¹

²

בגיל עשרים ושלוש הפכה בלנקה לרוצחת. עד שנאסרה בידי המשטרה נותרו לבלנקה חודשים אחדים להסדיר את העניין החשוב ביותר: למצוא מקלט יהודי לאוטו, בנה בן הארבע. אחרי שהסדירה גם עניין זה, יצאה בלנקה למסעה האחרון: אל הבית היהודי בהרי הקרפטים, שמשם יצאו אבותיה לפני שנות דור. מסעה רצוף מעשי נקמה במעניה, כי במהלכו היא זורעת הרס ומעלה באש את כל הכנסיות שמזדמנות בדרכה. קשה ליישב את דמות הנערה המחונכת והמוכשרת כל־כך שהיא “בלנקה” (דהיינו: צחורה מכל חטא, בתם של אידה ואווין גוטסמן מעיר־השדה היימלנד, עם המראה של בלנקה השיכורה, האלימה והמטורפת בסיום העלילה. לכן מוטל על הקורא לברר במה התנסתה בלנקה במשך חמש שנות נישואיה לאדולף האמר, ואלו מצוקות שינו באופן כה קיצוני את התנהגותה והביאו אותה אל קיצה הטראגי.

אופיו הקיצוני של השינוי שמתחולל בבלנקה במהלך העלילה מתחזק במידה רבה עקב השימוש הנבון שעושה אפלפלד בתחבולת ההשהייה. בעבר מיעט אפלפלד לשבש את הסדר הכרונולוגי התקין של האירועים כדי ליצוא את אפקט ההשהייה בעלילה. להיפך: הוא הקפיד על פיתוח עלילה ליניארית־כרונולוגית, כדי שצורת האירגון של העלילה לא תחרוג מחומרות הפשטות שגזר על דרך הסיפר המיוחדת לו. חומרות אלו התבטאו בעיקר בקו הכבוש והמאופק ובקצב המדוד שבהם חייב את המספרים שלו לספר את קורותיהם של הגיבורים. והם אכן סיפרו תמיד על עצמם או על אחרים במילים שכיחות ובמשפטים תחביריים קצרים ובלתי־מורכבים. בזכות חומרות אלו הצטייר המספר הטיפוסי בסיפוריו של אפלפלד בדמות של מתעד היסטורי, אובייקטיבי וצנוע, או בדמות מוסר עדות נינוח ומהימן, שסיפורו משאיר לקורא לקבוע בעצמו את העוצמות הרגשיות של תגובותיו על המסופר.

גם בעלילה הנוכחית אין אפלפלד משנה את תכונותיו אלה של המספר, אך על־ידי השימוש בתחבולת ההשהייה, המעכבת את האירוע השיאי, רציחתו של אדולף בידי בלנקה, עד לשלב מאוחר בטקסט, הוא מחולל הפעם אפקט דרמטי מיוחד במינו. שלושת הפרקים שפותחים את הרומאן (5–13) אינם רומזים כלל שהם פרקים המתארים את ראשית המנוסה של בלנקה אחרי הרצח. רק אחרי שעוברים אל הפרקים שבאים אחריהם (14–161), המספרים את קורות התאהבותה באדולף בתיכון, את סיפור התנצרותה ונישואיה ואת פרשת סיבלה עד ליל הרצח – וכל זאת כמעט בסדר כרונולוגי עקבי (להוציא שתי חריגות בפרקים 16 ו־27) – מתברר שפרקי הפתיחה הטרימו את המאוחר. אך גם בגוש הפרקים המרכזי הזה עדיין אין רמזים על הרצח הצפוי, להיפך: פרקים אלה מפזרים רמזים על פתרונות אפשריים אחרים למצוקת סיבלה של בלנקה, ובכללם: כניעה מוחלטת לגורלה (התמכרותה הגוברת לטיפה המרה), בריחה מבית בעלה (אגירת תכשיטים גנובים למימון הבריחה), התאבדות (94, 106) וטירוף דעת. המידע על הרצח נחשף בשלב מאוחר בעלילה (161), ורק אחריו ממשיכה העלילה את פרקי הפתיחה ומשלימה את סיפור בריחתה של בלנקה מידי החוק עד שהשוטרים אוסרים אותה (161– 188).

השהיית המידע על רציחתו של אדולף בידי בלנקה לשלב כה מאוחר בטקסט מפעיל על הקורא את האפקט של הפואנטה. אפקט שמחייב אותו לבחון מחדש את כל מה שקרא קודם על־פי המידע החדש ולברר מדוע עקף פתרון הרצח את כל הפתרונות היותר סבירים שעליהם נרמז קודם לכן. בירור כזה גם מאלץ את הקורא להתעמק בסיבות שהביאו את בלנקה לשינוי כה קיצוני בהתנהגותה. ההתעמקות בסיבות אלה איננה פשוטה כלל וכלל. ומי שאינו נחפז להסתפק בסיבות המיידיות והגלויות לעין יגלה, שהעלילה מסבירה את התמורה שעוברת על בלנקה בסיבתיות משלושה סוגים שונים: בסיבתיות סוציולוגית, בסיבתיות פסיכולוגית ובסיבתיות היסטורית, ובסדר זה ממש, שהוא סדר ההעמקה הנדרש מהקורא כדי לחשוף אותן בעלילה. כוחו של הרומאן הזה של אפלפלד טמון בפיתוח המשכנע של הקשר בין הסיבות משלושת הסוגים להנמקת השינוי הקיצוני בדמותה של בלנקה.

 

הסיבות הסוציולוגיות    🔗

קבוצת הסיבות הראשונה היא היותר גלויה בעלילה, כי היא מזומנת לקורא באירועים המסופרים בעלילה. מתברר, שבמהלך חמש שנות נישואיה לאדולף, התנסתה בלנקה בשורה של אירועים קשים, שהפקיעו אותה מתמימותה והשילו מעליה את כל הערכים שהחינוך בבית ובבית־הספר היקנה לה במשך שנים. במהלך השנים האלה איבדה בלנקה את כל משפחתה. תחילה התייתמה מאמה, שנפטרה משחפת (36) וכערוב זמן קצר איבדה גם את אביה, אחרי שנעלם מבית־האבות שבו אושפז (62). לא חלף זמן רב וגם קרובת משפחתה האחרונה, הסבתא קרולה, נפטרה מזיקנה (123). כעת נחשפה בלנקה להשפלות מצד אדולף ובני משפחתו, כשהיא לבדה בעולם. אדולף אמנם סטר לה לראשונה עוד קודם שהתייתמה (33), אך גסותו ואלימותו גברו אחרי שנותרה לבדה בעולם (73, 76). שוב ושוב היא מתלוננת על הפחד שהיא מרגישה בחברתו, שבעטיו היא מדמה את חייה בבית בעלה לחיי אסירה בבית־כלא (34, 109, 144, 184). מפחד תגובתו של אדולף “רצה לעשות את רצונו כשפחה” (33) ודחתה את בקשת אביה לשכנו בביתם (60).

בני משפחתו של אדולף עושים יד אחת כדי לשבור את רוחה ולעשותה כנועה. חמותה מסרבת לעזור לה (77, 96), וגם אחיותיו של אדולף מתעלמות מסיבלה. שוב ושוב הם מזכירים לה שהוריה היו יהודים, ואדולף עולה על כולם: “עתה לא היכה אותה בכעס אלא בכוונה להכאיב. צריכים לעקור מתוכך את כל החולשות ואת כל המידות הרעות שירשת מהורייך. אישה צריכה להיות אישה ולא רכיכה. – – – היתה בוכה. הבכי היה מוציא אותו מכליו, והוא היה משתולל ומחרף אותה ואת אבותיה, שלא ידעו לחיות חיים נכונים, כרוכים אחרי הבצע ופגומים באופיים” (38–39). קשה לבלנקה לשאת את התבטאויותיו האנטישמיות של אדולף (73), אך היא נפגעת במיוחד מהעלבונות שנהג להשמיע על אביה, שאותו כינה “חלשלוש” (64). כדי לקיים את הקשר עם אביה, אחרי שאושפז בבית־האבות בהימלברג, עליה לבצע את נסיעותיה לשם בהסתר ובפחד גובר.

אדולף המשיך להכותה גם כשהיתה בהריון, ואלמלא פרש עליה ד"ר נוסבאום את חסותו, ספק אם היתה משלימה כהלכה את הולדתו של בנה, אוטו (84). לרופא אמיץ־לב זה חבה בלנקה לא רק את חייה, כי אם גם את חיי אוטו. אדולף היכה גם את הילד (49) וניסה לעקור גם ממנו את החלשלשות היהודית על־ידי יחס קשוח במיוחד כלפיו. עד מהרה מאלץ אדולף את בלנקה לצאת להשתכר מעבודה המרחיקה אותה מבנה ומהבית. ובשובה הוא לוקח ממנה את רוב שכרה. בינתיים כובשת לה מעמד בבית קירצל, המשרתת מהכפר, שאדולף מעדיף אותה בגלוי על פני בלנקה, והוא שוכב עם קירצל בלי להעלים זאת כלל מעיני בלנקה (119).

