ג‘. ג’. באלארד הוא אחד החשובים שבסופרי המד“ב בבריטניה. הוא משתייך ל’גל החדש' של המד”ב הבריטי, שאביו הוא לא אחר מאשר בריאן אלדיס.
ספוריו כבשו להם מקום של כבוד בקרב מיטב ספורי המד"ב, ואחד מהם, ‘החוף הסופי’ אף זכה בפרס ה’הוגו'. (אנו מקווים להביא ספור זה באחד הגליונות הקרובים).
* * *
לקראת הערב, עזב הרוזן אקסל את ספריתו וצעד במורד מדרגות הרוקוקו הרחבות אל בינות פרחי הזמן. דמותו היתה גבוהה ומלכותית, במיקטורן קטיפה שחורה, סיכת עניבה בורקת מזהב מתחת לזקנו העבות, מקל הליכה איתן בידו עוטת כסיה לבנה. הוא סקר את פרחי הגביש המופלאים ללא הבעת רגש, כשצלילי הרונדו של מוצארט, שפרטה אישתו על ההארפסיכורד, מהדהדים ומרטיטים את עלי הכותרת השקופים.
גן הווילה השתרע עד למרחק של מאתיים יארד למרגלות המירפסת, גולש לאגם זעיר, שמעליו גשר עץ ובצידו השני עץ קטן. לעיתים רחוקות הגיע הרוזן עד האגם ממש; מרבית פרחי־הזמן צמחו בחלקה קטנה ליד המירפסת, מוגנים על ידי החומה הגבוהה שהקיפה את האחוזה. מהמירפסת ניתן היה לראות את המישור אשר מעבר לחומה, שהתמשך עד האופק, שם התרומם מעט, ונעלם מן העין. המישור הקיף את הבית מכל צדדיו, שיממתו הריקה מדגישה את בידודה ויופיה הבשל של הווילה. כאן, בגן, נראה האוויר צח והשמש חמימה – בעוד המישור היה תמיד עמום ומרוחק.
כמינהגו לפני טיול הערב, נשא הרוזן את עיניו אל קצהו המורם של המישור, שם היה האופק מואר, כבימה רחוקה, בקרניה האחרונות של השמש. צלילי מוצארט הצטלצלו סביבו, זורמים מתוך מיתרי ההארפסיכורד, והרחק הרחק, ליד האופק, נראה הטור הקידמי של צבא ענק. במבט ראשון נראו השורות הארוכות כמסודרות במערך מאורגן, אך תצפית קפדנית יותר גילתה שכמו פרט מטושטש בתמונת נוף של גויה, היה הצבא מורכב מערב רב של בני אדם. גברים ונשים, חיילים מרופטי מדים זרועים פה ושם – גל גאות חסר מיבנה הזורם קדימה. היו שעמלו תחת יצולים גסים שהונחו סביב צוואריהם, אחרים נאבקו בעגלות עץ כבדות, ידיהם לופתות את חישורי הגלגלים. מעטים נעו ללא מיטען כלל, אך כולם נעו באותו הקצב, גופיהם הכפופים מוארים בקרני השמש האחרונות.
החלוץ היה רחוק, כמעט על קצה גבול הראות, אבל בעוד אקסל משקיף בריכוז, קפוא פנים, הוא התקרב לכוון הוילה במידה ניכרת – מבשר בוא אספסוף ענק הנמצא מעבר לאופק.
לבסוף, כאשר עם התעממות אור היום הגיע קצהו הקידמי של השיטפון אל ראש קפל הקרקע האחרון, לפני האופק, ירד אקסל אל פרחי־הזמן.
הפרחים צמחו לגובה של שישה רגל. גבעוליהם הדקים, דמויי מטה זכוכית, נושאים כתריסר עלים. טרפיהם, שהיו פעם שקופים, מעומעמים על ידי עורקים מאובנים. בראשו של הגבעול נישא פרח־הזמן, גודלו כגודל גביע, עלי הכותרת החיצוניים עוטרים את לב הגביש. ברק היהלומים של הפרחים רוקן את האוויר סביבם מאור ותנועה. הפרחים נעו קלות באוויר הערב, זוהרים כחניתות להבה.
