א. פאין כפופות בסוף התיבה    🔗

אחת מן הראיות החזקות על עתיקותם של המגילות הגנוזות היא, שבהם האותיות כנפ"צ הסופיות הן גם כן כפופות. בקשר לזה יש חשיבות מסוימה, להעובדה שלהלן, היינו שבכמה כת"י, שנכתבו באפריקה הצפונית ובאיטליה, הפאין הסופיות באות לפעמים כפופות.

יש לנו אמנם עדות כזו על כל ארבע האותיות הסופיות הנ"ל; אלא שהעדות אינה ברורה, ולפיכך אין להסיק שום מסקנה ממנה. כ"ד גינצבורג בספרו האנגלי:.Introduction etc כותב, שבכ"י אחד של נ"ך בכתיבה צרפתית־גרמנית מאמצע המאה הי"ב, ד' האותיות הנ"ל הן בסוף התיבה בכלל לא ארוכות יותר מאותם שבאמצע התיבה (are as a rule no longer than the medial ones, p. 631) אולם ד' אותיות אלו הסופיות הן שונות מן האחרות לא רק בגודלן אלא גם בצורתן, ועל אודות זה אין גינצבורג אומר כלום. עפ"י המסורה למשל נמצאות ג' נונין (סופיות) זעירין: ארן (ישעיה מד, יד) ונבושזבן (ירמיה לט, יג), ונרגן (משלי טז, כח); בכ"י שהיו תח"י, הנונין הן אמנם קטנות, כלומר אינן יוצאות מתחת לסרגול, אבל צורתן היא של נונין סופיות, כלומר הן פשוטות. מלבד זה, אין מרגליות בתיאורו המפורט של כ"י זה ( 116 ברשימתו), כשהוא מזכיר תכונותיו המיוחדות של כה"י, מזכיר תכונה זו, אף על פי שתיאורו הנזכר של גינצבורג היה ידוע לו, לפי שהוא מראה מקום לו.

החוקר היחידי לפי ידיעתי, שרשם אופן כתיבה זה של הפא הסופית, הוא מרגליות הנ"ל ברשימתו סי' 204. כה"י מכיל לפי תיאורו פירוש רמב"ן על התורה בכתיבה ספרדית אפריקאית משנת רל"ב, והוא מציין שגם הפאין הסופיות שבו הן כפופות.

כותב הטורים האלה היו לו הזדמנויות לראות אופן כתיבה זה בכמה כ"י ואפילו בספרי דפוס, שהמגיהים אותם היו דייקנים וחיקו את המקור שלהם, את כה"י, גם באופן כתיבת האותיות. מספרי דפוס נזדמנו לי:

1) הספר זרע יצחק לר' יצחק לומברוזו, מכיל שיטות על הש"ס ועל לשונות הרמב"ם, נדפס בתונס(!) בשנת תקכ"ח. בהקדמה, ג' נאמר: מורי הרב ח"ק (חסידא קדישא) יוספ (המלה האחרונה נדפסה באותיות מרובעות). ד' קאזוס בספרו הצרפתי: Notes bibliographiques (עמ' 293) חשב זאת לטעות גסה.

2) בליקוטים מפירושו הערבי של בן עלי הקראי על תהלים, במהדורתו של L. Barges (1846). למשל: ערפ (עמ' 33, ש' 2). צעיפ (37, ש' 2), גשם שוטפ (39, ש' 9. פסוק ביחזקאל יג, יא). כופ מן אלסיפ (עמ' 43). אולם הרוב המכריע של הפאין שם הן פשוטות.

מן כה"י אני רושם:

1) אותו שנרשם ברשימת נויבואר של הבודליאנה בסי' 2218 בחלק t. ברשימה נאמר “כתב ספרדי רבני מודרן”. עכ"פ הוא נכתב לא יאוחר מן המחצית הראשונה של המאה הי"ז, לפי שהוא מן כת"י של פוקוק. האחרון רכש כת"י כששהה במזרח באותו זמן. תצלום מהקטע נמצא ב־ Annual של ביה"מ לרבנים בסינסינטי כרך 11 (עמ' 366): ויוספ (ש' 7 מלמטה), סופ (ש' אחרונה). המהדיר כנראה חשב זה לטעות גסה ושינה את הפאין לפשוטות, בלי להעיר על כך.