סיבות סוציולוגיות אלה: ההתייתמות מההורים, איבוד אחרון הקרובים, היחס המשפיל והאלים מצד הבעל, שרדה בה כבשיפחה ודחה אותה ממעמדה כאישה בבית, אדישות משפחתו של אדולף למצוקתה כאדם, כאישה וכאם, העלבונות המילוליים והמכות הפיזיות, שהיו מנת חלקה, והחרדה לשלומו של אוטו – כל הסיבות האלה מקרבות אל הדעת כל התרה אחרת לעלילה פרט לזו שעתידה להפתיע: התרה במעשה רצח. העלילה זורעת על דרכנו פתרונות אחרים עבור בלנקה, מהסוג שאנשים נפחדים וחלשים מעלים בדעתם ומסוגלים לממש. שלושת הפרקים שפותחים את העלילה מפנים אותנו לפתרון הבריחה מהבית. עצת תרזה (70) מבית־האבות בהימלברג מדריכה אותנו לשקול עבור בלנקה גם פתרון של השלמה עם מצבה וגורלה. בכל מקרה, אין מצוקות סוציולוגיות מוליכות בהכרח, או לרוב, לרצח, ואכן, גם מידיעתן של מצוקותיה אלה של בלנקה, אין אנו מנחשים, שיום אחד תקום ותכרות בגרזן את ראשו של אדולף בעת שנתו.

 

הסיבות הפסיכולוגיות    🔗

פחות גלויות לנו בעלילה הן המצוקות מהסוג האחר, שמגיעות לידיעתנו באופן מקוטע בטקסט, במקומות ששם חושף המספר את מחשבותיה של בלנקה (העלילה הפנימית), או שדיבורה מבטא אותן בהתפרצות פתע קצרה (העלילה החיצונית). בשני אופנים אלה אנו מגלים, שסיבלה של בלנקה מן האסונות הקונקרטיים שניחתים עליה בגלוי איננו משתווה ליסוריה מהשפעתם הסמוייה של אסונות אלה על חוסנה הנפשי. את בלנקה מייסרת מצוקת בדידות כפולה. הבדידות הקונקרטית־חברתית: “אין לי עכשיו איש בעולם” (71), והבדידות האימננטית־קיומית: “ובלנקה ידעה שלחייה אין אחיזה בשום מקום” (103). משום כך היא כה מבינה לליבם של הזקנים בבית־האבות המתאוננים ללא־הרף ע ילדיהם שהפסיקו להתעניין בגורלם.

מצוקה נפשית־פסיכולוגית נוספת שמובלטת בעלילה קשורה בהערכה העצמית שמתמעטת והולכת אצל בלנקה. מעדות חבריה מבית־הספר, תיאו (45), מינה (140) וארנסט (149), אנו למדים, שהיתה נערצת בעיניהם בזכות כישרונותיה ושקדנותה. אלה זיכו אותה גם בהערכתם ובעידודם של מוריה (28), והיה בדעתם גם לסייע לה להמשיך בלימודי מתמטיקה באוניברסיטה על אף מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה. בשל הצטיינותה נבחרה על־ידי סגן־מנהל התיכון לסייע לאדולף בלימודים במתמטיקה ובלטינית. את רוחה דיכאה הידיעה, שהיא משמת כעת שק־חבטות לזלזולו ולחוסר־הערכתו של אדולף שנכשל בלימודים וסולק מבית־הספר, כי “הלימוד עלה לו בקושי רב ובצאתו מהבית היו פניו אדומות ומיוזעות כלאחר עבודת פרך” (23).

מדי פעם היא מבטאת את געגועיה אל הבית של הוריה שבו שרר העידון התרבותי ונהגו בכבוד זה בזה ואל אורח־החיים, שבו קראו ספר ומעולם לא טימאו את האווירה בגסות של שיכורים. במוחה מתבצעות ללא־הרף השוואות בין שתי הוויות החיים, ולעולם הוויית החיים של בית הוריה ניכרת ביתרונה על הבית של בעלה (101). “רק עתה חשה בלנקה מה נתדלדלה מחשבתה” (92) בתוך ההוויה הפרימיטיבית והוולגארית של חייה במחיצת ההאמרים, שבט שהיה מלא ב“שיכורים, נואפים, רמאים ומטומטמים” (84), שד"ר נוסבאום מגדיר היטב את טיבם: “בהמות” (79). יותר ויותר מטביעה בלנקה את העקה הנפשית הזאת בשתייה של משקאות חריפים בבית (121), במזנון הרכבת (133) ובבתי־מרזח, שאליהם היא חוזרת בתדירות גוברת. רק לעיתים רחוקות היא מזדמנת כעת אל בתי־הקפה (148), שבהם ביקרה לפנים עם אביה (59).

גם המצוקות מהסוג הזה עדיין אינן מקרבות אל הדעת את פתרון הרצח של אדולף באכזריות כזו, על־ידי כריתת ראשו בגרזן בשנתו. אבל המועקות הנפשיות האלה, הבדידות, שחיקת ההערכה העצמית וההתקשות להסתגל להוויית החיים הוולגארית והפרימיטיבית בבית בעלה, מצרפות לפתרונות הקודמים פתרון נוסף: ההתאבדות. הפתרון הזה נרמז בעלילה בשני מקומות. בעת אישפוזה בבית־החולים ללדת את אוטו, הבחין ד"ר נוסבאום “כי בלנקה שרויה בחשיכה ויש לשמור עליה לבל תעשה מעשה שטות” (94). מסתבר שלא שגה בהערכתו זו כי המספר חושף, שלאחר שהוכתה פעם על־ידי אדולף באופן אכזרי במיוחד, עד שחייה הקודמים “נראו לה כל־כך עלומים, כמו לא היו חייה אלא חיים של אשה אחרת” (105), אכן חלפה במוחה מחשבת התאבדות: “אלמלא אוטו, אלמלא עיניו המלאות, היתה הולכת אל הנהר וקופצת אל מימיו” (106).

 

המאבק על אוטו    🔗

לא במקרה מייחסת בלנקה לאוטו את ההימנעות מפתרון ההתאבדות כמוצא לסבל הגופני והנפשי בשנות נישואיה, כי לדאגה לעתידו יש משקל מכריע על שיקוליה לבחור לבסוף בפתרון הבלתי־צפוי להפסקת סיבלה: כריתת ראשו של אדולף בגרזן בעת שנתו. הפסיביות שאיפיינה אותה עד לידתו של אוטו התחלפה מהולדתו ואילך בהתנהגות יותר ויותר אקטיבית. העלילה מסבירה זאת בדמיונו של הילד לבלנקה יותר מאשר לאביו, אדולף. אוטו הוא ילד עדין, נבון ורגיש. אדולף ובני משפתו מנסים לאלצו להיות כאחד מהם, צאצא נטול רוחניות כאחד ההאמרים. הם מביאים כפרייה נוצרית כדי שיינק מחלב שאיננו יהודי (96). אדולף גורר את אוטו עימו למגרש הכדורגל ולבית המרזח כדי לסגל לו פנים אדומות ותנועות פרועות של אוסטרי. כשהיה אוטו צווח “היה אדולף סוטר על פניו באותו אופן שסטר על פניה של בלנקה, בלא התראה” (49) ומאותה סיבה: כדי שלא יהיה רכיכה יהודית. “כל אימת שנחתה סטירה על פניו של אוטו היו כתפיו מתכווצות” ובלנקה היתה ננזפת אחרי שהיתה “מחבקת אותו ומנשקת את המקום הפגוע” (50).

תיאורים מועטים אלה מבהירים, שבין שניהם נערכת התמודדות על נפשו של הילד. בלנקה מבינה שהשפעתו של אדולף תבהם את אוטו ותהפוך אותו לצאצא טיפוסי של שבט ההאמרים, ועל כן היא אוגרת את כל כוחותיה המתמעטים ללחום על הצלת בנה מהשפעתו של אביו. לכן אין היא מקבלת את עצתה של תרזה להציל את עצמה ממכותיו של אדולף על־ידי השתקעות בבית־האבות, כי אז, היא מהרהרת, “אוטו יהיה של אביו” (94). בחוש של חיה הנלחמת על פרי בטנה היא תופסת, שבמאבק הזה נגד השפעתו של אדולף על הילד עליה לגייס אותה זהות תרבותית שידיעותיה עליה הן כה מועטות וכה חלקיות. למעשה בזכות אוטו מתחילה בלנקה בשלב זה את מסע הגבורה שלה חזרה אל חיק היהדות, כדי לחקוק באוטו את זהותו היהודית ולחסנו מפני הזהות הנוצרית של אביו.

