזרעו של התינוק: “כאן הוא נהרג ומכאן הוא שילח את היונה האחרונה שלו לפני שמת, והוא החבר שלי שעל שמו אתה נקרא” (320). ורק אחרי שיאיר התעקש להבין, איך הצליחה להתעבר מ“התינוק” שגווע בסן־סימון בעוד שהיא נמצאה אז בגן־החיות בתל־אביב, גילתה לו את האופן שבו עיברה את עצמה (322).

מוות שהפך לאגדה

רעיה סיפרה ליאיר את העובדות שהיו ידועות לה, ובכללן את פעולותיה מרגע ש“היונה הבלגית” נחתה בשלום בשובך בתל־אביב. מי, אם כן, הוסיף לעובדות הריאליסטיות בסיפור של רעיה את התיאור המיתי־אגדי על מעשיו של יאיר הפצוע באופן אנוש במחסן מול המנזר בסן־סימון? מן העובדה, שיאיר רכש את ביתו במושב ושיפצו בעזרת “הקבלן שלו שהיא אשה” בשנת 1999, ניתן להניח שאת שתי העלילות, עלילת “הנובלה” והעלילה הנדל"נית, העלה יאיר על הכתב לכל המוקדם בשנה האמורה. ואז גם רשם את הקטע הארס־פואטי הבא, שבו חשף את חלקו בהפיכת העובדות ששמע מאמו לאגדה על־ידי הוספת התיאור על פעולותיו האחרונות של “התינוק” בסן־סימון לפני מותו. בעוד שאמו התמקדה בעובדות, בחר יאיר להוסיף עליהן מתועפות דמיונו. וכך הגדיר את הסיפור שכתב: “סיפור שייגע לא רק אל השכל ואל הידיעה, אלא גם יכווץ קרביים ושרירים, וירפרף ויפרפר בשסתומי העיניים והלב. – – – לאו דווקא על גבורות ועל ארמונות, על פיות ומעשי כשפים, אבל גם לא מן הסיפורים שהולכים בקטנות. – – – סיפור שיש בו מן הכאב ומן הווידוי וגם מן התרבות ומן הנימוס, ושמץ של שעשוע ורמז של סוד” (319).

למותר לומר, שכל האפיונים האלה הולמים יפה את תשעת הפרקים האגדיים של “הנובלה”, אך לא את פרקי העלילה הנדל"נית. ואכן צריך להניח, שיאיר השלים מדמיונו את הסיפור ששמע מפי אמו בגיל שש־עשרה, והוא זה שבדה את תיאור המעשים של אביו קודם ששילח את היונה מסן־סימון, ובכלל זה גם את התיאור, כיצד אחרי פטירתו של “התינוק” ליוותה נשמתו את היונה עד שהגיעה בשלום אל “הילדה” בתל־אביב.לפיכך אין להשתומם שההשלמה שלו הפכה את סיפור האהבה של הוריו לסיפור מיתי המבוסס על סיפור קרב־הגבורה האמיתי שהתרחש בתש"ח בסן־סימון. משום כך פונה יאיר לעיתים קרובות אל אמו ומסביר לה, מדוע התיר לעצמו את החירות לסטות מן העובדות שגילתה לו. מכל פניותיו אל אמו, אחרי שנפטרה, חשובים הדברים שהוא מנסח אליה בסיום הקטע הארס־פואטי: “וכיוון ששוב אינך עמי, אומר רק זאת: זה סיפורי ואני מקצר בו ומאריך, בודה ומתוודה, – – – מתפתה ומעלה באוב גם השערות וניחוש” (319). בסיפא של הציטוט הזה מאשר יאיר עצמו, שאכן את פרקי “הנובלה” בדה והשלים בעזרת “השערות וניחוש” ובשיתוף הפלגות דמיונו.

ההקבלה הבאה תדגים, כיצד הצליח יאיר להסב את עלילת “הנובלה” מסיפור ריאליסטי לסיפור אגדי־מיתי. בעלילה הנדל“נית הריאליסטית מסופר שרעיה האזינה באופן אובססיבי לשיר הכיסופים של דידו הגוססת למותה. גם עלילת “הנובלה” עוסקת במוות, אך באופן מטאפורי ההולם אגדה. המוות מתואר בעלילת “הנובלה” כבן־אנוש, ש”התינוק" מנסה להערים עליו כדי להשלים בהצלחה את המעשה האחרון שיעשה בחייו. בעוד “התינוק” גורר את גופו שותת הדם אל היונה היחידה שנותרה בחיים, כדי להעביר באמצעותה לאהובתו את בשורת מותו ואת מתת אהבתו, הוא עוקב אחרי המוות, המתואר “מהלך אחריו, מלקק שפתיים ומכין עצמו לבאות” (260). ובעוד המוות שלח אל קורבנו את “ידו הקרירה”, הדף אותה “התינוק”, שכבר התחיל להכין את גופו למעשה האחרון שיעשה בחלד, ואגב כך צפה חרד במוות, “שמא יאבד את סבלנותו”. “התינוק נרגע רק אחרי שהשלים את מעשיו ונוכח, ש”המוות, שחיכה שם כל אותה עת, פלט נחרת זעם, מבין שרומה" (276–279). האנשה זו היא מן היחידות בטקסט שאינה קישוטית, אלא פונקציונאלית, כי היא תורמת את המימד האגדי ל“נובלה”.

שתי יונים מבשרות

כאמור, התאמץ מאיר שלו לא רק להקביל בין הדמויות והאהבות בשתי העלילות, אלא ניסה גם לקשור ביניהן בעזרת יונים. ודווקא קישור זה מבליט את השוני בין העלילות. בעלילה “הנובלה” אלו יוני־דואר, המעבירות בין אוהבים פתקים, שרק הם יודעים לפענח את ה“כן, כן, לא וכן” הכתובים בהם. מכל יוני־הדואר ששילחו האוהבים זה לזה תיזכר לטובה “היונה הבלגית”, שקישרה ביניהם באופן כה גורלי ואגדי. ואילו בעלילה הנדל"נית המאוחרת, שאיננה מצועפת בצעיף אגדי, מופיעות יונים רגילות. יתר על כן: ליונים בעלילה זו אין נוכחות בולטת ובלעדית כמו בעלילה “הנובלה”, כי גם בעלי־כנף אחרים זוכים לנוכחות דומה בסיפור־המעשה על שיפוץ הבית במושב. והחשוב מכל: היחס של יאיר ליונים מגלה, שאין הן יקרות ללבו כפי שהיו יקרות לגיבורי עלילת “הנובלה”. היונים נרדפות ומגורשות על־ידי יאיר. ואחת מהן הוא גם טורף באופן קניבאלי.

על אף ההבדלים בין היונים בשתי העלילות, מבליט “המספר” את קיומו של קשר בין שתי יונים מסויימות על־ידי הצבתן במרכז שתי הסצינות הפנטסטיות היחידות ששולבו בסיפור־המעשה, סצינות שבהן משוחחים הגיבורים האנושיים עם היונים. בעלילת “הנובלה” מתש“ח משוחחת “הילדה” עם “היונה הבלגית” שהיא יונה צחורה ש”פס דק" ושחור על נוצות כנפיה מעיד “שהאבות הרחוקים שלה גרו בשובכים של הסולטן בדמשק” (250). בעלילה הנדלנ“ית מתש”ס משוחח יאיר עם אחת מצאצאיה של יונת תש"ח, כמשתמע מתיאורה הבא: “יונה רגילה למראה, כחלחלה־אפורה – – – פסי טלית שחורים על אברותיה ועל זנבה” (351). אחרי חמישים שנה כבר אי־אפשר להסתמך רק על הדמיון במראן החיצוני של היונים, ולכן תובלט הזיקה ביניהן בעזרת דבריהן.

בעלילת “הנובלה” מסופר, כי אחרי ש“הילדה” החדירה לתוכה את המזרק והרגישה שמתת־האהבה של אהובה נקלטה בגופה, היא פקחה את עיניה וראתה שיונת־הדואר “הבלגית” נותרה לעמוד סמוך לראשה. “הילדה” התחילה לתחקר אותה וכמקובל בסצינה פנטסטית, ענתה לה “הבלגית” וסיפרה לה ממה שראו עיניה בסן־סימון ועל מעשיו האחרונים של “התינוק” לפני מותו. “הבלגית” חתמה את דבריה בהגדרת תפקידה באירוע: “אני הייתי לכם כנפיים, אני הבשר והנפש, אני ממשב הגוף ומשא האהבה, אני הרוח והכוחות” (288).

מעמד דומה מתואר בסצינה הפנטסטית המאוחרת. בסיומו של חלום על אמו, מתעורר יאיר ומגלה שיונה עם “פסי טלית שחורים” רובצת על הרצפה לידו. למראיה פלט צעקה (351) ופקד עליה להסתלק מביתו. היונה התחננה שיתיר לה למצוא מקלט בביתו ללילה אחד, אך הוא הבהיר בתוקף את סירובו: “לא בבית הזה, לא אצלי, לא את”. ואז ניסתה היונה לעורר את רחמיו על־ידי איזכור היותה משושלת “היונה הבלגית”, ואמרה ליאיר: “אני הבשר והנפש, אני משא הגוף ומשא האהבה. אני הרוח והכוחות” (352–353). חזרה זו על דברי היונה התש“חית, באותן מילים ממש, חרצה את גורלה של היונה התש”סית. בהתקף של זעם אחז יאיר ביונה, יצא לחצר, מלק את ראשה וביצע בה מעשה דומה למעשה שעשו לוחמי הפלמ"ח בקרית־ענבים ליוניו של “התינוק”(241). בדומה להם צלה את היונה, אך בשונה מהם טרף את בשרה עם העצמות. מהחתכים שהותירו שברי העצמות של היונה בפיו, התערב דמו בדמה.

כיון שהאלימות התפרצה מיאיר רק אחרי שהיונה קשרה בדבריה את עצמה לאירוע מלפני חמישים שנה, שבעקבותיו הוא בא לעולם, ניתן לבאר את תגובתו כלפיה רק באופן אחד, ברצונו להתנתק בדרך זו מאגדת אהבתם של הוריו וממורשת תש"ח שעל הרקע שלה התפתחה האהבה ביניהם. באמצעות חיסולה של היונה התש“סית המתייחסת ל”יונה הבלגית“, יונת תש”ח, הבהיר יאיר, שהוא מסרב להמשיך להיות מחוייב למורשת האחריות, המסירות והגבורה, שהפגין אביו “התינוק” בקרב בסן־סימון (258–260), אלא מבקש להצטמצם בחייו הפרטיים בקן־האוהבים שרכש ושיפץ בכפר במצוות אמו.

מכאן, שעל־ידי הצמדת שתי עלילות האהבה זו לזו, על אף שחמישים שנה מפרידות ביניהן, מימש מאיר שלו את המגמה הרעיונית שביקש להשיג ברומאן זה. לכן, לא במקרה קשר מאיר שלו את סוף סיפור־המעשה של “הנובלה” לאתר הקרבות המפורסם ביותר של מלחמת תש“ח. הקרב בסן־סימון הפך לסמל של גבורה ושל עקשנות מצד לוחמים. במורשת הקרב של צה”ל הוא מונחל גם כמופת למסירות של לוחמים זה לזה. בעשותו כך חידד שלו את השוני בין ערכיו של “התינוק”, האב התש“חי של יאיר, שגם הוא לחם בגבורה בסן־סימון, לבין ערכיו של בנו התש”סי. יאיר התש“חי היה אידיאליסט, המסור לשליחות הלאומית שהוטלה עליו. יאיר בן־זמננו הוא אינדיווידואליסט ואנוכי, שיחסו לחיים הוא אסקפיסטי והדוניסטי. עם ערכי תש”ח ייסדו מדינה. עם ערכי תש"ס עלולים לאבד אותה.

יתר על כן: תחילה, בעלילת “הנובלה”, העצים מאיר שלו את סיפור הקרב ההירואי בסן־סימון לממדים של מיתוס, כדי שיובלט ניתוצו בהמשך, בעלילה הנדל"נית. בדרך זו ביקש להדגיש, שבשנת אלפיים, כחמישים שנה אחרי מלחמת השיחרור, הגיע לסיומו, לדעתו, הקשר הסימביוטי בין המדינה לערכים שנגזרו מהחזון הציוני. לכן, אפשר לקבוע, שמבחינה רעיונית ממשיך הרומאן “יונה ונער” את חמשת הרומאנים הקודמים של מאיר שלו, כולם רומאנים אלגוריים שמגמתם פוסט־ציונית. בכל החמישה ניפץ שלו את המיתוסים הלאומיים, החל מהקדומים שסופרו במקרא (ראה “עשו”) וכלה במאוחרים מן העליות הראשונות (ראה “רומן רוסי”). פירוט המיתוסים שניפץ והמטרות הפוליטיות־אקטואליות שביקש מאיר שלו להשיג על־ידי כך, ימצא הקורא בעמודים 63–70 בספרי “ספרות וריבונות” (2006).

בעוד שבחמשת הרומאנים הקודמים ניתץ מאיר שלו מיתוסים נושנים יותר, מימי מלחמת השיחרור. המגמה הרעיונית המשותפת הזו של מאיר שלו בכל ספריו מובלטת כאן שוב למען התמימים, שמתאמצים מזה שנים ללמד סניגוריה על משמעותם של ספריו באומרם, שבכל ספריו הוא רק משקף הבדלים בין הערכים הלאומיים־ציוניים של מייסדי “הישוב” ומייסדי המדינה לערכים האישיים־אזרחיים של בניהם, נכדיהם וניניהם. הלהיטות שלו לנתץ מיתוסים בכל ספריו מלמדת, שמגמתו לא היתה לשקף הבדלים הקיימים בפועל בין הדורות, אלא להטיף לזניחתם של ערכים ציוניים בשמה של השקפה פוליטית על “הסכסוך”, שהוא מחזיק בה. כל קורא צריך, לכן, לשאול את עצמו, אם למען מטרה רעיונית זו, כדי להשמיע את המיית היונים הפוליטית שלו, היה מוצדק לנתץ את המיתוס שנוצר בעקבות קרב הגבורה האמיתי שלחם הפלמ“ח בתש”ח במנזר סן־סימון?

מטרת סיפורי־המשנה

התצרֵף של היסודות מהם מורכב הרומאן “יונה ונער” הוא כושל לא רק בגלל החיבור הגס בין שתי עלילות סותרות כל־כך, אלא גם בגלל חריגותה של התוספת בסיומו של הכרך, שנדפסה בעמ' 363–365 תחת הכותרת “היכן הם היום”. בעמודים מיותרים אלה חושף מחבר הרומאן לא רק מה עלה בגורלם של גיבוריו כעבור שנים, אלא גם מהיכן שאב את הרעיון לכתיבת הרומאן. מתברר, שכמנהגו לפני כל כתיבת ספר ביצע מאיר שלו גם הפעם תחקיר מקיף ובמהלכו ביקר בשנת 2002 באחד מהקיבוצים, שבהם מיקמה ה“הגנה” בשנות הארבעים שובכים עבור יוני־הדואר כהכנה לקראת הבאות. ובעת שרשם לעצמו רשימות ניגשה אליו חברת־קיבוץ קשישה וסיפרה לו, שאכן פעם היה בקיבוץ שובך יוני־דואר ועבד בו “ילד אחד משלנו”, ש“היה לו איזה כינוי. ‘הילד’, או אולי ‘התינוק’”, אך הוא “נפל אחר־כך במלחמת השיחרור”.

האגדה על אהבת “התינוק” ו“הילדה” נשענת, אם כן, על עובדות היסטוריות מתקופת המנדט, לפיהן פיזרה ה“הגנה” שובכי־יונים בישובים שונים בארץ, כדי שיוני־דואר אלה ישמשו בעת הצורך אמצעי קשר בין הישובים. לחיזוק האשליה, שעלילת האגדה מבוססת על עובדות היסטוריות, לא היה צריך את העדות החיצונית הזו של המחבר. המקום הראוי למסירת עדות כזו הוא בראיונות שהמחבר מעניק כדי לקדם את מכירת הספר אחרי הופעתו. וכך אמנם נהג בעבר, אחרי חמשת ספריו הקודמים. תמיד הקפיד להסביר, שעלילות ספריו מבוססות על תחקירים יסודיים וממושכים. אם ביקש מאיר שלו לבשר לקוראיו, שאת הרעיון לעלילת “הנובלה” קיבל משיחה עם קשישה באחד מהקיבוצים, שבהם הוקמו בשנות הארבעים שובכי־יונים לגידול ולאימון יוני־דואר. יכול היה להוסיף עובדה זו בשולי הספר. בעמוד שבו ציין את מקורם של הציטוטים הספרותיים ששילב בעלילה, ולחסוך על־ידי כך מהקוראים את עמודי “היכן הם היום”. במקרה זה טוב היה עושה לוא היטה אוזן לאזהרתו של ס. יזהר, שלא להחזיר את הבדייה לחומריה ההיסטוריים (ראה בספר המסות של יזהר “סיפור אינו”, 1983). יתר על כן: עדות זו, שבה הנציח מאיר שלו את עצמו בספר, מכפילה את שני סיפורי־המשנה, שהוצבו בפתח הרומאן ובסיומו, שבהם כבר חיזק את האשליה, שהאירועים המסופרים ב“נובלה” אירעו בהיסטוריה.

