מאד מאד הנני מכיר טובה למר א. אברונין על הערותיו החשובות ב"לשוננו" (כרך ב' חוברת א', עמוד 84–90) לספר הרקמה מחברת ראשונה שיצאה בעריכתי. מכיון ששנינו לדבר אחד אנו מתכונים, לתקנת התרגום העברי של ס' המדקדק הקלאסי שלנו, הנני מרשה לעצמי לדון באי אלו פרטים שנגע בהם מר אברונין, מבטחני שמתוך כך יתבררו ויתלבנו הדברים. לפי שאני משער, שכל מי שיקרא את דברי אלו תהיה מחברת “לשוננו” הנ"ל פתוחה לפניו, לעיין בה, לא הבאתי כאן את דברי מר א., אלא ברמז.

עמ' 85 ד"ה ולשמע פקח אזן וכו'. כמדומה לי שמר אמר כאן חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. מר א. באמרו: “פקח ופתח שמוש שניהם שוה ביחס לעינים ואזנים” (בזה שפתח משמש גם לעין לא פקפק אדם מעולם: פעל זה משמש גם עם יד, פה, שפתים ורחם, ובתפלה: פתח לבי) בודאי כלן לשמוש במעשה בשבילנו, הכותבים והמדברים עברית, ובזה אולי צדק, מכיון שגם במקרא נמצא השמוש עם אזן פעם אחת ובמשנה משתמשים בפקח רק ביחס לשמיעה: חרש ונתפקח, סומא ונתפתח… פקח ונתחרש חזר ונתפקח, פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח (גטין ב' ו'), מותר להשתמש בשרש זה בב' המשמעיות, ואפשר שהצדק הוא עם שפת הדבור, (המצוי גם באידית) המשתמשת בפקח רק כדי לצין בו את האיש הבקי בהויות העולם, לפי שבמשמעות זו שוה לשון המקרא ללשון המשנה: במקרא: יעור פקחים (שמות כ"ג, ח'), המקביל ליעור עיני חכמים (דברים ט"ז, י"ט), ובמשנה: הפקחים היו כותבים (כתובות י"ב, ב'), אם היה פקח (ב"ב ה', ז'). אני בהערתי דברתי רק על אודות אבן תבון, על אותו האיש שבהקדמתו לתרגום ספר זה עצמו הוא מתנצל על שבנה במקומות מעטים (בתרגומו בפרוזה) בנינים שאינם נמצאים במקרא (עמוד ה' שורה 14), וקל וחמר היא, שלשון המשנה לא השפיעה עליו בשירים. השערתי בהערתי הנדונה, שהיתה לו, כמו לכל המחברים הקדומים, נטיה להשתמש במלים בלתי מצויות, מתאשרת גם ממקומות אחרים, שקצתם הבאתי שם, ואינה זזה ממקומה על־ידי פרוש ראב"ע לפסוק בשמות ד' י"א, שמביא מר א. (ר' סעדיה גאון מתרגם פקח בב' הפסוקים שנזכרה בהם מלה זו: כאן ובפסוק הנ"ל, בציר–רואה, וגם מכיר ומבחין), לפי שגם מדבריו שם: והנה נשאר חרש לבדו (לא:…מום אחד לבדו) משמע, שסתם פקח הוא הפך מעור. פרוש זה שמפרש ראב"ע בספרו על הפואטיקה (תרגום הלפר עמ' קע"ג) בשם הקראי אבו אלפרג' הרון (לפי דעת בכר, זהו החכם הירושלמי “שלא ידענו את שמו” הנזכר בפתיחת הס' מאזנים לראב"ע) וראה מדבריו שם, שהוא מתקשה בו. הוא אומר שם: ושם אותה (פקח) בין שניהם (בין חרש ועור), או שהוא מונה את שני המומים כאחד… במקרה אשר המשורר את הדעה הזאת בשיר היין שלו

משקה לטש עיני בנגהו ועלי אזני קרא בשמו ויפקחו¹

במלה ויפקחו כון לשני האברים. מדבריו אלו משמע לכאורה, שלפי דעתו אינו רשאי להשתמש בפקח רק בנגוד לחרש ולעור ביחד, אבל לא בנגוד לחרש בלבד.

שם ד"ה ישלם… למחבר.

