מר אברונין פרסם ב"לשוננו" (כרך י"ז) הערות מקיפות וקולעות על הכרך הראשון של מילון בן־יהודה. אולם המילון הוא ים גדול ורחב ידיים ויש בו מקום להערות מרובות, ומר אברונין הניח לי מקום להתגדר בו. גם אני אין בדעתי למצות את עומק הדין, לפי שלא עברתי על פני כל הכרך לשם ביקורת, אלא אם בשעת קריאתי בו נזדמן לי איזה דבר שראוי להעיר עליו, רשמתי לי את ההערה, ואותן הרשימות אני נותן כאן לפני הקורא.

ההערות הן של מינים שונים. הן מכילות השלמות של משמעויות חדשות לאיזו מלה, הוספות של מקורים חדשים, קירוב של דוגמאות למושג אחד, שלפי דעתי ריחקן בן־יהודה בזרוע, וכן להפך – פירוד קרובים שאינם קרובים באמת, וגם תיקונים שונים לרבות תיקוני טה"ד, אם הללו עלולות לשבש את הקורא.

עמ' 1, טור 1, הערה 2. “(ר"י חיוג, אותי' הנוח, תרג' רמ"ג [עמ' 6])”.

עמ' 2, 2. “והסימן במסורה תהלים קלז: משה מפיק אלף וכלב לא מפיק אלף”. מר אברונין מעיר בצדק (לשוננו, י"ז, עמ' 43), שהמסורה היא לתהלים קלו ג, ושגם שם לא נמצא הכלל המסורתי בלשון, שמביא אותו בן־יהודה. אולם שד"ל כותב: בענין משה וכלב בשמות אדנות ואלהות כתב בן בלעם משה מפיק א' בוכ"ל לא מפיק אלף. הלשון הוא לשון המסורה שד"ל ממשיך שם: ובכללי הדקדוק הכתובים בראש תנ"ך ויניציאה ה' תל"ח מצאתי סימן לזה: משה מוציא וכלב מכניס (אגרות שד"ל, עמ' 1230). בכל פנים הכלל של נחות האלף של השם אלהים לאחר ד' האותיות הנזכרות נמצא בס' אותיות הנוח לר"י חיוג' ערך אסר, והוא מביא דוגמאות לכל ד' האותיות.

שם. “ופעמים שנשמטה (האלף. – מ"ו) גם מהכתיב [כגון]: שלתך”. ב"י לא היה מחויב למנות כל המקומות שנשמטה בהם האלף, אבל היה צריך לרמוז שישנם מקומות כאלו מלבד אלו שהוא מונה. עיין למשל במסורת המסורת לר' אליהו בחור (לוחות ראשונות, דבור תשיעי); שם נאמר, שנמצאו כ"ב מקומות כאלו בתנ"ך.

שם. “וכן פעמים שנשמטה אות האל”ף הנחה השרשית מהתבה בכתיב [כגון] מצתי במקום מצאתי". כנ"ל.

עמ' 6, 1. “חותן, אבי אשתו של אדם. – חם, אבי הבעל”. בלשון המשנה גם אבי האשה נקרא חם, עיין במילון ערך חם.

עמ' 14, 1, הער' 2. “אמר ריב”ג בס' ההשגה (סבב)“. צ”ל: (קבב).

שם. “וכן רקמ' שע”ד". צ"ל: עמ' 36 (במהד' קירכהיים וגולדברג ועמ' צא במהד' וילנסקי).

18, 1, הע' 1. “לא נתברר מקור מלה זו” (של אבוקה. – מ"ו). במילון עמ' 36, 1, הע' 1, הוא מביא בשם רמב"ן שהוא מן אבק; רמב"ן שם מוסיף שהאלף באבק ובאבוקה היא במקום חית.

26, 1, הע' 2. “כי כן העיד ר”י בן גנאח שבמשניות מנוקדות נקודה תיבה זו אָבֵלָיו", הוא כתב כך עפ"י דברי קירכהיים במהדורתו של ס' הרקמה (עמ' 124). ברקמה נאמר שם: ולשון התלמוד הוא הלשון הזה, ר"ל לשון אָבֵל מצרים בבלתי הסמיכה גם כן בגרסת חכמי ארצנו בשתכפוהו אבליו. וע"ז מעיר קירכהיים: מזה נראה ג"כ שהמשנה הייתה מנוקדת בימי המחבר (באמת “תכפוהו אבליו” לא נמצא במשנה אלא בברייתא, אבל קירכהיים כנראה דק קל וחומר, שאם הברייתות היו מנוקדות, המשניות לא כל שכן). כותב הטורים האלו העיר ע"ז (רקמה במהדורתו, עמ' רל, הערה 2) שבמקור נאמר: פי רואיה̇̇ פקהא בלדנא, ובמלת רואיה̇̇ משתמש ריב"ג עפ"י רוב לציין לא גרסה הכתובה, אלא קריאה בפה.

שם, 2, ערך אֵבל. כדאי להוסיף שריב"ג מנקד אבל בשני סגולים, עיין ברקמה עמ' רכט, ש' 16.

27, 1, ערך אֲבל. המשמעות הג' “לתקן ולהוסיף על מה שקדם” נמצאת בספר השרשים לרד"ק באותו ערך עצמו.

שם, ש' 11 מלמטה. הוא מביא דוגמה למלת אבל ומציין המקום “עזרא י יב”, צ"ל: יב–יג במקום יב, והמלה העיקרית, “אבל” היא בפסוק יג. הדוגמה הסמוכה היא: והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם (דניאל י ז). “אבל” כאן משמשת במשמעות מפני: הם לא ראו לפי שחרדו וברחו, או במשמעות בכל זאת, כמאמר חז"ל: אע"פ דאינהו לא חזו מזלייהו חזו (מגילה ג ע"א). בכל אופן אין זו דוגמה “להגות דבר הפך הנאמר קודם”, כמו שאומר בן־יהודה. לצורך זה משמשת הו"ו של “והאנשים”.

