הרבה טרחו וכתבו על מקור הביטוי הזה, ולאו דווקא המדקדקים וההיסטוריונים. גם הוגי־דעות ובעלי הלכה חיוו דעתם בנושא. בחיבורו על דקדוק שפת עבר לשפינוזה (ברסלאו 1869 דף 8, הערה מס' 10), א' חיות מעתיק את הקטע הבא מתוך פרק ז': Videmus Scripturam promiscue referre, Tt

… אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו.adoque hac in re cum R. Schelomo Yarchi plane convenio, qui statuit דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו "Vide Eius Commentaria in locum allatum

בקטע זה שפינוזה קורא לרש"י “ר' שלמה ירחי” (מלונל), כי כך הייתה דעתם של ס' מינסטר ושל בוקסטורף הקשיש, וגם חכמים יהודיים הצטרפו לדעה זו. ראה מאמרו של צונץ: (Zunz, Schriften Ⅲ p.100) Heisst Raschi Yarchi? חיות מציין, ששפינוזה טעה, כי רש"י מסתפק בפירושו על בראשית להעיר על העובדה, ש"מחנה" וכמה מלים אחרות שהוא מביא לדוגמה “משמשין לשון זכר ולשון נקבה”; אבל אינו מזכיר את המאמר שלנו. חיות חושב, שמפאת קיצור לשונו, יש ליחסו לר' אברהם אבן עזרא. הוא מסתמך גם על בעל תוספות יום טוב, האומר בפירושו על מסכת “נזיר” (ב, ב) “הדלת הזה”: “אף על פי שבכתוב נמצא “הדלת תיסוב על צירה” (משלי כו), כבר אמר החכם הראב”ע: כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו¹.

רייפמן מתעסק במקור המאמר במחקרו ב"בית תלמוד", 1881, עמ' 188. ואף על פי שהוא מצטט את דברי תוספות יום טוב (למשנה זו ולמשנה בתמיד ה) וגם את דברי המדקדק ר' שמואל ארקוולטי בספרו

“ערוגת הבשם” (ז, כח), ששניהם מיחסים את הביטוי להרא"בע (למעשה ארקוולטי מזכיר, שלדעתו של ר' אברהם דבלמש נולד המאמר מעטו של הראב"ע). רייפמן מסתמך על דברי ר' דוד בן זמרה (שו"ת א של"ו), המייחס את המאמר ל"ראשונים"². והוא מוסיף לומר: “כך דעת המדקדקים וכך ראיתי בשם רבנו תם”³; הוא מסתמך גם על מה שאומר אבן ג’נאח ב"ספר הרקמה" (ד, 12,380 ו־23,385 מהד' וילנסקי) ולבסוף הוא מסכם, שאין הביטוי שייך להראב"ע אלא לאבן ג’נאח או למדקדק שקדם לו.

ב־ Chronikon Spinozanum(חוב' ד', עמ' 129–153) הופיע מחקרו של פּוֹרגס, אחרי מותו, על ספר הדקדוק לשפינוזה.

לנושא שלנו הוא אומר, שהביטוי (וגם חלק ניכר ונכבד מספרו של שפינוזה) נמצא בספר “מקנה אברם” לר' אברהם דבלמש, והובא בשמו של הראב"ע. שפינוזה עצמו מצטט פעם אחת ספר זה, ויש להניח שאף תוספות יום טוב הושפע ממנו. וכך אומר שפינוזה (חוב' ב 5–4): "פעמים אתה מוצא אותה מלה בזכר ובנקבה, באותו פסוק, למשל בבראשית לב, ט, המלה “מחנה”, בזכר בסוף הפסוק, ובשני המינים בהתחלתו: “אחת”, נקבה, “והכהו”, זכר… על כן צדק ר' אברהם אבן עזרא באומרו “כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו, הווה אומר שמלים כאלו באות בתנ”ך, בשני המינים, כמו מחנה שהזכרנו…⁴.

פּוֹרגס משער, שהייתה מסורת בע"פ, המייחסת את הביטוי להראב"ע. בלי לדון בצד החלש שבהשערה זו, יש לטעון, שאין הראב"ע בעליו של ביטוי זה, שתי סיבות לכך: א' מפני שכוחו של הכלל יפה גם לגבי בעלי־חיים⁵; ב' מפני שאין כוח של הכלל יפה לגבי דבר שאין בו רוח חיים, אם סיומת המלה נקבה היא (ראה את ספרו “מאזנים”, מהד' היידנהיים, ב 33), ועל כן הוא מבאר את הפסוק: "והיתה צעקה גדולה במצרים אשר כמהו לא נהיתה (שמות יא, ט) כאלו היה כתוב “על שבר אשר כמהו…”. גם אבן ג’נאח לא

