* פרשת וַיֵּרָא היא פרשת השבוע הרביעית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק י“ח, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ב, פסוק כ"ד. הפרשה עוסקת בהמשך תיאור קורות חייו של אברהם אבינו, אשתו שרה, שפחתו הגר ובן אחיו לוט, אשתו, ובנותיו נטולות השם.

הפרשה שאחד הסיפורים הנודעים בה מהווה את חוטי השתי של האמנות היהודית לדורותיה ואת המסד לכמה מהטקסטים הספרותיים, השיריים וההגותיים היפים והעמוקים ביותר שהעלתה התרבות האנושית לדורותיה, עוסקת ברגעים קשים מאוד בחיי אדם, בהכרעות אכזריות המלמדות כמה כל סולם ערכים הוא יחסי ועלול להשתנות לאור הנסיבות, כמה אנוכית היא כל הכרעה אנושית, עד כמה אין בכלל בנמצא משפחות מאושרות ועד כמה אין שום סיפורים תמים במקרא.

עוד כוללת הפרשה כמה פסוקים המכוננים נקודות מפנה שאין דומות להן ביחסי אל ואדם. מצד אחד, האדם קורא לאלוהים ‘שופט כל הארץ’ לנהוג כמשפט, גם במקום שכבר הכריע ללא משפט, אך מצד שני, קורא האל לאדם לציית לתביעתו, שאין נוראה ממנה, בלא חוק, בלא צדק ובלא משפט, בשם האמונה וההתמסרות והציות לסמכות הקול האלוהי. בסיפור, השומע הנאלם דום למשמע הפקודה האלוהית, נתבע לוותר על דיון, בירור, מענה, מחאה או טיעון הקשור בצדק או במוסר, בחוק או במשפט, באנושיות, באהבה, בקדושת החיים, או בנאמנות משפחתית המושתתת על אהבה וחובה ואחריות, מסירות ונאמנות, מכל סוג שהוא.

הפרשה מלמדת על הכרעות אנושיות קשות במקרים קיצוניים של התנכרות, סכנה ואכזריות, ומלמדת על דרכו של המספר המקראי לגלות את חולשותיו של כל אחד מגיבורי הסיפור ואת העדרם המוחלט של גיבורים מושלמים.

כל אדם מועד לחטוא חטאים כבדים, החל מאברהם אבי המאמינים, עבור בלוט בן אחיו, החוטא בחטא שלא היה כמוהו, וכלה בשכניו אנשי סדום הרשעים [אונס קבוצתי; בריחה מגורל משותף; מבט העולה במוות; אונס גילוי עריות; סיפור לידה בחטא של עמי האויב; אשת איש הנלקחת בידי אדם אחר; אישה אחת מגרשת את ילדה של אישה שנייה ואת אמו; אב הנדרש להקריב את בנו ועוד]

להלן מובא כל הטקסט של הפרשה בכתיב מנוקד והערותיי מובאות בכתיב רגיל אחרי הפסוק הנזכר, אחרי כוכבית.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

* אברהם בן כמאה שנים ושרי בת תשעים שנה כשפרשה זו מתחילה, כעולה מפסוק כד בפרק י"ז בפרשת לך לך, הקודמת לפרשת וירא. כלומר, אברהם אבינו בילה חלק ניכר ממאה שנותיו הראשונות כאדם ערירי נואש ומיוסר, המייחל עד כלות נפש לבן זכר, בן יורש יוצא חלציו. אפשר להניח שחלק לא מבוטל מחיפושיו של אברהם בשמים היה קשור לייסוריו כאדם ערירי בארץ, שימיו חולפים ללא תוחלת וללא אופק של תקווה. הפרשה נפתחת בהתגלות אלוהית מורכבת שמספר המשתתפים בה לא ברור ומשתנה מדי פסוק.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

* המעבר בין וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בפסוק הראשון לבין וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים בפסוק השני, איננו ברור כל צרכו, שכן לא ברור כלל אם אברהם מודע להתגלות האלוהית הכרוכה בפסוקים אלה.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

* אברהם פונה כאן בגוף שני יחיד בְּעֵינֶיךָ או רבים אֲדֹנָי למרות שנאמר שמדובר בשלושה אנשים.

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

* כאן משתנה הפנייה ללשון רבים לעומת לשון היחיד בפסוק הקודם.

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

* אברהם מצטיין בהכנסת אורחים לגבי אנשים שאיננו מכיר כלל, ופונה אליהם ונענה בלשון רבים.

האירוח מתנהל בין גברים בלבד, כמקובל בעולם העתיק, הנשים יושבות באוהל נסתרות מעין רואה ומאזינות בסתר למתרחש מחוץ לאוהל. משעה שנבנו בתים ביוון העתיקה למשל, מקומה של האישה, בדרך כלל, הוגבל לתחום הבית – הבית היה מחולק לכמה מדורים ביניהם: מגורים, בישול, חצר ומחסנים. החדר המרכזי בכל בית היה חדר הגברים – האנדרון [ביוונית: andros) ανδροs) גבר, איש, מכאן הביטוי אנדרוצנטרי, הגבר במרכז] – שם התכנסו הגברים ואורחיהם וסעדו בצוותא, בחדר שעל הנשים נאסרה הכניסה אליו. הנשים שכנו, במקום נפרד, בגִינֶקיאון (γυναικών) (gynaikeion מלשוןγυνη gyna, אשה, מכאן גינקולוג), בקומה השנייה או קרוב לאזור הבישול, ליד הילדים, ואכלו בנפרד מבעליהן. רבים ממנהגים אלה שרדו דורות רבים לאורך אלפי שנים.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.

* אברהם מחלק הנחיות ומארגן את הכנת הארוחה ביחס לשלושת האורחים.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.

* כאן מדברים האורחים בלשון רבים אל אברהם הערירי, המייחל לבן יורש מאשתו מזה שנים רבות, ושואלים שאלה לא מקובלת, שכן נשים לא נראו ולא נשמעו בנוכחות זרים ולא היה נהוג לשאול עליהן את בעליהן. האורחים יודעים את שמה של אשת אברהם, למרות שהופיעו לפתע ולא פגשו קודם בשרה או באברהם. הופעה בלתי צפויה, יכולת דיבור גבוהה וידיעה חובקת כל, הפורצת את גבולות הזמן והמקום, הם סגולות מובהקות של האל והמלאכים, המחוננים בדרך פלא הן בידיעת העבר הן בידיעת העתיד והן ביכולת להשפיע על מה שיתרחש בעתיד בניגוד לדרך הטבע. עוד מחוננים האל והמלאכים, בספרות העת העתיקה שנמצאה במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, ביכולת קריאה כתיבה, בעדות ובזיכרון. יש לתת את הדעת על העובדה שאין לאף אחד מגיבורי הסיפור שום אפיון הנראה לעין, אבל לכל אחד יש קול. מראהו של האדם, של המלאך או של האל, חסר, בדרך כלל, כל חשיבות בספר בראשית ובמקומות הבודדים שמצוין יופיו של אדם, תמיד יסתיים הסיפור בקנאה, שנאה ואסון. לעומת זאת כל מילה שאחד מהם מוציא מפיו, היא בעלת חשיבות מכרעת. זה הרקע ל’שמע ישראל' בתרבות היהודית, שהוא תמיד הרה משמעות כנגד ‘ראה ישראל’ שהוא בדרך כלל נטול חשיבות. להכרעה זו חשיבות רבה באשר לאמנות היהודית כפי שארחיב בהזדמנות אחרת כשנגיע לפרשות הקשורות במשכן בספר שמות.

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.

* שוב מתחלף קולם של המדברים מגוף רבים לגוף יחיד. הדובר מבטיח לאברהם בן המאה את משאת נפשו. בן זכר יורש מאשת נעוריו, מזרעו, ממשיך את סיפור חייו בגופו וברוחו, במעשיו ובחלומותיו, בבחירותיו ובהכרעותיו, באמונותיו ובמצוותיו. ושרה בת התשעים, שהיא אחותו של אברהם, שכן לשניהם אב משותף תרח, ואם שונה, שומעת מבעד ליריעות האהל, ואיננה מאמינה.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

* מטרת הסיפור היא להמחיש שאין נבצר מה' דבר, האל הכול־יכול יכול בנקל ליצור התרחשות על־טבעית שבה בני זוג באים בימים, בעשור העשירי לחייהם, יהפכו לאב ואם. הפריון והלידה במשפחת אברהם ושרה וצאצאיהם, איננו קשור כלל לדרך הטבע, אלא אך ורק לחסד אלוהי, לבחירה אלוהית, להחלטה אלוהית, להבטחה אלוהית, לברית ולנס. מאז ומעולם בעם היהודי עקרות נתפשה כקללה אלוהית ופריון כברכת האל וחסדו. לא די בצער העקרות המייסרת בעולמם של זוגות המייחלים לפרי־בטן, נוספת לה תמיד תחושת חטא, עונש וקללה, ועל כן במקום הראשון בין מבקשי הברכה בכל התקופות, הן בתפילות, הן בקברי צדיקים, הן בתרומה לצדקה הן בחצרות צדיקים ומרפאים עממיים מכל הסוגים, נמצאים גברים ונשים המייחלים בכל ליבם להפוך לאבות ואימהות, אלה שממתינים ומנסים ומקווים, מתפללים ומייחלים, אבל עדיין לא זכו לפרי בטן. שום דבר במנגנון החברתי והביולוגי של הקידושין והנישואין, הייחוד, הזיווג, העיבור, ההזרעה, ההיריון, הפריון, ההולדה וההנקה, או בסוד יצירת החיים והבאתם לעולם ושמירתם, איננו מקרי, שרירותי או מובן מאליו, מאז ‘בעצב תלדי בנים והוא ימשול בך’.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

* שרה, שלא כבן זוגה, שזכה בהזדמנויות קודמות, לשמוע הבטחות אלוהיות בדבר זרע של קיימא, איננה מודעת לסגולות פריון אלו של ההבטחה האלוהית שנשמעו מפי האל הכול־יכול, ואחרי שהייתה עקרה מנעוריה ולכל אורך חייה, והתמודדה כמיטב יכולתה עם סבל העקרות וייסורי הציפייה לילד, ואחרי שידעה היטב שבן זוגה הבא בימים איננו בעל כוח גברא בגיל מאה, דברי האורח אינם מתקבלים על דעתה כסבירים או כאפשריים, והיא צוחקת בחשאי, בינה לבין עצמה על האבסורדיות שבהבטחה זו.

