באותו יום שרב כשהלכנו יגעים ונכאים אחרי מיטתו וזכרנו מה שהיה לנו האיש בחניות חיים שונות, היה הרגש שהכביד ביותר, שהנה חסרנו בימים רעים אלה אדם קרוב, ידיד וחבר, שהווייתו בעולם זה, שנתרוקן מחמודות נעורינו – הווייתו האישית כשהיא לעצמה – נחוצה לנו ביותר. הוא הפליא אותנו בירחי חייו האחרונים, שמינה לו עוד הגורל, באיזה כוח נוסף, באיזו צלילות נוספת. היו בין מאמריו שפירסם בשנה האחרונה דברים, שבהם הגיע כוח התגובה וכוח הניתוח שלו לשיא אשר כמוהו לא הושג עד עתה. אבל בעיקר נתמלאנו השתוממות ושמחה למרץ החדש שגילה בכל חייו, בכל פעולותיו. גם פניו כאילו לבשו אור נוסף, הסברה נוספת. ואנחנו שידענו את מדויו הרבים, שמחנו להיווכח, כי הנה מתרחש לעינינו הפלא, והרוח העולה גוברת על הגוף השוקע. נחמה גדולה השפיעה עלינו עובדה זו כי איננו משועבדים תמיד לגזירת הטבע, כי הנפש היא המבטלת כל חוק, המשחררת מכל כובד שבקיום, ומחדשת את הדם, גם כי הוטל בו ארסן של מחלות מאנו הרפא.

מי שהכיר את גליקסון מנעוריו, בעוד לא הכיר בשליחותו, בעודנו פוסע פסיעות קטנות לקראת עתידו, הבדיל אותו גם אז מן המחנה, הכיר בו את היהודי, שהציונות חיזקה בו את מידת האדם. אז בימי הנעורים הטובים, בימי אודיסה, ניכר במידת שקט זו, בחן ענוותו, בכשרונו לכבוש את דרכו בלי בהילות יהודית, בלי התבלטות, בלי יהירות בטלנית. ככה ידע לקלוט קליטה אורגנית את ערכי חיינו החדשים כהרכב טבעי של יהדות טובה ואירופאיות טובה, שאין אחת נבנית מחורבנה של חברתה. בטרם שנתגלה כסופר בעל יכולת, כמקור חי ונובע, נבדל כאדם נאה, כרחב דעה ורחב־השגה, ברוח שונאת קטנות. הוא הביא מבית אבא מלוא חופניים תרבות ישראל והמערב העניק לו אף הוא השכלה גדולה ורחבה, אבל כל זה נבלע בדמו מאליו, בלי קרעים, בלי קפיצות חולניות. היה בכל מהותו יהודי חדש – בלי כל המליצות הקשורות במושג זה: יהודי שעיניו נשואות אל העיקר: אל האיכות, שאינו מתבלבל מפני השפע שבא מן החוץ – שהוכשר לעכל אותו ולצרף גם אותו אל הבניין, בלי לוותר על קניני ישראל אמיתיים אף וויתור כלשהו.

אלה היו הרשמים הראשונים שם, בעיר הדרום היושבת על הים, בעירם של מנדלי, אחד־העם וביאליק, שכולם השפיעו עליו ומכולם למד. באותם הערבים הכחולים, כשהיינו מהלכים בחבורה, ראיתיו מהלך ומקשיב הרבה – סגולה שאינה מצויה ברבים מבינינו. אבל ידע, בשיחה אינטימית, להתקרב, לקחת את הלב כמעט בפגישה ראשונה. וזוכר אני ערב־קייץ אחד, שהביא אותי אל חדרו, ושם לאור הכחלחל של המנורה, ליד השולחן שעליו נערמו ספרים חדשים עליזי־מעטפות, ירחונים בלשונות שונות זה על גבי זה, ישבנו עד שעה מאוחרת בלילה ושוחחנו. אני הסתכלתי בפניו, שלא היו יפים (בגיל המאוחר הוטלה בהם הרמוניה שלא היתה להם בנעוריו) ובאור עיניו שהיה שופע באיזו חמימות, באיזו ישרות, הרגשתי שביני ובין איש־שיחי אין כל מחיצה, אין כאן כל מאמצי דיבור – שבפניו אין לי להתהדר ומפניו אין לי להסתיר דבר. כשאנחנו נכשלים בדיבור, בקול, בנעימה – על הרוב לא בנו האשם, כי אם בשומע. הוא המכשיל בעיניו שאינן מכוונות, בליבו שאינו מכוון. גליקסון היה שומע טוב. האם היה זה הנימוס, ההגינות החיצונית שקנה במערב? לא, זאת היתה האדיבות מלידה, הנדיבות מלידה, – הכשרון לראות בכל אחד את יתרונותיו, הכשרון להעמיד את האדם על חזקת ישרו.

