(השוה “קרית ספר” שנה ב' ע' 150)

מגוף כתבי הפולמוס של ריב"ג (ר' יונה בן ג’נאח) ובעל מחלוקתו ר' שמואל הנגיד, שהיו בהם לא רק דברי קנתור, אלא גם דברים חשובים מאד בתורת השפה העברית, כמו שמורים ע"ז הקטעים שנתפרסמו מהם, וכן דברי השבח המיוחד שריב"ג משבח בהם דוקא ספרו זה¹, לא נשתמרו לנו אלא שרידים מועטים. דרנבורג היה הראשון, שבפתיחתו לספרי ריב"ג הקטנים פרסם קטע המכיל את סוף הפתיחה ואת תחלתו של הס' כתאב אלתשויר (ס' ההכלמה, בתרגומו של אבן תבון) לריב"ג (Opuscules וכו', עמ' XLIX) וגם קטע המכיל את כל הדבור (אלכלמה̈) הב' של האגרת הא' מאגרות החברים (אלרסאיל אלרפאק או אלרפאקיה̈) לר' שמואל הנגיד (שם, עמ' LIX), עם תרגומיהם בצרפתית. לאחר זה פרסם קוקובצוב בספרו: לקורות חכמת הלשון העברית בימי הבינים וכו' כרך II (בחלק הרוסי, עמ' 79 הערה 3) קטע קטן המכיל סוף הפתיחה ותחלת הדבור הא' של האגרת השניה, עם תרגומו ברוסית, ואחריהם בא מר ד. צ. בנעט ופרסם בק"ס (שנה ב' עמ' 150) קטע קטן של הגניזה, שהכיר בו שהוא מכלל כתבים אלו, עם תרגומו בעברית.

מר בנעט מיחס את הקטע “בלי שום פקפוק” לר"ש הנגיד “שהרי אלרסאיל אלרפאקיה”²… “נזכרו בו כאחד חבורי המחבר” (בקטע נאמר: וכנא כתמנא (ח’תמנא, לפי קריאת המו"ל) אל ראבעה מן אלרסאיל אל רפאקיה, בעברית, לפי תרגומו של המו"ל: סיימנו את הרביעית מן וכו'). “הקטע בעצמו”, הוא אומר הלאה “כנראה איננו מכלל האגרות האלה, כי החבור נקרא “מקאלה” (מאמר) ולא “רסאלה” (אגרת) וגם הוזכרו “אלרסאיל אלרפאקיה” שלא כדרך שמזכירים חלק מאותו הספר בעצמו… אולי הקטע שלנו חלק מן “כתאב אלחג’ה” שהזכירו אבן בלעם”³. לכאורה מכיון שמשני הספרים של ר"ש הנגיד, שהיה אפשר ליחס קטע זה להם, האחד אינו בא בחשבון כלל, והשני מוטל בספק גדול, שוב אי אפשר ליחס את הקטע בלא שום פקפוק להנגיד. באמת אי אפשר ליחס אותו בשום אופן להנגיד: אי אפשר ליחס אותו לאגרות החברים, מהטעמים שהביא מר בנעט ועוד מטעמים אחרים שיובאו להלן, ואי אפשר ליחס אותו לספר אחר שחבר אח"כ, שהרי שום מחבר, גם כשיהיה לו צרך בלתי רגיל להזכיר בספר אחד שסיים את ספרו הקודם, לא יאמר: סיימנו חלק כך וכך של ספר פלוני, אלא סתם: סיימנו ספר פלוני. (והוא הדין כשמחבר מצטט את ספרו האחד בספרו השני.) טעם זה בלבד כבר מספיק להורות אותנו, שהקטע הוא סיומו של ספר ההכלמה לריב"ג ושהמלה כתמנא כתובה בטעות וצ"ל במקומה: כצמנא (כלומר, ח’צמנא, נצחנו), או מלה אחרת, מכיון שבזה שהוא חלק של כתבי הפולמוס הנזכרים אין שום ספק, אלא שישנם עוד טעמים רבים ושונים, המורים מצד אחד, שהקטע איננו להנגיד, ומצד השני, שהוא לריב"ג: א) בקטעי האגרות שנתפרסמו אין אנו מוצאים שום חרוף וגדוף בדברים היוצאים מעניני הוכוח כלפי ריב"ג, אדרבה בראש הקטע השני נאמר: אג’בנאה עלי מא ח’שן במא לאן וקארצ’נא עלי מא שנע במא האן וודדנא אן לא יכון מא כאן (השבנו לו על הקשות ברכות ועל דבריו המגונים בנוחים; הלואי שמכאן ולהבא לא יהיה שוב מה שהיה). ריב"ג, להפך, אין הוא מוצא די זלזולים גסים שאין להעלותם על הכתב, כדי לגנות בהם את הנגיד, וגם בס' הרקמה וס' השרשים, ספרים שחברם לעת זקנתו, בשעה שכבר שקטה אש המחלוקת, הוא מכנה אותו בכנוי של גנאי כמעט בכל פעם שהוא רומז לו (את שמו אינו מזכיר אף פעם אחת בספריו שנשתמרו לנו, בעוד שהנגיד מזכיר את שם