על סמך אחד מכתבי היד הקדומים ביותר שהגיעו מתימן לאירופה פירסם י' דרנבורג חיבור עלום־שם בעל תוכן דקדוקי, בראשונה ב־Journal Asiatique (1870) ואחר כך בספר מיוחד (פריס 1871). חיבור זה נתגלה ע"י הנוסע הנודע יעקב ספיר, בעל “אבן ספיר”, בהתחלת פירוש לתורה משנת 1390 ונקרא בתימן, בדומה לכתבים אחרים מסוגו, בשם העברי־ערבי: “מחברת התיג’אן”. דרנבורג הסב את שמו לManuel du Lecteur בהתאם ל"הוריות הקורא", הוא שמו של התרגום העברי של חיבור על הטעמים המיוחס לאבן בלעם. אין לנו כל ידיעה על זמן חיבורו1.
בחיבור, המהווה ליקוט, אין נזכרים מקורות. נעסוק כאן באותם שני מקומות היוצאים מכלל זה. בשניהם נזכר כמקור “ספר הקרחה”. בפעם הראשונה מסופר בקיצור, עם הוספות קטנות, תוכנו של השער השישי המקיף מחיבורו הנודע של אבו־אלוליד, ספר הרקמה (במקור הערבי פרק זה הוא החמישי עקב שיבוש במספור), הדן על אותיות התוספת; אחרי זה בא הסימן המנימוטכני, שאבו־אלוליד המציא לציין את אותיות השימוש, ובהמשך נאמר: “והכל מבואר בספר הקרחה” (עמ' 31, שו' 9 לפי הספר המיוחד). ועוד: “והכל מבואר בכתבי בעלי הלשון והדקדוקיין (ביטוי המזדמן שם עוד פעמים מספר) כל שכן בספר הקרחה” (עמ' 52, שו' 15). גם מלבד זה נעשה שימוש רב בחיבורו של אבו־אלוליד. החלק הראשון כולו של הספר, עמ' 11–52 (כי מתחלק הוא לשלושה חלקים ונספחים אחדים), פרט לפרק קטן, עמ' 36, שו' 7 – עמ' 38, שו' 4, לקוח פחות או יותר מחיבור זה. כל משקלי השמות, כ־180 במספר הכלולים בשערים 11–13 (10–12), למעט השמטות אחדות, מובאים בספר הנ"ל סדורים באותו הסדר המקרי, שאין להכיר בה שיטה כלשהי, וסמוכין לאותן האסמכתות, שקוצרו אמנם במידה ניכרת2 וכמו כן מובאות שם הדגמות לחיסורים, יתורים וסירוסי לשון במקרא מתוך הפרקים המפורסמים והאפיניים לחיבורו של אבו־אלוליד. אם נעשה את החישוב לפי ס' הרקמה, אפשר לומר שכמעט מחצית תוכנו יש לו עניין אצל חיבור זה. נשאלת, אם כן, השאלה. ספר הקרוזה, מה טיבו? כבר דרנבורג הרגיש בקשיים הכרוכים בפיתרון שאלה זו. בראשונה מהערותיו שצירף לספרו זה עמ' 191) הוא דוחה את ההנחה הקרובה, שכאן לפנינו טעות סופר, היינו קרחה במקום רקמה, וטוען נגדה שתיבה זו מזדמנת פעמיים; כמו כן הוא שולל את האפשרות שכוונת השם ס' הקרחה לחיבורו הרביעי של חיוג' – שאכן כינהו כך הראב"ע בהקדמתו לס' המאזנים (אז המקור היחיד לידיעת חיבור זה) לפי כי"י אחדים (באחרים כגון במהדורת היידנהיים הוא נקרא ס' הרקחה). הנחה זו, לדעתו, אינה נראית משום שמכאן היה נובע שאבו־אלוליד נתחייב בגניבה ספרותית מתוך חיבורו של סופר נודע וקרוב ביותר לזמנו. הקטעים החשובים מחיבורו זה של חיוג' שנתגלו הודות לחריצותם ולמסירותם של חוקרים בעלי שם והוצאו לאור בידי פ. קוקובצוב פטרוגראד 1916) הראו אמנם שנכונה הקריאה “קרחה” בהקדמה ל"מאזנים", משום שמתאימה פחות או יותר לשמו המקורי של החיבור כתאב אלנתף (על פרטים עי' קוקובצוב Nowy Materialy וכו' כרך II, עמ' 12 ואילך בחלק הרוסי; השקפתו נמסרה ע"י וילנסקי Encycl. Judaica כרך V עמ' 194)3; אך יחד עם זאת נתברר שחיבור זה, כפירוש דקדוקי־פרשני לנביאים, מעיקרו אינו עשוי להיות מקור לתיאורים שבספרו של דרנבורג. קוקובצוב נדחק על כן להניח טעות סופר מבלי להתעלם אמנם מחוסר סבירותה של הנחה זו (בחיבורו הנ"ל עמ' 70, הע' 1). ואני קיבלתי את דעתו במאמרי הנזכר (עמ' 194).