בזה היה אדם בעל צביונה של תרבות מלפני המלחמה: אדם, שהספק אינו ממית בו את האמונה ואינו ממעיט בו את האהבה. מאותם האנשים, שחשבונו של עולם וחשבונו של אדם רחבים בהשגתם יותר מן הטעות הארעית, מן המחשבה הארעית. מן האנשים שאינם מתגדרים, כמו שאומרים, ב’עסקים קטנים'. על כל ידע להעריך, – לא נאחז בשמחה בכשלונו של חברו, אם גם לא העלים עין ממנו. כאדם בעל התרבות ההיא, שעמדה על הרכבה המופלא של נפש האדם ונפש העולם, הביא בחשבון את הניגודים הטרגיים למפרע, ולא התקומם אלא לירידה המכוונת, לפראות המתיימרת ‘להעשות דוגמא’.

וכך הלך וגדל לעינינו בעסקו בקטנות ובגדולות. תמיד ראינוהו כבעל בינה מיוחדת, כאדם שהשתתפותו קודמת לחכמתו. כיהודי בן־אוריין וכאדם בעל־מידות, כסופר ואיש החובה שנלחם כטובי הפובליציסטים שלנו, קודם כל בבילבול־המוחין ובקטנות־המוחין, בכל חתירה תחת יסודי האדם הלובשים איצטלא של יראת־שמיים לאומית. יותר משהטיף לימד לראות. לימד לחשוב. ועם זה היה לו גם הומור משלו, מידה יקרה זו, שהעמידה אותו גם בימי המכאובים שארכו ימים רבים ולא הוגו אותו מן המסילה עד יום הפורענות. הוא נשא את מכאוביו בחיוך זה של אדם, שידיו עושות במלאכה, שאינו פנוי למחלה גם כשזו הודיעה על עצמה בכוח. לא היה מדרכו להתאונן, – לא התגדר גם במכאוביו, ורק כשהיו מתפעלים מפניו ‘המזהירים’ היה מחייך ואומר: ‘לא כל זה זהב מה שמזהיר’…

במקומות שונים ובמסיבות חיים שונות נזדמנתי עמו. פעמים – במסיבות חיים קשות מאוד. אודיסה היתה ‘תחנת השמש’. שם הכיר את חבריו היקרים ביותר, אלה שהיו בני לויה לכל ימי חייו. שם זכה בחברתו הנאמנה, זו שידעה ללכת עמו, לשאת עמו ושהיתה מבורכת בבטחון פנימי כמוהו. בימי המלחמה טעם טעם נדודים קשים, – כשליח בעסקי הפליטים, אם איני טועה. זוכר אני פגישה אחת עמו בעיר אוקראינית נידחה. הוא בא עייף מעמל דרכים, מאובק ומוטרד. מבחוץ נראה מדולדל כולו. תמיד נראה מדוכא ברגע ראשון: אבל עם השיחה נשרה מיד העצבות מעליו כלבוש זר. הוא לא היה טיפוס של ‘אדם שמח’, אבל היה שרוי תמיד בעיגול של אור, היה בעל בטחון יהודי, שיש לו ‘חשבון משלו’. וכשם שידע ליהנות מזיווֹ של ערב אודיסאי, משיר של ביאליק, ממסה של זימל, כן ידע לנטות שכם בימי רעה, לנדוד בדרכי מלחמה משובשות. לא קלים היו חייו במוסקבה המסוערת, – להקים בלי זכות ישיבה בעיר זו מוסדות ספרות חשובים, ואחר כך לראות ב’משטר החופש', כל זה מעורער יום אחד עד היסוד. בכמה יסורים עלתה לו היציאה באותה רכבת אמיגרנטית של קרונית־משא, שעמדה ימים על ימים בפרבר העיר הרעבה, והמתינה לפקודה שתזוז ממקומה. אבל באודיסה התנער בבת אחת מבלהות הצפון ושקד על מלאכתו וערך בימים מעטים, מתוך שמחה והתעוררות את המאסף הגדול ‘משואות’. מי עוד כמוהו ידע לקיים את תורתו מתוך דוחק וצער? מי שאינו יודע את גילגולי ‘הארץ’, אלפי העיכובים, אלפי הסיבוכים, שבהם נאבק העיתון לקיומו בתקופות שונות, לא ידע לעולם מה זוֹ עבודה מתוך עוני ושברון־לב, מה כוחן של שקדנות וצלילות־דעת בימים שהכל נראה שוקע ונתון להרס.