רבים מן הגבעולים לא נשאו עוד פרחים, ואקסל בדק את כולם בקפידה, תקווה רגעית מאירה את פניו בחפשו ניצנים חדשים. לבסוף בחר פרח גדול, הסמוך ביותר לקיר, הסיר כסיותיו, וקטף את הפרח באצבעותיו החזקות.
בעודו נושא אותו אל המירפסת החל הפרח לזרוח, משחרר את האור הכלוא בתוכו. אט אט נמס הגביש, כשרק עלי הכותרת נשארים כשהיו, והאוויר סביב אקסל הפך מבריק ומלא חיוניות, טעון בקרניים האלכסוניות שנעו לתוך אור השמש המתעמעם. זרמים מוזרים נשאו את הערב, משנים בעדינות את גבולות הזמן והמרחב שלו. האכסדרה המואפלת, ערומה מגוון הזיקנה שלה, זהרה באור רפאים לבן ומוזר, כאילו צפה בחלום. אקסל הרים את ראשו והציץ שוב אל מעבר לחומה. רק קצהו המרוחק ביותר של המישור היה מואר עדיין, וזרם האנשים כיסה רק רבע השטח, נמוג לתוך האופק. כל החזיון הוטל אחורה בהיפוך הזמן, דומם במרחק. הפרח בידו של אקסל התכווץ לממדי אצבעון זכוכית, עלי הכותרת מתעקלים מעל הגביש הנעלם והולך. ניצוץ קלוש בקע מהמרכז וכבה. אקסל חש את הפרח נמס בידו, כאגל טל קר כקרח.
דמדומים ירדו על הבית וצללים ארוכים נמשכו מעל המישור, מאחים את האופק והשמיים לכדי יריעה אפילה אחת. ההארפסיכורד החריש עתה, ופרחי הזמן שחדלו לשקף את צליליו עמדו ללא נוע, כמו יער חנוט.
רגעים מספר הביט בהם אקסל, סופר את הפרחים שנותרו ואחר נשא עיניו לברך לשלום את אישתו, שחצתה את המירפסת לקראתו, רוחשת על הריצוף האמנותי בשמלת ערב מעשה ברוקאד.
“כמה יפה הערב, אקסל.” קולה היה מלא רגש, כאילו הודתה לבעלה אישית על הצל יפה־הצורה לרוחב המידשאה ועל האוויר האפלולי המבריק. פניה היו שלווים וחכמים, שערה, סרוק לאחור, לתוך מיקלעת יהלומים, משוך בשערות כסף. שימלתה היתה נמוכה על חזה, מבליטה צוואר ארוך וגמיש וסנטר גבוה. אקסל סקר אותה בחיבה גאה והושיט לה את זרועו. יחדיו פסעו לתוך הגן.
“אחד הערבים הארוכים ביותר בקיץ זה,” אישר אקסל, והוסיף: “קטפתי פרח מושלם, יקירתי. עם מעט מזל הוא עשוי להספיק לנו לכמה ימים.”
אישתו חייכה אליו בעידון והידקה את מגע זרועה.
שניהם ידעו שגן־הזמן הלך וגסס.
כפי שהעריך, אם כי לא כפי שקיווה בסתר ליבו, היה עליו לקטוף פרח נוסף כעבור שלשה ערבים.
כאשר הביט לראשונה מעל החומה כיסה ההמון המתקרב את חציו המרוחק של המישור, צפוף כגוש אחד. נידמה היה לו, ששמע את צלילי הקולות הנישאים במקוטעין באוויר הריק, לחישה כבדה חצויה בצעקות וקריאות, אך במהירה נזף בעצמו על תעתועי דימיונו. למרבה המזל היתה אישתו ליד ההארפסיכורד, והתבניות הקונטראפונקטיות העשירות של הפוגה של באך שטפו בקלילות לאורך המירפסת, גוברים על כל צליל אחר.
המישור בין הבית לאופק היה מחולק לארבעה קפלי קרקע, פיסגתו של כל אחד מהם נראית בבירור באור האלכסוני. אקסל הבטיח לעצמו לא לספור אותם לעולם, אך מספרם היה קטן מכדי שיוכל להסתירו מעצמו, מה עוד שכל רכס סימן בצורה ברורה את התקדמותו של הצבא המתקרב.