כדאי לעצור לרגע ולהבין במה כרוכה העקרות בעולמם של בני חלוף.

על עקרות מנקודת מבטם של אישה ובן זוגה המשתוקקים להולדת ילדים וחפצם אינו עולה בידם, כתבה הסופרת והמתרגמת הישראלית כרמית גיא (נ. 1949), דברים נוקבים לפני כארבעים שנה: “הללו נקלעים למצוקה שמי שלא התנסה בה אין לו מושג במה דברים אמורים. היא מעיבה על כל הצלחה בכל תחום אחר בחיים, על כל שמחה. שום תיאור לא יוכל להבהיר את סבך הבעיות, רגשות האשם, השנאה כלפי העולם כולו ושאלות על מה הטעם בקריירה, בחברים, בבית נאה או בכלים נאים” (עיתון דבר). עובדה מאלפת היא שהיצירה הנשית היחידה כמעט שהמסורת היהודית קושרת לנשים, היא תחינתן של עקרות הנגזרת מלשון בכי תחנונים של ציפייה מיוסרת לפרי בטן שאינה נענית. ספרות התחינות שנכתבה ביידיש ושירת הקינות שיוחדה לנשים בקהילות יהודיות שונות, ממשיכה מסורת זו. העקרות והייסורים הכרוכים בה, קשורים לעובדה שחלק ניכר מהמשוררות והסופרות שכתביהן הגיעו לידינו, היו חשוכות ילדים. בין הנשים היוצרות שעיצבו את התרבות העברית, שחיו לבדן מבחירה או מכורח, או שנישאו והיו עריריות וחשוכות ילדים, נמנות בין היתר המשוררות רחל בלובשטיין, לאה גולדברג, יונה וולך, זלדה, מרים ילן־שטקליס, מרים מרגוליס, חנה סנש, אסתר ראב ומשוררות וסופרות רבות נוספות החיות והיוצרות עמנו היום. על קבוצה זו נמנות המסאיות והסופרות ז’אקלין כהנוב ועזה צבי, פרשנית המקרא נחמה ליבוביץ והאמנית חנה אורלוף, אנה טיכו והיוצרות בעולם היהודי כמו המשוררות נלי זק"ש וקדיה מולודובסקה, נשות ציבור שפעלו ברשות הרבים כמו עדה מימון מייסדת תנועת הפועלות העבריות, הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה וראש עליית הנוער, שרה שנירר, מייסדת רשת בתי ־הספר לבנות “בית יעקב”, פועה רקובסקי, אמה גולדמן ומרי סירקין שפעלו בעולם היהודי האמריקני, ברטה פפנהיים ורוזה לוקסמבורג, שפעלו בעולם היהודי האירופי, ואין אלה אלא מעט מהרבה. אין צריך לומר שכל אחת מהנשים הנזכרות היא עולם מלא בפני עצמו והזיקה בין נסיבות חייה, פעולתה ויצירתה עשירה ומורכבת לאין ערוך מכפי שאיזושהי הכללה סכמתית הפוסחת על ניואנסים וקונפליקטים עשויה לעשות לה צדק, אולם בעולם המסורתי שבו אימהות היה מעמד שקשר לחברה אך הדיר מהפרהסיה של הקהילה הדתית תרבותית ומהקול הציבורי, הבחירה לא להינשא או הבחירה לא ללדת, הקשורה בעקרות פסיכוגנית או בעקרות כפויה, הדירה את האישה מהרצף המשפחתי הביולוגי ומן הזיקה הפטריארכלית לחברה, אבל גם שחררה אותה מהכבילות לנורמות ופתחה לה פתח להשמיע קולה בציבור ולהצטרף לקהילה התרבותית הקוראת וכותבת, מספרת ומשוררת, לומדת ומלמדת, מחוקקת ושופטת, מנהיגה ומשפיעה בכוחה של הרוח ולא בכוחו של הגוף. בעולם הלא יהודי נמנות עם קבוצה זו שלא מימשה, מבחירה או מכורח הנסיבות, את אפשרות הנישואין או האימהות, נמנות הסופרת והמסאית וירג’יניה וולף, שתיעדה ביומנה, בסיפוריה ובמסותיה את העריצות הפטרנליסטית שחיה בה בנעוריה ונמלטה מפניה בדרכים שונות כל חייה; סימון דה־בובואר, אשר כתביה האוטוביוגרפיים מגלים אף הם את המעבר משעבוד לחירות בתודעה ובמעשה של מי שהגדירה את עצמה כ־Dutiful Daughter. עוד נמנות עם קבוצה זו הסופרות היוצרות והמשוררות ג’יין אוסטין, ג’ורג’יאנה אוקייפי, ג’ורג' אליוט, לואיזה מיי אלקוט, אליזבת ברט בראונינג, האחיות אמילי, שרלוט וג’יין ברונטה, אמילי דיקינסון, איזק דנסן, מרגרט דירס, אדית וורטון, מרגרט יורסנר, טובה ינסון, סלמה לאגרלף, מריאן מור, מרי מונטגומרי, קתרין מנספילד, מרי מקרתי, בטי פרידן, ננסי פריידי, קולט, כריסטינה רוזטי, קייט שופן, גרטרוד שטיין.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

* כאן שב הדובר ומזדהה כיְהוָה שנזכר בפסוק הראשון של פרשת וירא כמי שנראה לאברהם, וממשיך ואומר:

הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי צָחָקְתְּ.

* שרה שנבהלה למשמע דברי הקול האלוהי היודע־כל הכחישה שצחקה בקרבה, אולם הקול האלוהי היודע כל, רואה כל ושומע כל, ויודע תמיד את כל האמת, אומר לה בקול נחרץ: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

וַיהֹוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ

דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

* דרך ה' היא לעשות צדקה ומשפט. צדקה ומשפט בעולם המקראי קשורים תמיד בברית כתובה, בשבועה ובהבטחה, במצווה, בחוק ומשפט הכתובים כולם לזיכרון ולעדות ולברית עולם על לוחות הברית, הם לוחות העדות, הנשמרים במשכן העדות או באוהל הברית, אוהל העדות והזיכרון, משום שרק עדות כתובה וזיכרון כתוב הם אלה המנציחים את הקול האלוהי הנשמע והבלתי נראה, בעולם הנברא בספר, מספר וסיפור. דרך זו בדיוק היא התנאי המתנה מאז ומעולם את הברית, את הברכה ואת השלום ואת ההבטחה האלוהית. אברהם ובניו נבחרו בידי אלוהים, על פי המסורת המקראית המספרת על בחירה זו, כדי לעשות צדקה ומשפט, ולחיות על פי דרכי חוק וצדק, צדקה ומשפט.

* כנגד הציפייה האלוהית לדרך צדקה ומשפט, דרך חסד, ברכה, שלום, שלווה, חירות, שוויון, דעת, אמת וצדק, ביחס לכל אדם הנברא בצלם אלוהים ובכל הנסיבות, החלה על אברהם ובניו אחריו כל הדורות, מתואר בפסוקים הבאים העוסקים בפרשת סדום ועמורה, עולם הפוך שאין בו דין ומשפט ואין בו צדק וצדקה, אין בו שוויון וחירות, אלא יש בו משפח וצעקה, כפייה ושעבוד, ויש בו התנכרות לכל סדר אנושי יסודי, ויש בו התאכזרות, דיכוי, התעללות, חטא נורא וזעקה. המדבר הוא אלוהים והמאזין הוא אברהם:

* וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.

אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

* משפט זה שראשיתו הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע ואחריתו הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? הוא אחד מהמשפטים הנפלאים בתולדות האדם, ומלמד על כוחו המופלא של החלש בן החלוף, המחונן ביושר והגינות, במצפון, מוסר ובמחשבה, בדעת, אמת וצדק, באומץ, בביקורת, בהטלת ספק בכל סמכות, בזכות דיבור מתריס ובתעוזה, אל מול הנשגב: בפסוק זה אדם בן חלוף מתריס בפני האל הנצחי ואומר: הייתכן כי טעית אל נשגב כל יכול?, הייתכן שתעניש ללא משפט?: הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? כלומר המשפט הוא חובה אלוהית וזכות אנושית, ולא רק זכות אלוהית וחובה אנושית. האל גוזר כידוע את דינם של בני חלוף, אולם בשעה שהדברים חורגים מדרך הטבע בכל הנוגע לחטא ועונש, מחויב האל במשפט, כשם שהאדם מחויב בו. אין עונש ללא משפט ובירור העובדות.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.

וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.

אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

אברהם הפונה לכל־יכול ואומר באומץ וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר וגם אומר וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, מתוך הכרת האימה והיראה בפני האל היודע כל והכל יכול, שומע את דברי האל בדבר תכניתו להשמיד את סדום הרשעה שזעקת חטאיה ועוולותיה עולה השמימה, והוא מזדעזע ואומר משפט בלתי נשכח המלמד על תהיה האנושית לנוכח הנחרצות האלוהית, או על הטלת ספק ראויה ביחס לכל עונש קבוצתי שמטילה כל סמכות דתית או חילונית, אלוהית או אנושית: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?

