לר' בנימין מלאו שבעים וחמש שנה. בגיל זה אנו מתרפקים גם על קרובים שנעשו רחוקים, ור' בנימין הרי היה קרוב ויקר לי למן היום שרגלי דרכו על אדמת המולדת. עוד בעמדו עם ברנר במערכות ‘המעורר’ הכרתי בו את איש בריתי, אף כי היה גם אז מוזר בדרכיו – איש תם ורואה למרחוק כאחד. איש שקסמיו בהגיגו, בסיגנונו, בחן האדם ובחן הסופר; והוא גם אז במשהו ‘יוצא דופן’. את אחד־העם ראיתי כמורם ורבם של כולנו. הוא שהטיף לחיזוק המסורת. היה בעצם הפרוזאיקן המודרני הראשון, ור' בנימין, שבא עם החסד שבחסידות, השתער על ‘שלטון השכל’ של אחד־העם, ואותה שעה מוקסם מן האמת האכזרית של ברנר – היה כל כך שונה ממנו – שונה מכל האחרים, ועם זה נעשה מיד הקרוב לכולנו, איש שהוכשר לידידות גדולה, למסירות גדולה כמעטים בקרבנו.

לקח את הלב מה שניצנץ בו לעתים קרובות משהו מקסמי המשורר וכמה מפסוקיו ב’המעורר' וב’הפועל הצעיר' נקבעו בלב לימים רבים. מן הראשונים שרמז על החן של אדמת כנרת, מן הזוהר הכחלחל של שדות השרון. איש השלום, ועם זה נמלט בחמת רוחו מן העיר אל הכפר בבקשו פינת בדידות לנפשו; איש רעים, ויודע שרק בצל האדם הקרוב חסות אחרונה לנפש נרדפת מעצמה. בהיר־ניב ואיש־ההומור, ראה את עצמו תמיד, כפליט, שמחנהו פוזר לכל רוח, ומתי מספר הם אנשי סודו שנשארו עמו.

מאז הכרתיו ידעתי שדרך עוצב לו, ועם זה ניחומים בקרבתו. ימים רבים הלכתי עמו, נפעם מטוהר האדם, משירתו ומאהבתו לשירה. בעוד כוחי עמי פקדתי את נוו במקומות השונים שנטה בהם את אהלו. עכשיו, ביום הולדתו השבעים וחמש, אני חושש לעזוב את קן ערבי השוקט, ואולם חיים בזכרוני מגעי המרובים עמו למיום הושיטו לי את עזרתו בערכי את ‘מולדת’ ועד ‘מעברות’ ועד ‘מאזניים’. תמיד חיזק אותי בעצם קרבתו, בעצם נוכחותו לעמוד לימיני בכל זמן שאקרא לו. לא הרבים הם אשר עליהם נישען. די אם אחד או שנים נאמנים תמיד, נענים תמיד, ואחד מהם היה יהושע רדלר, זה המכונה – (וכינויו הולם אותו כל כך) – ר' בנימין.

*

רבים היו הכוכבים שרמזו לו ושרימו אותו. הוא אהב את השלמים, החזקים ברוח, פעם גם קסמו לו מעינות אכזב. בימי ‘המעורר’ הפליג בהערצת ביסמארק, בראותו בו את האיש שחונן גבורה עליונה, עד שברנר הקרוב לו ביותר, נרתע בפחד (‘שומר ישראל עליך, ר’ בנימין!'). וכמה הוא רחוק כיום מ’גבורה' זו של הפטריוט הפרוסי! אכן הוא שש תמיד לגלות אנשים מוצקים. נמשך אחרי גנדי, הוקסם משירת רבינדרנת טאגור, מוויטמן, אבל בעיקר היה איש־ידידות, אח לקרובים, לנושאים בסבל. היה האיש שמידתו היתה מידת החסד. ומי עוד הטיל כמוהו אור בניבו הצלול, בתפיסתו השנונה, בחן הסברתו – אלפי העמודים הנפלאים, שנכתבו בקלות פנומינלית, בעברית שאין דומה לה בטבעיותה ובחריפותה, מפוזרים בכל קרן־זווית של כתבי־עת, ואין מאסף אותם. דווקא על המחוננים ביותר רובצת קללת הפיזור, ואין יד טובה שתאסוף את נדחיהם.

*

אישיות לא רשמית. לא נדחקת לכותל המזרח, אך כובשת בחן עצמיותה, בלבלוב סיגנונה. מלכתחילה פונה הצידה, אך נטועה בנוף המולדת, מקובלת על כולנו במשהו הומאני ביסודו, באור ידידות שהאיש שופע על סביבתו. זכרנו אותו מימי ‘הקשת’, ביחוד מימי ‘המעורר’, ידענו מה שהיה לברנר, מה שהיה לאנשי כנרת, מה שהנהו לחבריו במסירותו, בחביבותו, בהומור המלבב שלו. היה זה לא רק כשרונו המצויין, זיקתו המקורית לדברים, גם לא קסם ניבו, השקוי פשטות ורננה, כי אם אור האדם, עמידתו כחבר – כוחו ועדינותו כאחד. את ראשית העליה השניה אין לצייר בלי ר' בנימין. הוא הדגים את הרוח הטובה, את בדיחות הדעת, שלהן היו זקוקים כל כך המשכימים, שהסתננו אחד־אחד ותעו במשעולי הבוקר בלא בית, בלא מישען. השם ר' בנימין היה כוח המושך, הנוטע בטחון. מרשימותיו המאירות ב’לוחות אחיאסף' של בריינין הלך הלב אחריו. היה זה קול חדש, לא נדוש, לא נפגם. היה זה האדם הקרוב גם בטרם ידענוהו.