יכל הייתי לפטור את עצמי מן הדין ע"י זה שאתלה עצמי באי אלו מהמדקדקים החדשים האומרים, שבמקום שמשתמשים בבינוני כמו בשם גמור (כמו מחבר שבכאן), המם שבו היא דגושה לאחר הא הידיעה ומביאים ראיה לדבריהם שמם “המקרה” בתהלים ק"ד ג' היא רפויה ומם של מלה זו עצמה בקהלת ו', י"ח היא דגושה.

אולם טעמי ונמוקי האמתיים היו, לפי שהמדקדקים הקדמונים (הרי עליהם בלבד אנו דנים כאן) לא תפסו רפיות מם זו לכלל, אלא ליוצא מן הכלל הנמצא באותיות שואיות לפעמים לא רחוקות, כלומר שהן רפויות במקום שדינן בדגש, ולפעמים גם להפך, הן מקבלות דגש גם במקום שדינן להיות רפה. ריב"ג אומר בס' זה, אמנם בהזדמנות אחרת: ודגשות הלמדין מקצת הבנין הזה כאשר יהיו בקבוץ (בלשון רבים) והנחתה מהקצת הוא לבלי עלה, אך כפי אשר יקל עליהם או יכבד (עמ' קמ"ט ש' 11, ע"ש הערה 4). ביחוד הוא מדבר ע"ז בס' זה עמ' רנ"ו–רנ"ח ור"צ–רצ"ב. גם רמב"ע בספרו הנ"ל (עמ' קכ"ה) מדבר ע"ז, מביא דברי ריב"ג² ומבאר זה בצחות הלשון (כפי אשר יקל עליהם וכו' שלמעלה). מכיון שזהו חדוש, אין לך בו אלא חדושו ואין להשמיט הדגש ממלים שלא נמצאו במקרא.

שם ד"ה בשכלולה, עיין מה שכתבתי במזרח ומערב כרך ד' חוברת ד' עמ' 278.³

שם ד"ה וכמעט שלא ישימוה מן האפיקורסות. תמה אני שמר א. לא הרגיש שבפנים נאמר: האפיקורסות (כך בכך כה"י) ושבהערה 5 שם כתוב: וכמעט שהם חושבים את העסק בה לאפיקורסות, הרי שהעירותי לא רק על השמוש “כמעט שלא”, אלא גם על “ישימוה מן”.

שם ד"ה “אבל” אומר מר א. שא"ת כתב מלה סמוכה בהא הידיעה, לפי שנמצא בתנ"ך “השכוני באהלים”. אמנם נמצאות בתנ"ך גם דוגמאות יותר מכוונות (בלא בית במלה הסומכת), כגון “העבתת הזהב”, וריב"ג מונה אותן בספרו זה עמ' שע"ה, אבל לפי דעתי אי אפשר לומר שהכותב כך סמך ע"ז, שאל"כ הרי בטלים כל דיני הדקדוק לפי שבכלם נמצאים יוצאים, רק בדבר שבסגנון רשאים להשתמש במליצה אפילו מוזרה כשהיא נמצאת בתנ"ך.

שם ד"ה “והתמה” אומר מר א. שביחסי את החרוז ואתמה משלמה לרשב"ג נעלמו ממני דברי הלפר בשירת ישראל עמ' קנ"ד. לא רק דברי הלפר לא נעלמו ממני, אלא לא נעלם ממני שהלפר טעה בזה: הוא חשב לדבר פשוט ששלמה הנזכר בחרוז הוא רשב"ג, וא"כ החרוז עצמו מעיד על עצמו שאינו לרשב"ג (לפיכך לא הביא שום ראיה על החלטתו זו), אבל ר"ש בן פרחון ערך “פנן” מפרש, שרשב"ג תמה על שלמה מלך ישראל שאמר שניך כעדר הרחלים ולפ"ז סרה קושית הלפר. ובאמת מכיון שרמב"ע ור"ש בן פרחון מיחסים את השיר לרשב"ג, איזה עוף השמים הוליך את הקול להלפר, שאיננו לו. בהערתי לא חפצתי להאריך בזה, והנני מודה למר א. שנתן לי הזדמנות לברר דבר זה.