אברהם מתנגד לענישה קבוצתית ולעונש גורף על העיר, משום שיתכן שההכללה האלוהית הנחרצת שכל תושבי העיר חטאים ורשעים, עלולה להיות שגויה, כי אולי יש בה מיעוט של צדיקים החיים בקרב החוטאים. [כל אדם המדבר בהכללה על אויבים שאת כולם יש להרוג, ראוי לו לזכור היטב דיאלוג זה]. אברהם נושא ונותן עם אלוהים כשהוא מסנגר על בני העיר ומבקש להצילם בזכות מיעוט הצדיקים החי בקרבם. ראוי לנו תמיד לזכור שהיהודים נענשו עונש קבוצתי במשך אלפיים שנה, על חטא שלא חטאו, חטא צליבתו של ישוע בן מרים, שבעיני העולם הנוצרי הוגדר כבן אלוהים. מבלי להיכנס לפרטי הדיון ההיסטורי הכרוך בסיפור הצליבה, שנחשב בעולם הנוצרי כקשור בסיפור העקדה שבהמשך הפרשה שלנו, אין צל של ספק שפרשת האשמת היהודים בצליבת הנוצרי מאירה באור דרמטי את עוצמת כוחו ההיסטורי של הסיפור העתיק, שעשוי להיות לא היסטורי בתכלית, או שגוי מראשיתו ועד סופו, ואת השפעתו הטראגית על מכלול ההיסטוריה היהודית הקשורה בתולדות האנטישמיות. כדאי לכולנו לזכור שמיתוס הוא סיפור עתיק אשר בא לבאר בעיה שאין לה פתרון או לפרש עוול שאין לו הצדקה, סיפור שחלק ממשתתפיו אינם אנושיים ועל כן המתרחש בו איננו ניתן לשחזור, אבל הוא תמיד סיפור שעתיד גדול נכון לו והשפעתו על תולדות האדם גדולה עד מאוד.

המלאכים נשלחים לברר את המצב בסדום הארצית, לא בזו הנראית או נשמעת משמים. הם נשלחים לחקור, לברר ולאסוף ראיות. כי אין גזר דין ללא אשמה ואין אשמה ללא בירור ראיות מדוקדק ככל האפשר.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

* שער העיר היה המקום שבו ישבו נכבדי העיר לדון בענייני השעה ובכל הטענות והמענות בענייני דין וצדק, חוק ומשפט, עוול ותקנה, רכוש ובעלות, נישואין וגירושין, ולהקביל את פני האורחים הבאים מהמדבר ומביאים עמהם תמיד דברים חדשים מסוגים שונים ומידע רב עניין על המתרחש מחוץ לעיר. מגילת רות מיטיבה להמחיש את חשיבות שער העיר בעת העתיקה, שם מתרחשים כל הדברים בעלי החשיבות בנוכחות הציבור, ולנאמר בשער העיר יש תוקף חוקי ומשפטי לדורות.

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

* לוט, בן אחיו של אברהם, מארח את המלאכים בנדיבות ומציע להם כמקובל מזון ומחסה.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.

אנשי העיר החטאים, כל הגברים תושבי סדום, ביקשו לאנוס את האורחים המלאכים יפי התואר המתארחים בביתו של לוט, וביקשו מהמארח להפקיר את אורחיו לאונס קבוצתי. זה הרקע לכינוי יחסי מין בין גברים בשם ‘מעשה סדום’, למרות העובדה המכרעת שכאן מדובר במעשה נפשע הכרוך במין קבוצתי באונס ובזדון ובפריצת גדרי המוסכמות בכל הנוגע למיניות ברשות הפרט בהסכמה, ושם מדובר במין בהסכמה בין בני זוג בצנעת הפרט.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

* לוט עונה לרשעי העיר הזדוניים התובעים את אורחיו לאונס קבוצתי, שהוא מבקש מהם לכבד את קדושת האירוח וההגנה של המארח על אורחיו באי ביתו, והוא מוכן להרגיע את תאוונותם ואלימותם המינית ולפייס אותם ואת רצונם לאנוס את אורחיו הגברים, בכך שיוציא את שתי בנותיו הבתולות לאונס קבוצתי.

הזוועה שבהקרבת הבנות הבתולות, שאיש אינו שואל את דעתן, קשורה בכך שלאב בסדר הפטריארכלי מהעת העתיקה ועד למאה העשרים, [עד ההכרזה על זכויות האדם ב1948 שהפקיעה לראשונה את הנשים מעריצות אבותיהם, אחיהם ובעליהם, מבחינה חוקית ומשפטית ברוב ארצות העולם, אך לא בישראל בה עדיין תקפים דיני המעמד האישי הקושרים נשים לבעליהן בכבלי עיגון וסחיטה למרבה הזוועה, ולא בארצות האסלאם שם עדיין שליט הסדר הפטריארכלי בחסות ‘כבוד המשפחה’], הייתה ריבונות מלאה על בנותיו ועל כל הנשים בביתו. האב היה רשאי לעשות בהן כרצונו. סיפורי החומש על שריפת תמר, העלאת בת יפתח לקרבן, דין מכירת הבת לאמה וסיפור פילגש בגבעה מיטיבים להמחיש נקודה זו.

אין צל של ספק שזה אחד מרגעי השפל בחייו של לוט בן הרן, בן אחיו היתום של אברהם, כאב וכבן זוג, שכן בעולמו הפטריארכלי העריץ חובתו כמארח לשלום אורחיו, עולה על חובתו לבת זוגו ולשלום בנותיו הבתולות, הנתפשות כקניינו ורכושו שהוא רשאי לעשות בהן כטוב בעיניו, שכן הן נטולות שם ונטולות ריבונות ונטולות מעמד משפטי אוטונומי.

הסיפור הנורא מבקש להמחיש מה היא פריצת גבולות הכרוכה בתאווה חסרת רסן, באנוכיות אכזרית המתגלגלת לאלימות זדונית, בפריצות וחמס, בהשחתת המידות, באי כיבוד גופו של האחר, איש או אישה, בפרימת תשתית הסדר החברתי, המבחין בין רשות הפרט לרשות הרבים, ושומר בכל חברה את היחסים האינטימיים בהסכמה, לרשות הפרט המקודשת והמוצנעת, האמורה להיות קשורה באהבה, רצון, בחירה, כבוד, משיכה הדדית ואינטימיות, ולא באונס, עינוי, כפייה, אלימות, דיכוי והתעללות.

בסיפור אנשי סדום החטאה נפרמת ההסכמה החברתית בדבר ריסון ואיפוק הקשורים בגבולות, ותחימת תחומים, בסדר וצניעות, ונשחתת המסגרת המגינה על גבולות הבית, המשפחה וההסכמות הכרוכות בה ביחס לבני הבית ובנותיו, אורחיו ואורחותיו, ומתחלפת באלימות אכזרית, זדונית ומושחתת, בכפייה חסרת רסן, בהפקרות הכרוכה בתביעת בני אדם רבים לאונס ציבורי של יחידים, ובהפקרת החלשות לטובת האלימים והחזקים, או בפרימת המארג האנושי היסודי של התרבות המושתת תמיד על גבולות והבחנות, גדרות והגדרות, תחומים ודינים, ריסון ואיפוק, ובהשחתת כל המידות, ובהחלפתן בחטאים, פשעים ובהתאכזרות פורצת גדר, משחיתת מידות והורסת גבולות.

השחתת העיר, הריסתה עד היסוד והפקרת אנשיה לשריפה באש וגופרית מן השמים, היא מידה כנגד מידה להפקרות ולשחיתות ולפריצות שבהן נהגו אנשי סדום באורחיו של לוט. הכאוס, החורבן, האנדרלמוסיה והתוהו ובוהו שהוטלו כעונש על העיר ותושביה מן השמים, ראשיתם בגילוי עריות בהוראתו הראשונה, הרצון האלים, חסר הרסן, לחשוף את ערוותו המכוסה של הזולת, לשם אונס הכרוך בסיפוק תאווה מינית בכפייה, בהתעללות ובעריצות, ובפריצת גבולות בין בני אדם, באונס המוני, בפריצות ובהתאכזרות של איש לרעהו.

וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט

עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.

* בני סדום האכזרים והרשעים דחו את הצעתו של לוט, איימו עליו באונס, פגעו ברכושו ובפרטיותו והעליבו אותו ודרשו שיוציא את אורחיו הגברים לאונס קבוצתי.

וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ.

* המלאכים הצילו את לוט מזעם בני העיר הפראים ומאכזריותם הזדונית והאלימה, פורצת הגבולות וחסרת הרסן, הכניסוהו הביתה והטילו עיוורון מוחלט על הרשעים החטאים שביקשו לאנוס ודרשו את קורבנות האונס.

וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.

* עובדה עניינת היא שהמילים דלת הַדָּלֶת, ופֶּתַח הַבַּיִת ושער חוזרות בפרשה זו לעתים תכופות כדי להבחין בין רשות הפרט לרשות הרבים.

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם.

כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.

* המלאכים מודיעים ללוט שבדעתם להשחית את העיר המושחתת והחוטאת שהזדמן להם זה עתה לראות את גודל רשעותה, ושעליו להציל את עצמו ואת משפחתו במנוסה מהעיר

וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.

* המלאכים מסייעים ללוט המתמהמה, לאשתו ולשתי בנותיו לברוח ולהימלט ואוסרים עליהם להסתכל לאחור ומצווים עליהם להגיע אל ההר מעל כיכר הירדן.

המילה וַיִּתְמַהְמָהּ מרמזת לקושי הגדול של אדם לעקור את עצמו מכל הידוע והמוכר, קשה, מסוכן ורע ככל שיהיה, ולהעז לנתק את מכלול קשריו לארצו, ביתו, משפחתו, שכונתו, חבריו, קרוביו, ידידיו ושכניו, תרבותו, לשונו ומסורת אבותיו. המילה מעידה שהוא שואל את עצמו שאלות רבות שראשיתן במילה מה: מה יהיה? מה אעשה? מה אקח? מה אציל, מה אשאיר? ממי אפרד? מה הכי חשוב להציל? את מי כן ואת מי לא? מה כן ומה לא? מה ומי הם בעלי ערך שאין לו תחליף?

