פרשת לֶךְ־לְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק י“ב פסוק א' ומסתיימת בפרק י”ז פסוק כ"ז. הפרשה עוסקת בתיאור קורות חייו של אברהם אבינו מראשיתו בחרן ועד הולדת בנו בכורו, ישמעאל בן הגר.

פרשת נח, הפרשה הקודמת מסתיימת בפסקה המגלה לנו את תולדות משפחת אברהם בן תרח [פרק יא]

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם. שֵׁם בֶּן־מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־שָׁלַח. וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־עֵבֶר. וַיְחִי־שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־עֵבֶר, שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־פָּלֶג. וַיְחִי־עֵבֶר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־רְעוּ. וַיְחִי־פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־שְׂרוּג. וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי שְׂרוּג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־נָחוֹר. וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח. וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח–תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם, אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן; וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה: אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

אברהם הוא הדור העשירי מבני בניו של שֵׁם בן נח. מפרק י"ב ואילך יספר הכתוב את תולדותיה של משפחה זו המתחילה בנוח, העשירי בדורות האדם, דורות שקורותיהם מסתיימים בסיפור המבול.

שֵׁם, חם ויפת, הדור ה־11 מתחילים עולם חדש, שכן כל שאר בני האדם מלבד אביהם ואמם, נכחדו בזמן המבול שנמשך שנה תמימה, ומסע התיבה במבול סופר במפורט, כדי ללמד אותנו איך מחשבים חודש ושנה, שתי מילים שנזכרות לראשונה בפרשת נח.

משלושת בניו של נח, שֵׁם, חם ויפת, הסיפור מתמקד כרגע רק בבני שֵׁם, המונים אף הם עשרה דורות. רק בני שם, יושבי אסיה והמזרח התיכון, נתפסו כמבורכים: “וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם” (בראשית ט, כ"ו) ומהם, כביכול מבלי משים, אך למעשה, מתוך כוונת מכוון מרחיקת לכת, השתלשלה משפחת אברהם בן תרח מאור כשדים (פרק יא).

1) שֵׁם

2) אַרְפַּכְשָׁד:

3) שֶׁלַח

4) עֵבֶר

5) פֶלֶג

6) רְעוּ

7) שְׂרוּג

8) נָחוֹר

9) תֶּרַח

10) אַבְרָם, נָחוֹר וְהָרָן.

רשימה זו היא רבת עניין. יש בה רק אבות ואין בה אימהות, כמקובל בסיפור המקראי באחד־עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית, שבהם רק גברים הולידו גברים. ראשית משפחת האדם הייתה בנישואי אחים ואחיות, עובדה שספר בראשית מעדיף לעבור עליה בשתיקה, אבל ספר היובלים, חיבור כוהני מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר קומראן, שכולן כתבי קודש, מפרט פירוט מלא בפרק ד.

אורך שנות החיים של דורות אלה גדול מאוד משום שדורות אלה הם פרה־היסטוריים, ההיסטוריה מתחילה לגבי דידו של מספר ספר בראשית עם משפחת אברהם בן תרח, שרק לה תהיה היסטוריה מפורטת עד לרגע הכניסה לארץ. המספר בוחר לא להוסיף אף פרט על עשרת הדורות בעולם שאחרי המבול עד לדור התשיעי, דורו של תרח, שנולדו לו שלושה בנים נודעים בשמם, משום שסיפורם אינו תורם לסיפור המרכזי שהוא סיפורו של עם ישראל בהנהגתו של משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, העומד על סף הכניסה לארץ בסוף ספר דברים. גיבור הסיפור הוא דור שביעי לאברהם:

אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה.

אריכות הימים המופלגת של דורות אלה שקדמו לאברהם וקדמו לנוח, מחושבת במדויק כדי שגיבור הסיפור, משה, יביא את עם ישראל לכניסה לארץ כנען היא הארץ המובטחת, ביובל החמישים, בשנת 2500, אם מחשבים חמישים יובלים של חמישים שנה, או בשנת היובל הגדול המתחילה בשנת 2450, המועד אשר בו הארץ חוזרת אל בעליה לפי החוק המקראי, ובעליה כידוע הוא האלוהים (“כִּי לִי הארֶץ… כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”. ויקרא כה נ"ה), הבוחר להעניק את הארץ המובטחת לעמו הנבחר אחרי מסע ייסורים בן ארבעים שנה במדבר ומאות שנות עבדות. קורותינו כעם מתחילות בסיפורה של משפחה אחת ידועת כאב וסבל:

וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח. וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם, אֶת־נָחוֹר, וְאֶת־הָרָן.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח–תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם, אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן; וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה: אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּי, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן.

* לתרח שנולד באור כשדים היו שלושה בנים. אבְרָם, נָחוֹר והָרָן;

בנו הצעיר הרן הוליד את בנו לוט ואת בנותיו מִלְכָּה ויִסְכָּה ומת באור כשדים על פני אביו.

אברם נשא לאישה את שרי, שיש אומרים שהיא יסכה בת אחיו הרן. מסורת אחרת בספר בראשית מפרשת ששרי היא אחותו משום שתרח הוא אביהם המשותף, אך לאברהם ושרה היו שתי אימהות שונות. לאמו של אברהם קראו עדנה לדברי ספר היובלים, ושמה של אמה של שרי, אשתו השנייה של תרח, לא נודע. כך נאמר בבראשית כ יב:

“וְגַם־אָמְנָה [אמנם], אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא [היא] אַךְ לֹא בַת־אִמִּי; וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה”.

נָחוֹר בן תרח, אחי אברהם, נשא לאישה את מִלְכָּה בַּת־הָרָן, אחיו.

