לנמען לא ידוע    🔗

¹

בסביבות 1858

אדון יקר,

אני חולָה, אך מצטערת יותר שאתה חולה, ומנסה שידי הבּריאה תגיע די רחוק כדי לספר לך. חשבתי שאולי אתה כבר בעולם הבא, ומששוב דיברת, זה נשמע מתוק, ונפלא, וכה הפתיע אותי – הלוואי שתרגיש כבר טוב.

הייתי רוצה שכולם שאוהַב, לא יתחלשו יותר. הסיגליות – לצדי, אדום־החזה קרוב מאוד, וה“אביב” – הם אומרים, זאת היא – שמביטה בדלת –

ובאמת זה ביתו של אלוהים – ואלו שערי עדן, ומפה לשם המלאכים הולכים, עם הרַכָּבים המתוקים שלהם – הלוואי והייתי ענקית כמר מיכלאנג’לו, ויכולתי לצייר לך. אתה שואל מה אמרו פרחי – הם לא צייתו לי, למרות שהשארתי להם הודעות. הם אמרו מה שאומרות שפתיים במערב, כשהשמש שוקעת, ואת זה אומר גם השחר.

הקשב שוב, אדון. לא סיפרתי לך שהיום היה יום השבת. כל שבת על הים, עושה שאספור את השבתות, עד שניפגש בחוף – אם (ואז) כשהגבעות תיראינה כחולות כמו שהספנים אומרים. לא אוכל לדבר (להישאר יותר) הלילה (כרגע) מפני שהכאב מונע זאת ממני.

כמה חזק נזכרים כשחלשים, וכמה קלים לאהוב. האם תגיד לי, בבקשה תגיד לי, מיד שתבריא.

 

לד"ר וגב' י.ג'. הולנד    🔗

²

קיץ 1862

ידידים יקרים,

אני כותבת לכם. ולא מקבלת אף מכתב.

אני אומרת “הם מכבדים את אמוני”. ואינני בלתי מאמינה ומתחילה שוב. קרדינאלים לא היו עושים זאת. קוקניים לא היו עושים, אבל אני לא אפסיק להתהדר בעולם שבו מצלצלים פעמונים. אני שומעת ממבקרים בעיר, ש“גברת הולנד נחלשה”. הטווס הקטן שבתוֹכי אומר לי לא לשאול יותר. אני נזכרת בידידתי הפעוטה – כמה היא קצובה, כמה יקרה, והטווס נמוג. טוב, אל תאמרו מלה, כי אולי התעייפתם ו־Herod“”³ תובע את כל מחשבותיכם. אבל אם אתם מרגישים טוב, שאנני תצייר לי ציור קטן של פרח זקוף; אם אתם חולים, היא יכולה להטות את הפרח מעט הצדה.

אז אני אבין, ולא תצטרכו להפסיק כדי לכתוב לי. אולי אתם צוחקים לי, אולי ארצות־הברית – כולם – צוחקים לי. לא אפסיק בגלל זה, העסק שלי – לאהוב. מצאתי ציפור, הבוקר, למטה – מטה – על שיח בקצה הגן, ולשם מה לשיר, אמרתי, כיוון שאף אחד לא שומע?

יֶבֶב אחד בגרון, טפיחה אחת בחזה – “העסק שלי – לשיר” – והלאה משם תתרומם! איך לי לדעת כשרק הכרובים עצמם, בסובלנותם, פעם הקשיבו והריעו למזמורה הנשכח?

אמילי

 

לגב' י.ג'. הולנד    🔗

אוגוסט 1856

אל תגלי, גב' הולנד יקרה, אבל חוטאת כמו שאני אני קוראה לפעמים בתנ“ך שלי, ותוך כדי קריאה, היום מצאתי שורה כזאת, מקום שידידים “לא יעזבו עוד”, ו”תמחה כל דמעה מעיניהם“. כשישבתי כך הערב חשבתי, הלוואי שאנחנו היינו שם – לא כאן – ואותו עולם נפלא ומבטיח לוּ היה מתחיל, ובמקום לכתוב לך, לוּ הייתי לצדך, וכל “מאת האלף וארבעים וארבעת האלפים”⁴ היו מקשקשים בנועם, מבלי להפריע לנו. ואני כמעט מתפתה לתפוס את הכיסא בגן העדן הזה עליו כותב האיש הטוב, ולהתחיל תמיד תמיד מיד, כל כך נפלא זה נראה לי. הסקיצה – הפרופיל היחיד של העולם הבא שברשותי – הוא שמֵי מרחב כחול, כחולים ורחבים, מהכי עצומים ומהכי כחולים שראיתי ביוני, ובתוכם כל החברים שלי – כל אחד מהם – אלו שאִתי עכשיו ואלו ש”נפרדו" כשטיילנו ו“נחטפו השמימה”.⁵

לוּ ורדים לא נבלו, והכפוֹר לעולם לא בא, ופה ושם לא היה מישהו נופל מבלי שאוכל להקימו, לא היה צורך בעדן שונה מפה למטה – ולוּ האלוהים היה כאן הקיץ הזה וראה את הדברים שאני ראיתי – ודאי היה חושב את העדן שלו למיותר. אל תגלי לו, למען העולם, בכל זאת, כיוון שאחרי כל מה שהוא אמר עליו, הייתי רוצה לראות מה הוא כן בנה בשבילנו, בלי פטיש, בלי אבן, וללא בנאים. גב' הולנד יקרה, אני אוהבת הלילה – אוהבת אותך ואת ד“ר הולנד, ו”זמן ותבונה" ודברים שנובלים, ודברים שלא נובלים.

אני כל־כך שמחה שאת לא מן הפורחים, כיוון שאֵלו בגני נובלים, ואז “הקוצר ששמו מוות”⁶ מגיע לקחת אחדים לזר שלו, כך שאני שמחה שאת לא ורד – ואני שמחה שאת לא דבורה, כי לאן הן הולכות כשהקיץ נגמר רק היערה תדע, ואפילו היית אדום־החזה כשרוח מערבית באה, היית ממצמצת אלי בוקר אחד בקלילות, והלאה משם.

לכן בתור “גב' הולנד הקטנה”, הכי אוהב אותך, ואני מאמינה שאותה גברת קטנה תישאר פה למטה כל עוד אנחנו נישאר, וכאשר בפליאה רבה נחפש את הארץ החדשה, פניה נכספים יחד עם פנינו, יביטו בסוף על הגבעות – אבל קודם, ובכן, הביתה!

סלחי לי על שפיותי גב' הולנד, בעולם לא שפוי זה, ואהבי אותי אם תוכלי, מפני שאעדיף להיאהב מלהיות מלך על הארץ, או אדון בשמים.

תודה על מכתבך המתוק – בני־עדתי בקו הבריאות, אצטט אותם ככל שייראה לי. אני נושקת כאן את הנייר בשבילך ובשביל ד"ר הולנד, והלוואי והיה לְחָיַיִם.

נ.ב. השַׁחרורים עפו כבר.

בחיבה,

אמילי

 

להיגינסון    🔗

15.4.1862

מר היגינסון,

האם אתה שקוע עמוק מדי לומר אם שירַי חיים?

המוח קרוב כל־כך לעצמו – שאינו יכול לראות בבירור, ואין את מי לשאול – אם היית חושב

שזה נושם – והיה לך פנאי לומר לי – הייתי מרגישה תודה חמה.

אם טעיתי – ותעז לומר לי – אחוש כבוד אמיתי אליך –

אני מצרפת את שמי – שואלת אותך – בבקשה ממך, אדון – אמור לי מה נכון?

שלא תכזיב אותי – מיותר לבקש – כיוון שכבוד הוא הערבון של עצמו.

 

להיגינסון    🔗

25.4.1862

אדיבותך דרשה תודה עוד קודם. – אבל הייתי חולה – ואני כותבת היום מן המיטה.

אני מודה לך על הניתוח – זה לא כאב כל־כך כמו ששיערתי. אני שולחת לך אחרים – כמו שביקשת – למרות שאולי אינם שונים –

כשמחשבתי לא לבושה – אני יכולה להבחין, אבל כשאני מכסה אותם במעיל – כולם נראים דומים, ואילמים.

שאלת אותי בת כמה הייתי? לא חיברתי שירים – רק אחד או שניים – עד חורף זה – אדוני – היה בי פחד – מאז ספטמבר – ולא יכולתי לומר לאיש – לכן אני שרה כמו הילד ליד חלקת הקברים – מפני שאני פוחדת – אתה שואל על ספרי – בשירה – יש לי את קיטס, האדון והגברת בראונינג, בפרוזה – מר רסקין, סיר תומס בראון – וה“התגלות” של יוחנן. הלכתי לבית־הספר – אבל כלשונך – אין לי השכלה. עוד כשהייתי קטנה, היה לי ידיד, שלימד אותי אלמוות – אבל כשהעז קרוב מדי – הוא עצמו לעולם לא חזר – מיד אחר־כך האומֵן שלי מת – ושנים אחדות, המילון – היה בן־לווייתי היחיד – ואז מצאתי עוד אחד – אבל הוא לא רצה בי לתלמידה – ועזב את הארץ.

אתה שואל על בני לווייתי. גבעות – אדוני – והשקיעה – וכלב – גדול כמידתי, שאבי קנה לי – הם טובים מהבריות – מפני שהם יודעים – אבל אינם מדברים – והרעש בברֵכה, בצהריים – גובר על פסנתרי. יש לי אח ואחות – אמי לא מחשיבה חשיבה בכלל – ואבי – שקוע בתיקיו – ולא שם לב מה אנחנו עושים – הוא קונה לי ספרים רבים – אבל מפציר שלא אקרא בם – מחשש שיבלבלו את דעתי. הם כולם דתיים – מלבדי – פונים למזרח כל בוקר, וקוראים לו “אבינו”. אבל אני חוששת שסיפורי מייגע אותך – הייתי רוצה ללמוד – האם תוכל לומר לי איך לגדול – או שזה בלתי נלמד כמו מלודיה – או כישוף?

הזכרת את מר ויטמן – מעולם לא קראתי אותו – אבל נאמר לי שהוא מֵבִיש –

אני קראתי “תנאים” של מיס פרסקוט, אבל זה רדף אותי בחשכה – כך שאני נמנעת ממנה – שני עורכים⁷ באו לבית אבי החורף – ושאלו לדעתי – וכששאלתי “מדוע”, הם אמרו שאני מקמצת על עצמי – וכדאי להשתמש בזה לעולם.

לא אוכל לשקול עצמי – בעצמי –

מידתי נמדד קטן – לי – קראתי פרקיך ב“אטלנטיק” – והרגשתי בכבודך – אני בטוחה שלא תדחה שאלה נאמנה –

האם זה – אדוני – מה שביקשת אותי לספר לך?

ידידתך

א. דיקינסון

 

להיגינסון    🔗

7.6.1862

חבר יקר,

המכתב שלך לא שיכר אותי, כי כבר טעמתי רום. Domingo⁸ בא רק פעם אחת, ובאמת היו לי רק מעט הנאות עמוקות כחוות דעתך, ולוּ ניסיתי להודות לך, הדמעות היו חוסמות את לשוני. אומְני המת אמר לי שהיה רוצה לחיות עד שאהיה משוררת, אך המוות היה – אז – אספסופי מדי ולא יכולתי לשלוט – וכשרחוק – אחר־כך – אור פתאומי בחורשות, או דרך חדשה ברוח טרדו את דעתי – קפאתי, ופה – השורות רק מפיגות –

מכתבך השני הפתיעני, ולרגע הקפיץ – לא ציפיתי לו. הראשון – לא בייש כיוון שהאמת אינה מביישת. הודיתי על שיפוטך, אולם לא יכולתי לשמוט את הפעמונים שהדהודם צינן את פסיעותי. אולי, הצֳרִי נדמה טוב יותר כיוון ששָׁתַתָּ אותי קודם.

אני מחייכת כשאתה מציע לי לדחות את ה“פרסום” – זה זר לי כמו שמַיִם לסנפיר –

ואם התהילה תגיע, לא אוכל להימלט – ואם לא – אפילו היום הארוך ביותר לא יספיק, ורק קרבתו של כלבי תציל – מעלת היחפנות עדיפה לי –

לדעתך – נשימתי “ספַּסטית” – אני בסכנה – אדוני –

לדעתך אני “חסרת רסן” – אין לי רשויות.

האם היה לך זמן להיות ה“חבר” שלדעתך אני זקוקה לו? הצללית שלי קטנה – היא לא תצופף את שולחנך – ולא תעשה יותר מהומה מעכבר המכרסם בפרוזדוריך –

אם מותר לי להביא לפניך מה שאני עושה – לא תכוף מדי – ולשאול אותך אם אמרתי זאת ברור – יהיה לי “רסן” –

הספן אינו יכול לראות את הצפון – אבל יודע שהמחט יכולה –

היד שאתה “שולח לי באפלה”, אני נוטלת אותה, וזזה הצדה – אין לי סקסונית⁹, כרגע –

אבל האם תהיה הכַּוון שלי, מר היגינסון?

חברתך,

א. דיקינסון

 

לת.ו. היגינסון    🔗

יולי 1862

התוכל להאמין לי בלי זה? אין בידי פורטרט כעת, אך אני קטנה כמו האנקור, שערי חם כקליפַּת ערמון – ועיני, כמו תמצית היין בגביע שהאורח השאיר. האם זה מְסַפֵּק באותה מידה?

לעִתים זה מפחיד את אבי – הוא אומר שהמוות יכול לבוא, ומכל האחרים – יש לו כבר תצלומים אבל לא דיוקן שלי, אבל אני יודעת שדברים כאלה פסים בִּן־רגע, כך שוִיתרתי על הכבוד, ואל תחשוב אותי קפריזית בגלל זה.

אמרת “אפֵלים” אני מכירה את הפרפר – הלטאה – והסחלב – האם לא אלו אזרחי הארץ שלך? אני שמחה להיות תלמידתך, אתה נדיב, ולי אין יכולת להחזיר.

אם אמנם תסכים, מיד אקרא בפניך.

האם תגיד לי את חולשתי – בכנות כמו לעצמך, כיוון שאעדיף להירתע מאשר למות. אנשים לא קוראים למנתח לשַׁבֵּחַ את העצם, אלא לייצב אותה, אדון, והשבר הפנימי דוחֵק – יותר. ועל כן, המורה, אציע את צייתנותי, מה שפורח בגני, וכל התודות שידעתי. האם אתה צוחק עלי? לא אפסיק בגלל זה – ענייני הוא להקיף – ואני בורה, לא במנהגים, אך אם אֶתָּפֵס בַּשַּׁחַר – או השקיעה תראה אותי – אני הקנגורו היחיד בין כל היופי, אדון, ואם לא אכפת לך, זה מייסר אותי, וחשבתי שלימודים יקלו.

כיוון שיש לך עוד עניינים חוץ מלגדל אותי – אתה עצמך תקבע כמה ומתי אבוא מבלי שזה יפריע לך. ואם פעם תצטער שקיבלת אותי, או תגלה שאני חומר אחר ממה שחשבת – אז תדיח אותי.

כשאני מצהירה על עצמי כמייצגת השיר, אני לא מתכוונת אני – אלא דמות משוערת. אתה צודק בקשר ל“שלמות”. היום עושה את אתמול למשמעי.

דיברת על ¹⁰Pippa Passes– מעולם לא שמעתי מישהו מדבר על Pippa Passes – קודם. אתה מבין, אני יושבת בחשכה.

להודות לך, מביך אותי. האם אתה לגמרי חזק? אם יש לי תענוג כלשהו שלך אין, אתן לך אותו בשמחה.

תלמידתך

 

היגינסון לאשתו, אחרי פגישתו הראשונה עם א.ד.    🔗

אוגוסט 1870

לא אשב הלילה לכתוב לך הכל על א.ד., יקירתי, אבל לוּ קראת את הרומנים של גב' סטודרד, היית מבינה מהו בית, שבו כל אחד מיושביו מנהל את עצמו. אולם אני ראיתי רק אותה.

הבית בית של עורך־דין אזורי, בית מִלבנים חומות, עצים גדולים וגינה – הצגתי את כרטיס הביקור שלי. טרקלין צונן, אפל, ונוקשה, ספרים אחדים ותחריטים, פסנתר פתוח – עיתונים, וספרים.

בטפיפה כמו ילדה להגָנית, ריחפה פנימה. אשה פשוטה, קטנה, עם שתי צמות חלקות של שער אדום, ופנים קצת כמו של יונה תמה; בלי שום תו בולט. לבושה בבגד פשוט ונקי מפִּיקֶה לבן, ושַּל שזוּר כחול. היא באה לקראתי עם שתי לִיליוֹת ותקעה אותן בצורה ילדותית בתוך ידי, ואמרה “כך אני מציגה את עצמי” בקול רך, מבוהל, חסר נשימה וילדותי, והוסיפה מתנשמת: ''סלח לי אם אני נפחדת; אינני פוגשת זרים, ובקושי יודעת מה אני אומרת" – אבל היא מיד דיברה ולא הפסיקה לדבר – ובנימוס – לפעמים עוצרת לבקש ממני שאומַר משהו גם אני – אבל מיד מתחילה מחדש – משהו בין אֶנְגִי טִילִין ומר אלקוֹט – אבל לגמרי שנונה ופשוטה, שלא כמוהם, ואומרת דברים שאת היית חושבת לטיפשיים ואני לחכמים – וכמה דברים שהיו מוצאים חן בעיניִך אני מצרף בהמשך.

המקום נעים – לפחות הנוף. גבעות בכל מקום, כמעט שאין הרים. הגעתי הנה ב־2.00 ואעזוב ב־9.00. א.ד. חלמה כל הלילה עלַיִך (לא עלי), ולמחרת קיבלה את מכתבי, שבו הצעתי כי אבוא לביקור. היא ידעה עליִך רק דרך ההודעה שלי לשרלוט האס.

“נשים מדברות וגברים שותקים; לכן אני נבהלת מנשים.”

“אבי קורא רק בימי ראשון – הוא קורא ספרים בודדים וחמוּרים.”

“אם אני קוראה ספר וזה עושה לי קור כזה בכל הגוף, ששום אש לעולם לא תוכל לחמם אותי, אני יודעת שזאת שירה. אם אני חשה בגוף כאילו חתכו את קצה קודקודי מעלי, אני יודעת שזאת שירה, זו הדרך היחידה שאני יודעת. האם יש איזו דרך אחרת?”

“איך מרבית האנשים חיים ללא כל מחשבות? יש הרבה אנשים כאלה בעולם (ודאי הבחנת בהם), איך ומאין הם לוקחים את הכוח להתלבש בבוקר?”

“כשאיבדתי את הראייה, ניחמה אותי הידיעה שיש כל־כך מעט ספרים ממשיים, שבקלות אוכל למצוא מישהו שיקרא לי את כולם.”

“אמת היא דבר כל־כך נדיר, שנעים לומר אותה.”

“לחיות גורם לי לאקסטאזה – בעצם תחושת החיים יש די שִׂמחה.”

שאלתי אם מעולם לא הרגישה חסר בהתרחשויות ללא מבקרים, ולמרות שלא יצאה מן הבית. “מעולם לא העליתי על דעתי שאי פעם אתקרב לחסר כזה בעתיד כולו” (והוסיפה) “אני מרגישה שלא ביטאתי את עצמי מספיק חזק.”

היא אופה את כל הלחמים, מפני שאביה אוהב רק את שלה, ואומרת: “ואנשים זקוקים לרפרפות” בקול חלומי מאוד, כאילו היו כוכבי שביט – לכן היא מכינה אותם.

א.ד. שוב.

“האם תוכל לומר לי מהו בית?”

“אף פעם לא היתה לי אמא, אני מניחה שאמא זה מי שאתה רץ אליה כשאתה בצרה.”

“אף פעם לא ידעתי להגיד את השעה לפי השעון עד שהייתי בת 15. אבי חשב שהוא לימד אותי, אבל לא הבנתי, ופחדתי להודות או לשאול מישהו אחר שמא ייוודע לו.”

אביה לא היה קפדן, אני חושב, רק מרוחק. הוא לא רצה שיקראו שום ספר פרט לתנ"ך. יום אחד הביא אביה הביתה את קַוַנָה, אחיה החביא אותו בפסנתר, ועשה לה סימנים, והם קראו בו; לבסוף אביה גילה זאת והתרגז. ואולי עוד פעם קודם, אחד ממתמחיו השתומם שמעולם לא שמעו על גב' צ’יילד (לידיה מריה), ונהג להביא להם ספרים ולהחביאם בתוך שיח ליד הדלת. הם היו אז יצורים קטנים בשמלות קצרות, שרגליהם עדיין לא הגיעו לרצפה. אחרי הספר הראשון היא חשבה באקסטאזה: “אכן זהו ספר! ויש עוד כאלה!”

“האם זה שִׁכְחָה או התמכרות כשדברים נשמטים ממוחנו?”

מייג’ור הנט ריתק אותה יותר מכל גבר שראתה, היא זכרה שני דברים שאמר – שהכלב הגדול שלה “הבין את חוק המשיכה”, וכשאמר שישוב “תוך שנה. אם אגיד פחות זמן, זה יהיה יותר.” כשאמרתי שאחזור מתישהו, אמרה: “תגיד זמן ממושך, זה יהיה קודם. מתישהו זה אף־פעם.” אחרי פגיעה ממושכת בעיניה, היא קראה בשקספיר וחשבה לשם מה צריך כל ספר אחר.

מעולם לא הייתי במחיצת מישהו שמצץ את עצבי כל־כך חזק. בלי שנגעתי בה, היא שאבה ממני, ואשרַי שאינני חי בקִרבתה. מפעם לפעם חשבה שאני מותש, ונראתה מאוד מתחשבת.

מובן שנהניתי מביקור באמהרסט, ביליתי אחר־צהריים נחמד, ערב עם המכותבת החד־פעמית והפיוטית שלי, ואחר־כך החדרים המצוינים של הקולג'.

 

להיגינסון    🔗

מכתב עושה תחושת אלמוות, מפני שזה המוח לבדו ללא שותף גשמי. בקשר לשיחתנו על הרגשה וביטוי דומה של מחשבה, יש כוח רפאים המתהלך לבדו – הייתי רוצה להודות לך על טובך הרב, בתנאי שלעולם אל תנסה להרים את המלים גבוה ממה שאוכל לתפוס. אם תבוא לאמהרסט, אולי אז, למרות שתודה היא עושרם הפעוט של חסרי הכל. אני בטוחה שאתה דובר אמת, כיוון שזאת דרכם של אצילים. אך מכתביך תמיד מפתיעים אותי. חיי פשוטים וחמוּרים, ולא יביכו איש.

“מה שרואים המלאכים” – זה מחוץ לתחום אחריותי –

קשה לא להיות בִּדיוני במקום כל־כך יפה, אבל רק אותם “שיפוצים” העומדים במבחן מוּתרים. כילדה קטנה, אני זוכרת ששמעתי אותו קטע נפלא, והעדפתי את “בכוחך”, ולא ידעתי אז שגם “מלכות” ו“תפארת” היו כלולים. שמת לב שאני חיה לבד –

למהגר, כל ארץ בטֵלה אם אינה שלו.

אם יתאים לנוחיותך לבוא עד אמהרסט, אשמח מאוד, אבל אני לא יוצאת מתחומו של אבי לשום עיר או בית.

את מעשינו הגדולים ביותר נעשה מבלי דעת –

אינך יודע שהצלת את חיי, ומאז – להודות לך פנים אל פנים, זאת אחת ממשאלותי.

הילד השואל את הפרח “מוכן?”, אומר – “מוכן?” –

זאת הדרך היחידה שאני יודעת לבקש אותך.

האם תסלח לכל מה שאומַר, כיוון שאחרת לא לימדו אותי?

דיקינסון

 

לסוזן ג’ילברט דיקינסון    🔗

¹¹

1864 בקירוב

סו מתוקה –

אין מוקדם או מאוחר בנצח – שם אמצע כל הזמן –

להאמין – יספיק – והזכוּת לשער –

קחי לך חזרה את ה“דבורה” וה“נורית”, אין לי שדה בשבילם, למרות שלזאת שאוהב יש פה

פסטיבל – במקום שידי נחתכות בתוכן יימצאו אצבעותיה –

שכנתנו היפה – עברה דירה באביב – והשאירה הרגשה של כלום –

קחי את המפתח עכשיו, ואני אנעל את הוְרדים –

בסביבות 1869

אל תעשי דברים כאלה, סו יקרה. “סיפורי אלף לילה ולילה” לא מתאימים לאריתמטיקה של הלב.

אמילי

 

להיגינסון    🔗

חבר יקר,

אהיה בבית ואשמח.

נדמה לי שאמרת ה־15. הבלתי־יאומן לעולם לא מפתיע, כיוון שהוא בלתי־יאומן.

א. דיקינסון