באכר היה הראשון, אשר בספרו Abraham Ibn Ezra als Grammatiker (עמ' 11, הע' 54) העיר הערה פשוטה לכאורה¹: “אברהם אבן־עזרא מזכיר אחרי תרגום התורה ארמית, תרגום המקרא, כלומר תרגום הנביאים”². וכן בהקדמתו ל"שפה ברורה" נקרא הדקדוק העברי בפיו: “חכמת לשון תורה ומקרא”. על קטע זה מספרו של באכר, מעיר דרנבורג: “המלה מקרא במשמע נביאים נמצאת כבר בשימוש בספרי, דברים של”ז".R.E.J כרך ה, עמ' 141). אולי הערה זו היא שהביאה את באכר להעמיק בשאלה. על כל פנים הוא ייחד לה מאמר בכתב־העת הנ"ל (כרך ט"ו, עמ' 113), ובו הביע כלל: אין המלה “מקרא” מורה אלא על הנביאים, ולעתים קרובות הכוונה חלה גם על הכתובים, אבל מעולם לא נאמרה על התנ"ך כולו. מאז ומתמיד, ובמשך הרבה שנים, חזר באכר לאותה השאלה. גם כאשר הוא כותב על נושאים רחוקים מאוד, כל הזדמנות היתה כשרה לו כדי לציין ולהזכיר, כי זהו הכלל, וגם כשמדובר בדוגמאות קלושות.

Revue כרך ט"ז, עמ' 227; כרך י"ז, הוספות ותיקונים; כרך כ"ב, עמ' 46, הע' 1; כרך כ"ה, עמ' 155; J.Q.R., כרך ד', 1892, עמ' 425 הע' 1; ספרו Bibelexegese… vor Maimuni עמ' 61 הע' 6 Die

Bibelexegese Moses Maimuni עמ' 8; ולבסוף Die exegetische Terminologie ערך “מקרא”.

באחד המקומות הוא מזכיר דוגמה, שהביא ל' בלאו כאסמכתא להנחה זו ב־Massoretische Untersuchungen עמ' 50. באמת, בלאו מתקן על פי כתב־יד ב"דקדוקי הטעמים" (ס' 57) “סתורים בתורה ובמקרא” וגורס “כתובים במקרא”.

ואף על פי שלפי באכר אתה מוצא שימוש כללי במלה זו רק בספרד – “שהמלה מקרא בהוראת ‘נביאים’ רגילים להשתמש בה כל היהודים בספרד, ולא רק חכמיה בכתביהם” (,Revue, כרך ט"ו, עמ' 114; השווה.Exeg. Maim. שם) – עם זאת הוא כמביא באסמכתא קטעים מן המסורה, ממעשה בן־סירא³, מתשובות הגאונים⁴ מספר של מחבר לא־נודע⁵, מקינה של פייטן אשכנזי⁶, מן הקטע הנ"ל בספרי⁷ ועוד. ואם הדוגמה שהובאה מן הספרי יחידה במינה, ואם בכל מקום שהמלה “מקרא” מופיעה בספרות התלמוד הכוונה היא לתנ"ך כולו, הלוא באכר – בספרו הנ"ל – הוא הראשון, שהראה והצביע על העובדה. והוא הדין במסורה. גם ב"טרמינולוגיה" שלו מחזיר אותנו באכר אל “המסורה הגדולה” של פרנסדורף, ערכי “חומש” ו"אוריתא". שם נאמר מלה במלה: "תורה = אורייתא (בניגוד לקריא, שמות יב, לט), “חומש = חמישה חומשי תורה, (בניגוד למקרא, המכוון לשאר כתבי הקודש, מלכים ב' כה, ה)”. הוראותיהן המנוגדות של המלים האלה אתה מגלה רק בשתי הפסקאות האלה,

אבל במקומות האחרים, בקטעים אין־ספור, המסורה משתמשת במלים “מקרא”, “קריאה” או “קריה” במובנן הרגיל, והכוונה לכל כתבי הקודש. ולראיה הנה הוא כותב בקטע השני הנ"ל: “כל אוריתא דכוו' ירֵחו וכל שאר קריאה ירִיחו וסימ' ושכן חֲרֵרִים חומש רֵי מקרא רִי”.

