אור יקרות    🔗

כך דרכה של יצירה גדולה.

חכמים וגם טובים עמלו על גילוי רמזי סודותיה של היצירה; אף העמיקו חקור בכל אחד מתגי־צליליה ודרשו בה כתיב וקרי, יתר או חסר. ודומה שהכל נתפענח; לא נשאר דבר נעלם ממך.

והנה ראה זה פלא: אבן יהלום – ושמא אבן פטדה וברקת היא – בכתרה של אותה יצירה קורצת לעומתך, עד שאי אתה יכול לעמוד בפניה. ומשנמשכת אחריה, הולך אורה הגנוז ומבהיק לעומתך וסופה שהיא מאירה את כל היצירה כולה בארו חדש, אור יקרות.

האם נסתיים בכך תהליך פיענוחה של היצירה? ודאי שלא! שכן תהליך הפיענוח אינו אלא תהליך חשיפתה של אמת נוספת, אומננטית, שמוצאת ביטויה ביצירה גדולה. ואין האמת אלא – החיים; לאלו, בידוע, פנים הרבה.

זכה המורה יוסף קורן שאור יקרות נגה עליו לא שעה שהיה ספון בביתו ורכון על ספריו אלא בסדנתו – היא סדנת הכתה, מקור המגע החי; בחינת “אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה”.

וזכינו אנו, שהמילים החיות הועלו על הכתב וגובשו ליצירה – אותה מגישים אנו, ברטט של כבוד, לפני ציבור המורים. אלא שמפאת ארכה נחלקה לשלושה חלקים. לפנינו, איפוא, חלקה הראשון של היצירה והמשכה – בחוברות הבאות.

(מדברי מערכת ‘מעלות’, ביטאון מורי בתי־הספר העל־יסודיים, תשל"ב).

 

אור חדש    🔗

[…] להיכרוּת אינטימית ביותר איתו [עם עגנון] הגעתי כשהתגורר בבית הורי בתקופת מלחמת השחרור […] אני שירתתי אז בצה"ל ככל בני גילי, אבל תמיד כשזכיתי לחופשה קפצתי לבית הורי (אז עוד הייתי רווק), ולפעמים אירע שאפילו ישנתי עם עגנון בחדר אחד וראיתיו ממש בפיג’אמה, פשוטו כמשמעו. במיקרים אלה ניצלתי כל הזדמנות “לחלוב” ממנו הסברים לדברים סתומים בכתביו. […]

בסיפורו “האבטובוס האחרון” שב’ספר המעשים' נאמר: “ביתי עומד בשכונת הצפון ואבטובוס מחבר אותה עם העיר. […]” באינפורמציה זו על שירות המכוניות לשכונתו של עגנון הכל היה מדוייק […], אלא שעגנון דר אז בתלפיות שאיננה “שכונת הצפון” אלא “שכונת הדרום” של ירושלים. שאלתי על כך את עגנון. הוא השיב לי: כתבתי “שכונת הצפון” משום ששם “צפוּן ליבי”. אמרתי לו: אינני מקבל פירוש זה. אמר לי: כתבתי “שכונת הצפון” משום ש“הרוצה שיעשיר יצפין”. השיבותי לו ברוגז: הנח לי עם הדרשנות שלך! על כך ענה לי: כלום סבור אתה שאני צריך לגלות לכולם את ה“אדריסה” שלי?!

ביאור זה הניח את דעתי, וכאשר סיפרתי תוכנה של שיחה זו לפרופ' קורצווייל ז"ל, אישר לי גם הוא, שבתשובה האחרונה טמונה האמת. ביאוּר זה עשוי, לפי דעתי, גם לשפוך אור חדש על כל הסיפור המאלף הזה.

(מתוך "פרקי עגנון" מאת יעקב לוינגר, 'ידיעות אחרונות', ערב פסח, תשל"ג)

 

מפתח השמות    🔗

שמה של הגברת הוא פוגרה. והשם הזה מתעקש להזכיר לי את המלה “פגר”. […]

מי היא אמה של פוגרה? כלמנסע. כאן מעלה דווקא צליל השם דמות מפוארת, יומרנית, “חשובה”, בעוד שאותיותיו הקבועות לפי סדר אלפבתי בכיוון כלפי מטה הן שמרמזות על ירידה מתמדת.

