היכן נולד?    🔗

לכאורה אין כאן מקום לשאלה כלל, לפי שיש לנו עדויות של ריב״ג עצמו שנולד בקורטובה. בספר הרקמה שלו (מהד׳ וילנסקי, עמ׳ שי״ט, שו׳ 4) הוא אומר:…“ששאלני שואל בקרטבה על ענין עמוק מעניני המקרא… והיה הענין הזה אשר נשאלתי עליו <ענין>: ויקבור אותו בגי (דברים ל״ד ו') והייתי סובר בו בעת ההיא מה שאני עתיד לזכרו לך באות האלף והתו מספר השרשים”, במקום הנסמן נאמר: וכבר הייתי בימי הבחרות נוהג המנהג הזה באמרו: ויקבר אתו בגי וכו'. מכיון שבימי הבחרות היה ריב״ג בקורטובה, רשאים אנו לומר, עפ״י הכלל הידוע: העמד אדם על חזקתו, שהוא גם נולד שם, אבל חזקה זו הורעה, כמו שנראה להלן. גם בכתובות שבראש שני ספריו: ס׳ ההשגה (Opuscules et Traités לדרנבורג, עמ' 381) וס' הקרוב והישור (שם, עמ' 268), כתובות המשמשות גם “שער” לספרים, הוא מכונה: אלקרטבי; את רובה של זו שלפני ס' ההשגה מעתיק ריב״ג עצמו בפתיחתו לס' הרקמה (עמ' כ״ו שו' 5, ע״ש הערה 4 ובנוספות לה), ואם כן אין ספק שהוא כתב אותה, וממנה תקיש על חברתה. אבל סקירה שטחית בלבד דיה להוכיח, שלא את כולן כתב, לפי שבשתיהן הוא נזכר בברכת המתים. בא׳ נאמר:…ממّא ג׳מעה מרון (כך!) בן ג׳נאח אלקרטבי נ״ע, בב':… ממّא קרّבה וסהّלה אבו אלוליד מרון בן ג׳נאח אלקרטביّ רחמה אללה במדינה̈ סרקסטה̈. והעיון בהן מראה, שלא רק המלים המסומנות, אלא כל הפיסקאות (לא כל הכתובות!) הן הוספה של יד זרה, לפי שבכלל אין דרך סופר להוסיף ברכת המתים לאחר שמו של המחבר בשער הספר, כשהוא רק מעתיק אותו, אחרת היא, כשהסופר כותב את השער על דעת עצמו.

המקור להנחה הרווחת, ובוודאי גם לרשימת סופר כה״י הנזכר (כה״י הוא מתחי­לת המאה הי״ד לפי דברי דרנבורג), הוא באמת דברי ראב״ע בפתיחתו הידועה לס׳ מאזנים: ורבי יונה הרופא הנקרא בן ג׳נאח ממדינת קורטבא (עפ״י נוסחת כה״י סרוול, שהוא עכשיו קנין ביה״מ לרבנים שבברסלוי). האפודי האומר: ר׳ יונה בן ג׳נאח מקורטובה (מעשה אפוד, עמ' 44) נמשך בזה בוודאי אחר ראב״ע, כמו ביתר דבריו שם (גם הביטוי: "וחבר בה ספרים כספירים הוא לקוח מראב״ע, אלא שזה השתמש בו בנוגע לחכם הירושלמי). אמנם ר׳ יוסף אבן עקנין מכנה אותו בהקדמה לפירושו לשה״ש “אלסרקסטי” (עיין שטיינשניידר באנציקלופדיה של ארש וגרובר, 11 כרך 31 עמ' 54 ונייבואיר במונטסשריפט 1870 עמ' 306), על שם העיר שריב״ג חי בה כנראה רוב ימיו וכתב שם כל ספריו בתורת הלשון (עיין למשל הכתובת הנ״ל). החוקרים החדשים שעסקו בזה לא הרהר איש מהם אחר דברי ראב״ע. לברכט ברשימת שמות המחברים הנזכרים בס׳ השרשים לרד״ק (עמ' 10), מונק בספרו על ריב״ג (עמ' 70)¹, נייבואיר בתחילת הקדמתו לסה״ש לריב״ג, דרנבורג בפתיחתו לספרי ריב״ג הקטנים (עמ' VI) ובכר בספרו הגרמני: חיי ריב״ג וספריו (עמ' 1) ועוד, כולם מביאים עובדא זו בלא שום פקפוק. רק שטיינשניידר בלבד, בספרו: הספרות הערבית של היהודים (סימן 81), אינו מזכיר כלל את עיר מולדתו של ריב״ג ואומר רק, שאת ימי נעוריו בילה באליסנה². אליסנה היא כידוע עיר קטנה הסמוכה לקורטובה. הקושי שיש בהנחה זו, שכבר הרגיש