במגילה החיצונית לבראשית, שנמצאה בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, ישנה התייחסות לסוגי הנישואים הנחשבים ראויים בחוגי הכוהנים לבית צדוק. הדבר מודגש בשורה 8 טור ו', במגילה הכתובה בארמית וכאן מובא תרגומה העברי:

“אז לבני נשים לקחתי מבנות אחי, ובנותיי לבני אחי נתתי, כדת חוק העולם”.

כלומר, ראוי להינשא כדת וכדין רק עם בני דודים מצד האב, כדרך הנכונה והראויה לשמירה על טהרת המשפחה ועל אחדות רכושה.

תרח השכול וכנראה גם האלמן, יוצא מאור כשדים בארם נהריים למסע ארוך לכיוון ארץ כנען עם שני בניו, אברם ונחור, ועם שתי כלותיו ובן בנו, לוט. תחנתו הראשונה היא חרן, עיר עתיקה בדרום מזרח אנטוליה שבדרום מזרח טורקיה, היום בגבול עיראק, סוריה טורקיה, השוכנת על יובל של נהר פרת, הנקרא נהר בליח. כאשר תרח ובני ביתו מגיעים לעיר העתיקה הנודעת מאז האלף השביעי לפני הספירה כעיר מסחר ששכנה על דרך הסוחרים מנינוה, לחרן ומשם לכרכמיש חלב, דמשק וכנען ומתועדת מאז התקופה האשורית והשומרית, הוא מתיישב שם. הכתוב מוסיף את המשפט הטראגי שיקבע את ציר העלילה המרכזי: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה: אֵין לָהּ וָלָד.

משפחת תרח היא משפחה אנדוגמית, בניו נושאים לאישה את בנות אחיהם. אין נשים אחרות בסביבתם הראויות להם. נישואין עם בת אח או בת אחות אביו נחשבו ראויים ונכונים. בכל משפחה מכל סוג, בני אדם מקימים משפחה כדי לממש את אהבתם ותשוקתם, זוגיותם ובחירתם, חיוניותם והמשכיותם, מתוך מטרה להוליד ולהרות ילדים שיישאו את שמם ומורשתם, ולזכות ולראות בילדיהם ברכה, אהבה ותקווה, עתיד של שמחת משך החיים, נצחיותם, המשכיותם ורציפותם העוברת וממשיכה מדור לדור.

הורים, בכל משפחה, משעה שהם בוחרים להביא ילד או ילדה לעולם, ומצפים להיריון המתעכב מלהתרחש, מרבים לחשוב על גורלם, על עתידם, על חוסר תוחלתם ועל עונשם על חטא שלא חטאו. היריון מאז ומעולם נחשב תעלומה וחסד, בחירה אלוהית, מתת וברכה, ואילו עקרות נחשבה להכרעה אלוהית, לעונש ולקללה. איש מעולם לא חשב שהכרעה זו היא רק יד המקרה או רק שרירות מקרית של הטבע. המספר המקראי חוזר בהזדמנויות רבות על כך שפרי בטן כמו החיים והפריון, בכלל, הוא ברכת אלוהים, כשם שעקרות היא הכרעה אלוהית בדבר עונש וקללה, מטעמים שנסתרים מאתנו. אין שום מקריות בברכת הפריון או בקללת העקרות, בעולם המקראי שבו אלוהים הכול־יכול יודע מראשית אחרית, יש להן תמיד משמעות רבה, שכן יש להן תכלית וכוונה אלוהיים בתפניות המשנות את פני ההיסטוריה. אין גם שום ספק שעוצמת השמחה, התרוממות הנפש, הברכה והאושר על הולדתו של תינוק חדש הבא לעולם, זהות לעוצמת הכאב, הדיכאון, הקללה, נפילת המוחין והייאוש, הנופלים בחלקם של אלה המייחלים להריון ולידה כשנמנע מהם פרי בטן. החיפוש הדתי והרוחני אחרי פשר החיים והמוות, הקשור בחיפוש סמכות מטאפיזית שתעניק תקווה או תיתן מענה לשאלות מייסרות ותסמן אופק של ברכה וסיכוי, מתחיל פעמים רבות מתוך מצוקה עמוקה של מי שנגזרה עליו או עליה עקרות.

אין זו יד המקרה ששלושת אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, התנסו בייסורי העקרות של נשותיהם, והפליאו לשטוח תפילתם ועתירותיהם לפני כוח עליון המופקד על פרי בטן מיוחל. יתכן מאוד שזו הייתה הסיבה שאברהם מצא עצמו בדיאלוג עם קול אלוהי מקשיב ומדבר שייחס לו סמכות מטאפיזית שאין בלתה, הקשורה בהבטחה, בברית, בברכה ובתקווה לפרי בטן.

ומכאן לפרשת לך לך.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

* הסיפור מתחיל בעזיבה, בפרידה ובהפניית עורף של אדם בן 75 לכל המוכר והידוע, בהתנכרות לאביו ולאמו, לשפתו ולתרבות ארצו, למולדתו, לחברה בה גדל, לדתיה ומנהגיה, וביציאה למקום לא נודע.

איש לא מתעכב על השאלה איך חשה משפחת אברהם למשמע ההחלטה של בנם להתנכר להם, לארצם ולמולדתם, לשפתם, מורשתם ותרבותם?. שמץ רמיזה יש בכך שאת המסע הגדול לארץ כנען, החל תרח אביו ללא הנמקה, בסוף פרשת נח.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

* אלוהים מצרף הבטחה לפריון, הדבר שבו אברם חושק יותר מכל, כשהוא מבטיח לו שיעשה אותו לעם רב או לגוי גדול ושיהיה מבורך.