מי היא חנה צ’רליץ‘? חנה – לחנוֹן, להעניק. צ’רליץ’ – משהו מצחיק שוב. אולי צ’ארלי? צ’ארלי צ’אפלין? ייתכן ששמה נועד לה פשוט מפני שצלילו מזכיר אשכנזים עניים […]

(מתוך רצניה על ‘חפץ’ מאת מרים אורן, ‘מאזנים’, כרך ל"ו, מס' 3)

 

נכסי צאן־ברזל    🔗

“הס! / יטעו העצמים בצילליהם” (א. יעוז־קסט, ‘מלאך ללא כנפים’, שיר ראשון).

המילה “הס”, גם היא אוצרת בחוּבּה את הממד האלוהי (הס כל־בשר מפני ה', זכריה ב, 17) ואת הפסקת הדיבור, כיבושו. הטור הסמוך לצו־ההשתקה מכניס אותנו בסוד הנהייה המיסטית של המשורר. ביטול גבולות. אובדן הזהות על־ידי גלגול ותמורה, הם מסממניו של נוף־המסתורין. פה העצם טועה בצל־צלם עצמו. אבל משתמעת בצורה נוספת בעיית הזיהוי העצמי. בעולם שבו כל העצמים טועים בזהותם, חובת השתיקה, מתוך קדושה וספק, היא גם נחלתו־של האני־השר. שלושת בתי השיר מכוונים אל שלושה חושים. אצבע על שפתים – מישוש. הס – שמע (ש' סגולה) אראה – ראיה. כל אחד מן החושים הוא בסימן של התעוררות עילאית למילוי חזון.

(הלל ברזל, ‘שירה ומורשה’, ב, 113)

 

כחום היום    🔗

תמוה בעיני, שבזמן שהמצב המוסרי מדרדר במדרון תלול – נותן שר החינוך והתרבות גושפנקה גלויה למתירנות. אם אנגליה וארצות אחרות ביטלו את הצנזורה למחזות – כלום זה מחייב גם את ישראל? ואין לחשוב על ייחודה המוסרי־תרבותי של היהדות ועל כל אותן בעיות מיוחדות ואופייניות אך ורק לישראל: קיבוץ גלויות, קליטת עליה וכו' וכו'? אם ארצות צפוניות קרות מעודדות חינוך מיני מופרז ומשגל בראש חוצות, משום שרבים שם לוקים בקרירות מינית בהשפעת האקלים הקר – חייבת גם ישראל החמה ללכת בעקבותיהן?! הן תרבותנו גורסת צניעות וגילוי עריות הוא אחד משלושת האיסורים ביהדות עליהם נאמר “יהרג ולא יעבור”.

[…] מתפקידה של הצנזורה לשמור, שהאמת תיאמר בצורה נאותה ובלתי־מזיקה לשום צד. בהצגות המחזות החריפים ביותר של מולייר, ברנרד שאו, איבסן ועוד – לא נתקף שום צופה בגועל־נפש ולא לקה בהלם.

(מכתב למערכת "דבר" של ירדנה ש. שטרנברג, 1 באפריל 1973)

 

אצבע נטויה    🔗

א. האיצבוע מקשר בין שני מישורים: האחד הוא המישור שבו נמצא הגורם המספק את האיצבוע, כלומר האינדקס. זהו מישור המאַצבּע. המישור השני הוא זה שבו נמצא הגורם שהאיצבוע מתייחס אליו, והוא מישור המאוּצבע. ב. כדי שהאיצבוע יהיה אפקטיבי, חייב מישור המאוצבע להכיל כמה אפשרויות. מקבל האיצבוע אינו מכיר ישירות את מישור המאוצבע והוא אינו יודע איזו מהאפשרויות הקיימות בו תתממש בפועל. האיצבוע פועל כך, שהאינדקס, שמקבל האיצבוע מכיר אותו ישירות, מצמם את חוסר הוודאות של מקבל האיצבוע על ידי כך שהוא מורה על השתייכות האפשרות המתממשת לקבוצה מוגדרת של אפשרויות. באשר לכמות האיצבוע שהאינדקס מספק, קיימות שתי אפשרויות קוטביות; במקרה האחד מורה האינדקס על קבוצה בת איבר אחד, ואז כמות האיצבוע היא מאקסימאלית. ככל שהקבוצה שהאינדקס מורה עליה רחבה יותר, כן פוחתת כמות האיצבוע. ג. כמו כן חייב גם מישור המאַצבע להכיל כמה אפשרויות כדי שהאיצבוע יהיה אפקטיבי: ולכן טוב ומוטב אשר יפנה אל אחד אישיות חשובה; כי האישיות החשובה יתכתב ויתקשר עם הדרוש לכך ויוכל להחיש את מהלך הענין. באין ברירה החליט אקאקי אקאקייביץ ללכת אל האישיות החשובה. מה תואר ומה משרה היו לו לאישיות החשובה, דבר זה לא נתחוור עד היום. וזאת לדעת, הלה, האישיות החשובה, אך זה לא מכבר נעשה אישיות חשובה, ואילו עד לאותו זמן היה אישיות בלתי חשובה. אמנם דרגתו לא היתה גם עתה בחזקת חשובה, לעומת האחרות החשובות עוד יותר. אבל תמיד ימצא חוג אנשים אשר הבלתי חשוב בעיני האחרים כבר הוא חשוב בעיניהם.¹