בו דרנבורג (בפתיחתו הנ״ל, עמ' VII והלאה), הוא, שמצד אחד היו מורי ריב״ג בילדותו, ר׳ יצחק בן שאול ור' יצחק בן ג׳קטילה³, לפי דברי ר״מ בן עזרה בספרו על הפואטיקה (תרג' הלפר, עמ' ס״ד), אנשי אליסנה, ומצד שני לא הכיר ריב״ג כנראה פנים אל פנים את חיוג׳, שחי באותו זמן בקורטובה⁴. מה שלא הרגיש הוא, שגם מדברי ריב״ג עצמו משמע, שנתחנך לא בקורטובה. הוא אומר: ועל הסברא הזאת אמר המשורר, והוא מר יצחק בן שאול זכרו לברכה: קרב לבי וכליותי מהימים לשעשועי, לרעי הנעימים⁵… וכאשר קראתי השיר הזה לפני אומרו בזמן הבחרות השיב עלי: קרב לבי… והגיד לי ז״ל כי שבח בשיר הזה יעקב ובניו… וששלח אותו לו מארצו (בגוף הערבי: מן בלדה, שמשמעותו כאמור גם עיר) אל קרטבה… ובא אל המשובח ור׳ יהודה בן חניג׳א ור׳ יצחק בן כלפון המשורר אצלו (רקמה, עמ׳ רכ״ו שו׳ 21). מוכח מכאן, שר״י בן שאול לא דר בקורטובה בעת שחיבר את השיר הנזכר, ומפשט דברי ריב״ג משמע, שגם בעת שלמד לפניו לא דר שם, לפי שאם עקר דירתו בינתיים לקורטובה היה ריב״ג אומר: וששלח אותו לו ממקום פלוני שגר שם באותו זמן – אל קרטבה. כדי לישב קושי זה, מניחים דרנבורג, ואחריו בכר בספריהם הנזכרים, שריב״ג נולד בקורטובה, התחנך באליסנה ועוד בימי בחרותו חזר לעיר מולדתו. בצורה זו ההנחה היא בכלל רחוקה להישמע: רחוק הדבר, שמשפחה הדרה בקורטובה, עיר מלאה חכמים, תשלח את ילדה מביתה לעיר אחרת ללמוד שם. אפשר אמנם להניח, שמשפחת ריב״ג עקרה דירתה לאליסנה, כשהוא היה עדיין קטן שלא הגיע לחינוך, לפיכך נתחנך שם, ובימי בחרותו הלך לקורטובה כדי ללמוד שם לימודי חול, וביחוד את חכמת הרפואה, כדי למצוא פרנסתו ממנה. אבל אין בכח דברי ראב״ע הנזכרים לבד למנוע אותנו מלומר, שמכיון שנתחנך באליסנה, בה גם נולד, וכמה טעמים בדבר: 1) ראב״ע מסמן ב״מדינה" לא רק את העיר עצמה, אלא גם את העיירות הקטנות הנחשבות לתחומה; בפירושו הקצר לאסתר (מהד׳ צדנר, א׳ א׳) הוא אומר: מדינה נקראת העיר שהיא מוקפת חומה עם המסלות שהם סמוכים לחומה… ושושן העיר היתה מסלות שאינן מוקפות חומה סביבות עילם, 2) אפשר שראב״ע רצה לייחס את ריב״ג לעיר הגדולה שעיר מולדתו הקטנה היתה סמוכה אליה, לפי שזו היתה ידועה לכל גם ברומא, במקום שכתב שם את הס׳ מאזנים, 3) יש שמייחסים אדם לא לעיר מולדתו, אלא לעיר אחרת על שם מאורע מצוין שאירע לו שם (עיין למעלה, “אלסרקסטי”). ר׳ יצחק אלפאסי למשל נולד לא בפאס, אלא בקלעה חמאד הרחוקה מפאס וגם נמצאת בארץ אחרת, עיין ס' הקבלה לראב״ד (מהד' נייבואיר עמ׳ 75) ומאמרו של פוזנבסקי בהשקפה הצרפתית (כרך 58, עמ׳ 297), 4). אפילו אם היה ברור לנו, שכוונת ראב״ע היתה לקורטובה ממש בתור עיר מולדתו של ריב״ג, אין בדבריו כדי ראיה גמורה, לפי שבפתיחתו זו עצמה הוא מכנה את דונש בן תמים “הבבלי” (גם בפירושו לבראשית ל״ח ט׳ ולקהלת י״ב ה' הוא מכנה אותו המזרחי), בשעה שהוא היה קירואני, כמו שמעיד על זה ר״מ בן עזרה בספרו על הפואטיקה (בתרג׳ של הלפר, עמ׳ נ׳ ונ״ד); עיין מאמרו של ש. א. פוזננסקי: "אנשי קירואן (בס׳ זכרון להרכבי) ערך “דונש בן תמים”.