השעה לא שעת־זכרונות, וגם לא שעת הערכה שלימה, אבל דווקא בשעה זו ראויים שיהיו לנו למופת החיים הישרים והפוריים האלה, כוח הסבל הנעלה הזה, ביחוד בשנות המחלה האחרונות, כשרוחו עלתה וחזקה עם מכאוביה וכל חייו ועבודתו נחתמו בחותם של מסירות־נפש וקדושה.

ליובלו של גליקסון    🔗

יש נושאים, ידידי, שהנוגע בהם שמח לכתחילה לקראתם, כאדם שחובה מוטלת עליו זה כבר ושהנה ניתנה לו הזדמנות לעשותה. אחד מהם הוא הפובליציסטיקה העברית החדשה. תמה אתה, שדווקא בתקופה האחרונה, תקופת הבניין, שהעמידה פובליציסטים במיספר הגון, ושהבליטה מתוכם כמה פרצופים מרכזיים, אין רישומם בספרות ניכר כמעט. אין להסביר זאת רק בזה, שהפובליציסטיקה נעשתה, בתוקף החיים הדינמיים, מעשית יותר, שימושית יותר, – שאין לה פנאי כמעט להסיח דעתה מחיי שעה ולהיזקק ל’חיי עולם'. חיי שעה אלה, שעל מאזניהם הוטל גורלנו, כוללים תמצית כל הבעיות, מאמצי־דורות לתשובה מכרעת, והפובליציסטיקה הנענית להם במלוא כוחה, חיוניותה ודריכותה עושות אותה מכשיר חינוכי ראשון במעלה.

ולא אכחד ממך, ידידי, שכל כמה שאני שמח לראות את עיתונותנו, מבחינת זיקתה לשאלות השעה, מחוזקת יותר, יציבה יותר, אני חס על מיטב הפרודוקציה הזאת, שאינה מוגשת לקורא פעם בפעם בצורה מכונסת ומושלמת. אין זה מחזה עצב בלבד, כשאנו רואים ביצירה אנשים מפזרים הרבה ואוספים מעט. יש שמחה בפיזור, ואולי סימן טוב הוא לעמל־רוח, שאין בעליו דואגים לכנסו לתוך ‘אסמי הנצח’. איננו יודעים עוד מה ערך, מבחינה עליונה, לדבר שנכתב בעילום־השם בעיתון הבוקר, דבר המזעזע את כולך ומכוון את לבך ואת מחשבתך, ואינך יודע אפילו יד מי כתבה אותו. אולי דווקא בכוח אנונימי זה, המשוקע לתוך הנידבך, התמצית המוסרית הגדולה. ואף־על־פי־כן, אילו היה הדבר ביכולתי, הייתי מקים בית־הוצאה מיוחד לספרות פובליציסטית מנופה. כל שאני מוסיף להגות ברעיון ה’כינוס', אני עומד יותר על הצד הטרגי שבפיזור נפרז. זה המרץ של האומה, האובד לחינם וקורא לפדות, זועק אלינו לא ממעמקי הדורות הרחוקים בלבד. גם מה שקרוב לנו, הולך ושוקע באין רואה. מה שנאסף, נאסף בנס, באקראי, בלי אוירה של שמחה, ולגודל ההפסד – לא תמיד בזמנו. שכן לא ליום יובל בלבד צריכים להיות מכוונים אוספים נבחרים של דברי פובליציסטיקה, – הם צריכים ללוות את התקופה סמוך ליצירתם, ולא כציונים היסטוריים, כי אם כצינורות השפעה. רק באופן כזה היו מחזקים את הדור ואת מחשבתו חיזוק ממשי.