שאלות נוקבות שכל אדם בעת פגיעה קשה ואסון בלתי צפוי, בשעת פוגרום, חורבן, משיסה, שוד, רדיפה, איום, מסע צלב או פלישה, מלחמה, כיבוש, דיכוי ומצוקה המחייבת בריחה והימלטות, שואל את עצמו בחרדה משתנקת, בבהלה חונקת, בזוועה משתקת ובייאוש מתחנן.

וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי. הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

* שוב חוזרים החילופים בלשון יחיד ובלשון רבים ביחס למלאכים שזהותם המספרית משתנה לאורך כל הפרק כנמעני השיח.

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

* כאן דובר יחיד העונה ללוט ולא שאר המלאכים, שלושה, שניים או אחד.

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר.

הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.

לוט הנסער מזוועת מעשי בני עירו, העייף, התשוש והזקן, ביקש מהמלאך או מהמלאכים להימלט לעיר צוער על שפת ים המלח ולא לנוס להר. בעיר צוער לחופי ים המלח נמצאו מצבות עתיקות מעניינות מאוד המשמרות לוח כוהני עתיק.

* מכאן ואילך תיאור העונש משמים על העיר החטאה:

וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

* אשתו של לוט, נטולת השם, לא עמדה בפני הגעגוע לעיר מולדתה ולמשפחתה ובפני כוחם המצמית של הזיכרונות הכואבים על הוריה, אחיה ואחיותיה ושאר אהוביה ועל ביתה ושכונתה, העולים באש החורבן, התבוננה לאחור אל המקום ממנו נמלטה, אל המקום שנאסר להתבונן בו ברגע שנחרב ונהרס, ומיד הפכה לנציב מלח. אעלה לזכרה שיר שכתבה המשוררת והחוקרת

גלית חזן־רוקם

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לְהִסְתּוֹבֵב אַחַת וְלֹא עוֹד אֶל הָאֵש וְהַגָּפְרִית

וְאַחַר כָּךְ לַחֲזוֹת בַּחֲלוֹף הָעִדָּנִים

בְּהִתְחַלְפוּת הָאֲבָנִים וְהֶהָרִים

בְּהִתְהַדֵּק הַמִּדְבָּר אֶל תַּבְנִיתוֹ

בְּשוּב הַמַיִם מִן הַיָּם אֶל הָרָקִיעַ

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לִשְלֹחַ מַבָּט אַחֲרוֹן אֶל הַר הַגַּעַש

וְאַחַר כָּךְ לִסְגֹד לְכִבּוּי הַלֹּעוֹת

לְהַרְגָּעַת הָרְעָשִים

לָאֲבָנִים הַמַּצְמִיחוֹת דְּמָמָה

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לַחְדֹּל מִן הַמְּנוּסָה

לְהִשְתַּקֵּעַ בַּבְּדִידוּת שֶבֵּין רָקִיעַ וּמִדְבָּר –

אֵינֶנִי מְנֻסָּה.

השיר מספרה של גלית חזן רוקם, ‘אשת לוט’ 1989

*

לוט הנמלט נותר לבדו עם שתי בנותיו שהיה מוכן להוציא אותן לאונס קבוצתי של כל בני העיר סדום הרשעה, יום קודם. אשתו החיה הפכה כהרף עין לנציב מלח דומם, אבל על מה חשבה אשתו הנמלטת ומה חשבו בנותיו היתומות על אביהן שהפקיר את גופן וכבודן, רק משוררות יכולות לספר.

אשת לוט / ויסלבה שימבורסקה

נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת.

אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף.

שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל.

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק

שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.

בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,

אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.

בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים.

בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף.

הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ.

שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס.

חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק.

רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר חֲפָצַי.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד.

עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים,

עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי־שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז.

כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי

זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת.

מִבּוּשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה.

מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב. רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם,

הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי.

דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם

וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם.

לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיּנוּ לְעֵיל.

הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.

זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי.

הַנָּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי.

עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר, זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת.

שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר.

לֹא, לֹא, אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה,

זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי,

עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם

וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת.

מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר־סְחוֹר.

אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת.

לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת.

אָפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר.

* ויסלבה שימבורסקה, “אשת לוט”, תרגום מפולנית לעברית, רפי וייכרט, מתוך הספר: “בשבח החלומות”, הוצאת קשב לשירה, 2004.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהוָה.

וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.

וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.

וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.

* המספר המקראי מזכיר לנו שאברהם הוא דודו של לוט שכן לוט הוא בן אחיו של אברהם שמת באור כשדים ושמו הרן. לפי אחת המסורות הרן הוא גם אביה של שרי אשת אברהם.

לוט הולך מצוער למערה בהר, הוא ושתי בנותיו עמו. הוא כזכור איבד זה עתה את אשתו והפך לאלמן ובנותיו איבדו את אימן והפכו ליתומות. הוא איבד את כבודו כשכל בני עירו צרו עליו ועל ביתו ואיימו עליו שירעו לו מאוד ואף יאנסו אותו אחרי שהציע להם את בנותיו הבתולות לאונסן. כאן מתרחש פיצול מעניין מאוד בין נוסח ספר בראשית לנוסח “ספר היובלים” העתיק, שנכתב במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים המתעניינים בכוהנים ומלאכים ונמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש.

ספר בראשית מספר:

וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.

וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּׅמָהּ.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם.

* סיפור גילוי העריות שיזמו בנותיו של לוט בשעה שהיו בטוחות שלא נותר אף גבר אחר בארץ שאפשר להוליד אתו ילדים, בא ללמד על אחד הסודות הנוראים והמושתקים בחברה האנושית: כל אחד מבני המשפחה הגרעינית עלול למצוא את עצמו, מרצון או מאונס, ביחסי מין אסורים עם הוריו או ילדיו, אחיו או אחיותיו, בניו ובנותיו, כלותיו ובנותיו החורגות או המאומצות, דודיו ודודותיו, סבותיו וסביו. התורה בספר ויקרא, תורת כוהנים, מונה שלושים ותשעה סוגי עריות אסורים בפרשת העריות, אותה קוראים בציבור בתפילת מוסף ביום הכיפורים, ביום האחד בשנה שבו כל העדה נאספת בבית הכנסת. הקריאה בציבור של איסורי העריות נעשית משום שחטא זה המתרחש במסתרים, בין גברים ונשים קרובי דם, הזמינים זה לזה עד מאוד, מאחורי דלתות הבית המוגפות, ואסורים זה על זה בחוק ובדין ובעונש, בערווה ובתועבה, משפיע השפעה נוראה על העולם הנגלה, כאז כן היום.

הדרישה הפמיניסטית להפוך את האישי לפוליטי ולחשוף את זוועת גילוי העריות המתרחשת בבתים רבים, קוממה עליהן את הגברים. גם מתנגדי ההפלות אינם רוצים לשמוע על ההפלות הרבות המתרחשות ביחס להריונות שנוצרו בחטא גילוי העריות, כאז כן היום. כשליש ממקרי האונס והניסיונות לאונס המדווחים, הם אונס של גילוי עריות.

מטרה נוספת חשובה של סיפור הזוועה של המעשה שהתרחש בין לוט ובנותיו קשורה בהכפשת נסיבות הולדתם הפסולות של אויבי ישראל, מואב ועמון. למרבה העניין, “ספר היובלים” החיבור הכוהני החשוב, המספר מחדש את ספר בראשית, הנוהג גילוי לב מוחלט בחטאי העריות של הדורות הראשונים ושל אבות האומה, כדי להזהיר את קוראיו על משמעות יצר לב האדם רע מנעוריו, מביא גרסה שונה מזו של ספר בראשית לפרשה זו. כך מספר זאת “ספר היובלים” המעוניין בהקשר שונה לגמרי. הדובר הוא מלאך הפנים, המספר למשה על הר סיני, יום אחרי מעמד סיני במחצית החודש השלישי, מה ארע בארבעים ושמונה היובלים הקודמים לימי חייו. הוא מתחיל במה אירע בחודש תמוז הוא החודש הרביעי בימי אברהם ושרה ולוט ובנותיו:

"ובחודש הזה עשה אלוהים משפט בסדום ובעמורה ובצבוים ובכל כיכר הירדן ויבעירם באש ובגפרית. ויהרסם עד היום הזה, עת אנוכי מודיעך את כול מעשיהם כי רעים וחטאים מאוד. ויטמאו ויזנו בבשרם ויעשו תועבה בארץ. וכן יעשה אלוהים משפט כמשפט סדום במקומות אשר יעשו כתועבת סדום. ואת לוט הצלנו כי זכר אלוהים את אברהם ויוציאו מתוך ההפכה.

ויעש הוא ובנותיו חטא בארץ אשר לא היה על הארץ מימי אדם עד אליו, כי שכב האיש עם בתו. והנה צוה ונחקק על כול זרעו בלוחות השמים להדיח ולהכרית וכי יעשה משפטם כמשפט סדום, וכי לא ישאר לו כל זרע אדם בארץ ביום המשפט. [“ספר היובלים”, מהדורת כנה ורמן, פרק ט“ז פסוקים ה–ט, ירושלים תשע”ה]

* בגרסה זו חטא האונס של אנשי סדום איננו מפורט. המספר מסתפק בסיכום קצר: “ויטמאו ויזנו בבשרם ויעשו תועבה בארץ”. לעומת זאת חטא לוט ובנותיו מקבל תפנית. לדברי מלאך הפנים, האב הפיכח, לוט, הוא זה האונס את בנותיו הנרעשות, ולא הבנות הן אלה המשכרות את אביהן ואונסות אותו בשעה שהן חושבות שלא נותר אף גבר בארץ להחיות ממנו זרע.. הסיפור מסתיים בכך שהזרע שנולד מאונס לוט את בנותיו, ייכרת מן הארץ. בני עמון ובני מואב שהציקו לעם ישראל והיו לו לאויבים, הם קרובי משפחתו הישירים, שנולדו בחטא עריות נורא.