היוצא לנו מזה, שעיר מולדתו של ריב״ג אמנם מוטלת עדיין בספק, אבל קרוב לומר שנולד באליסנה.

אפיזודה ספרותית בחיי ריב״ג    🔗

על העובדא כמעט היחידה בחיי ריב״ג הרוחנים, שיש לנו ידיעות על אודותיה ושהשפיעה עליו השפעה מרובה, עברו כותבי תולדותיו בשתיקה גמורה. הוא, כמו בן דורו ובמשך איזה זמן גם בן עירו (סרקסטה), המשורר ר״ש בן גבירול, לא היה לו שלום עם בני זמנו. בשעה שלמשורר הצעיר לא יכלו לסלוח את טבעו הרותח, שלא נתנו למשול ברוחו ולבחור בדבריו כנגד אנשי ריבו את הסגנון המקובל, וכן את הפרזותיו על המדה לפעמים גם בתוכן דבריו, אפשר שבנוגע למדקדק המתון, גרמה קפדנותו היתרה ליחס זה. בני דורו האשימו אותו שאינו זהיר לומר דבר בשם אומרו, כלומר שהוא מייחס דעותיהם של אחרים לעצמו. חשד זה אמנם לא נשתמר לנו בדברי מנגדיו, אבל הוא מבצבץ ועולה מדברי ריב״ג עצמו. בפתיחתו לס׳ הרקמה למשל הוא אומר: ואני שואל מכל הקורא בו (בספרו זה) והמעיין בעניניו לעזוב מה שחלו בו אנשי דורנו זה מן הקנאה… והעקשות והחזק בשקר ודבר בבני אדם והתעולל על החכמים ויחש מה שמחדשים אותו מענין נפלא אל זולתם (עמ׳ כ״ח, שו׳ 8); במקום אחר הוא אומר: וקצתם מיחשים אותם (את דבריו) אל אומר שאיננו נמצא ולא ידוע, מקנאתם בנו על מה שנזדמן לנו מזה (שם, עמ' שי״ט שו' 2), ועיין עוד דבריו להלן בזה מתבאר לנו, שהוא קובל כל כך על בני דורו, מתאונן ומתמרמר עליהם, ובכל מקום שהוא מזכירם הוא מגנה אותם, או נכון יותר, בכל מקום שאפשר לו לגנות אותם הוא מזכירם, גם כשאין לזה קשר לענין שהוא מדבר עליו. לא רק כשהוא מדבר על חובת ידיעת השפה העברית, הוא מתאונן על התרשלותם בזה, וביחוד על התלמודיים שהם מזלזלים בה “וכמעט שלא ישימוה מן האפיקורוסות” (שם עמ' י״א והלאה), אלא גם כשהוא אומר למשל, שבפסוק: ולשון עלגים תמהר לדבר צחות (ישעיה ל״ב ד׳) אין הכוונה בעלגים לבני אומה אחרת שאינם שומעים עברית כלל, אלא לעברים שאינם יודעים עברית כהוגן, הוא רואה חובה לעצמו להוסיף: כאשר הם רוב אנשי דורנו זה, עם שאינם מכירים זה מעצמם (שם, עמ' י״ד, שו׳ 11). במקום אחר הוא מפרש את הפסוק: ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז׳ כ״ח), שהצפרדעים ישרצו ביאור (מה שהוא מכנה: הפוך בענין) ומביא ראיה מן הפסוק: נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים (בראשית א׳ כ״א) ״ושם הפעל למים, והוא לחיה, ואם יתעקש מתעקש… ויאמר כי “שרצו” איננו כי אם לחיה… שאין זה חדש מעקשות אנשי דורנו (שם, עמ׳ שנ״ח, שו' 2), ועוד ועוד. החשד היה רווח כ״כ בחוגי מכיריו, שאפילו דורשי טובתו היו זהירים לומר דבר בשמו קודם שחקרו ודרשו, אם באמת הוא שלו. כנראה נתן ריב״ג באמת לפעמים מקום לטעות בדבריו, ולפעמים נכשל בהם. הוא מפרש למשל את הפסוק: והעלהו שם לעלה (בראשית כ״ב ב׳), לאחר שהביא פירוש אחד שהוא אומר עליו: “והוא ענין נאה דק ומופלא לא הרגיש בו זולתי הוא מוסיף: “ויש אצלי בו (בגוף הערבי: וענדי פיה) עוד ענין אחר נאה” ומפרש, שהצווי היה כאן לעשות את ההכנות הדרושות להעלאת יצחק לעולה בלבד, אבל לא ההקרבה עצמה ומביא ראיה, שמשמעות הצווי הוא לפעמים כך, ממה שנאמר בבני יונדב: והשקית אותם יין (ירמיה ל״ה ב׳), שהפירוש הוא, לפי דעת ריב״ג, שיביא לפניהם יין, אבל לא שישקם בעל כרחם (שם, עמ' נ״ח והלאה). כמו שהעירותי (שם, הערה 10) נמצא פירוש זה לפסוק שבבראשית באמונות ודעות לר׳ סעדיה גאון (מ״ג, מהד׳ לנדויאר עמ' 137, הוצ׳ סלוצקי עמ' 70) אמנם בקיצור, גם בלא הראיה שמביא לזה ריב״ג. מהמלים “ויש אצלי בו” באמת אין הוכחה, שהוא חידש את הפירוש, משמעותן רק, שהפירוש ידוע לו אבל אותם שחיפשו אחריו מומים היה אפשר להם להשתמש בדבריו אלו לצרכם. המקור הראשי לידיעותינו בענין זה הוא אכסקורס בס׳ הרקמה, שבו מספר ריב״ג על שני מאורעות קונקרטיים שאירעו לו, העלולים לפי דעתו להראות את רשעת ה״מקנאים” בו. סיפור זה יש בו ענין רב לא רק לחוקרי תולדות ריב״ג, אלא גם לפסיכולוגים ואני מרשה לי להביאו במלואו, עד כמה שהוא נוגע לנו כאן. לאחר הפיסקא, שבה הוא אומר, שיש שמייחסים דבריו לאנשים שלא היו בעולם, שהבאנו למעלה הוא מוסיף (רקמה, עמ' שי״ט שו׳ 4): "ואני מספר לך במקום הזה קצת מה שארע לי עם אנשים מאוהבי. והוא ששאלני שואל בקרטבה על ענין עמוק מעניני המקרא… והיה הענין אשר שאלני עליו ממה שלא פרשו אדם לפני אשר הגיע אלינו חבורו (זהירות שריב״ג נוהג בה גם במקומות אחרים, עיין ספרו זה עמ' ל״ט שו׳ 5), וכאשר אמרתי לו… עמד ונשקני על ראשי, משמחתו… וכאשר גזר האלהים בגלותנו מקרטבה אל סרקסטה, מפני המלחמות אשר באו עליה, והיה זה השואל אותי בכלל הגולים אל סרקסטה, ואירע שבא אלינו מקורטבה אחר שנים רבות אבו יוסף בן חסדאי נ״ע ושאל אותי על הענין ההוא בעצמו ואמרתי לו בו המאמר ההוא בעצמו ונפלא עליו הרבה ושמח בו שמחה גדולה והשביעני באהבה שבינינו אם שמעתיו או ראיתיו לאחד מהקודמים (הוא ראה איפוא צורך להשביע את ריב״ג, שהוא חידש את הפירוש) ואמרתי לו: לא, ולא אמרו זולתי כל עקר. וכאשר נפרד ממני פגע בשואל תחלה ואמר לו, מתפאר עליו, הנה הועילני היום פלוני תועלת גדולה במה שאמר הכתוב כך וכך בענין נפלא, לא קדמו אליו זולתו (עוד הפעם הטעמה זו, ביחוד אופייות הן המלים “מתפאר עליו”) והוא כך וכך, וכאשר החל לספרו לו קפץ (השני) להשלימו לו ואמר לו: מאמר זה כבר שמעתיו לזולתו… וכמו זה בעצמו ארע לי בענין אחר עם אוהב אחר גם כן. אבל המקנא החולק עלי בשאלות מן ההשגה⁶ הוא מיחש קצת הענינים הנפלאים אשר הבאתי בו אל אנשים מאנשי המזרח אשר לא נבראו עדנה״. אנו יודעים (עיין למעלה בסעיף 1) שריב״ג נשאל על פירוש הפסוק: ויקבר אתו בגי; פירושו שהוא רומז עליו כאן הוא, שויקבר מוסב על “משה” הנזכר בפסוק