להעניק שם לאדם משמעו להעניק לו בן שיישא את שמו כממשיך. לברך אדם משמעו להעניק לו צאצאים כהמשך החיים של כל בן־חלוף. אחינו המוסלמים קוראים לעצמם על שם בנם, אבו מוסא משמעו אביו של משה, ואבו עלי הוא אביו של עלי, המסמן המשמעותי בחיי אדם. עד שנולד לו ילד הוא בנו של, ומשעה שנולד לו ילד, הוא אביו של.

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.

* אברם מתחיל את המסע באמצע העשור השמיני לחייו. המספר המקראי חוסך במילים, אין הוא מתאר את גיבור המסע בשום תו פיזי מלבד העובדה שהוא אדם בעשור השמיני לחייו, כלומר הוא בילה חלק ניכר מחייו בציפייה לבן יורש ובתקווה לבן ממשיך, תקווה וציפייה שבגיל זה התממשותן איננה סבירה כמובן מאליו, לא לגבי גבר ולא לגבי אישה.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

* ארץ כנען היא הארץ שבה יושבים שלא כדין, בני כנען המקולל, בנו של חָם בן נוח שראה את ערוות אביו ונענש בקללה שכל בניו של כנען בנו יהפכו לעבדי עולם. אין זו ארצו של כנען שכן היבשת שיועדה לבני חָם הייתה אפריקה ולא אסיה, שהיא נחלתו של שֵׁם. לדברי ספר היובלים כנען המקולל עצר בארץ כנען שהובטחה לשֵׁם דודו, בדרכו מאררט לאפריקה, וחמד את הארץ וגזל אותה משֵׁם. לשם הובטחה אסיה, לחָם אפריקה וליֵּפֶת אירופה בחלוקת העולם אחרי המבול בדורם של נוח ובניו.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

שכם היא העיר העתיקה הראשונה הנזכרת בארץ כנען, הכנעני יושב בה. מבני כנען יבוא שכם בן חמור שיחטוף ויאנוס את דינה בת יעקב, בן יצחק בן אברהם, כסיפור המבטא את החטאים הכבדים שבני גזע מקולל זה חוטאים בהם, חטאים המסמנים את גבולות איסור הנישואין עם יושבי הארץ מכאן ואת גדולתו של לוי המציב גבולות בפרשת שכם ודינה, מכאן.

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

* אלוהים שב ומבטיח הבטחת זרע לאברהם חשוך הבנים ומבטיח לו שיהיו לו ילדים והארץ שכנען בן חם יושב בה עתה, תהיה לזרעו, זרע בני שֵׁם, עד עולם. אברהם בונה מזבח כדי לציין את התגלות האל אליו ואת הבטחתו.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

* אברהם עולה לרכס הגבוה שבפסגתו שוכנת בית אל ובונה שם מזבח וקורא בשם האל, במקום שבו יגלה אלוהים לנכדו יעקב בדרכו חזרה לחרן.

וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

אברהם יורד דרומה. בעברית מקראית קֶדֶם הוא המזרח, ים הוא המערב, נגב, המנוגב מגשם, הוא הדרום (לעתים גם תימן היא הדרום) וצפון הוא צפון. קֶדם הוא לא רק המקום שבו מקדימה וזורחת השמש ממזרח אלא הוא גם המקום שבו היו הדברים הקדומים, כמו גן בעדן מקדם.

אברהם בא ממזרח למערב ומצפון לדרום, מאור כשדים, אשר בארם נהריים היא עיראק, ומחרן על גבול ארמניה, סוריה, תורכיה עיראק, לארץ כנען המערבית להן ודרומית להן. כלומר קֶדֶם הוא מה שהיה קודם, המזרח קודם למערב כשם שהבוקר קודם לערב. המזרח הוא הקובע את הכיוון כי כל יום זורחת השמש, מכאן אוריינט מזרח ואוריינטציה, כיוון והתמצאות.

* אברהם ממשיך בנדודיו ומדרים, אבל הפעם בשל הבצורת.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.

וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

* על פי רש"י, שרי הייתה נקראת גם יסכה והייתה בתו של הרן, אחיו של אברהם. היא נישאה לאברם עוד כשגרו באור כשדים והצטרפה למסע של משפחתו אל ארץ כנען, אשר נעצר לבסוף בחרן.

אברהם מבקש משָׂרַי שתסתיר את העובדה שהיא אשתו ותעמיד פנים שהיא אחותו. אבל כאמור אין כאן רק ענין של העמדת פנים, שרי היא אכן אחותו בת אביו לדברי ספר היובלים. חיבור כוהני זה מהמאה השנייה לפני הספירה, מגלה עניין רב בקורות השושלות של גיבורי המקרא ושומר מסורות כוהניות מאלפות. לדברי ספר היובלים היו לאברהם ושרי שתי אימהות שונות, אבל היה להם אב אחד, תרח. וכאמור לעיל במגילה החיצונית לבראשית המספרת את סיפורי למך אבי נח, את סיפור נח ואת סיפור אברהם ושרי, מתוארים הנישואים הנחשבים ראויים. הדבר מודגש בשורה 8 טור ו', במגילה: “אז לבני נשים לקחתי מבנות אחי, ובנותיי לבני אחי נתתי, כדת חוק העולם”.

וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד.

וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.

וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

* אלוהים מעמיד את אברהם בניסיון, אשתו אחותו נלקחת לבית המלך החומד נשים יפות. המגילה החיצונית לבראשית מספרת לנו כמה יפה הייתה שרה.