ובכן, גם כאן “קריאה” במשמע תנ"ך, ושימוש המלה בניגוד ל"חומש" נובע רק מטעם מנמוטכני⁸. נציין עוד, שגם ב"דקדוקי הטעמים" מופיעה המלה “מקרא” במובנה הרגיל. כך, למשל, אתה מוצא כתוב בסעיף 6: “ארבע אותות נסוכים, במקרא ערוכים”; ועוד כהנה באותו הסעיף; בסעיף 7: “כאשר קוראים בו במקרא… ושאר הרי”ש שבמקרא"; בסעיף 8: “סוד התיבות אשר במקרא חצובות” ועוד דוגמאות רבות; ובסעיף 54: “כל קריה ויאסור דגש בר מן חד רפי ויאסור אותו לעיניהם בר' מב, כד”; ובסעיף 55: “כל תיבה אשר במקרא כמו ידיו תביאנה”.

איך נוהגים בנושא זה חכמי ספרד?⁹. מנחם בן סרוק, לא השתמש, כנראה, מעולם במלה “מקרא”; פעם אחת מצאתי בכתביו “קריות”, אבל יש לציין, שזה במובן טפסים של ספרי תנ"ך: ראה ערך “אזר”, בסופו, שם הוא כותב: “מצאנו בכל קריות ספרד פן יפקד עליה, ובקריות טבריא פן אפקד עליה”. הוא קורא לתנ"ך “תורה”¹⁰. פעם הוא כותב: “אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו” (דף 12, טור 2). פעם הוא קורא לנביאים “דברי נביאים” (דף 11, טור 2).

ולהפך בר מחלוקתו דונש בן לברט משתמש במלה לעתים תכופות ובמובן הרגיל¹¹. גם בתשובותיו (מהדורת שטרן, וינה 1870), חלק א' וב' משמשת המלה במובן זה¹². תמוה לא רק שבאכר אינו מזכיר שני אלה, אלא שגם שני המחברים הספרדים חיוג' ואבן ג’נאח, שהקדיש להם מחקרים ראויים לשבח,

מזכירים את המלה “מקרא” באותו המובן וגם אותם לא ציין. הוא בעצמו כותב בספרו: Aus der Schrifterklärung Abulwalid (עמ' 56): "כתבי הקודש נקראים בפיו של אבו אלוליד ‘אלכתאב’… המלה ‘מקרא’ נדירה יותר בכתביו ואולם חיוג' רגיל להשתמש כמעט תמיד במלה העברית ‘מקרא’ "¹³.

ותמוהה עוד יותר העובדה, שרצה דווקא למצוא אסמכתות להנחתו בספריהם של ראב"ע, שלמה פרחון ויוסף קמחי. אחר שהזכיר במאמרו הראשון את הקטעים מחיבוריו של הראב"ע שצייננו בתחילת מאמרנו, ממשיך באכר ואומר: “בפרושו על שמות כ”ג, כ הוא מדבר על “התורה והמקרא” ובדיואן שלו (מהדורה איגר, עמ' 69 מס' 169, שורה 6) הוא אומר: ‘באין תורה ואין מקרא המשנה נטמנה’.

גם אבן פרחון אומר בסיום המחברת שלו: בתורה ובמקרא. יוסף קמחי בספר הדקדוק שלו, פרק ה, כותב:… כל הלויים שבתורה ובמקרא. אבן עזרא בהקדמתו לפירוש התורה (ראה רוזין, Reime u. Gedichte des A. I. Ezra, עמ' 18 (94)) כותב: כי יש מועדים רבים בתורה ובמקרא ובכתובים. יתכן בכל זאת לשער, שהמלה כתובים מיותרת (מקרא מראה גם על הנביאים וגם על הכתובים), ושכאן באה רק לצורך החריזה¹⁴".