בסיפור־המשנה הראשון, זה שהוצב בפתח הרומאן, מספר יאיר, שבמהלך ההדרכה של קבוצת תיירים מאמריקה, קטע אחד מהם את הסברו והוסיף עובדה שנחקקה בזכרונו כלוחם מהקרב בסן־סימון, שבעיצומו של הקרב “מעל כל הגיהינום הזה, פתאום עפה יונה” (7). כיוון שהתייר אמר זאת בעברית, שהפתיעה את חבריו בקבוצה האמריקאית, צריך להניח שלא חשף את עצמו משום שביקש להוכיח למדריך־התיירים, שבטרם ירד מהארץ היה “צבר” מאם־המושבות “מלבס”, וגם לא משום שביקש להתפאר בעברו הישראלי־קרבי באוזני חבריו מאמריקה, אלא משום שהתעופפותה של יונה מעל שדה־הקרב הגיהינומי בסן־סימון נותרה כתעלומה גדולה יותר בזכרונו מהעובדה שהוא עצמו הצליח להיחלץ משם בחיים. מזלם של הלוחמים האחרים לא האיר להם פנים כפי שהאיר לו, שהרי הניצחון בקרב הזה גבה את חייהם של עשרים ואחד לוחמים ורק עשרים נחלצו מהקרב הקשה בסן־סימון כשהם מהלכים על רגליהם ובצאתם חילצו מהמקום שמונים ושלושה פצועים בנשיאה על הגב ועל אלונקות. (תיאור מפורט של הקרב בסן־סימון והסבר על חשיבותו להצלת ירושלים כלול בספר “הראל – הקרב על ירושלים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 143–152. על האנדרטה שהוקמה באתר חרוטות המילים שכתב חיים גורי לזכר הנופלים: “כאן עזבום החיים ולא עזבם אומץ־הלב”).

סיפור־המשנה השני המחזק את האשליה, שלאירועי האגדה יש בסיס מוצק בהיסטוריה, אפילו עולה על קודמו, כי הוא איננו נשען על דבריו של יורד מהארץ על אירוע שהתרחש לפני חמישים שנה בקרב בסן־סימון, אלא על הוכחה שהתגלגלה לידיו של המספר, יאיר מנדלסון. כמחווה של תודה, הגיעה לביתו בשנת 1999 חבילה ששלחה אליו, אחרי ביקורה בארץ, תיירת מבוגרת, גבוהה וגרומה מקבוצת צַפרים מהולנד. בחבילה היו צילומים של אקוורלים, שיאיר הבחין שהתיירת ציירה במהירות בכל מקום שאליו הסיע את הקבוצה. באחד מהם הנציחה גם אותו. אך משום־מה צירפה השולחת לחבילה גם צילום של אקוורל שציירה בשנת 1945, בביקור קודם שלה בארץ, ובו הנציחה “נער אחד, יושב על ספסל בתחנת־הרכבת ועל ברכיו סל קלוע מקש, סל יונים עם מכסה וידית” (362). לא רק שהאקוורל הזה העניק לרומאן את שמו, “יונה ונער”, שם שגם ד"ר לאופר תרם אותו לרומאן (150), אלא שיאיר שילב את הציירת כדמות בגוף עלילת “הנובלה” (174).

כמו בביקור המאוחר משנת 1999 הקדישה ההולנדית גם את הביקור משנת 1945 להנצחת המראות ובעלי החיים בארץ הקודש. את האקוורל על הנער ציירה בזמן שהמתינה בתחנת הרכבת בעפולה לרכבת העמק שתסיע אותה לחיפה. עיניה קלטו אז נער, שלכד את תשומת־לבה בגלל ארשת הדאגה על פניו. כצפרית הניחה ששלומן של היונים בסלו הטריד את שלוות רוחו ולכן שלפה מתיקה במהירות בלוק־ציור, צבעי־מים ומכחולים וציירה, כמנהגה גם בעתיד “במהירות ובדייקנות שלא תיאמן” (328), את הנער המודאג עם סל היונים שאחז בחוזקה בידיו. רק אחרי שהרכבת כבר יצאה לדרכה התבררה לה הסיבה האמיתית למראהו המודאג. כספו של הנער נגנב ממנו על־ידי שני צעירים שהתיידדו איתו בעפולה, וחסרו לו המעות לכרטיס הנסיעה ברכבת לחיפה. כגמול על כך שבלי ידיעתו דיגמן לפניה בעת שציירה אותו עם סל היונים, גאלה אותו מהכרטיסן, שביקש להשליכו מהקרון בלב העמק הריק, וקנתה למענו כרטיס שאיפשר לו להגיע בשלום לחיפה.

חומרים מיותרים

קוראי הפרקים של העלילה המוקדמת יודעים, שהנער, שאותה הולנדית גבוהה וגרומה הנציחה במהירות בתחנת הרכבת בעפולה לפני למעלה מיובל שנים, הוא “התינוק”, היונאי מהקיבוץ. ולנו, הקוראים, גם ידועה המטרה שלמענה יצא מהקיבוץ עם הסל: לפגוש את אהובתו, “הילדה” מתל־אביב, ולמסור לידיה את היונים שלו ולקבל ממנה את היונים שלה, כדי שיוכלו להחליף ביניהם בעזרתן פתקי “כן. כן. לא. וכן” (174). מדוע החליטה הציירת לצרף לצילומי הרישומים משנת 1999, ששלחה אל מדריך התיירים החביב, גם את הרישום ממסעה הקודם, זה המתאר את הנער והיונים בסלו? ישגה מי שיניח, שעשתה זאת כדי למחות באזניו על כך ש“היום כבר קשה לראות את העופות והמראות האלה אצלכם, וזה חבל”, כפי שהוסיפה במכתב שצירפה לצרור הצילומים. סביר להניח שההחלטה לשלוח ליאיר גם את צילום האקוורל משנת 1945 גמלה בלבה, אחרי שנדהמה לגלות בשובה להולנד, שקיים דמיון מפליא בין המדריך הישראלי, שאותו הנציחה ברישום שעשתה בלי שהבחין בכך במסעה האחרון, שמראהו כמראה “ציפור שחורה ועבה, לא נודד אלא שב, לא מתחבר ללהקה” (362), לבין אותו נער מודאג שראתה ב־1945 בתחנת הרכבת בעפולה. אף שלא העלתה על דעתה שהשניים הם אב ובנו, היטיבה לקלוט שהשניים הם ציפורים משונות, חריגות במראן ולא מתחברות ללהקתן.

סיבה נוספת מייתרת אף היא את עמודי “היכן הם היום”. בעטיים רשאי הקורא לתמוה: מדוע הסתפק “המספר”, יאיר, רק בשני סיפורי־משנה, כדי לחזק את האשליה שלאירועי העלילה יש אחיזה בהיסטוריה, ולא הוסיף עליהם עדויות נוספות, שעל־פי עמודי “היכן הם היום היו אף הן מסוגלות לחזק אשליה זו? הן לפני שעדותו של הפלמ”חניק מאמריקה וצילומי האקוורלים של הציירת מהולנד הגיעו לידיו, שניהם בשנת 1999, יכול היה יאיר במשך השנים, כך מתברר מעמודי “היכן הם היום”, לגבות עדות חשובה על הוריו מפי ד"ר לאופר ומפי חניכתו, היונאית מרים, וגם מפיהם של דודו ודודתו של “התינוק” שאימצו אותו בקיבוצם. עדים אלה היו זמינים ליאיר בארץ במשך שנים רבות ועדויותיהם היו מסוגלות לחזק בהצלחה גדולה יותר את האשליה שהאירועים האגדיים של “הנובלה” אכן התרחשו באמת בין השנים 1940–1949. אילו עשה כך יאיר, היתה דמותו נחקקת אצל הקורא כדמות מהימנה יותר במובן הפסיכולוגי מכפי שהיא מצטיירת בעטיים של עמודי “היכן הם היום”. יאיר היה מצטייר אז לקורא כאדם שלא ישקוט עד שיפענח את סיפור אהבתם של הוריו, שבו מוצפן גם סוד לידתו המופלאה.

הפרק החיצוני הזה איננו היחיד המלמד, שמאיר שלו טרם סיגל לעצמו את חוכמת המחיקה של חומרים מיותרים מספריו. אילו סיגל לעצמו חוכמה זו, היה מנכש לא רק את הפרק החיצוני “היכן הם היום” וחלק מהתיאורים המפורטים מדי של מלאכת השיפוץ בפרקי עלילה הנדל“נית, אלא גם חומרי־עודף רבים מפרקי “הנובלה”, שבלעדיהם היתה האגדה הופכת למלוטשת ולמהודקת יותר. כגון: הרשימות הרבות שגיבב בפרקים שונים של שתי העלילות (למשל: 62, 191, 217), תיקוני הלשון “שבך” (הבי"ת בסגול) – “שובך” (הבית בקמץ) ו”לשלוח" – “לשלח”, וכן: המידע על אורח־חייהן של יוני־הדואר (143–144), מזונן (93), אבזיריהן וכיצד מאמנים ומכשירים אותן לתפקידן (145–146). הוא הדין ביחס לחזרות על כישרונה היחיד של יונת־הדואר, לחזור לשובך שלה מכל מקום שממנו משלחים אותה (88, למשל) והעדויות מההיסטוריה על התרומה של יוני־הדואר להצלת צבאות ולנצחונם במלחמות וגם לתפניות בחייהם של יחידים, מהם ידועים ומהם אלמונים, שבזכותן זכו להנצחה בפרקי ספרות מהקדומים ועד ימינו (80, 198–199). המאמץ הזה, להרחיב את השכלתו של הקורא בפרקי ספרות והיסטוריה על היונים ולהקנות לו בקיאות ביונאות, יאה לספרי הדרכה בנושאים אלה, אך לא באגדה האמורה להוליד חוויה רגשית. או בניסוח אחר: כל מה שאינו תורם ישירות לסיפור־המעשה ולגילוף הדמויות מוטב היה להרחיקו מהטקסט.

השטיק “הרוחני”

במאמץ להפיח רוח חיים בעלילה הנדל"נית, עיצב מאיר שלו את יאיר כחריג במשפחתו לא רק במראהו החיצוני, אלא גם באופיו. בעוד הוא "עפיפון שחוטו ניתק – – – מהסס – – – מסתפק בייחולים ובתקוות, ומרגיש “כמו היהודי היחיד” במשפחה, כל בני המשפחה האחרים (הוריו, אחיו בנימין וליאורה אשתו) הם מעשיים ומציאותיים, “מחליטים ועושים” (100). ואכן חולשת העלילה המאוחרת היא בעיצוב דמותו של יאיר כילד מגודל שבגיל חמישים עודנו “ציפור שחורה ועבה, לא נודד אלא שב, לא מתחבר ללהקה” (362), כפי שהגדירה אותו הציירת הגרומה מהולנד. יאיר מתואר כאדם המרגיש מחנק בעיר וזרות לאורח־החיים המקובל על רוב האנשים, שהם בעיניו בלומי־חושים משום שהתנתקו מהטבע. השייכות לטבע מובלטת באמצעותו בעלילה כסוג של רוחניות, שרק יחידי סגולה מסוגלים לה, משום שלא אבד להם הכושר להישאר צמודים לעורק החיוני של הקיום – הטבע.

את “הרוחניות” הזו לא קיבל יאיר מאביו המאמץ, רופא הילדים ד“ר יעקב מנדלסון, אלא ירש גנטית מאביו “התינוק” ומאמו “הילדה”. מילדות התאמצה אמו של יאיר להחדיר בו את האהבה ל”רוחניות" הזו. לכן הרגילה אותו כשהיה ילד לומר “שלום בית” (40), לפני שהתרה לו לנעוץ את המפתח במנעול דירתם בתל־אביב, ויאיר בן החמישים ממשיך לקיים טקס ילדותי זה גם בבית שרכש במושב (126). לכן צירפה אמו גם לסכום הכסף, שהעניקה לו לרכישת הבית במושב, הוראות מדוייקות על גילו של הבית שיקנה לעצמו ועל מיקומו בנוף, בהסבירה לו, שכדי להיות “רוחני” ומאושר, צריך אדם “סיפור, ופינה, ואוויר ואהבה, ושני ראשי הרים, על האחד לעמוד ועל השני להביט, ושתי עיניים לבדוק בהן את השמים ולחכות” (319).

בנימין לא אימץ את “הרוחניות” שהציעה רעיה לבניה, אך יאיר לא רק אימץ את תורתה, אלא גם הרחיב אותה: איתר ורכש בית בנוף המתאים, בחן את הרוחות האופפים אותו ושיפץ אותו באופן שעורר השתאות אפילו אצל שכניו במושב. אם הרחצה של יאיר במקלחת בחצר, המגע של כפות רגליו באדמה והשינה על הרצפה הם מימוש של “רוחניות”, או של איזו שאיפה רומנטית לחוות חוויה פנתאיסטית, אז סילף מאיר שלו באופן קיצוני את תורתו האוטופית של מחבר “האדם והטבע”. א"ד גורדון היה דוחה על הסף “רוחניות” הדוניסטית ואסקפיסטית, מוחצנת ומסולפת כזו, כפירוש להשקפתו על האופן שבו ראוי לבני־אדם להשתלב בטבע.

ואכן, את יאיר עיצב מאיר שלו בדמותם של גיבורי הרומאנים הקודמים שלו, שהינם תמיד אוהבי־טבע ו“רוחניים”, השמים ללעג בעצם חריגותם בני־אנוש מצויים מן הסוג המתהלך במקומותינו. קהל המעריצים הגדול של מאיר שלו בלע בשקיקה את “השטיק” הרעיוני הזה בספריו הקודמים בלי להרגיש שהכותב לועג בעלילות ספריו לערכים שלהם עצמם. לכן חשוב להבהיר פעם נוספת למעריצים אלה, המתפעלים מהתעקשותם של אירלה ותירלה להתקלח במיתקן הפתוח לרוח ולאכול ארוחה המורכבת מלחם־ירקות־זיתים־גבינות: מאיר שלו לא כתב את חמשת הרומאנים הקודמים, וגם לא את הנוכחי “יונה ונער”, כדי להפיץ חזון “רוחני” על אהבה לטבע ועל חיים פשוטים ובריאים. גם לא בשליחותה של “רוחניות” כזו מיקם את העלילות של ספריו בימי־עבר, שבהם לא היתה הארץ עדיין מוגדרת מדינית, אלא היתה ארץ בתולית ולכן היו מרחביה פתוחים לפני חולמים ותמהונים מכל הלאומים (“פונטלנה”). ולא להפצת “הרוחניות” הכוזבת הזו מילט את גיבוריו מהערים לפינות חבויות במדבר שהקידמה טרם כבשה אותן (“בביתו במדבר”).

כאמור, כתב מאיר שלו הן את חמשת הרומאנים הקודמים שלו והן את “יונה ונער”, כולם פרועי תוכן ופגומי מבנה, כדי להבהיר לכולנו, שהציונות כשלה וחזונה הניב רק התבהמות וניוון, סבל ומוות. הכיסופים לאורח־חיים “רוחני” הובלטו אצל גיבוריו רק כדי להציג, על דרך הניגוד, את הציונות כאידיאולוגיה שמוטב להתנתק ממנה, משום שהיא חומסת את אושרם האישי של אלה המתעקשים לדבוק בערכיה. על חתירתו למטרה הרעיונית המסוכנת הזו, מסוכנת לקיומה של המדינה ומסוכנת להישרדותו של העם היהודי, שילם הפעם מאיר שלו מחיר כבד, כי השחית במו־ידיו פנינה ספרותית, את “הנובלה” רבת־הדמיון שהיתה ברשותו.

¹

²

בשנת הופעתו, ב־2004, ובשנה שלאחריה היה רומאן הביכורים הזה של אשכול נבו רב־מכר בסיפורת הישראלית. סוקרי הספרים בעיתונות לא טרחו לבדוק אותו לעומק ובכך סייעו לו, למרות פגמיו הרבים, להפוך למצליח מבין ספרי הפרוזה במשך שנתיים. שלוש שנים קודם לכן, ב־2001, הופיע ספרו הראשון של אשכול נבו, “צימר בגבעתיים”, ועל־פי ששת הסיפורים שנכללו בו אי־אפשר היה לשער את ההצלחה שתפקוד את ספרו השני של המחבר, ועוד בנסיונו הראשון לכתוב רומאן.

למען האמת, פרט להגדרה הז’אנרית של “צימר בגבעתיים” כקובץ סיפורים קצרים ושל “ארבעה בתים וגעגוע” כרומאן, שני הספרים ממשיכים זה את זה, כי בשניהם טיפל אשכול נבו בעולמם של ישראלים צעירים, רובם סטודנטים בשנות העשרים לחייהם. מדוע, אם כן, למרות הדמיון בין שני ספריו של אשכול נבו, זכה הרומאן לתפוצה של רב־מכר, בעוד שקובץ הסיפורים שקע מיד אחרי הופעתו וכמעט נשכח מלב? אם צריך הוכחה לעובדה, שלפעמים שם של כרך סיפורת מסוגל לקבוע את גורלו, מושיט לנו אותה שמם של שני הכרכים. השם “צימר בגבעתיים” לא עורר ציפיות גדולות. הוא רמז על משהו מקומי, מוכר ומוגבל בגוש דן ההומה והדחוס כל־כך. השם שנבחר לרומאן נשא בחובו הבטחה רבה יותר. הוא רמז על משהו גשמי וקונקרטי, “הבתים”, ועל משהו מופשט כמו “הגעגוע”.

דפדוף בספר חשף, עוד לפני הקריאה עצמה, שהרומאן מחולק לחמישה חלקים. לארבעה מהם ניתן השם “בית” בצירוף מספר סידורי מ“ראשון” ועד “רביעי”. לעומת זאת, בניגוד לציפייה, לא ניתן לחלק החמישי השם “געגוע”, אלא “גלות”. יתר על כן: בתרגום לאנגלית ניתן לרומאן השם “אוסמוזיס” – מונח מתחום מדעי הטבע, המגדיר פיעפוע של מולקולות דרך קרום חדיר למחצה כדי להשוות את ריכוז החומר משני צידי הקרום. במהלך הקריאה מתברר לקורא כי לשני השמות יש אחיזה בתוכן הרומאן.