כך מתאר לנו הסופר את זיו יופיה של שרה אמנו, היפה בנשים והחכמה שבהן, כשהוא משתמש במבחר מושגים הנוגעים ליופי- נאווה/נוי/נחמד/חמדה/שפר/שפירתא/יפה נאה/זיו/כליל יופי/ שם/ מושלם:

"..ויפה לה מראה פניה. ומה…[דק] שער ראשה; מה נאוות הן לה עיניה. ומה נחמד הוא אפה וכל זיו פניה… מה נאוה לה חזה ומה יפה לה כל לבנתה. זרועותיה מה יפות וידיה מה כלילות… כל מראה ידיה. מה נאוות כפיה ומה ארוכות ודקות כל אצבעות ידיה. רגליה מה יפות ומה שלימות לה שוקיה. וכל בתולות וכלות הנכנסות לחופה לא שפרו ממנה. ועל כל נשים ייף יופייה ועליון יופייה למעלה מכולן; ועם כל יופייה זה חכמה רבה עמה. ודל ידיה [מעשה ידיה] נאה״.

(נחמן אביגד ויגאל ידין, מגילה חיצונית לבראשית ממגילות מדבר יהודה, ירושלים תשי"ז).

יופייה יוצא הדופן של שרי גורר את המעשה המושחת והנפשע של פרעה, הנוהג על פי זכות יתר עתיקה שמלכים אלימים, מנהיגים בעלי כוח ושררה ומפקדים גסי רוח, תמיד חוקקו עבור עצמם בעולם הפטריארכלי בכל הנוגע לחטיפת נשים מבני זוגם בידי בעלי הכוח, אולם פשע זה אינו עובר בשתיקה מצד אלוהים.

וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.

* מעמדה של אישה אף פעם לא נקבע על פי דעתה או על פי בחירתה בעולם הפטריארכלי, שבו רק גברים חוקקו את כל חוקי הבעלות והקניין, הרכישה והירושה, האדנות, המרות, השררה והבעילה ביחס לנשים וביחס לרכוש. ( מכאן המילים אדון, בעל, מר, שר). המספר המקראי אינו טורח לספר לנו מה הרגישה שרי, שהייתה צעירה מאברהם בעשור, כשאחיה ובן זוגה אברם, היה מוכן להציל את חייו במחיר הפקרתה לידי מלך מצרים מעורר היראה ואדיר הכוח, כפילגשו.

אברהם שב לארץ כנען למקום בו בנה מזבח כדי לציין את התגלות אלוהים אליו בבית אל ואת הבטחתו, ועולה ממצרים ברכוש רב, בכסף בזהב ובמקנה, שחלקו אולי הוא פיצוי שקיבל מפרעה על ההזניה הכפויה שנהג באשת איש. הוא חוזר על עקבותיו מהנגב עד בית אל.

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אהלה [אָהֳלוֹ] בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי. אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה.

* כאן מתחילה פרשת לוט ואברהם. לוט כזכור היה בן אחיו המת הרן, שאת אחותו יסכה נשא אברהם לאישה. הסיפור המקראי מספר בגנותו של לוט ומשפחתו בהמשך ספר בראשית ומתחיל מכאן בהפרדה בינו ובין דודו אברהם ואחותו שרי/יסכה.

וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד.

* הסיפור המקראי מפזר כאן רמזים למה שעתיד להתרחש בסדום החטאה.

וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

* אלוהים שב ומבטיח זרע לאברהם ושרי ההולכים ומזדקנים, כזכור הוא היה בן 75 בראשית המסע לארץ כנען והיא בת 65, עברו שנים וחלפו כשירדו מצרימה ועלו צפונה לכנען, והזקנה איננה מתמהמהת.

וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה.

* חברון הופכת למקום נוסף, במפת הנדודים של אברהם המתהלך בארץ ומסמן את גבולותיה ברגליו, במקומות בהם בונה הוא מזבח כדי לציין את תודתו לאלוהים.

מכאן ואילך שורה ארוכה של פסוקים המספרים על מלחמות עתיקות ומלכויות קדומות ומלכים עתיקים וקדמונים באלף השני לפני הספירה, שנלחמים זה בזה בבקעת הירדן בסביבות ים המלח, או בעֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. כמה מהשמות העתיקים של המקומות כגון ים המלח, נחרתו בזיכרון לדורות כאתר גאוגרפי הקשור בסיפור היסטורי, וכמה מקומות, כגון סדום ועמורה, נזכרו כאתר דרמטי־מוסרי הנזכר לדיראון עולם, אבל רוב השמות של המלכים ושל המקומות צללו לבאר העבר ולתהום הנשייה. שנער ועילם הם מקומות הקשורים באשור ובבבל, הממלכות העתיקות הגדולות שהותירו את חותמן בכתב היתדות, ואילו סדום ועמורה, צבויים וצוער, הם מקומות בבקעת ים המלח. כנראה היה זה מרד משועבדים מקומיים במשעבדים רחוקים גובי מס, אבל הסיפור כולו מסופר כרקע לנפילתו של לוט בשבי, משום שבשעה שנפרד מאברהם בחר לגור באזור כיכר הירדן המבורכת, באזור שבו התרחשו מלחמות המלכים.

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר. כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ.

* עד כאן מהלך המלחמה. ומכאן הסיפור בשלו מסופרת מלחמה עתיקה זו.

וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם.

* אברהם מקבל הודעה שבן אחיו נלקח בשבי, הוא, משפחתו ורכושו.

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן.

* אברהם איננו משתהה, הוא מגייס את בני ביתו ויוצא למסע רדיפה צפונה, הוא מגיע עד דמשק ומחלץ את בן אחיו השבוי, את משפחתו ורכושו.

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָר לָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.