והנה פרופ' א. מרכס העיר את תשומת לבי במכתב פרטי (מיום 1931.12.23; ואני מביע לו על כך את תודתי הלבבית במקום זה): “שקשה לבאר את השגיאה “ספר הקרחה”; אין לייחסה לכתב היד האחד. כפי שהערתי במפתח העניינים של הסמינר שלנו לשנה זו (עמ' 169), נמצא שם זה לעתים קרובות יותר בכ”י של אותו הטקסט אשר נרכש על ידינו לפני זמן קצר4. בשולי עותקי של הוצאת דרזבורג רשם בעליו הקודם ויקס שהספר נזכר גם בקודקס צ’ופוט קאלה מס' 115.
המצב לאמיתו הוא, איפוא, שמחבר הספר בוודאי העתיק קטעים מס' הרקמה, אבל ודאי ודאי לא פחות מזה, שציין את ס' הקרחה כמקורו! ניתן למצוא מוצא ממבוכה זו אך ורק בהנחה שס' הרקמה וס' הקרחה היינו הך הם. וכן הוא באמת. אם, אכן, נביא בחשבון, שאבן ג’נאח כתב את חיבוריו ערבית, הרי נובע מכך שמסירת שמותיהם בעברית אינה בשום אופן קבועה קביעה חד־משמעית. כבר הכיר מהדיר הספר (עמ' 4), שלעיני מחברו היה המקור הערבי, ולא התרגום העברי, אך לא הסיק מכך את המסקנות! הוכחתו, המתבססת על השוני שבמינוח, של הספר ושל ס' הרקמה, מקבלת עוד תוספת חיזוק מלשונות הנמצאים בראשון אך התסרים בתרגום העברי לגמרי או מופיעים בו בצורה אחרת (לפני ר"י אבן תיבון, מתרגם החיבור, היתה מהדורה שונה מזו שלפנינו, היינו מהדורה יותר קדומה; על הוכחות לכך עי' ס' הרקמה, מהדורת וילנסקי, עמ' עד, הע' 11; עמ' קג הע' 5 ועמ' רלט הע' 1; דיון כולל בנידון יובא ב"הקדמה" למהדורה זו), כגון עמ' 22, שו' 15 המלה “זדון” (השווה במהדורתי הנ"ל, עמ' ע הע' 3), שם שו' 16: “אסר ורד” (השווה שם שו' 17 והערה לחילופים כט), עמ' 43, שו' 3, שבו חסר משקל השם “פעולון” בתרגום העברי לחיבורו של אבו־אלוליד (עי' מהדורתי עמ' קמד, שו' 9); ולבסוף, הפרק “וכן יש מלות” עמ' 51, שו' 18, שאליו מתייחסת ההזכרה השנייה של ס' הקרחה, הנמצאת אך ורק במקורו של ס' הרקמה (עי' מהדורותי עמ' שו, שו' 11, דבור המתחיל “שער”) ושעל אופיה האותנטי נשתמרה לנו בנוסף לכך עדות משל ר"י אבן בלעם (עי' מהדורתי, עמ' תקמד הע' שז, 6). ועוד, עלינו לזכור, שאבו־אלוליד קרא לחיבורו כתאב אללמע, אשר פירושו, לפי דבריו הוא, ספר ערוגות הפרחים הצבעונים (רמז לגיוון הנושאים הנידונים בספר זה). לפי זה “רקמה” = שמלה רקומה בשלל צבעים מהווה אמנם תרגום מוצלח, כי משקף הוא את העיקר, היינו את הרבגוניות, אך אין זה תרגום קרוב לדעת על כן לא זו בלבד שאין לצפות לאותו התרגום אצל מתרגם אחר, בלתי תלוי באבן תיבון, אלא שדבר זה בהכרח מעורר תמיהה! למעשה השם ס' הרקמה לחיבור זה אינו נמצא, עד כמה שידוע לי, לפני אבן תיבון. הראב"ע אינו מזכיר כלל את שמות החיבורים של אבו־אלוליד (יוצא מן הכלל ס' השרשים בהקדמה הנ"ל). ר"ש אבן פרחון קורא לו בסוף מחברת הערוך שלו, כדרכו המרושלת, ס' הזוהר; הוא קורא, איפוא, אללַמְעְ, אף על פי שמתוך ביאורו של אבו־אלוליד עצמו (עי' לעיל) יוצא שהתכוון ל־אללֻמַע (דרך אגב נמצא “אלזהר” גם אצל אבו־אלוליד שם, אבל כמלה ערבית במשמעות פרחים)6.