אשר לשם העברי – עלילת הרומאן אכן מספרת על ארבעה בתים במעוז־ציון. המשפחות המתגוררות בבתים אלה מפורטות פעמיים בגוף העלילה (בעמ' 100–98 ו־357–359). הבית הראשון הוא ביתם של סימה ומשה זכיאן, והוא בן שתי קומות. בקומה העליונה מתגוררים הוריו של משה, ג’ינה ואברהם, ואת הקומה התחתונה מאכלסים הזוג הצעיר עם שני ילדיהם. את אחד החדרים בקומה שלהם השכירו סימה ומשה לנועה ועמיר, זוג סטודנטים שחיפש מקום באמצע הדרך בין שתי האוניברסיטאות שלהם, כי נועה לומדת צילום ב“בצלאל” בירושלים, ועמיר לומד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. שניהם מתאמצים למסד את הקשר ביניהם בחדר ששכרו, וזהו הבית השני במנין הבתים הנרמז בשם הרומאן. הבית השלישי הוא הבית של משפחת אבינרי. נחמה וראובן הפכו הורים שכולים, אחרי שבנם הבכור, גידי, נפל במהלך שירותו בצבא. נותר להם רק אחיו בן השתים־עשרה, יותם, המתאבל על גידי בדרכו המיוחדת. והבית הרביעי הוא הבית של משפחת מדמוני, ששכרה את רמי, קבלן שיפוצים, כדי לשפץ את המבנה שלהם. רמי מעסיק פועלים מכפר פלסטיני בשטחים, שאליו עברו ב־1948 מגורשי המקום לפני ששמו הוסב מא־קסטל למעוז־ציון.

בין הפועלים של רמי נמצא גם צאדק עדאנה. סיפורם של צאדק ובני משפחתו עונה על המילה השלישית בשמו של הרומאן – “געגוע”. צאדק היה עדיין ילד ב־1948 כשמשפחתו ברחה מא־קסטל, אך אצלו ואצל משפחתו לא נחלש הגעגוע לבית שהיה ביתם עד מלחמת 1948 ושמאז הו בבעלות משפחת זכיאן. השיחה המתקיימת בכלא בין צאדק למוצטפא עאלם, אסיר מבוגר המלמד אותו עברית, נותנת סימוכין לייחוס הגעגועים לצאדק. בין המילים שמוצטפא רשם לשינון עבור צאדק כלל גם את המילה “געגועים”. צאדק מתעכב על מילה זו ומסביר מדוע מצאה מילה זו חן בעיניו יותר מהמילים האחרות: “כי געגוע זה, יעני, כמו שאמרת, כשאתה רוצה להיות במקום אחר. – – – זה כמו שתינוק שבוכה לאמא שלו” (219). ואכן, בהיותו כלוא מתגעגע צאדק לאמו, לאשתו נהילה ולילדיו (358), אך הגעגוע העיקרי שלו הוא, כמובן, אל הבית שהיה בעבר של משפחתו ועכשיו הוא של משפחת זכיאן, ששוכנה במקום, אחרי שעלתה למדינה מכורדיסטן שבצפון עירק.

גם השם האנגלי מכוסה היטב בתוכן הרומאן. בפגישה של עמיר עם חברו דוד, המוזיקאי שייסד את להקת ליקריץ, השמיע דוד לעמיר קטע אינסטרומנטלי שחיבר ועמיר שהתמכר לצלילים הרגיש, שהם מתפתלים כמו “שביל צר שעולה ויורד מהרים, שנכנס ויוצא מבתים, שמפעפע דרך אנשים” (339). כיוון שחווה את כוח החילחול של המוזיקה, הציע עמיר לדוד להעניק לקטע את השם “פיעפוע”, אך דוד פסל את ההצעה על הסף בנימוק שהשם הזה “כבד מדי” (340). ואכן “אוסמוזיס”, השם האנגלי שניתן לרומאן, הולם יפה את עלית הרומאן, המתארת כיצד מתרחש מאליו פיעפוע של רגשות, לבטים וכיסופים בין הבתים של מעוז־ציון ואפילו רחוק משם. השכול של ממשפחת אבינרי מפעפע מביתם אל הבתים האחרים במעוז־ציון ואל מקומות אחרים במדינה. גם המתח בין הזוגות בבית של הזכיאנים, בין סימה ומשה ובין נועה ועמיר, מפעפע דרך המחיצה המפרידה בין חדריהם, ואפילו הגעגוע של משפחת עדאנה, משפחתו של צאדק, מפעפע דרך הגבול, שנמחק ב־1967, המפריד בין כפר הפליטים, שברחו מא־קסטל ב־1948, למעוז־ציון המשגשגת.

המקום והזמן

כבר מן האמור עד כה ניתן להסיק, שאשכול נבו כתב רומאן שהוא הגדיר לעצמו מראש קונצפט לתוכנו: למקם את העלילה במקום קטן ונידח, אך גם טעון בסמליות של “הסכסוך”. המקום נבחר כדי להבליט דרך תולדותיו את הסבל של שני העמים כתוצאה מסכסוך שלא נפתר מאז שנת 1948. עד כמה מעוז־ציון הוא ישוב נידח בשולי הדרך הראשית לירושלים אפשר להסיק מהמכתב של מודי, המנסה לברר את מיקומו המדוייק במדינה: “איפה בדיוק יוצא הקסטל, לפני חומוס אבו־גוש או אחרי?” (24). בפתיחת “הבית הראשון” מובלט ההבדל בין מעוז־ציון למבשרת־ציון. מבשרת היא "אשכנזית, מטופחת, מסודרת עם שם אופטימי: “מבשרת”. לעומתה מעוז־ציון “היתהלפני שנים מעברת עולים מכורדיסטאן, עכשיו היא בעיקר בלגן. צריפים עם וילות, חורבות ליד פרחים, רחובות הולנדיים ורחובות מוזנחים” (9). אך קטנותו ונידחותו של הישוב אינן צריכות להטעות, כי כל מה שאתה מוצא במקום כמו מעוז־ציון, מציג בהקטנה את המצוקה העיקרית של המדינה בכל שנות קיומה.

עובדה זו מחוזקת על־ידי הבחירה של אשכול נבו למקם את העלילה בשנת 1995. הבחירה בשנה זו גם היא חלק מהקונצפט של הרומאן, כי כמו המקום גם השנה נועדה לייצג את הנושאים המטרידים את המדינה בכל שנות קיומה. יתר על כן: המקום והזמן מתקשרים אל יצחק רבין ז“ל, ראש הממשלה שנרצח ב־4.11.1995, שלחם באזור זה במלחמת השיחרור כמפקד חטיבת “הראל” של הפלמ”ח. אמו של צאדק, הנוצרת בזכרונה את “הנכבה” של הפלסטינים באותה מלחמה, מזכירה את חלקו בכיבוש המקום (69). עוד קודם מקפיד אחד מהמספרים של העלילה, המספר יודע־כל, לחשוף, שהמנהל הלוגיסטי של העצרת, המיועדת להתכנס בכיכר־המדינה, כדי להביע תמיכה ברבין, עצרת שבסיומה יירצח רבין, כומס בלבו חלום, לכתוב “רומאן סוחף על רקע מלחמת השיחרור” וגם שם כבר בחר לרומאן, “בורמה”, על שם הדרך שנסללה" (49). דרך בורמה, שנפרצה ב־1948 כדי לעקוף את החסימה בקסטל לירושלים על־ידי כפרי פורעים ערביים ובכללם הכפר א־קסטל, מוזכרת גם בהרהוריו של עמיר (203). כל פעם שהוא נוסע מתל־אביב חזרה אל החדר ששכרו הוא ונועה במעוז־ציון, הוא נתקף חרדה בהגיעו לשער־הגיא (היא באב־אל־ואד ב־1948): “נדמה לך שעל הגבעות עומדים צלפי הלגיון, ועוד שנייה הם יירו לך בגלגלים, ותגמור כמו אחד המשוריינים החלודים שבצד הדרך, ואתה תוהה, איפה דרך בורמה, איפה דרך בורמה” (203).

רצח רבין מוזכר הרבה פעמים בטקסט, החל בהכנות לעצרת ההמונים בכיכר מלכי־ישראל (48) וכלה בתדהמה שכולם הוכו בה בהיוודע האסון בסיומה. עמיר שמע על הפציעה של רבין בדרך ממעוז־ציון לתל־אביב, “קצת לפני סיבוב מוצא” (61), וכשהגיע לפגישה עם דוד כבר הודיעו שרבין נפטר והם ישבו בסלון מול הטלוויזיה ושתקו. עמיר ונועה גם נסעו לכנסת כדי לעבור על פני הארון, אבל התור היה ארוך והם לא הצליחו להיכנס. לכן ניסו להצטרף “לנוער השעווה, שישב במעגלים מתחת לגן הוורדים ושר שירים עבריים” (61), אבל לא הצליחו להתחבר לתמימות שהיתה בשירתם. גם משפחתו הפלסטינית של צאדק נצמדה לטלוויזיה וצפתה בתוכנית לזכר רבין (67–69). על הרצח דיברו גם בכיתה של יותם (69–70) ואפילו במועדון פגועי־הנפש ברמת־חן (81). רצח רבין הוא נושא להטרדות של מכון טלסקר המנסה לברר שוב ושוב אצל סימה, שנפלה במידגם שלהם, “מה עמדתנו הפוליטית אחרי הרצח” (65).כל האיזכורים האלה אמנם מבססים היטב את הרקע התקופתי של עלילת הרומאן, אך המשמעות הלאומית של הרצח אינה נדונה. הרצח משולב בעלילת הרומאן כציון־זמן בלבד, כעוד אירוע בחייהם של גיבורי העלילה (228–229).

הרקע הפוליטי

על־פי האיזכורים של רצח רבין בטקסט אפשר לקבוע, שכל אירועי העלילה מתרחשים במשך תשעה חודשים. את החדר שכרו נועה ועמיר אצל סימה ומשה כחודשיים לפני העצרת שבסיומה נרצח רבין (48). מכאן שעלילת הרומאן מתחילה בספטמבר 1995. כזכור, כחצי שנה אחרי הרצח של רבין נערכו בחירות, שבהן הפסיד שמעון פרס בהפרש קולות זעום, כשלושים אלף קולות, לביבי נתניהו. בבחירות אלה נשמטה ראשות הממשלה מידי מפלגת העבודה ועברה לידי הליכוד. נועה שנפרדה מעמיר וחזרה להתגורר בתל־אביב, המכוסה בכרזות לקראת הבחירות האלה, מאפשרת בהרהוריה להגדיר את מועד הפרידה שלה מעמיר – תחילת מאי 1996: “מכמה מרפסות השתלשלו בדים לבנים עם סיסמאות פוליטיות. כולם של אותו מועמד. – – – מוזר שיש בחירות עכשיו. רק לפני חצי שנה רבין עוד היה ראש־ממשלה. חצי שנה? זה אומר שלפני שבעה חודשים עברנו לגור בקסטל. – – – לא ייאמן כמה דברים נדחסו לתוך התקופה הקצרה הזאת” (342). יתכן שקוראי הרומאן בעתיד יצטרכו להשלים לעצמם את הרקע של השנה הסוערת הזו בתולדות המדינה, אך לא כן הקורא שאירועי שבעת החודשים האלה ואלה שקדמו להם וגם אלה שאירעו אחריהם מוכרים לו מחייו. למען הקוראים של הרומאן בעתיד חשוב לציין שתי עובדות פוליטיות שבלעדיהן לא יבינו חלקים שונים בעלילה. הראשונה נקבעה לפני הרצח של רבין, והשנייה נקבעה אחרי האירוע הזה.

אחרי הסכם אוסלו ב‘, שנחתם בוושינגטון ב־28.9.95, כחודשיים לפני הרצח בכיכר, הסכם שעבר בכנסת ברוב דחוק של שלושה קולות, התחדד הניגוד בין “המחנה הלאומי” ל“מחנה השלום”. ההסכם לא הפסיק את הפיגועים באוטובוסים ובמקומות הציבוריים, אלא להיפך, אחרי ההסכם הפך הטרור נגד אזרחים לרצחני יותר. האבל של משפחת אבינרי על בנם החייל מדגים את הגריעה בביטחון אחרי החתימה על הסכם אוסלו ב’ ואת השפעת השכול על שלמותה של המשפחה. בעקבות נפילתו של בנם, אחזו האב והאם בעמדות פוליטיות מנוגדות. הוא הזדהה עם העמדה הפוליטית של הימין והיא עם זו של השמאל. התגברות הטרור דווקא אחרי החתימה על ההסכם שהיה אמור לסמן הליכה לקראת שלום, העלתה למודעות הציבור הישראלי את התביעה של הפלסטינים ל“זכות השיבה” אל הבתים ואל הקרקעות בשטח של מדינת־ישראל עד מלחמת ששת־הימים. גם לכך יש ביטוי בעלילת הרומאן, באמצעות צאדק, הפועל הפלסטיני שאמו מחזיקה בשלוש הוכחות להצדקת “זכות השיבה”: במפתח הבית שממנו ברחה המשפחה ב־1948, בקלף הקושאן המוכיח את בעלותה על הבית ועל חלקת האדמה שעליה הוא עומד ובסוד המטמון שהטמינה באחד מחדרי הקומה העליונה של הבית – שרשרת מזהב העוברת מאם לבת הבכורה במשפחה מזה מאה שנים (137–139).

בבחירות שהתקיימו אחרי הרצח בכיכר השתלבה ש“ס בממשלה וחיזקה את אחיזתה בעמדות הכוח ברבנות ובפוליטיקה. המפלגה העדתית־מזרחית הזו ביצרה את מעמדה בערי הפיתוח ובשכונות על־ידי מערכת חינוך חרדית, מקבילה לזו שהיתה למפלגות החרדיות האשכנזיות. האח הבכור של משה זכיאן, מנחם, מייצג את המפלגה כרב בטבריה. באחד הביקורים של משה וסימה אצל מנחם, אמר להם האח־הרב, “שכל הצרות שמתרגשות עלינו בעת האחרונה זו תוצאה מהזנחת המזוזות”, ועל כך הגיבה סימה: “אתה טוען שרבין מת בגלל מזוזות פסולות?” (55). גם אביה של סימה עזב את משפחתו משום שבהשפעת ש”ס החליט לשנות את דרך חייו (56). תהליך דומה עובר על בן־זוגה, משה, שבהשפעת אחיו, הרב מטבריה, נסחף גם הוא לפעילות המפלגה במעוז־ציון. על רקע זה מתעוררת המחלוקת בינו ובין סימה, לאיזה גן־ילדים לרשום את בנם, לגן של ש“ס או לגן חילוני. עמיר עצמו נקלע למצב מביך כשצעיר נטפל אליו וניסה למכור לו קמעות של הרב כדורי והרב עובדיה וקלטת של זמר החצר של ש”ס (319).

ריבוי מספרים

לפני העיון בהתפתחות העלילה של הרומאן, הכרחי לדון בגילויים הטכניים של מבנהו והרכבו. כבר הובלט שהרומאן בנוי מארבעה “בתים” וחלק ששמו “גלות”. בראש הספר הוצב “פרולוג” – חצי עמוד, שבו מספר יודע־כל מתאר את עמיר ממתין עם חפציו ורהיטיו לטנדר של חבר שיוביל את המטען שלו לחדר ששכר יחד עם נועה במעוז־ציון. בניסוח כמעט דומה מופיע קטע זה פעם נוספת, בעמ' 357, אך שם הוא מספר על ראובן אבינרי, הממתין לטנדר של חבר שיסיע אותו ואת חפציו ורהיטיו ממעוז־ציון. בנוסף לכך שהקטעים הדומים מתייחסים לגיבורים שונים, בולט גם ההבדל בניסוח שלהם. ב“פרולוג” מנוסח הקטע בלשון עבר, בעוד שבחלק “גלות” מנוסח הקטע בלשון עתיד, כי אבינרי לא מתכוון לעבור למקום מגורים אחר בארץ, אלא לטוס לאוסטרליה ולהצטרף שם אל נחמה ויותם, שהקדימו לעזוב את הארץ לפניו. בכך תשלים המשפחה השכולה את החלטתה לצאת לגלות. אף שההחלטה הזו נכפתה על יותם, לא מצאו ההורים פתרון אחר לאבלם על בנם הבכור מאשר לגלות מהארץ. החלטתם העניקה לחלק זה בספר את שמו.

אשכול נבו הפעיל ברומאן את הטכניקה של ריבוי מספרים. וכך מכהנים כמספרים בנוסף למספר יודע־כל גם הדמויות המרכזיות בעלילה: נועה, עמיר, יותם, סימה, משה וצאדק. המונולוגים של המספרים נאמרים בגוף ראשון וקטעים מהם מעורבים זה בזה, ולכן צריך הקורא לזהות על־פי התוכן את ה“אני” שדובר בכל יחידת־טקסט. טכניקה זו הפעילו עמוס עוז ברומאן “אותו הים” (1999) ויובל שמעוני בסיפור הארוך “המנורה” (שהוא למעשה סיפור בממדי רומאן), שפתח את הכרך “חדר” (1999). כמו כן: בכל חלק משתלב גם מכתב של מודי, חברו של עמיר, המטייל בדרום־אמריקה. ארבעת החלקים הראשונים מסתיימים בשיר משירי להקת ליקריץ, ולכן מתבלט השינוי בחלק “גלות”, שבסיומו לא מצורף שיר של הלהקה. לעומת זאת הוא מסתיים במכתב נוסף של מודי, מכתב הממלא את תפקיד האפילוג וסוגר רעיונית את העלילה. ואכן חבל שהמכתב הזה לא הובלט תחת הכותרת “אפילוג”, אלא הובא כשהוא רצוף לקטעים הקודמים בחלק “גלות”.

