חוקר הלשון העברית במאה העשירית, ונחשב בדורות שלאחריו כמייסד למעשה של הדקדוק העברי. שמו המלא בערבית הוא אבו זכריה יחיא אבן דאוד, ומכונה חיוג'. כינוי זה מסבירים בדוחק כהקטנה של השם הערבי יחיא (יוחנן), או של גלגולו העברי בתוספת הסיומת הספרדית ujjo שנעשתה ־וּג'. בכתביו שלו אין זכר לכינוי זה; הוא מופיע ראשונה אצל אבן ג׳נאח, ורק פעמיים, וברגיל הוא קורא לחיוג^' כ־500 פעמים – בקיצור “אבו זכריא” (פעם אחת גם “אבו זכריא אבן דאוד”). לפעמים קוראים לחיבורו העיקרי “ספר חיוג'” (ר׳ משה אבן עזרא ב״שירת ישראל״; אולי גם ר' שלמה אבן פרחון בהקדמתו לספרו; שם: “ספר חיוג' ר' יהודה”, ואפשר שכוונתו ספרו של יהודה חיוג'; השווה גם כן 1876 ZDMG, עמ' 318: וכן דוקס, Beiträge ב, עמ׳ 190).

תולדותיו    🔗

חיוג' נולד בפאס, וכפי שמשערים, כבר בצעירותו הלך לקורדובה, וכנראה שוב לא עזב אותה עיר. שנות לידתו ומותו אינן ידועות. אם נפטר בקורדובה, הרי שבשנת 1012 – כאשר נאלץ אבן ג׳נאח, כרבים אחרים, לנטוש את העיר מחמת מלחמת אזרחים – כבר לא היה בחיים. אבן ג׳נאח מספר, שהתחיל את השלמותיו לחיבורו העיקרי של חיוג' עוד לפני שיצא מקורדובה, וגם ודאי הוא שלא היה ביניהם מגע אישי, ודבר זה לא ייתכן, אילו היה אז חיוג' עוד בחיים בקורדובה. מן העובדה, שלא נכתב כנראה, אותו החיבור, שהבטיח בחיבורו האחרון, על היידוע והסיתום של השמות נראה שלא האריך ימים. ואף מסתבר זה מהערתו של אבן ג׳גאח, שחיוג׳ היה בעצמו משלים את החסר בחיבוריו, אילו האריך ימים. אין יסוד לדעה הנפוצה, שחיוג' היה תלמידו של המדקדק הספרדי הראשון מנחם ורבו של החכם והמדינאי ר' שמואל הנגיד. הסברה הראשונה יסודה בזיהוי המוטעה של חיוג' עם תלמידו של מנחם, יהודה אבן דאוד, אף על־פי שההוא גדל במדינה נוצרית, ואילו חיוג' מוצאו ממרוקו; הסברה השנייה מקורה בהערה בלתי ברורה של אבן פרחון, שבדרך כלל לא דייק בניסוחיו.

לא נודע בדורותיו    🔗

מסתבר שלא היו לחיוג' לא מורים ולא תלמידים בעלי שם, ושלא יצאו לו בחייו מוניטין של איש מדע. וזהו מה שאומר עליו אבן ג׳אנח: "ולא נהג בו נוֹהֵג״ (מבוא לספר הרקמה, מהדורת וילנסקי, עמ' כ״ז, מקור ערבי עמ' 16). אף ר' משה אבן עזרא, המספר בספרו “שירת ישראל” על חיוג' ועל ר' שמואל הנגיד גם יחד, אינו מוסר דבר על יחסים שביניהם. מתוך כך מתחוורות כמה עובדות, שבלעדי זה קשה למצוא להן הסבר:

א. בביאורי המקרא של בן זמנו, רב שמואל בן חפני, גאון סורא, לא נזכרו כלל דעותיו של חיוג', ולו רק כדי להפריכן, (עי׳ הרכבי, תולדות רב שמואל בן חפני 20, הערה 42);

ב. העובדה שכבר צוינה כי אבן ג׳נאח, יורשו הישיר של חיוג׳ בחקר השפה העברית ובן ארצו וגם – לדעת הכול – בן זמנו (אם כי צעיר היה ממנו הרבה) לא הכירו כלל;

ג. לא היתה ידיעה על חיבורו הרביעי של חיוג׳ לא לאבן ג׳נאח ולא למחברים ספרדיים אחרים, אלא רק למחברים בני המזרח – ואף מאוחרים – וכן לר' אברהם אבן עזרא, שהיה נע ונד. לפי זה לא פרסם חיוג׳ את כתביו בעצמו, ולא נתגלו אלא לאחר פטירתו. כתבי־היד שלו עברו תחילה למזרח שאולי חיו שם יורשיו, ובמקרה פסחו המעתיקים בקורדובה על החיבור הרביעי. ממה שלא הספיק חיוג' לערוך בדיקה אחרונה של חיבוריו לפני פרסומם, אולי ניתן להסביר את הרשלנות המצויה במידת מה בכל עבודותיו (בחיבורו העיקרי, למשל, הושמטו כמה שרשים, אפילו אלה שכבר מצויים הם במחברתו של מנחם).