מוקשה מזה הוא לענות על השאלה, מהו הקשר בין השם הערבי לבין “קרחה”. אמנם אפשר היה להתנחם בכך, שאין זו המלה היחידה מסוג זה בספר הנידון; כך, למשל, הקשר בין “מצדר” ל־"מלה אפודה", המשמשת במקומה שם, או בין “תמייז” ובין “תירוץ העניין” אינו ברור מאליו. אולם נראה שמחבר הספר הבין את המלה “למע” לא במשמעותה הנדירה, שניתנה לה מידי אבו־אלוליד, אלא במשמעותה הרגילה “מובאות מתוך דברי מחבר”, משמעות הקרובה ל־"נטף" שמו של החיבור הנ"ל של חיוג'. ומכיוון שהראב"ע תרגם את זה האחרון ב־"קרחה" (עקב קריאה מוטעית או מפני שחזר אל מובנה הראשוני של המלה “תלש, מרט”), החזיק מחברנו בהוראה זו גם אצל המלה הקרובה, לפי הכלל הידוע “כבר הורה זקן”. יתר על כן, לא מן הנמנע שהבין “שער מרוט” כמין צבעוניות.
-
אמנם כותב שטיינישנדר “Hebr. Ubersezungen”, עמ' 940, הע' 247): עפשטיין “אלדד” XVII מייחס את החיבור למאה הי"ג אך דבריו של עפשטיין שם אינם ברורים ובלתי מבוססים.
_______________________
נספח
להלן ברצוננו להצביע על עובדה שלדעתי איש עדיין לא שם לב אליה ושיש בה משום חשיבות לקביעת התאריכים הביאוגראפיים של ר' יוסף קמחי בכלל, ולשאלת זמן חיבורו של ס' הגלוי בפרט, אשר עוררנו אותה לעיל.
כידוע פונה חלקו הראשון מספרו של קמחי, המחולק ל־ 130 קטעים, נגד ס' ההכרעה של רבנו תם, שתחבר להגנת מנחם נגד התקפותיו של דונש. ר' תם נזכר בו כמעט בכל קטע, לעתים גם פעמים אחדות, על פי רוב כ"רבנו" סתם, על אף ההזכרה התדירה אין לקבוע בנקל אם היה אז עוד בחיים אם לא. אמנם מסתבר שהביטוי “רבנו מאור לבנו” (קטע 95) מתייחס לאיש חי, אלא שאף ייתכן, שקמחי הוסיף להשתמש בביטוי זה – שנוצר על ידו או על ידי זולתו בחיי רבנו תם – גם לאחר מותו. אף הביטוי “רב וגאון רבנו יעקב אשר בצילו נחיה בגוים” (עמ' 2) – בפסוק הנרמז כאן (איכה ד, כ), אשר בו מדובר במת, נאמר: “אשר אמרנו בצלו” וכו' – אינו מכריע בנידון: חסרון המלה “אמרנו” אפשר גם לזקפו על חשבון מעתיק כה"י, מתקינו להוצאה או המדפיס. מן הסתם נתגנבו שגיאות מסוג זה למהדורה, השווה את התיקונים לנ"ל הכלולים בהערותיו של רייפמן, שנתפרסמו כנספח ל"ס' זכרון". אפילו העובדה, שרבנו נזכר שם, בדרך כלל, בלי נוסחאות הכבוד הרגילות לגבי נפטר, אינה יכולה לשמש כראיה משום שקמחי משתמש בנוסחאות אלו לעתים רחוקות בלבד. כך הוא מזכיר את סעדיה עשר פעמים (עי' הקדמת המהדיר עמ' x) בלי נוסחה כלשהי, ואת רב האי פעם בלי (קטע 34) ובפעם השנייה (קטע 121) עם נוסחה כזאת וכו').