2) תצלום מכ"י זבח השלמים לר' יעקב צמח בקרית ספר (כרך כז, עמ' 110): יוספ (ש' 8). התאריך של כה"י הוא א' דחנוכה ת"ו, ונכתב בירושלים.

מכאן ואילך אני רושם כת"י, קנין ביה"מ לרבנים בסינסינטי ואלו הם:

3) ספר תוכחות מוסר, פירוש על דרך דרש על חלק מספר איוב (מתחילתו עד פרק יח, ח) לר' חיים בר' אברהם הכהן מארם צובה, תלמידו של ר' חיים ויטל (מספר 34), קורסיב איטלקי מסוף המאה הי"ז. כה"י הוא מסודר כך, שהפסוקים המפורשים כתובים מצד אחד לחוד, והפירוש מצד השני לחוד. המקומות שרשמתי הם: הגשם (כלומר גשם הגוף) חלפ הלך לו (הקדמה), ונוספ עוד (דף יא, ע"א וגם ע"ב), תואר נוספ (יא ע"ב, ב' פעמים), לבסופ (יב ע"א), הוסיפ (שם), שואפ (לד ע"א, חלק המכיל הפסוקים המפורשים), טרפ (ס ע"ב, כמה פעמים), אולם עפי"ר הפאין הסופיות הן פשוטות.

בהזדמנות זו כדאי להעיר, שמחבר הספר תורת חכם (ויניציאה תי"ד, תע"ז דף פוליו), ר"ח הכהן, מונה בהקדמתו את ספרנו בין הספרים שאבדו לו בדרך. הוא מספר שם, שיצא מעיר מגוריו ארם צובה, כדי להדפיס את ספריו שלקח עמו ושלא היו לו מהם שום העתקות, כדי להדפיסם באיטליה. ביניהם נמצאו “קצת מפי' איוב… ופי' על ספר התורה”. בנסיעתו, קרוב להאי מלטה, התנפלו עליו שודדי ים, והוא הוכרח להשליך עצמו בתוך הים, ולאחר כמה הרפתקאות שעברו עליו, ניצל סוף סוף, אולם “לשלום מר לי מר שאבדו כל הספרים לא נשאר אלא אחד בהם. כמו שראינו הספר הגדול תורת חכם נדפס, וגם כנראה ספרנו לא אבד. עכ”פ אין שום ספק, שר"ח הכהן הוא מחברו. שם נאמר: “ועוד שמץ דבר נמצא בו שנתן (איוב, – מ"ו) לפרעה שש מאות רכב כמשחז”ל מהיכן היו מהירא את דבר ה' וכבר כתבתי בפי' התורה כי מלת בחור ר"ל שנתן לפרעה סוסים ורוכביהם בחורי חמד כלם (דף 13, ע"ב בכ"י). הבאה זו נמצאת באמת בספרו “תורת חכם” הנזכר (דף קנא, טור א).

4) קטעים מחיבוריו, עפי"ר בדרוש, של ר' אליהו צרפתי, רב בפאס במאה הי"ח (סי' 36): אפ ידי יסדה ארץ (בתחילתו), הדפ הזה… הדפ של[א]חריו (רשימה בעיפרון על דף 122 ע"ב).

5) פירוש על פירוש רש"י לויקרא־דברים (סי' 40) [לר' יעקב בן משה טולידאנו, כמו שהוכחתי במקום אחר]. קורסיב של אפריקה הצפונית, לאחר שנת תמ"ד. רשמתי: והאספסופ (86 ע"א), סופ (167 ע"ב), הנואפ (168 ע"ב).