*

בהזדמנויות שונות רשמתי את קווי דמותו כסופר, כאיש הסיגנון החינני ביותר, הטבעי ביותר שנתחבב על רבים. בהשתתפו ב’מאזניים' בא אצלי פעם אחד הקוראים המובהקים ואמר לי, כי הדפים הראשונים שהוא קורא בירחון הם דברי ר' בנימין, ואני אמנם תמיד הוקרתי את עזרתו הספרותית, את דרך כתיבתו האינטימית ביותר, האישית ביותר, שלא ניכרו בה מאמצים וסימני מלאכה.

עכשיו, שנטה הצידה, רבים יריביו; אף שאיני מזדהה עם עמדתו, לא חדל להיות אדם קרוב לי. אפשר שדווקא מה שמרחיק רבים ממנו, מעורר בנו, הקרובים אליו קרבת אדם, ביחד עם רגשות צער, גם את החיבה הישנה אליו. בלכתו הלוך והרחק מן המציאות הישראלית, גם כי יכשל בהשגות מוטעות, לא חדל מהיות פטריוט עברי, כואב את מכאובי האומה, את מכאובי כולנו; ואף שבתומו הוא מאמין שהמציאות יכולה להיות אחרת, איננו מחוייבים להזכירו את טבח חברון ואת טבח צפת ואת מאורעות האימים שלפני מלחמת העולם השניה, אף לא את טמטומו של בווין ואת הזוועה של סטורמה. הוא וקומץ האנשים הקרובים לו – והם לא מן הפסולים ולא מקטני המוח שבקרבנו, – חושבים בקטיגוריות אחרות. במצב כזה אין מקום לפולמוס, ולדעתי – גם לא להתקפות. הרי זה אידיאליזם מיוחד במינו שלא נודה בהגיון שבו, אך טוב שנבין רגע את הטועים מתוך חסידות – נגיד: אפילו חסידות יתירה.

*

גם אם ירבו בני־הלויה לעתותי בוקר, – עם ערב יתפזרו וימעטו כלא היו. ראשיתו של ר' בנימין עטורה ברכת שחר ושפע אהבה ואמונה. בעודנו טירון למלאכה, גילה ועורר בטחון. משך כסופר, משך כאדם. כולו נטוע בספרות הארץ של אותה תקופה, היה אחד השמות החביבים ביותר. בעלותי ארצה ידעתי כי אמצא שם את ברנר ואת ר' בנימין, – כל כמה שהיו שונים, גם השלימו זה את זה. שניהם היו מישען נאמן לאלה שצעדו את צעדיהם הראשונים, וטוב היה לדעת, כי שניהם הולכים עמנו.

עכשיו, ברדת ערב, הוא עומד מן הצד וההולכים עמו מעטים־מעטים. יש כי יתקפוהו במרירות, ואף אם יגן על עצמו בנחת, בשיקול הדעת ואינו איש ההתכתשות. גם אלה שאהבוהו, אינם עומדים לימינו, כי גם מהם רחקה אמיתו, שהמציאות היא כנגדה כולה.

אבל את חסד נעוריו נזכור תמיד. שמור לתמיד אור זה שנשא לדור בבואו חגור שמש, מחונן תום רב וכשרונות רבים. כי יותר משאסף אל גרונו, מזהיב נשכח בנתיבות נדודיו, אך הזהב לא הועם גם עתה.

*

אנחנו לא נחפה על שגיאותיו, אף כי יש ונצטער עליהן מאד, אבל מנודה לא יהיה לנו. אנחנו לא נשכח את לבלוב הימים הראשונים, בהילו נר הנעורים על ראשו, על ראש כולנו.

*

משפע יצירתו נזכור את ההתחלה – את עתרת מחשבתו בימי ‘המעורר’, כשנתגלה לנו כאדם חדש, כיהודי חדש, כאיש בשורה שבא לעדור את שדותינו.

נזכור גם את הישגיו בשירה, בכתבו את ההימנון לירושלים, את רשימות הזכרון המאירות על זבורוב, עיר מולדתו. הפרקים על בית אביו אינם רק פרקי פרוזה למופת, כי אם אנדרטות פאר לאביו ולאמו המופלאים. כאן השגה גדולה על האדם מישראל, על האשה העברית בתפארת נפשה וצדקתה. בפרקים, בם יסופר על אביו ואמו, פתח לפנינו שער גם אל נפשו, הראה כי הינו המשך מפואר לשלשלת הגדולה של יהודים ענוי־לב, שידעו למשוך על חייהם הקשים חוט של תפארת אמיתית, של מסורת שאורה לא יועם.