פרחון משתמש במלה אבל רוב המקרא"מקרא" לעתים קרובות, אבל תמיד במובן הרגיל. למשל הוא. אומר: “כך הוא (או “תלך”) (כל) המקרא” דף ב ע"א, שורה 8 מלמטה; ד ע"ב, שו' 17; ע"ג, שו' 12 למטה ו ע"א, שו' 5 למטה; דף 6, בקטע השלישי הוא מוסיף: “חוץ ממקצת כגון וישפה (שמות ל"ט)”; ועוד דף נ ע"ד, ש' 20 למטה: “אבל המקרא משום הטעמים”; ובניגוד ל"משנה" דף ד ע"ג, שו" 2 למטה: “או תמצא במקרא כמו אשר תאפה בתנור (ויקרא ז'); ה ע”א, שו' 17: “אעפ”י שלא נדע אנו מלשון הקודש אלא מה שבמקרא¹⁵; ו ע"ב, שו' 3: “אבל רוב המקרא יפילו זה היוד…. כי מעט אומרים… כגון ובקרך וצאנך ירביון” (דברים ח'); יא ע"ב, שו' 21 מלמטה: “ברוב המקרא הוו והתו שבסוף המלות הן לשון רבים של נקבות; שם, שו' 18 למטה: “ויש במקרא היפוך כגון נשים… יש במקרא אבות”. בע' פרח כתב: אסף (מנחם) מלות המקרא שכבר הם כתובים במקרא… רבנו סעדיה גאון… שביאר את המקרא כתקנה”.

ואפשר להרבות עוד בראיות כהנה, ואמנם הן מספיקות – לפי דעתי – כדי להראות על משמעות המלה “מקרא” בפיו של פרחון.

אין הראב"ע מרבה – לאמתו של דבר – בשימוש במלה, אבל כשהוא מזכיר אותה אינו אלא במובן הרגיל. למשל: 1. בהתחלת ה"מאזנים" שלו: “טעמי המקרא”. 2. “לא ימצא בכל המקרא שם שיהיה הכף של נוכח בשוא בלשון זכר” (שם מהדורת היידנהיים, כו ע"א וע"ב). 3. “אינם על דרך דקדוק המקרא” (צחות מהד' ליפמן מד ע"א). 4. “שיש עשרה פסוקים במקרא שהיו ראוים להיותם דבוקים” (שם עג ע"ב). ידוע, שמרבית הפסוקים האלה נמצאים בתורה (ראה “תשובות” דונש על רב סעדיה גאון, סעיף 177; צפנת פענח על חיי שרה, כג, יז; Beiträge של אוולד ודוקס ב', עמ' 85). 5. “שיש לנו במקרא מלות הם תקון סופרים… ואברהם עודנו עומד לפני ה' שם עד ע”א); 6. לשון תלמוד לחוד ולשון מקרא לחוד" (שפה ברורה מהד' ליפמן, יב ע"ב; דביר, ב', וילנסקי, עמ' 294)¹⁶; במובאה תלמודית זו (חולין קלז ע"ב) נאמר “תורה” במקום “מקרא”. 7. ראה לקמן הערה 14; 8. בפירושו על שמות א, א: “אין בית בכל המקרא אשה והנה העד איש וביתו באו”. 9. שם, שם א, 3: “ואין שי”ן כמוה במקרא"; 10. שם ויקרא א, טו: “ומלק אין לו אח במקרא”.

גם כאן נסתפק בראיות אלה.

ניגש עכשיו לספר, שהזכרנו לעיל, “ספר הזכרון” (מהד' באכר, 1888) לר' יוסף קמחי ונעתיק ממנו את הקטעים שלהלן ודי בהם – אני מקווה – כדי להורות באופן ברור על משמעות המלה “מקרא” בכתביו. הוא כותב בלשון זו בספרו עמ' 3, שו' 19: “ולא נמצא מפורש במקרא כי אם בלשון ארמית”; שם, 24:

“וכבר הבאתי ראיה לשלש מן המקרא” – לפני זה הזכיר כראיה את המלה “נצטדק” (בראשית); עמ' 6, שו' 20: וכן כל דגש שבמקרא; עמ' 9, שו' 23: "ואין לו דמיון בכל המקרא; עמ' 14, שו' 16: “שמונה אשר כוללים כל המקרא כי לא תמצא בכל המקרא תיבה שאינה מאחת אלה השמונה” (מדובר על שמונה צורות בדקדוק); עמ' 66, שו' 29: “הרי לא נמצא בלשון המקרא ולא בלשון התלמוד”. והקטע המצוטט לעיל בדברי באכר, נמצא בעמ' 11, שו' 20, ובשלושה מתוך ארבעת כתבי־יד שהשתמש בהם, נמצא לפי עדותו של באכר רק “שבמקרא” במקום “שבתורה ושבמקרא” (ראה הקטע ועוד שם XI, שו' 17.