כעת כבר היו השורות הקידמיות מעבר לרכס הראשון, ועברו כברת דרך הגונה לקראת השני; הגוף העיקרי לחץ מאחור, מכסה את הרכס ואת המרחב שמאחוריו. כאשר התבונן אקסל ימינה ושמאלה התחוור לו, שמה שנראה קודם כגוף העיקרי לא היה אלא גוף קידמי, אחד מיני רבים. לא נראה גבול כלשהו להמון המתקרב, זרועות זרועות של גופי החלוץ המתקבצים אל המישור. הגוף העיקרי עדיין לא נראה כלל, אבל לפי קצב ההתקדמות ומספר האנשים העריך אקסל, שכאשר זה יגיע, תהיה כל פיסת קרקע על המישור מכוסה.
אקסל ניסה לבודד בעיניו כלי רכב או מכונות כלשהן, אבל הכל היה חסר צורה וסדר כתמיד. לא היו ניסים ודגלים, לא קמיעות ולא נושאי סמל. בראשים כפופים צעדו הגייסות הלאה והלאה, מתנכרים לשמיים.
לפתע ברגע שעמד לפנות על עקביו, הופיע הקצה הקידמי על פסגת הרכס השני, וגלש במורדו. המרחק העצום שעבר ההמון בעודו מחוץ לטווח ראייתו הדהימו. הדמויות היו עתה כפולות בגודלן, כל אחת מהן ברורה בפני עצמה.
בחופזה ירד אקסל מהמירפסת, בחר פרח זמן מהגן וקרעו מהגיבעול. בעוד הצמח מפיק את אורו האצור חזר איתו אל המירפסת. כאשר התכווץ הפרח והפך לפנינה קפואה בידו, הביט שוב אל המישור וראה לרווחתו שהצבא היה עתה שוב מעבר לאופק. ואז קלט שהאופק הפך להיות קרוב יותר מאשר קודם, ושהאופק שדימה לא היה אלא הרכס הראשון.
כאשר הצטרף אל הרוזנת לטיול הערב לא סיפר לה דבר, אך היא הבחינה בדאגה המסתתרת מאחורי חזותו השאננה וניסתה לנחמו. בעודם יורדים במדרגות הצביעה לעבר גן הזמן. “כמה יפה המראה, אקסל. נשארו עדיין כל כך הרבה פרחים!”
אקסל הניד בראשו, מחייך לעצמו לשמע ניסיון אישתו לרומם את רוחו. הזדקקותה למילה ‘עדיין’ חשפה את התכוננותה שלה לסוף הקרב. למעשה, שרדו רק כתריסר פרחים מתוך המאות הרבות שצמחו בגן, אחדים מהם לא יותר מאשר ניצנים – רק שלושה או ארבעה הגיעו לגודלם המלא. ברדתם אל האגם, שימלתה של הרוזנת רוחשת על הדשא הקריר, חכך בדעתו האם לקטוף את הפרחים הגדולים ראשונה או להשאירם לקראת הסוף. לכאורה, הגיוני יותר להותיר לפרחים הקטנים זמן נוסף לצמוח ולהבשיל מאשר לקטפם, ולהשתמש קודם כל בגדולים. למעשה, הכיר בכך שלא היתה לבחירה כל משמעות. מותו של הגן הלך וקרב, והפרחים הקטנים דרשו זמן רב מכפי יכולתו לתת להם כדי לאסוף אל קירבם את מאגרי הזמן שלהם. במשך כל ימי חייו לא הצליח להבחין בהם בסימן גדילה כלשהו. התיפרחות הגדולות היו בשלות מאז ומתמיד, ואף לא אחד מהניצנים הראה סימני ההתפתחות ולו גם קלים ביותר.
תוך כדי חצית האגם הביטו השניים בדמויותיהם המשתקפות במים השקטים והאפלוליים. מוגן על ידי הביתן בצד אחד וחומת הגן הגבוהה בשני, הווילה מרוחקת, חש אקסל שאנן ובטוח, המישור והאספסוף המתקדם עליו אינם אלא סיוט, שממנו יתעורר לבטח. הוא כרך את ידו סביב מותניה החלקים של אישתו, ולחצה בחיבה אל כתפו, תופס פתאום שכבר עברו שנים מאז חיבקה לאחרונה, למרות שחייהם יחד היו ללא מימד זמן, ואת היום שבו הביאה לגור עימו בווילה זכר כאילו קרה רק ביום אתמול.