למחשבות והירהורים כאלה אני נתפס, ידידי, כל פעם שאני ניפנה לדפדף בשני הכרכים הנאים, שהנוער הציוני הוציא מתוך כתבי גליקסון¹ ליובל הששים שלו. אין מן המכוון בקטעי־דברים אלה לבקר את אופי האוסף והעקרונות שעל פיהם נאספו המאמרים האלה. במסיבה אחת שנערכה לצאת האוסף, התעורר לחובר מתוך התרגשות רבה על הצימצום (לא מבחינה כמותית) שנהגו בספר זה – על זה שלחומר חינוכי נחשבים אצלנו בעיקר מאמרים בציונות ובעסקי חינוך וכו', וכל השאר הוצא או נדחה, מה שגרם בלי ספק למיעוט הדמות בעיני האנשים, שנעלם מהם מה שנתן גליקסון מחוץ למסגרת השעה. ברם, עצם הוצאת האוסף הוא דבר טוב כל כך, שלבי לא ימלאני לחפש בו מומים. מפעל של כינוס הוא בדרך כלל דבר חמוּר מאד. שעת כינוס טעונה רוח הקודש, טעונה ‘סיעתא דשמיא’ אולי לא פחות משעת יצירה. יש אוסף מחזק את בעליו, ויש כינוס שהוא בחינת פיזור. לא תמיד ניתן גם למלקט דברי עצמו להבחין הבחנה שלמה. אבל קובץ זה, גם בחסר וביתר שבו, כבר עשה את שליחותו. לכך גרמה בי ספק האיכות, וגרמה גם השעה, שהכשירה להעריך את אישיותו של גליקסון בניגוד לאותה שבלונה, שנקבעה לגבי האיש הזה ימים רבים.

ואולי זה גם כוחו של יובל (ובזה ערכו לציבור). האור, הנופל על סופר ביום שהעינים נשואות אליו יותר מבכל הימים, מרכז לפעמים את פעלוֹ המפוזר, האטוֹמים קרבים זה אל זה – ומתרחש הפלא: מהות שלא הרגשנו בה אלא מעט, נעשית בבת אחת מוחשית, ברורה, יציבה. אותה שעה נדחה הצידה כל טפל, נשכח כל פגם אמיתי ופגם מדומה, (שאליו נטפלת ביותר השיגרה), והעין מבחינה את העיקר, – משהו זה שאם ניתן לאדם, אי־אפשר שלא ירגישו בו ביום מן הימים.

אכן, אין זה אלא נס לגבי הסופר העתי. ההכרח להיענות יום־יום לשאלות היום, אינו יכול שלא לטשטש בהרבה גם את הדמויות המזהירות במקצוע זה (סוקולוב יוכיח!). ייתכן, שהופעת סופר צריכה להיות תמיד הופעת חג. מי שאנו רואים אותו כל ימות החול עומד על הדוכן, אפילו קולו ערב ופרקו נאה, אנו כאילו פוסקים להרגיש ביחידותו. דווקא הראייה המתמידה מקהה את הקווים, ופעמים גם הזילזול ההמוני פוגע במי שהעין נתקלת בו יותר מדי – ביחוד במי שמזלו גרם לו להיות עורך בישראל, שתפקידו הקשה יוצר מסביב לו לעתים רחוקות אוירה של דרישת־טוב, שהיא תנאי ראשון להבנה ולהערכה.

מזלו של גליקסון גרם לו, שלאחר עבודת עורך מפרכת של שנים רבות התרחש לו נס ו’נגאל מכהונתו', מה שהוציא אותו למרחב יותר ומה שהכשיר בהרבה לפזר את הערפל העוטף כמעט כל סופר שמספר מאמריו מגיע לאלפים. הכשירה, כאמור, גם השעה המיוחדת שאנו עומדים בה להבליט את דמות גליקסון, האדם, הציוני, הצופה הנאמן לעמו ולגורלו – דמות סופר בן־חורין, הנשמע תמיד ללבבו ואינו כפוף למרותו של שום מחנה, אפילו של מחנהו הוא. דבר שהכירו בו הקרובים גם בימים כמנהגם, הרחוקים נתנו דעתם עליו והודו בו ביום חג.