סגנונו    🔗

אף כי חי בארץ התרבות הערבית, שהעריכו בה את יופיו של הסגנון הערכה שאין למעלה הימנה, מודיע חיוג' בראש חיבורו העיקרי בענווה, שאין לו כל כוונה להשתמש במלים יפות ומפוארות ולסדר משפטים מליציים, אלא כל מגמתו לשלמותו ולתמימותו של התוכן ולבהירותה ולנהירותה של ההבעה. ניסוחו של חיוג' הוא קצר, מדויק וענייני, – ואין אצלו אף סטייה אחת מן הנושא, כנהוג בעת ההיא.

שלושת חיבוריו הראשונים    🔗

חיוג' חיבר ארבעה חיבורים, וכולם כתובים ערבית. שניים הראשונים הם עיקר עבודתו: 1. כתאב אלאפעאל ד׳ואת חרוף אללין (ספר הפעלים בעלי האותיות הנחות, ״ספר אותיות הנח והמשך״) 2. כתאב אלאפעאל ד׳ואת אל מת׳לין (ספר פועלי הכפל) 3. כתאב אלתנקיט (ספר הניקוד) 4. כתאב אלנתף (ספר הליקוטים, ספר הקרחה).

בחיבורו הראשון, שהוא החשוב והמקיף ביותר, דן חיוג' בפעלים אשר שורשם כולל אחת האותיות “הנחות” אהונ״י. משנים עשר הצירופים האפשריים כאן (כי כל אחד מן העיצורים הללו יכול להיות אות השורש הראשונה, השנייה או השלישית) נידונו רק ארבעה. נטיית הפעלים בעלי א' באמצע או בסוף השורש אינה נחשבת בעיני חיוג', כפי שמסתבר, שונה עקרונית מנטיית השלמים (ואמנם נידונים חלק מפועלי ל״א בעת ניתוח פועלי ל״ה). ה׳ נחשבת כאות נחה רק כאשר אינה הגויה, אך בראשו ובאמצעיתו של השורש תמיד מבטאים אותה; ו׳ באה רק באמצע השורש, וי' רק בתחילתו. על פי הדברים האלה מתחלק החיבור לשלושה: בחלק הראשון נידונים הפעלים שאות שורשם הראשונה נחה; בשני אלה שאות שורשם השניים נחה; ובשלישי שאות שורשם השלישית נחה. ושוב מתפלג החלק הראשון לשני חלקי משנה, הדנים בפועלי פ״א הנחים ובפועלי פ״י הנחים. מפליא הדבר, שחיוג׳ שילב בחיבורו את פועלי פ״א, אשר נחשבו כבר לדעת קודמיו כבני שלוש אותיות, ובה בשעה הוא דן בפועלי פ״נ, שנחשבו אצל קודמיו כבני שתי אותיות, ואשר ניתוחם כבני שלוש אותיות היה עשוי לתרום הרבה להוכחת שיטתו רק לעתים (ורואים מכאן שעמד יפה על טיבם); וזאת, כנראה, רק משום שנו״ן אינה אות “נחה”, ופועלי פ״נ לא התאימו אפוא למסגרת חיבורו.