משום כך עושה בלנקה כל מאמץ לקרב את אוטו לחברת יהודים. באופן אינטואיטיבי היא מבינה, שעליה לחקוק בזיכרונו של בנה חוויות יהודית, כי מניסיונה היא יודעת, שזיכרונות שנחרתו בה בילדותה על־ידי מעשיה המכוונים של אמה, הינם חזקים דיים כדי לחבר אותה כעת, בבגרותה, אל מוצאה השבטי. לשם כך היא מביאה את אוטו לבית־הקפה שיהודים יושבים בו, קפה “פינתי”, שיושביו “התפעלו מאוטו והסכימו כאחד שהוא דומה לבלנקה” (99). אחר־כך היא מציגה אותו גם בפני הסבתא קרולה (שם). כאשר היא נפרדת מאוטו ומפקידה אותו בידי קירצל, הכפרייה שנשכרת לגדלו בזמן שהיא יוצאת לעבודתה בבית־האבות שבהימלברג, היא מספרת לו על הסבתא קרולה ואל נאמנותה לאמונת אבותיה בנימוק "אתה חייב לדעת הכול ואני אספר לך הכול. אתה תהיה עמי בכל אשר אפנה " (127).

הבטחה זו איננה חשובה רק בשל התוכן של מילותיה, אלא גם בשל התנסחותה בניסוח המפנה אל ברכת ה' ליעקב: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ"ח-15). אַלוזיה זו, הגוררת את הטקסט אל תולדות יעקב, מתקשרת גם למקורו האַלוויוני של שם הרומאן. השם לקוח מהפתיחה של מסכת ברכות בסדר זרעים במשנה: “מאימתי קורין את שמע בערבית? – משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים, עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר”. מקור זה העניק לשמו של הרומאן ציון זמן ביממה שמתקשר למחשבה שחלפה במוחה של בלנקה: “אלוהים אדירים, אמרה בלנקה בליבה, אוטו לא יודע מה צפוי לאמו. את הרוצחת תולים שעתיים לפני הזריחה בחשיכה, בלא טקס ובלא רחמים” (165). אך לשם הרומאן יש מקור נוסף, המעניק לעלילת חייה הפרטיים של בלנקה משמעות רחבה יותר. בתולדותיו של יעקב מייחס הסיפור המקראי חשיבות גדולה למאבקו של יעקב עם המלאך בפניאל אחרי מעבר יבוק “עד עלות השחר” (בראשית ל"ב-25). שם, בתמורה לשיחרורו, ברך המלאך את יעקב בדברים הבאים: “לא יעקב יֵאמר עוד שמך כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל”, ברכה המעבירה את האירוע ממשמעותו המוגבלת בחייו הפרטיים של יעקב למשמעותו המורחבת בתולדותיו של עם ישראל. להמרת השם “יעקב” בשם “ישראל” באותה פרשה קדומה מראשית תולדותיה של האומה, יש מקבילה בעלילת הרומאן, כאשר בלנקה חוזרת ומאמצת לעצמה ולבנה את שם המשפחה היהודי שלה “גוטסמן” (שתרגומו הוא איש האלוהים), במקום שם המשפחה “האמר” (שתרגומו הוא : “פטיש”), שניתן לה אחרי נישואיה לאדולף.

 

המאבק בצלם הצלוב    🔗

בלנקה אכן מייחסת למאבק על נפשו של אוטו את המשמעות המורחבת הזו. אין זה בעיניה רק מאבק פרטי על בנה שהיא מבקשת להרחיקו מאביו השיכור והאלים, אלא גם הצלתו של הצאצא האחרון לשושלת היהודית, שההכחדה מאיימת על המשך קיומה בגלל מגפת ההתנצרות שגוזלת את בניה. משמעות־על זו מוענקת למאבקה של בלנקה על נפשו של אוטו על־ידי הסתייעות הטקסט במוטיב נוצרי מובהק, בצלמו של ישו. מושגיה של בלנקה על ישו היו אלה שקלטה עוד בילדותה מפי יוהנה, משרתת הבית הנוצרייה. זו הסבירה לה שישו הוא “מושיעו של העולם” (43). כאשר התבגרה קלטו אוזניה שוב ושוב את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים הרגו את ישו (11). משום כך “עמדה ורעדה” בטקס ההתנצרות, שעברה תחת צלמו של הצלוב, כדי להינשא לאדולף, כי “חרדות דחוקות שכבר שנים לא הטרידו אותה, חזרו אליה בחוזקה רבה” (14). מעתה נתפס ישו בעיניה על־פי ההתנהגות של מאמיניו אליה. משום כך, בעת שסבלה מהתעמרותו של אדולף בה, הצטיירו בעיניה פניו של ישו כפנים “חזקות וזועמות” (109), ממש כפניו האלימות של אדולף. ואם שתתה כוסית והשכיחה בשיכרון את סיבלה, הפכו פניו של ישו בעיני רוחה גם ל“מאיימות” (110).

ככל שבלנקה נעשית מודעת לניגוד שבין אורח־חייהם של ההאמרים לאורח־החיים של הבית היהודי של הוריה, רעוע ככל שהיה, גוברת בה ההכרה, שעליה להציל את אוטו מלהיהפך להאמר טיפוסי. הדאגה הזו לגורלו של אוטו התחזקה אצלה בתקופה שבה היתה מנותקת מהיכולת לגונן על אוטו מפני השפעת ההאמרים. כאשר שהתה במקום עבודתה בבלומנטל חזרה והופיעה בחלומותיה תמונת זוועה אחת. בחלום “חוזרים ומראים לא את אוטו. אוטו דומה עתה לילד ישו היושב על ערימת קש. הצבעים המקיפים אותו הם צהובים ולא נעימים למראה” (115). לחרדתה, מסתבר, היה בסיס, כי כבר בשובה הביתה, אחרי שבוע ראשון של היעדרות, גילתה בלנקה שקירצל דאגה לתלות על הקיר “איקונין כחול ישו בזרועות אמו” (118), אך הזניחה את הטיפול באוטו. ו“כדי לא לראות את אוטו בדמות ישו”, כפי שהצטייר לה בסיוטי הלילה, היתה ממעטת בשינה בלילות (115). ואם נרדמה על אף הכל, נטו לה לפעמים חסד בחלומה, ואוטו היה מתגלה לה כישו ומרגיע אותה בדבריו: “אל תשכחי, אני ישו הנוצרי ואיש לא יוכל להזיק לי” (116).

אט־אט מכירה בלנקה בעובדה, שבמערכה הזו על הצלת נשמתו של אוטו תהיה ידה על התחתונה, כל עוד הוא יהיה נתון להשפעתם המוחלטת של אדולף, בני משפחתו וקירצל. ואכן כאשר היא מתבוננת בבנה בעת מחלתו, היא מבטאת הבנה מייאשת זו על ידי זיהויו המוחלט של אוטו עם ישו: “והוא דמה מאוד לישו הילד אשר בתמונה הארוכה שעל גבי המזבח. פניו היו צחות ושפתיו עצומות בריכוז”. ובלנקה הליטה את פניה בשתי ידיה למראה הזה “כמו שהיתה נוהגת לעשות בילדותה, כשפחד מוות היה תוקף אותה” (139). הצלתו של אוטו מהנצרות של אדולף הופכת בעיניה מעתה למשימתה העיקרית. וכבר בתחילת מסעה־בריחתה, אחרי שרצחה את אדולף, היא מבהירה לאוטו, שלא היהודים הרגו את ישו, כי אם הרומאים (48), ושהוא כבנה הינו יהודי ממש כמוה (12). ועוד מוסיפה בלנקה באוזניו: “על שקר גדול עלינו למחות בקול רם. אסור לפחד. האמת קודמת לפחד” (12). כדי שאוטו ידע בעתיד את האמת, היא משלימה בלילות את כתיבת יומנה, שבו פירטה “את עלבונות השנים, מה עוללה לעצמה ולאחרים ועד מה היתה עיוורת. חשוב היה לה עתה ששום פרט לא יאבד ובבוא היום ידע אוטו את השתלשלות הדברים לכל פרטיהם” (31).