הטכניקה של ריבוי מספרים היתה יכולה להיות מנוצלת להבלטת סתירות בין הדיווחים שלהם על אותם אירועים, בשיטת הרָשׁוּמוֹן, אך אשכול נבו לא חתר לכך. המספרים משלימים זה את זה ורק לעיתים נדירות הגירסאות שלהם לאותם אירועים מתגלות כסותרות. כזה הוא המקרה שבו מסתבך צאדק עם סבתא ג’ינה, כשניסה לעזור לה לשאת לביתה את שקית הקניות, כדי לחדור לבית שבו הוסתר המטמון של משפחתו. סימה מפרשת את האירוע כהתנפלות אלימה של הפועל הערבי על חמותה (98), ואילו צאדק הסביר את האירוע כאי־הבנה בינו ובין הקשישה (101). הדוגמא הבולטת מכולן לסתירה בין דיווחיהם של שני מספרים על אותו אירוע מתגלה ביחס לתיאור ההתפרצות של צאדק בשליחות אמו לבית של משפחת זכיאן, כדי למצוא שם את המטמון משנת 1948. התיאור של צאדק (193–197) שונה מהתיאור של סימה (183–193). סתירה מהותית כזו בין נקודות־המבט של שני מספרים לא מתבלטת בתיאורים אחרים. כך, למשל, לא מתגלות סתירות קיצוניות בין תיאוריהם של סימה ושל עמיר על המתח הארוטי שהתעורר ביניהם. קל להשוות תיאורים אלה, כי הם מופיעים בסמיכות זה לזה, התיאור של סימה בעמ' 303–306 והתיאור של עמיר בעמ' 306–308.

לעיתים קרובות מתקשרות יחידות סמוכות של מספרים שונים זה לזה באופן אסוציאטיבי, אך קל להבחין בין היחידות השייכות למספרים השונים בגלל המאמץ של אשכול נבו לטעת בפיו של כל מספר שפה המשקפת את גילו, את השכלתו ואת הסביבה שבה התחנך. כך שלא רק התוכן של היחידה, אלא גם השפה שבה התנסחה מאפשרים לזהות את הדמות שאחראית לה. מובחנות מכולן באמצעות השפה הן היחידות של צאדק ושל יותם, אך גם היחידות הבודדות של משה זכיאן והיחידות הרבות של סימה, נועה ועמיר ניתנות לאיבחון ולזיהוי בעזרת הניסוח המאפיין כל אחת מהן. הטכניקה של ריבוי המספרים אינה מעכבת את הקידום הליניארי של העלילה, כיוון שהיחידות של המספרים השונים משתלבות בעיתוי המניע את העלילה קדימה בסדר הזמנים הנכון.

רומאן על הצעירים

אף שבארבעת הבתים ממעוז־ציון חיים מבוגרים וגם צעירים בגילים שונים, זהו רומאן על צעירים בגילים שונים, זהו רומאן על צעירים בגילם של נועה בת העשרים ושש ועמיר בן העשרים ושבע, שהם סטודנטים אחרי השירות הסדיר בצבא. ההיכרות ביניהם נוצרה במהלך טיול בן ארבעה ימים במדבר־יהודה (15), כי שניהם התבודדו ופרשו משאר המטיילים. רק אחרי שהעמיקו את ההיכרות ביניהם, גילו עד כמה ביטאה הפרישה הזו את מה שעבר עליהם בילדותם ובנעוריהם. מזה שנים יש לשניהם קשרים רופפים עם ההורים. עובדה זו חשף עמיר לסימה: “ההורים שלי בארצות הברית, כבר שנה, וההורים של נועה – טוב, היא לא ממש נותנת להם להתערב בדברים כאלה. – – – שנינו קצת זרים במשפחות שלנו. לא יודע, אולי בגלל זה התחברנו ככה, חזק” (298). עמיר סבל מההחלפה התדירה של הדירות על־ידי הוריו (29), עד שפעם חזר בטעות לדירה שכבר עקרו ממנה במקום לדירה שאליה עברו (206). בגיל שתים־עשרה סרב להמשיך בנדודים עם הוריו ונכנע להם רק אחרי שפיתו אותו בזוג חדש של נעלי “אדידס” (262).

נועה אמנם לא החליפה כמוהו דירות, אך גם היא מנותקת מהוריה. וכשנפרדה מעמיר ועזבה את החדר ששכרו במעוז־ציון, העדיפה לעבור אל דירת הדודה רותי מאשר אל דירת הוריה (276). תיאור יחסים מעורערים בין אבות לבנים מספקת גם סימה. האב נטש את המשפחה ועבר לישיבה בירושלים כדי “להתחזק” (86). אחרי שנה נודע להם דרך שכנים, שהחל להתרועע עם בת של רב בירושלים (57). היא זוכרת את “המבטים של השכנים בחלונות, השאלות של הילדים בבית־הספר” (107). עול הפרנסה ועול החינוך של הילדים נפל על כתפי האם (86). הפער בין הדורות מובלט גם באחד מסיפורי־המישנה בעלילה. סיפור אנקדוטי זה מספר על ראש־משפחה במעוז־ציון שהפך למובטל, אך התבייש לספר לבני המשפחה על מצבו ובהסתר התחיל לחלק בבקרים עיתונים למינויים. המעשה שלו התגלה לבניו באקראי, כששבו מבילוי בשעת בוקר מוקדמת, ובלא להתבלט הרבה הצטרפו אליו לסייע לו בחלוקה.

יחסיו של יותם עם הוריו, אחרי שאחיו, גידי, נפל במהלך השירות בצבא, משקפים אף הם יחסי ניכור בין בנים להורים. ההורים שקועים באבלם ומזניחים את יותם. האם, נחמה, הקימה חדר־זיכרון בחדרו של הבן שנפל, ומקבלת סיוע נפשי מעובדת סוציאלית. האב, ראובן, מתקומם נגד צורת האבל שלה (201). על רקע זה מתקיימות מריבות ביניהם. יותם אינו יכול לשאת את מריבותיהם ומעדיף שלא לשהות בחברתם בבית. על אחיו הוא מתאבל בדרכו: למטרה זו הקים קרוב לבית גל־עד מאבנים ושם התייחד עם זכר אחיו. גם בבית־הספר אין יודעים כיצד להתמודד עם ילד ממשפחה שכולה. היחיד שיותם מתיידד איתו ומוכן לפתוח את לבו בפניו הוא עמיר, שבו הוא מוצא תחליף לאחיו שנפל. עמיר מלמד אותו לשחק בשח. ופעם, כשהשהות בבית הוריו הפכה לבלתי־נסבלת עבור יותם, הוא נמלט אל בית נטוש קרוב לכפר הפלסטיני. תושבי מעוז־ציון התגייסו לחפש אחריו ואחרי חיפושים ממושכים מצאו את מקום המסתור שלו והחזירוהו לבית הוריו.

לפני שהכירו, עברו עמיר ונועה ניסיונות התאבדות. נועה ניסתה להתאבד בגיל שש־עשרה באמצעות בליעה של כדורי אקמול רבים (20, 160, 168, 276). עמיר ניסה להתאבד כשהיה בטירונות, אך ניצל על־ידי מודי, שמנע ממנו לירות בעצמו, (159, 223, 227). מהמקרה ההוא נותר אצל עמיר טיק עצבני בעיניו. ואחרי שניצל היה קרוב מספר פעמים לחזור על המעשה, אך המוזיקה הצילה אותו (168). שניהם מבטאים את מצבם הנפשי במקצועות שבחרו ללמוד. עמיר לומד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, אך מתנדב פעם בשבוע במכון כת“ף ברמת־חן, המשקם פגועי־נפש (42). נועה לומדת צילום ב”בצלאל" בירושלים. בצילומיה היא חוזרת ועוסקת ב“מצב הישראלי”. מתוך חרדה הציעה לעמיר, כשטיילו לבריכת הסַטַף בהרי ירושלים, להתנתק מהארץ כפי שעשה מודי: “אמרתי שנמאס לי לחיות כאן, בשלולית־אוכלת־יושביה הזאת, שנראה לי שהולך להיות רע מאוד עכשיו ושהתחלתי לחשוב על לעשות תואר שני באמנות בחו”ל, נגיד בניו־יורק". עמיר דחה את הצעתה: “שטויות, לכל מקום שאתה נוסע אתה לוקח את עצמך” (64).

סימה ומשה הם זוג צעיר בגילם של נועה ועמיר. כמו אמיר, גם משה סוחב טראומה משנות השירות שלו בצבא: בשגגה ירה בחבר (173). זו כנראה הסיבה שהוא מחפש נוחם וכפרה בחיק הדת. הריב שלהם הוא על בחירת גן־הילדים לבנם הבכור. התפשרותו של משה מסירה את המכשול בפני התפייסות ביניהם. וכמו נועה גם סימה אינה מסוגלת לסלוח לאביה שנטש אותה ואת אמה. רק מחיצת קיר חוצצת בין שני הזוגות. והם מאזינים זה לזה. בנוסף ליחסי משכיר־שוכר מתפתחים יחסי ידידות בין הזוגות. שני הזוגות עוברים משבר ומתגברים עליו. בין סימה ועמיר קיימת משיכה של ממש, המתחזקת כשנועה נפרדת מעמיר, אך שובה של נועה אל עמיר מסייע לסימה להכיר באהבתה למשה, אבי ילדיה, והיא חוזרת אליו בלב שלם.

משבר היחסים בין נועה ועמיר מפותח יותר. המעבר לחדר ששכרו במעוז־ציון הוא הניסיון הראשון שלהם בחיי זוגיות. עליהם להתגבר על קשיים שלא התנסו בהם בעבר, כגון: הצטמצמות המרחב הפרטי, ההכרח להתפשר עם הזולת. שניהם (עמיר בעמודים 33 ו־46. נועה בעמודים 223–224 ובעמודים 250–251) עורכים רשימות מקבילות המפרטות מה חיובי ומה שלילי אצל האחר. מה שקורה לכל אחד מהם מחוץ לבית משפיע גם הוא על המתרחש ביניהם בחדרם. נועה מתקשה לעמוד בביקורת על צילומיה מצד המורים שלה ומצד חבריה ללימודים ב“בצלאל”. עמיר נכשל בעבודה המעשית שהוא מבצע במועדון לפגועי הנפש ברמת־חן. שניהם מגלים שהיה פער בין התיאוריה שספגו באקדמיה מהמרצים לבין היכולת ליישם אותה בשטח. רק אחרי הפרידה הם מבינים שהמשותף ביניהם עולה על המפריד, ואז הם מתאחדים מחדש. למען הידוק אהבתם, שניהם גם עוזבים את הלימודים המאכזבים. עמיר נוטש את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, וגם נועה מתכוננת להשלים את הפרוייקט הצילומי שלה באופן עצמאי.

המכתבים והשירים

עולמם של הצעירים משתקף היטב במכתביו של מודי ובשירים של להקת ליקריץ. במכתביו מדרום־אמריקה מספר מודי על חוויות שהיו לו בארצות שבהן טייל (גואטמלה, אקוודור ופרו), אך בין השיטין נחשפת המצוקה שהרגיש בארץ ושממנה ניסה להתרחק על־ידי הטיול הממושך הזה בקצה אחר של העולם. הוא אמנם הציל את חייו של עמיר בטירונות, אך במכתב מודה מודי שבהיותו במקום גבוה נתקף גם הוא לפתע “ברצון חזק לקפוץ למטה” (155) בדחף להתאבד. יחסיו עם הוריו דומים לאלה של בני גילו. הוא רב עם אמו ונאלץ לשמוע בדיחות לא־מצחיקות של אביו (285). אחרי שסיים את השירות בצבא התחיל ללמוד באוניברסיטה, אך עזב אחרי שנה. הפרידה של עדי, חברתו, ממנו (281) הגדישה עבורו את הסאה, ולכן יצא לטיול שהרחיק אותו מהארץ.

הרגשת ניתוק מההורים, נטייה להתאבד, מבוכה בסיום השירות בצבא ואי־יכולת להתמיד בקשר אהבה עם בני־זוג מאפיינים את צעירי התקופה. במכתב האחרון (360–361), שראוי היה להפרידו ולהבליטו כ“אפילוג”, רשם מודי הבטחות שהבטיח לעצמו במהלך הטיול, כולן שינויים שבדעתו לבצע בחייו. שלושה מהם משקפים את המצוקה שהיה נתון בה לפני צאתו לטיול: 1) להיות פחות ציני, “נמאס לי לשחק אותה ששום דבר לא מרגש אותי רק כדי לא לצאת פאתטי. נמאס לי לירות חיצים מורעלים באחרים, רק מהפחד שיפגעו בי”. 2) “נמאס לי להיות לחוץ. – – – אני רוצה לעבוד קשה, אבל לא בטירוף”. 3) “אני רוצה להסתכל יותר בעיניים. להגיד את האמת יותר”.

השתקפות נוספת של חיי הצעירים בארץ ניתן למצוא בשירי להקת ליקריץ. מייסד הלהקה, דוד בצרי, מבטא בהם את מצוקת הצעירים. השירים מוצבים בסיום “הבתים”, ארבעת החלקים הראשונים של הרומאן, ובכל אחד מהם מובלטת המצוקה בשורת הפזמון. בשיר הראשון (51–52) הגיב דוד בשורת הפזמון על הפרידה המכאיבה שלו מחברתו, מיכל (61): “האהבה היא די־ג’י עצבני”. היא דומה למתרחש במוזיקה, שכל המקצבים וכל הסגנונות מתנגנים בה בה־בעת. בדומה להם גם האהבה אינה יציבה ואין מירשם יחיד ובדוק להצליח בה. בשיר השני (140–141) מבטאת שורת הפזמון “פזר מחסדך עלי” תפילה וכיסופי־נפש להאמין במשהו. השורה החוזרת בשיר השלישי (208–209) מבטאת חרדה בת־בזמן: “מת לחיות – – – לא רוצה למות בפיגוע”. שורות הפזמון בשיר הרביעי (270–271) מבטאות פיכחון: “הגיע הזמן שתנחת / סופרמן / והגיע הזמן שתודיע לאמא / כנראה שכבר לא תהיה המשיח הבא”.

הקישור של המקום, מעוז־ציון, למלחמת 1948, כופה השוואה בין הנוער של ימי מלחמת השיחרור לנוער של שנת 1995. הנוער התש"חי היה חדור אמונה ואידיאלים, הלאומי הוצב בחייו לפני הפרטי, והיחיד הועיד את חייו להגשמת המשימות הגדולות של “הישוב”, ובראשן: הרחקת האנגלים מהארץ, ההגנה על הישובים הקיימים, ההקמה של נקודות־ישוב חדשות והקמת המדינה. מהרומאן משתמע, שכעבור חמישים שנה מייסוד המדינה צמח בה דור שערכיו שונים, דור הממוקד רק במצוקותיו הפרטיות. ואכן גיבורי הרומאן מייצגים דור אנוכי, לחוץ וציני, המתייחס בספקנות למשימות הלאומיות.

הבית כמוטיב בעלילה

בעלילת הרומאן מתאר אשכול נבו מערכות יחסים מקבילות, שהמשותף להן הוא התקשרותן למושג “בית”. המושג הזה מתברר בעלילה בדרכים שונות. נועה ועמיר שוכרים דירה כי הם רוצים להקים בית. סימה ומשה כבר הקימו את ביתם, אך עליהם להתגבר על קשיים שונים כדי לייצבו. והזוג המבוגר מכולם, נחמה וראובן אבינרי, צריכים לשקם את הבית שלהם, שנתגלו בו בקיעים מסוכנים מאז שבנם הבכור, גידי, נפל במהלך השירות בצבא. כל הגיבורים חוו בית מעורער. מכל הדירות שהחליפו הוריו בתדירות לא זוכר עמיר אף דירה שהעניקה לו הרגשה של בית. נועה הרגישה הרגשה של בית יותר בדירתה של הדודה רות מאשר בדירת הוריה. למודי לא היתה הרגשת בית אצל הוריו ומשום כך יצא לטיול הממושך שלו לדרום־אמריקה. יותם איבד את הרגשת הבית בחברת הוריו ולכן יצא לחפש לעצמו בית תחליפי, תחילה בחדר של נועה ועמיר ואחר־כך במבנה נטוש בין מעוז־ציון לכפר הפלסטיני.

מכל הזוגות והדמויות ששותפו בעלילה, חותרים נועה ועמיר לברר את המושג “בית”, ושניהם שוקדים על כך דווקא אחרי שנפרדו וחוו את הגעגועים העזים זה לזה. וכך מסכמת נועה את הגדרתה למושג “בית”: “תמיד חשבתי שאני ציפור דרור, שבית זה ארבעה קירות. ושבתור אמנית, קירות רק יגבילו אותי, כשהייתי במזרח, הבית של ההורים שלי לא היה חסר לי אפילו דקה. – – – אבל עכשיו, פתאום, אני רוצה לחזור. פתאום יש מלא דברים קטנים שחסרים לי. – – – לראות עם עמיר ‘תיקים באפלה’, שניים בכורסה אחת, להתחבק איתו חיבוקים ארוכים על המדרגות של זכיאן, לשכב איתו, להישרף בגיצי העיניים שלו, לגמור. לצאת מהבית עם הריח שלו. לחזור הביתה ולשמוע את החריקה של הכיסא כשהוא קם לחבק אותי. – – – להיות עצובה לידו בלי להתבייש, חלשה לידו בלי להתבייש, לא מאופרת לידו בלי להתבייש. – – – לריב איתו, לקנא, להתפייס, להרגיש משהו” (341–342).