בראש כל חלק מוסברים מונחי הדקדוק הכלליים או הנדרשים להבנת המבנה של סוג הפעלים הנידון; אחרי זה הוא מונה את השרשים השייכים לכאן לפי סדר א״ב, אגב ציון הצורות השונות של הפועל ומשמעיו של השורש (אם יש לו יותר מאחד), תופעותיו המיוחדות והזרות בלווית דוגמאות מן המקרא. גם החיבור השני, העוסק בפועלי הכפל (ע״ע), סודר כך. בחיבור השלישי, שהוא קטן מהם (במקורו הערבי רק קצת יותר מ־14 עמודי דפים), הוא מנתח את ההבדל שבין שתי קבוצות של תנועות, היינו מצד אחד קמץ וצירי, שאחריהן אות נחה (למדקדקים הקדומים, וחיוג׳ בתוכם, המונחים הגה ואות זהים) ומצד שני פתח וסגול, שאחריהן באה אות נחה חזקה (דבר זה מקביל בערך לחלוקתנו לתנועות ארוכות וקצרות), והוא מתרכז בעיקר בניקוד השמות מן הסוגים הפשוטים ביותר: א) בצירוף סופיות; ב) בסמיכות; ג) בהפסק. הוא דן גם במקום הנגינה בשמות אלה. הטענה, שחיבור זה של חיוג' נערך לפני חיבורו העיקרי (כאילו היה עדיין מושפע ממורהו המשוער, מנחם) דעה מוטעית היא. חיבור קטן זה נזכר אחרי החיבור העיקרי ברשימתו הידועה של ר׳ אברהם אבן עזרא, המונה את כתבי חיוג׳; ובאשר לתוכן הרי שלושותו של השורש העברי באה כאן כדבר ידוע, ואילו בחיבורו העיקרי היא באה כדבר המוסבר בפעם הראשונה.

מהדורות ותרגומים של שלושת החיבורים    🔗

חיבורו העיקרי של חיוג׳ תורגם לעברית בידי ר׳ משה בן ג׳קטילה, ולאחר מכן בידי ר׳ אברהם אבן עזרא, ועוד בידי יצחק הלוי בן אלעזר (במאה הארבע־עשרה, כתב־יד); גם נמצאו קטעים של מתרגם אלמוני (MGWJ ל״ד, עמ׳ 321). ואמנם חיבורו השלישי תורגם רק ע״י אבן עזרא, אשר צירף הוספות ממחברים אחרים (המביאים שוב ציטאטות מחיבורו הראשון של חיוג׳). המקור הערבי של החיבור העיקרי הוהדר בשלמותו ע״י מ' יאסטרוב (ליידן 1897), אחרי שפורסמו כבר קטעים ממנו ע״י באכר (מונחי הדקדוק וכו'), ע״י הירשפלד (בספרו ליקוטי ספרות ערבית Arabic Chrestomathy, לונדון 1892) וע״י פֶּריץ (ZAW י״ג). המקור של החיבור השלישי יצא ע״י יוחנן נוט עם התרגום העברי הנזכר של שני החיבורים הראשונים מאת ר' משה בן ג׳קטילה והשלישי מאת ר' אברהם אבן עזרא, ועם תרגום אנגלי של כל שלושת החיבורים מאת המהדיר (לונדון–ברלין, 1870). התרגום העברי של אבן עזרא לכל שלושת החיבורים הוהדר – בצורה לקויה מאד – ע״י ל׳ דוקס (שטוטגרט, 1844).

החיבור הרביעי – החיבור הרביעי הוא המקיף ביותר של חיוג׳. לא ציטטוהו ולא הזכירוהו בדורות שאחריו, וצוין ברשימתו הנ״ל של אבן־עזרא רק בשם ס׳ הקרחה. הסיבה לכך היא – שבמקום נֻתַף (שמשמעו ליקוטים, והוא שם של כמה חיבורים ערביים) קרא אבן־עזרא נַתְף שהוא תרגום המלה קרחה אצל רב סעדיה גאון.

המעתיקים הם שתיקנו תיבה זו, הנראית משונה בהקשר זה, וכתבו “רקחה” (=בושׂם מעשה רוקח) ומכאן יצא “רקמה” (=לבוש ריקמה). (ולעומתו נשתנה שמו של ס׳ הרקמה ל״ס׳ הקרחה״ פעמיים. ב־Manuel du Lecteur שהוציא דירנבורג, פריס, 1871). איזראילסאהן פרסם בראשונה קטע מכת״י של תנחום ירושלמי, שבו כונה הספר בשמו הערבי, וצוין, שהוא מסודר לפי סדר המקרא. אחר כך מצא הרכבי קטעים של החיבור עצמו. אז נודע גם כן, שהחיבור מובא בפירושו הערבי של יצחק בן שמואל הספרדי (אולי בן זמנו הקשיש של ר׳ אברהם אבן עזרא, שחי במזרח) (ר' מרגליות, קטלוג המוסיאון הבריטי כרך א, מס׳ 167, עמ' 127 א). החיבור, שהוא קונטרס פרשני־דקדוקי לנביאים ראשונים ולספרי ישעיהו ירמיה ויחזקאל הוהדר ע״י פ׳ קוקובצוב (פטרוגרד, 1916), עם מאמר ברוסית על חיוג׳, והוא מורכב מ־7 חלקים: א׳ ליהושע; ב׳ לשופטים וכן עד ז׳ ליחזקאל. ואף על פי שלא נשמר מאומה מפירושו ליהושע ולשופטים (ולשמואל כמעט לא כלום) הרי מעידה עליהם חתימת הפירוש לירמיה, כי כאן תם “החלק השישי”. קוקובצוב משער, שחיוג׳ כתב גם פירוש לנביאים האחרונים, וכך יש להניח, שהיו 8 חלקים. בקטעים שנמצאו חסר הרבה. העובדה, שאצל כמה מלות מפתח חסר הפירוט, מצביעה בודאי על כך, שהעבודה לא הושלמה כליל בשעת פטירתו של חיוג׳ (עי׳ גם מאמרי על דונש בן לברט). הקונטרס נכתב בצורת הערות לתיבות והוא עוסק לרוב בשאלות מורפולוגיות ופוניטיות, וחיוג׳ מנצל בו את ההזדמנות לדון באותם סוגי פעלים, שלא יכול לשבצם בחיבורו העיקרי שחובר קודם לכן (הוא מצטט אותו פעמים הרבה); אך הוא נוגע לעתים גם בשאלות התחביר, הרטוריקה והפרשנות הטהורה.