הזכיר את הכלל שלנו, לא ב"ספר הרקמה" (עמ' 385) ולא בקטעים הרבים שהוא דן על הכלל ב"ספר השרשים" (ראה עמ' 386, הערה 2 ותתוספת לאותה ההערה⁶ ועוד לפני אבן ג’נאח, נמצא הכלל של דונש אבן לברט, המשיב על רבי סעדיה גאון (מהד' שרֶטר, 150, עמ' 53): “ויש לנו מלין, שתעשה הזכר נקבה, והנקבה זכר”, אבל הוא מזכיר בין הדוגמאות “ותערוך ישראל” (כך במקרא! בספר נדפס: ותשלח), “ותהי ישראל” ואת המלה שׂה; פירושו של דבר – שמות עצם שיש בהם רוח חיים. אין להתחשב כאן בדברי ר' דוד בן זמרה, כי למעשה אף שהוא מזכיר את המאמר (בשינוי: “או נקבהו” במקום “ונקבהו”), הרי עשה זאת כדי להבהיר את משמעותו, והוא גילה אותה בתוך הפסוקים המצוטטים.

קשה לדעת, אם אמנם הושפע ר' דוד בן זמרה, ישירות או עקיפות, מ"מקנה אברם", או אם למד את המאמר ממקור אחר. רדב"ז האריך ימים, ולא ציין בתחילת תשובתו כל תאריך שהוא.

מכל מקום אפשר למצוא לביטוי מקור יותר עתיק שעליו לא חשבו עד כה.

מחבר “מעשה אפוד” (חובר בשנת 1403) כותב (עמ' 44): “וכבר הגיע מסכלות קצתם, שאמרו בעניין הזכרות והנקבות, שכל דבר שאינו בעל חיים, הרשות נתונה לזכרו בזכרות או נקבות ונכון הוא שנאמר לפי דבריו, זהב טהורה וכסף צרופה וכד'…”. אמנם אין הוא מביא את הכלל כלשונו המדויק, אבל נראה שהמדקדק שהדברים מכוונים אליו הוא הוא בעל הכלל⁷.

לשון הזלזול בה משתמש פרופיט דוראן מעידה, כנראה, שלא מדובר במדקדק עתיק, אלא בבן דורו או בקרוב לו. ויש חיזוק להשערה זו מן העובדה, שר' דוד בן קמחי, המרבה להזכיר את תמורות המין, למשל, בפרושו לשמואל א' טו, ט (“נמבזה ונמס”), לירמיהו כ, ט ("כאש בֹּעֶרֶת עָצֻר), וב"ספר השרשים", ערכי, ארץ, תנה ומתנה), אינו מביא לשון הכלל שלנו. על סמך קביעת עובדה אני מרשה לעצמי להציע כאן את הנחתי, ואף יש בה יתרון, היינו שאמיתותה – או ליתר דיוק סבירותה – נתנת להוכחה. לדעתי, בעל הביטוי הוא ר' שלמה ירחי המדקדק, שחי בחצי המאה הארבע עשרה בערך, בספרו “לשון לימודים” (בכתב־יד), ור' אברהם דבלמש מרבה להביא ממנו ב"מקנה אברם". הלה העתיק את הכלל בלשונו המדויק, אבל על פי משמעותו וסגנונו יחס אותו להראב"ע⁸.

בימי עלומיו רשם שפינוזה במחברתו מה ששמע מפי רבו ומורהו במקרא, ר' מנשה בן ישראל, שראה להודיע לתלמידיו מי הוא בעל הביטוי – א) כדי לציין לפניהם שהוא מלמד מתוך כתבים שעדיין לא ראו אור, כלומר יקרי המציאות; ב) כדי לסתור את דעת מחבר “מקנה אברם”, שהיה אז ספר נפוץ, המייחס את הביטוי להראב"ע. אחרי זמן עיין שפינוזה בפנקסי רשימותיו כדי לחבר את ספרו על הדקדוק, ערבב שני שמות, וחשב שר' שלמה ירחי ור' שלמה יצחקי היינו־הךְ, כי לא שמע על שלמה ירחי אחר⁹. וגם ייתכן, שבהתייחסו לפירושו של רש"י על הפסוק הנ"ל בבראשית, קרא שָׁם על כלל החלפת המין בשמות העצם, ועל־כן כתב מה שכתב.

אני מקווה, שהחוקרים היכולים לעיין בכתב־היד של “לשון לימודים” יתעניינו בבעיתנו וילמדו אותנו אם אמנם כן הוא הדבר, שבחיבור זה נמצא הכלל שלנו כלשונו.