מחכמי ספרד מזכיר באכר: ר' בחיי אבן פקודה, הכותב פעם ב"חובות הלבבות" ג, ד: “החומש והמקרא” (במקור הערבי מהדורת יהודה, עמ' 144, שו' 3: “אלנצוץ ואלאכבאר אעני אלחומש ואלמקרא”).

באכר מזכיר רמב"ם, לדעתו, אומר פעם “פי אלתורה ואלמקרא”, ופעם אחרת משתמש במלה “מקרא” במובנה הרגיל. ועוד ר' יוסף אבן כספי, הכותב פעמים רבות: “תורה ומקרא”; ראה רנאן־ניבואר,Les Ecrivains Juifs Francais du XIVe Siecle דף 185–194. ואולי יש להוסיף על הרשימה שני קטעים מספר הזוהר (“סתרי תורה”), שם נאמר שאונקלוס מתרגם “תורה” – אוריתא, ויונתן: “תורה” – מקרא.

מלבד ממה שרובם המכריע של החכמים, שמביא באכר כאסמכתא להנחתו, משתמשים על פי רוב במלה “מקרא” במובנה הרגיל (ולמשל, ר' בחיי קורא לתנ"ך “אלכתאב”, והמלה “מקרא” אינה מופיעה אצלו), אף אחת מהראיות הנזכרות כאן אינה מוכיחה, שכוונת המלה “מקרא” כשלעצמה אינה מורה על התנ"ך כולו. הבה ונעיין יפה בקטעים שהבאנו כאן; הם מתחלקים לשתי קבוצות:

1. קטעים המזכירים את חלקי התנ"ך, כשחלק אחד מוזכר לעומת השני, ואז המלה “מקרא” באה לעומת חמישה חומשי תורה או לכתובים;

2. קטעים שהתנ"ך נקרא בהם בשם כללי “תורה ומקרא”.

אין הקבוצה הראשונה סותרת את ההנחה, ש"מקרא" מורה על תנ"ך. לעתים משתמשים במלה המורה על הכול כדי להורות על אחד מחלקיו. מבלי להרחיק לכת הנני להזכיר את הזוג: “תורה” ו"משנה", כשברור לנו שכוונת המלה “תורה” על התנ"ך כולו¹⁷ וגם על החומש עצמו. דוגמה חותכת היא האִמרה “תורה משלשת: תורה נביאים וכתובים”¹⁸. ויפה כוחה של הערה זו גם לשימוש המלה “משנה”: פעמים היא מצביעה על כל התורה שבע"פ ופעמים על המשנה עצמה, בניגוד ל"תלמוד"¹⁹. עלינו לציין, ששימוש המלה “מקרא” במובן התנ"ך כולו מצוי הרבה יותר. במלה במשמעותה המצומצמת משתמשים רק לעתים רחוקות, ואם יש סיבה לזה. במובנו זה המצומצם “מקרא” מראה על נביאים וכתובים, או על הנביאים בלבד, אבל לעולם לא על החומש (וכך בנוגע ל"תורה", שמשמעה המצומצם חל רק על החלק הראשון של התנ"ך, ולעולם לא בא להורות על אחד משני החלקים האחרים).

אפשר אפוא לקבל דעתו של באכר, אבל נשווה לה צורה אחרת. ננסח אותה כך: במשמעותה המצומצמת (כלומר, כאשר אין מתכוונים בשימוש המלה לתנ"ך כולו) המלה “מקרא” מורה על הנביאים, ולפעמים

גם על הכתובים, אבל לעולם לא על החומש. בצורה זו, ההנחה יפה ומתקבלת ללא יוצא מן הכלל.

