הנני מרשה לעצמי בזה להעיר על פרטים אחדים במאמרו החשוב של ר׳ י׳ מרקוס ״משירת דונש בן לברט״ (״מזרח ומערב״, חוברת י״ג עמ׳ 3).

א) אין להתפלא על זה שדונש רשם את שמו בראשי החרוזים של הקרובה בלי ו'. לפי שעשה כך גם במקום אחר, כשהיה דחוק לכך, היינו כשקבע סימן לאותיות השמושיות ״דנש הלוי אמת כטב״ (תשובות דונש על מנחם, צד 5 עמ' ב). אמנם בנדפס נאמר “דונש”, אבל זוהי טעות נכרת, שהרי אות ו׳ נמצאת כבר במלת הלוי, והרכבי כבר עמד ע״ז (זכרון לראשונים ח״ה עמ׳ קכ״ד). גם תלמידי מנחם בתשובותיהם לא רק שכותבים דנש חסר, אלא אומרים בתוך טענותיהם כנגד דונש: "וזה (כטב) אשר אין בו ויו אין בו טעם, ואם תאמר כי הוא טוב בויו, תמצא הויו מכפיל בסימנו, כבר נקדמה בהלוי״ (ת״מ עמ' 40), הרי שהיתה לפניהם רק ו' אחת בסימנו של דונש, בהלוי. מכאן שסר אף צל זה של ספק.

הקרובה שפרסם מר מרקוס היא שיר־קדש הראשון שנתפרסם שדונש בן לברט הוא בודאי מחברו; טענותיו של רייפמן אינן בטלות עי״ז, שבראשי החרוזים של אותם השירים נמצא השם דונש, לפי שכמה דונש ישנם בספרות ימי הבינים: בן תמים, בן ישעיה ור׳ דנש סתם שר״י בן מיגאש מזכיר אותו בתשובותיו (ס' מ״ט), ועוד, (עיין מאמרו של שטיינשנידר בההשקפה האנגלית מהדורה א׳ כרך 10 עמ' 519 – ס׳ 141 ומאמרו של פוזננסקי: “אנשי קירואן” ערך “דונש”), ואפשר שאלו היו ג״כ משוררים והיו נוהגים לרשום את שמם בראשי החרוזים. אמנם במחזור ויטרי (עמוד 178) נאמר לפני שני השירים לשבת: דרור יקרא, דלה שובב – ״לדונש בן לברט". אבל יש לחשוש, שזוהי הוספת המו״ל, לפי שצונץ (ליט׳ גשיכטה עמ' 484) אמר על השיר הראשון רק שהוא לדונש. גם על השיר “ברכי יחידה” וכו׳ נאמר בס׳ שירים וזמירות, עפ״י עדותו של י״ד מרקון, שהיה בידו צלום של הספר, רק שהוא לדונש, לא יותר (דביר ס׳ ראשון עמ' 240 ס׳ קצ״ד)¹. גם אם נאמר באיזה כ״י, שהשיר הוא לדונש בן לברט, אין זו ראיה מוכחת.

ב) מר מרקוס מונה בין החרוזים משיריו של דונש, שנשתמרו לנו ע״י אחרים, גם: הגה תמיד לענות תשובות מוכנות; וראשו בהנחה וסופו לאנחה, ובאמת הם נמצאים בשירו: דעה לבי חכמה (תשובות הנ״ל עמ' 1 בית ג׳ וי״ד²) לעומת זה אין מר מרקוס מביא את החרוז שנמצא בס׳ “שפת יתר” לראב"ע (ס׳ ע״ד) בשמו: הלא אתה אומר (דונש) בחרוזים: ״ולב טהור לך ברא״. – חרוז הלקוח בודאי משיר קדש שלו.

ג) מר מרקוס אומר (עמ' 4): “ומענין שבציטאטים אלה (משירי דונש ע״י תלמידי מנחם) נמצאים שנויי נוסחאות המוכיחים שכבר בימיהם נתפשטו שירי דונש בהעתקות שונות”. הוא צדק רק במקצת, וגם ממקצת זה צריך לנכות את טעיות הדפוס הנמצאות בהוצאה של התשובות. אבל רוב השנויים נעשו על ידי מעתיקים מאוחרים, לפי שכך היה דרכם לשנות את דברי המחבר וליפותם, כשלא היו נכונים בעיניהם, כמו שמעיר ע״ז המו״ל שטרן שם (עמ^' 26 ועמ' XXXVII ד״ה: “הערות פרטיות”). למשל בעמ' 49 משיגים תלמידי מנחם על דונש שאמר בשירו הא׳ (בית 5) כשקט בשמרים ואומרים שאסור לכתוב כף הדמיון לפני פעל עבר. גם ריב״ג בס׳ הרקמה (מהד' וילנסקי עמ' מ״ו 12 ופ״ד 6) מביא נוסחה זו ומשתדל לישב אותה, אבל בנדפס נאמר: משוקט.

ד) הוא מביא (עמ' 4 הערה 6a) בשם ד״ר ש. שפיגעל את ההגהה “שהדי” במקום “שרדי” בהטור: עדי נעל רגלי ומכנסי שרדי. אבל טור זה נמצא בנוסחה זו גם בס׳ הרקמה הנ״ל בגוף הערבי (מהד׳ דרנבורג ובאכר עמ' 203 24) בתרגומו העברי (עמ' רל״ב 20) בכל ד׳ כה״י שהיו למראה עיני. גם איני יודע תקון זה למה הוא בא: הקושי שיש בטור זה, שאי אפשר למצא לו משקל, אינו סר ע״י התקון.

ה) מר מרקום מיחס בפשיטות (עמ׳ 5) את החרוז: “וכל חכם” לדונש, ובאמת הדבר אינו פשוט כ״כ. שד״ל בבית האוצר (לבוב תרמ״א עמ' י״ח) מיחס אותו לר׳ סעדיה גאון (שם נמצא התקון ״דברי" במקום ״דבריו״), והרכבי (זכרון לראשונים ח״ה ע' כ״ו וקמ״ו) מביא דבריו בלא שום פקפוק, רק בעמ' קצ״ו הוא כותב: “רק קשה קצת ששני הבתים האלה הם כתובים לפי משקל השיר (יתד וב״ת יתד וב״ת ויתד ותנועה בדלת ובסוגר) וידענו שרס״ג לא כתב שירים שקולים, אם לא שנאמר שהמשקל בשתי המליצות האלה בא על פי מקרה ולא בכונה, ובעבור זה הדבר מוטל בספק”. באמת זו היתה דעת רס״ג, שאם אנו מוצאים במקרא איזו צורה אפילו פעם אחת, כגון: ותפוצותיכם (ירמיה כ״ה ל״ד) מותר לבנות צורה דומה לזו ולומר: ושמעותיכם (תש׳ דונש על רס״ג ס׳ 103), מכש״כ שמותר לומר אהוכיח מכיון שיש צורות מרובות כאלו: יהושיע, יהודה, יהודוך, אבל אפילו אם לא ניחס חרוז זה לרס״ג מחמת הקושי הנזכר, אין זה מחייב אותנו ליחס אותו לדונש, הרי מר מרקוס בעצמו מביא שם (עמ' 4) חרוזים שקולים הנמצאים בספרו של דונש ואינם שייכים לו.