חטאי גילוי עריות נודעו ונודעים בכל החברה האנושית מאז ומעולם. ילדים שנולדו כתוצאה מגילוי עריות נחשבו בעבר כילדים בלתי חוקיים, וכיום בחלק מהחברות הם עדיין נחשבים ככאלו. ברוב המקרים הללו להורים לא הייתה אפשרות להתחתן, שכן נישואין אלו נחשבו לנישואי עריות והיו גם הם אסורים.

*

מכאן מספר הפרק את סיפור מסעו של אברהם שהיה בן זוגה של אחותו בת אביו, ועל יחסי מין מותרים ואסורים. במשפחת אברהם בן תרח, שהיו בה שלושה בנים: אברהם, נחור והרן, נשאו שני האחים, אברהם ונחור, את בנות אחיהם הרן, מילכה ויסכה, לנשים. הרן מת ואברהם לקח עמו את לוט בן אחיו למסע הגדול לארץ כנען. יסכה היא שרי, לפי מסורת אחת. לפי מסורת שניה אברהם ושרה הם אח ואחות, כי היה להם אב משותף תרח בן נחור, ואם שונה.:

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.

וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד.

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.

* סיפור זה, המעמיד את התנהגותו של אברהם ביחס לאשתו־אחותו באור אפל, חוזר על מה שארע לאברהם ושרי במצרים, אז פרעה לקח את שרה כי חשב שהיא אחותו של אברהם, כפי שאכן היה, ולא אשתו, כפי שגם היה. אברהם מנמק ואומר שאמר אמת כאז כן עתה, כי שרה היא אכן אחותו בת אביו אך לא בת אמו והיא אמנם בת זוגו. המילה אמנה בפסוק צריכה כנראה להיקרא אמנם.

מכאן ואילך סיפור הולדת יצחק וסיפור מצוות ברית המילה בגיל שמונה ימים. יצחק נולד לאברהם בגיל מאה ולשרה בגיל תשעים.

וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק.

וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי.

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק.

*

השורש פקד בעברית מקראית ובארמית הוא עתיר משמעויות וקשור בין השאר בפקידה=זכירה, בפיקודין=מצוות, בבית הפקודות=מעצר, ביום פקודה, במפקד ובפיקדון ובפקודה צבאית ובמילה פעם, כמו מפקידה לפקידה ובמילה המודרנית מפקדה. השמחה על הולדתו הנסית של יצחק, כנגד כל הסיכויים, הייתה רבה, יחד עם זאת גם מבוכה רבה הייתה כרוכה בה, שכן על פי כל מוסכמה מוכרת נולד יצחק, שאמו צחקה באי־אמון למשמע בשורת המלאכים על הולדת בנה, שנים רבות ועשורים רבים, מעבר לגבול הפריון האנושי. שרה נבוכה מאוד בכל הקשור להריון, לידה והנקה בגיל תשעים, וידעה טוב מכולם שלידת בנה קשורה בביקור המלאכים בשנה הקודמת בצורה שנשגבת מבינתה.

“ספר היובלים” מספר שיצחק נולד בחג השבועות, הוא חג הבריתות והשבועות, חג ביכורי קציר חיטים, חג המלאכים ומועד מעמד סיני. “באמצע החודש השלישי, בחג בכורי הקציר, נולד יצחק”. [ראו מאמרי “חג שבועות הנעלם” ברשת]

השמחה לא ארכה, הספקות לא שככו, המבוכה לא חדלה והדאגות גברו והתעצמו, ושרה ראתה בחרדה את בנו הבכור של אברהם, ישמעאל, שנולד לו משפחתה המצרית הגר, מצחק. איננו יודעים בדיוק מה כוונת המילה מצחק כאן. באזכור נוסף של המילה הכוונה למתעלס ומתנה אהבים (בראשית כ"ו ח). אנו רק יודעים שמה שלא תהיה כוונתה הנסתרת של מילה גלויה זו, הרומזת לצחוק, עניינה המעשי וביטויה הגלוי והמוחשי, עורר באמו הישישה של יצחק חרדה, קנאה, שנאה וזעם בעוצמה כזו שתבעה את גירושם למדבר, של הבן המצחק ושל אמו המקלה ראש בגבירתה ואולי גם לועגת לה ומטילה ספק בהריונה בגיל תשעים ומוסיפה לשמועות הרעות. הייתה זו משפחה אומללה מאוד משום שמאומה לא התרחש בה בדרך הטבע, הן העקרות, הן הפריון היו קשורים רק בהכרעה אלוהית. כמו שאמר לנו המחבר הרוסי הנודע, לייב טולסטוי, שהתעמר באשתו, לפי יומניה של סופיה טולסטוי, בפתיחת “אנה קרנינה”: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה”.

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.

וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ

כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

* שרה נוקטת כאן בצעד אכזרי כלפי אברהם, כלפי הגר וכלפי ישמעאל. היא מגרשת את בנו בכורו של אברהם, היא מנשלת אותו מהירושה והיא מגרשת את אמו, אמתה, ואמתו־פילגשו של אברהם, ואת בנה, למוות וודאי במדבר.

וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ

כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.

וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא.

אברהם הבא בימים, ההופך לגיבור טראגי מיום ליום, מצטער מאוד על דרישתה האכזרית של שרה, אם בנו הצעיר, יצחק, ביחס לבנו בכורו ישמעאל ולאמו, אמתו, הגר המצרית, אולם אלוהים מצדד באשתו, אם בנו הצעיר, בעולם שאין בו שום משפחות מאושרות, ואומר לאברהם שעליו לשמוע בקולה של אשתו ביחס לבנו בכורו ולאמו: “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”. אברהם שידע לשאת ולתת עם אלוהים על הצלת אנשי סדום הרשעה, לא מוצא בעצמו כוח להתנגד לדברי אשתו ולדברי אלוהים המצדד בה, בכל הנוגע לבנו בכורו האהוב, למרות העוול הנורא הגלום בהכרעה זו.

דיאלוג זה מלמד אותנו על ריבוי פניה של הטרגדיה האנושית: כמה קשים חיי הנישואין כשקולות שמימיים מתערבים בהם, כמה קשים חיי אדם כשאינם מתערבים בהם, וכמה רעה הפוליגמיה שהייתה מותרת ומוסכמת בסדר הפטריארכלי הנורא מהעת העתיקה ועד ימינו, וכמה סבל כרוך בה, כי ברגע שנולדים בנים שונים לאב אחד, משתי אימהות שונות, שלום ושלוה לא ישררו במשפחה. ברגע שיש היתר לנישואי גבר אחד וכמה נשים, אין מנוס מכך ששנאה, קנאה, נקמה, חשבון, זעם וקיפוח, נישול וגירוש וחשבונות ירושה וברכה, נישול וגזלה, מאיימים על כל נישואים פוליגמיים, הרווחים בחלקים שונים בעולם מאז ועד היום. על העוול הנורא שבהעדפת אח על פני אחיו בידי ההורים, הרווחת במקורותינו, ועל הקנאה והשנאה הנובעת מכך, ועל העוינות, הזעם, ותחושת העוול המוצדקת לגמרי, ועל ההיסטוריה של הקיפוח, הגנבה הגירוש והמריבה בין בני ישמעאל לצאצאי יצחק, אין צורך להרחיב את הדיבור, כי כולנו חיים את תוצאותיהם מאז ועד היום. ישמעאל המגורש, אחיו למחצה של יצחק, התחתן עם בשמת בת קרובו עשיו, אחיו התאום של יעקב, המגורש למדבר בשל עוולת האם המשותפת, רבקה, ומרמת הבן המשותף, יעקב, ביחס לאב המרומה יצחק בן אברהם, זה שבגללו אחיו הבכור ישמעאל גורש למדבר. אין משפחות מאושרות, אפילו לא אחת, בעולם המקראי והרשעות האנושית עולה על גדותיה בדומה למצולות העוול, הנישול והגזל, המצוקה, החרדה, הכאב והסבל, ההתעללות, השנאה, הקנאה והנקמה.

*

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.

* אברהם כאב מבטל וזונח את אבהותו לבנו הבכור ואת זיקתו להגר אמתו, אשת חיקו, ומגרש את בנו עם אמו למדבר באר שבע באכזריות שקשה לשאתה, שכן שם הם נידונים לגווע בצמא כפי שמטיבה הגר לדעת.

וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.

* הגר המצרית המגורשת למדבר, לפי מיטב הכרתה על לא עוול בכפה, היא האישה הראשונה במקרא שנושאת את קולה בבכי, כי היא מיטיבה להבין מה יעלה בגורלה כאישה שנואה בידי גבירתה, שלה מותר להתעמר באמתה ולהתנכל לה על לא עוול בכפה, והיא מיטיבה לדעת מה יעלה בגורל בנה המצחק, בעולם הפטריארכלי ־פוליגמי האכזרי שבו חיה, ואומרת את המשפט המצמרר: “אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד”, שאחריו נאמר המשפט הקצר והמחריד: וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. גם על עשיו המגורש למדבר על לא עוול בכפו, נאמר המשפט המקראי המצמית: “וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי? בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.”

* הגר היא גם האישה הראשונה שמלאך אלוהים מדבר אליה ומציל אותה ואת בנה הזועק בצמא ובפחד, ממוות בצמא במדבר:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר.

וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

* עתידו של ישמעאל מובטח בברכת מלאך אלוהים אבל לא הוא ולא אמו שכחו אף פעם את הפקרתם למוות במדבר בידי בני משפחתם יושבי האוהלים. יש דברים שאין עליהם מחילה.

מכאן ואילך סיפור צדדי הבא ללמד אותנו על משמעות הקשר בין שבע לשבועה ובין שבועה לברית שנכרתה בבאר שבע. המספרים בעם היהודי אף פעם אינם משתנים ואינם ניתנים למשא ומתן. ואילו הסיפורים המבארים את המספרים הקבועים והמחזורים הנצחיים, משתנים ומתפרשים מחדש. מספר היסוד המקודש הוא שבע הקשור בקדושה, בשבועה ובברית משבוע הבריאה ואילך. קראו את הסיפור בפסוקים הבאים מתוך תשומת לב לכל מילה שבה מופיעות האותיות ש.ב. ע. בכל הטיותיהן ולמילה ברית שאין לה פועל. שבועה וברית הן היינו הך בכל הקשור לתוקפן הנצחי ולהיותן מבוססות על סיפור ומספר שקשור בשבע ובשבועה.

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית.

וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים.

* הקשר בין שבע לשבועה ובין שבועה לברית ועדות־נצחית הוא בעל חשיבות רבה במסורת המקראית. הסיפור המתחיל בגירוש הגר וישמעאל למדבר באר שבע, מסתיים בכריתת ברית ושבועה בבאר שבע.

מכאן ואילך סיפור עקדת יצחק.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

* משפט דרמטי זה הוא ללא ספק מהפסוקים הנודעים במקרא בעוצמתו הדרמטית, בהפתעה המוחלטת הגלומה בו, בסדר העולה של הפחד והאימה ובמידת השפעתו על המסורת המונותאיסטית של שלוש הדתות הגדולות בעולם המונותאיסטי הטוענות: שיצחק הוא זה שנעקד [היהדות] שישמעאל הוא זה שנעקד [האסלאם] שישו הוא זה שנצלב בעקבות העקדה־צליבה של יצחק שאינה אלא פרה־פיגורציה לצליבתו שלו.

נחזור לפסוק בקריאה איטית:

וַיֹּאמֶר [אלוהים לאברהם] קַח נָא אֶת בִּנְךָ [יש לאברהם שני בנים כידוע] אֶת יְחִידְךָ [שניהם בנים יחידים לאמם] אֲשֶׁר אָהַבְתָּ [את ישמעאל ואת יצחק שנולדו לו בשיבתו המופלגת, אהב אברהם עד מאוד, עד שנאלץ לבחור בחיי הבן הצעיר על פני הבן הבכור בפסקה הקודמת, בה הסכים בצער לגרש את בכורו, ישמעאל למדבר]. עד כאן המתח גובר ועולה והוא פוקע במהלומה דרמטית כשנשמע הקול האלוהי האומר: אֶת יִצְחָק! בעוד אברהם לא הספיק להתעשת, הוא שומע בפלצות את התביעה האכזרית והלא אנושית – וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

עולה היא קרבן חי המועלה על מזבח אחרי שנשחט ונשרף כליל. אברהם שזה עתה שילח את בנו הבכור לגווע במדבר, שומע מהאל שהאמין בו ובעקבותיו הלך כל חייו מאז ימי ‘לך לך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך’, שעליו לקחת את בנו הצעיר, זה שהמתין להולדתו מאה שנה בייסורים, לשחוט אותו ולשרוף אותו כקרבן עולה על המזבח, במצוות אלוהים היודע כל שדרכיו נסתרות מאתנו ומחשבותיו נשגבות מאתנו. כל אדם בר דעת, ובוודאי ובוודאי כל אישה בת דעת שילדה ילד, היה מסרב בכל תוקף לתביעה אכזרית זאת ומוחה נמרצות, בוכה, צועק וזועק שזו בקשה בלתי אפשרית. אבל אברהם איש האמונה הגדול, דומם ולא עונה ואינו אומר מילה אלא עושה בדממה כאשר הצטווה בשורה של פעולות המתוארות בתמצות בפסוק הבא. אברהם ההמום, המיוסר והתוהה מתגבר על תהומות הייאוש והזוועה, והופך בן רגע לאדם מציית לאבסורד הגדול מכולם, משום שהוא מאמין ובוטח באלוהיו שהוא יודע את מה שהוא עושה. אף אדם אחר מלבדו לא היה נוהג כך, באומץ כזה ובהכנעה כזו, בהתנכרות אנושית כזאת ובנאמנות אלוהית כזאת, בבגידה מחרידה כל כך באם הילד ובבנה, המוחשיים לגמרי בעולמו, ובנאמנות מוחלטת לאל ערטילאי לחלוטין, שמחשבותיו נעלמו ממנו, שרק את קולו הוא שומע, והוא בוחר בנאמנות לאל ובבגידה באדם. על כן רוב בני האדם ההולכים בתלם נעלמים בתהום הנשייה ורק אלה שפעלו בניגוד לכל הסיכויים והעזו לעשות את הבלתי אפשרי לטוב ולמוטב, נשארים חקוקים בזיכרון. אברהם של סיפור העקדה חרוט על דברי ימי עולם יותר מכל גיבור מקראי אחר, כי הוא עשה בשם אמונתו באלוהים את מה שנבצר מאתנו, בני אנוש מהשורה, והיה מוכן להתנכר לכל ערך בעולם האדם, גם לאהבת בנו ובשרו, למען ציות לקול מופשט בשם האמונה. ההתמסרות המוחלטת לקול עליון, והציות בלא טענות ומענות, ללא ספק וללא ביקורת, הם דפוסי התנהגות שהעולם המודרני הליברלי שולל מכל וכל, והעולם המסורתי השמרני מוקיר כציות לדעת גדולים וכביטוי עמוק לאמונה.

גאונותו של המספר המקראי צלחה את מהמורות הזמן ואת תהומות השכחה בנות אלפי השנים בשל היחס ההפוך בין תמצות הסיפור לעומק ההכרעה, בין הקול האלוהי הנורא ובין הדממה האנושית הכנועה, בין הציווי האלוהי האכזרי בצורה שאין לשאתה, ובין הציות המוחלט בשמה של האמונה. אשרי אדם שיש לו ודאות מוחלטת בקול עליון נשגב נעלם מכל עין, הנודע רק לו לבדו, המצווה עליו מה לעשות ואיך לנהוג כנגד כל הגיון אנושי ואינסטינקט אבהי וחמלה אנושית ויש בו התמסרות מוחלטת חסרת כל ביקורת, התרסה ומאבק לציווי אבסורדי מאין כמוהו. רובנו לא הגענו מעולם למעלה כזאת וגם לא נגיע, וכולנו לא רוצים לעמוד במבחן נורא זה ורבים מאתנו היו מגדירים את העולם החופשי כעולם שאין בו התמסרות מוחלטת לשום קול על־אנושי, ואין בו שום ציות בלא טענה ומענה לשום סמכות משום סוג שהוא שאיננה עומדת במבחן ההיגיון הרציונלי, והערכים ההומניסטיים הליברליים ואיננה עומדת במבחן הביקורת, הספק, ההידברות והשכנוע.

יחד עם זאת וחרף האמור לעיל, ראוי לזכור שהעקדה עוברת כחוט השני בכל האמנות הישראלית, משום שאנו כהורים לילדים היקרים ללבנו, מוצאים את עצמנו פעמים רבות מספור מצייתים לציוויים שאין לנו חפץ בהם, שום חפץ, ובשמם אנו מקריבים את ילדינו לאלוהי המלחמה במדינה שממשלתה בוחרת בפסוק ‘לנצח תאכל חרב’ עם סימן קריאה ולא עם סימן שאלה, אבל אצלנו אין איל שנאחז בסבך ואלפי ילדים חיילים מועלים לקרבן בשל האיוולת של רודפי הכוח, הכבוד והכסף המאמינים בהכנעת עם אחד בידי עם אחר ומאמינים בפשעי הכיבוש המשחית וההתנחלות הבלתי חוקית.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

* אברהם הולך אל הלא נודע, כמאז ומקדם, בפסוק קצר שיש בו שישה פעלים הנוגעים אליו ופועל אחד הנוגע לאלוהים. וישכם, ויחבוש, ויקח, ויבקע, ויקם וילך, אמר. הוא הולך לאן שאלוהים מוביל אותו בדבריו ואומר לו ללכת. הוא עושה כאשר נצטווה.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי, וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

* זה אולי הפסוק מכמיר הלב ביותר במקרא שיש בו ארבע פעמים את המילה וַיֹּאמֶר, כשהשואל תם הלב, המובל כשה לעולה, אינו יודע מה נגזר עליו בידי אביו ובידי אלוהי אביו, ושואל היכן הקרבן המיועד, ואינו יודע שבו הדברים אמורים.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.

* אברהם עשה ככל אשר צווה, חשך במילים והרבה בפעלים ובפעולות. הוא הלך אל ההר, בנה מזבח, ערך את העצים על המזבח, והוא עקד, קשר, את בנו, ושם אותו על העצים שערך על המזבח. דממה שוררת בין העוקד לנעקד, בין האוהב לאהוב, בין השוחט לנשחט.

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

* המתח גואה על הארץ, ארץ המוריה, והדממה זועקת, כשהאב האוהב מניף את המאכלת לשחוט את בנו האהוב, במצוות קול שמימי, ולפתע נשמע קול משמים:

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

הנה שיר עקדה מתריס של המשוררת רבקה מרים:

"בזקנתו הוציא יצחק מן המגֵרה את עורות האיל

וכיעקב בנו אותם סביב זרועותיו המרעידות כָרך

וכעל כרית תפוחה ראשו העיֵף על הסבך הניח

ואביו, ממעל לבסוף ידו אליו שָלח."