45, 1, הער' 1. “כן פירש ריב”ג ורד"ק" (שהאגמים שבירמיה נא לב הם קנים ושיחים ואילנות קטנים גדלים במקום אחד). פירוש זה נמצא כבר אצל ר"י בן קריש ברסאלה̇̇ שלו עמ' 60 בערך אגם.

56, 2, בערך אדונות. אפשר להוסיף: לֹגה אדונות (כתאב אללמע לריב"ג עמ' 29 ש' 6), לשון אדונות (רקמה לט, ש' 7), בלשון אדונות (ר"מ בן גיקטיליה בתרגומו של ספרי חיוג' ערך אסר).

57, 2, ערך אדות. “בחבור עם מלת על, על אדות… א) מלה תורה כי דבר פלוני הוא הדבר שעליו אנו מדברים… ונרדף עם על דבר”. ב"י מביא ב דוגמאות: הדוגמה השנייה היא הפסוק: אשר דבר ה' אל משה… על אדותי ועל אדותיך. אולם “על דבר” אינו בא בכינויים, ובכלל המלים המתאימות כאן הן: עלי ועליך, כמו: אשר דבר ה' עליכם, כלומר על אדות בא גם במשמעות “על”.

שם, להלן. “ועם אל במקום על: ותאמר לו [תמר לאמנון] אל אדות הרעה הגדולה הזאת” וכו'. היה לו להביא כאן דעות רש"י ורד"ק ש"אל" אינו שייך לאדות. והפירוש הוא: אל [יהיה, או תעשה] דבר הרעה וכו'. לפי זה אנו מוצאים גם במקרא המלה אדות, במשמעות דבר, בלא על לפניה.

שם, להלן. “ובמשמעה זו נהגו הסופרים… להשמיט המלה על”. אבל רוב דוגמאותיו אינן מוכרעות, למשל הדוגמה הראשונה: ויספר להם אודות קורותיו (יוסיפון פרק יא). גם כאן אפשר לפרש שאודות הוא במקום את, או על, וכן בדוגמות אחרות. הדוגמה הד' (עמ' 1,58) היא:… ונשית בנפשנו עצות לדבר רק מאודות השירים והמליצות (עמנואל, הקדמה). כאן אודות הוא במשמעות עניין, משמעות שב"י מביאה שם להלן, ושעמנואל משתמש בה, בייחוד שהם לא דיברו על שירים ומליצות שהיו כבר במציאות, אלא על הכנות לחבר אותם.

1,58. המשמעות הב' של על אדות “תורה כי דבר פלוני הוא סבה לדבר מה ונרדף עם בגלל”, בכלל ההפרש בין “על דבר” ו"בגלל" הוא דק מאוד, ואנו מוצאים הרבה פעמים על דבר במשמעות סיבה, למשל: וינגע ה' את פרעה… על דבר שרי… (בראשית יב יז), והרגוני על דבר אשתי (שם כ יא), שמשמעות “על דבר” בהם היא סיבה (אלא “בגלל” באה עם כינויים). בכל פנים הפסוק: ותדבר מרים… על אדות האשה הכשית (במדבר יב א) אינו שייך למשמעות זו, אלא למשמעות (א), לפי שהאשה הכושית הייתה רק עילה לא סיבה להדיבור: היא לא חייבה את הדיבור, אלא הייתה תוכן השיחה שלהם.

שם. “ג) שֵׁם במ”ר במשמעת ענין, מעשה, מקרה, מסבות הענינים… מה שרשי עיקרה ומה אודותיה (של גזרת המלך) וכו' ידענו כי יש לה אודות ומקרה (מנחם בן סרוק, לא תזרע)“. כאן קיצר ב”י בהבאתו במקום שהיה לו להאריך ולא ירד לעומק פשוטם של הדברים. מנחם אומר שם (עמ' 105, טור 1): אם אמרנו על כלאי הכרם כי גזירת מלך היא, וכל גזירת מלך לא על שומעיה לאמר מה באה ללמד ומה שרשי… אודותיה אבל כאשר ראינו כי לא השלים ההוראה עד שכתב בצדה פן תקדש (דברים כב ט) ידענו… אודות ומקרה. כוונתו היא שלכאורה מצוות כלאי הכרם היא גזירת השם, ולפיכך אין לחזור אחר טעם שלה, אבל מכיון שבכתוב נאמר: פן וכו', אנו יודעים שיש להם טעם. “אודות” היא כאן במשמעות טעם וסיבה. משמעות זו של “אודות” אנו מוצאים גם אצל ר"מ בן גיקיטיליה: אך האודות אשר עליהם הונע סוף הקים וחבריו (בתרגום ספרי חיוג', עמ' 37, מקביל ל"עלה" בגוף הערבי).