6) חלק של מפתח על האגדות הנמצאות בעין יעקב לר' אליעזר בן יצחק ריאוטי. כתיבה איטלקית מהמאה הי"ח או הי"ט (סי' 49). במקומות אחדים.

7) חידושים על כמה מסכתות לר' יאודה בן מאיר טולידאנו (סי' 114). הכתיבה כנ"ל מהמאה הי"ט: “דפ פ”ט ע"ב… לסופ שתי שנים" (66 ע"א) “דפ' כ”ג ע"ב" (72 ע"א) וכן בכמה מקומות. הקוצים על הפא של דפ נמצאים בכ"י.

8) חידושים על כמה מסכתות לר' שמואל בן שלמה בן זקן ולהרב הקודם (מספר 116). כתיבה מערבית מהמאה הי"ח או הי"ט: “דפ זה דפ פ”ג" (39 ע"ב), ועוד בכמה מקומות.

9) פסקים למחברים שונים, (מספר 160). כה"י הוא מלוקט ויש בו כתיבות שונות של זמנים שונים. יש בו למשל “ושם הקטן יוספ” (36 ע"א), “אפ כי שכחוני” (44 ע"ב), “יאודה שארפ דיין” (225 ע"א).

10) הספרים חסד לאברהם ובריכת אברהם לר' אברהם אזולאי, אביו זקנו של אבי זקנו של רחי"ד אזולאי (מספר 596). בשירו של המחבר קודם הספר הראשון, המתחיל: אור חכמה ורב עצמה¹, בש' 3: יפה ענפ… ורב סעיפ; שם בש' 5: וייפ. כה"י נשלם בכ' באלול תקמ"ב בליוורנו.

11) ספר שו"ת טעם זקנים ח"א לר' שבתי אלחנן מהזקנים (מספר 677). בהסכמה של ר' יעקב לבית חזן ור' יום טוב אלגאזי משנת תקל"ג בקסאלי: וצרור הכספ; בהסכמה שלהם על פסק המחבר (ח"א, סי' נ'): אפ ידינו תכון עמו.

12) מספר 895 מכיל כמה ספרים, ביניהם חלק הספר שארית יוסף, קביעות השנה אצל יהודים, נוצרים ומוסלמים, והס' שערי ציון לר' חיים בר' אברהם הכהן. הכתיבה היא כנראה תימנית מהמאה הי"ט. בס' הראשון: שארית יוסף אמר יוספ בן שם טוב בן ישועה (2 ע"א). בשני בשיר: אור הגנוז בלובן המחשופ (12 ע"א). ביחס להאותיות כמנ"צ לא נזדמן לי לראות מנהג בזה.

הבאתי כל כך הרבה דוגמאות, כדי להראות, שאין כאן מקום למקרה, אלא היה במקומות אחדים מנהג שלא להקפיד על ההפרש בין הפא הסופית לשאינה סופית.

ב. “ספר פלוני” במשמעות “ספרו של פלוני”    🔗

השם ספר יש לו שתי משמעויות ראשיות: משמעות של חפץ, למשל כתב זאת זכרון בספר (שמות יז יד), ומשמעות של דבר רוחני, של תוכן הספר, כגון לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח). לפיכך גם הביטוי “ספר של פלוני” יש לו שתי משמעויות. האחת היא, שפלוני הוא בעליו של הספר הגשמי, שהספר הוא קניין כספו, כמו שאנו משתמשים ביחס לשאר חפצים: מטתו של שלמה (שה"ש ג, ז), חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (ב"מ יא ע"א). במשמעות השנייה, הספר הוא קניינו הרוחני של פלוני, הוא מחברו של ספר.