השורה האחרונה “ואביו ממעל לבסוף ידו אליו שלח”, רומזת כמובן לדברי מלאך ה' אל אברהם: “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” (בראשית כ“ב, י”ב).

* פרופ' ישעיהו ליבוביץ אמר משפט הנוגע לפרשתנו: “לשני הפרקים מספר בראשית הנקראים בשני ימי ראש השנה, יש את המשמעות האמונית החזקה ביותר: גירוש ישמעאל והגר ועקידת יצחק מבטאים ויתור על כל הערכים האנושיים ומחיקת כל ההרגשים והמאוויים הטבעיים לטובת יראת אלוהים ואהבת אלוהים.”

גם אנחנו לא חושכים את בנינו ובנותינו ביום פקודה או ביום הגיוס, אבל בניגוד לאברהם אבינו, שחונן ביראת אלוהים ובאהבת אלוהים, הרבה יותר מאשר חונן באהבת נשותיו וילדיו, והאמין באלוהיו ובכוונתו הטובה, ללא היסוס, גם כשלא ירד לסוף דעתו, ובטח בו ובשיקול דעתו ובהבטחתו – אנחנו, למרבה הצער, כבר לא מאמינים יותר בממשלתנו ובכוונותיה ואיננו מוכנים להקריב את בנינו ובנותינו בשם ציוויה, משעה שאנו רואים בה ממשלת זדון ורשע, עוון ופשע, השותפה לעבירות על החוק הבינלאומי במעשה ההתנחלות הבלתי חוקי, ממשלה פסולה העוברת על הבטחת מגילת העצמאות ומגילת זכויות האדם של האו"ם, שאנחנו מחויבים לה, בכל הנוגע לכבוד האדם של הנכבשים והנדכאים מזה יובל שנים. כי יראה ואהבה ומסירות נפש אפשר לחוש רק כלפי מי שנאמן בעיניך ואהוב עליך ואתה בוטח בו ללא היסוס, כי אתה מאמין שכוונתו תמיד לטובה, גם אם היא נשגבה מבינתך.

הפועל ירא הן כקשור בראייה יִרְאֶה הן כקשור ביראה יְרֵא אֱלֹהִים והמילים הקשורות ביראה וראייה בהטיותיהם השונות שזורות לאורך הפרשה מתחילתה ועד סופה:

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.

* “ספר היובלים” מספר שהר ציון הוא המקום שבו קרא אבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.

במסורת מגילות קומראן עקדת יצחק התרחשה במחצית החודש הראשון על הר ציון, במועד שיוודע לימים כחג הפסח וחג החירות, כמפורט בפרק יח ב“ספר היובלים”, המספר: "‘וישא אברהם עיניו וירא והנה איל אחד אחוז בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלה אותו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם למקום ההוא ראה יה’ אשר יאמר בהר מראה־יה הוא הר ציון' (שם, י“ח, י”ב–י"ג),

ואילו במסורת חכמים אחרי החורבן נקשר השופר בפרשת העקדה, בארץ המוריה, בראש השנה וביום הכיפורים: כנגד כל זיכרון כוהני עתיק המעוגן בלוח השבתות השמשי הקבוע והמחושב מראש ובמסורת הלוח שמקורו במלאכים ובחנוך בן ירד, נמצא זיכרון חלופי במסורת חכמים המיוסדת על לוח ירחי משתנה ועל ריבונות אנושית ועל המצאת חג בשם ראש השנה שאינו נזכר בחומש.

‘למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני’.

וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.

* השבועה והברכה והזרע והנצחיות קשורים בניסיונות הרבים והקשים שאברהם עמד בהם כי שמע לקול אלוהים. הדת היהודית מיוסדת על שמיעה צייתנית לקול האל מאז ועד היום. היא הוסיפה נתיבים חדשים רבים וחשובים לנתיבי אמונה ומינות בארבעת אלפי השנים שחלפו מאז, אבל סיפור תשתית זה הוא הבסיס ליחסי האדם ואלוהיו. על האדם לשמוע בקול האל הנשמע והבלתי נראה, הפוקד והמצווה, לציית לו ולא לסור מדבריו ימין ושמאל.

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

* יצחק לא נזכר בסיפור החזרה מן העקדה, והאגדה אומרת שהמלאכים לקחו אותו לגן עדן כדי לרפא אותו מזוועת הניסיון שעמד בו מבלי לדעת את הקשרו. גם שרה איננה נזכרת והאגדה אומרת שנשמתה פרחה כששמעה לאן לקח אברהם את יצחק.

אביא שיר אחד על גורלו של יצחק ועל צאצאיו של משורר ישראלי

ירֻשָּׁה / חיים גורי

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

* * * * * * * * * *

והנה תגובה של משוררת ישראלית, אמא לבן שנפל.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב / רעיה הרניק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה

לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת

מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה

תּוֹדָה.

אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי

וְלֹא

לְעוֹלָה

[…]

*

רעיה הרניק, ילידת 1933 אמו של רב־סרן גוני הרניק (25 ביולי 1956 – 6 ביוני 1982) מפקד סיירת גולני, כובש הבופור, כתבה שיר זה “אני לא אקריב”, כשגוני בנה היה בן 4. הספר ראה אור בספרה שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

*

* הפרשה מסתיימת ברשימת פריון לשני ענפים במשפחת תרח ומבשרת על הולדת רבקה אשתו של יצחק, כנכדה לאחי אברהם נחור,

מִלכה בת הרן ונחור בן תרח הם הורי בתואל אבי רבקה ולבן הארמי.

לבן הארמי הוא אבי רחל ולאה, נשותיו האחיות של יעקב. הנישואין נשארים במשפחה האנדוגמית שמוצאה מארם, מאור כשדים, מהארצות בהן נודעה ראשית הכתב, בין אור כשדים ונינווה לאורך נהר פרת, ארצות הנודעות כשומר, אכד, בבל וארם נהריים, שם מתחילה ההיסטוריה הכתובה.

*

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ.

אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם.

וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל.

וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.

* ככל הנראה ראומה היא פילגשו של אברהם שילדה לו ארבעה ילדים נוספים.

וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

*

״זו חייה בעד מבט אחד נתנה״: שירים לפרשת וירא

*

פרשת השבוע, פרשת וירא, עוסקת בנושאים רבים חשובים, מכריעים ונוקבים. כמה מהם עוסקים בנשים ובגורלן המר כבורחות ונמלטות על נפשן, כעקרות מיוסרות, כשפחות, כשונאות וכשנואות, כמגורשות וכנאנסות. בכל התורה כולה, בחומש או בתנ"ך אין אף משפט אחד שאומרת בת לאמה או שאומרת אם לבתה! שמות הנשים הראשונות אינן נזכרות, בעשרת הדורות הראשונים הנמנים בספר בראשית פרק ה רק חוה נזכרת, כל הגברים בעשרת הדורות הראשונים הולידו את ילדיהם לבדם, אמהותיהם ובנותיהם אינן נזכרות. כך גם המצב ברוב הפרקים האחרים איננו יודעים מספר בראשית מי הייתה אמו של אברהם ומה היה שם אשתו של נוח, מה היה שמה של אשת לוט ומה היה שם בנותיה. על הסיבות לכך כתבתי בספרי ‘סבתא לא ידעה קרוא וכתוב’ ובדבריי על פרשת וירא בפוסטים בעמוד זה. בפוסט הזה אביא שירים על כמה נשים בפרשה.

אפתח בשיר אהוב עלי של גלית חזן רוקם מספרה הנפלא ״אשת לוט״, אמשיך בשיר של המשוררת הרוסייה הגדולה אנה אחמטובה על אשת לוט נטולת השם, ובשירה של המשוררת הפולניה הנודעת ויסלבה שימבורסקה ובשיר חדש של בעז טרסי, מחבר ספר השירים המקורי, “יד אחת החלה רושמת”, בעריכת דיתי רונן, על אשת לוט, אמשיך בשיר של אבינעם מן על אשת לוט ואסיים בשני שירים של המשוררת הירושלמית מרים קוצ’יק שפר על שרה.

גלית חזן־רוקם

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לְהִסְתּוֹבֵב אַחַת וְלֹא עוֹד אֶל הָאֵש וְהַגָּפְרִית

וְאַחַר כָּךְ לַחֲזוֹת בַּחֲלוֹף הָעִדָּנִים

בְּהִתְחַלְפוּת הָאֲבָנִים וְהֶהָרִים

בְּהִתְהַדֵּק הַמִּדְבָּר אֶל תַּבְנִיתוֹ

בְּשוּב הַמַיִם מִן הַיָּם אֶל הָרָקִיעַ

*

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לִשְלֹחַ מַבָּט אַחֲרוֹן אֶל הַר הַגַּעַש

וְאַחַר כָּךְ לִסְגֹד לְכִבּוּי הַלֹּעוֹת

לְהַרְגָּעַת הָרְעָשִים

לָאֲבָנִים הַמַּצְמִיחוֹת דְּמָמָה

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לַחְדֹּל מִן הַמְּנוּסָה

לְהִשְתַּקֵּעַ בַּבְּדִידוּת שֶבֵּין רָקִיעַ וּמִדְבָּר –

אֵינֶנִי מְנֻסָּה.

השיר מספרה של גלית חזן רוקם, ‘אשת לוט’ 1989

*

ושיר נוסף על אשת לוט, של המשוררת הרוסייה הגדולה, אנה אחמטובה, תרגום: עזרא זוסמן

אשת לוט / אנה אחמטובה

הַצַּדִּיק הָלַךְ אַחֲרֵי שְׁלִיחַ אֱלוֹהַּ

גָּדוֹל וּבָהִיר בְּמִדְרוֹן הַר שָׁחוֹר,

חֲרָדָה דִּבְּרָה לָאִשָּׁה בְּקוֹל גָבֹהַּ:

עוֹדֵךְ יְכוֹלָה לְהַבִּיט לְאָחוֹר,

*

אֶל צְרִיחִים אֲדֻמִּים שֶׁל סְדוֹם הַמּוֹלֶדֶת,

אֶל כִּכָּר שָׁם שַׁרְתְּ, אֶל חָצֵר אָרַגְתְּ שָׁם בַּדֵּךְ,

אֶל חַלוֹנוֹת בַּיִת רֵיקִים שָׁם יָלַדְתְּ

יְלָדִים לְאִישֵׁךְ אֲהוּבֵךְ.