 

מין במינו    🔗

מדוע נתמעטה אצלנו האהבה לספרות? הסיבה דומני נעוצה בהתפשטותה של מין “פורנוגראפיה ספרותית”. הפורנוגראפיה אומרים לנו עכשיו הפסיכולוגים, ככל שהיא נעשית “נועזת” יותר, חושפנית יותר, לא רק שאינה מגבירה את התשוקה, אלא שהיא קוטלת אותה, וכמובן – את האהבה. […] הטיפול המדעי־כביכול, – “כל מה שרצית לדעת על הספרות ולא העזת לשאול” – שיש בו ניתוח הטכניקות, פירוט “התנוחות”, תיפקודי האברים וכו' וכו' – קוטל את הראשוניות שבמגע, את התשוקה, את האהבה. […] כתיבה זו, ולא תיאורי מין בסיפורים וברומאנים – היא הפורנוגראפיה הספרותית.²

(אהרן מגד, “לאהוב ספרות”, ‘משא’, ערב פסח, תשל"ג)

 

גמל, גמל לי, אתה חבר לי בזיפזיף    🔗

האומנם יש קשר בין גבולות ההשתלטות של הערבית בהיסטוריה לבין מרחב גידולה של בריה משונה זו, הגמל יחיד־הדבשת? ומי קדם למי – הערבי לגמל או שמא הגמל לערבי? […] ומי תרם יותר למשנהו – הערבי לגמל או שמא הגמל לערבי? אמת מקובלת היא שהספרות, השירה והמוזיקה הערבית ינקו השראה מן הגמל; אך מעטים יודעים כי ההשקפה המודרנית והחברתית הערבית, לרבות עקרונות המוסר של הערבים, אף הם מושרשים בגמל. […] הבה ננסה להיכנס לתוך עורו של נווד הרוכב על גמלו שעות על שעות, ימים על ימים, במרחבי ערבות צחיחות, מוּכה בחום־השמש ממעל ובלהט החול למרגלותיו, ועם כל פסיעה שפוסעת אותה בהמה בעלת־הדבשת ראשו מונף קדימה ואילו אחוריו מוסטים אחורה וכל קרביו מיטלטלים בין דפנות בטנו וגבו. לכתוב אינו יודע, וגם אילו ידע הרי ריכבו מיטלטל, ולבילוי זמנו יכול הוא לעסוק רק בצורה אחת של בידור והיא הזימרה, ובהכרח זימרתו מושרשרת בקצב הפסיעות של טלפי הגמל ותנודות דבשתו – קצב המושתת על חמישה תווים בעלי מיקצב קבוע, איטי ומתמיד.³

(חיים רגבי, "הגמל והערבי", 'קשת', חורף תשל"ג)

*

“פתיחה קלסית”, צחקה אחר־כך בטומנה את פניה בחזו, רגועה, כרוכה לצידו.

“וגם הקצב”, נשק את אוזנה. “האישי כל־כך…”

“תוכל להתפאר בלבך ש…” צחקה, והקרה צחוקה אל צווארו.

“שמה.”

“ש… דפקת את ביקורת הספרות”, הסתירה פניה הצוחקות בחיקו.

“ואולי להיפך?” צחק.

“לא איכפת לי, יוליסס שלי”, נשקה את שפתו התחתונה.

“הומרוס?”

“ג’ויס, ג’ויס”, לפתה ברגלה את ירכו.

(א. מגד, 'החיים הקצרים') [המערכת]