על המחברים שבן־יהודה מביא במשמעות (ג) יש להוסיף את ר"י אבן תיבון בתרגומיו: להעמיד נטייתו ולחזק אודותיו (הקדמה לחובת הלבבות), וכן אדות המלבושים (שם, שער הבחינה קרוב לסופו; צפרוני מעיר ע"ז במהדורתו), במקור בשני המקומות אסבאב. ריב"ג אומר שבפסוק: נתנני ה' בידי לא אוכל קום (איכה א יד) הנסמך של “בידי” חסר וצריך להשלימו במלת אכזר וכדומה “כי אמרו ‘בידי’ איננו סמוך אל: לא אוכל קום… ואיננו מאדות ‘בידי’ במאומה” (רקמה רמב), ר"ל שלא אוכל קום אין לו שום עניין ושייכות אל בידי; במקור: מן סבב. א"ת בוודאי תרגם כך לפי שרס"ג מתרגם על אדות בסבב. דוזי במילונו מביא בשם מחברים ערביים המשמעות chose של סבב. ב"י לא היה אפשר לו להביא פסקה זו, לפי שבמהד' ראשונה של הספר, זו שהייתה לפניו, נאמר בטעות: מאוחזות, במקום מאודות.

1,60. בערך אדיר חסרות המליצות: ארזי הלבנון אדירי התורה (קינה ידועה) במשמעות: גדולי התורה, ואדיר אדירים כינוי להשם. כינוי זה נמצא בהתחלותיהם של שני פיוטים הרשומים באוצר השירה וכו' לדוידזאן בסי' 1057, 1058 ובקולופון לכ"י שנכתב בטוליטולה בשנת 1300 (לא בשנת 1240) הנרשם בקטלוג מרגליות בסי' 52. שם נאמר: אני… כתבתי אלו עשרים וארבעה ספרים בעזרת אדיר אדירים.

1,71, ערך אדנות. אפשר להוסיף את בן בלעם, עיין למעלה בהערתי הראשונה לעמ' 2, 2.

80, הערה, ש' 2. “כמו: יחֶרדו כצפור (וכל יהתה) [ולא יעֶרבו לו היתה] ההא חטופה ולהרחיב על ההא נתחלפה תנועת[ם], השוא תחת התיו וצירי תחת האלף [ושוא] ופתח תחת ההא”.

2,84 הערה 3. “אמר ר”י חיוג וז"ל: דע כי סמיכות תואר וחביר[י]ו (וכו') [אל שם נראה לא תשנה בנינם) (המלים “אל שם” חסרים גם במקורו של ב"י – מהד' דוקס של ספרי חיוג', עמ' 190 – ולפי שבלעדיהן אין להפסקה שום משמעות השמיט אותה וכתב וכו' במקומה) ואם יסמך לשם מכונה יהיה הראשון קמ(ו)ץ גדול [ויפול הוו אשר היה בין התו והאלף קודם סמיכתו] ויהיה הקבוץ"… (ההשלמות הן עפ"י הגוף הערבי).

2,89 ערך אוגירה. “שבאו בהן בנדכפת (רפויות) [דגושות] אחרי אהוי שלא כדין”.

1,92 ערך אוה. “תשוקה ורצון לדבר מה, Lust, Begehren, plaisir, désire, lust, בכל אות נפשך תזבח”… אולי הפירוש הוא: at your convenience או at any manner למשל: בכל אות נפשך תאכל בשר (דברים יב כ), ואכלת בשעריך בכל אות נפשך (שם שם כא), ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' (שם יח ו).

2,94, ערך אויב. השמיט מן הכינויים איבינו, למשל: וישיענו מכף איבינו (ש"א ד ג), ואיבינו פלילים (דברים לב לא).

1,95, שם. השמיט את המליצה: אויב בנפש, כלומר אויב נמרץ: איבי בנפש יקיפו עלי (תהלים יז ט).

1,116, ערך אוֹר. “ובמשמעת בינה וחכמה”. ב"י מביא דוגמה אחת מתלמוד ירושלמי. אפשר להוסיף: והזהרו ברבינו אחאי שמאיר עיני גולה הוא (חולין נט ע"ב).

2,120, ערך אות. להמחברים המשתמשים לפעמים באותות בתור מ"ר של אות גם במשמעות חלק מהתיבה, שהביאו החוקרים: אברונין, זב"ח וברגגרין, אפשר לצרף גם את ר"י אבן תיבון בספר הרקמה: אותות אלפא ביתא (טז, ש' 3), האותות השרשיות (כה, ש' 4), האות ההוא מאותותיו (שם ש' 5), עם אותות העתידות (עז ש' 7), אחת האותות (קכב, ש' 13). בדרך אגב, סברתו של ר"א בר' עזריאל, בעל ערוגת הבושם (מהמאה הי"ג), שקבעו מ"ר מן אות, חלק התיבה, אותיות, כדי להבדיל בינה ובין מ"ר מן אות הנרדף עם מופת, שמביא מר ברגגרין, נמצאת בסתם בספר תשבי לר' אליהו בחור בערך אות.

2,133, הערה (2) [7] (גם בפנים בש' 1 צריך להוסיף את המספר 7 לאחר והאזניחו). “ודעת הרד”ק… היא כי היה כתוב ואזניחו כמו ואגאלתי והוסיפו… ה לתיקון וכן דעת(י) קצת החדשים", דעה זו נמצאת כבר בסה"ש לריב"ג ערך זנח.

2,136, ערך אח. “השתמשו בו המשוררים במשמעת בעל… דע אחי המוסר”… ראוי להוסיף שזה מתאים לאכ̇ו בערבית, מלה שיש לה גם משמעות זו. אחי מוסר נמצא גם בשיר שלפני ס' הרקמה.

1,139, ערך אֶחד. בן־יהודה מביא לדוגמה את הפסוק: “הן האדם כְּאֶחָד ממנו (בראש' ג כב)”. זוהי טעות: בפסוק נאמר:… האדם היה כְּאַחַד וכו'; ב"י עצמו מביא שם להלן את הפסוק בצורה זו בתור דוגמה לאַחַד.

2,142, ערך אחדות. אפשר להוסיף: להודות באלהותו ולשמיע אחדותו (רקמה ח).