* כאן מופיע פסוק בעל חשיבות דרמטית לכל המסורת הכוהנית של בני צדוק. “ומַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן”. שלם היא ירושלים ומלכי צדק הוא מלכה הכוהן לאל עליון והוא המברך ואברהם המבורך מזכירים את שמו של אל עליון. על מלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון המתגלה כאן במפתיע, נאמר בספר תהילים פסוק המפקיע אותו מעבר לגבולות הזמן והמקום: “נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק” (תהילים ק"י ד)

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

ברור שמיקומו של הפסוק בעייתי משום שהוא משסע את רצף הסיפור בין הפסוק הקודם לו על מלך סדום ובין הפסוק הבא אחריו על מלך סדום. אבל לפני שנשוב לרצף השיחה עם מלך סדום אעיר שתי הערות על מלכי צדק.

מלכי־צדק מוזכר מפורשות בשתיים ממגילות קומראן, “המגילה החיצונית לבראשית” ו“מגילת מלכיצדק”. בחיבור הראשון זהה דמותו לזו המופיעה בנוסח המסורה של ספר בראשית. אולם בחיבור השני הוא מוצג כדמות שמימית, העתידה להנהיג את עדת בני האור באחרית הימים ולשפוט את העמים. בחיבור נוסף שנמצא בקומראן (4QAmram) מוזכרת דמות שמימית אחרת, מלכי־רשע, שכפי הנראה הוא שם אחר לבליעל, מנהיג כוחות הרשע. בשל מצבה המקוטע של המגילה, לא ניתן לדעת אם הוזכר בטקסט גם שמו של מלכי־צדק, אם כי סביר מאוד להניח שכך הוא. ספר חנוך הסלאבי, הידוע גם כספר חנוך השני, מזכיר גם הוא את דמותו של מלכי־צדק. בספר מסופר כי זמן קצר לפני המבול נולד מלכי־צדק בדרך נס לאשת ניר הכהן, אחיו של נח. הוא נולד כתינוק בוגר יוצא דופן, קורן ביופיו וזורח באורו, כשהוא מפותח מבחינה גופנית, לבוש ומסומן בחותם הכהונה, ומיד כשיצא מרחם אמו בירך את האל. ארבעים יום לאחר מכן, הוא נלקח על ידי המלאך מיכאל לגן עדן, וכך ניצל מאימת המבול. הוא זה ששומר את הספרים של סבו חנוך, אבי מתושלח, אבי למך, אביהם של נח וניר. מסורות עתיקות אלה מלמדות אותנו על עולמות שלמים שהיו ואינם שרק שרידיהם הגיעו לידינו.

וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן: וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל (בראשית י“ד: י”ח–כ)

בפרשת לך־לך אנו פוגשים לראשונה את דמותו המסתורית של מלכיצדק מלך שלם, “כהן לאל עליון”, המבליח אל ספר בראשית לרגע אחד ומיד נעלם. מלכיצדק, שזכה לגדולה כפולה של מלך וכהן, היה חשוב מספיק כדי לברך את אברהם, ואברהם הכיר בכהונתו ואף נתן לו מעשר. מניין הגיע אדם, מחוץ לשושלת אברהם, שהכיר את האל האחד ואפילו היה לו לכהן? כיצד הגיע להכרת האל? היכן שירת ככהן? מה קרה לו לאחר מכן?

ההיקרות היחידה הנוספת של מלכיצדק בתנ"ך, בפסוקים קשים בספר תהלים, רק מגבירה את הפליאה:

לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר נְאֻ֤ם ה' לַֽאדֹנִ֗י שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י עַד אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ: מַטֵּֽה עֻזְּךָ֗ יִשְׁלַ֣ח ה' מִצִּיּ֑וֹן רְ֝דֵ֗ה בְּקֶ֣רֶב אֹיְבֶֽיךָ: עַמְּךָ֣ נְדָבֹת֘ בְּי֪וֹם חֵ֫ילֶ֥ךָ בְּֽהַדְרֵי קֹ֖דֶשׁ מֵרֶ֣חֶם מִשְׁחָ֑ר לְ֝ךָ֗ טַ֣ל יַלְדֻתֶֽיךָ: נִשְׁבַּ֤ע ה' וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם אַתָּֽה כֹהֵ֥ן לְעוֹלָ֑ם עַל דִּ֝בְרָתִ֗י מַלְכִּי־צֶֽדֶק (תהלים קי: א–ד).

בקומראן התגלו כמה קטעים מחיבור שהחוקרים כינו “פשר מלכיצדק”, או “פשר מעשי מלכיצדק”. חיבור זה שייך לסוגת הפשר הקומראנית, כלומר הוא מפרש פסוקי מקרא על מאורעות בני הזמן או בזיקה לעתיד האסכטולוגי של קץ הימים. במרכז הטקסט עומדת דמותו של מלכיצדק, המוצג לא כאדם אלא כמלאך המשרת ככהן גדול בעולם שמימי (אולי גם בהשפעת הפסוקים בתהלים קי: “שב לימיני”, “אתה כהן לעולם”). ולא זו בלבד – מלכיצדק גויס אל “תורת שתי הרוחות” של כת קומראן, כלומר לתפיסה הדואליסטית שחילקה את העולם, הן הארצי והן השמימי, לטוב ורע, אור וחושך, בני אור (אנשי עדת היחד) ובני חושך (כל האחרים), וגם מלאכים טובים ורעים. לפי הטקסט הזה, המלאך הכהן מלכיצדק, מנהיג כוחות הטוב בשמיים, הוא שיילחם באחרית הימים בכוחות הרוע השמימיים “בליעל ורוחי גורלו”, ויציל את הצדיקים (כמקור אפשרי למלחמה וניצחון ראו תהלים קי, ב).