במשמעות השנייה משמיטים לפעמים את המלה “של”. הדוגמה המפורסמת של השמטה זו הוא הכינוי ספר מרדכיספר מרדכי לספר ההלכי לר' מרדכי בר' הילל, אולם המקרה הזה הוא לא היחידי. ר' שלמה בן ספר מרדכי לספר ההלכי לר' מרדכי בר' הילל, אולם המקרה הזה הוא לא היחידי. ר' שלמה בן־פרחון בתחילת הקדמתו לספרו מחברת הערוך כותב: כגון ספר חיוג ר' יהודה, כלומר ספרו של ר' יהודה חיוג' (הקדמת שם המשפחה לשם הפרטי היא כנראה טעות דפוס). בן דורו הצעיר, ר' יהודה בן תיבון כותב: ספר המקמץ (הקדמה לחובת הלבבות), כלומר ספרו של מקמץ, אלא מכיוון שבגוף הערבי נאמר: וכתאב אלמקמץ, ביידוע, תרגם גם א"ת את המלה בהא הידיעה².

עפ"י זה תתיישב לנו עובדה ביוגרפית אחת. בספר מנחת שי לר' ידידיה שלמה מגורצי יש הגהה על הפסוק האחרון של ספר בראשית. וז"ל: “ויישם במקרא כ”י כתוב בגליון ויושם כתי' ויישם ק' וכן מצאתי בס' שכתב ר' אברהם חיוג עכ"ל". על סמך זה מונה צונץ את אברהם חיוג בין המעתיקים (צייטשריפט פיר הבר' ביבילוגרפיה, 1915, עמ' 58). כ"ד גינצבורג, שלא ראה כנראה את ההגהה במ"ש, מביא בתיאורו את כה"י הנרשם אצל מרגליות במספר 54, כ"י איטלקי, הנכתב במחציתה הראשונה של המאה הי"ג, רשימה מסורתית כעין אותה שבמ"ש, ואולי היא בעצמה (.Introduction etc, עמ' 484 הערה 4. שם חסרות המלים ויישם ק'. אבל אולי זו טה"ד) ורוצה להסיק מזה שמלבד המשפחות בן אשר ובן נפתלי היתה גם משפחה של בעלי מסורה בשם חיוג. אולם קשה להניח שלמשפחה חשובה כזו לא נשאר שום זכר³.

ההשערה היא קרובה, שיש לנו כאן עסק בטעות סופר. בתחילה היה כתוב: וכן מצאתי בס' חיוג שהעתיק (ר"ל שתרגם. – מ"ו) ר' אברהם. ראב"ע היה מפורסם באיטליה בתור מתרגם ספרי חיוג', ולא היה צורך להוסיף את שם משפחתו. המעתיק מאותו כ"י לא הבין את המלים “בס' חיוג” ו"תיקן" את הנוסח כמו שהוא לפנינו.

ובאמת אנו מוצאים בספר אותיות הנוסף לחיוג' ערך שום בתרגומו של ראב"ע בדיון בנידון זה, וז"ל: “…רק ויישם בארון איננו כמנהג וי”א שהוא כמו ויישם לפניו (בראשית כד, לג)… וזה רחוק". אמנם חיוג' אינו מזכיר שום מסורה, אבל כך הוא מנהגו. למשל בערך אסר הוא אומר: וכן עשו במלת ה' (כלומר בשם בן ד' אותיות. – מ"ו) אם יכנס עליו אחד מארבע אותיות והם בוכ"ל העלימו האלף… וכן במלת אדונים כמו אדני… ובאו מהם שבעה במספר כשרש (כמו שצריך להיות בלא נחות האלף. – מ"ו) לאדניהם… (שם מ, א), ומונה את כל שבעה הפסוקים, שבהם האלף מבוטאת, אבל אינו מזכיר שזוהי מסורה.

ג. קו הבריאות    🔗

אנו נוהגים להשתמש במליצה זו עפ"י רוב בשלילה, כדי לסמן מצב ממוצע בין בריאות וחולי גמור. על אדם שנמצא במצב כזה אומרים, שאינו בקו הבריאות. בן־יהודה במילונו ערך בריאות (עמ' 621, טור ב) מביא בדוגמאות לזה: אינני עדיין בקו הבריאות וכחי הראשון סר מעלי (שמש צדק' מורפורגו הסכ' הרבנים ח).⁴ כי עיפה נפשי ואינני בקו הבריאות (יל"ג, אגרות ב רה). הדוגמה הראשונה היא משנת תע"ט.