ככל שהיא מצפינה עם אוטו ומתרחקת מהיימלנד ומאדולף, מתחזק ביטחונה של בלנקה “כי חלקו של אדולף אצל אוטו הצטמצם עתה וגם את המעט הזה, האמינה, יהיה בידה להכחיד” (163). אין לה בקיאות מספקת ביהדות כדי ללמדו מנהגים יהודיים, ולכן היא מרבה לספר לו “על בתי הכנסת הקטנים, העשויים מעץ” בהרי הקרפטים, שלעומתם “הכנסיות מגושמות וכף רגלנו לא תדרוך בהן” (164). בלנקה גם מיידעת אותו לזהותו החדשה: “כשילד מגיע לגיל ארבע ורבע נותנת לו אמו שם חדש, והוא שוכח מיד את שמו הקודם. – – – עליך לשנן לעצמך: מהיום אני גדול ושמי אוטו גוטסמן. כל מה שהיה כאילו לא היה” (167). בלנקה נרגעת רק אחרי שהיא מוצאת עבור אוטו מקום בבית היתומים היהודי בסטרוז’ינץ שבפרובינציה, ואחרי שהשתכנעה, שמנהלת המקום, רוזה באום, תעניק לאוטו חינוך יהודי, כי עבודת האלוהים שלה אינה מלאכותית או מרירה, יש פשטות בהליכותיה ואמונה, ואמונה זו היא מבקשת להנחיל לילדים" (176). ואכן קודם למאסרה מתנחמת בלנקה במחשבה בהבאה: “בדבר אחד הצלחתי, היתה מתנחמת, הוצאתי מנפשו של אוטו את אדולף. אם אלוהים יהיה בעזרי, יימחה זכרו מלבו של הילד לעולמים” (185).

 

הסיבתיות ההיסטורית    🔗

מאבקה זה של בלנקה על נפשו של בנה ומאמציה להחזירו אל חיק זהותו היהודית מקרב אותנו אל הסיבות מהסוג השלישי להסברת השינוי הקיצוני, שמתחולל בדמותה של בלנקה במהלך העלילה. הסיבות הסוציולוגיות והסיבות הפסיכולוגיות הוליכו אותנו להתרות אחדות: השלמה עם מצבה, בריחה מאדולף והתאבדות, אך העלילה מבארת את הרצח של אדולף על־ידי בלנקה בסיבתיות ההיסטורית. בלנקה רצחה את אדולף כדי להציל את אוטו מהנצרות ולהבטיח בדרך זו את המשך קיומו של העם היהודי, שסכנת ההכחדה מאיימת עליו בגלל ההתבוללות המואצת של בניו. לכל מצוקותיה האחרות היו לה פתרונות פחות קיצוניים, אך הללו לא היו מספיקים כדי להציל את השושלת היהודית, הנכחדת בכוח הלחץ שהופכם מגוטסמנים להאמרים, שהוא אותו תהליך שאנו מכנים אותו בלשון נקיה – התנצרות.

גם ביצוע הרצח בגרזן מנומק היטב בעלילה. בתיאורו של אדולף מובלט חוסנו הגופני, שכבש את ליבם של רוב המורים ש“רחשו חיבה לגובהו ולחוסנו ולא הכשילוהו. המורים, אפילו הגבוהים, נראו נמוכים לידו. הם היו מתבוננים בו כבתופעת טבע” (21). כך נתפס אז גם בעיניה של בלנקה: “אדולף היה שונה מכל בני האדם שהכירה, ולא רק משום גובהו וחוסנו, גם תנועותיו שונות היו. – – – גם ישיבתו היתה אחרת” (שם). הוא גילם בעיניה את האידיאל של השורשיות האוסטרית, זו שכנראה גלומה גם בשמו, אדולף, השם המצמרר שהפך כעבור כמה עשרות שנים, במלחמת העולם השנייה, כה נערץ על “ילדי הפלא” האוסטרים והגרמנים, שהמיטו שואה על העם היהודי ועל העולם הנאור. אביה אמנם הזהיר אותה מפניו, אחרי שפגש אותו לראשונה: “הבחור הזה אין לו מידות אנושיות. מנער כזה עתיד לצמוח עץ ולא אדם” (24), אך היא לא שעתה לאזהרתו כי זו בדיוק היתה הסגולה שהיא חיפשה באדולף" “קירבתו החסונה היממה אותה” (26).

כה נשבתה אז בקסמי החוסן והשורשיות של אדולף שהגתה למענו את “רעיון הגמדות” כדי לסייע לו להתבדח על ד“ר קליין, המורה ללטינית, “הרואה את העולם בעיני גמד” (30). גם הרמז הזה לתורת האדם העליון הניטשאי מרמז על איפיונו של אדולף בעלילה כמבשר של הנאציזם המתקרב. היא עצמה ביטאה את כעסה על שני המורים “הגמדים”, שניהם ממוצא יהודי, שבעטיים הורחק אדולף מלימודיו, המורים למתימאטיקה ולטינית. ואף ששמחתם המשוחררת של החוגגים ממשפחתו של אדולף בחתונתה היתה זרה לה (14), חשה מאושרת בביתם: “הם התגוררו מחוץ לעיר, בבית קטן מוקף שדות פתוחים ושמים” (15). רק צאצא של עם, שבניו נוטים להתבולל ולהתנצר ושמעמדו בעולם הוא כה רפה ורעוע יכול להסתנוור במידה כזו מ”עץ" שהוא גם תופעת טבע" כאדולף ולגנות באיבה אנטישמית את המורים ממוצא יהודי ולכנותם גמדים". כמה אירוני הדבר, שלאחר נישואיה יטיח אדולף בה ובאביה כינויי גנאי בשל חולשתם וגמדותם היהודית: את אביה כינה “חלשלוש” (64) ואותה כינה “רכיכה” (73).

ואכן, בנישואים לאדולף קיוותה בלנקה להישען על גזע אוסטרי מושרש היטב ובדרך זו להשתחרר סוף־סוף ממבוכת זהותה. משבר הזהות איננו מתחיל בה, אך תוצאותיו הן שמכריעות בקביעת מהלכי חייה. רק שניים ביטאו את התנגדותם להתנצרותה ולנישואיה לנוצרי: הסבתא היהודייה קרולה (15) והכרטיסן הנוצרי בראושווין (153), אך בלנקה עצמה היתה צריכה לעבור מסכת ייסורים והשפלות כדי להודות שצדקו בהתנגדותם. אחרי שהגיעה ליכולת להודות בפני עצמה: “אדולף שונא אותי, משום שאני דקה וחלשה ומשום שהורי יהודים היו. כנראה שהתנצרותי לא שינתה אותי” (100), והיא גם מסוגלת לתהות על הסיבות שהניעו אותה להינשא לאדולף: “זו היתה מלכודת פשוטה והיא נלכדה בה. לימים עוד תאמר לעצמה, כיצד נלכדתי, כיצד לא ראיתי, מה סינוור אותי כל־כך. הרי הייתי אדם העומד על שתי רגליו ובעל הכרה” (30). הטרגדיה של בלנקה היא שתהליך היסטורי שהתחיל הרבה לפניה ועוד לפני שאחזה בגרזן כדי לגדוע את ה“עץ” שנישאה לו, גזר את גורלה וסינוור את עיניה מראות שהיא צועדת אל תוך מלכודת זו.

 

עלילה רב־דורית    🔗

את התהליך ההיסטרי, שמשפיע על העם היהודי בעת החדשה ועל חייו של כל פרט בשבט, ממחיש אפלפלד בעזרת פיתוח עלילה רב־דורית. עלילה כזו מוכיחה, שמעשי האבות משתקפים בחייו של כל פרט בישראל בדורות הבאים. כך נוהג אפלפלד מאז פירסום הנובלה “כאישון העין” (1973). בנובלה זו, אשר פתחה את המעגל השני בכתיבתו, עבר מהעיסוק בניצולים ממחנות ההשמדה ובניסיונות השונים שלהם להשתקם לתיאור המתבוללים והמתנצרים לפני השואה. מאז שיכלל אפלפלד את העלילה הרב־דורית בכל נובלה נוספת שכתב אחרי “כאישון העין”. במשך השנים פיתח אפלפלד דרך מקורית משלו לכווץ עלילה רב־דורית ביצירה, שהיקף הטקסט שלה אינו עולה על זה המקובל בנובלה או ברומאן קטן־מידות. אין הוא מקצה לכל דור מידה שווה של תשומת־לב, ואין גם צורך בכך. העלילה מתמקדת תמיד ברובד דורי מסויים, הדור שבחייו כבר הגיעה הטרגדיה השבטית לשיאה, אך לשם הבהרת הסבל של דור זה הוא מזמן שני דורות קודמים, של האבות ושל הסבים, ומצרף גם דור אחד אחריו, הדור של הנינים. בדרך זו הוא חושף תהליך בתולדות העם היהודי, במרחב הזמן המודרני בקיומו, המקיף כמאה וחמישים שנה.