הקודם לזה, ו״אתו" הוא מלת הגוף חוזרת, על דרך: ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע (שמות ה' י״ט), כלומר שמשה קבר את עצמו⁷. ידוע הוא שפירוש זה נמצא כבר בספרי במדבר פיסקא ל״ב (עיין פרש״י לפסוק ויקבר, ושד״ל כבר העיר על זה), ולכאורה עולים על דעתך דבריו של המקנא על אנשי המזרח, אבל מי שאומר כן אינו אלא טועה: 1) בס׳ ההשגה שעליו השיג המקנא (שהרי ס' השרשים, לא היה עוד בשעה שכתב ריב״ג דבריו אלו בעולם), מפרש ריב״ג בערך “הרה” פסוק זה באופן אחר, היינו שצריך להשלים מלת ׳המקבר׳, כלומר, שהוא מקרא קצר, ומביא שם גם את הפסוק: ויקבר אתו בקברתו (מ״ב כ״א כ״ו)⁸, 2) בס׳ השרשים בערך “את” הנזכר הוא אומר, שלאחר שראה דברי המשנה (בכר מציין סוטה א׳ ט'; שלא נתעסק בו אלא המקום) “ושבתי מדעתי אל דעתם”. אבל אין פלא אם נעלם ממנו פירוש זה בספרי, וביחוד שהוא נמצא שם שלא במקומו (גם ראב״ע בפירושו הארוך לשמות ה׳ י״ט מביא פירוש הפסוק: יביא אתו אל פתח אהל מועד, בבמדבר ו׳ י״ג, ־ יביא את עצמו, לא בשם “ספרי”, אלא בשם ר״י בן בלעם). וידוע שריב״ג העיד על עצמו: ואינני מגדולי חכמי הענין הזה (סה״ש ערך מער). איך שיהיה, דבריו אלו היו עלולים ליתן פתחון פה למנגדיו.

אנו נגשים עכשיו אל סיפור ריב״ג על המאורע השני, הכולל בתוכו את האפיזודה, נושא חקירתנו זו. ריב״ג ממשיך את סיפורו והולך: “וגדול מזה ממה שנבחנתי בו מקנאת המקנאים וחפצם לדבר בי, שאתם יודעים, שהשיר איננו מלאכתי והפיוט איננו מעסקי, ואינני מתיחש אליו ולא ידוע בו, ואיננו אצלי גם כן בענין שארדוף אחריו או שאקפיד עליו, אבל אנשא עצמי ממנו וארומם מאמרו, אך אמרתי ממנו בימי הבחרות חרוזים, הם נמצאים אצלי ונודעים לי, והגיעה הקנאה בקצת אנשים (ר״ל, באדם אחד, וכן להלן “קצת התלמידים”) שכתב ממנו חרוזה נאה בספר ויחש אותה אל בן כלפון המשורר ונתנו לקצת מבני טליטלה. והגיד לי קצת התלמידים מן היודעים השיר לי, כי היה בטליטלה בקצת הימים עם אנשים שהיו קוראים השיר ההוא, והם מיחשים אותו אל המשורר הזה הנזכר, ואמר להם: השיר הזה הוא לפלני, עלי, ואני ידעתיו וממנו קבלתיו, ולא האזינו אליו”. סיפור זה הוא מוזר קצת. אינו מובן למה היה לו ל״קצת אנשים" למסור את השיר, לייחס אותו אל אחר ולסכן את עצמו להיתפס כבדאי, כשיוודע מחברו האמיתי, הרי מוטב היה שלא למסרו כלל, גם הכוונה שלו אינה מובנת, שהרי מכיון שריב״ג לא היה ידוע למשורר, ההיזק שהסב לו בזה שייחס את השיר לאחר, אינו גדול כ״כ; אינו מובן גם כן, למה לא הפיץ את הדיבה הכוזבת בסרקסטה עצמה, מכיון שהשיר לא נתפרסם ומחברו לא היה ידוע, וביחוד קשה, למה עמדו בני טוליטולה כ״כ בדעתם שהשיר הוא לבן כלפון, בשעה שעד ראיה ושמיעה עומד וצווח לפניהם שהוא לאחר. תמיהות אלו מתיישבות כשאנו שומעים מפי ר״מ בן עזרה בספרו הנ״ל (הלפר, עמ' קי״א–קי״ב) שהשיר