[ –] ו֯א֯ש֯ר אמר בשנת היובל [הזואת תשובו איש אל אחוזתו ועליו אמר וז]ה‏ [דבר השמטה] שמוט כול בעל משה יד אשר ישׄה[ ברעהו לוא יגוש את רעהו ואת אחיו כיא קרא ]שמטה‏ ל֯א֯[ל. פשרו ]ל֯א֯ח֯רית הימים על השבויים אשר[ –]ואש֯ר ‏ —— ומנחלת מלכי צדק כו[ ]ותמה ו֯המה נח֯ל֯[ת מלכי צ]דק אשר‏ ישיבמה אליהמה. וקרא להמה דרור לעזוב להׄמהׄ[ את ]כׄוׄל עוונותיהמה. ו[נעש]ה֯ הׄדבר הזה‏ ב֯ש֯ב֯ו֯ע֯ היובל ה֯ראיש֯ון אחׄר֯ ת֯ש֯ע[ת ה]יובלים. ויׄ[ו]ם [הכפ]ו֯רים ה[וא]ה ס֯[וף ה֯יו]בל העשירי‏ לכפר בו על כול בני א[ור] אׄנש[י ]גׄורל מל[כי ]צדק[. ויר]חם עלׄי֯[המ]ה [ ]ל [ ]ותמה כיא‏ הואה הקׄץׄ ל֯שנת הרצון למלכי צד֯ק ו֯לצ֯ב֯א[יו ע]ם֯ קדושי אל לממׄשׄלת משפט כאשר כתוב‏ עליו בשיריׄ דויד אשר אמר אלוהים [נ]צׄב בעׄ[דת אל ]בׄקורב אלוהים ישפוט. ועׄליו אׄמׄ[ר ו]עׄלי[ה]‏ למרום שובה אל ידין עמים. ואשר אמ[ר עד מתי ת]שפוטו עוול ופני רשע[י]ם תש[או ס]לה. פשרו על בליעל ועל רׄוח֯י גורלו אש[ר –]ריׄם בסוׄ[רמ]ה֯ מחׄוקי אל ל[הרשיע]. ומלכי צׄדק יקום נק֯ם֯ משפ֯ט֯י א[ל. ביום ההואה ויצי]ל֯[ם מיד ]ב֯ליעל ומיד כול ר֯[וחי גורלו]. ובעזרו כול אלי [הצדק

(11Q13 2:2–14, אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, ב, 279).

ביובל העשירי, לפי חישובי הקצים של הכת, ביום הכיפורים, יופיע מלכיצדק בתפקיד הכהן העליון, יכפר לבני האור, ישמוט את חובם וישמיד את בליעל וחילו, ויסייעו לו המלאכים הטובים (“כול אלי הצדק”).

הפשר מציע פירוש אלגורי לפסוקי היובל ושמיטת החובות שבתורה. קריאת הדרור משמעה שחרור של אנשי העדה השבויים בנחלת המלאך הרשע “בליעל וכל רוחי גורלו”. שיבה אל הנחלה משמעה חזרה אל נחלת הטוב והצדק, הלוא היא “נחלת מלכיצדק אשר ישיבמה אליהמה”. שמיטת חובות פירושה מחילת עוונות. הפשר מפרש גם פסוקים מתהלים (“שירי דוד”). נראה שהמחבר סבור שהפסוקים אֱֽלֹהִ֗ים נִצָּ֥ב בַּעֲדַת־אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט (תהלים פ"ב, א); וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה: ה' יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים… (תהלים ז, ח–ט) מוסבים על המלאך מלכיצדק, המתפקד כאן כשופט (אלהים) של עדת בליעל.

כדי להשלים את ההבחנה המהותית בשמים ובארץ של הטוב מול הרע, אנשי עדת היחד לא הסתפקו בדמותו החיובית של “מלכי־צדק” אלא הוסיפו לצדו ובראו מולו בבואה שלילית בשם “מלכי־רשע”. בקטע המתאר מעמד של טקס ברכות וקללות, הנוכחים מקללים את מלאך הרשע הממונה על הרשעים והרוע בעולם בזו הלשון:

‏ [ויבדילהו אל ]לׄרעה מתוך בני האׄ[ור בהסוגו מאחריו. והוסיפו עוד ואמרו: אר]ור אתה מלכי רשע בכול מח[שבות יצר אשמה. יתנכה] אׄל לזעוה ביד נוקמי נקם. לוא יחונכה אל בקׄוראכה֯ [ישא פני אפו] ‎לכה לזעמה ולוא יהיה לכה שלו[ם] בפי כול אוחזי אבו֯[ת. ארור אתה] לאין שרית וזעום אתה לאין פליטה וארורים עוש֯[י מחשבות רשעתמה ומ]ק֯ימי מ֯ז֯מתכה בלבבׄמה לזום על ברית אׄלׄ[ ]י כול חׄוׄזׄיׄ אמׄ[תו […]

(Q280 2:1–74; אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, ג עמ' 56)

יש לתת את הדעת על כך שהקללה המופנית אל מלכי־רשע היא תשליל של ברכת כוהנים: ארור אתה, לא יחונכה, ולא יהיה לכה שלום.