בה־בעת מתייצב עמיר מול התמונה של האיש העצוב שבה קישט עם נועה את חדרם השכור. בעבר גילם האיש העצוב בעיניו גבר השוכב על “מיטה של בית־מלון, בארץ זרה – – – ומתגעגע הביתה”. עכשיו מתפרש לו העצב של האיש בתמונה באופן אחר: “הגבר יושב בתוך הבית שהיה שלו. הוא מסתכל החוצה בציפייה, שזו שעזבה אותו תשוב ותחזיר לו את התחושה הזאת, כי בלעדיה המיטה הזאת היא סתם מיטה, כמו מיטה של בית־מלון, והסדין מקומט מעייפות, לא מאהבה. וארבעת הקירות הם רק ארבעה קירות, לא יותר” (347). שניהם הבינו שארבעה קירות עדיין אינם “בית”. ולכן, רק אחרי שזיהו את המושג “בית” עם תוכן החיים הנרקם בין קירותיו, הפכו בשלים באמת לחזור זה לזה.

אף־על־פי־כן הפקיד אשכול את הגדרת המשמעות שלו למושג “בית” בידי מתגעגעים ותיקים מנועה ועמיר, בידי בני המשפחה של צאדק. משפחת עדאנה הפלסטינית אינה מרגישה, שהבית שבו היא מתגוררת מאז שנת ארבעים ושמונה הוא ביתה, אלא היא מתגעגעת לבית, שאבות המשפחה בנו בא־קסטל לפני דורות אחדים. וכאשר צאדק מתפרץ לבית הזה לחפש את שרשרת הזהב, שעברה בירושה מאם לבת הבכורה, אין הוא מרגיש שביצע מעשה פלילי, אלא שנכנס לביתו. כך העניק אשכול נבו באמצעות צאדק משמעות החלטית למושג “בית”: בית איננו רק המבנה, כי במבנה יכולים להשתכן דיירים חדשים, והוא עצמו יכול לשנות את צורתו עד לבלי הכר על־ידי שיפוץ, אלא הוא עוגן נצחי לאלה שבנו אותו, רקמו בו חיים ואגרו בו זכרונות.

ביטויי מחאה פוליטיים

במקביל לתיאור ההתמודדות של ישראלים צעירים בשנת 1995 עם בעיותיהם האישיות, ביקש אשכול נבו להבליט גם את ההשפעה של הסכסוך הערבי־ישראלי עליהם. וכאן, כמובן, נכנס לשדה־מוקשים. בטיול לסַטַף צילמה נועה ילד ערבי שישב על שפת הבריכה. בצילום קלטה את הילד “מסתכל למצלמה במבט רציני וכעוס” ורגלו הימנית “מכינה את עצמה לבעיטה – – – לכיוון המצלמה והצלמת”. יומיים אחרי הפיגוע בכיכר בירושלים הניחה נועה, שהמבט הכעוס ותנועת הבעיטה של הילד הם תגובתו לסיפור ששמע מהוריו, כיצד “נעקרו מכאן בארבעים ושמונה” (63).

העניין שהיא מגלה בסכסוך הערבי־ישראלי בא לידי ביטוי מלא יותר בפרוייקט הצילומי שהגתה במהלך לימודיה ב“בצלאל”: “ליצור קשר עם ערבים שגורשו מהקסטל בארבעים ושמונה – – – ולבקש מהם להצטלם, כל המשפחה, על רקע הבית שהם גרו בו. הבית שעכשיו יש עליו שם של רחוב בעברית. ושלט כניסה בעברית” (205). בהזדמנות אחרת ביימה צילום שיביע את עמדתה הפוליטית. היא רצתה לצלם ערבי על רקע בית שהיה ביתו, אך כיוון שלא מצאה ערבי, העמידה פועל רומני בחזית של בית בטלביה, ציידה אותו בצילום של בית ערבי וביקשה ממנו להניח את הצילום על לוח לבו. לפי הוראתה עטה על פניו תחילה חיוך, אחר־כך בכי ולבסוף כעס. הן המרצה והן חבריה ללימודים שללו לא רק את ערך הצילום משום שביימה אותו, אלא גם מתחו עליה ביקורת קשה, משום ש“לעשות פרוייקט כזה בתקופה שאוטובוסים מתפוצצים זה כמעט ציני”. נועה נשארה במיעוט גם אחרי שהשיבה, “שאין תקופה יותר מתאימה מעכשיו בשביל לגעת בנושא כזה” (221).

וממש לפני שהחליטה לעזוב את עמיר ואת החדר ששכרו במעוז־ציון צץ במוחה נושא לפרוייקט השנתי, שהלומדים ב“בצלאל” חוייבו להגיש בסיום שנת הלימודים, שאף הוא נושא פוליטי מובהק: “יהודים וערבים מדלגים ביחד לאורך הקו הירוק בדרישה ממנהיגי שני העמים לדלג על ההרג המיותר ולהגיע ישר לשלום” (268). לבסוף, במהלך הפרידה מעמיר, בהיותה בתל־אביב, שינתה את נושא הפרוייקט השנתי שלה. כעת החליטה להקדיש את הפרוייקט לנושא הגעגועים בכללו ולשלב בין הצילומים המשקפים סוגים שונים של געגועים גם צילומים שכבר היו ברשותה על הגעגועים של הערבים לבתים שמהם נושלו בשנת ארבעים ושמונה. ואכן שילבה בפרוייקט על הגעגועים את הצילום של אכרם מארנייה, ערבי שנראה עומד “לפני שער של בית ביפו, מחזיק ביד מפתח גדול וחלוד” (334). בהתעסקות האובססיבית הזו עם “הנכבה” של הפלסטינים ביטאה נועה את השתייכותה לשמאל הישראלי.

אשכול נבו לא הסתפק במחאה המצולמת של נועה, אלא העצים את המחאה הפוליטית שלה על־ידי מתן פתחון־פה לפלסטינים עצמם. למטרה זו שילב בעלילה את הפועל הפלסטיני צאדק עדאנה, העובד במעוז־ציון יחד עם פועלים נוספים מהכפר שלו בשיפוץ הבית של משפחת מדמוני. צאדק היה בן חמש כשמשפחתו נמלטה מביתם בכפר א־קסטל. במהלך עבודתו במעוז־ציון זיהה בוודאות את הבית של משפחתו, אף שבמבנה בוצעו שינויים על־ידי משפחת זכיאן (29). אף שבתחילת האינתיפאדה הראשונה נאסר לחצי שנה באשמת סיוע לפעילות חבלנית (37), התרחק צאדק מאירגוני הטרור אחרי שהשתחרר מהכלא, אך ככל פליט פלסטיני ממלחמת 1948, ממשיך גם הוא להתגעגע אל הבית שהיה של משפחתו ושממנו יש לו זכרונות ילדות (170). אלמלא זיהה את הבית היה ודאי נשאר פלסטיני פאסיבי, אך מרגע שסיפר לאמו, שהבית עומד על תילו, גייסה אותו אמו למורשת “הנכבה” המשפחתית. היא הראתה לו את המפתח ואת הקושאן, המעידים על בעלות המשפחה על הבית, וסיפרה לו על שרשרת זהב שהטמינה ב־48 מאחורי לבנה רופפת בקומה השנייה של המבנה (137–139).

אחרי מספר נסיונות כושלים הצליח צאדק לחדור לבית כדי להחזיר לאמו את שרשרת הזהב, שהיא ההוכחה לשורשיה העמוקים של משפחתו באדמת הארץ (194). דווקא במימוש סצינה זו, שבאמצעותה ביקש לבטא את השקפתו הפוליטית, כשל אשכול נבו, כי המחיז אותה כסצינה מסרט קומי על מאבק בין שוטרים מטומטמים לבין אדם תמים. ההגזמה בתיאור העניקה לסצינה אופי של פארסה, שבה שוּתְפו צאדק, הקורבן התמים, בני משפחת זכיאן, שכנים, שוטרים ונציגי תקשורת. אברם זכיאן סיבך את המעמד אחרי שהכריז שצאדק הוא בנו ניסן, שנפטר בגיל שנתיים, אחרי שנכנסו להתגורר בבית הזה (184). צאדק נעצר והשרשרת שלמענה הסתבך נלקחה ממנו, אך לא לפני שאשכול נבו הספיק לשתול בפיו את האיום הבא כלפי הישראלים: “מה שקורה כאן זוהי בדיחה עצובה, אבל יום אחד היא תסתיים, יום אחד החזק יהיה חלש, והחלש יהיה חזק, ואז אף אחד מכם לא יצחק יותר, תאמינו לי, אף אחד לא יצחק” (195). להדגשת העוול שנעשה לצאדק הפלסטיני, העניק המחבר בסיום פתרון חיובי לכל גיבורי הרומאן, ורק את צאדק השאיר כלוא בבית־הסוהר בחברת אסיר ותיק, שמפיו למד בעבר את השפה העברית.

שיפוט הרומאן

הצלחתו מסחרית של הרומאן ניתנת להסבר על־ידי ההרגשה המוטעית שהעניק לקוראים, שלפניהם רומאן מורכב ונועז, בעוד שבפועל “ארבעה בתים וגעגוע” הוא רומאן־בוסר קריא ופשטני, שהתפשט על הרבה נושאים ולא העמיק אף באחד מהם. החולשה מתחילה מעיצוב הדמויות. בעוד שבני־אדם הם מורכבים מאד ובעלי תכונות מצטלבות, משלימות וסותרות, כל הדמויות ברומאן הזה מגולפות באופן חד־מימדי. אף שמונולוגים פנימיים מאפשרים הרבה רגעים ליריים, צמודות הדמויות ברומאן הזה כמעט אך ורק לנושאים קונקרטיים. יתר על כן: כל דמות מתמקדת בדילמה ריאליסטית בודדת שהוטל עליה לייצג אותה. איפיון כזה של הדמויות מחבב אותן בקלות על קוראים רבים, כי הן מתפענחות להם בקלות ובמהירות. גם הדילמות המתבררות באמצעות דמויות כאלה נגישות להרבה קוראים, ולכן הם מרגישים שבכוחם לייעץ לגיבורי הרומאן איך לפתור את בעיותיהם. הסיום האופטימי אכן סיפק אישור לעצותיהם של המוני הקוראים שעטו על הרומאן במשך שתי שנות ההפצה הראשונות שלו בשוק התחרותי כל־כך של הסיפורת הישראלית.

כאמור, גיבורים פשוטים וחד־מימדיים כל־כך אינם מסוגלים לייצג את הנושאים הרבים והמורכבים שהרומאן ביקש לברר. ההצלחה של אשכול נבו היתה גדולה יותר כשטיפל בעלילה בנושאים הבנאליים יותר, כגון: אהבה, זוגיות, הורות, גידול ילדים והיחסים בין הדורות במשפחה. אך הרדידות והפשטנות, שלא לומר היומרה, החלו להתבלט בכתיבתו כשעבר לטפל בנושאים מורכבים יותר, כמו: מלחמת תש“ח, הסכסוך הערבי־ישראלי, טענת הנישול של הפלסטינים ותביעתם לזכות השיבה והמחלוקת הפוליטית בין “מחנה השלום” ל”מחנה הלאומי“. בנושאים האלה בולטת נטייתו של אשכול נבו להבליט את העמדה שהוא מחזיק בה, עמדת “מחנה השלום”, בלי לטרוח להציב מולה באופן סביר את העמדה האחרת, עמדת “המחנה הלאומי”, שקרוב למחצית מהישראלים מאמינים בצידקתה. אילו הצטמצם המחבר במצוקות ובלבטים של הצעירים בישראל על רקע השנה שבא בוצע הרצח של יצחק רבין, ונוגע ב”מצב הישראלי" במידה ההולמת את דורם, דור ציני, המנוכר להוריו ובז לפוליטיקאים שצמחו מבני גילם, היה מצליח לשקף תמונה מגובשת יותר ופחות רדודה של עולמם.

בדיקה יותר מדוקדקת של השימוש בטכניקה של ריבוי המספרים, מגלה שאשכול נבו עשה בה שימוש מכאני, שאינו פונקציונאלי ושאין לו הצדקה פנימית. למעשה שבר את הסיפורים של הדמויות המרכזיות ליחידות רבות ותיזמן את החלקים שלהם בסדר כרונולוגי. אילו נאספו היחידות של כל דמות היה מתגלה, שהסיפור של כל דמות יכול היה לעמוד ברשות עצמו ואז גם השפעתו היתה חזקה יותר. ניתן להניח שבאופן זה, בנפרד, גם נכתבו המונולוגים של הדמויות המרכזיות. אך אחרי שהמחבר פירק את המונולוג הרצוף של דמות ליחידות רבות ועירב אותן ביחידות של הדמויות האחרות, גרם להחלשת הסיפורים של הגיבורים. הנזק שגרם הפירוק של הסיפור השלם ליחידות קטנות, שהורחקו זה מזה ונבללו ביחידות של גיבורים אחרים, בולט במיוחד בסיפור של יותם. רק קריאה רצופה של יחידות המונולוג שלו מסוגלת לחשוף את עוצמת הסיפור שהושחת על־ידי פירוקו ופיזור חלקיו.

ולבסוף – תנופת הסיפור נשברה אחרי שמניפת העלילה נפרשה במלואה במחצית הראשונה של הרומאן. במחצית השנייה איבד אשכול נבו את השליטה שלו על התמונה בסיפור אהבה די־בנאלי של צמד הסטודנטים, נועה ועמיר. ולקראת הסוף כבר תש כוחו, כדי להגיע סוף־סוף לפיוס ביניהם. באופן דומה התיר את סבך חייהם גם של הגיבורים האחרים. רק הפועל הפלסטיני לא נהנה מחופזה זו של המחבר, והוא נותר בסיום כלוא בבית־המאסר, כדי שלא להמעיט מחומרת סבלו וכדי שלא להחליש את המחאה הפוליטית, שכל־כך הרבה מאמצים השקיע המחבר בהשמעתה קודם לכן.

¹

באחד הבקרים של שנת 2004 יצאו שני ישראלים כבני חמישים מדירת הטריפלקס שלהם ברח' יוכבד בת־מרים פינת אלכסנדר פן בשכונת תל־ברוך צפון (תב"צ). שניהם עמדו לפגוש “יורדים” מישראל, שעשו חייל בניכר במקצועותיהם, ולהסתייע בהם כדי להציל מכישלון את הפרוייקטים הכושלים שלהם. עירד גרובר עמד להמריא לאיתקה בארצות־הברית כדי לפגוש שם את הביולוגית פרופ' בהט מקפיי, עכבישנית מפורסמת, שהסכימה למסור לידיעתו את סודות מחקרה, שבעזרתו יוכל להציל את הפרוייקט הבטחוני שעליו שקד מספר שנים ושלאחרונה עלה על שרטו. אשתו, אמנדה (“מנדי”) גרובר, מיהרה להגיע למדיקל פרונטליין, כדי לעבור ניתוח אצל ד"ר כרמי יגודה, הנחשב לאלוהים (י־גוֹד־ה = יה־גוד) בעולם בתחום הפלסטיקה הפולשנית. בניתוח הזה היה אמור “היורד” המצליח להשתיל בגבה שכמות תותבות ובכך להציל את הפרוייקט שלה, שמטרתו היתה להחזיר לה את מראה הנעורים ולגבור על הטבע האכזרי “שאינו נותן הנחות לאף־אחד” (58).

שני הגרוברים, עירד ומנדי לא גילו עניין בפרוייקט של זולתם, ובצאתם באותו בוקר מדירתם המפוארת בתב"צ לא שיערו עד היכן תוליך אותם התמכרותם לפרוייקט שלהם. אפילו הם, בדיוק כמו הקורא בשלב הזה, לא זיהו שום מכנה משותף בין הפרוייקטים שלהם, כיוון שכל אחד סבר שהפרוייקט של זולתו אינו רק מגוחך, אלא גם מטורף. תפקידו של הפרשן יהיה לחשוף שקיים קשר בין מעשיהם, כלומר: בין גידול העכבישים הנדירים על־ידי עירד להסכמתה של מנדי להפקיר את גופה להשתלת שכמות תותבות. אך הוא יצליח בתפקידו, רק אם הקורא יהיה מוכן לפסוע בעקבותיו ולאמץ את ההנחה, שהצופן שבו נכתב הרומאן “טקסטיל” הוא הצופן האלגורי־סאטירי, ולפיכך תהיה זו טעות יסודית לקרוא את עלילתו כרומאן ריאליסטי רגיל. עד שהנחה זו תתברר לא רק כנכונה, אלא גם כיחידה המסוגלת לחשוף את המטרה שאליה כיוונה הפעם המחברת את ההתזות של עטה הספרותי, יפה יעשה הקורא אם יתרווח בכורסתו ויטה אוזן לדקויות בסיפור־המעשה. אלה ישכנעו אותו שאכן סאטירה לפניו, סאטירה על השפעת הדאגה לביטחון על נפש הישראלים בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת.