כנראה התחלת השימוש במליצה זו הייתה באיטליה. השימוש היותר קדום, הידוע לכותב הטורים הללו, הוא לא יאוחר משנת שע"ב ר' אברהם שער אריה (Porta Leone) כותב בחתימתו לספר אביו, שלטי הגבורים (מנטובה, שע"ב): ועל הרוב היה נוטה (אביו. – מ"ו) מקו בריאותו. ר' יהודה אריה די מודינה כותב: וגם היא (אשתו. – מ"ו) ואני נוטים מקו הבריאות תמיד אין שלום בעצמינו (חיי יהודה עמ' נא, בשנת ת"ז או ת"ח). ר' שמשון מורפורגו כותב: הנה עדיין לא שבתי על קו הבריאות (פחד יצחק, אות ס, הוצ' מקיצי נרדמים, דף פט ע"ב. משנת תפ"ח). ר' יצחק בר' אשר פאציפיקו, רב בוויניציה, כותב בתשובתו משנת תק"ה: כי אינני על קו הבריאות (שו"ת טעם זקנים לר' שבתי אלחנן מהזקנים ח"ב, כ"י. קניין ביה"מ לרבנים בסינסינטי, סי' 678, דף קמ ע"ב). שד"ל כותב: זה לי ירח ימים שאינני על קו הבריאות (אגרות שד"ל, עמ' 963, משנת 1845). הם כנראה תיארו להם איזה קו, שכשאדם נמצא עליו הוא בריא לגמרי וכשהוא נוטה, אבל לא נופל ממנו, הוא חולה קצת. בשינוי קצת אנו מוצאים מליצה זו אצל ר' שמואל יצחק בילגראדו: וירגיש (ר' נתנאל טראבוט ממודינה. – מ"ו) מקו מצבו שלא היה מתום בבשרו (אוצר טוב לברלינר והופמן, תרמ"ז, עמ' 11).

אולם היו כאלו שהשתמשו ב"קו" במקום “על קו” עיין בשתי הדוגמאות הנ"ל במילון בן־יהודה. ר' נחמיה בר' יעקב הכהן מפירארה (רב שהמיר דתו) כותב במכתבו לר' ישעיה באסאן משנת ת"צ: כי אינני עדיין בקו הבריאות אם כי ב"ה כבר הוטב מצבי (גינצבורג, רמח"ל ובני דורו, עמ' תי"ב). רחי"ד אזולאי משתמש פעם אחת באיגרתו במליצה זו (רוזנברג, הצופה מארץ הגר, 1927, עמ' 288). בכלל הוא משתמש באיגרותיו הרבה פעמים ב"חלוש המזג", מליצה שהשתמשו בה גם אחרים⁵.

בהמונח קו השתמשו לא רק ביחס לבריאות. כבר ר' משה בן עזרא אומר: שב הזמן על קו (מהד' בראדי, עמ' ה). בראדי מפרש: מדה וחק, סדר, ור"ל שב לאיתנו (אבל לכאורה היה צ"ל: על קווֹ) ר' עמנואל פראנסיש כותב בדיואן שלו (מהד' ברנשטיין, שיר ק"ב): גם השאר אירש בעזרת אל על קו שאלתו ומאויו, ר"ל, לפי חפצו ורצונו, כמו שאומרים באנגלית: in the line of (עיין וילנסקי, HUCA, כרך יח, עמ' מז של חלקו העברי⁶. ר' מנחם נוויירה כותב: שאלה אחת אשאל ממנו יעמידנו על קו האמת (שו"ת פני יצחק ח"ב בתשובת קרוא מקרא, דף כג, ע"א).