1.9.70

רקפת נחמדת!

קראתי בתימהון רב את מכתבך הראשון אלי. האומנם גילית בי רק “עיניים של קדוש וליטוף טוב”? וכי זאת בלבד מצאת באישיותי, לאחר אותו לילה סוער שהענקתי לך? ואני לתומי האמנתי כי יש לך צינורות אל הנפש! מדוע לא הזכרת במיכתבך את גופי החטוב לתפארת, אלא ברמז בלבד? האם התעלמת במזיד מהאוֹן המאגי הנדיר שאני נושא בין רגלי הארוכות והרוטטות?

הוֹ, רקפת טהורה, וכי לעשרה מישגלים בהמיים בשעה אחת הינך קוראת “ליטוף” בלבד? וכי שמונה־עשרה מהתכווצויותי האלוהיות הינן “ליטוף” גרידא בעיניך? האם יודעת את, רקפת, כי רבבות בחורות מתפללות אלי, מנחה ומעריב, למען אזכה אותן בחסדי האלוהיים?

אנא, מלחכת־פינחס שכמותך, במיכתבך הבא אלי היי כנת־לב וגלויה! היי משוחררת יותר! כתבי עלי – עוד ועוד! אל תתביישי! השתמשי בכל מלות ההערצה שברשותך! הן בלאו הכי לא תספקנה כדי לחשוף את האמת המופלאה אודותי.

נ.ב.

זכות גדולה נפלה בחלקך, רקפת, שחזית בברק־שיני המאגנטיות! ואם תיטיבי לכתוב אודותי, יתכן אף שאפרסם את מכתביך!

יברכך אלוהים

ממני

פינחסון בונאפרטה

4.1.71

מטאמורפוזה רקפתית שלי!

את כותבת לי איך שאת סטרת לי, ואיך שאת הצלפת בי, ואיך ירקת עלי, וקראת לי “פנחס־כיס חמוד שלי”. לא, רקפת. דברים אלה אינם ראויים לפרסום. הם פרטיים מדי. אלה דברים שביני לבינך. עליך לכתוב איך אני, פינחסון בונאפרטה, סטרתי לך, ואיך אני, פינחסון בונאפרטה, הצלפתי בך, וניסרתי אותך לאורכך, ושאני פראי ואפל כזה, ושאני נותן לך הרגשה שאלוהים פולש לתוכך!

כן, רקפת, רק כך עלי לכתוב! רק כך תהיי פעם אשה גדולה וחשובה! קלאסית! ידברו עליך בבית הספר! על האשה היחידה שכתבה על פינחסון הגאון! על אחיו של ישו וניטשה, ועל האיש שנגע באלוהים! ועל הגבר שפילח אלפי־רבבות בתולות טהורות, והעניק להן מטל השמים שלו, וחווייה דתית עמוקה.

אנא, רקפת, כתבי לי יותר מכתבים, אינני יכול לגשת למוציא־לאור עם שני מכתבים בלבד. מדוע מתמהמהת את? הזמן אץ! היחפזי! אם לא תכתבי לי מהר יותר, לא אוסיף להכותך בחגורה, ולא אתיז עליך ממימיי הקדושים.

ממני, פינחסון בונאפרטה

שלום רקפת!

אל תשכחי לציין במכתבך הבא כיצד שכבנו שלושתנו במיטה אחת – אני, מאיה ואת. וכיצד זינקתי ממאיה אליך, ומאליך למאיה, ממאיה אליך, ומאליך למאיה, וממאיה אליך, ומאליך למאיה, ממאיה אליך ומאליך למאיה, ממאיה אליך, ומאליך למאיה, וכו' ארבעים יום וארבעים לילה! אה אלוהים כמה יפה הייתי אז! וחזק! הו, כן, חזק!

את מוכרחה לפרסם זאת, רקפת! אינני יכול לחכות יותר!

פינחסון בונאפרטה

5.1.73

מרים קדושה שלי! רקפת צלובה שלי!

החלטתי סופית להוציא לאור את מכתביך¹. ברצוני לפרסמם ברבים לא רק מפני שהינך סופרת מופת, אלא בעיקר מפני שאת כותבת על איש מופת כמוני! על גניוס אמיתי!

דעי לך, רקפת תמימה, כי משגליי, התכווצויותי וגניחותי – הם החיים עצמם. בשוֹרה החייבת להגיע אל כולם. וככל שתקדים, כן תמהר הגאולה.

חובתך המוסרית, רקפת, לפרסם מכתבים אלה! זוהי שליחות עליונה! העולם חייב לדעת את האמת וכל האמת – על אודותי!

אין אלה מכתבים פרטיים על אודות אדם פרטי! אינני אדם פרטי, רקפת! אני שייך ליקום! אני נכס היסטורי! אני – האטמוספירה!

על כל אשה לנסות ולגלות אותי, את פין־חסון, בגבר שלה. בעולם רקוב ומנוון זה, אני הסיכוי היחידי של האשה באשר היא. אני האל! אני הבועל־הגואל! גואל הרחם, השדיים והתחת, השילוש הקדוש!

פינחסון בונאפרטה