באוצר החיים של ש"ז¹ (עמ' 53, 124, 179) התוכחו בהבנת דברי ראב"ע לבראשית א' א' החכם מר י' ל' פליישר והחכם מר ש' גוטמאנן, אני מרשה לעצמי לחוות גם את דעתי בזה.

ראב"ע אומר בפרושו למקום הנ"ל: י"א שהבי"ת (של בראשית) נושא בלי טעם. החכם מעללער (שמר פליישר מביא דבריו) מגיה (במקום “בלי טעם”) כלי² כְעִם, “ור”ל שהבי"ת הזאת תשמש כבי"ת הכלי שהוא במקום המלה עם… כמו עם ראשית, וטעמם וכונתם להשמיענו כי יש ראשית לשמים ולארץ… כי הראשית הוא כלי אומנתו שבו ברא הכל". פרוש זה הוא מופרך מעקרו מטעמים רבים. אמנם הבי"ת משמשת כלי (instrumentum) למשל: ואם באבן יד הכהו (צחות, הוצאות ליפמן, ט"ו ע"א) וגם משמשת במשמעות “עם”, למשל: ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית ט"ו י"ד), אבל אלו הן ב' משמעיות שונות זו מזו לגמרי, ואם נבוא למשל לפרש בי"ת של “ברכוש” במשמעות “עם” יהיה פרושו שיצאו ע"י רכוש גדול, ע"י צדקה או שחד שיתנו, ואיך יזכה ראב"ע שטרא לבי תרי תוך כדי דבור. לא רק “נושא כלי” הוא בלי טעם ובלי ריח, אלא גם המלה “נושא” בעצמה אין לה ענין לכאן כלל (כפי הרשום בזכרוני משתמש ראב"ע במלה זו שהיא תרגומה של “חאמל” הערבי רק במובנה הפלוסופי, למשל בצחות ל"ב ע"ב “כמו הגוף הנושא את המקרים” ועוד, עיין מלון בן יהודה, אבל גם במובנה הדקדוקי “נושא של משפט הגיוני” אין לה ענין לאות שמושית), אם היתה כונת ראב"ע למה ששם מר מעללער בפיו, היה אומר: שהבית הוא כמו עם. אי אפשר גם לומר שהשם ברא את העולם באמצעות הראשית (“כדי שלא יעלה על לב שאין ראשית לשמים” וכו'!!!), הרי הראשית, כלומר הזמן, נתהווה לפי דעתם של הפילוסופים הקדמונים ע"י תנועת הגלגל (ראב"ע עצמו אומר בהקדמתו לפרושו עה"ת: “ומדת הרגע והיום בתנועת הגלגל נספרת”, כך מפרשים ר' סעדיה גאון ור' יהודה בן בלעם את הפסוק: גם מיום אני הוא, בישעיה מ"ג י"ג, עיין ס' הרקמה מהד' וילנסקי עמ' רס"ז הערה ואיך אפשר שהשם יברא את הגלגלים, מסבבי הזמן, באמצעותו של הזמן.

מר גוטמאנן חזר וחדש את הגהתו של קרינסקי (לפי דברי מר פליישר) “נוסף” במקום “נושא”, כלומר שהבית יתירה (גם ר"י אבן תבון כותב בתרגומו של ס' הרקמה: ותהיה הבית ללא ענין בכמו: בראשית וכו', מהד' וילנסקי עמי פו, את המלה הערבית לַגְוְ"א “ללא ענין” הוא תרגומה, מתרגם א״ת במקומות אחרים, למשל שם עמ' רצ"ט, – “אין לו טעם”) בזה אמנם מתורצות הקושיות הקודמות, אבל לפי"ז הרי דעה זו היא דעת חכמינו"³, שראב"ע כבר הזכיר אותה בתחלת פסוק זה עצמו.

אם נסתכל בעין בוחנת לג' הדעות שראב"ע מביא שם, נמצא שרק בדעה האמצעית הוא מביא פרוש הפסוק על פיה (“והטעם בראשית הערב” וכו') וגם את סתירתה בצדה⁴ (“והנה שכחו”) בדעה הא' חסר פרוש הפסוק ובג' – למה אינה מוצאה חן בעיניו. כל זה יתישב, אם נניח שהדעה הג' היא רק נוסחה אחרת של הדעה הא' והיה כתוב כך: חכמינו… יסעו (ובגליון: י"א שהבי"ת נוסף… טעם) וטעמם שלא… ולארץ ואלו היה… בקמץ גדול. בסבת איזו טעות קבעו את הנוסחה האחרת לדעה בפני עצמה, וכדי שלא תהיה קצרה יותר מדאי הוסיפו עליה את הפסקא: וטעמם… ולארץ, או שגם פסקא זו היתה מתחלה מקומה בגליון וטעה המעתיק כנ"ל.