חיוג׳ כמייסד השרש בן שלוש אותיות    🔗

– חיוג׳ נחשב כמייסד הרעיון של שרשים בני שלוש אותיות בתיבות העבריות, אף כי לאמיתו של דבר הרעיון צמח בדקדוק הערבי. קודמיו הקדישו עיקר תשומת לבם להבחנה שבין אותיות השימוש (הטפלות) לבין אותיות השורש, בציינם כשורשיות את האותיות המתקיימות בכל נטיות השורש. לפיכך תפסו את הוי״ו ב״קום" כאות שימוש, ובעקבות זה הבחינו – אם נתעלם מן השרשים המועטים בני ארבע אותיות ויותר – בין שני סוגי שרשים: בני שלוש אותיות ובני שתי אותיות ואף בני אות אחת, ולשיטה זו נטיית הראשונים היא הרגילה, ושל האחרונים חריגה (כך, למשל, קמתּי גוף המדבר של קָם ושל בָּן – בַּנְתִּי, של דַּע – יָדַעְתִּי, של תַּם – תַּמֹּתִי, וכיוצא בזה). ואף על פי שבעת ההיא כבר נתקבלה בדקדוק הערבי שיטת שלוש האותיות (כמספר מינימאלי) ללא יוצא מן הכלל, לא חשבו, שאפשר להחילה סתם על העברית, מאחר שבערבית כותבים, למשל קאם בשלוש אותיות, תם במי״ם דגושה (להשלמת האות החסרה), ומאחר שפועלי ל״ה נמנים עם ה״חזקים" (השלמים) וכד'. ייתכן שנטו אז לראות הבדל אופייני בין שתי השפות דוקא בכך, שבעברית קיימים שרשים בני שתי אותיות, אף על פי שכבר הכירו בקרבה שבין העברית והערבית מבחינת ההגאים ואוצר המלים (כגון אבן קוריש, דונש בן לברט). כמה תופעות חיזקו באמת את התיאוריה הישנה, שהרי לפי החדשה היה צריך לראות קבוצה אחת ויחידה, כאילו היא בת שרשים שונים, למשל, זכך–זכה, חרר–חרה, טוב–יטב וכיוצא בהם. בפסוק “הלוך אלך עמך” (שופטים ד, ט), לדוגמה, התיבה הראשונה שייכת לפעלים ה״חזקים" והשנייה לנחי פ״י, בעוד שלפי התיאוריה הישנה יש כאן רק עניין בשרשים, חר, זך, טב, לך. לפי דברי חיוג׳: “וראשית מה שאקדים להם, שאין פועל מכל הפעלים נבנה על פחות משלש אותיות”. בזה הוא מודה בקיום שרשים בני ארבע אותיות ואולי יותר, בשמות עסק חיוג׳ רק מעט בחיבורו העיקרי ובמיליות בכלל לא עסק, ונדמה שהוא מנה אותן עם השמות. ומכאן אנו למדים, שחיוג׳ קבע לו, כפי שהוא בעצמו מוסר, מטרה מעשית בהחלט: לסלק את השרירות שרווחה בחידושי לשון. כי מאחר שנתפסו קבוצות פעלים, שבעצם שונות הן זו מזו, כאילו הן שייכות לסוג בני שתי אותיות, הוקשו היקשים מוטעים, וכך, למשל, גזרו את המקור של פועלי ל״ה נחים לפי דוגמת ע״ו נחים, בהיות שני הסוגים משויכים לבני שתי אותיות. במובן זה נודעת לשיטה המחמירה של חיוג׳ הזכות, שגדר גדר בפני גידולי בר של היקשים כאלו. ע״י דוגמות, שלא צוין מקורן – אך כולן נלקחו ממחברת מנחם – מוכיח חיוג׳, מהו ההרס והחורבן, שתוליך אליו גישה זאת. בדרך זו, לדעתו ייהרסו צורות השפה הוא אומר: “תחרבנה בניני הלשון ותהרסנה חומותיה וינתצו כל גבוליה”.