תל־ברוך צפון (תב"צ)

כיוון שסאטירה איננה נוהגת להצליף בעניים, חולים וזקנים, אלא בחזקים שבחברה, בחרה אורלי קסטל־בלום במשפחה מ“העשירון העליון” משכונת “תל־ברוך צפון”, מעוז השובע והעושר בחברה הישראלית. גם לפני שהגרוברים עברו לשכונה זו הם לא התגוררו עם מוכי־הגורל באחת השכונות העלובות שבדרום תל־אביב, אלא בפנטהאוז נוח ומרווח ברח' טאגור 44 בנווה־אביבים. אך מרגע שאתה משתייך ל“עשירון העליון”, עליך, כידוע, להתאים את מגוריך לאליטה החברתית־כלכלית שאליה העפלת במשך השנים. ואכן, מנדי לא המתינה עד שעירד יבין זאת, אלא כפתה עליו את נטישת הפנטהאוז שאהב למען הטריפלקס שתיעב בשכונה החדשה של הבורגנות הישראלית, שהוקמה בתנופת בנייה זריזה בין תל־ברוך המוערכת לבין קרית־שאול, “המפורסמת בשני בתי־הקברות העצומים שלה, האחד לחללי מערכות ישראל, והאחר למתים רגילים” (10). מטעמים נדל“ניים העדיפו הקבלנים ורוכשי הדירות להעלים את הסמיכות של הבתים לבתי־הקברות האלה, ולכן נזהרו שלא לזהות את השכונה כממוקמת דרומה לקריית־שאול, אלא קראו לה שכונת “תל־ברוך צפון”, כי “תל” רומז על עתיקוּת וערך תרבותי ו”צפון" הוא מאז ומעולם עדות ליוקרה בחברה הישראלית.

לא השם בלבד הבטיח את הערך הנדל“ני של הדירות בשכונה, אלא גם גודלן, איבזורן והטיפוח הסביבתי. שלא כמו בשכונות צפוניות אחרות של העיר, שדחסו משפחות רבות בבניינים רבי־קומות, בנו הקבלנים בתב”צ בניינים בני שתיים עד חמש קומות ובהם דופלקסים, טריפלקסים, פנטהאוזים וגם דירות מרווחת בנות ארבעה חדרים, המאובזרות היטב ב“תריסים חשמליים חמודים” וב“מרפסות חינניות”. חלקות־דשא מוכנות ועצי דקל הממהרים לצמוח העניקו לדיירים תוך פרק זמן קצר לא רק את ההרגשה, ששכונתם “לא הוקמה אתמול או שלשום” ו“שהיא כבר קיימת כמה וכמה שנים טובות” (9), אלא גם נטעו בהם את הביטחון, “שהמקום ישרוד גם מלחמה” (120).

לנוחות הדיירים בנו הקבלנים בשכונה גם מרכז מסחרי, המתהדר בשם המלכותי “מיקדו”, שרוב החנויות בו בחרו בשמות הרומזים על יוקרה (159): בית־הקפה בחר בשם בעל ארומה צרפתית “קפה או־לה”. הפיצריה התקשטה בכינוי ניו־יורקי ואפילו הקפידה ששמה יתנוסס באותיות לועזיות – BIG APPLE PIZZA“”. ובעקבותיה הלכה גם חנות־בגדים חדשה (162) והצהירה בעזרת שמה “FREEDOM” על נועזות המלבושים שהציעה למכירה. משום כך הצליחו הדירות בפלא הנדל“ני הזה להוליד קנאה אפילו בקרב סוציאל־דמוקרטים, “שבאופן עקרוני לא היו גרים במקום שלכסף יש בו חשיבות גדולה כל־כך”, אך בסתר ליבם קינאו במאושרים שיכלו לרכוש דירות בתב”צ (11). קורא שהתבסס על תיאור המקום ועל העובדה שהתרכזו בו בעלי־ממון מהעשירון העליון וקבע על־פיהם כבר בשלב זה, שהרומאן “טקסטיל” הינו סאטירה חברתית, נחפז מדי במסקנתו. המשך הדיון יוכיח לו זאת.

הגרוברים היו חלוקים בדעותיהם על השכונה. מנדי גרובר לא התפעלה מהשמות הלועזיים של החנויות במרכז המסחרי, וקבעה שכל עוד יהיו הישראלים “בשוונג של בניית המדינה”, גם אם “ישחקו אותה אירופה ולוס־אנג’לס” הם יהיו “לבנט”. את הסלידה מהאופי הלבנטיני של המדינה ירשה מנדי מאמה הנערצת, אודרי גריהולץ, ולכן הפקידה עוד בשלב הבנייה את החלל של הטריפלקס שרכשה בתב“צ לעיצובו של פסקואלה בונפיל, אדריכל ישראלי בשם עוז בונפיל, שירד מהארץ ועשה לו שם באיטליה, והוא עוד אחד מהישראלים היורדים שכונסו בסיפור־המעשה למטרותיה הסאטיריות של העלילה. רק פסע הפריד בין הצעתו לייבא לארץ תקרת כנסייה מבולוניה להסכמתה של מנדי להפוך את הטריפלקס לדופלקס. גם בלי התקרה העתיקה השביע פסקואלה בונפיל את רצונה, אך לא את רצונו של עירד בעלה. הוא שנא את השכונה והגדיר אותה כ”מקום בלי עבר, עם קושי עצום של חיבור להווה. – – – יש שם מנת־יתר של חדש. הבית, הג’קוזי, הדלתות, השכונה, האנשים, השכנים, המרכז המסחרי, החנויות במרכז המסחרי, המדרגות הנעות“. לוא שאלה מנדי לדעתו, היה מעדיף “לגור בבית שקיים מאתיים שנה” (214), ואפילו לחזור לדירתם הקודמת בנווה־אביבים, שמניין שנותיה הוא רק דו־ספרתי, ובלבד שלא ייאלץ להתגורר ב”מקום התלוש הזה" (217).

הגדרה יותר מדוייקת לתלישות שעליה התלונן עירד השמיע החבר של לירית, בתם של הגרוברים. שלומי, המבוגר מלירית בעשרים שנה, קבע אחרי הביקור היחיד שלו בשכונה, “שהפרצוף של האנשים, וההתנהגות שלהם, מסגירים את היותם ישראלים נהנתנים בפרבר חדש של צפון תל־אביב, וששום דבר חוץ מהם־עצמם לא מעניין אותם” (161–162). אף שבזמן ששלומי אמר את משפטו זה על השכונה ודייריה נטתה לירית לאמץ את כל דבריו, דעתה היתה שונה. היא “דווקא חשבה שהעובדה שאין טיפת ציונות במקום, הופכת אותו לבינלאומי, וזה שאין בו סוציאליזם, הופך אותו למתקדם”. ושלא כאביה אהבה גם את דירת הטריפלקס שלהם, משום שהצטיירה בעיניה “כמו בית־מלון חמוד בבירה אירופית” (39).

היחיד שלא הביע את דעתו על השכונה ועל דירת המשפחה בתוכה היה הבן, דעאל, שמזה שנה הוא משרת בגבעתי כצלף. אחרי שנה בחטיבה המהוללת, התפרסם דעאל כצלף מצטיין שהצליח להמית בחיסול ממוקד אחדים מראשי הטרור הפלסטיני ב“שטחים”. כיוון שהוזכר דעאל, אף שלא השמיע שום דבר שראוי לציטוט על השכונה ועל הטריפלקס של משפחתו בה, כדאי לחזור על מידע שכבר הובא קודם ושלכאורה גם אינו מתקשר אליו ואל עיסוקו בצבא. והוא הפרט שהטריפלקס של משפחת גרובר מצוי בבניין הממוקם ברחוב יוכבד בת־מרים פינת רחוב אלכסנדר פן. הראשונה משוררת ששכלה את בנה במלחמת השיחרור והשני משורר שכתב שירי אהבה נלהבים למולדת אף שבה־בעת התהדר במסירותו לחזון הקומוניסטי. כי כך, בחיצים אירוניים קטנים, עקיפים ומיתממים, פועלת הסאטירה.

המפעל והפרוייקט

הבסיס לעושרם של הגרוברים היה המפעל “לילה־לי־לוּ”, ששכן באיזור התעשייה במזרח־נתניה (15) וייצר “פיג’מות מאה אחוז כותנה ללא חשש שעטנז” (21) עבור המיגזר החרדי בחמישה דגמים שמרניים: שתיים בפסים, אחת משובצת, אחת בפרחים ואחת חלקה אך בכל הצבעים (164). מייסדת המפעל, אודרי גרינהולץ, הקימה אותו באמצע שנות השישים, אחרי שעלתה לארץ מרודזיה עם מנדי בת השמונה. באותה שנה התאלמנה אודרי מבעלה, אהרון, שראשו נערף במהומות על רקע גזעי שהיו אז ברודזיה (29). אודרי לא נישאה בשנית והיתה בת שמונים ושתיים כשנפטרה ב־1989, אך קודם שעברה לבית־אבות, בשנת 1986, העבירה למנדי את ניהול המפעל יחד עם אוסף הבובות מכל העולם שהחזיקה שם במשרדה. צוואתה למנדי היתה ברורה: לא לבצע שינוי קיצוני במפעל וגם “לא להיות דור שלישי לבדידות האשה” (58). משום כך לא נפרדה מנדי מעירד, אף שמאסה זה מכבר בבעלה, “הגאון עם העיפרון” (33), וגם המשיכה לייצר פיג’מות מכותנה בחמשת הדגמים המסורתיים לאותו פלח שוק הנזהר בשעטנז (31).

הבעלות על מפעל הפיג’מות השמרני הספיקה והתאימה למגוריהם בפנטהאוז ברח' טאגור 44 בנווה אביבים, אך לא צירפה את הגרוברים לעשירון העליון המתגורר בדירות הפאר בתב"צ. את הקידום הזה השיג עירד בעזרת המצאותיו הגאוניות. ספק אם מנדי שיערה, כאשר בחרה בחתיך המקסים מהקיבוץ עם השיער השופע (20), שיום אחד תתגלה גאונותו כממציא. אך מחשש שגורלה יהיה כגורל אמה האלמנה, הוציאה אותו מהקיבוץ ומימנה בכספה את לימודיו ואת שלל תאריו בביולוגיה, בטכנולוגיה, בהנדסה ובניהול. המצאת המדרגות הנעות הלולייניות השתלמה לעירד יותר מכל המצאותיו הקודמות, אחרי שמקלטים, נמלי־תעופה וקניונים ברחבי העולם הצטיידו בהן כדי לחסוך בשטח שגזלו המדרגות הנעות הקוויות. ההמצאה הזו העשירה את המדינה, אך גם הפכה את עירד למליונר. בזכותה ובזכות השם הטוב שזיכה בו את המדינה “כשרוב העולם הסתייג ממדיניותה”, זכה בשנת 2002 בפרס־ישראל וכעבור שנה הוזמן ביום העצמאות להדליק משואה בהר־הרצל (21).

בהווה של העלילה שוקד עירד על המצאה חדשה, שהיתה אמורה לעטר אותו גם בפרס נובל. הוא לא הוזמן, כמובן, להשכין שלום במזרח־התיכון, כדי לזכות בנובל שלו, שהרי בקטגוריה הזו כבר זכו בנובל שלושה עושי־שלום מהוללים מהאזור בסוף שנת 1994, אלא להמציא מענה לצורך ביטחוני דחוף של המדינה. שבוע אחרי הפיגוע במגדלי התאומים בניו־יורק הוזמן עירד גרובר אל המינהל לפיתוח אמצעי־לחימה ותשתיות (מפא"ת) במשרד הביטחון. ראשי מפא“ת זכרו לו את גדול הישגיו עד כה, את המצאת המדרגות הנעות הלולייניות, המצאה שהעשירה אותו, אך למדינה הביאה מליונים וגם שיככה הסתייגות מדינית ממעשיה ב”שטחים“, ולכן החליטו שאין מתאים ממנו להטיל עליו את הפרוייקט הבטחוני החדש. עירד התבקש לתכנן ולייצר “מדי הגנה מיוחדים, קלי משקל, שאינם מגבילים את חופש התנועה של לובשיהם” או בקצרה “מדי־טרור” (מדי טית – מטי"ת), כדי “לספק אותם לכל חיילי הסדיר ולכוחות המילואים”, ולא כפי שמקובל כיום, שהשכפ”צים הכבדים מהסוג הישן מחולקים “רק לאלה שהם ממש בקו החזית” (22). מיותר להבהיר לקורא הישראלי את התועלת שמדי־טרור כאלה יעניקו לישראל במלחמה שהיא מנהלת בתקופת האינתיפדה באירגוני המחבלים ב“שטחים” ואת התועלת שגלומה בהמצאה גם לצבאות אחרים, ובעיקר לאלה הלוחמים כעת בעירק.

מדוע הניח עירד, שהמצאת מדי־הטרור תזכה אותו בפרס נובל? עירד הבין בצדק, שאם יצליח לספק למדינה את המענה שנדרש לחייליה, יהנו מהמצאתו גם כל המדינות האחרות מוכות הטרור בעולם המערבי. לא היה ספק בלבו של עירד, שעולם העובר תהליך גלובליזציה מואץ ומייחל לראות בתקופתו שלום חובק־עולם, יעניק פרס נובל לגאון שהמצאתו תסיר מדרכן של המדינות הדמוקרטיות את המכשול היחיד להגשמתם חזונן: את הטרור הריאקציוני־פודמנטליסטי שהפך לבינלאומי (51). כבר שנים אחדות שוקד עירד על ההמצאה שתביא לו את התהילה הנובלית המיוחלת, אלא שעל סף הפריצה במחקר אירעה לו תקלה, שאותה משווה עירד לאסון טיטניק השלישי, אחרי האוניה ואחרי הסרט (51): מותם הפתאומי של ארבעת אלפים העכבישים הנדירים, שמקוריהם התכוון לייצר את דגם־האב של המדים קלי־המשקל.

רק מי שיתאמץ לברר, אם המחברת המציאה את שמו של הגאון הישראלי או נטלה אותו מן המוכן ממקום כלשהו, יגלה, שבבחירת השם הנדיר “עירד” למועמדה הבא של המדינה לפרס נובל הצפינה עוקץ סאטירי נוסף. השם “עירד, מופיע רק פעם אחת במקרא, בבראשית ד’־18. “עירד” הוא שם נכדו של קין, הרוצח הראשון בתולדות האנושות. רק סאטירה שמטרתה ללעוג לאמונה העיוורת של הישראלים, שבכוחה של ההשקעה בביטחון להבטיח שלום ושלווה למדינת־ישראל ולעולם, הסובל אף הוא מהטרור, תיבחר בשם טעון כזה למועמדה פרס נובל נוסף. יתר על כן: רק סאטירה תוסיף לשמו הפרטי הזה של הממציא גם שם־משפחה הקושר אותו לסבו הקדום, ראשון הרוצחים בהיסטוריה. פירוש שם המשפחה “גְרוּבֶּר” הוא ביידיש “חופר קברים”. משמעותם הסאטירית־מקאברית של השמות “עירד” ו”גרובר" תובן למי שייזכר בשתי עובדות. הראשונה – שעירד גרובר ומשפחתו מתגוררים בשכונת תב"צ, הסמוכה לשני בתי־הקברות העצומים של קרית־שאול, “האחד לחללי מערכות ישראל, והאחר למתים רגילים”. והשנייה – שבנו, דעאל, משרת בגבעתי כצלף, בעיסוק מְסַכן חיים, ששלומי, החבר בעל הפה הגדול של לירית, הגדירו בלי כחל וסרק כעיסוק ברצח (128) ברשות ובעידוד צבא המופקד על בטחון המדינה.

דעאל ולירית

כבר שנה מתלווה הצלף דעאל לכוחות הלוחמים ב“שטחים” ומחסל שם באופן ממוקד את בכירי הטרוריסטים. כיוון שהוא “יורה כדי להרוג” (103) מונה להיות “צלף ראשון” בכל מארב. חי־עד גונן פעל לצידו כ“צלף שתיים” (102). הפגיעות של דעאל ב“מאסה”, במטרה, היו מדוייקות, כי אימץ שיטה שבעזרתה התרכז בשעת הירי. ה“טיפ” שקיבל במהלך השתלמות לצלפים החדשים מפי מילואימניק, שהיה “צלף בכיר, לפני שנהיה פסיכולוג”, המליץ “לשים על הכוונת, בדמיון, אנשים שהם לא מרגישים כלפיהם שום דבר מיוחד, לא שנאה ולא אהבה, רק מיאוס קל, איזו הסתייגות. – – – כמו מורים בתיכון, או אפילו מפקדים בצבא” (104–105).

דעאל אכן שם על הכוונת פעם את אביה של מורן אליוט, שסילק אותו מהבית בצורה משפילה ביותר ושם קץ לאהבה הראשונה שלו (103), ופעם את שלומי, המחזר של אחותו לירית (129), שהטיח בו “שהוא רוצח לכל דבר, ושהיה עליו לסרב פקודה” (128). ובלית־ברירה, כשהדמויות שאליהן הרגיש רק מיאוס קל לא סייעו לו להתרכז בירי, חשב על אביו, כי “השנאה שלו לאביו היתה קלאסית” (105). אך הוא ו“צלף שתיים” הרגישו לפני הפעולה, שלא הצליחו להשתלט על רעד הגוף, צרכו גם קוקאין. מנסיונם ידעו, שלקוקאין תהיה השפעה מבורכת על צליפותיהם במטרות שקבעו להם המפקדים. צריכת הקוקאין סייעה להם לאחרונה לחסל בהצלחה בכיר־למחצה מניצי הפת"ח, שהיה עסוק בתיכנון פיגוע וירטואוזי, בהפקת חמישה פיגועים, שהיו אמורים להתרחש בה־בעת בערים שונות בישראל (106).