מלכי־רשע, מנהיגם של מלאכי החושך ובני החושך, אויבם של בני אור, נזכר גם בחיבור נוסף שנמצא בקומראן, ‘חזון עמרם’, המתאר בין השאר את המלאכים שרואה עמרם המקראי, אבי משה, בחלומו:

‏[ – ] דׄן מן הוא. ואמר לי הדן מ֯[ ]. ‎13‏ [ ]וׄמלכי רשע. ⟦ ⟧ ואמרת מראי מא של֯[טן לעירא דן. וענה] ‎14‏ [ חש]י֯כה וכל עבדה ח[ש]יׄך ובחשוכה הוא דׄ[בר ] ‎15‏ [ ]ת֯ה חזה. והוא משלט על כול חשוכה

[ ]זה מי הוא. ואמר לי: זה [ ]ומלכי רשע. [ ] ואמרתי: אדוני, מה של[טונו של מלאך זה? וענה חש]יכה וכל מעשיו חשוכים, ובחשכה הוא נו[הג ]תה רואה. והוא שולט על כל החושך. (4Q544 2:12–15, Emil Puech, DJD 31 [2001]:326–28).

נשוב לפרשת לך לך המקראית:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.

בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

* כאן ממשיך הרצף הסיפורי על המפגש בין מלך סדום לאברהם, כשלכל אחד משני הצדדים תפיסת עולם שונה בעליל. המלך רוצה בעבדים ומוכן לותר על הרכוש לטובת אברהם ואברהם שיצא לקרב רק כדי להציל את בן אחיו השבוי, את משפחתו ורכושו, קורא בשם האל שרגע קודם מלכי צדק קורא בשמו, ומודיע בנחרצות שלא יצא למרדף למען שום רכוש ועושר מידי בשר ודם משום סוג. הוא מבקש לתת חלק בשלל המוצע בידי מלך סדום, רק לאלה שליוו אותו במרדף.

*

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ.

* אברהם הערירי ואלוהים הכול יכול מנהלים דו שיח כואב. אלוהים משבח את אברהם על התנהגותו הראויה ומבטיח לו גדולות ונצורות אבל אברהם הבא בימים, ההולך ומזדקן ערירי, חוזר ומבקש את הבקשה האחת המנקרת בו לא הפוגה השכם והערב, הבקשה לפרי בטן. אלוהים עונה לו במחווה בלתי נשכח:

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם.

*

ברגע זה נפרשת ההיסטוריה של בניו ובני בניו הבאים במשך שבעה דורות לפניו, ההיסטוריה מתגלה כאן כקבועה, צפויה וידועה מראש או כהיסטוריה פרה־דטרמיניסטית שיש בה תכנית אלוהית וכוונה אלוהית בעולם אשר נברא כולו בספר מספר וסיפור.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.

ברית בין הבתרים היא מהמאורעות הדרמטיים והרי המשמעות במקרא כולו. כגודל התמצות כך עומק המסר. יש דין ויש דיין, יש היסטוריה ויש מטא־היסטוריה, יש כונה ויש השגחה אלוהית בכל הקשור לגורלם של בני אברהם לדורותיהם. תודעה זו היא הבסיס לברית הנצחית בין אלוהים לאברהם ובין האל לעמו:

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

*

שרי אשת אברהם שותפה למצוקת העקרות והעדר פרי בטן במשפחתה, בדמות בן שיישא את שמו של בן זוגה. היא נחלצת לעזרתו של אברהם ונותנת לו את שפחתה הגר המצרית, בת פרעה שקיבלה כפיצוי על פרשת לכידתה בבית פרעה. מכאן משתלשל סיפור נורא וטראגי של פריון לאחת ועקרות לשנייה, של קנאה ושנאה ובוז, של ילד לאחת ועקרות מכלה לשנייה, של עינוי וגירוש של היולדת בידי העקרה, של כניעה לקנאה ולשנאה ולנקמה המרה החורצת את גורלנו מאז ועד היום. זה הוא גם סיפורה הטראגי של האישה הראשונה שראתה מלאך ודיברה עמו.

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיׅךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד. וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.

* הפרשה מסתיימת לפני הקטע האחרון, בקנאתה הנוראה של שרי העקרה בהגר שפחתה ההרה.

דליה רביקוביץ, שאין דומה לה בדקות הבחנתה ובחריפות שכלה, כתבה שיר על שרה המקנאה קנאה גדולה ומרה.

אִשָּׁה מְקַנֵּאת

דליה רביקוביץ

חצי שעה לפני המונסון, מכונס במהדורת דליה רביקוביץ, כל השירים, עורכים: גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2010, עמ' 271–270. [השיר לא עלה בגלל זכויות יוצרים]

על שרה כתבה המשוררת הירושלמית מרים שפר

ואלה ימֵי שנֵי חיַי

הָעֶרֶב אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ כָּל יָמַי הָיִיתִי נֶעֱקֶדֶת

בַּדְּרָכִים, בְּלֵילוֹת קָרָה, בְּאֵשׁ נִתֶּכֶת

בְּכָרֵי גָּמָל קָשִׁים

יוֹשֶׁבֶת עַל תִּרְפֵי חַיֵּינוּ

בְּרֶחֶם מְיַלֶּלֶת רִיק וּבְלוּת

מְחַכָּה לְנֵס.

*

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה בְּצִלְּךָ מְהַלֶּכֶת

בֵּין אֳהָלִים נוֹדְדִים לְמִזְבֵּחַ

שׁוֹלַחַת יַד מְיֻבֶּלֶת, טוֹוָה צְחוֹק

בְּכִישׁוֹר הַנֶּפֶשׁ

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁהִתְרַחֲבוּ בֵּינֵינוּ

בָּאוּ מַלְאָכִים וְהָלְכוּ.

*

בַּלֵּילוֹת הָיִיתָ מְצַעֵק

וּבַבְּקָרִים מַשְׁכִּים קוּם לָלֶכֶת

לְטַפֵּס עַל הָרִים.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה אַחַת בִּתְמִימוּת מְהַלֶּכֶת.

*

עַכְשָׁו, הָאֵל שׁוֹתֵק וַאֲנִי בְּאֵלֶם מִתְפּוֹרֶרֶת

אַתָּה בְּעִיר מִקְלָט שֶׁלְּךָ וַאֲנִי אִשָּׁה נִבְגֶּדֶת.