הפרישה הרב־דורית הזו מעובדת גם ברומאן הנוכחי בקפדנות רבה: הסבתא קרולה מייצגת את דור הסבים. הוריה של בלנקה, ארווין ואידה, מייצגים את דור הבנים, בלנקה את דור הנכדים, ובנה של בלנקה, אוטו, את דור הנינים. אפלפלד מצליח שוב ושוב לשמור על האיזון הנכון בין סיפורה הפרטי של המשפחה על כל דורותיה ובין המשמעות המורחבת יותר, שבה מייצגת המשפחה את הגורל הלאומי ומסמלת את התהליך ההיסטורי שעובר על העם היהודי בעת החדשה, בעידן הליברליזם החילוני באירופה המודרנית. את האיזון הזה משיג אפלפלד על־ידי מתיחה בוטחת של חוט העלילה הראשי, שמתמקד במשפחה, ועליו הוא שוזר הרבה סיפורים מישניים של דמויות אנלוגיות לגיבורי המשפחה. אם כל דור בעלילה המשפחתית מייצג שלב בתהליך ההתפוררות שלה ובהעמקה של הסבל שלה, מעבים סיפורי המשנה הללו את השלב בעזרת מקבילות תואמות ומשלימות. העיבוי מגשר בין הסיפור המשפחתי למשמעות ההיסטורית הכוללת שעליו הוא מעיד.

איך מצליח אפלפלד להכיל את הסיפור המשפחתי הרב־דורי הזה יחד עם עשרות סיפורי המשנה בתוך המתכונת המצומצמת של הטקסט? התשובה טמונה בטכניקת הרישום המיוחדת, שסיגל לעצמו במהלך השנים. ברישום זה הקווים הם תמיד דקים ועדינים כקורי עכביש וגם חזקים כמותם. ממתיחתם החוזרת של קורים כאלה מהשוליים של המקרה הפרטי אל הנקודה הממקדת של הגורל השבטי מתקבל לבסוף ארג המתוכנן היטב, המבליט את מידת תרומתו הפונקציונלית של כל סיפור־חיים בנפרד להיווצרות המארג השלם, גם אם הוא של דמות שולית לחלוטין בעלילה. לעולם הדמות בעלילה, שמפתח אפלפלד בשקדנות כזו, בין שהיא מרכזית ובין שהיא שולית, משרתת ביעילות את הנושא המרכזי הניצב במוקד: קורותיו של השבט והתהליך האסוני, שהולך וצובר תאוצה בתולדותיו, התהליך שיגיע לשיאו בשואה. רק בסיום הקריאה ניתן לגלות, שאין חומרי עודף בתוצאה. לכל דמות ולכל התרחשות יש תפקיד בארג המעודן הזה, ומה שמקנה לארג את סמיכותו ואת חוזקו היא השפעתו המאצילה של כל קור על אחיו. הילת ההאצלה הזו ממלאת היטב את הרווחים בין הקורים ומקנה לקורא את התחושה שכל חלקיו של הסיפור מהודקים זה לזה ללא תפרים גלויים או רופפים. טכניקה זו של פיתוח העלילה מוכיחה, שיצירות אמת אינן נזקקות לאמצעים ראותניים, שלעולם הם גדושים וצעקניים, אלא לשימוש מושכל באמצעים חסכוניים. אפלפלד הוא ללא־ספק רב־אמן בהדגמת אמת זו באמנות הסיפור.

 

משבר הזהות היהודית    🔗

כאמור, הסבתא קרולה ובני גילה בבתי האבות מייצגים את הדור הראשון בשלשלת הדורות, שעליה מספרת העלילה. זהו הדור, שנטש את העיירות היהודיות בהרי הקרפטים כדי ליהנות מהאפשרויות הכלכליות בערים הגדולות. אשלייתו היתה שיוכל לכונן חיי קהילה יהודית גם בערים, ושיעלה בידו לצמצם את המשא ומתן עם תרבות העיר לתחום המסחר בלבד. הדור לא שיער, שהשפעת העיר על הבנים תקיף את כל תחומי החיים ותגלוש במהרה גם להתבוללות מואצת. את צערו של הדור הזה מבטאת לא רק הסבתא קרולה, שמתייצבת לייסר את המתנצרים בפתח בית־הכנסת השומם, אלא גם יהודי כמו דורכפל, סוחר קשיש מדיירי המעון בבלומנטל, שמבטא באומץ־לב את האמת המרה: “היהודים הם עם הפכפך וקל־דעת. קשה להם להיות יהודים, זה מעיק עליהם ובכל הזדמנות הם זורקים קצת ספרים עתיקים אל הדנובה. הם בטוחים שאם יתנצרו יחבקו אותם שכניהם ויאמצו אותם אל ליבם. הם טועים, הם פשוט טועים” (116). אלא שלדברי תוכחה אלה כבר אין שומע בזמן העלילה המתרחשת בתחילת המאה העשרים. עתה העמיקה ההתכחשות לזהות העצמית עד למידה שאין ממנה חזרה. עובדה זו נחשפת כבר במצבו של הדור הבא, הבנים של הסבתא קרולה ובני גילה.

הדור השני, דור הבנים, מיוצג בעליל הרומאן בצורה מפותחת למדי על־ידי הוריה של בלנקה, ארווין ואידה. בהיותם ילדים (בת חמש, במקרה של אידה) או נערים (במקרה של ארווין) הובאו על־ידי ההורים מהרי הקרפטים, שבהם התקיימה הוויית חיים יהודית יציבה, אל ערי השדה דוגמת היימלנד, הימלברג ובלומנטל. עד מהרה פרצה מחלוקת בינם ובין הוריהם, כי ליבם נכבש בסביבה החדשה לאפשרויות שנפתחו בפניהם: רכישת מקצוע חופשי באוניברסיטה, השתלבות בתעשייה ובמסחר המשגשג בעיר והתערות בחברה העירונית הנוצרית. כל אלה היו בהישג־יד על־ידי דילוג על המכשול היחיד שעיכב את התקדמותם: הדת היהודית. כך נפערה התהום בין האבות שניסו לעצור את הסחף, לבנים, שהיו נכונים לוותר על יהדותם כדי להשתלב בחברה העירונית.

סיפורו של האב, ארווין, ממחיש זאת יותר מכל. בנעוריו “נחשב עילוי וכולם ציפו ממנו לגדולות. יותר ויותר האשים את הוריו שלא עזרו לו ללמוד בבירה” (39). העזרה שמנעו ממנו מפורשת היטב בעלילה: “בנעוריו ביקש להתנצר, אך אמו, שלא שמרה על המסורת אבל מסורה היתה מאוד למשפחתה, אסרה עליו זאת בשבועה” (20). כל חייו מאוחר יותר לא סלח להוריו על העוולה הזו “ומשום כך גם התרחק מכל עניין יהודי” (93). עד כדי כך התרחק, שבעת קבורתה של אידה, אשתו, לא היה מסוגל לומר קדיש, ודבריו של ראש החברה קדישא על תפיסת המוות ביהדות לא היו ידועים לו (37). חייו, האמין, התבזבזו לשווא, משום שלא התנצר במועד כמו אחרים בדורו. אלה שהתנצרו בנעוריהם, הפכו לרופאים, לעורכי־דין ולתעשיינים. רק הוא, בשל יהדותו, נאלץ להתענות בחנות לכלי־כתיבה, שאותה שנא “ואת שנאתו הביעו פניו. משנה לשנה נהיו פניו כווצים יותר” (10).

כיוון ש“את כל כישלונותיו תלה ביהדותו” בא חשבון עם היהדות בהכרזות בוטות נגדה, בנוסח: “היהדות היא מחלה שיש לשרשה” (21), ובעשיית מעשים להכעיס: “ללוויות בא בגילוי ראש, וחתם על פטיציה שתבעה את חיסולו של האטליז הכשר משום שהשחיטה היהודית היא אכזרית” (63). אף שהיה איש רך ומנומס “שאנשים רבים אהבוהו, היה מתמלא חימה כל אימת ששמה של סבתא קרולה נשמע” (64). הוא היה מכנה אותה “מפלצת” והדיר את רגליו מהמקום שהיה מבצרה: בית הכנסת, שעליו היה אומר: “בית הכנסת נעדר יופי. היהודים לא מתפללים אלא ממלמלים. בכנסייה יש לפחות מוסיקה טובה” (56). הבטחתו לאימו לא היתה הסיבה היחידה שבגללה לא התנצר ארווין. גם אהבתו לאידה היתה בעלת השפעה מעכבת עליו מעשות את הצעד המכריע הזה ככל חבריו.

