קיללת הרחוב היהודי היה עירומו. הילד היהודי גדל בלי צל, בלי ירק, בלי אילן סוכך. חיי עולם מעורטל זה, בלי מחבואי גן, בלי רעש חורש מתוק! לשום דבר לא היתה העין רעבה אז כל כך כלמראה שיח רענן, כלענף בליבלובו. ‘מהו נאה מכל בעולם?’ – שואל שיר־עם יהודי ידוע. הוא משיב: ‘אילן נאה!’. בחרוזים תמימים אלו מצא לו ניב כיליון־הנפש של דורות לצל ירוק, לסתר־יער. מי ידע אז את סוד הנטיעה? שתילת עץ ברחוב היהודי היה מעשה־מסתורין ממש, וכמה נמצאו יהודים שבכל ימי חייהם לא זכו לראות אף פעם, כיצד נוטעים!
וזוכר אני כל פעם שהייתי בא לסורוקי, עיר ביסאראבית זו היושבת בין הגבעות שמידרונן נטוע כרמים, אל המישתלה הגדולה במורד ההר, זו שידי אטינגר טיפחוה. אותה שעה היה האיש מצטייר בדמיוני כאחד פּלאי, שבידיו נמסרו המפתחות של אוצר הנטיעות. הוא היה חשוב בעיני כחוזה, כמשורר, כאחד מבני בריתו של מאַפּוּ. ריבונו של עולם, כלום יש בעולם מלאכה מופלאה יותר ממטע אילנות?
אחר כך, כשהייתי בא לאחת ממושבות ישראל שבביסאראביה, הייתי תמיד מוצא פּה גן פרי, שם כרם, ששתיליהם המשובחים באו מאותה הפינה היקרה ש’בהר־הכרמים', ובלבי ברכתי את הנוטע. את האיש אטינגר לא הכרתי, אבל שמו היה קשור אצלי כל הימים בלבלוב אילנות, בצבעם המרגיע של עלים וענפים אשר אהבתי.
רק לפני שנים מועטות, בבואי פעם לקרית ענבים, יצאנו שנינו אל חורש האקליפּטים הקטן, והוא, אגב טיול, לימדני פרק בסוגיו המרובים והשונים של אילן זה, שהביאָם מארצות רחוקות. ובדברו על העץ, היה בדבריו באמת משהו מטעמה של שירה…
מה שהמשתלה במורד ההר שעל יד סורוקי היתה לו הפרוזדור לעבודתו הפוריה במולדת – לא ייפלא בעיני. תמיד האמנתי, שרק אלה שלמדו לאהוב את אדמת אלוהים שם, בנכר, לטעת אותה ולהפרותה – ידעו לאהוב אותה אהבת־אמת גם כאן. בואו ונחזיק טובה לכל אלה, שידם היתה עוד שם אמונה לעקור אותנו משיממת הרחוב היהודי ולטפח בנו את האהבה אל האילן, ש’אין בעולם נאה הימנו'…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.