2,153, ערך אחַר. בין הדוגמאות שאחר משמשת בהן למקום הוא מביא: ויבא גם הנצב אחר הלהב (שופטים ג כב) באמת היא דוגמה לזמן. הפסוק אומר שלאחר הזמן שתקע אהוד את הלהב בבטנו של עגלון, בא שם גם הניצב, אבל במקום אינו שייך לומר “ויבא”, שהרי יחס הניצב אל הלהב במקום הוא תמידי.

1,160 הע' 2. “וכתב בהרקמה וז”ל מוכיח אדם אחרי פרושו מוכיח האדם (החורט) [האחורני]“. ב”י עצמו מביא לשון זו של הרקמה בערך אחרני. הוא ממשיך “ובסהש”ר אמר: פרושו מוכיח האדם החולק". הפרש זה הוא רק אצל אבן תיבון, אצל ריב"ג בשני המקומות: מכ̇אלף.

1,161, ערך אחרית. למשמעות (א) “הקצה האחרון מן הדבר” יש להוסיף בייחוד המשמעות של סוף המלה: המאכלת כי אחריתו הוא על דמיון ארץ (רקמה, רמד, ש' 12), והוא באחרית המלה (שם, רמו, ש' 6), באחריתו זו רפה (שם רמט, ש' 24) ועוד. במשמעות הב' “הזמן שעתיד לבא” לא הביא שום דוגמה על העולם שלאחר המות, למשל: והנכבד בכל אשר יעתדהו לאחריתו (שם ט, ש' 7), לא תלונו הכימיה שלו באחריתו (חובת הלבבות שער הביטחון בפתיחתו). בכל אלו המקומות הוא חיקוי אכ̇ר הערבי.

2,161, ערך אחרני. “הנמצא, העומד מאחור, והנסוג אחור: האדם האחורני (הרקמה משקל פעלי)”. זהו דעת ר' יוסף קמחי, אבל אצל ריב"ג: מכאלף, כלומר, בעל מחלוקת, עיין למעלה בהערתי לעמ' 160. בהורית הקורא (עמ' 40). נאמר שהמלה אחרי היא מן איש אחר, כלומר המוכיח אדם שהוא כאיש אחר מן הדרך הטובה ומחזירו בתשובה טוב ממחליק לו לשון ומכשילו.

1,169, ה' 4. “וכן ר’י בן גנאח” [בסה"ש שלו ערך אטר].

1,198, ערך איש. ל"אנשי" עם שמות היחס לארץ ועיר מיעט ב"י מאוד בדוגמאות ומהמשנה לא הביא אף דוגמה אחת; ויש להוסיף למשל: אנשי סדם (בראשית יט ד), אנשי גבעון (יהושע י ו), אנשי הר צבעים (בכורים א ג), אנשי יריחו (פסחים ד ה ומנחות י ח), אנשי ירושלים (כתובות ד יב).

שם. “ז) בעל איזה דבר, רגיל באיזה דבר”. גם כאן לא הביא שום דוגמה מהמשנה, כגון: לאנשי כנסת הגדולה (אבות א א), חסידים ואנשי מעשה (סוכה ה ד), אנשי אמנה (סוטה ט יב), אנשי מעשה (שם שם, טו, ב פעמים). מחברי ימי הביניים השתמשו במלה זו במשמעות זו הרבה ותרגמו בה את אַהְל הערבי. ראב"ע בפתיחתו לס' מאזנים אומר: אנשי התלמוד, ואנשי התורה הם אנשי המסורת. ר"י אבן תיבון אומר בפתיחתו לרקמה: ויהיו מלעיבים באנשיה (של חכמת הלשון. מ"ו) (ב, ש' 14). וגם בתרגומו: אנשי לשוננו (יא ש' 4), אנשי הצחות (יג, ש' 1).

בן־יהודה השמיט לגמרי את השימוש המיוחד והמשובש במלת אנשים השגור אצל ר"י אבן תיבון במשמעות אי אלו, מי שהוא, כלומר איש אחד או אנשים אחדים, שהמחבר מאיזה טעם אינו רוצה לכנות אותם בשמם, כעין “אחרים” שבתלמוד (הוריות יג ע"ב). זהו תרגום מילולי של קום הערבי. למשל: כטוב לב המלך ביין (אסתר א י) איננו פועל יוצא כאשר חשבו אנשים (רקמה מה ש' 16), הלא ארחץ בהם וטהרתי (מ"ב ה יב)… לא שהוא מספר מה שיהיה אחר כן כאשר חושבים אנשים (שם סד, ש' 15) ועוד הרבה פעמים.

2,202, הערה 1. הדעה שהנון באיתן היא נוספת, הוא מביא בשם רד"ק, ובאמת היא כבר נמצאת אצל ריב"ג ברקמה (קמד, ש' 21) ובסה"ש ערך אית.