כפי שדעאל הצטייד באמצעים לפני החיסול ובמהלכו, כך מצא שיטה להתגבר גם על השפעת החיסול עליו אחרי שביצע אותו. כיוון שריח אבק־השריפה נדבק לידיו כשבוע אחרי כל צליפה והוא לא הצליח להסירו בשום אמצעי, הסיח את דעתו מהריח על־ידי קריאת יצירות מופת מספרות העולם. כדי לבחון את שפיות דעתו קרא במקביל ספרים אחדים ובדק אם “אינו מתבלבל בין עלילות הספרים ואינו משייך בטעות דמות מספר אחד לספר אחר”. קריאה כזו שמרה אצלו “על חשיבה מרחבית בניגוד לחשיבה הקווית שלו כצלף” (24), אך מדי פעם שאל את עצמו, “אם הקריאה הבו־זמנית שלו היא אובססיה טעונת־טיפול, או היא סתם וירטואוזיות, לכאורה מיותרת” (107)?

כיוון שלא ידע להכריע בין האפשרויות ולא נשלח לטיפול אצל קצין לבריאות הנפש (קב"ן), נהג דעאל לספר לאמו על הפעולה אחרי שהתבצעה, והיא היתה “ממלמלת בכוונה מלאה: זה איום! זה מזעזע, דעאל! זה לא ייאמן, דעאל!”. בדרך כלל הספיקו מלמוליה להרגיעו, אך בה־בעת העמיקו סיפוריו את חרדתה לחייו. גם אחרי שנפטרה לא פנה דעאל לקב“ן, אלא טילפן לחברתו, איה בן־יעיש. למזלה לא היתה בבית בזמן שטילפן אליה כדי לספר לה את המקרה שאירע לו, כי אחרת היתה גם היא מפתחת חרדה לחייו. במקרה האמור פגע ב”מאסה" של המחוסל כדור אחר כדור, אך הלה לא נפל. לפיכך נאלצו הוא ו“מספר שתיים” להסתכן ולרוץ תחת אש כדי לבצע וידוא של מותו. ואז גילו “שהמטרה היה עטוף סביב החזה בחגורה של דפי־זהב מכל אזורי הארץ” (190), ובהם הכתובות של כל תושבי המדינה – המועמדים לחיסול בעיני הטרוריסט הפלסטיני.

לירית אמנם סיימה את השירות הסדיר בצבא שנתיים קודם לכן ובתפקיד עורפי, אך גם לה היתה יכולה לעזור ההפנייה לטיפול אצל הקב“ן. אף שסבלה מהפרעת קשב וריכוז (26), נשלחה אחרי הטירונות לקורס מש”קיות נפגעים. הטיפול בנפגעים פיתח אצלה “אימת נטישה” (121), המסבירה מדוע בסיום הקורס התאהבה בלוקאס, ג’מאיקני כהה־עור שפגשה במועדון בעיר. כמעט שנתיים, במשך כל תקופת השירות בצבא, הסתובבה בחברתו, ומנדי נאלצה לשחד אותו בעשרים אלף דולר כדי ש“יסתלק מן הארץ לבלי שוב” (19). לירית, שלא ידעה דבר על מעשי אמה, לא הבינה מדוע נטש אותה לוקאס בפתאומיות כזו ולהצדקת הינטשותה ייחסה לעצמה פגמים שונים ובכללם ליקוי “ביכולתה לקלוט את הזולת” (20).

גם החבר הבא של לירית, שלומי, לא היה לרוחם של הוריה. היא הכירה אותו כשלמדה להיות גננת בסמינר הקיבוצים. ואף ש“השהות במחיצת פעוטות תמימים, שעוד לא יודעים מה מחכה להם, עשתה לה טוב” (20), עזבה את הסמינר כעבור שנה ועברה להתגורר עם שלומי בנגב, במושב ברוש שליד תאשור (19), שבו הקים גן אורגני כה כושל, שמעצמו הבין שעליו לחפש בגילו, במעלה שנות הארבעים שלו, פרנסה נוספת. לכן: “ניסה להשתלב כצלם בשוק העיתונות של דרום הארץ” (27). לירית לא היתה מסוגלת להמשיך ולהאזין לנאומיו הארוכים של שלומי “נגד הגלובליזציה וההרס והניצול של אפריקה ושל הילדים בדרום־מזרח אסיה” (27) ובמיוחד תיעבה את המשפט ששילב תכופות ב“תפרחת המילולית” שפרחה מפיו, משפט ששימש אותו לכל מטרה: “אי־אפשר לטבול באותו נהר פעמיים”. ולכן היה ברור ללירית שלא יארכו ימיה בחברתו, ולמעשה המתינה לרגע שגם הוא ינטוש אותה.

הפרוייקט של מנדי

מנדי שיערה, שרק היא מוטרדת מההשפעה שהיתה לעיסוקיהם של ילדיה בצבא על בריאותם הנפשית, כי הניחה שעירד שקוע רק בהמצאותיו ובקטיפת הכיבודים שהמדינה הרעיפה עליו. היא עוד הצליחה לספוג ולהשלים עם הנזק שגרם ללירית העיסוק בנפגעים, אך לא עמדה בחרדה לחייו של דעאל. במשך שנת השירות שלו ב“שטחים” נקלעה מנדי למשבר נפשי, שממנו ניסתה להיחלץ באמצעות סידרה של ניתוחים פלסטיים שהיו אמורים להחזיר לה את המראה הצעיר, נגזל ממנה בגלל הדאגה לחיי בנה הצלף. אמנם בנערותה עברה ניתוח־אף, אך מאז הסתפקה בקרמים יקרים כדי לשמור על מראה רענן. מרגע שנודע לה היכן הוצב דעאל, אמרה דברים מפורשים: “אם שמו את הבן שלי צלף בקו הראשון בלי לשאול לדעתי, אז אני לא מסוגלת לעמוד במתח הזה” (15). ואכן מרגע שדעאל הוצב כצלף ב“שטחים”, התחילה מנדי עם הניתוחים הפלסטיים, שהיו אמורים להצעיר אותה בעשר שנים. ובמהלך רוב ימות השנה של דעאל בצבא או שהיתה מעורפלת הכרה בחדרי ההתאוששות של המכונים שבהם נותחה או שהתהלכה בצאתה מהם ו“פניה חבושות” (33).

בצאתה למדיקל פרונטליין, בבוקר שבו נסע עירד לשדה־התעופה, עמדה להפקיר את גופה בפעם השמינית בידיו של מנתח כדי לעבור את הניתוח הנועז מכולם, כזה שישכיח ממנה את הסכנה שבה נתון דעאל בצבא מדי יום. מבעוד מועד הזמינה מנדי את לירית להגיע מהנגב כדי להחליף אותה בניהול מפעל הפיג’מות וגם הכינה את כרמלה לוי, עוזרתה האישית המסורה, להיעדרותה מהמפעל בשל הניתוח הזה. כמנתח להשתלת התותבות לשכמותיה בחרה בטוב שבהם, ד"ר כרמי יגודה, שהוזמן במיוחד מאיטליה למטרה זו. ניתוח זה לא דמה לשאיבת שומן, להרמת חזה ולהגבהת עפעפיים – חלק מהניתוחים שביצעה במהלך השנה על מנת “להיות שרויה ככל האפשר בחוסר־הכרה, או מנומנמת, כדי לא לדעת מה קורה ולא לדאוג דאגה חסרת־תועלת לבנה הקרבי” (15). ניתוח השתלת התותבות לשכמות היה צריך להשכיח ממנה את הדאגה לדעאל זמן ארוך יותר ובחוסר הכרה עמוק יותר.

אלמלא הורדמה, היתה ודאי מנדי מזדעזעת ממה שנאמר בחדר הניתוח בזמן שנמנמה. האחות שסייעה לכרמי יגודה במלאכתו הביעה את דעתה שכל הניתוחים הנעשים בגוף כדי להצעיר אותו “הם חסרי תועלת, כל זמן שלא המציאו השתלת מבט”, כי המבט מסגיר את הגיל האמיתי (53). היא גם לא ידעה שבמהלך הניתוח יגודה כמעט איבד אותה, ואף שהתגבר על הירידה בלחץ הדם במועד והשלים את הניתוח, היה נסער והחליט במעמד הזה לסתום את הגולל על ישראליותו ולהימנע להבא לבצע ניתוחים פלסטיים בישראל, ובשובו לגרמניה אפילו לשקול להפסיק בכלל לנתח (60). בסיום הניתוח נאלצה מנדי לשכב על הבטן וכל אלה שטיפלו בה אכן יכלו להיווכח ש“השכמות שלה היו מדהימות ביופין” (62) ולכן לקבוע, שהניתוח אכן עלה יפה. איש מהם לא יכול היה לדעת שבאותה־עת עצמה תקף חיידק טורף את גופה, ושהניתוח הזה יסתיים עד מהרה במותה של המנותחת הסידרתית שלהם.

לירית שמחה הפעם להיענות להזמנת אמה ולחזור לתל־אביב כדי לנהל את המפעל במקומה, אך לא משום שהיתה להוטה להגשים בהקדם את היעוד שאמה בחרה למענה, להמשיך ביום מן הימים בניהול מפעל הפיג’מות שייסדה הסבתא הדעתנית שלה (28). ההזמנה הגיעה אליה בעיתוי מתאים, כשנמאסו עליה שלומי והעבודות בגן האורגני הכושל שלו. גם היא, כמו דעאל, היתה מעדיפה תוכן אחר לחייה, אילו רק ידעה להחליט מה הולם אותה ורצוי לה. להשלמת התמונה חשוב להבהיר שדעאל לא גילה שום עניין במפעל של אמו, מפעל המלביש בני־אדם בפיג’מות, וראה את עתידו כצלם פפרצי של כוכבים בהוליווד, שיעודו להפשיט אותם מפרטיותם בכל מקום ובכל זמן. מצוייד בסבלנות וביכולת הריכוז שרכש כצלף בצבא, היה בטוח שיצליח בעיסוק הזה. ואכן, בסיום השירות בגבעתי התכוון להצטרף לקהילת “היורדים” הגדולה בלוס־אנג’לס ולהתעשר שם כמו ישראלים רבים אחרים שזכו להשתלב בעלילת הרומאן בזכות תבונתם לנטוש את המדינה המסוכנת במועד.

הפרוייקט של עירד

עירד התמסר בהתלהבות להזמנה שהיפנה אליו משרד הביטחון, וקיווה להמציא בהקדם את “מדי הטרור”, תחילה עבור משרד הביטחון ובהמשך למדינות אחרות המוכות בטרור, וכך “להפוך את ישראל למעצמה של טקסטיל בטחוני” (47). עד מהרה גילה שבאיזורים הטרופיים מצויים עכבישי רשת הזהב, המייצרים קורים זהובים, חזקים וגמישים. הוא ייבא עכבישים נדירים אלה והחל לגדל ארבעת אלפים מהם בתקווה להפיק מהם מספיק קורים לייצור דגם־אב של המדים. מותם הפתאומי של העכבישים איים לעכב את את הפרוייקט ואולי אפילו להוציאו מידיו, כי בינתיים, כך נודע לו, פנה משרד הביטחון למתחריו באוניברסיטה העברית, שהצליחו להפיק קורים כאלה בלי עכבישים, אחרי שהעבירו מהם את הגנים של ייצור הקורים הנדירים לזבובי תסיסה ממין מוגדר, זבובים עמידים מהעכבישים (50).

למזלו גילה עירד באינטרנט מידע שיכול היה להציל את הטיטאניק המחקרי שלו מטביעה. המידע בישר לו, שבעיר איתקה בארצות־הברית מתגוררת מדענית מאוניברסיטת קורנל וישראלית לשעבר, פרופ' בהט מקפיי, שעוסקת בניסוי דומה לזה שלו, במאמץ “לייצר חליפת־מגן קלה, גמישה ויעילה” לבטחונו של כל דורש “בעידן שהביטחון האישי אינו ודאי” (49). מישראל יצאה מקפיי אחרי מלחמת ששת־הימים ומאז שנות התשעים לא חזרה לבקר בארץ, ואפילו לא כדי לבקר את הקבר של אמה, בגלל הפחד מפיגועי הטרור. ספונה בביתה עם סיגריה וכוס קפה הרהרה בהט מקפיי, שמתחילת האלף השלישי כבר נראתה לה ישראל מפחידה כמו עירק" (136). עירד תלה תקוות רבות במחקר שלה, כי היא מצאה דרך להגדיל את תפוקת הקורים מבלוטות הטוויה של עכבישי הזהב (79) ומסיבותיה העלומות לא רק שהיתה מוכנה לגלות לו את סוד ההפקה המוגדלת שלהם, אלא גם הזמינה אותו לביתה כדי למסור לידיו את הגילוי הזה.

רק אחרי שפגש את בהט מקפיי פנים־אל־פנים התבררה לעירד גרובר סיבת נכונותה של העכיבשנית למסור לידיו את מפעל חייה המחקרי, שהיה עשוי לזכות אותה בוודאות בפרס נובל. התברר לו, שמחמת הבדידות, אחרי שנעזבה על־ידי בעלה, היתה מוכנה למסור למדינת־ישראל את הישגי מחקרה ובלבד שיקדימו בזכות זאת להעניק לה את תעודת הסיום של רבה רפורמית ויפטרו אותה מהחובה המפחידה שהוטלה על המתכשרות לרבנות, לשהות “שהייה מעודכנת של לפחות שנה תמימה בישראל” (136). בשלב הזה, במעלה שנות הארבעים של חייה, הגיעה מקפיי למסקנה, שההישג המדעי שלה בבלוטות הטוויה של העכבישים פחות חשוב לה מחיי החברה התוססים שמובטחים לה כרבה רפורמית (157). מעירד גרובר ציפתה רק לתמורה אחת, שיאשר בפני מסמיכתה לרבנות, “שהיא לא קיבלה שום טובת־הנאה, ושעשתה חסד טהור למדינת־ישראל”(168).

אלמלא פטירתה של מנדי אשתו, מניתוח להשתלת תותבות לשכמותיה, היה עירד ודאי חוזר מיד עם סודה של בהט מקפיי לארץ ומשלים בעזרתו את הפרוייקט, שהיה ככל הנראה גם מזכה אותו בפרס נובל הנכסף. מותה של מנדי לא האיץ בו לחזור מארצות־הברית אל ילדיו, אלא גרם לו להתנחל למשך שבוע האבל בביתה של בהט מקפיי, להתאהב בה ולשקוע בחוסר רצון לחזור לארץ. בהט מקפיי, ראתה בהתעכבותו אצלה רשלנות בלתי־נסלחת, שהרי כל יום “שאינו חוזר לישראל עם המידע שמסרה לו כדי להמשיך בדחיפות בניסויים – – – גובה קורבנות שיכלו להינצל אלמלא חשב רק על עצמו” (197). וכך אירע שניתוח ההשתלה של מנדי, שבעזרתו קיוותה להשכיח מעצמה את הסכנה שערבה לחיי דעאל, בשירותו כצלף בגבעתי ב“שטחים”, עיכב את הפרוייקט הבטחוני, שבעלה המדען נבחר על־ידי משרד הביטחון להשלימו בדחיפות, כדי לגונן על חיילים כמו דעאל, החיילים בסדיר, ועל חיילי המילואים מפני הטרור הפלסטיני באינתיפאדה. והנה לנו עוד סוד מסודות הסאטירה: היא עוקצת בהצלחה כשהיא מקבילה בין מארות מנוגדות וכשהיא מצמידה פעולה לפעולה סותרת.

סיכום ביניים

ספק אם בשלב זה של הדיון נותר עוד קורא כלשהו שטרם השתכנע שהסאטירה ברומאן “טקסטיל”, שהתחילה כסאטירה חברתית, הפכה בהמשך לסאטירה פוליטית, ושסיפור־המעשה על ארבעת בני משפחת גרובר הוא אלגוריה הממחישה את התוצאות ההרסניות של מדיניות ישראל ב“שטחים” על בריאותם הנפשית של אזרחיה, ובכללם גם זו של ישראלים מהעשירון העליון. מהתיאור המוקצן של קסטל־בלום ברומאן הזה משתמעות המסקנות הבאות על החיים בארץ: המקום המסוכן ביותר ליהודים הוא במדינת היהודים. המבקש להציל את נפשו משיגעון ואת חייו ממוות, טוב יעשה אם יימלט מישראל בהקדם. ואכן בעלי המוחות הטובים ביותר – וכאלה הם “היורדים” בעלילת הרומאן – הבינו מהר יותר מאחרים מה מצפה להם בארץ אחרי מלחמת ששת־הימים ולכן עזבו את המדינה. יתר על כן: מאחר והשתחררו מהקרבת עצמם למולך הביטחון, כמעשי הישראלים, מיצו “יורדים” אלה את כשרונותיהם, כל אחד במדינה ובעיסוק שבחר לעצמו. ואשר לישראלים שנשארו תקועים במדינה – אילו ניתן היה לחייבם לעבור טיפול נפשי, היה מתברר שארבעים שנות “הכיבוש” של “השטחים” כילו את שפיותם.