“אקסל,” אמרה אישתו בכובד ראש פתאומי, “לפני מות הגן… התניח לי לקטוף את הפרח האחרון?”
הוא הנהן באיטיות בראשו, מבין את בקשתה.
ערב ערב קטף את הפרחים הנותרים, בהשאירו ניצן אחד קטן שצמח מתחת למירפסת אישתו. הוא השתמש בפרחים באקראי, מסרב לסופרם או להקציבם, שניים שלושה ניצנים בבת אחת, לפי הצורך. ההמון הגיע לרכס השני, והשלישי, ערב־רב של גופות מטושטשות שמחק את האופק.
מהמירפסת יכול אקסל להבחין בבירור בשורות הצפופות, הלוחצות במורד השקע לקראת הרכס האחרון. לעתים הגיעו אליו קולות האנשים, מעורבים בזעקות חימה וצליפת שוטים. עגלות העץ התנודדו מצד לצד על גלגליהן העייפים, העגלונים נאבקים כדי לשלוט בהן. לפי מיטב השגתו של אקסל אף לא אחד מן ההמון היה מודע לכיוון הכללי. כסומים נעו קדימה, איש איש בעיקבות הקודם לו. האחדות היחידה היתה של הצטברות המסה. ללא סיבה ממשית קיווה אקסל, שהגוף העיקרי, האמיתי, הרחק מעבר לאופק, נע לכיוון אחר, ושבהדרגה יסתמן שינוי כיוון, וההמון ישטוף הצידה וייעלם מהמישור כמו גאות חוזרת לים. בערב שלפני האחרון, בעודו קוטף את פרח הזמן, הגיע האספסוף לרכס השלישי והחל לגלוש מטה. אקסל ניצב, ממתין לרוזנת מביט אל שני הפרחים האחרונים, שניהם ניצנים קטנים שיוכלו להחזיר אותם רגעים מועטים בלבד בערב המחרת. גבעולי הזכוכית של הצמחים המתים ניצבו זקופים וריקים, הגן איבד את יופיו ואת מרבית פרחיו.
אקסל בילה את הבוקר הבא בסיפריתו, חותם את הנדירים שבאוסף כתבי היד שלו בתוך התיבות מקורות הזכוכית בין האכסדראות. לאיטו צעד במיסדרון הדיוקנאות, מבריק בקפידה את התמונות, ולאחר מכן סידר את שולחן הכתיבה שלו ונעל מאחוריו את הדלת. במשך אחר הצהריים העסיק את עצמו בחדרים, מסייע לאישתו בניקוי שכיות החמדה והפסלים.
בערב, כשהשמש החלה במסעה אל מאחורי הבית, היו שניהם עייפים ומאובקים. כל אותו יום לא החליפו ביניהם מילה. כאשר החלה אישתו לנוע לעבר חדר הנגינה, קרא אליה אקסל בקול יציב: “הערב ניקטוף ביחד את הפרחים, יקירתי. פרח לכל אחד מאיתנו.” רק הצצה חטופה היתה נחוצה אל מעבר לחומה. ההמולה הנוראה של צבא הבלואים נשמעה בבירור, ממרחק של כחצי מייל מהבית. צלצול הברזל וצליפת השוט מתקרבים היו ללא מעצור.
במהירות קטף אקסל את הפרח, ניצן זעיר בגודל אבן ספיר. בעודו מפיץ את אורו הרך שככה ההמולה מעט, וכמעט מייד התגברה שוב. אוטם אזניו לשאון, הביט אקסל אל הווילה, סופר את ששת עמודי האכסדרה החיצונית ומשם אל עיגול הכסף של האגם, מימיו משקפים את האור האחרון, ואל הצללים הנעים בינות לעצים הגבוהים, מתארכים על פני המידשאה המטופחת. עיניו השתהו על הגשר, שם עמד חבוק עם אישתו כל כך הרבה קיצים –
“אקסל!”