אידה לא היתה תמימת דעים עם השקפתו על היהדות. היא נהגה לפקוד את בית־הכנסת בראש־השנה וביום־כיפור. יחסה ליהדות היה טבעי: “אני לא עושה עסק מיהדותי, אך גם לא מתביישת בה” (57),. בגימנסיה, שבה הכירה את ארווין, התבלטה אידה בכישרונותיה האמנותיים, במוסיקה, בציור ובכתיבה, אך מעולם לא האשימה את יהדותה באי־מיצוי הכישרונות האלה בקריירה, כפי שנהג לעשות ארווין. היא שמרה בליבה מראות מהבית הישן בהרי הקרפטים, אף שהועברה משם להיימלנד בגיל חמש (98), ואותם הורישה לבלנקה בדרכים עקיפות. פעמים אחדות לקחה את בלנקה לבית־הכנסת (56). חשפה אותה לשבחיה של התופרת הצ’כית על היהודים שבבתיהם עבדה בפראג: “היהודים הם השאור שבעיסה. בלא היהודים היה העולם חסר תבלין” (56). רק אחרי מותה של האם מבינה זאת בלנקה: “כל השנים בטוחה היתה כי אמה, כמו אביה, היתה מרוחקת משבטה ואמונותיו. רק עתה תפסה בבהירות כי לאם היה יחס נסתר אל אמונת אבותיה, ורק משום בעלה שאהבה לא גילתה את הרגשותיה” (129).

את תמונת הדור של הורי בלנקה משלימות דמיות משניות אחדות. החשובות ביניהן הן ד“ר נוסבאום והסוחר ברנדשטוק. הנוסבאומים, ש”היו אנשים מסורים ועבדו את האל בפשטות" (92), התגוררו בבוקובינה ובסוף המאה היגרו להיימלנד. בניגוד לידידו, ארווין, התנצר ד“ר נוסבאום בתום לימודיו ובזכות זאת החל לעבוד בבית־החולים הציבורי בהיימלנד (79). אך הוא לא התכחש כמו מתנצרים אחרים למוצאו היהודי כיוון שנולד בפרובינציה, בעיר הקטנה זדובה, ו”בביתו דיברו יידיש ושפה זו אהובה עליו עד היום" (93), נהג לשוחח בשפה זו עם החולים הקשישים כדי לשמח את ליבם וגם כדי לבטא בכך כעין חרטה על ההתנצרות. הוא לא זנח אותם גם כאשר נסגר בית־החולים מחוסר תקציב להפעלתו, ובלנקה חבה לו את הצלתה בזמן הריונה וגם לאחר מכן. דמות נוספת שמשלימה את התמונה על מצבו של הדור הזה היא של הסוחר ברנדשטוק, שהיה בין היחידים בעיר שקיימו מצוות. במות יהודי היה טורח לאסוף מניין. כמו כן הקפיד לקנות רק בחנויות של יהודים (123). מפיו אנו לומדים על מצבה העגום של הקהילה בהיימלנד: "הילדים יוצאים לשמד והאבות מתכחשים למסורת אבותיהם, (125).

 

הדור של בלנקה    🔗

בדרך זו מאפיין אפלפלד בעלילת הרומאן את הדור של הוריה של בלנקה כדור התלושים. בני הדור גדלו בסביבה יהודית וספגו תרבות יהודית עד בחרותם. גם אחרי שהתנצרו נשארו חצויים בליבם ותלויים בין שני העולמות, בין העולם היהודי שאליו התכחשו והעולם הנוצרי שבו לא השתלבו. נותר להם רק לקוות שבניהם (הדור של בלנקה ובני גילה) לא יסבלו מנפש חצויה. בתמימותם חשבו, שאם יעלימו מהם לחלוטין את סימני המוצא היהודי, יהיה עולמם של הבנים אחדותי יותר ופחות מיוסר משלהם. כלפי חוץ אכן ניסו לקיים בלא פשרות את ההתכחשות לאמונה היהודית, אך כיוון שקיננו בהם ספקות והיו תמיד מוטרדים בשל כך, הורישו גם לבניהם אי־שקט, שאך כפסע היה ממנו ועד התפרצותו כנברוזה של הנפש.

לדורה של בלנקה, דור הנכדים בתהליך הזה, יש רק זיכרונות מפוררים־עמומים מיהדותם, שקלטו מפי סבתא שהאריכה שנים, מפעולות שהאם הסתירה מעיני בעלה ומרמזים של משרתת הבית על המוצא של המשפחה. על רובם נכפתה היהדות על־ידי גילויי האנטישמיות מצד חבריהם הנוצרים בבית־הספר. משבר הזהות, שהחל אצל הוריהם מסיבות חברתיות־כלכליות, החמיר בדור הנכדים והפך למצוקה נפשית קשה. דוגמא לכך יכולה לשמש לנו צילה, בתו של ד“ר נוסבאום. מצוקת הזהות משתקפת אצלה בשבירותה הנפשית, נפש נברוטית “שכל תנודה יתרה, שלא לומר מראה קשה, היו מביאים אותה להתרגשות ולבכי” (78). מילדות “ענדה על חולצתה צלב עץ קטן” (91), וכבת למשפחת מתנצרים שמעה מפי סבה דברים פסקניים על היהודים: “בכנסייה יש מוסיקה ובבית־הכנסת מזיעים” (91), שמהם אכן הסיקה כילדה “שליהודים אין אמונה נכונה” (שם). בחירתה ללכת למנזר אחרי סיום הלימודים בגימנסיה (81) מתבררת כניסיון נואש וכושל לאחות קרע נפשי. כאשר בלנקה נפגשת עם צילה, מתברר שהאחרונה לא מצאה במנזר את מנוחת הנפש שקיוותה לה. דווקא שם גילתה את יופייה של האמונה היהודית באמצעות לקט סיפורי הבעש”ט של מרטין בובר (91). ובאוזני בלנקה “דיברה בגעגועים על אבותיה הרחוקים והנשכחים”, שאליהם היא מחוברת בלא מחיצה (92) וגם אל המקומות שלהם בגליציה ובבוקובינה שבהם עדיין מתקיימים חיים יהודיים (97).

סיפורים פחות מפותחים בעלילה תורמים אף הם להשלמת התמונה הזו על מצבו של הדור של בלנקה. כזה הוא סיפורה של חברה נוספת מביה“ס, אנה, ש”החליטה לשוב לכנסיה ולקיים אורח חיים דתי" (46), כיוון שבחלה בחיי התיפלות של הוריה. אנה פרשה למנזר בהרי מנזן והפכה לנזירה (47). סיפורם של שני חברים נוספים של בלנקה מתקופת הלימודים בגימנסיה, תיאו (45) וארנסט (148–152), מגלים עד כמה קשה היה קיומם של תלמידים יהודים בבתי־הספר הכלליים: שנואים היו בגלל כישרונותיהם ופגיעים בגלל יהדותם. כאשר מצבם החברתי הזה נוסף למצוקתם הנפשית בנושא הזהות, השקיעו את כל כוחם ומירצם בלימודים. הם אכן התבלטו בהצטיינותם, אך זו גם הבליטה את זרותם ושונותם בכיתות. חביבים היו על מוריהם ושנואים עוד יותר על־ידי חבריהם, ולכן גם אומללים כל־כך בעיני עצמם.

אך יותר מכל בני דורה הסבירה לבלנקה את הטרגדיה הלאומית אשה צעירה שהכירה בבית־האבות בבלומנטל. “סוניה מבוגרת מבלנקה בשלוש שנים. היא סיימה את הגימנסיה בסרייבו והתחילה ללמוד רוקחות, אך לא מצאה חפץ בלימודים ונטשה אותם, ומאז – – – היא חוסכת כסף כדי לנסוע לגליציה”, אל “היהודים הישנים” (112–113). סיפור משפחתה של סוניה משקף פן נוסף של הטרגדיה הלאומית. אביה הוא קרואטי ואמה יהודייה. האב “אדם חכם ורגיש, למד שנתיים פילולוגיה, אך שנאתו ליהודים אינה יודעת גבול. כל אימת שהוא מדבר על יהודים חמתו בוערת. בילדותה היתה האם מעירה לו על דיעותיו הקודמות אך לימים חדלה מזה” (115– 116). בעזרתה של דמות אנלוגית זו לגיבורת העלילה מרחיב אפלפלד את הדימוי שמדמה בלנקה את חייה בבית בעלה ומעניק לו משמעות לאומית: “סוניה אמרה כי אדמת אוסטריה היא בית־כלא, והיא חייבת להגיע בכל ההקדם לקולומיי (עיירת הולדתה של אמה –י.א.), כדי להיטהר מן הזוהמה הזו” (135).