בכל המתייחס לקבוצה השנייה, יכול באכר, להצדיק את הביטוי על יסוד עובדה שהוא בעצמו מזכיר בלי שיצטרך לשנות כלשהו במובנו הברור של המלה “מקרא”. כבר אמרנו בשמו, שבלשון השגורה בפי יהודי ספרד (ולמעשה גם אצל לא־ספרדים) “מקרא” מציין נביאים בלבד. והראיה מפרופיט דוראן (ספרד), שכותב בספרו על הדקדוק “מעשה אפוד” (עמ' 20): ואחשוב שלזאת הסבה נקרא הספר הזה המקודש אצל החכמים מקרא…. והוא שם (התנ"ך כולו – מציין באכר) נאמר בכלל ויחוד, כי ההמון כבר יקראו בשם זה ספרי הנבואה, לפי שהנביאים ברוב אמרו מה שאמרו בקריאה: הלוך וקראת (ירמיה ב, ב) וקראת שם (שם ז', ב)²⁰.

במקום אחר מביא באכר את דברי ר' אליהו בחור, אשר בספרו “מסורת המסורת” ב' 10 (מהד' גינצבורג, עמ' 235) ובה"תשבי", ע' קרא, תמה על המשמעות הרווחת (באשכנז, באיטליה או בשתיהם) ומפרש את הדבר²¹. ואמנם יהיה דבר טבעי הוא, שאחד הסופרים ישתמש הרבה בשפת העם. הבהרה זו כוחה יפה במיוחד לגבי ר' בחיי, אשר אחרי שכבר הזכיר את השם המדעי או הספרותי של התנ"ך, (ולו גם בזוג של שמות), הוא מפרש אותו על דרך הדיבור העממי.

אבל שימוש זה של השם “מקרא” נמצא דווקא בצירוף של “תורה ומקרא” המופיע דווקא בסגנון מעולה. אולי יש לצרף לכאן את הקטע שהזכיר ל' בלאו, Zur Einleitung (עמ' 26): “באותו המובן (נביאים וכתובים) המלה הזאת מקרא נמצאת בשה”ש רבה (ט"ז ע"ב). שם נאמר שבלב החכם כלולים ‘תורה מקרא משנה מדרשות הלכות תלמוד תוספתות והגדות’. מכיון שבמאמר זה, כל ספרי תורה שבכתב ותורה שבע"פ מוזכרים בפרטיהם המדויקים יותר מן הרגיל, הרי שמקום המלה אינו משאיר ספק לגבי מובנה". אבל הוא מוסיף: אע"פ כן מוזר הוא לראות, שבכל מקורות הספרות המסורתית, ‘קבלה’, ולא ‘מקרא’, היא המלה הנוהגת, כשהכונה אינה לתורה, אלא לשאר ספרי הקודש". (על הקטע הזה ועל השני שמביא בלאו, ראה באכר, טרמינולוגיה, עמ' 118, הע' 7). אין אני רחוק מלהאמין, שבמקור הראשון היה כתוב “תורה ומקרא”, ובזמן מאוחר, נמחקה הו"ו כמיותרת.

משער אני, שיש לראות בצורה העתיקה “תורה ומקרא”, מעין Hendiadys, מעין הביטוים: בפתע פתאום²², תהו ובהו, פלני אלמני, סורר ומורה.

מסקנתנו היא:

1. “מקרא” כמלה בודדת מציינת תמיד את התנ"ך כולו.

2. פעמים רבות, במיוחד בסגנון מעולה, קוראים לתנ"ך בזוג המלים “תורה ומקרא”.

3. אם באים להבחין בין שלושת חלקי התנ"ך, משתמשים תמיד בשם “תורה” לציין את החומש, ואילו לנביאים וכתובים או לנביאים לחוד משמש השם “מקרא”.

נ. ב. המהדורה החדשה של אלפא ביתא דבן־סירא (של פרידמן ולווינגר), שהופיעה אחרי סיום מחקרי זה (יולי 1926) ב"הצופה" (בודפסט, כרך 10) לפי כתב־יד אחר, אין בה את הקטע הנזכר בהערתי מס' 3, שהתייחסתי אליו בספקנות (ראה הצופה כ' 10 דף 256).