הואיל וההנחה של “טקסטיל” היא שבהשפעת “הכיבוש” איבדו הישראלים את צלילות דעתם, מסוגלים רק ישראלים־לשעבר, כלומר: “היורדים” השפויים, להבחין עד כמה רחקו הישראלים מהנורמליות. ואכן, למטרה זו שילבה קסטל־בלום בעלילה את פרופ' רפי פְִִִִִּּרוֹפֶטה, מרצה לספרות עברית, שהיה בעבר, לפני שהפך ל“יורד”, “ילד טוב ירושלים”, העיר שבה נולד ובה התגורר עד גיל חמש־עשרה (155), והפך בחו“ל לנביא (פרופט־ה). אף שביצע מילואים כקצין אפסנאות עוד שנים אחדות אחרי מלחמת ששת־הימים (157), הבין באחת מתקופות המילואים, שהוא משרת בצבא של מדינה החוטאת בכיבוש. לפיכך עזב את ישראל והתמקם כמרצה באוניברסיטת מונפליה בדרום צרפת, שבה התפרסם עד מהרה כ”פרו־ערבי ואנטי־ישראלי" (113). כנראה שהצטיין יותר בהפצת דעותיו האנטי־ישראליות בין הסטודנטים מאשר כמרצה לספרות עברית, כי פוטר ממשרתו במונפליה ונאלץ להמשיך בפעילות האנטי־ישראלית שלו באוניברסיטת ברקלי בארצות־ברית (146), שבה “יש יותר פרו־ערבים מערבים” (115).

בשלוש השנים שפרופטה לימד בברקלי פחתה התעניינותו בספרות העברית והחל לעסוק בגיאופוליטיקה. לאחרונה גם פירסם ספר בנושא זה, שבו הציע לגלות הבנה למתרחש “בנפש הטרוריסט בן־זמננו”. לא רק ששלל בספרו את הקביעה הפשטנית המקובלת, שהטרוריסטים הם “אנשים מטורפים”, אלא טען כי “יש למעשיהם הסבר רציונלי” כשהם יוצאים להתאבד “ממחנות הפליטים, או מלב־ליבה של בירה אירופית זו או אחרת”. לפיכך המליץ לפסיכולוגים לייסד פסיכולוגיה חדשה שתסביר את נפשם ותציע כיצד “לאתר מְפַגְעים פוטנציאלייים עוד בילדותם, ולמנוע מהם, בדרכי חינוך ונועם, להגיע לקיצוניות שהם מגיעים אליה” (148). אף שבחיבורו לא התמקד בטרור הפלסטיני ובישראל, הבינו סוקרי ספרו, שכישראלי לשעבר דבריו מוסבים על המדינה שבה נולד, המדינה שבה “ישראלים רבים, בניגוד לו עצמו, נדפקו בראש בגלל הכיבוש”, וכי למעשה ביקש “להתריע שהעולם עומד להיחרב ובראש־ובראשונה ישראל” (149). סוקרים אלה היטיבו לחשוף את מניעיו, כי פרופטה לא הסתפק בסנגוריה על הטרוריסטים, אלא פוצץ לאחרונה עצרת זיכרון של המרכז הקהילתי היהודי בברקלי ביום השנה התשיעי לרצח רבין, כמחאה על כך שישראלים רבים לא עשו כמוהו ולא ירדו מהארץ אחרי הריגתם של חמישה־עשר ילדים ב“שטחים” (150). בהזדמנויות אחרות טען ש“כל ישראלי הוא כובש” (184), ואם נשאר להתגורר בארץ הוא נושא באחריות מוסרית למתרחש ב“שטחים”.

הידידות בין פרופטה ובהט מקפיי לא התהדקה על רקע אידיאולוגי זה, אלא אחרי שגילו, ששניהם מעריצים את רוד סרלינג, המחזאי שכתב את הסידרה הטלווזיונית המצליחה “אזור הדמדומים”. רק מי שחווה את “המצב הישראלי” כמו שניהם, מצוייד בסיבות מקוריות יותר, להיות חסיד נאמן של סידרה הזויה זו, מהסיבות שיש למעריצי הסידרה ממדינות אחרות בעולם. ואכן שניהם מחזיקים קלטות של חלקי הסידרה, מאזינים להן שוב ושוב ויודעים לצטט את הפתיחה המפורסמת שלה (110–114). פרופטה הפתיע את מקפיי כשהגיע לדירתה, בלי שתיאם איתה את בואו, בדיוק ביום שבו אספה את עירד גרובר משדה־התעופה. עד מהרה התברר לה, שהפעם לא הגיע כדי להתענג איתה על “אזור הדמדומים” של רוד סרלינג, אלא כדי לרשום לזכותו עוד פעולה אנטי־ישראלית: לשכנע אותה לא “לזרוק לישראל מידע שעבדה עליו במשך שנים”, ואם תעמוד על דעתה לגלות למדען הישראלי את תוצאות מחקריה, “היא חייבת לדרוש כסף בתמורה” (156).

פרופטה הזהיר את מקפיי, שאם תמסור לישראלים את סודות מחקרה, תסכן את החופש שהיא נהנית ממנו, כי מעשה כזה ייחשב כ“פגיעה בביטחונה של ארצות־הברית” (157). בנימוק זה רמז לה פרופטה, שהיא עלולה להסתבך בפרשה דומה לזו שהסתבך בה יונתן פולרד. ההשוואה לפרשת פולרד חלפה עוד קודם לכן גם במוחו של עירד גרובר (141), אלא שהוא לא השמיע אותה, כמובן, באוזני מקפיי. מקפיי דחתה את מאמציו של פרופטה להניא אותה ממתן סיוע לפרוייקט הבטחוני של המדען מישראל, כי היא היתה להוטה לקבל את הפטור מהחובה לשהות לפחות שנה תמימה בישראל כדי שתוכל להתחיל בהקדם את הקריירה שלה כרבה רפורמית. כעבור יומיים סילקה את פרופטה מדירתה (167), אך כשעשתה כך לא שיערה שתיתקע לבדה עם עירד גרובר, שהחליט להתעשת בדירתה מהאסון שהפך אותו לאלמן.

סאטירה־לייט

ההצלחה של סאטיריקון מותנית במספר החלטות קשורות בסוגה רעיונית־סגנונית זו (ראה מיון הסוגות של הסיפורת בפתח ספרי “סוגות בסיפורת הישראלית”, 2004). ההחלטה הראשונה שבה הוא נבחן היא בבחירת המטרה לאופנסיבה הסאטירית שלו. דרכו לא תיצלח אם יתנפל גם הוא על “פרה קדושה” שעמיתיו צלפו בה מזה שנים. מה כבר לא נאמר על־ידי סאטיריקונים מהשמאל על “כיבוש השטחים” במלחמת ששת־הימים, ומי מהם לא הכריז כבר שהביטחון הפך מאז מלחמת 1967 לפרה היותר קדושה בחברה הישראלית? איזו סאטירה שנכתבה אצלנו מאז מלחמת 1967 ועד היום לא טענה את שתי הטענות שמשתמעות מעלילת “טקסטיל”: הראשונה – שלטיפוחה של “פרת הביטחון הקדושה” מזניחים בחברה הישראלית את ערכי האנושיים ואת חיי התרבות, והשנייה – שבשם הביטחון נשלחים צעירים בשנות חייהם החשובות ביותר לבצע תפקידים שמערערים את שפיותם?

החידוש לכאורה של קסטל־בלום ב“טקסטיל”, הוא ההשוואה בין השמרנות המקודשת של מפעל הטקסטיל, המתעקש לייצר פיג’מות ללא שעטנז למיגזר החרדי, לשמרנות שבה מקדשים בישראל את הביטחון, המתאמץ “להפוך את ישראל למעצמה של טקסטיל בטחוני”. גם השוואה זו איננה תורמת אמירת ביקורת חדשה, אלא חוזרת על טענה נושנה של השמאל, שהמדינה משקיעה בשם הביטחון את רוב משאביה האנושיים והחומריים בהמשך האחזקה של “שטחי הכיבוש” בידיה, במקום להשקיעם בהשגת השלום. כעבור ארבעים שנה מסיום מלחמת ששת־הימים, טעמה של סאטירה הצולפת בביטחון דומה לטעם של ארוחה שחוממה פעמים רבות לפני שהוגשה לסועד.

להחלשת האפקט של של הסאטירה תרם גם המינון הנמוך של ההקצנה בתיאור התופעות שהחליטה קסטל־בלום לתקוף ב“טקסטיל”. מדוע ריסנה הפעם את התפרעות דמיונה, בניגוד לנוהגה בספריה הקודמים? ההיסוס שלה להקצין הפעם את המצבים ואת האירועים, (ראה על כך דיון במסה על כתיבתה בספרי “הקול הנשי בסיפורת הישראלית”, 2001), הוא אכן תוצאה של העדר אמירה חדשה על יחס הקדושה של הישראלים ל“פרת הביטחון”. מה שאירע ללירית ולדעאל עקב שירותם בצבא איננו רחוק במידה מספקת ממה שקורה בכל מחזור גיוס לאחוז מסויים של מתגייסים ביחידות לוחמות ובתפקידים מיוחדים. גם חרדתה של מנדי לחיי דעאל היא תופעה שכיחה בקרב אמהות ואבות שבניהם משרתים ביחידות לוחמות. ואפילו התמכרותו של עירד לפרוייקט הבטחוני שהופקד בידיו, שכיחה מאוד בקרב אלה שעוסקים בפיתוח יצירתי של אמצעי לחימה חדשים ומקוריים.

שתי הפלגות של הדמיון שיכלו להעניק רעננות וגם עוצמה לסאטירה נזנחו בשלב מוקדם של עלילת “טקסטיל” ולכן לא סיפקו את התקווה שקסטל־בלום תלתה בהם. הראשונה, סידרת הניתוחים הפלסטיים שדחסה מנדי במשך שנת השירות הראשונה של דעאל בצבא ובראשם ניתוח השתלת התותבות לשכמות. השתלת תותבות כאלה היא אכן מעשה מופרך לחלוטין, הפרזה שגררה עד לאבסורדום את תגובתה של מנדי לשירותו של דעאל כצלף ביחידה לוחמת ב“שטחים”. אולי פעם ינסו פלסטיקאים גם אפשרות מטורפת זו, אך לפי שעה אין משתילים בעולם שכמות תותבות ובוודאי לא כאמצעי להרגעת דאגתה של אמא לחיי בנה החייל. פטירתה של מנדי מהניתוח הזה קברה את ההפרזה הסאטירית הזו קצת אחרי אמצע הטקסט ובכך התפוגגה השפעתה הרבה לפני שמיצתה את כוחה.

הוא הדין ברעיון האבסורדי להפיק מעכבישים קורים בשביל מדי־הטרור הקלים. המדע טרם מצא דרך לאלץ עכבישים, ואפילו את הזנים הנדירים שבהם, להפיק קורים שיהיו עמידים בפני אש־רובים ובכמות שתספיק לייצור מדי־הגנה עבור חייליו של צבא כלשהו בעולם. אך גם התפרעות הדמיון הזו ננטשה אי־שם בטקסט עקב קריסתו של עירד, אחרי שהתבשר כי הפך לאלמן. בשלב ההוא הסיטה קסטל־בלום את סיפור־המעשה מהסאטירה על הפרוייקט הבטחוני המופרך של עירד לפרשייה קומית: קשייה של בהט מקפיי לשכנע את האלמן שהתאהב בה לעזוב את דירתה ולחזור לישראל.

ההחמצה השלישית ב“טקסטיל” היא תוצאה של ניסוח ההפרזות הספורות האלה בלשון עניינית ויובשנית, כמעט טכנוקרטית. שפה כזו חסרה תהודות־עומק נסתרות ואין באפשרותה להצפין משמעויות אירוניות־סאטיריות. הסמכות המספרת, שקסטל־בלום הפעילה ברומאן, לא הצליחה להסעיר את דמיונו של הקורא, כיוון שסיפקה את המידע, שהיה בו פוטנציאל סאטירי, באמצעות שפה דיבורית ותקנית כזו. סאטירה מתירה התפרעות נרחבת יותר לא רק בסיפור־המעשה, אלא מאפשרת גם נועזות גדולה יותר בלשון הטקסט, ודאי גדולה מזו שהופגנה בטקסט של “טקסטיל”. שלושת ההיבטים האלה מצדיקים להגדיר את הרומאן “טקסטיל” כסאטירה פוליטית, מהוססת וזהירה, או בהגדרה אחרת: כסאטירה־לייט, לפחות אם משווים אותה לזו שמתאמץ יצחק לאור לכתוב שוב ושוב בספריו בגנות הצבא ו“הכיבוש”.

סאטירה נדושה ופושרת

חולשתו של הרומאן “טקסטיל” כסאטירה פוליטית על הצבא, “הכיבוש” ו“פרת הביטחון”, בולטת גם בהתרות החיוביות וההגיוניות בסיומה של העלילה. כך מתברר בסיום, שעירד התעשת מאבלו, שבלאו־הכי שימש לו עלה־כסות בלבד כדי להתארח ימים נוספים אצל בהט מקפיי, והודיע לה “אני חייב לחזור לארץ, להמשיך בפרוייקט, להמשיך בחיים” (217). שום מילה מדבריו של פרופטה על חטא “הכיבוש של השטחים” על־ידי מדינת־ישראל לא חדר למוחו. אולי ינסה עירד בשובו למכור את הטריפלקס ולעזוב את שכונת תב"צ השנואה עליו, וירכוש במקומו בית שלא יעמיק אצלו במידה כזו את הרגשת תלישותו, בית שלא יסיח את דעתו מהפרוייקט הנובלי, שכעת שום מכשול לא ימנע ממנו להשלימו בהצלחה.

בשובו לארץ, תקדם לירית את פניו בטריפלקס האהוב עליה עם החלטות נחרצות ביחס למפעל הפיג’מות, שקודם למותה העבירה מנדי לאחריותה בצירוף הוראות, שאין בדעת לירית לקיימן. אחרי שחלפה התקופה שבה ביקשה אישורים למעשיה מפי שלומי, גילתה לירית שהיא מבינה בעצמה את הכללים של החיים בארץ, שבה הכל משועבד לביטחון. נאמנה למסקנתה, ש“ככל שמצב הביטחון יידרדר, ישקיעו אנשים יותר באביזרי ספורט, ויטמינים, תוספי־מזון, ירקות אורגניים וכותנה אורגנית” (195), החליטה לבצע שינויים מפליגים במפעל הפיג’מות שעבר לניהולה. החשובות בהחלטותיה לא היו פיטורי שישים העובדות הוותיקות, ובכללן גם את כרמלה לוי, אלא ההחלפה של מכונות ה“זינגר” הנושנות מימי המייסדת, הסבתא אודרי גרינהולץ, במכונות מתוחכמות מטכנולוגיה מתקדמת (192), וההפעלה של קו־ייצור חדש לפיג’מות יוקרתיות מכותנה אורגנית לכלל הקונים (165), כדי “שמה שיעטוף את הסיוטים הטבעיים (של הישראלים) יהיה גם הוא טבעי ויעמוד איתם בהרמוניה” (207). גם דעאל ישלים את השירות הסדיר שלו ואחר־כך יפרח מכאן להגשים את חלומו, להיות צלם פפרצי מצליח בלוס־אנג’לס ולייסד שם בית־ספר נודע להכשרת אחרים במקצוע (28).

גם ל“יורדים” יאירו ודאי החיים פנים. המנתח כרמי יגודה ישלים את חופשתו בגרמניה, ואחרי חודשיים יתאושש מהניתוח שביצע למנדי גרובר בישראל, וכנראה ימשיך לנתח ולספק “ייעוץ טרום ניתוחי” (60) בכל מקום אחר בעולם, אך לא במולדתו. פרופ' בהט מקפיי תהיה מאושרת בכהונת הרבה הרפורמית ולא תצטער לרגע שהעניקה בלי תמורה את הישגי מחקרה הסודי לעירד גרובר, אחרי שתמורה זו פטרה אותה מהחובה המסוכנת לשהות שנה תמימה במדינת־ישראל. וגם פרופ' רפי פרופטה לא ינום ולא יישן עד שהצעותיו הגיאופוליטיות יפרסמו את שמו ברבים, ובמיוחד בקרב שונאי ישראל.

הרומאן “טקסטיל” איננו מייצג בתוכנו תופעה שולית וחריגה בספרות הישראלית. מאז מלחמת ששת־הימים פירסמו סופרי השמאל שלנו הררים של טקסטים פוליטיים־סאטיריים בגנות הצבא, “הכיבוש” ו“פרת־הביטחון”. רבים מהם, הבה נודה, חבים את מעמדם הזמני בשירה, בסיפורת, במחזה ובמסה לסוגה המחאתית־דיפיטיסטית הזו, הניזונה מרקב הספקות והחרדות המצטבר בחברה בתקופה מתמשכת של אי־ודאות ואיום קיומי. הרומאן “טקסטיל” לא רק ינק את השראתו מהמדמנה הזו, אלא גם מדגים הסתמכות צינית על הגיבוי שיקבל מהשמאל לחטיבותיו: ההיסטוריונים החדשים, הפוסט־ציונים הנאורים, העיתונאים המפוכחים והסופרים המתקדמים – הוא השמאל שמייחס ערך ספרותי־אמנותי לכל טקסט השם ללעג את העקשנות היהודית לשרוד כעם ריבוני במולדתו. בעוד שהעובדות מוכיחות, שהמדינה נאלצת לבחון בשיקולי ביטחון כמעט כל תחום בחיינו.

לכן מותר לדרוש מכותבי טקסטים מחאתיים־ביקורתיים כאלה, שיביעו את השקפתם הפוליטית תוך נאמנות לעובדות ומתוך דאגה ואהבה למדינה ולעושים בשליחותה. זה אשר לדרישה שתוכן המחאה והביקורת יגלה אחריות ונאמנות לעובדות. אך חשובה לא פחות היא הדרישה הספרותית, שבכל מקרה תיכתב הסאטירה הפוליטית בכישרון מופלג, כי אסור, ממש אסור, שתהיה כה פושרת, נדושה ומייגעת כמו הרומאן “טקסטיל”.