*

הִבִּיטָה וּכְמֻכּוֹת כְּאֵב מָוֶת עֵינֶיהָ

שׁוּב לְהַבִּיט לְעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ;

גּוּפָהּ נִצְטַלֵּל כְּמֶלַח וְרַגְלֶיהָ

הַקַּלּוֹת בַּאֲדָמָה נִטְּעוּ.

*

מִי יִסְפֹּד לְאִשָּׁה זוֹ, מִי יְבַכֶּנָּה?

מוּל עָצְמַת הָאָבְדָן מָה אָבְדָנָהּ?

לִבִּי בִּלְבַד לָעַד לֹא יִשְׁכָּחֶנָּה,

זוֹ חַיֶּיהָ בְּעַד מַבָּט אֶחָד נָתְנָה.

* * *

אוסיף לאסופה על נשים בפרשת וירא את שירה של המשוררת הפולנית הדגולה, ויסלבה שימבורסקה, “אשת לוט”, תרגום מפולנית לעברית, רפי וייכרט,

מתוך הספר: “בשבח החלומות”, הוצאת קשב לשירה, 2004

*

אשת לוט / ויסלבה שימבורסקה

נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת.

אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף.

שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל.

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק

שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.

*

בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,

אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.

בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים.

בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף.

*

הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ.

שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס.

חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק.

רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה.

*

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר חֲפָצַי.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד.

עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים,

עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי־שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז.

*

כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי

זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת.

מִבּוֹשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה.

*

מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב. רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם,

הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי.

דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם

וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

*

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם.

לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיּנוּ לְעֵיל.

הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.

*

זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי.

הַנָּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי.

עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר,

זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת.

שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר.

*

לֹא, לֹא, אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה,

זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי,

עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם

וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת.

*

מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר־סְחוֹר.

אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת.

לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת.

אָפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר.

*

ומכאן שיר של משורר ישראלי בן זמננו:

כאשר סבה אחור / בעז טרסי

*

וּמָה אִם לֹא הָפְכָה נְצִיב מֶלַח?

הֶהָיָה מַנִּיחַ לָהֶם לְדַרְכָּם?

כִּי כְּשֶׁיָּצָא הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ בּוֹאֲךָ צֹעֲרָה

וּכְשֶׁעָלָה קִיטוֹר הַיַּבָּשָׁה כְּקִיטוֹר הַכִּבְשָׁן

כָּל עָרֵי הַכִּכָּר אֲשֶׁר הָפַךְ

וְיוֹשְׁבֵיהֶן וְצֶמַח הָאֲדָמָה שֶׁהָיוּ כְּלֹא הָיוּ

וְהַגָּפְרִית וְהָאֵשׁ שֶׁהִמְטִיר

וְעִיֵּי הַתַּרְעֵלָה וְהַמְּלַחַת

כָּל אֵלֶּה יָדְעוּ וּרְעָדָה אֲחָזָתַם.

*

אֶלָּא שֶׁדָּבָר אֶחָד חָמַק מֵעָנְשׁוֹ

כִּי מִבְּלִי הַבְחֵן, מַתַּת הֶרֶף־עַיִן נָתַן לָהּ

הֶרֶף־עַיִן אַחֲרוֹן בּוֹ נִבְהַר לָהּ דְּבַר מָה

וְהֵם, הֵם יָדְעוּ

שֶׁהִיא זוֹ שֶׁזָּכְתָה.

*

דַּוְקָא הִיא הַיְחִידָה

שֶׁעוֹד רָאֹה רָאֲתָה

אֶת עִירָהּ אֲהוּבַת הַנֶּפֶשׁ.

רַק הִיא

מֵאָחוֹר

רָאֲתָה אֶת עִירָהּ נֶחֱרֵֶבֶת.

*

אבינעם מן / אשת לוט

וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח (בראשית יט, כו)

אַךְ לֹא לְאֶבֶן,

אֲשֶׁר כִּמְעַט נִצְחִית הִנָּה,

לוּ תִּמָּדֶּד בִּשְׁנוֹת חַיֵּי אָדָם.

*

עַמּוּד, בַּגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן נָמֵס,

וְרוּחַ מְצוּיָה אֶת גַּרְגֵּרָיו

זָרְתָה לְכָל הָעֲבָרִים.

וְטַעֲמָם כְּטַעַם הַדִּמְעָה.

ב

הֵן כֹּה אָמַר לָהּ לוֹט:

בָּא קֵץ בָּשָׂר.

מַבּוּל גָפְרִית וְלֶהָבָה

אֶת הַזָּדוֹן יַכְרִית,

וְאַתּ תִּהְיִי חַוָּה,

יַחְדָּו אֲנִי וְאַתּ

אֱנוֹשׁ חָדָשׁ נוֹלִיד,

נוֹלָד עוֹלָם חָדָשׁ.

אַךְ הִיא, בְּחָכְמָתָהּ,

הִבִּיטָה לְאָחוֹר.

* על פי הסיפור המקראי והסברים רבים מאוד בספרות חז“ל, בנותיו של לוט הרגישו חובה להמשיך את קיום האנושות, או לחילופין, את הדור הבא של משפחתן לאחר החורבן ומות אימן, ולכן השקו את לוט ביין וכשהיה שיכור שכבו איתו ושתיהן הרו. ספר בראשית י”ט פסוקים ל“ו עד ל”ח מציין: “ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום. והצעירה גם היא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי הוא אבי בני עמון עד היום”.

*

ושני שירים על קרובת משפחתו של לוט, בן אחיו של אברהם, שרה, אחותו של אברהם ואשתו. לאברהם ושרה היה אב משותף, תרח, ושתי אימהות שונות.

עשרה ניסיונות / מרים קוצ’יק שפר

גַּם אֲנִי הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר.

לֹא הָלַכְתִּי לַמּוֹרִיָּה

לֹא צָעַדְתִּי שְׁלוֹשָׁה יָמִים.

הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר

לְהָנִיק. לִרְחֹץ. לְחַתֵּל

אַבָּא נָשָׂא אוֹתָּךְ בְּחֵיקוֹ

סְחוֹר סְחוֹר

צוֹעֵד לֵילוֹת עַל שָׁטִיחַ

רָצוּף אַהֲבָה.

הָלַכְתִּי אִתָּךְ לַגַּן. לְבֵית הַסֵּפֶר.

צָמַחְתִּי מִתּוֹךְ יַלְקוּט גּוּפֵךְ הַקָּט.

לֹא יָרֵאתִי אִישׁ מִלְּבַד

בִּכְיֵךְ

צַעֲרֵךְ

כְּאֵבֵךְ

שֶׁנָּדְדוּ הַרְחֵק

עַכְשָׁו, אֲנִי יוֹרֶדֶת לְבַד

מִן הָהָר

הַלֵּב נוֹתָר שָׁם.

עָקוּד.

שׁוֹתֵּק

יָמִים בָּהֵם נָעַלְתְּ דַּלְתֵּךְ בְּפָנַיי.

שֶׁהָלַכְתְּ לְבַד

לֹא יְכוֹלָה לוֹמַר

נֶלְכָה עַד כֹּה וְנָשׁוּבָה.

בְּכֹל יוֹם,

אֵם מִתְנַסָּה בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת.

וְעוֹד אֶחָד.

*

ואלה ימֵי שנֵי חיַי

כשכתבת דוקטורט אני תליתי חיתולים

הָעֶרֶב אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ כָּל יָמַי הָיִיתִי נֶעֱקֶדֶת

בַּדְּרָכִים, בְּלֵילוֹת קָרָה, בְּאֵשׁ נִתֶּכֶת

בְּכָרֵי גָּמָל קָשִׁים

יוֹשֶׁבֶת עַל תִּרְפֵי חַיֵּינוּ

בְּרֶחֶם מְיַלֶּלֶת רִיק וּבְלוּת

מְחַכָּה לְנֵס.

*

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה בְּצִלְּךָ מְהַלֶּכֶת

בֵּין אֳהָלִים נוֹדְדִים לְמִזְבֵּחַ

שׁוֹלַחַת יַד מְיֻבֶּלֶת, טוֹוָה צְחוֹק

בְּכִישׁוֹר הַנֶּפֶשׁ

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁהִתְרַחֲבוּ בֵּינֵינוּ

בָּאוּ מַלְאָכִים וְהָלְכוּ.

*

בַּלֵּילוֹת הָיִיתָ מְצַעֵק

וּבַבְּקָרִים מַשְׁכִּים קוּם לָלֶכֶת

לְטַפֵּס עַל הָרִים.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה אַחַת בִּתְמִימוּת מְהַלֶּכֶת.

*

עַכְשָׁו, הָאֵל שׁוֹתֵק וַאֲנִי בְּאֵלֶם מִתְפּוֹרֶרֶת

אַתָּה בְּעִיר מִקְלָט שֶׁלְּךָ וַאֲנִי אִשָּׁה נִבְגֶּדֶת.

הַקְשֵׁב,

דָּמִי הוּא הַמְצַעֵק מִן הָאֵפֶר עַל הָהָר.

עַל קִבְרִי חֲקֹק פָּשׁוּט:

“אִמָּא”.

*