תיאור פגישותיה של בלנקה עם כל הדמויות המשניות האלה בעלילה, חבריה מילדות ומבית־הספר התיכון, מעניק אמת־מידה לשיפוט סיפור חייה, שהוא, כמובן, הסיפור המרכזי והמפותח מכולם בעלילה. ועל־פיו מתברר, שפרשת חייה איננה יוצאת דופן, אלא שונה רק בפרטיו הספציפיים. אם דור־הבנים, דור ההורים של בלנקה וחבריה, היה דור תלוש, אך עדיין ידע מהיכן נתלש ולאן לא התחבר, הרי מצבו של דור הנכדים, הדור של בלנקה, היה חמור יותר. נכדים אלה לא יכלו להגדיר שום מטרה לחייהם. את יהדותם לא הכירו במידה מספקת כדי להיאחז בה מתוך בחירה ואת סיבת נידויים מהחברה הנוצרית באוסטריה לא הבינו. גורל חבריה של בלנקה ממחיש את הסבל ללא־פשר שהיה מנת חלקו של דור הנכדים. אין הוא יודע כיצד נקלע למצבו, אין לו כתובת שעליה הוא יכול להלין ומובן שאין לו כיוון ברור לפנות אליו כדי לגאול את עצמו מלבטיו ומייסוריו.

 

עיר־השדה היימלנד    🔗

את תוצאות התהליך הרב־דורי הזה ניתן לגלות במצבה של הקהילה היהודית בעיר־השדה היימלנד. כמו כל השמות בעלילת הרומאן גם שמה של העיר הזו רומז באופן אירוני על הפער בין התקוות של היהודים, שהגיעו לפני כשנות דור לחיות בה, לתוצאות של המהלך הזה. כאשר הגיעו בני הדור הראשון אל העיר בראשית המאה קיוו שאוסטריה תהיה מולדת גם להם, אך מצבה של הקהילה מוכיח, שבניגוד למשמעות שמה לא הפכה “היימלנד” מולדת ליהודיה גם אחרי שהתכחשו לאמונת האבות וגם אחרי שהתנצרו. בעלה של בלנקה, אדולף, ובני משפתו משקפים בעמדותיהם האנטישמיות את יחסם של האוסטרים מלידה כלפי המתבוללים מקרב היהודים. גם אחרי שבלנקה התנצרה ונישאה לאדולף הוא מוסיף לראות בה יהודייה ותובע ממנה להשתנות. כעת נזכרת בלנקה, שגם כאשר הרחיקו הוריה בחופשתם עד וינטרווייס, שבה לא התגוררו יהודים, זיהו האוסטרים המקומיים בלי קושי את מוצאם היהודי של אורחיהם, וההתנצרות לא עזרה גם למומרים שהשתדלו מאוד להתנהג במקום כאוסטרים מלידה (20).

את מחיר האשליה שטיפחו היהודים ביחס לאוסטריה ולהשתלבותם בה משקף מצבם העגום של המוסדות היהודיים בהיימלנד. בולט מכולם הוא סיפורו של בית־הכנסת המפואר שהוקם בהיימלנד לפני שנים על־ידי יהודים, שהגיעו לעיר מהרי הקרפטים. את בית־הכנסת בנו בפתח השוק שבו הקימו את חנויותיהם ובקירבת הבתים שבחרו למגוריהם (57). בית־הכנסת היה בניין גבוה ומרשים, כי הוקם בהתאם להשערתם אז על צמיחתה ושיגשוגה של הקהילה בעתיד. עתה הוא עומד בשיממונו, כי ההתבוללות הסבילה וההתנצרות הפעילה דילדלו את מספר מתפלליו. בית־הכנסת נסגר סופית אחרי פטירת רבה הקשיש של הקהילה, שהעניקה עילה לסוחרים העשירים להפסיק לשלם לשמש את משכורתו (15). כאשר טילטלה סבתא קרולה את אידה הקטנה אל היימלנד, לא שיערה שחייה יסתיימו לפני שעריו הנעולים של בית־הכנסת, שבפיתחו תתייצב מדי יום לגדף את המתנצרים (33) ולומר להם: “התורה ניתנה לישראל לשומרה ולא לבזותה” (8).

גם מצבו העלוב של בית־הקברות היהודי בהיימלנד מלמד על דעיכתה של הקהילה. ללווייתה של הסבתא קרולה התקשו לאסוף מניין של יהודים. ועד שהלוויה הגיעה אל בית־הקברות פרשו ממנה גם אותם זקנים שמהם הורכב לבסוף המניין. “בית -הקברות היה ריק ושערו הפתוח העיד כי כבר ימים לא ביקר כאן איש” (126). חברה־קדישא מגיעה להיימלנד מהימלברג הסמוכה כדי להעניק קבורה יהודית לאותם בודדים שטרם התנצרו. מצבו העלוב של בית־הקברות היהודי המוזנח מתבלט בגלל סמיכותו לבית־הקברות הנוצרי, “שמצבותיו מצבות שיש גבוהות, הבהיקו באור השמש והבליטו ביתר שאת כי למוות יש לפרקים משכן נאה יותר מאשר בית־הקברות היהודי” (37).

מכל המוסדות היהודיים נותרו פעילים בסביבת היימלנד רק בתי־האבות. שניים מהם מתוארים בעלילה. האחד בהימלברג הסמוכה, שבה התגורר גם ארווין, אביה של בלנקה, עד שנעלם באופן מיסתורי ועקבותיו אבדו. בית־האבות הזה היה קטן מהכיל את כל הזקנים שהמתינו למיטה פנויה כדי לסיים בכבוד את שנות־חייהם האחרונות (40). מנהלת בית־האבות של הימלברג מסבירה לבלנקה: “מצבו הכספי של המוסד רעוע, ואלמלא עיזבונות של כמה נפטרים היה המקום נסגר מזמן” (42). תרזה, העובדת המסורה של בית־האבות הזה, חושפת את הסיבות שהביאו לבסוף לסגירתו של מוסד זה: “העזרה מווינה פסקה, הקהילה בהימלברג אמנם ממשיכה לתמוך, אבל אין בידה להחזיק את המקום” (155). בית־האבות השני שמתואר בעלילה שכן בבלומנטל. בלנקה הועסקה בו והא היה בית־אבות גדול יותר, וגם מצבו החומרי היה איתן יותר.

בשני המוסדות סבלו הקשישים לא כל־כך ממצבם החומרי הרעוע של המקומות כמו מזניחתם על־ידי הבנים. המנהלת של בית־האבות בהימלברג מקדימה עובדה זו לתיאור מצבו החומרי של המוסד: “רוב הדיירים נטושים, הילדים התנצרו ומתכחשים להוריהם הזקנים” (41). באוזני בלנקה חוזרים הזקנים בשני המקומות ומתלוננים “על בניהם ובנותיהם שכבר חודשים לא באו לבקר אותם” (52), “על בניהם ובנותיהם שהתנצרו ומתביישים שיש להם הורים בבית־אבות יהודי” (116). הקרע הזה בין אבות ובנים ותחושת בדידותם של זקנים אלה חושפים את תוצאותיו של התהליך כולו: הוא התחיל בנטישת העיירות היהודיות בהרי הקרפטים, נטישה המלווה בתקוות גדולות לקיום יהודי טוב יותר, והוא הסתיים בהתפוררותה של המשפחה היהודית ושל הבית היהודי.

 

המסע לבית היהודי    🔗

את מסעה חזרה אל הבית היהודי בהרי הקרפטים התחילה בלנקה עוד לפני היום שבו רצחה את אדולף. געגועיה אל הבית היהודי התחזקו במקביל להתעצמות סיבלה בבית בעלה הנוצרי. הקשר בין הסבל לשיבה אל הבית היהודי נחשף בדברים שגילתה לחברתה צילה, בתו של ד"ר נוסבאום: “אני חיה בכלא, וחדלתי לספור את הימים שאני כלואה בו. כל יום סוגר אותי יותר – – – מאז מותה של סבתא קרולה אני מרגישה משיכה חזקה לקרפטים. אולי הקרפטים ישיבו לי את נשמתי” (144). אין זה מקרה שבלנקה מזכירה את סבתא קרולה בזיקה להתעוררות געגועיה אל הבית היהודי בקרפטים. בעבר התביישה בה, אך כעת היא מעריצה את אומץ־לבה להתייצב יחידה מול כל המתנצרים בהיימלנד, והיא רואה בה “אישה אמיצה הנלחמת על עקרונותיה” (47), אחרי שקרולה נפטרה התברר לבלנקה, שבעצם גם כל אלה שנפגעו מדברי התוכחה שלה, העריכו את האישה העקשנית הזו: “הכל ידעו שהיא אישה ישרה, אמיצה, והיהדות יקרה לה מגופה” (124). בלנקה מכנה את קרולה “עמוד האש” (129) ושופטת את עצמה על־פי השוואה אליה: “שלא כמוני, היתה נאמנה לאמונת אבותיה והגנה עליה בגופה” (127).