1,204, ערך אך. “וישמש בפנים אלה: א) בתחילת מאמר בטעם אין ספק בדבר, באמת, בוודאי, אין זה אלא”. הדוגמאות שהוא עצמו מביא סותרות להכלל שלו. בפסוק: אך בזאת נאות לכם (בראשית לד טו) היא במקום “רק”. בפסוק: ואמר אך טרף טרף [יוסף] (שם מד כח) כבר הרגיש ריב"ג בסה"ש שלו ערך אך, שהמלה שם מציינת ספק ולא ודאות, ומביא ראיה מ"ולא ראיתיו עד הנה" שבסוף הפסוק; הוא מביא גם את הפסוק: ואמר אך חשך ישופנו (תהלים קלט יא) במשמעות זו. גם הדוגמאות: אך מסיך הוא את רגליו (שופטים ג כד), אך נגף נגף הוא לפנינו (שם כ לט), והמה אמרו אך מלך ישראל הוא (מ"א כב לב) הן בדרך השערה, ומחלישות את הוודאות שהפסוק היה מביע בלעדיהן, למשל אם היה נאמר רק: מלך ישראל הוא, ובאמת אנו מוצאים שיעקב, שמיתת יוסף הייתה לו לוודאות, אמר: טרף טרף יוסף (בראשית לז כג) בלא “אך”. מלבד זה השמיט ב"י משמעות של “אך” בראש המאמר שריב"ג מביא אותה בסה"ש שלו בערך הנזכר בתור משמעות ראשונה, היינו: מה שנוגע ל… ודורשת אחריה סיפא, למשל: אך בעשור לחדש השביעי הזה – יום הכפורים הוא (ויקרא כג כז), אך את הזהב ואת הכסף… – תעבירו באש (במדבר לא כב). “אך” זה מתאים לאמﬞﬞא הערבי (עיין במילון עמ' 2,265, ש' אחרונה).

2,220, ערך אַל. לא הביא את הפסוק: אל פשטתם היום (ש"א כז י) במקום שהמלה יש לה משמעות מיוחדת.

1,225, ערך אלא. אלא במשמעות “חוץ מן” נמצאת גם בספרות ימי הביניים: שאותיות יהוא תרפינה… אלא מלות ידועות (רקמה לט, ש' 2), ולשונו כלו כבד, ר"ל לשון מהר, אלא מה שאמרו: אחר מהָרו (שם קל, ש' 8).

שם, הע' 2. “ובמשנ' נגעים יב (ב) [א] חוץ (משל] במקום אלא” [של].

שם, 2. בין הדוגמאות ל"אלא" במשמעות “רק מפני טעם זה” הוא מביא: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה (ברכות ב א), אבל כאן נאמר: אלא כדי, ואין מכאן ראיה שאלא לבדה יש לה משמעות זו.

2,233, הער' 1. “מרכב (אִלו) מן אִם ומן לוּ”. זוהי דעתו של ריב"ג בסה"ש ערך אל (עמ' 29); הוא מביא שם גם דעה אחרת (שהיא דעתו של ריי בן קריש ברסאלה̇̇ עמ 6 ד"ה ואלו), שהיא מלה ארמית, תרגומה של לוּ, וכן דעתם של אי־אילו מהמדקדקים החדשים.

1,262, ערך אֵם. “הזקנה היא אם השכחה (רשב"צ דוראן מגן אבות ד כ)”, כבר בס' הרקמה לריב"ג בשם אפלטון (כד, ש' 20).

1,263, ערך אם. “להגות התנאי… ועם פעל עבר:… אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (שמות כב ז), אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם (במדבר כב כ)”. ב' הדוגמאות אינן מכוונות: בפסוק הראשון אין שום תנאי, ואנו מוכרחים להניח ש"אם" כאן במשמעות ש־, ונקרב בעל הבית אל האלהים (כלומר יישבע) שלא שלח וכו'. כך מפרשים באמתר ס"ג ורש"י. אמנם בכלל אנו מוצאים במקרה כזה חיוב, עיין במילון להלן עמ' 2,267 במשמעות ד' של “אם”, אבל אין כלל שלא נאמר בו חוץ. בדוגמה השנייה, אִם אינו מוסב על הפעל העבר, באו, שהרי כבר באו, אלא על המקור לקרא. מקרה שלא נמצא אצל בן־יהודה כלל.

שם. “ועם… הוא”. הדוגמאות שב"י מביא על “הוא” הן: אם בן הוא וכו', אם בעל אשה הוא וכו', אבל בהן “אם” מוסב על השמות הגמורים: בן, בעל, לא על “הוא”.

שם. אצל בן־יהודה לא נזכר מקרה, שאִם הבאה לתנאי תהיה בהסיפא, ונמצא, למשל: לא אשחית אם אמצא ארבעים וחמשה (בראשית יח כח), תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי (תהלים קלז ו), וגם אצל מחברי ימי הביניים: אל יזכרני אל אם לא זכרתיכם (שירי חול של רשב"ג, מהד' ביאליק־רבניצקי עמ' 131, ש' 6).

2,263, ערך אם. הוא השמיט את המשמעות אעפ"י ש־ של"ואם" בספרות ימי הביניים: וכן לא ימצא יוד נעלם עם פתח קטן בכתיבה, ואם ימצא בכח הקריאה (ראב"ע מאזנים, היידנהיים, דף ט ע"א), הקדמנו השם בסדר, ואם קריאת השם משתתפת לעצם ולמקרה יחד (רקמה לא, ש' 5). ואם היא תרגומה של וַאִן.

2,264, שם. “במשמעת בכל פעם”. בכל ג' הדוגמאות שהוא מביא נמצאת המלה והיה קודם אם, והיה לו להביא את הפסוק: אם הרגם ודרשוהו (תהלים עח לד), שאיך שנפרש אותו, אם ודרשוהו או ויפתוהו בפיהם (פסוק לו) הוא תשובת התנאי, אִם יש לה המשמעות: בכל פעם.

1,267, שם. ל"אם כן" הוא מביא רק את הפסוק בראשית כח כב, בערך כן הוא מביא את הפסוק: אם כן אפוא זאת עשו (שם מג יא) במקום שאם כן אינה באה לפני שאלה. הדוגמאות מתלמוד הן גם כן שם שונות מאלו שבכאן.