הַקְשֵׁב,

דָּמִי הוּא הַמְצַעֵק מִן הָאֵפֶר עַל הָהָר.

עַל קִבְרִי חֲקֹק פָּשׁוּט:

“אִמָּא”.

*

מרים שפר, ‘הזמן עצר בנהרות’, עורכים, נעמה שקד ויונתן ברג, הוצאת עמדה, תל אביב 2020

הסיפור הדרמטי מתעצם והולך ככל שמתקצר טווח החיים וככל שגדלה הכמיהה להולדתו של בן יורש שאמו היא שרי ואביו אברהם כנגד כל הסיכויים. הזקנה הולכת ומכבידה את מכאוביה ובן האמה הוא הבן היחיד שיש לאברם ותקוותו לבן מאשתו אחותו לא התממשה, הוא כמעט בן מאה, היא בת תשעים.

אולם כאן חוזרת ומובטחת היכולת האלוהית שאין לה שיעור, הנגלית בברית שכורת אלוהים עם אברהם בקטע בו חוזרת ונשנית המילה ברית פעמים רבות, ומציינת את מה שחורג מכל סיכוי אנושי אבל שריר וקיים ונצחי מבחינת הסיפור האלוהי, ברית שבועה והבטחה, הנחתמת בסיפור ברית הלשון ונחתמת בגוף של כל בני אברהם הנקראת ברית המעור:

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים. וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.

וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.

*

אפשר לראות בכל החלק האחרון של הפרשה סיפור רקע למצוות ברית המילה הקושרת קשר נצחי בין האל לעמו בבשר כל זרע אברהם ממין זכר, ארבע עשרה פעמים נזכרת המילה * ברית* בהוראת ברית בין האל לאברהם ולזרעו לאורך הפרשה, ואפשר לראות בסיפור כולו עדות לתובנת התשתית שפריון ועקרות או ברכה וקללה תלויים רק בידי האל, שמאומה לא נבצר ממנו, ואפשר לראות מה רבה עוצמתו של עולם שנברא בספר מספר וסיפור שכל פסוק בו מותח גשר בין העבר הרחוק לעתיד הלא ידוע לאדם, אבל ידוע גם ידוע לאל הכול יכול, אלוהי ההשגחה הצופה מראשית אחרית, אלוהי הבחירה הבוחר בזרע אברהם, באחד מבניו ולא בשניהם, ומבטיח לו ארץ שאינה שלו לאחוזת עולם. עובדה היא שאין להפריכה שמפרשת ‘לך לך’ המספרת על תולדות האבות באלף השני לפני הספירה, ועד ימינו, רובם המכריע של בני ישראל מלים את בניהם, גם אם הם נרתעים ומתנגדים לכך מטעמים רגשיים, רפואיים ורציונליים רבים, אבל חותם הסיפור העתיק חזק יותר מכל ביקורת רציונלית והעובדה שבני ישראל שבו לארץ כנען, היא הארץ המובטחת להם לאחוזת עולם, בעולם שנברא כולו בספר וסיפור, במספר, במחזה בברית ובחלום, אחרי אלפי שנות גלות, מגלה את עוצמתו הנצחית של הסיפור המקראי שאין דומה לו בעולם במתיחת גשרים מורכבים שבמורכבים בין העבר הרחוק לעתיד הרחוק. עובדה היא שיהודים בכל דור קראו וקוראים לבניהם בשמות אברהם, יצחק ויעקב, לוי ומשה, גיבורי הסיפור המקראי בחומש, וגיבורי המסורת הכוהנית המקודשת, ועובדה היא שסיפורי משפחה דרמטיים כגון אלה שיש במשפחת אברהם על שבעת דורותיה בין אברהם למשה, על כל סבך מעמקי לב אנוש המתוארים בהם, החל בייסורי העקרות וסבלה הנורא, וכלה בקנאה המייסרת בפריון, החל בעלבון, בשנאה, בכאב ובבוז וכלה בנקמה בשנאה ובגירוש, החל מהציפייה המייסרת לילד ועד לעקדתו, עבור בעקדה של הבן בידי אביו וכלה במרמה של בן הנעקד כלפי אביו ובמרמה האכזרית שהוא מרומה בידי בניו, המשך בחטא מכירת יוסף והתאכזרות לאב הרמאי וכלה בסבל הכרוך ברעב, בגלות, בעבדות ובשעבוד, בחרדת הריגת התינוקות והפקרת משה בתיבה, בהצלתו הנסית, והפיכתו לגיבור המעבר ממאות שנות עבדות לעריצות אנושית, לחירות המקודשת הנשמרת בברית עולם, שהיא מתנת האל לעמו, אין בעולם כולו. אין אף משפחה אחת בעולם כולו שסיפורי השכול והכישלון שלה, השעבוד והחירות, החטא ועונשו, הברכה והברית, העקרות והקללה, הפוליגמיה והאונס, תורגמו לכל השפות ועיצבו דתות ותרבויות, כוננו סמכות מטפיזית וראייה היסטורית ועל היסטורית, ויצרו חוק ומוסר, ספר וסיפור, שירה ונבואה שחרגה מגבולות הזמן והמקום, הן בעומק האנושי שלה הן באופק האלוהי שלה. העולם נברא בספר, מספר וסיפור מאז ומעולם, דרך עדשות אלוהיות ואנושיות המספרות סיפורים בלתי נשכחים על הטרגדיה של הקיום האנושי, הנודעת בסיפורי ספר בראשית ועל אופק התקווה המובטח לשומרי החוק המתפרש בספרי החומש.