אינו לריב״ג, “אע״פ (בגוף הערבי: עלי אן, עי׳ דרנבורג Opuscules עמ׳ XIX הערה 1, הלפר מתרגם: אמת הדבר) שאבו אלוליד הזכיר בחבורו הגדול שהיו לו שירים קטנים, אלא שבני אדם קנאו בו ויחסו אותם אל המשורר בן כלפון, אולם אלו נמנע מלהביע דברים כאלה היה יותר נאה לכבודו״. כרמולי במאמרו באיזראליטישה אנאלן ליוסט (1840, עמ׳ 25^b) מעיד, שבאכסמפלר ס׳ יוחסין שלו דפוס קראקא דף קכ״ז, במקום שמביא דברי ראב״ד בס׳ הקבלה על המהומות שהיו בקורטובה, (עיין “המלחמות אשר באו עליה”) ׳ונדלדלה מדינת קורטובא וברחו יושביה, יש מי שברח לסרקסטא” כתוב בגליון: כגון ריב״ג, ואצל המלים הסמוכות “ויש מי שברח לטוליטולה” כתוב שם: ר' יצחק בן כלפון ור׳ יצחק בן חנינא (כרמולי כתב גם את השמות הפרטיים גרמנית). דברים אלו מוצאים להם סמוכים בסיפור ריב״ג (עיין תקופת עקירתו לקורטובה), בשירת ישראל עמ׳ ס"ד כותב הלפר, שבכ״י ספרו של רמב״ע המזכיר ג״כ את ר' יהודה בן חנינא המלה בלתי ברורה “היא נראית כמו חנינא או סניגא”. הפרופיסור פ. קוקובצוב כותב אלי במכתב פרטי, שבכ״י פירקוביץ של הספר נאמר: חנינא), שממנו אנו יודעים ששני האנשים דרו עכ״פ בקורטובה. השיר היה איפוא לבן כלפון; עכשיו מובנת גם “עקשותם” של בני טוליטולה לפי שהם ידעו לא רק את השיר, אלא הכירו גם את מחברו (שבאותו זמן אפשר שלא היה כבר בחיים).

אבל גם זה אינו מניח עדיין את הדעת לגמרי: היתכן, שאדם גדול כריב״ג, שהיה לו כ״כ משלו, יתן עיניו בפכים קטנים של חברו, מה יועיל לו שיר קטן, מכיון שלא היה ידוע למשורר? וביחוד למה היה לו לספר ע״ז, הרי השתיקה היתה יפה לו מדיבורו, ואם לא היה אפשר לו מאיזה טעם שהוא בלאו הכי, היה יכול בוודאי לספר מעשה אחר, במקום שחשדוהו באמת במה שאין בו. אנו מוכרחים איפוא לומר, שהחטא לא היה כאן מדעת, אלא מתוך היסח הדעת. את המאורע אנו יכולים לתאר לנו בקירוב כך. בימי ילדותו, בעת שהיה עדיין באליסנה, העתיק לו ריב״ג שירים אחדים גם משירי המשורר בן כלפון (מפשט דברי רמב״ע במקום הנ״ל משמע, שהמשורר היה מאליסנה). בוודאי ניסה גם ריב״ג את עצמו כדרך בני הנעורים בתקופה ההיא, בכתיבת שירים, במקרה היו מונחים פרי נסיונותיו אלו בצדם של השירים הנזכרים (אפשר לפי שגם הם לא היו מהמשובחים). לאחר זמן מרובה ונדודים רבים, כשריב״ג קבע לבסוף את דירתו בסרקסטה והעמיד שם תלמידים, הוצרך לשירים, שיבאר על פיהם את חוקי המשקל העברי ודינים אחרים של השיר, ולפי שהשירים העברים היו אז מועטים, באו גם שירים אלו שהיו מונחים מקודם במקום מוצנע לידי גילוי. אירע הדבר שנשתמרו רק שירי המשורר ואותם של ריב״ג אבדו, אבל ריב״ג לא הרגיש בזה, לפי שבכלל לא התעניין בשירים, וכששאל אותו תלמיד אחד למי הם השירים, השיבו בלא שום פקפוק שהם שלו. כשקרה לאחר זמן המקרה הלא טהור בטוליטולה, לא מצא ריב״ג סיבה אחרת לזה, אלא קנאת מנגדיו.