והנה, למרבה המזל, מזכיר קמחי פעם אחת את רבנו תם מפורשות כ"רבנו יעקב נ"ע" בקטע 130 שבו הוא מתדיין אתו, לא כעם מגינו של מנחם אלא כעם חוקר לשון עצמאי, על שמחלק הוא את הפועל לשתים עשרה מחלקות. קשה להניח, שמלה זו מעטו של המעתיק יצאה. מכיוון שבו בקטע נזכר תם פעמים אחדות ללא נוסחה זו. רבנו תם נפטר ביוני 1171 (צונץ, Zur בחיבור,Geschichte עמ' 32), אם כן, ספרו של קמחי יכול היה להיכתב, לכל המוקדם, באותה השנה, כלומר בזמן שכבר נשלם תרגומו של הספר השני של אבן ג’נאח בידי אבן תיבון. על כן ייתכן, שקמחי הכיר את הכותרת “רקמה”, שמו של התרגום לספר הראשון. יתר על כן, קמחי חיבר ספר זה כבן שישים. ועוד, מכאן אתה למד שקמחי נולד לכל המוקדם בשנת 1111. ↩︎
-
בהקשר זה אוסיף שני תיקונים למהדורת דרנבורג. בעמ', 42, 9 נאמר: ויבא על פעלות כמו אלמנות [חיות]. הסוגריים מעשה המהדיר, המעיר לכך: “המשקל מיוצג ע”י המלה השנייה שחסרה" (Le type est représenté par le second mot qui manquait); אך לא שם לב שכבר נזכר המשקל פעלות, שם שו' 7; כאן אם כן צ"ל: פעלָנות בהתאם לאלמנות, כפי שהובא באמת בס' הרקמה (הוצ' וילנסקי, עמ' קמ"א 11). בעמ' 70, 16 טעה טעות הפוכה: לפסוק הנזכר שם כדוגמה לוי"ו החיבור מנוקדת בקמץ: “וָפיהו מבית לכתרת” הוא מעיר: עי' גם רקמה 120, שו' 14. אבל במהדורות שלנו מובא וּפיהו והמסורה, שהיה לה להבדיל ביניה לבין יר' לד, ג, אינה מזכירה צורה זו. אף אין למצוא אותה באכלה ואכלה מס' 71"
Voy. aussi Rik[ma] 120, 14, mais nos édit. portent et le Massora qui aura pu le distinguer de Jér. )
XXXIV, 3 ne le mentionne pas., ופיהו On ne le trouve pas non plus Ochla W’ochla n’o 71."). לא היה נזקק לכל אותה הבדיקה, אילו הוסיף אחרי “לכתרת” את התיבה וָמעלה המשמשת באמת בס' הרקמה במקום שהוא מזכיר כדיבור המתחיל. ↩︎
- בספר זה עמוד 14. ↩︎
-
לפי העתקת אותה ההערה במפתח העניינים, שהואיל פרופ' מרכס לשלוח אלי ברוב טובו, נזכר באותו כתב היד ס' הקרחה ארבע פעמים: עמ' 19, 17; 39, 11; 47, 1 ו־9, שאחריו בא שם הפרק: “ועתה נבאר” בעמ' 78, 2. כפי שמתברר מהערה זו חסרים בכתב היד הנ"ל הקטעים הגדולים מס' הרקמה (עמ' 19–32; 39–46; 47–52, ועל כן גם הפיסקה שבה נזכר במהדורת דרנבורג עמ' 52 ס' הקרחה; עמ' 58–60 וכו'). רק לאחר בדיקת כתב היד הנידון נוכל לקבוע אם כאן לפנינו נוסח קדום יותר של החיבור, שבו הסתפק המחבר ברמיזות גרידא באותם הקטעים בעלי התוכן הדקדוקי שלא שימשו לקריאה במקרא ממש, בפרט במקיפים שבהם; או שמא לפנינו השמטות מצד המעתיק, יהי זה לפי שיקולו הוא או על פי הנחיות המזמין. ועוד מסר לי פרופ' מרכס שלכתב היד של Manuels שמוצאו מפרס הכותרת המתמיהה: “בשם אל עולם מלקט ספר הקרחה