אמנם סופרי־עת בכלל, ובמיוחד – סופרים מסוגו של גליקסון, אין ההבחנה בעצמיותם ניתנת על נקלה. כאן אין ‘זוויות חדות’, אין קווים מתמיהים. בסיגנון זה הכל פשוט ביותר, מתון ביותר. לא רבים יודעים להבחין בכתב ישר זה מה שמבדיל אותו מסתם ‘כתיבה נקיה’. ודאי שאין כאן צבעונוּת חריפה זו, המכריזה על עצמה. מעלתו של סיגנון זה, הקולח למישרים, שאין אתה מרגיש בו התקשוּת לכתיבה. רמה מסויימת היא, שאין בעליה נדחק לקפוץ מעליה. המידה כאן: הניב הטבעי, התרבותי – מה שאינו ‘מתיישב בדוחק’. המידה כאן: צמיחת דברים מאליהם, מתוך מלאוּת שבלב, מתוך שמחה שבאמירה. אתה עומד כאן על המעין, ההומה מתוך חמימות ומתוך צלילות, אם גם לא מתוך התפרצות וזינוק. נלמד נא להוקיר מידה נכונה זו שבאיש הרוח שלא להתבלט! גם לאחר קריאה חטופה של מאמרים בודדים באוסף זה, אתה רואה את איש הכשרונות ואת איש הידיעות, את הנתחן ואת הפּשטן, היודע לקרב את הענינים אל הלב ואל המוח במידה שווה. ואולי זהו מה שיוצר מסביב לאישיותו של גליקסון אוירה זו של כבוד ואהבה, – ההכרה, שאת עטו העמל תנחה רוח אמת, רוח מיושבת ועשויה לבלי חת כאחת – ההכרה, שבימי טירוף ממושכים אלה לא יצא מגדרו וידע להורות ולחנך, לנחם ולעודד; ובעיקר: ידע לעמוד בפרץ ולשמור על מידת האדם גם בשעה שאפילו צלולי־הדעה היו אובדי לב ואובדי דרך.

הכרה מוסרית זו שלא עזבתהו אף בעמדו מול הרוחות הקשות של התקופה, עשתה אותו לאחד מיורשיו הנאמנים של אחד־העם, אם כי מהותו קורצה מחומר אחר. אחד־העם עקרונותיו באיזו מידה קודמים להבחנתו; הכרעתו מותנה מלכתחילה. גליקסון, שלמד הרבה ממנו, נבדל מרבוֹ בזה, שהוא פחות משועבד לדוקטרינה – בזה שהוא תמיד חוזר ושואל, תמיד חוזר ובודק. לא המסקנה היא העיקר, כי אם תהליך ההכרה. הפיכה ישרה בבעייה היא יותר מחצי פתרונה.

וודאי שאינו בבחינת מסתכל, ואף מתינות זו, שנטלה הרבה מחריפותו, אינה מתינות היונקת מקרירות הדעת. בדברים העומדים ברומם של חיינו, ידע תמיד להשמיע את קולו בכוח, בכל בטחון הכרתו המוסרית. אבל ידע גם לשאול ושלא להוציא פסק־דין, – הכיר דברים שלא ניתנו לפתרון שלם, שלא הוכשרו עוד לפתרונם. האין גם בזה לפעמים משום מעשה־גבורה?

מה שיקר לנו ביותר הוא רוחב ההשגה, שאינה מצומצמת במקצוע בלבד. פובליציסטן אמיתי הוא תמיד יותר מפובליציסטן. רוחו בוחנת חיים ושירה, מציאות וחלום, חיי שעה וחיי עולם. מי שאוזנו אינה תופסת את כל מנגינת ההווייה, ספק אם הוכשר לתפוס אף מקצתה. פובליציסטן מובהק הוא גם פסיכולוג מובהק. כמובן, עליו להבדיל בין שירה למציאות, אבל מי שאינו יודע להבחין בין שירה לתחליפיה, לא יידע להבחין הבחנה שלמה גם בין מציאות ובין דברים בטלים. אנשי המחשבה מימי עולם הבינו פרק בשיר. גדולה מזו: הסתייעו תמיד בגילויי יצירה כבעובדות חותכות: פעמים גם העדיפו אותם על ה’עובדות'. וסימן טוב הוא לגליקסון הפובליציסטן, שעינו לא הטעתו גם בהערכת דברים שאינם ממקצועו – שלא פסח על ערוגות הגן בשוויון־נפש, ולא הבדיל מעולם בין קודש לחול במציאות ובחזון שלנו, שאין בהם אף נקודה אחת שיצאה לחלוטין מכלל בעייה. מאמריו בעיסקי חינוך ותרבות, פרקיו המצויינים על בעיות החג ושירת החג מעידים עד כמה ידע להגן על אוצרות רוחנו, עד כמה התקומם לדלדולם.

רוח מסבירה זו, השואפת להסיר מכשול, לפשט את העקמומיות, היא רוח מאחדת, משכינה שלום והבנה. לא – רוחב ההשגה אינו פרי השכלה ותרבות בלבד, כי אם קודם כל פרי הבנה טובה, פרי נדיבות שבהכרה. רק היא המקרבת רחוקים, המסייעת לרדת לסוף עולם, לשאת עמם בסבל עולמם. אין זאת מידה, שמוקירים אותה הרבה בימינו. אבל ראינו כבר את האושר, שהביאה לעולם המידה האחרת.