עמ' 86 ד"ה עמ' פ"ב. מר א. מצא פעם אחת בדברי תמיה ומיד גזר אומר, שכתבתי בטעות כך מתוך אי ידיעה, אבל הרי אומרים יש טעויות הדפוס וט"ס בעולם. הנה אני כותב, למשל, בעמ' ע"ו הערה 2: והיה צ"ל: ותגבהנה (על דרך השלמים) ומי שיודע שגבה היא מן השלמים חזקה עליו שיודע גם כן, שתמה הוא מגזרה זו. ובעמ' פ"ז הערה 9 אני כותב בפירוש: “אין כאן מקום לתמיהתו” ולא לתמיתו, ועוד… ברור אפוא שבעמ' פ"ב זו רק טעות הדפוס. ומה יאמר מר א., אם יבאו לזקוף כל טעיות הדפוס שנמצאו במאמרו זה על חשבונו?

עמ' 87 ד"ה עמ' צ. בודאי צדק מר א. שהיה לי להביא אתצך במקום אשקך, אלא שצריך לדון אותי לכף זכות, לפי שריב"ג כותב: כי עתיד, נשק… אין נמנע בהקשה שיתכן לומר ישוק גם כן ממנו (ס' הרקמה עמ' של"ט ש' 21).

שם ד"ה קיא. בודאי צדק מר א., שצ"ל רחום (דרך אגב, בכ"י אוכספורד של הגוף הערבי ששמש מקור להוצאת דרנבורג ובכר ושהגיע לידי אחר שכבר נדפס הספר כלו, נאמר: רחום, אלא שעורכי גוף הערבי נמשכו כאן ובמקומות אחרים, ביחוד בנדון נוסחאות הפסוקים, בעינים עצומות אחר הוצאת גולדברג־קירכהיים), אלא שמר א. זרק גם את הילד ביחד עם השופכין ולא שם לב שצדקתי בקושיתי, שריב"ג היה צריך לפחות להזכיר תמורה זו גם באות הריש.

עמ' 87 ד"ה קכ"ז. אני איני מצין את שנויי האורתוגרפיה בכלל, וכשקבעתי בפנים “וקובץ” היתה כונתי בנגוד “וקָבץ” או ל"וקִבץ". בחרתי בכתיבה המלאה, אע"פ שאינה עפ"י דקדוק, לפי שנמצאת עפי"ר בכה"י וכדי למעט בנקוד. על כל זה אדבר, אם אזכה, במבואי.

עמ' 88 ד"ה קל"א (פעל). מר א. כרך כאן את ההערות 3 ו־4 ביחד ואמר שאינן נכונות. מה שנוגע להערה 3 נפלה שם באמת טעות קטנה וצ"ל: וגם אין הדבר אז פשוט כ"כ, שנאצותן (בנדפס: שנאצותיך), צריך להיות בשוא הנון, ומהתימה שמר א. לא הרגיש בזה שהרי על נאצותיך אני מדבר רק בהערה הסמוכה ומביא שם דברי ריב"ג שהנון בנאצותיך צ"ל בפתח, לא בשוא. כונתי היתה, שמנאצה אין להביא ראיה שהתנועה באה בנון בל"ר שלה בסבת האלף שלאחריה, שהרי אפשר שגם בה צריכה היתה לבא עה"פ בדגש כמו בגחלים וכחשים, וע"כ נשארה התנועה בל"ר בפה"פ, אלא שהשארתי את הדבר בצ"ע, לפי שקודם לזה (שם ש' 1) אומר ריב"ג שנחמה הוא לשון נקבה על שם ע"מ פֵּעֵל עם עה"פ רפויה, וא"כ אפשר שלאיזה טעם תפס ריב"ג את השמות ע"מ פּעלה לשמות שעה"פ שלהם היא רפויה. בהערה 4 כתבתי לאחר שהבאתי דברי ריב"ג שנאצותיך דינו: נַאֲצותיך על דמיון נאקות, “ואם כן לכאורה אין ענינה של דוגמה זו לכאן, שהרי בה השוא מתהפך תחת אות גרונית ולא לפניה” ואיני יודע למה לא מצאה הערתי חן בעיני מר א.; אמנם היה עלי להוסיף שדברי ריב"ג תמוהים, שמכיון שהוא מדמה נאצות לנאקות, למה הוא אומר (שם בסה"ש) שהנון בנאצות צ"ל בשוא, הרי הנון בנאקות היא בפּתח?

