בתקופת הזוהר החומרית של יורשי האסכולה הצרפתית בציור, בסביבות 1940–1950, החל תהליך ההתפוררות, שנילווה אל תפארת ההצלחה החיצונית, לאשר את הנבואות העגומות: עם היהפכה של האמנות מנכס תרבות למוצר מסחרי, מן ההכרח שיחולו עליה כל חוקי שאר המוצרים המסחריים של החברה הרכושנית: ספסרות, ניפוח מחירים, משברים.
לסגנון ציור מסוים יש בקוש בשוק? הרי שעל הצייר להפכו לאופנה, לסגל את עצמו ולצייר בהתאם לביקוש. המכירה צולחת; המחירים עולים. התכבד, האמן, וספק את סחורתך לשוק.
מאחר שנקלע אמן למצב זה, נוצר מעגל־קסמים שקשה לחרוג ממנו. ואם תקף אותו הצורך הפנימי האמיתי לחרוג, להימלט ולהסתגר מחדש במגדל־השן של יצירה־אמת, צורפה הסתגרות זו כמין מיקסם נוסף לסחורה. כשם שלמכונית מתוצרת השנה האחרונה מוסיפים פרט מקורי המוסיף על ייחודה וחינהּ, כשם שלשמלה שמן האפנה האחרונה נוסף איזה קפל, כן נוספה לתמונה איזו “סטיה” חדשה. האמן הכן שסבור היה כי הצליח להימלט, מוצא אז גם את מגדל־השן שלו… ממוסחר. את התבודדותו האמיתית ממוסחרת. אדרבא, כעבור זמן קצר נמצאים לאותות ההתבודדות יוצרת זו מחקים רבים ועוברים לסוחר.
ברצינית ובהדורה מכל גלריות פריס כונס צוות ציירים נבחר, מן האריות שבחבורה, בעלי כשרון שאינו מוטל בספק, ושמם הפך שם־דבר בעולם כולו. בישראל שיננו שמות אלה בדחילו ורחימו, ואמריקאים טובים, שהאמינו בהמשכיות האסכולה הפריזאית הגדולה (פיקסו, מאטיס, בראק, בונאר, רוּאוֹ, דופי) – רכשו את תמונותיהם במחירים ההולכים וגדלים, השקיעו בהן השקעות ענק.
האגדה ארכה כחמש עשרה שנה. האמנים עצמם, והרי זה אנושי בתכלית, החלו מאמינים בתום לב בערכם המופרז, וההוכחה לכך – המחירים.
יום קודר אחד, עם ראשית המשבר הכלכלי בארה"ב, ניסו האספנים למכור את יצירות האמנות שהושקע בהן הון, והנה – אין להן קונים. בועת הסבון התנפצה. מדוע לא התנפצה בועת הסבון של האסכולה הצרפתית האמיתית, של הגדולים – פיקסו, מטיס, בראק וכו'? כנראה מן הסיבה הפשוטה שלא היתה זו בועת סבון, ומהות היוצרים חזקה היתה מכל הנסיבות החיצוניות המסתופפות לרגליה.
מה אירע לאותה גלריה? שאלה טפלה; זו הפכה לחנות של סתם. אבל מה קרה לאמנים עצמם?
אותם שהלכו שולל אחרי האותות החיצוניים להצלחתם – “נפלו”. השמות המזהירים נתרוקנו מזהרם. אותם שניסו להינצל במגדל השן, נפלו יחד עם מגדל השן. אותם שלא הלכו שולל מיד להפיכתו של המגדל לסממן של אפנה, ניצלו. כמה ניצלו כך? בערך – צייר אחד: טל־קוֹאַט.
מראשית צעדיו היה צייר זה, כיום בן למעלה מששים, זונח את כיוון יצירתו מיד לעלותה על שרטון, מיד עם אישורה החיצוני, מיד כשהיתה נעשית מימסד, חיצוני או פנימי.
הרישומים הריאליסטים שלו, בשנות השלושים, הצטיינו בחריפות חדה וקולעת. כשמיצה ביטוי זה, החל מחפש בכיוון המיבנה הצבעוני, לפי ליקחו של מאטיס. כשהגיע גם בכך למצויו, פנה לבטוי הסתמיות־האינטימית של ה“נגיעה” בציור הצרפתי, התנסה בזו ומיצה גם אותה.
ואז פנה לחפש את הבלתי ניתן לייצוב: “רק החולף הוא שריר וקיים”, לפי בטויו בנסותו להגדיר את עבודתו. מכאן ואילך פנו חיפושיו לעלות ולחתור אל מעלה הזרם, ולא עם כיוון זרימתו.
לאחר סיור בגאלריות השונות של פאריס, במוזיאון לאומנות־חדישה, בשממונן של שתי המגמות הבולטות שם, זו של עשיית חפצים למיניהם, מסתובבים, מוציאי קול, ועושי שאר ניסים ונפלאות לבידור, וזו של פעולות הצוות המבקשות לחולל אירוע־משותף, עולה אי משם השאלה התמימה: ממה הם מפחדים? וגם התשובה עולה כמאליה; הם מפחדים מן הבדידות. הם בורחים מן הסיכון שמסתכן בו האמן. הם שוללים את מה שאין להם.
טל קואט אינו מפחד מן הבדידות, אינו בורח מסיכון ההתמסרות, ואינו שולל מאומה. הוא הולך יחידי אל הרגע הראשוני של הצטלבות בדידותו עם תחושת העולם.
כמעט בלתי נמנע הוא שיתערבו הרגלי עבודת־חייו של אמן ויסיטו את התרשמותו המידית מן הרגע הנוכחי אל עומס הערכים שצבר בעבר, וזאת מיד כשהוא נוטל את המכחול ביד. אצל טל קואט, למרות כל שנות עבודתו וערכיה שנצטברו הצטברות עשירה, נשארים הגליון החלק או הבד החלק חזקים יותר מכל הרגליו. טל קואט מנסה שלא להפסיק אף פעם להיוולד. הקו על הניר החלק ערום ורועד כברגע היוולדו. אותה חרדה, אותו שרטוט מהיר ומיידי של סימן, של סימן שאלה, של השאלה הראשונית בפני צורתו של עץ, של סלע, של ענן, אותו רגע המתחדש מדי רגע, רגע ההצטלבות בין האיש הבודד כולו מכאן והעולם כולו מכאן, זה רגע החופש היחידי שאין לו דרך להתבצר, שאין לו דרך לשלול, שכולו רק שאיפה אחת: להיות.
דצמבר 1972, פריס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.