מסבתא אמיצה זו שואבת בלנקה את הכוחות לצאת למסע, שישיב אותה אל הבית היהודי בהרי הקרפטים, אך מה שהניע אותה לממש את התוכנית הזו היתה, כאמור, הדאגה לעתידו של בנה, אוטו. כבר בשובה מבית־החולים אל בית ההאמרים הרגישה “חיבור חזק אל אביה ואל אמה ואל אותה ארץ משם היגרו, ונדמה לה כי נהר הפרוט, שבמימיו הצלולים רחצו הוריה, אבותיהם ואבות אבותיהם, שהנהר הזה הוא נהר מטהר, ואם יעלה בידה להגיע אליו היא תינצל מן המרה השחור והחונקת” (94). פתאום “צר לה לבלנקה שאמה סיפרה לה כל־כך מעט על ילדותה בהרי הקרפטים” ואף על פי כן הצטיירו לה החיים שם בבהירות: “את חייה בקרפטים היא מתארת לעצמה כחיים פשוטים, חיים כפריים, של שעות תפילה החוצות את היום לשלושה פלחים, ובחגים לובשים כולם בגדים לבנים והולכים אל בתי הכנסת הקטנים העשויים עץ ומתפללים” ­(98).

בלנקה מכינה את עצמה למסע אל הבית היהודי על־ידי ניסיונות להתקרב אל הסבתא קרולה. תחילה היא הוגה בצורך להתפייס עם קרולה, “אך רגליה לא נשאו אותה” (95) לממש כוונה זו. לבסוף אזרה אומץ וניסתה לבשר לה על לידת אוטו (99) ולבקש את סליחתה על ההתנכרות אליה, אך נכשלה בכך. את הכישלון של ניסיון ההתפייסות הזה מתרצת בלנקה בשני אופנים שונים. פעם בזיכרונה הנחלש של הסבתא, שלא הכירה את הפונה אליה (100), ופעם בכעסה עליה ובסירובה למחול לה על שהמירה את דתה והתחתנה עם נוצרי (125). אחרי פטירתה של הסבתא קרולה מתייצבת בלנקה באופן הדרגתי למלא את מקומה. לא רק במחשבותיה היא שבה אל היהדות של סבתא קרולה, אלא אפילו בתנועות גופה: “באותו זמן חל איזה שינוי בגופה. כבר קודם לכן שמה לב, כשהיא מרימה חפצים כבדים אין המשא מכאיב לה, אך באותה שיחה עם סוניה גילתה אצל עצמה איזו תנועת יד הנוטה כלפי מעלה וכאילו אינה צומחת מגופה, תנועה שסבתא קרולה נהגה לעשות בעומדה בפתח בית־הכנסת” (136).

קבלת התפקיד מידי סבתא קרולה נשלמה אצל בלנקה באמצעות חלום שחלמה בפתח המסע שלה אל הרי הקרפטים: “בחלומה ראתה את סבתא קרולה, מניפה סכין ארוכה הדומה לחרב וקוראת בקול: 'קומו, אבות ישנים, משנתכם, קומו הצילו אותי מן המשומדים. אני הכרזתי מלחמה ומצפה לכם. רק עימכם אוכל לנצח את המחנה הגדול הזה. בואו ונשבור יחד את הדלתות הנעולות של בית־הכנסת, כדי שאלוהי ישראל שוב יתגלה בכל תפארתו” (147). בחלום הזה אנו מתבשרים על כל הצפוי בהמשך העלילה. הסכין רומזת על הגרזן, שבו תערוף בלנקה את ראשו אל אדולף בעלה. הקריאה לפרוץ את הדלתות הנעולות של בית־הכנסת מבשרת את שריפת הכנסיות, שבעטיין ננעלו הדלתות של בית־הכנסת. מסע השיבה של בלנקה אל הבית היהודי כרוך במרד הדומה לזה של אסיר החייב להמית את סוהרו ולהרוס את בית־כלאו כדי לצאת לחופשי.

 

סיומו של המסע    🔗

בלנקה לא הגשימה את תוכניתה לשוב אל הבית היהודי ובדרך זו לסובב אחורה את גלגל ההיסטוריה, כדי לתקן את המעוות, שהתחיל בבני דורה של הסבתא קרולה והמשיך במעשי הדור של הוריה. בכך היא דומה לקארל, גיבור נובלה קודמת של אפלפלד, “טמיון” (1993), שניסה גם הוא ללא־הצלחה להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה ולשקם את ההרס של התהליך, שהתחיל שני דורות לפניו (אינטרפרטציה על נובלה זו כלולה בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995). סיבלה של בלנקה במהלך המסע הטריף עליה כליל את דעתה. אף שהיא הוכתה ונאנסה בדרך אל הקרפטים, הרגישה בלנקה שביסוריה היא הולכת ומכפרת על החטא שלה ושל אבותיה: ההתכחשות לאמונה היהודית. מסעה הצטייר לה כמסע של היטהרות הנפש והתכשרות להיות ראוייה לבוא מחדש בקהל ישראל (182). בכנסיה כפרית ראתה שני צלמים של ישו. “מיד הבחינה שאין הצלמים מביטים בה בחיבה” (182), ולכן ערמה זרדים והעלתה אותם באש. מכאן ואילך המשיכה להעלות באש כנסיות נוספות שמצאה בדרכה. בטירופה היא בטוחה שכל כנסייה נוספת שצלמו של ישו נשרף בה מרחיקה “מנפשו של אוטו את אדולף. אם אלוהים יהיה בעזרי, יימחה זכרו מלבו של הילד לעולמים (185), ובה בעת ממרקת גם את נפשה מחטא ההתנצרות ומקרבת אותה אל “שערי האור”, שעליהם קראה ב”אור הגנוז" של בובר.

את כישלון מאמציה ללחום בתנועה הנמרצת של גלגלי ההיסטוריה כבר ניבאה לנו בלנקה באחד מרגעי השפיות האחרונים שלה: “היא ידעה: ברגע שיתפסו אותה יפרידו בינה ובין אוטו. את אוטו יחזירו אל דודותיו ואותה ישפטו ויעלו על הגרדום. דודותיו ישננו לו בוקר, צהריים וערב כי אימו היתה רוצחת ואת זיכרה יש לכרות מן הזיכרון. אוטו יסרב תחילה להאמין אך לימים ישתכנע. את המחברות יקראו במשטרה. יציגו אותן כראיה במשפט ולבסוף יגנזו אותן בארכיב ואיש לא יזכור אותה עוד לפתע חשה צער על עצמה ועל חייה שנסתלפו” (166). תחושת הכישלון היא, כנראה, שמניעה אותה להסגיר את עצמה לידי השוטרים עוד לפני שהגיעה אל היעד שקבעה לעצמה.

סיומו האלגי של המסע של בלנקה בכישלון רומז על ההשלכות האקטואליות של הטרגדיה הלאומית הזו על העם היהודי בדור הנוכחי, שהוא שריד של האסונות שפקדו אותו מידי שונאיו, אך גם של האשליות והטעויות שלו עצמו בעת החדשה. נגד מעשי השונאים הוא יכול רק להתגונן, אך את הטעויות של עצמו הוא יכול למנוע. זהו בתמצית הלקח, שעליו מצביע אפלפלד במפעל הגדול והחשוב של יצירתו. אפלפלד מתמקד בבירור האיוולת של עצמנו הנמשכת כבר יותר ממאתיים שנה: ההתכחשות לזהות העצמית, על־ידי אימוץ הראייה הבלתי־מציאותית של הממשות וטיפוח האשליה, שכשבט שונה נצליח לפייס את הנגועים ביודופוביה מסיבות דתיות, תרבותיות וכלכליות, אם רק נאות לרופף את החישוקים המלכדים את דורותיו של השבט, ובכללם: היסטוריה, תרבות וחזון. מי שתוהה עדיין מדוע מתעקש אפלפלד להתנזר מכתיבה על “המצב הישראלי” וחוזר שוב ושוב לברר את שורשי הטרגדיה הלאומית הזו, כנראה איננו מבין, עד כמה משתקפים בכתיבתו מצבו של העם היהודי כיום, במדינת־ישראל ובתפוצות, והתנהגותם של יהודים כעת, כאן ובכל מקום. והוא, כנראה, גם איננו מבין מה שמובן כל־כך לאפלפלד, שהמשך קיומו של העם היהודי יוכרע לא רק בחזית הצבאית־מדינית, אלא יותר מכך – בחזית הרוחנית ובמאבק על שיקומו של הבית היהודי, שיסודותיו התערערו והוא מט ליפול.