1,269, ערך אֹמֶד, אפשר להוסיף: אמדוהו אומד הגמולה הזאת (הקד' ספר הרקמה), ר"ל ששקלו “תרומה”, שהתיו בה נוספת, משקל גמולה" (ש"ב יט לז,) שהגימל בה שרשיה. “אמד” מקביל ל"תקדיר" הערבי.

2,281, ערך אָמֵן. הוא מביא: אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים (בו) (שבועות לו ע"א). מאמר זה נמצא גם בדברים רבה פ' כי תבא בתחילתה, בשינויים קטנים.

2,289, ערך אמצע. “ועם ב, באמצע… ובמשמעת בין זה לזה”. יש להוסיף: בפרקים שואל מפני הכבוד… ובאמצע שואל מפני היראה (ברכות ב א).

2,298, ערך אמרה. ב"י מביא דוגמאות רק מן תנ"ך, אבל מלה זו נמצאת גם בספרות ימי הביניים: או האמרה (רקמה שפ"ח בכותרת של שער מב), בעבור האמרה (שם שפט, ש' 10). הקריאה אינה מסופקת, לפי שהיא תרגומה של אלכלמה̇̇.

2,303, ערך אמתה. להדוגמאות על לשון יחיד אפשר להוסיף: עם מעוט הבנת אמתת הדברים (רקמה יז, ש' 5). לאותן שעל לשון רבים – עד שמונעים אותם מאמתות הדברים (שם יט, ש' 3) במקור במקום האחרון: על חקאיק, בלשון רבים.

1,305, ערך אמתי. להדוגמאות אפשר להוסיף: והלשון האמתי ולשון ההעברה (רקמה ט, ש' 3).

1,315, הע', ש' 19 מלמטה. “(שער הנקוד 19)”. צ"ל 191.

1,346, ערך אפילו. ראוי להוסיף שר"י אבן תיבון כותב: אפלו, בלא יוד (רקמה קכג ש' 8, קס ש' 20, רב ש' 11).

1,350, ערך אפיקורסות. אפשר להוסיף שאופן הכתיבה אפיקורוסות נמצא כבר אצל ר"י אבן תיבון: וכמעט שלא ישימוה עם האפיקורוסות (רקמה יב, ש' 3).

שם, הערה 3. מה שב"י מביא בשם רמב"ם נמצא כבר אצל ריב"ג (רקמה עמ' כ, כב).

2,354, ערך אֶפס. ל"אפס כי" מביא ב"י דוגמאות רק מתנ"ך. ראוי להוסיף שר"י אבן תיבון משתמש בה בהרבה מקומות ברקמה (רכה ש' 18, רמד ש' 21, רמז ש' 22, רמח ש' 8, רעה ש' 6).

2,362, ערך אפשר. ראוי להוסיף שר"י אבן תיבון משתמש בה לפעמים תכופות ברקמה ובסה"ש לריב"ג לתרגם בה את המלה רֻבּﬞﬞמַא הערבית במשמעויותיה השונות, למשל: ואפשר שיוסיפו במלה על שרשה (רקמה כא, ש' 15), כלומר, פעמים רבות, מכובד עול הזמן אפשר שיבהילנו (שם כח, ש' 5) במשמעות: יכול היות.

1,370, ערך אצל. “ב) ברשותו, בידו, בביתו… ויעזב בגדו אצלי (בראשית לט טו)”. לכאורה מסתבר לומר ש"אצל" זה יש לו משמעות (א): קרוב אל, על צד, כמו: לשכב אצלה הקודם, שהרי יוסף ברח ולא היה יכול למסור את בגדיו ברשותה.

1,384, ערך אֶרז. יש להוסיף המשמעות של גדול בתורה: אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר (מו"ק כה ע"ב), ארזי הלבנון אדירי התורה (קינה).

1,391, ערך אריכות. למשמעות המלה בתור גיבוב דברים יש להוסיף: ולולי כובד האריכות (ר"מ בן גיקיטיליה בתרגומו של ספרי חיוג', עמ' 4), והחפץ לעזוב האריכות (רקמה כו, ש' 18).

394, ערך אָרך. צריך להוסיף האריך עם יחס הפעול: ואם את כמו אחד אני המאריכו (שירי חול של רשב"ג, מהד' ביאליק־רבניצקי, עמ' 81, ש' 17). וגם בפרוזה: ואין טעם להאריך ספרנו זה בו (רקמה לט, ש' 8) ועוד בכמה מקומות עיין ברקמה שם הערה 10, ואלו הייתי מרחיב בשער הזה הייתי מאריך הספר (כוזרי מאמר ב, פ"ב בסופו), כדי שלא להאריך הזמן (ר' חיים הכהן בהקדמתו לס' תורת חכם).

396, הער' 1. אפשר להוסיף שדעת ריב"ג (רקמה, עמ' קנה) שארמון היא מנע"ו או מנל"ה והאלף נוספת; בסה"ש הוא מביא את המלה רק בערך רום ומפרש אותה “הבנין הגבוה בבתי המלכות”. עיין במילון שם בהערה 2.

1,398, ערך ארנבת, הע' 3. אפשר להוסיף שדעת ריב"ג ברקמה היא שמסתבר לומר שהאלף בארנבת היא נוספת “עדי שיתבאר לך הגזרות דע בדבר ברור שהוא מן השרש” (קכא, ש' 17); בסה"ש הוא מביא אותה בערך רנב.

401, ערך ארץ. להוסיף שמשתמשים לפעמים בארץ במשמעות עיר. ר' יעקב בירב כותב בתחילת ספרו הקטן זמרת הארץ: וילך (ר' חיים אבולעפיה. מ"ו) אל ארץ טבריה… ותיכף בכניסתו לארץ… ר' שבתי אלחנן מהזקנים משתמש בזה במשמעות זו כמה פעמים בתשובותיו טעם זקנים (כ"י קניין ביה"מ לרבנים בסינסינטי): מארץ צינטו וכדומה. שימוש זה שייך להסוג “קָראם החלק בשם הכל” (רקמה שטז, ש' 4) ע"ש.