ריב"ג בקטע הראשון של האגרות כמה פעמים). הוא אומר, למשל, עליו: “ושפלות מי שנדחק בה (בחכמת הלשון העברית) מבלי הכרה ומאין ידיעה” (ס' הרקמה מהד' וילנסקי, עמ' כ"ז 17), “המקנא החולק עלי בשאלות מן [ספר] ההשגה” (שם, עמ' ש"ב 2), “יהיה נבוך בסכלות ומתגולל בטעות כאשר עשה מי שחשב שהוא מאנשי החכמה הזאת בלי אמת” (ס' השרשים ערך “נדד”). ב) מן הנמנע הוא שיגנו את ריב"ג, איש שלא התגדר בעסקנות צבורית כלל, שהוא חושב את עצמו למנהיג האמה, דבר שיתכן לומר כמובן על הנגיד. ג) לפי ההשערה המקובלת אצל החוקרים והמתישבת על הלב, כנה ר"ש הנגיד את ספרו זה בשם אגרות החברים, כדי להעלים שהוא מחברם, ואיך נתן כאן רשות לסופר שכתב מפיו לגלות סוד זה ולכתוב: “אעזה אללה” בלשון יחיד, דבר שאין בו שום קושי, כשמלים אלו מוסבות על ריב"ג. ד) ס' ההכלמה היה באמת מחולק למאמרים (מקאלאת), המכוונים להאגרות שבספר איש ריבו, ובכל פעם שריב"ג מביא בס' השרשים שמועה בשם ס' זה הוא מראה גם על המאמר שנמצאת בו השמועה: במאמר ראשון, שני וכו' מהספר (אגרות החברים היו מחולקות, כמו שראינו, לכלמאת); לפי זה אומר ריב"ג בסוף ס' ההכלמה, שבמאמר זה השיב על ההשגות שבאגרת הרביעית מן אגרות החברים. ה) בהקטע שפרסם דרנבורג מס' ההכלמה, וכן בשאר ספריו של ריב"ג נמצאים חרוזים ערביים, כמו בקטע זה, במה שנתפרסם מכתבי ר"ש הנגיד אין אפילו חרוז ערבי אחד. ו) עכשיו יובנו לנו דברי הפסקה: והיה ראוי עליו לקרא למקוננות וכו', שלכאורה אין להן שום משמעות. ריב"ג כידוע לא רק שלא היה משורר, אלא גם לא החשיב את השירה; הוא אומר: “אתם יודעים שהשיר אינו מלאכתי והפיוט איננו מעסקי ואיני מתיחש אליו ולא ידוע בו ואיננו אצלי גם כן בענין שארדוף אחריו, או שאקפיד עליו, אבל אנשא עצמי ממנו וארומם מאמרו”⁴ (ס' הרקמה, עמ' ש"כ 5), והוא מהתל כאן במתנגדו שהיה משורר ושר גם שירי הספד (על מות ר' האיי גאון ועוד) ואומר עליו שהוא עוסק בעסק הנשים המקוננות. ז) אנו מוצאים שפה אחת ודברים אחדים כאן ובמקומות אחרים בדבריו על הנגיד. ריב"ג טען, שאיש ריבו משתמש בשם טוב שזכה אצל ההמון, אם גם שלא בצדק, ובזה שההמון מאמין לכל היוצא מפיו, כדי להבטיחם, מקנאתו בריב"ג, שהוא חכם בחכמת הלשון, חכמה שאין לו באמת בה ידיעה כלל, ולא עוד אלא שהוא גם מחליט, שנצח את ריב"ג בהשגותיו, השגות שאינן כדאות באמת לטפל בהן. בראש הקטע הנ"ל אומר ריב"ג: ת’ם אנה אנתחל פיה גיר עלמה ואדעי פיה גיר פוזה ותתוג' בתאג' אלט’פר ותקלּד סיף אלעוּ ואלגלבה פי אשיאא רדּ פיהא עלי זעם אנה אלט’אהר פי רדּה ואלט’אפר פי טענה (אחר כך עשה עצמו לבעליה של חכמת הלשון, בלא שיהיה לו ידיעה בה, וטען שהוא מאנשיה, בלא שהשיג אותה והכתיר את עצמו בכתר הנצחון וחגר את עצמו בחרב הגדולה והנצחון בהשגותיו, לפי שאמר, שדברי השגותיו מתקבלים על הלב ושהוא המנצח בטענותיו); להלן (עמ' L) הוא אומר: אפליסת אלמרוּה תרך מג’אובתה לולא מא תעלמון… ואדּעאיה ענד אלרעאע מא לא יחקה (האם לא היתה הגבורה האמתית (הכובשת את יצרה) שלא לענות על דבריו כלל, לולי… ופרסומו אצל ההמון, שאינו ראוי לו עפ"י האמת); גם בגוף הערבי של ס' השרשים של הציטטה שהבאנו למעלה (ערך “נדד”) נאמר: מן אדּעי הד’א אלעלם בגיר חקיקה, ממש אותם הדברים הנאמרים גם כאן, ובמקצת גם בלשונם⁵. הקטע הוא אפוא בלא שום ספק חלק מס' ההכלמה לריב"ג.

באחרונה אני רוצה עוד לעמוד על הפתגם המוזר המובא שם: פתח חמור פיו ואמר קוצים. המו"ל אמנם מעיר, שמקור הפתגם המובא בעברית אינו ידוע לו. באמת קשה מאד להניח מציאותו של פתגם כזה (אם גם לא נשים לב, שחציו הראשון הוא משל והשני נמשל) בעברית, שהרי לא היתה אז שפה מדוברת, שההמון יוכל לברוא בה פתגמים לפי רוחו וטעמו, ומכש"כ שאין זה פתגם ערבי, שהרי בעל הקטע לא היה מפסיק את משנתו הערבית, כדי להוציא בלשון הקדש דברים מגונים כאלו מפיו; בכלל מן הנמנע הוא להניח, שבעל הקטע יתיר לעצמו לזלזל בכבוד חברו בזלזול גס כזה, שאין אנו מוצאים דוגמתו בספרות היהודים של ימי הבינים. כמדומה לי שזהו רמז, שיש בוודאי גם עקיצה, להפסוקים שנחלקו עליהם הוא והנגיד; ואפשר צריך גם להיות: “חצים” במקום “קוצים”.

“פתח” רומז להפסוק: עמד פתח האהל (שופטים ד' כ'); ריב"ג חושב את המלה “עמד” למקור, והנגיד אומר, שכאן בא צווי לנקבה בלשון זכר (עיין ס' הרקמה עמ' קע"ח הערה 8). “חמור” – להפסוק: נעור ממעון קדשו (זכריה ב' י"ז); ריב"ג אומר שהנון בנעור שרשית, ופירושו כמו: חמור נוער (ברכות ג' א'), דעת הנגיד, שהוא נפעל מן “עור” (עיין Opuscules עמ' 98 ועמ' 258 וס' השרשים לריב"ג ערך “נער”). “פיו” – להפסוק: שיתה ה' שמרה לפי (תהלים קמ"א ג); ריב"ג מפרש “שיתה” מלשון פיוס ופתוי, דעתו של הנגיד אינה ידועה (עיין ס' השרשים לריב"ג ערך “שום” חב')⁶ ואפשר שהוא רומז לההשגות שהשיגו עליו מנגדיו על שלא הוסיף על השרשים נפ"א הנמצאים בספרו של חיוג' את השרשים: אכף, בהפסוק: אכף עליו פיהו (משלי טז כו) ואטר, באל תאטר עלי באר פיה בתהלים סט טז (עיין OP. עמ' 249). “אמר” – להפסוק: והלילה אמר הרה גבר (איוב ג' ג'); ריב"ג אומר, שהרה, שמשמעותו כאן ילד, וותהר, אינם בני משמעות אחת ומשיג על חיוג' שקבעם ביחד, והנגיד מצדיק את חיוג', לפי שהרה נאמר כאן על דרך ההעברה (עיין OP. עמ' 128, ושם בקטע הנ"ל מספרו של הנגיד). “חצים” – להפסוק: הברו החצים (ירמיה נא יא); ריב"ג אומר, שהברו הוא מהכפולים, והנגיד – שהוא חסר אלף, מן: יאבר נץ באיוב לט כו (עיין ס' השרשים לריב"ג ערך “ברר” ופירוש בן בלעם להפסוק בירמיה, מהד' איזראילסאהן).