שם ד"ה קל"ב שורה 18. כאן שנה מר א. ממנהגו ולא הביא את הערתי בלשונה. אני כתבתי: “ר”ל, שגם בתהו וכו' היה מתחילה התו בחולם: תֹהְוְ, כמו בקֹשְטְ, אלא ששם לפי שנשארו שני השואין נהפך החולם לקמץ (ריב"ג מנקד קָשט) וכאן נשאר החולם. כל מה שאומר מר א. כלול בב' המלים “כמו בקשט”, שריב"ג אומר שם עליה שהיא מן קֹשֶט אלא שאני חפצתי לישב דברי ריב"ג האומר על קשט “וכן הוא… בתהו ובהו”, ואיך זה היה, ששם נתהוה מקֹשֶט קָשְטְ וכאן מתָהֶו – תֹּהוּ. וע"ז באה תשובתי.

שם ד"ה ריב"ג. אני אמרתי רק שהלשון “ולא היה מנוס” אינו מובן כ"כ, שהרי מי שירצה חלוק על ריב"ג יחלוק גם על זה שאין התוספת נכנסת על השמות הרבעיים.

עמ' 89 ד"ה קס"ב שורה 4. באמת אין כונת ריב"ג שמדבר עליה מר א. נוגעת בהערתי שהרי אני מביא דברי רד"בא, אבל אין כל ספק שריב"ג כוון גם לזה שמשקלים אלו הם עבר לא בינוני, לפי שאת הבינונים הוא חשב לשמות, עיין עמ' ל"א ש' 7, ובכלל הוא מכנה אותו שם הפועל.

שם ד"ה קס"ב שורה 9. אני העירותי רק על זה, שריב"ג המביא דוגמאות לוו החבור (עמ' ס"ג ש' 1) ולסיום הרבים בפעלים בנון (עמ' שע"ט ש' 20) אינו מביא שום דוגמה לזה לא כאן ולא במקום אחר מספריו (אבל לא שאין דוגמאות כאלו). כונתי בזה לסה"ש שלו; הוא מביא שם ערך “דבק” את הפסוק במ"ב ג' ג' ומוסיף: וזה בצרי והוא חולף (ר"ל, פעל עבר), ואינו מדבר ע"ד מקום ההפסק כלום; שם ערך: אשם ושכן הוא מביא ג"כ פסוקים שעה"פ של פעלים אלו הוא בצרי במקום הפסק, אבל אינו מעיר כלום ע"ז. אבל שם בערך “זהר” הוא אומר בנדון הפסוקים: נזהר (יחזקאל ג' כ"א ול"ג ד'): ואני חושב כי הקמצות בהם לפי שהם מעמדים. דרך אגב, הדוגמה שמֵע אינה ענין לכאן, לפי דעת ריב"ג המביא אותה ב' פעמים דוגמה לבנין פִעל (עמ' קכ"ד ש' 14 וקס"ה ש' 5); אבֵל במקום אבַל בהפסק, אינו ידוע לי.

באותו ד"ה עצמו אומר מר א. שהערתי: בדבר זה הרגיש כבר ר"י חיוג' וכו', אינה אומרת כלום, כי לא לשם החדוש הזה מביא ריב"ג דוגמה זו וכו'. כל קורא הערותי יראה שאני משתדל בכל מקום שאני מוצא דברי ריב"ג בספר מחקר שקדם לו להעיר ע"ז, לפי שזה חשוב לתולדות הדקדוק; אם ריב"ג כוון לזה או לאחרת, אחת היא לי: אין אני בא להאשימו, ואין הוא צריך לסנגוריא.

עמ' 90 ד"ה קע"ט שורה 15… וכן שם שורה 17 מעיר מר א. שראוי לציין כאן את לקוטי קדמוניות דף קמ"א (צ"ל: קל"ט) מה שהביא בשם הרדב"א. אני מצאתי שם רק את הפסוק היֵה, שבאמת אין בו חדוש כ"כ, אבל לא את הפסוק ראה שבתהלים.

שם ד"ה קפ"א. ריב"ג אומר שנפש הטובע לא תמות בבת אחת, לא נפש המת סתם.