כדאי היה להוסיף שבכמה מקומות מתיישב לשון המקרא יותר אם נניח שארץ מסמנת את תושבי הארץ, למשל: ותשחת הארץ (בראשית ו יא), וכל הארץ באו (שם מא נז), ארץ כי תחטא (יחזק' יד יג). כך מפרש פסוקים אלו ראב"ע בפירושו לפסוק הראשון; את הפסוק השני מתרגם כך גם רס"ג, אולי בשביל לשון רבים של הפועל וכן ריב"ג (רקמה רסח, ש' 4).

1,405, ערך ארשת, הע' 5. “והנה מנחם וראב”ע אמרו ששרשה (של ארשת)רשה". באמת לא מנחם ולא ראב"ע אמרו כך. מנחם קובע אותה בערך רש; שורש רשה, כמו נל"ה, לא היה קיים אצלו (הוא מביא את המלה גם בערך ארשת, ומשם העתיק ב"י את דבריו באותה הערה עצמה קודם לזה). ראב"ע ג"כ אינו מזכיר זה בפירוש בפירושו לתהלים (כא ג), אעפ"י שבוודאי הייתה דעתו כך. הצד השווה שבשניהם הוא ששורש ארשת ורשיון הוא אחד, ואלף ארשת נוספת. להם יש לצרף את ר' דוד בר' אברהם הקראי – שהיה קודם מנחם – באגרונו בסוף אות האלף.

שם. “אך כבר דחה זה ריב”ג (בסה"ש ערך רשה], אמר וז"ל: ויש שמשימין וארשת שפתיו מזה" וכו' בלא ההוספה בסוגריים לא ידע הקורא על מה מוסב “מזה”.

1,428, ערך אָשַׁר. להשימוש מאושר בתור תואר לאדם מביא ב"י רק דוגמה אחת. יש להוסיף: החכם המאושר (על שער הס' אור עולם לר' יהודה נתן פרובינצאל, קושטא, 1561 בקירוב), בן הרב הגדול… המאושר בכל עניניו (בסוף ההקדמה להס' דברי שמואל לר' שמואל צרפתי, אמשטרדם 1699. ההקדמה נכתבה ע"י תלמידו), אשר קונן על פטירת השר המאושר האדון דון יצחק אברבנאל (קובץ על יד, מקיצי נרדמים, 1899, עמ' 7). תואר זה נמצא על כמה מצבות של היהודים בעדן, עיין בספרו הגרמני של צ"פ חיות: די יודישע גראבשריפטען אאוס עדן (וינא, 1903).

1,430. ל"אשר" במשמעות אעפ"י מביא ב"י רק דוגמה אחת. יש להוסיף: הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף (ישע' נח א).

1,431. לא הביא בין הדוגמאות ל"אשר" במשמעות “אם” את הפסוקים אשר נשיא יחטא (ויקרא ד כב), את הברכה אשר תשמעו וכו' (דברים יא כז).

2,432. “כאשר” בא “להורות קרבת שני מעשים בזמן”. היה לו להוסיף שלפעמים “כאשר” באה ברישא, ולפעמים בסיפא. הוא מביא דוגמאות לשני האופנים.

2,438, ערך אֵת. “וללא ידוע… את שֶׁ… מעשר את שהוא אוכל”. לכאורה, את כאן במקום: מה, וכן בהדוגמאות: את שלפניהם שכחה ואת שלאחריהם אינו שכחה (פאה ו ד), את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק (שביעית חג), את שדרכו להטביל יטביל (ע"ז ה יב), וכן בהדוגמאות מאהלות ותוספתא דמאי. אנו מוצאים “מה ש־” במקרא: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה (קהלת א ט), וגם במשנה: הוא חולין ומה שבתוכו קרבן (מע"ש ד ט), קוצץ כדרכו בקרדום… ובכל מה שירצה (שביעית ד ו). באחדות מדוגמאותיו “את” היא במקום אֵלו: נושאי המטה… את שלפני המטה ואת שלאחר המטה. את שלפני המטה צורך בהן פטורים. ואת שלאחר המטה צורך בהן חייבין (ברכות ג א), ובאמת נאמר שם תיכף לזה: אלו ואלו פטורים מן התפלה; גפנים שהשרישו… את שעשו כפול הלבן אסורות את שלא עשו כפול הלבן מותרות (תוספתא כלאים ד יב), את שטבלו לפניה בנות חורין (מכילתא בא, טו). בדוגמאות אחדות שהביא “את” היא במקום מי; את שיבלת בעינו וכו' (הוא בעל מום) (בכורות ו י), ואת שאינו לא שומע ולא מדבר… פטור אף מן השמחה (חגיגה ב ע"ב). בדוגמה אחת מדוגמאותיו את היא במקום “זה”: לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין בנים את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה (יבמות טז ב).

שם. "ובפרט אותו, אותה, אותם וכו' במקום ההוא ההיא וכו' " [אלא שאותו וכו' באות קודם השם שהן מוסבות עליו, וההוא וכו' – לאחרי]. לפעמים באה "אותו בלא שם כלל: שני רבנים היו בדור אחד רבינו שלמה בר' יצחק בעל הפירושים ורבינו שלמה בר שמשון ואותו (והאחרון. – מ"ו) היה חותם שושן (נחלת שד"ל עמ' 47 מתוך כ"י).