השאון בחוץ פילח את האוויר, אלפי גרונות קוראים וצועקים, כעשרים או שלושים יארדים מהם. אבן עפה מעל החומה ונחתה בין פרחי־הזמן, מנתצת כמה גבעולים שבירים. הרוזנת רצה לעומתו כשמטח נוסף התנפץ אל החומה. רעף כבד חצה את האוויר מעל ראשיהם וריסק חלון בחממה.
“מהר, יקירתי, הפרח האחרון!” הוא הוביל אותה במורד המדרגות לתוך הגן. היא החזיקה את הגיבעול בין אצבעותיה הענוגות ושברה אותו. הפרח נח מעורסל בין שתי כפות ידיה. שוב שככה ההמולה, ואקסל התעשת. באור העליז הזורח מהפרח ראה את עיניה הניפחדות של אישתו. "החזיקי אותו כמה שיותר, יקירתי. יחדיו עמדו על המירפסת, הרוזנת אוחזת בפרח הבורק בגסיסתו, האוויר מעיק סביב בעוד הקולות בחוץ גואים שוב. ההמון החל לנגח את שערי הברזל הגדולים, והווילה כולה הזדעזעה לקול המהלומות.
כאשר גווע ניצוץ האור האחרון, הרימה הרוזנת את ידיה אל על, כאילו משחררת ציפור בלתי נראית, ובשרידי האומץ האחרונים הניחה את ידיה בידי בעלה, חיוכה בהיר כמו אור הפרח שנעלם. “או, אקסל!” קראה.
כאיבחת חרב נחתה עליהם החשיכה.
מתנשמים ומגדפים הגיעו שורות ההמון אל שרידי החומה שהקיפה את האחוזה החרבה, משכו את עגלותיהם מעליה ולאורך החריצים החרבים של מה שהיה פעם משעול מקושט. החורבות, שהיו פעם ווילה נירחבת, כמעט לא האיטו את גל הגאות האנושי האינסופי. האגם היה ריק, גזעים כרועים מרקיבים בקרקעיתו, וגשר עתיק מחליד מעליו. עשבים רעים חנקו את הדשא הארוך במידשאה, מסתירים את השבילים המתעקלים והאבנים המגולפות. המירפסת התפוררה ברובה, והאספסוף חצה בקוו ישר את המידשאה, ללא שימת לב לווילה החרבה. רק סקרנים מעטים טיפסו למעלה להציץ. הדלתות נירקבו ונפלו מציריהן, והרצפות כרעו. בחדר הנגינה היה הארפסיכורד עתיק מרוסק לשבבים, כמה מנענעים מתגוללים באבק. כל הספרים ניזרקו מתוך המדפים, הבדים היקרים שוסעו, ומיסגרות מצופות זהב היו זרוקות על הריצפה ושבורות. כאשר הגיע הגוף העיקרי של ההמון, הוא החל לחצות את החומה לכל אורכה. צפופים יחד מעדו האנשים לתוך האגם היבש, כיסו את המירפסת ונידחקו לתוך הבית דרך דלתות הצד הצפוני הפעורות.
מקום אחד בלבד לא נכנע לגל הבלתי פוסק. מתחת למירפסת, בין ההריסות לחומה, צמחו בצפיפות שיחים גבוהים וקוצניים. העלווה הדוקרנית היוותה מחסום בלתי עביר, והאנשים שעברו לידו עקפוהו בזהירות אחרי שהבחינו בבלאדונה הכרוכה בין הענפים. רובם היו עסוקים בהשגחה על צעדיהם בתוך עירבובית אבני המירצפת הכבדות מכדי להסתכל לתוך הסבך, שם עמדו יחד שני פסלים צופים על כל השטח מהמיצפה המוגן שלהם. הגדולה משתיהן היתה דמות גבר מזוקן במיקטורן גבה צווארון, מקל הליכה תחת זרועו. לידו היתה דמות אשה בשימלה מהודרת, פניה הדקות שלוות, בלתי חרוקות על ידי רוח וגשם. בידה השמאלית לפתה קלות וורד יחיד, עלי הכותרת המעוצבים בעדינות דקים עד כדי שקיפות.
בעוד השמש גוועת מאחורי הבית הציצה קרן אור בודדה דרך זיז שבור ופגעה בוורד, נשברה מעלי הכותרת אל הדמויות, והאירה את האבן האפורה. לרגע חולף ברקה האבן בצבעים החיים של דמויות המקור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.