הסבריו על הפעלים ה״חלשים"    🔗

את סטיותיהם של הפעלים בעלי אותיות נחות מן התבנית הרגילה (וכזאת משמש תמיד הפועל השלם) הוא מסביר ראשית כול ע״י כללים לנטיית הפעלים, שחלה בהם תמורה באותיות א, ה, ו, י, שהכירו אותה כמקרה בלבד: פועלי ל״ה נחים ממירים תמיד את הה״א שלהם ביו״ד לפני סופיות הנטייה: עשׂיתי, עשׂית מן עשׂה וכדו'. ועוד הוא סבור, שכל אימת שאות נחה יכולה לבוא בכתיב אחרי תנועה, הריהי באה למעשה, גם אם היא חסרה בכתיב, כגון קם – קאם (צורת כתיב זו מצויה פעם אחת במקרא), והוא מניח כאילו קיום סמוי של האות הנחה. לדעתו ייתכן כי ממלים, השגורות בפי כול, תושמט לגמרי אות מאותיות השורש, אף שהיא חזקה, “כדי להקל על המבטא”. חויג' משתמש במידה מרובה בעיקרון “ההקלה” או “ההכבדה”. בדרך זו הסביר לא רק היעדר הגאים, אלא אף ניקודה של “דעת”, למשל, בפתח במקום סגול, ולא עוד אלא אפילו תופעות כתיב גמורות, כגון קם במקום “קאם”; ואמנם נכון הוא, שהכובד או הקלות ניתנים להיקבע רק לאחר הניתוח.

העברית והערבית – ההיקש לערבית נמצא רק פעם אחת אצל חיוג', היינו להסברת האל״ף בסוף: הֶהָלְכוּא וכד'. דיינו בפעם יחידה זו, כדי להראות שחיוג', לא התעלם בחיבוריו בכוונה מקרבת שתי השפות. אך בכל זאת אינו מדגיש אותה. יש להניח, שעדיין לא היתה לו תודעה אישית שלמה בקרבת הצורות של שני הלשונות. בכתבי הדקדוק שלו נמצאים גם דברי פרשנות הראויים לתשומת לב, ובין השאר מספר שינויי נוסח במקרא, כגון: “ורהב לבבך” (ישעיה, ס, ה) תחת “ורחב” (דרך אגב נדמה שספרי התנ״ך ששימשו לו לא היו מדויקים ביותר), המונחים “דגש קל” ו״דגש חזק" הם תרגום המונחים הערביים שהשתמש בהם. הכינוי הקדום של ״שבעת מלכים״ לציין את התנועות – אצל בני המזרח, כגרסת אבן ג׳נאח – נמצא ראשונה כמונח טכני אצל חיוג'. אצל שני שוואים שבסוף התיבה (שׂמתּ וכד') מצרף חיוג' במבטא את העיצור האחרון (תּ) לתיבה הבאה אחריה. בכך נמשכים אחרי חיוג' על כל פנים שמואל הנגיד, אבן גבירול ויהודה הלוי בשיריהם (ס' הרקמה, וילנסקי, עמ' רנא, הערה 7); הוא מבטא וי״ו כמו (למשל, אפילו בתיבה ״ובאו״ קהלת ח, י; (שם, עמ׳ רכג, הערה 10) בחיבוריו הפרשניים מבוארות כמה פעמים צורות מיוחדות במקרא כשינויים דיאלקטיים.

השפעתו    🔗

השפעתו של חיוג' על חקר הלשון העברית היתה מכריעה, שיטתו התאזרחה מיד בספרד, ומזמנו של אבן עזרא גם בארצות הנוצריות, ודחתה לחלוטין את התיאוריות הישנות, מבחינה מסוימת נמשך עוד הדקדוק החדיש אחריה. אף כי עסק רק בפרקים בודדים של הדקדוק העברי, מציינים אותו כל הבאים אחריו בשבח בלתי־מסויג כמייסד האמיתי של הדקדוק העברי.