2,443, ערך אתה. חסרות שם הצורות: אתיו (ישע' נו יב), התיו (שם כא יד וירמ' יב ט), ואתיות: הגידו האתיות לאחור (ישע' מא כג), ואתיות ואשר תבאנה (שם מדז), האתיות שאלוני (שם מה יא).

1. אולי היה כדאי להוסיף “אתקנה”: הכותב טופס גיטין צריך שיניח מקום האיש… מפני האתקנה (גיטין ג ב), לפי גרסת ריב"ג (רקמה קנה, ש' ו): בספרינו: התקנה.

2,454, ערך באישה. רק דוגמה אחת מן סופר חדיש. נמצא כבר אצל ר"י אבן תיבון: כי הבאישה הנולדת מן (העפוש) [הרקבון) (רקמה שנט, 9).

1,457, ערך בָּבָה. יש גם בְבותיך: הלנצח אהיה דאג לחצי בבותיך (רקמה רעו, ש' 1).

1,458, ערך בגד. “ש”ז". נמצא גם בל"ג: ובגדיו לא תשרפנה (משלי ו כז).

2,473, ערך בֹהן. “ש”ג מ"ר בּהֹנוֹת". בהנות נמצא גם בל"ז: “בהנות ידיהם ורגליהם מקצצים (שופטים א ז). אי אפשר לומר שב”י תפס בהנות למ"ר מן בּהוֹן, שהרי הוא אומר בערך זה: “ומ”ר סמיכות: בהנות ידיו ורגליו (שם שם ו)".

2,481, ערך בוא. השמיט ב' משמעויות של פועל זה. בדקדוק, במשמעות הוספת אות שימושית על המלה: ויביאוהו (את הלמד) על השמות (רקמה מו, ש' 15) ועוד במקומות רבים; במשמעות נכנס: ונמלטו מן שער יפעל… והובאו בשער יפעול (שם קעב, ש' 20).

1,484, ערך הקודם. “להביא” במשמעות “היות סבה לאיזה דבר” הוא מביא דוגמאות רק מהמשנה והתלמוד. נמצא גם אצל מחברי ימי הביניים: שמביאתם אליו הקנאה (רקמה יח, ש' 20), מביאה אותם הקנאה (בש' הסמוכה). ב"י השמיט את המשמעויות: הזכר איזה דבר, ובייחוד הזכר את הדברים שאמרו

אחרים (quote): במלות האל אשר הבאתים (שם: צ, ש' 12), מה שהביאוני מדברי רבותינו ז"ל (שם יד ש' 5).

523, הע' 1. “וכבר קרא תגר ר”י בן בלעם… ואמר: וטעה אחד מגדולי השרים שבדורינו שלא הכפיל בין ואמר בקדושה שחבר ורקיע הרקיע לבין חרס ואדמתו (אותות הענינים לר"י בן בלעם). כדאי להעיר שהספר נקרא אותיות הענינים ושקוקובצוב במהדורתו של הספר מעיר ש"לבין" הוא ט"ס במקום בין, עיין ברקמה שו, הע' 1.

2,525, ערך בין. “אשר למד ותורה לו לקנין… (ראב"ע)”. מר אברונין מעיר שצ"ל: ר' משה קמחי במקום ראב"ע. בוודאי כתב כך לפי שעל שער הס' מהלך שבילי הדעת לרמ"ק, דפוס רומא ש"ח, נמצא זה השיר סביב לדברי השער מכל ארבע רוחותיהם. אבל מסופקני אם קובעים שיר של מחבר על שער ספרו. מלבד זה הוא נמצא בסוף ס' מכלול לרד"ק (קושטא רצ"ב וגם רצ"ג) עם עוד שירים לפני הספר ולאחריו, שבשניים מהם נאמר בפירוש שהם לרד"ק. ר"ז הענא בהקדמתו לספרו בנין הבית מייחס אותו באמת לרד"ק.

1,534. “לשתי הדלתות רצוני דלת וסוגר מחוברים יקראו בית… (שקל הקדש לר' דוד יחיא י ו)”. גם ר' עמנואל פראנשיס כותב: בית הוא הסוגר והדלת יחד (מתק שפתים, מהד' בראדי, עמ' 42).

שם. השמיט את המשמעות “תיבה”: שתי אבנים בונות שני בתים (ס' יצירה).

1,546, ערך בלה. בפיעל השמיט את המשמעות של העבר זמן (spend time) השגורה בספרות החדשה. spend יש לה ג"כ ב המשמעויות של בילה.

1,557, ערך בלתי. “כמו לא” ומביא דוגמה מן מורה נבוכים. יש כבר אצל ר"י אבן תיבון: בלתי מונעת (רקמה כא ש' 4), בלתי שרשיות (שם כה, ש' 4).

2,560, ערך בן. "בן גמל (חולין נט ע"א"). יש להוסיף: הוא בן הגמל (סה"ש לריב"ג, ערך כר), תרגומה של המלה נג’יב, שמשמעותה: סוס מגזע טהור.

1,572, ערך בעור. השמיט את המשמעות שלילה: ויש שמחסרים פעמים רבות מלת הבעור… וזה בכמו אמרו אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני. והטעם: ואל בחמתך תיסרני (רקמה רע"ג, ש' 15, וע"ש בהערה 6), וענין המלות האלה הרחקה ובעור (סה"ש לריב"ג ערך גרש).

2,575, ערך בעל. בעל דבר. השמיט המשמעות; הנוגע בדבר; התם בעל דבר לא מהימן (גיטין ג ע"א).

2,576, ערך בעל בית. מביא דוגמאות רק מהמשנה. נמצא גם במקרא; ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כב ז).