הרב הגדול רבינו יהודה זצ”ל". אם כותרת זו כתובה בדייקנות כלשהי הרי פירושה שהמלקט נקרא בשם יהודה; אבל אם הכוונה למחבר ס' הקרתה (כלו' מלֻקָט), אזי היה צ"ל: מִסֵפר ו־להרב. במקרה זה אין בה משום חשיבות, מכיוון שהחלפות בין יהודה ל־יונה מרובות הן ולא רק בכותרות. עי' בכר: Abr. Ibn Ezra als Grammatiker עמ' 177; גם ר' שבתי בס למשל, כותב בספרו “שפת ישנים” (אמסטרדם, תם): “ספר ההשגה ר' יהודה בן גאנח” וי. הלפרן מעתיקו מלה במלה בספרו “ספר הדורות”. מכל מקום, אין ס' הקרחה מהווה את המקור היחיד לליקוטנו, כפי שאפשר מן הכותרת, דבר המפחית בהרבה מערכה של העדות שאפשר היה למצוא בה. ↩︎
-
יורשה נא להביא כאן תיקון לדבריי הודות לאותו המקור. במאמר הנ"ל Chajjudsch (עמ' 195) ציינתי את ההנחה, שחיוג' חיבר פירוש לתרי־עשר, כהשערה של קוקבצוב. ובאמת, כפי שפרופ' מרכס הואיל בטובו להעיר את תשומת לבי, כותב חיוג' בעצמו בהקדמת ספרו, שחיבר אותו בשמונה חלקים בהתאם למספר ספרי הנביאים, היינו גם לתרי־עשר (בידוע נמנים במסורת היהודית שמואל, מלכים ותרי־עשר כל אחד כספר אחד בלבד). ↩︎
-
את הטענה הזאת סותרים לכאורה דבריו של קמחי: “ובדיקות הלשון עשה ספר הרקמה והשיב בס' ההשגה” וכו" (ס' הגלוי, עמ' 3, שו' 27). משערים שקמחי נולד ב־1105 בקירוב ונפטר ב־1170 (עי' למשל לויאס ב־ Jewish Encyclopediaבערכו; גולנץ בהקדמה למהדורתו של “שקל הקדש”, עמ' XIוכו'), ולפי זה נתחבר הספר הנזכר, אשר כתב אותו בהיותו כבן שישים, בשנת 1165, בעוד שמציינים את שנת 1171 כזמן תרגומו של ס' הרקמה (עי' למשל, שטיינשניידר Hebr. Übersetzungen, עמ' 918). אפילו היו קביעות אלו נכונות, לא היה בהן כדי לשנות את תיאורנו, כי אז רק צריכים היינו לציין את ר"י קמחי כיוצרו של השם “רקמה” תחת אבן תיבון. בידוע מזכיר האחרון את תרגומו של הראשון לחיבורו של בחיי, ואם כן ייתכן שהכיר גם את ציונו “רקמה”. אולם איני רואה כל סיבה לשנות דבר מטענתי, משום שהתאריכים הביוגראפיים הנזכרים שמקורם ב־"horror vacui" אינם מתיימרים להיות מדויקים. העובדה המשמשת להם בסיס שבנו הצעיר של יוסף, דוד, שנולד ב־1160, מזכיר בכתביו את אחיו הגדול משה, ולא את אביו כמורו, מצדיקה אמנם את ההנחה, שלא זכה להוראת אביו. אבל אין להסיק מכך שאביו כבר לא היה בחיים בתקופת לימודיו. ייתכן שסיבות אחרות גרמו לכך. שמא נטש האב בגיל הזקנה מחמת חולשה וכדומה את העיסוק המפרך של לימוד תינוקות של בית רבן, ולא מן הנמנע שמסר את הוראת ילדו הרך לבנו הגדול הסבלני ממנו; וכיוצא באלה. לא ייפלא איפוא, שר"י קמחי הכיר את תרגום חיבורו של בן דורו הצעיר, כי הרי מזכיר הוא במפורש בהקדמתו ל"שקל הקדש" שלו את ספרו של האחרון “מבחר הפנינים”; מובאה זו אותנטית, כפי שהוכיח מרכס זה עתה (עי' HUCA, 1927, עמ' 437). אין לראות גם את תאריך תרגומו של ס' הרקמה כוודאי. אמנם נזכרת שנת 1171 בשני כתבי היד, הידועים לנו והבלתי תלויים זה בזה, של תרגום אבן תיבון למילונו של אבו־אלוליד, בכתב יד רומי (משנת 1214) ובכתב יד אסקוריאל, שאף הוא כנראה מן המאה ה־13. (עי' ס' השרשים, מהד' בכר עמ' 1. תמוה הוא שבכר מדבר בהקדמתו לנ"ל בעמ' XXXV רק על הראשון: “כמו שנאמר בראש כ”י אשר ברומי"); מצד שני, נמסר תרגום שני החיבורים לאבן תיבון במועד אחד, כפי שיוצא מדבריו בהקדמה לס' הרקמה: “ועלי שמו פניהם להעתיק להם את שני הספרים האלה” (עמ' ה, שו' 5). בכל זאת ייתכן, שפרסם את תרגום ס' הרקמה המקיף למדיי לחוד מיד עם סיומו, מבלי לחכות לגמר מלאכתו בחיבור השני. כסמך להנחה זו נוכל להזכיר, שקביעת הזמן הנ"ל לתרגום נמצאת גם בכ"י אסקוריאל, הכולל את שני החיבורים (כ"י רומי כולל את המילון בלבד), לפני החיבור השני, היינו שכנראה היא מתייחסת רק אליו; ראה גם למטה. לעומת זאת אפשר להניח מוצא משותף למסירה הזהה של ר"י קמחי ואבן תיבון לגבי שם חיבורו הראשון של אבו־אלוליד, הוא כתאב אלמסתלחק, ב־"ספר ההשגה", משום ששם זה נמצא כבר בספרו הנ"ל של אבן פרחון, שנכתב בשלהי שנת 1160, ואולי אף קודם לכן. ושמא מן הדין הוא להזכיר בהקשר זה פליטת קולמוס מוזרה של שטיינשניידר. הרי הוא כותב (“Hebr. Übers” עמ' 124): “תרגומו העברי המכונה “ההשגה” (לפי אטימולוגיה מוטעית) של פלוני בשם עובדיה (כ־1300?) נשמר בשלושה כי”י". הוא שוקל, איפוא, כאן את שנת 1300 כתקופת פעולתו של עובדיה זה, אף על פי שכ"י של אותו התרגום (כ"י עפשטיין) מתוארך משנת 1225, קביעה הנמצאת גם ב־"Hebr. Ubers" (עמ' 917), אשר שטיינשניידר מפנה אליו שם!
גם את עניין שלושת כתבי היד יש להבין cum grano salis, כי הרי כה"י השלישי (Oxford מס' 2509) הוא רק העתקה של השני (כ"י קאזאנאטה Casanata), משנת 1874. דרך אגב, לא נוצרה “השגה” “לפי איטימולוגיה מוטעית”, משום שאין משמעותה “ספר הפירכה, הביקורת” כפי שמובא עדיין ב.Encycl. Jud (כרך VI, עמ' 85) אלא ס' ההשלמות. על כך מצביעה כבר הכותרת השנייה של חיבור זה אצל אבן תיבון, היינו “ספר התוספת” (מדוע ha־Tossefet בשני EJ s שם?), הנזכרת “בספר השרשים” (ברקמה 42 פעמים תמיד “השגה”, מה שמוכיח אולי שאבן תיבון לא עבד על תרגום שני החיבורים באותו פרק זמן). אולם אז עדיין לא נשתגר שימוש התיבה “השגה” במשמעות ביקורת, ואולי זו נתוספה לה רק הודות לכותרת זו, משום שחיבורו של אבו־אלוליד שנועד להיות תוספת, לאמיתו של דבר אינו אלא ביקורת. על זה ועל טעותו של בן־יהודה בנידון עי' וילנסקי REJ (1927, עמ' 79, הע' 1) [לעיל עמוד 103] ורקמה עמ' יט, הע' 7. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות