הידיעה, שנתפרסמה בכל העתונים, היתה ידיעה על תאונת־דרכים. זקן עבר את הכביש, ומכונית עברה ודרסה אותו. “חדשה” מן הרגילות בימינו. א הפעם פורסמה בכל העתונים במקום מיוחד – בגלל שמו של הזקן שנפגע. שמו היה חיים נחמן ביאליק. פשוט מאוד.

דברים “פשוטים” כאלה, מפליאים ומשעשעים, כבר נזדמנו לי לא פעם. אני מכיר את יהודה הלוי, והוא אינו משורר ולא פילוסוף, אלא סבל בנמל. וכן הכרתי את יצחק ניוטון, והוא לא ידע ולא־כלום ממדעי הפיסיקה, כי היה סוחר בשאריות־אריגים וחובב חזנות. ובתל־אביב יש פקיד במוסד ושמו דוקא ליאון טרוצקי. בבית־חרושת ללבנים עובד פועל בשם מאיר דיזינגוף, וברשימות הבוחרים לכנסת אפשר היה למצוא אנשים אחדים בשם הצנוע חיים וייצמן… כל אחד מכם, יכול להיזכר בשמות כאלה, של מכירים וסתם מַכּרים. עולי תימן יזכרו, שהם שמעו על אחד ישעיה בן־אמוץ, ויוצאי אנגליה, כלום אינכם מכירים מישהו – לא מיניסטר ולא מי־שהיה מיניסטר, בשם הרברט מוריסון? בספר־הטלפונים של ניו־יורק ודאי נתקלו האמריקאים בשמות כגון תיאודור רוזולט או תומס אדיסון או ג’ורג' ושינגטון. הכרתי בפראג יהודי, סוחר אמיד, ושמו היה דוקא אדוארד בנש. ופעם קרה, שהפקידה של אותו סוחר שלחה מברק לוינה, לבית־מלון ידוע, כי ד"ר אדוארד בנש עומד לבוא לוינה ליומים ומבקשים להכין בשבילו חדר הדוּר שבו יוכל לקבל אנשים הרוצים להיפגש אתו. אַל־נא תשאלו מה היה. העתונאים לא רצו להאמין, כי הענין פשוט כל־כך וד"ר בנש זה איננו אותו ד"ר בנש. ואם אתם מעולי אירופה המרכזית, הרי ודאי יימא בין מכיריכם לפחות אחד ששמו זיגמונד פרויד, או לפחות קרל מרכס אחד. אגב, בירושלים יש דוקא קרל מרכס, דומני מהנדס לחשמל. ושמעתי מסַפּרים כי הוא נוהג להציג את עצמו כך: אני קרל מרכס, אמנם בלי הקפיטל….

אצלנו בישראל הענין פשוט ביותר. אפשר לקחת כל שם ולרשום אותו בממשלה בתשלום פעוט של כמה גרושים בלבד. חברי, קצין בצה"ל, אמר לי: “אם ייוָלד לי בן, אקרא אותו בשם כזה, שיעזור לו לעשות את דרכו בין הבריות. ארשום אותו, למשל, בשם קונסול. תאר לך איזה רושם יעשה הדבר, כשייכנס לאיזה מוסד, ויציג את עצמו: קונסול קולינסקין”… לא רציתי לאכזב את חברי. אני מכיר כמה בחורות, כולן בשם שרה וגברים בשם מלך, או בר־כוכבא. והאמינו לי, אין זה עושה כל רושם. נתנחם, איפוא, בהרגשה הטובה בלבד, שכל אדם חפשי להחליף את שמו כרצונו. במעט הפרוטות של דמי־ההרשמה יכול אתה לשנות את שמך למשה רבנו, או לאדם הראשון, למהטמה גנדי או לדוב יוסף. זה יהיה מקורי, אבל לא תכליתי. בעד זה לא יוסיפו לך אפילו נקודה אחת.

בלילה ההוא ובלילות שלאחר־כך שקלתי הרבה במצבי. דרשה אותי המדינה, שיחסה אלינו היה דוגמה לעולם כולו. הרבה מן האכזריות היתה בהחלטה ללכת ולעזוב את העם הקטן המפרפר. נזכרתי בחבר שדיבר בפלוגתנו – שליח של ארץ־ישראל ותנועת העבודה. החבר היה מדגיש: חלוציות – זוהי אכזריות. צריך אדם להתאכזר לעצמו, למשפחתו – ו"הרחבתי את החוג", והתאכזרתי למדינת־מולדתי. נחרצה: אני נוסע ארצה־ישראל.

לא קשה לעבור את הגבול הרומני. את המקומות האלה, את הטיסה על גדותיה, אני מכיר מילדותי. הנהר אינו רחב ואינו עמוק והוא כבר ראה הרבה. בלילות היו מעבירים סחורות בהצנע – הזול והמופלא שברומניה משך את לבו של כל ביש־מזל. ומי שמדבר צ’כית ורומנית ומעורב בין אנשי המקום, הנקל לו לעבור את הגשר – לפי תעודה זמנית הניתנת בעד כתרים מספר על־ידי ראש הכפר.

בעיר סיגט פגשתי את מכירי מילדותי. לא שמחתי לפגישות אלו – היתה בהן סכנה. ואמנם, באחד הימים נאסרתי, עקב הלשנה של אחד היהודים. ביום־הכיפורים העבירו אותי לעיר קלוש.

כל מה שעבר עלי ברומניה הכשיר אותי לעינויי עליה. כבר הסביבה עצמה, העם בעניו והפקידים בשחיתותם, דיכאו את הרוח. עזובה ושרירות־לב ושלטון השוחד בכל. היה תמוה בעיני לראות תחנות־רכבת ומשרדים ובתי־אוכל וסתם מקומות ציבוריים ללא קורא עתון – אין אף אחד.

שבועים חיכיתי בבית־הסוהר למשפט הצבאי, וזה דנני לחודש מאסר. הועברתי לכלא אורדאה. שם “טעמנו טעם”. הועמדו עלינו מפקחים, בּוּרים גמורים מבין האסירים שהועלו בדרגה, ואולי מן החיילים שהצטיינו בנאמנות לתפקידם. מראה ה"מפקחים" היה מעורר חמלה – קרועים ובלואים, מלוכלכים, רק כותונת ומכנסים לעורם והמקל בידם, היו מעירים אותנו בבוקר, מעניקים שני רגעים לכל התא לנטילת אצבעות ידינו בחטף, מישרים את שורתנו לתפילה ותחנונים. אף צרמוניה קדושה זו הייתה מלוּוה מכות. אחרי ארוחת־בוקר של ממליגה הובלנו שורות־שורות לעבוד במחצבה. עבדנו במכשירים שלא צלחו לתפקידם. השרירים כאבו, הראש הומה ותוצרת אין. אחרי הפסקה של צהרים – והרוחה תבשיל של שיירי כרוב רקוב ומאפה ממליגה – עבדנו עד הלילה. חזרנו בשורות־שורות, ונענשנו על כל עיווּת הטור ועל כל פיגור. אמיתי או מדומה.

בלילה ישנו צפופים. היו בינינו גם ילדים כבני 15, ואחד בן

1. לחוצים עד לידי מחנק, מצולקים ומוכי כינים, מילאנו את הבית אנחות־בלהה. עודדה אותנו התקוה להיחלץ מגיהינום זה עם גמר מועד המאסר.

קרוב לחצות הלילה הובילונו אל הגבול. נשמנו לרוָחה. עוד חמישה ק"מ ואנחנו בהונגריה. ידעתי כי שם אמצא מקלט. אבל שיערתי שהמדיארים יתפסונו על־מנת להחזירנו כלעומת שבאנו, ואז נגיע אל החוף.

מדי פעם היו מסדרים שיירות כאלו להעברה בגבולין, שיירות של הרבה עשרות, פעמים גם מאות. פליטים אלה הנקלעים בגבולות פרשה לעצמם הם. הכרתי אנשים שטולטלו כמעט מכל ארצות אירופה המרכזית והדרומית. חלושים שפיגרו, זורזו בכידונים. מתהלכת כרוניקה של אסונות בין נודדים אלה. מעשה בילד שהפריע את דממת הלילה, ונדקר במקום. ומעשה באחד, חבר לתנועת “דרור”, ששברו לו רגל בקת של רובה – בין גבולות הנוגריה ויוגוסלביה. ומעשה במשפחה בברטיסלבה – – –

עדיין לא רעמו הרעמים, אבל כבר נתקשרו עננים מעל להרי הסוּדטים. פלוגת־ההכשרה שלנו שכנה בעיר מ. שרוּבּה צ’כים. כשלושים וחמישה חלוצים היינו, עבדנו בבית־משרפות לקוניאק, בבית־חרושת לשימורי־דגים ובעבודות שירות. חברים אחדים נשלחו לעבודה חקלאית באחוזה, לא רחוק מן העיר. הספקנו לרכוש עמדות־עבודה ויחסי אהדה בציבור היהודי. נתארגנו ידידינו מבין אמידי העיר ורכשו לנו בית וחצר מחוץ לעיר, והקימונו משק־עזר לא גדול, תוך השקעת עבודה רבה.

ואולם בטחון לא היה באשר עשינו. את החברים שמחוץ לעיר, אלה שעבדו במשק החקלאי, אספנו אל הפלוגה. ודאי היתה זו ההגשחה ששמרה עלינו כעל קיבוץ שלם. דוקא פלוגות־ההכשרה היו הראשונות שהרגישו בחומר המצב – אולי מפני שהחלוץ לפי טבעו רחוק מאופטימיות של השאננים. הימים היו עמוסי עבודה, והלילות – נדודים של געגועי־עליה. פנינו לא פעם אל מרכז “החלוץ” בפראג, ומשם באה התשובה הידוע: אין סרטיפיקטים. כל שדיול היה מביא לנו אכזבה. מספר הסרטיפיקטים בכל חצי שנה היה כזה, שנתן תקוה לעלות בעוד… עשר שנים. כל מועמדוּת לעליה נידונה מתוך קנאות וקנאה. אסיפות של אישורי עולים הפכו לגיהינום; הבחורות בכו, החברים צעקו, עלו על השולחנות והשתיקו איש את רעהו. היאוש התגנב אל קצות המחנה.

בביתו של אחד מידידי “החלוץ” פגשתי באחד נמוך־קומה, פצוע בידו, שדיבר עברית לא רהוטה וגרמנית הנשמעת כרגיל מפי תיירים. סיפר שבא מארץ־ישראל והוא יכול להעלות את כל מי שירצה בלי סרטיפיקט, ואם “יסתדר” טרנספורט שלם יעלה הענין לא ביוקר. הבאנו את הצעתו אל הפלוגה ושם הוחלט לשאול את פי המרכז. בפראג אמרו לשליחנו, שלא יבוא בהצעות מעין אלו. היה ויכוח. ההתקפה שלנו היתה אמיצה ואחרי “שיחות כלליות” אחדות בפלוגה הוחלט לתת לכל הרוצה את האפשרות לנסוע על אחריותו הוא.

הייתי בין הראשונים. קיבלתי כאלף כתר צ’כיים ויצאתי מזרחה – אל הרי הקרפטים.

הרכבות היו מלאות אדם. נראו תיירים הממלאים כרגיל את ערי־המרפא בחדשי הקיץ. אבל היו רבים מבני עם הארץ שנסעו איש למקומו. כולם דיברו על עתידו של חבל־ארץ מבורך זה, מוגן ומבוצר וממולא מוקשי־אבדון, אשר הצר ייחנק עם הסתערותו הראשונה עליו. גרמנים שהיו בקרונות התכנסו לקבוצות נפרדות. בפראג ישב שליח של מעצמה גדולה והם ייחלו למוצא פיו. הנליין נסע לברלין, צ’כוסלובקיה הועלתה למרכזו של העולם, היו שניבאו גיוס כללי: אלה היו זוג של סלובקים, שמיהרו לביתם ודיברו בגלוי שהגיע “יום הפרעון” מן הצ’כים והיהודים גם יחד. אם יגייסו את הסלובקים יבואו לגיוס ויישארו בגבולות סלובקיה, ויעשו שפטים ב"זרים". אחד מאלה היה פועל בבית־חרושת לבירה, השני שוטר בחופשה.

בליל הגיוס הייתי במורבסקה־אוסטרבה. כאן צומת־גבולות של מורביה וגרמניה ופולין. סגרו על העיר מכל עברים. במשך ערב אחד נתגייסו ובאו אלפים לתחנת־הרכבת – איש־איש ובידו פתק עם מספר הגדוד ושם הקצין שלו ושעת הכינוס. על־ידי התחנה נפתחו מחסנים גדולים וכל חייל קיבל צידה ליומיים. אזרחי העיר, צ’כים וגרמנים ויהודים ופולנים, התיחסו למאורעות מתוך ציפיה מתוחה, אבל השקט החיצוני לא הוּפר.

מתוך פלוגת־ההכשרה שבפרבר התעשיתי גייסו את כל הבחורים והפלוגה הועמדה על חציה. אני עצמי הייתי פטור מגיוס, כרבים מיוצאי הארצות הנספחות – סלובקיה ורוס הקרפטית – שלא הספיקו להתאזרח במשך עשרים שנות הרפובליקה. ודאי מחצית האוכלוסיה היהודית במקומות ההם נטולת אזרחות היתה, ביניהם גם אלה שנולדו הם ואבותיהם בתחומי צ’כוסלובקיה הגדולה. מי שישב במקומו יכול היה להיכנס לצבא ולקבל זכות אזרח ורשאי לשפוך דמו בעד המדינה. פתק־גיוס לוּ קיבלתי – והלכתי ברצון. אבל אני כבר נודד הייתי ועל מטרת נסיעתי לא רציתי לוַתר.

הרבה דברים מתבלבלים אצלי. חלש עלי הזכרון ומקרה אחד מערפל את חברו, והם כולם נדחקים אל פתח ההכרה.

ארבע פעמים העבירוני מגבול אל גבול. זוכר אני בבהירות את הלילה. אז היינו 10 אנשים בסך־הכל. הלכנו בשורת אוזים בשביל צר בין שיחים. היו בינינו מצ’כיה, מגרמניה ומפולין. אחרי הלך יהודי זקן, ואחריו – הזקיף. הרגשתי איך מקבל הזקן מכות יבשות, אף מכה אחת לא עוררה אנחה, אבל על כל הכאה עברנו גל של אימים. עצרתי במהלך ועמדתי בשורה מאחורי הזקן, כשגבי משוריין בילקוט מלא. אז קיבלתי פצע במרפק – הכידון פגע בעצם. בשעת החניה התגרו בנו: מדע שלחתם יד ב"נוצרי"? רצוצים נפטרנו מהם בין מצרי הגבול.

בשלוש אחרי הצהרים התחילה האניה בוערת. חושבני, נמצאנו כ־30 ק"מ מרודוס, ומישהו הרגיש בעשן העולה מחדר־המכונות. כמה אנשים ידעו על כך וגמרו ביניהם לא לסַפר לקהל הנוסעים. הממונה על הרדיו שלח ללא הרף סימני ס.או.ס עוד בטרם נודע הדבר לכל הנוסעים. אבל השמועה זחלה מפינה לפינה והעשן, שהתאבך ועלה, לא השאיר מקום לספק: אנו נשרפים בלב ים. תחתינו בער הנפט – כולנו עלינו על הסיפון.

בטרם עזבו המסיקים את עמדותיהם כיונו אותנו המלחים שעל־יד ההגה אל האי הקרוב, סלע צחיח שביצבץ מתוך המים. בכוח האינרציה התקרבנו אל החוף הבלתי־ידוע. בכוחות שלא היתה לנו שליטה עליהם נישאה האניה קדימה. כל רגע יכולנו לעלות על אבן־תהום ולקבל בקע בתחתית האניה בטרם נגיע ליבשה. ובקרקעיתה של “רים” ליחכה האש, והתקרבה סכנה של התפוצצות הדוָדים. אי־המבטחים הלך וגדל לעינינו – חלקה צחיחה של אבן אפורה, ששלחה אל הים זיזים ובליטות, אליהם נופצו הגלים.

רגעים מספר ונצטללו המוחות. היזמה והזריזות של הנואשים נתגלמו בפיגום וגשר־עץ שהוקמו מיד עם התקרב האניה אל הסלע. הצעירים זרקו מעליהם את בגדיהם ועבדו במים. ליד הפיגומים הצטופפו הנשים והילדים וחיכו לגמר העבודה. מהלך האניה הואט, והיא נעצרה במרחק עשרות מטרים מן האי.

40 רגע – ואולי פחות מזה – ארכה העלאת הנוסעים. למטה נשארו החפצים – תיקים וילקוטים ושאר מיטלטלים. רבים השאירו שם את בגדיהם האחרונים, עירומים היו מוכנים לשחיה וכך הגיעו אל החוף. היו שני יהודים שהקפידו בתפילה ובמצוַת תפילין – כמה פעמים ראיתים באניה והם מתפללים מתוך עצימת עינים ודבקות. אחד מהם היה משנן כל היום פרקי תהילים – הפעם עמד נבוך ונשא ידיו אל הצעירים־המצילים שהעבירוהו אל החוף והוא לוחש בלי הרף, אולי פרקי וידוי.

כל המוצלים נפרדו מאת האניה הבוערת. מן החוף ראינו בהיתמר העשן ומתוכו כנאבקת עולה מדי פעם בפעם להבה קטנה. מאחרי גבנו היה האי, שומם מאדם, ולא עלה על דעתו של מישהו מכל ה־850 במחנה לראות מה הוא מקלטנו. כל העינים היו נשואות לאופק.

שתי אניות־מלחמה נראו בהתקרבן אלינו. לפנות ערב העלו את כולנו אל הסיפונים – שהפחידו אותנו בלועי תותחים ובמכשירים משונים לא ידענו שם להם. אבל היתה לנו הרגשה של קרקע תחת רגלינו. במקום אניה רעועה ומזוהמת ראינו את עצמנו בחיקו של מבצר מוצק השט על־פני המים.

בלילה הגענו לרודוס.

מכוניות העבירו אותנו אל מחנה־אהלים מוקף חומה וקסרקטיני־צבא. החיילים האיטלקיים, וכן המלחים באניות שהצילונו, גילו יחס אנושי ביותר. כך יתיחס בן המדבר לתועה־דרך שהתעלף בצמא. אבל הם הדגישו בפירוש, שהם מקיימים מצוַת הצלת נפשות, המובנה והטבעית לכל יורדי הים, אבל אין להם כל כוונה של הכנסת אורחים יהודים.

רצו להאכילנו – ואולם מצוה זו קיבלה עליה הקהילה היהודית ברודוס. מעוטת אוכלוסין ודלה ביותר – הסבירה לנו הקהילה פניה, האכילה והלבישה את מחננו הגדול. הביאו לנו אפילו כובעים טרופיים כבדים, מטיפוס צבאי נושן, ודמינו למחנה צבא שהוּכּה בקרב.

זכרה להם, אלוהים. בשעה שאנייתנו “רים” היתה כבר אחוזה להבות טיפלו המלחים, בחולים שלנו והשקו את הילדים חלב. ב־3 לפנות בוקר עוד ראינו את השריפה. האניה עגנה על־יד הסלע ואנחנו ניצלנו אל מקלט־לילה חדש.

עברו שבועות – ובאה אניה חדשה לקחתנו. ומכאן מתחילה פרשת־נדודים חדשה.

אוגוסט 1940.

מאות מכוניות, עשרות טנקים, מחסנים שלמים של תיל. – “אדולף בוין” צעקו המעפילים. – מעפילי “ברכה פולד” יחזרו!

גם הפעם לא ראו העתונאים את כל כוחו וגבורתו של הצבא הקיסרי. כאשר באו לנמל חיפה כבר “נתרככה” החזית לגמרי, והחיילים סחבו את אחרוני המעפילים אל אניות־הגירוש, או שהעבירום באלונקות. ולא היה כל קושי להודיע למזומנים־מן־החוץ, כי “אין כל תקלות ואין אינצידנטים”. זה היה 36 שעות אחרי שהאניה היתה בידי הכוחות המזוינים של שלושת השירותים הצבאיים. זה היה 56 שעות אחרי שהמעפילים היו בצפרני הרעב והצמא. וזה היה בשעה 2 אחרי חצות הלילה.

ומי שדאג “לרכך” דאג גם לבודד. כל־כך הרבה מתרסים חצו בלילה בין הנמל לבין אדם־העיר! לאדם שאינו מכיר את חיפה יקשה להבין, כיצד רוכזו בעיר זו בזמן קצר אלפים רבים של חיילים, מאות מכוניות, עשרות טנקים, מכוניות־שידור, “מחסנים” שלמים של צניפות־תיל, ומשמרות בכל המעברות, הסימטאות והמבואות המקשרים את מעלה ההר ואת הדר־הכרמל עם העיר. הוקמו מחנות שלמים בכבישים ובהצטלבויות־הדרכים, בהר־הכרמל ובמפרץ זבולון ובבת־גלים.

אבל גם החַיִל הכבד הזה לא השרה בטחון בלבם של נציגי האימפריה הגדולה, והם מיהרו לעשות את “הפעולה” עד שיעלה עמוד־השחר. כ נבלעו בחשכה קללותיהם וזעמם של המעפילים, וצעקותיהם: “אדולף בוין”, “אדולף בוין”! יותר מזה אי־אפשר היה לשמוע. לעתונאים לא נתנו לשוחח עם המגורשים. וכי מה ידברו אתם, האם אין העתונאים יודעים האנשים האלה? הם רוצים לעלות לארץ־ישראל – לארץ של עם ישראל. ויש פקודה למנוע בעדם מלבוא.

העתונאים היו מועטים. כמה מעתונאי חיפה, שכבר ראו בגירושים הקודמים לא עצרו כוח בנפשם לבוא ולראות שוב תמונה של פוגרום יהודי. ועתונאי־חוץ כבר למדו לקח מן הביקור הקודם – כשהזמינו אותם לחיפה, ונתברר כי יש התנגדות ו"אינצידנטים", ואז העסיקו אותם בנימוס רב עד שנגמרה האקציה. הפעם היו עתונאים פחות, וכוחות צבא יותר. ואפשר היה לגלות את המסך לפני גמר המערכה האחרונה.

כן, שם הפעולה היה “הארפון” (צלצל דגים). זהו רומח חד, הנקשר אל חבל ארוך, ונועצים אותו בגופו של לויתן. ואולם כדי לצוד לויתן אחד דרושים מאות צלצלים.

בחמש לפנות בוקר יצאו שתי אניות־הגירוש מחיפה, והסיעו 820 מעפילים, ועוד כהנה וכהנה חיילים – לקפריסין.

ובאותו היום באו “מהנדסים מלכותיים” לעתלית, שירטטו ומדדו וחישבו.

גם בעתלית יושבים מעפילים. היו זמנים ובה היו עד 3500 איש. עתה שוחררו שתי “קווֹטוֹת” חדשיות, ונשארו כ־800 בסך־הכל. גם אלה מונים את הימים עד לשחרורם, ומכינים את עצמם להתחיל בחיים חדשיים מיד לאחר שיצאו אל מעבר לגדר־התיל.

ומאורע היום ביניהם היו – התכונות של המהנדסים שנשלחו על־ידי הצבא. אלה מכינים סידורים של קבע למגורים, לשירותים, למחנה מסודר יותר וגדול יותר. קצת דיברו גם עם המעיפילים, והתעניינו בגורלם.

ובעתלית מתכוננים המעפילים לבואם של “הקפריסאים”. יש מחכים לבני־משפחתם, לקרוביהם, לידידיהם (אגב, בין המעפילים בעתלית נמצאת גם אלמנתו של י.ד. שוארץ, המעפיל שנהרג ב"4 החירויות" וגופתו הוטלה לים). בשיחות במחנה מציעים כל מיני הצעות כיצד לקבל את פני הבאים. צצה הצעה לקלוע מירק ומפרחים שער סמלי, בו יבואו המעפילים מ"מחנה בוין" שבקפריסין אל מחנה־המעבר שבארץ־ישראל. שער־הנצחון.

כי יודעים אנשי עתלית: מעפילי קפריסין יחזרו לארץ. אין כוח בעולם שימנעם מעליה לארץ.

והם יבואו ברינה, וייכנסו בשער־הנצחון.

24.10.46

“יומן המשטרה הערבית נשאר פתוח… והמשכנו בעברית”.

שלוש פעמים נתעכבנו ליד המחסומים והסברנו לחיילי ה"הגנה" (צה"ל נוסד רק שבוע־שבועים אחרי־כן, והשם הרשמי של צבא מדינת ישראל עוד היה “הגנה”), מי שלח אותנו ומדוע אנו מוכרחים לבקר בעכו דוקא היום, ביום הראשון אחרי כיבוש העיר. הרחובות היו ריקים, רק פה־ושם חלף ג’יפּ מהיר, או מכונית־משא מכוסה ברזנט. משמרות שוטטו כצללים, ואנשיהם רצו רק אחת: לישון. בתחנת־המשטרה מצאנו את היומן פתוח, אולם התורן הלך לחצר, ושנים־שלושה ערבים חיכו לו בסבלנות. מר עבדו, סגן ראש העיר, קיבל אותנו ב"שלום" עברי, ואנו התחלנו לשוטט על־פני הפרוזדורים השוממים ולחפש את אנשי המטה.

זה היה יומים לאחר קום מדינת ישראל.

וכך סיפרו לנו הלוחמים: התחלנו מ"גבעת נפוליון". הדרך חיפה–נהריה, שהיתה חסומה במשך חדשים ועלתה בקרבנות רבים, היתה פתוחה לפנינו. ידענו, כי אנו עומדים לצאת להדיפת הפולשים, המכינים התקפתם מכיווּן בירות. אולם עוד עמדה לצדנו עכו, זרה ועוינת, מרכז לכנופיות ולמפקדיהן, עיר, שלא היו בה יהודים מאז מאורעות 1936, חוץ מאחד סוחר־מתווך וחוץ מאסירים שישבו במבצר־הכלא… יצאנו איפוא מן הגבעה, עקפנו את הכביש הראשי, שהיה נתון באש, ודרך הסימטאות התקדמנו לכיווּן שפת־הים, אל בנין המשטרה. היו לנו שלושה “ברנים”, מרגמה של 3 אינצ’ים ו"פיאט" אחד. מצד העיר העתיקה, ביחוד מראש המסגד, הותקפנו ביריות, וצלפים טובים ישבו בעמדה גבוהה בעיר העתיקה ועל צריח המשטרה. ה"פיאט" קלע אל בנין המשטרה, אולם האש משם נפסקה רק לאחר שבחור שלנו צלף מצוין, הוריד את הצלף מן המשטרה. מפקד־כיתה שלנו ניגש עם אנשיו ועם מטען־פריצה אל בית־המשטרה, פרץ אל הבית, ואנו חדרנו לתוכו. בית־המשטרה היה ריק. ועל הגג מצאנו את הצלף הערבי, כפי שתפס אותו הכדור של הצלף שלנו.

ובעשר בערב עבר המטה אל בנין המשטרה. מצאנו עוד רשימות ביומן־המשטרה, עם סימון השעות – עד 6 בערב. מאז והלאה היה היומן פתוח לרשימות שלנו. נכנס בנו יצר הספורט להמשיך ביומן את הרשימות ממש בהמשך לרשימות הסַמל הערבי – והתחלנו לכתוב בעברית.

ישבנו על הדשא בחצר המשטרה כאשר בא מקשר ממחלקה ג' – מן העמדה שליד העיריה. הוא שאל, אם יש לנו ידיעה כלשהי, באילו תנאים יכולים ערביי העיר העתיקה להיכנע. עוד זה מדבר, ובא רב־הסַמלים ומסַפּר, כי בשער העיר העתיקה עומד כומר, מנופף במטפחת לבנה וצועק, שהוא רוצה לדבר עם המפקד. ורב־הסַמלים שמע מפיו, כי עכו הערבית, המכונסת בתוך העיר, רוצה לדעת, מה התנאים לכניעה. מיד העירו את המפקד, והוא התקשר עם משמר־המפרץ, שבו חנה אז ה"בריגדיר" של המערכה הצפונית.

בשעה שתים בלילה נכתב, בעברית ובערבית, בכתב־יד, טופס הסכם־הכניעה. לפי זה צריך כל הנשק להימסר לידינו, הלוחמים הערבים ייכנעו, שאר התושבים יהנו מחסותה של ה"הגנה", שתשלוט מעתה שלטון מלא בעכו.

ובשעה 3 בלילה חתמו על הגליון של תנאי הכניעה שים מן המטה, אברהם אייזנברג ומאיר בר־רב־האי, ו־11 מנכבדי הישוב הערבי בעכו. ושערי העיר הערבית נפתחו לפנינו לפי ההסכם הזה.

עוד שקלנו, מדוע כל־כך הרבה, שעתים־שלוש, “סחבו” נציגי הערבים את השיחות בדבר החתימה על ההסכם. אולי היו דרושות השעות האלה כדי לתת שהות לאלה שרצו לעזוב את העיר, להסתלק בדרך ההסתננות בין משמרותינו בכיווּן ההרים או בדרך הים לבירות. וכאשר נכנסו אל העיר העתיקה נדהמנו לראות, כמה “מהרו” בכל־זאת הערבים להיכנע. היו להם מחסנים מלאים, ויכלו לעמוד חדשים רבים במצור – אילו היתה בהם הרוח לעמוד נגדנו.

4.12.53

על סיפון האניה “כנרת” ישבנו ושתינו קפה. האניה באה לחיפה לאחר שעשתה דרך ארוכה וקשה בחופי אפריקה המערבית, ומעכשיו תהלך בקו ישראל־אפריקה האקוַטוריאלית. לא כל מלח יכול לעבוד בקו הזה. ובעלי האניה, החברה “צים”, שמחים שיש להם בעל מקצוע: רב־החובל, מר פ. ויל, יהודי צרפתי, המוביל את האניה “כנרת”, עבד שמונה שנים באמניות צרפתיות בדרך המיגעת הזאת. בחוגי־הספנות הבילאומיים הוא נחשב כבעל מקצוע למימי “היבשת השחורה”.

הוא מסַפּר על מקומות רחוקים ועזובים. הרוחות הלוהטים והריחוק האיגוגרפי הבריחו מהם את כל האירופים שהיו שם אי־פעם. רק כושים, ילידי המקום, מחזיקים מעמד. ואם מזדמן מישהו לבן – הרי זה מאורע. מאורע כזה היה לו בנמל קטן בסנגל. נמצא שם איש אחד מאירופה, ששמח מאוד להיפגש עם אורחים מן האניה. זה זמן רב לא ראה אנשים “מן העולם הגדול”. הוא יושב בין הכושים יחיד ובודד. לאחר שיחה קלה נתגלה, כי רובינזון מודרני זה אינו אלא… יהודי מתל־אביב.

בין העולים מעיראק אתה מוצא פקידים מומחים למקצועות שונים. אבל לא תיארתי לי, שדוקא בין הטובים שבמומחים לחוק המוסלמי יהודים הם. אחד העולים משם מסַפּר: מיום שיצאו עורכי־הדין היהודיים מבגדד ועלו לישראל, נעשו קשים חייהם של כמה וכמה זוגות מוסלמיים, שביקשו להתגרש. כי רק המומחים היהודיים יכלו להעביר אותם דרך סבך חוקי־האישוּת של האיסלאם.

ולא רק לחוק המוסלמי. יש בארץ מומחים ל"משפט הכנסיתי" של הכנסיה הקתולית, מקצוע מסובך מאוד. אחד המומחים הוא חבר הכנסת, בוגר האוניברסיטה בברלין, מאנשי סיעת מפ"ם.

מסכנים העתונאים. הם לא ידעו איך לכתוב את שמה של אניה תורכית שהיתה לשיחת היום (זו שטבעה בסופה במימי חיפה, ועל סיפונה היו מלחים תורכיים וארבעה עריקים מישראל). סוף־סוף קיבלו את השם הרשמי של האניה – “גוצ’ומרמן”. שם קשה לביטוי, אבל זה השם המדויק, כפי שניתן בניירות התורכיים הרשמיים.

לאחר חקירה פרטית נתגלה, כי לאניה זו שני בעלים שותפים, היושבים באיסטמבול, ושעל שמם נקראת האניה. ובכן, השם האמיתי הוא: גוט (שותף ראשון) – קומרמן (השני). שני יהודים ממזרח־אירופה. אלא מה?

א' בשבט תשי"ב, 28.1.52